המערות של דרום-מערב צרפת

כתב: גילי חסקין

ראו גם, באתר זה: טיול בפירינאים,   טיול בלנגדוק-רוסיון,  הזמנה לטיול בחבל  דורדון 

לאלבום תמונות מדרום-מערב צרפת – יוני 2022

למאמרה של דבי הירשמן, במסע אחר – און ליין – דורדון – צרפת – ארץ הציידים הראשונים.

יש משהו מושך, מסתורי, מסקרן, כמעט מכשף, אפילו מעורר קורטוב של יראה בביקור במערות, בכניסה לרחם של גאיה, אמא-אדמה. לעתים יש בהן מעברים צרים, מחילות שמזדחלים דרכן, חללים גדולים, שהד עמום נשמע מקירותיהם, נחלים תת קרקעיים, בריכות ועוד. כשמדובר במערת נטיפים, נוסף לעצמה, משנה יופי. הנטיפים, הזקיפים, וילונות האבן. רבות מהן התגלו באקראי, לעתים תוך כדי עבודות עפר. הזקיפים והנטיפים במערות הם לעתים בני מאות אלפי שנים ויותר ויש להם חשיבות בחקר האקלים הקדום של האזור. מחקר אשר נערך במערות, עשוי לתעד את רעידות האדמה הגדולות באזור, על פני עשרות אלפי שנים באמצעות תיארוך ליבות של נטיפים. הזעזועים של רעשי האדמה נותרו "רשומים" במקומות שונים. כמו שבזמן רעידת אדמה בבית נופלים חפצים, מתמוטטים קירות, כך במערות נשברים נטיפים, נפערים סדקים[1]. זכורות לי בנעורי, לחישות אודות מערה יוצאת דופן, שאין שניה לה ביופייה, שהתגלתה בהרי יהודה. שנים לפני שנפתחה ולקהל וקיבלה את השם "מערת אבשלום"[2]. היו סיפורים על מטיילים עזי נפש שהצליחו לפרוץ פנימה ולחזות ביופי במו עיניהם. חלפו שנים עד שנכנסתי למערה בדרך המלך והיא אכן הצדיקה את הציפיות שהיו ממנה.

מאז, ראיתי בחיי עשרות מערות. כל אחת שונה מרעותה. באחת מרשימים הנטיפים, באחרת הנקיקים, באחרת החללים הגדולים באחרת הנחלים התת קרקעיים, באחרת האמצעים בהם מטיילים (רכבל שיניים, רכבת, סירות). במערות ניתן להאזין לשקט של האדמה, המופרע רק על ידי הלמות הלב. משוגעים לדבר יכולים להזדחל במשך שעות בסדקים באדמה, לגלוש בחבלים ולחוש את עוצמתה של הדממה. טבע נורא. רב הוד.

בדיחה חבוטה ולא תקינה פוליטית, מספרת על אשה שאמרה על פילגשו של חברם, "שלנו יפה יותר". אני נזכר בכך בכל פעם, לאחר שאני מעלה לאוויר פוסט העוסק במערת נטיפים כזו או אחרת, התגובה הפבלובית הנפוצה: "המערה שלנו [מערת אבשלום] יפה יותר….".

קשה לכמת יופי. ראיתי בימי חיי מערות נהדרות בתאילנד, בווייטנאם, בארצות הברית, ברומניה, בסלובניה, בספרד ועוד. אני מכיר בעולם לפחות עשר מערות שיכולות להתמודד על התואר "היפה מכולן". אם אשאל, אצביע על מערת Aven Armand, שבשולי מאסיף סנטראל (Massif Central) שבדרום צרפת, שהשאירה בי את הרושם העז ביותר. ממערב לחבל סוון (Cevennes) שבצרפת, משתרעים מישורי קוס (Causses) הצחיחים. רמות של אבן גיר מבותרות בקניונים. במעמקי אבן הגיר חתרו מי התהום את אחד מפלאי עולם. מערה שהתגלתה ב-1897 על ידי לואי ארמן, עוזרו של חוקר המערות המפורסם אדוארד מרטל (Édouard-Alfred Martel)[3]. מאות זקיפים שיוצרים יער בתולי מאבן. מימי לא ראיתי עושר כזה של תצורות סלע, שמכסים כל טפח של הקירות, הרצפה והתקרה של המערה. ממש "פחד החלל הריק". חיזיון מרהיב ויוצא דופן. אבל במחשבה שניה, כול העשר מופלאות. אין יפה יותר,  כול אחת מהן, יפה אחרת. בחקר התופעה עוסק ענף מדעי מיוחד – ספילולוגיה (Speleology), שעינינו הטופוגרפיה של המערות, היווצרותן, ההידרוגרפיה שלהן, מזג האוויר שבתוכן ותנאיהן הביולוגיים המיוחדים.

המים היורדים כמשקעים (H2O) ממיסים את הפחמן הדו-חמצני (CO2) וכך נוצרת חומצה חלשה  (H2CO3), התוקפת את הגיר וממיסה אותו. עם הזמן, הגיר המומס שוקע באזורים נמוכים יותר, שם נוצרת המסה מוגברת, עד שנוצר חיבור עם מערכת הניקוז התת-קרקעית במפלס מי התהום. המסת הגיר יוצרת חללים תת-קרקעיים, אלו מנקזים אליהם את המים הזורמים על פני השטח. תהליך ההמסה הכימי הפיך. כך יכול להיווצר מצב שבו הנוזל החומצי, המכיל בתוכו גם יונים של גיר, יגיע לרוויה וישקיע את החומר המומס. שאריות של הגיר מצטברות על תקרת המערה כשהן נוטפות ומתקשות – מכאן נטיף. התמיסה מגיעה לקרקע ומצטברת שם בערמה זקופה – מכאן זקיף. כשהנטיפים והזקיפים מתחברים – נוצרים עמודים. כשהנטיף, "נעצר" כמה ס"מ לפני הזקיף, מכונה התופעה בחיוך "אהבה נכזבת". משקעים אלו נקראים "משקעי מערות" (ספלאותמים) והם כוללים תצורות רבות ומרהיבות של נטיפים, זקיפים, "וילונות", דיסקים, פניני מערות ועוד. מערות רבות ממשיכות להתהוות גם בימינו. ניתן לראות ולשמוע את הטפטוף האיטי והחרישי, שמעצים את הדרמה.

התופעה המופלאה הזאת, של יצירת מערות בסלע גיר נקראת "קרסט", על שמו של מחוז קַרְסְט Karst)) – שמו הגרמני של אזור קראס (Kras)  שבדלמטיה (כיום קרואטיה), מקום בו נחקר לראשונה סוג זה של עיצוב נוף ומשם הגיעו המושגים העוסקים בנושא. כשאומרים "קרסט", אין מתכוונים רק למערות אלא, בכלל, לנוף הנוצר כתוצאה מהמסה של סלעים, בדרך כלל מסוג גיר ודולומיט, על ידי מים, באזורים לחים ולחים למחצה. כך צנירים, כך טרשים, כך עמקים בעלי ניקוז פנימי, הנקראים "דולינה" ועוד. נופי קרסט שונים באופן מהותי מנופים אחרים. ניגוד זה מתבלט בעיקר כאשר ליד אזור הבנוי סלע בלתי מסיס יחסית, משתרע אזור גירני שבו מתפתח קרסט. ההבדל הוא בכך שהאזורים הבלתי גירניים מעוצבים בעיקר על ידי הזרימה העילית. לעומת זאת, באזורי הקרסט הטיפוסי, העיצוב הוא בעיקר פרי ההמסה ולא פרי הארוסיה (בלייה). ייחודו בכך שניקוזו הוא לרוב תת קרקעי ולא עילי. עניינה של המורפולוגיה הקרסטית  אינן רק פני הארץ העיליים, אלא המסת הסלע הגירני והתצורות הקשורות בה, לעתים עד לעומק של מאות מטרים מתחת לפני הקרקע[4].

דרום מערב צרפת, ידוע בתצורות הסלע המרהיבות שבו. רובן ככולן גירניות. בעיקר מורדות הפירינאים, מאסיף סנטראל ויותר מכולם, אזור דורדון (Dordogne)[5]. המים חלחלו בסלע הגיר הקשה ויצרו בו טרשים, שבמקומות מסוימים עוצבו על ידי הטבע כפסלים, ובמקומות רבים, המיסו את הסלע ויצרו מערות נהדרות. בחלקן עיצבו תצורות נפלאות של נטיפים וזקיפים. יש כאן עשרות כאילו. כך למשל, מערת לאקייב Lacave)), על הגדה הדרומית של נהר דורדוניה (Dordonha)[6]. מערה כלילת יופי, שלא שמעתי עליה קודם לכן. משום  כך הופתעתי מיופייה הרב, מהנהר התת קרקעי שזורם בה, מנטיפים שיצרו דיסקים ענקיים, מ"פניני מערות" שנראו כ"פרופרות," מזקיפים הדומים לעצים, ממפלי הטרוורטין….

אחת המערות המרשימות בחבל דורדון היא גראן רוק (Grand Roc), אליה נכנסים במעלה צוק מאסיבי, החולש על עמק הנהר Vézère. זו המערה הגיאולוגית היחידה בחבל דורדון, המופיעה ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו. בכניסה למערה, "יער מינרלי" שנוצר משילוב מופלא ומגוון של צורות מקריסטל, שנדיר למצוא כמותן במערות אחרות. בכמה המקומות, הרצפה מכוסה בווילונות של קלציט. הנטיפים היורדים מהתקרה הם לעתים דקים כמעט, לעתים מעובים. לעתים שקופים למחצה. מהרצפה מזדקרים זקיפים, שלעתים נפגשים בנטיפים שמעליהם ויוצרים עמודים, שדומה ואוחזים את התקרה. תצורות הסלע עשירות בגוונים של לבן, קרם, צהוב ואדמדם. יש המכנים את המערה הזאת "חנות תכשיטים" והיא נחשבת לאחת האטרקציות המרהיבות בדורדון.

המערה הקרסטית של פדיראק (Pedirac) שבשולי מאסיף סנטראל (Massif Central") היא מקום יוצא דופן:  מערת ענק, שתקרתה התמוטטה ויצרה מעין מכתש, שנקרא Gouffre de Pdirac. עומקו 103 מ' ורוחבו 35 מ'. במאה ה19- אנשים האמינו שזהו מקום מגוריו של השטן. אגדה מקומית מספרת על הקדוש סן מרטין, שירד למטה כדי לגאול את הנשמות. המערה עשירה בנטיפים ובזקיפים. גם במניפות ווילונות. אבל העיקר הוא העוצמה שלה. מדובר בסדרה של אולמות, שמחבר ביניהם נהר תת קרקעי. בתקרתה מכתשות, היינו "גבים", הפוכים, שנוצרו מתנועה סיבובית של סלעים במים, כשהמערה היתה מלאה. אולם הכפה הגדולה (Salle du Grand Dome), נראה כקתדרלה ענקית ואכן מכונה כך. המבקרים יורדים מטה מטה, מתפעלים מהאולמות הגדולים, מפליגים בסירות, ומשתאים מההשתקפויות של התצורות במים, דבר המכפיל את הרושם ויוצר מצג של ארץ פלאות. המערה הזאת שולחת זרועות ארוכות, שאורכן עשרות ק"מ. היו משלחות שעברו את המרחק הזה בעזרת חליפות צלילה. המקום התגלה ב-1889 על ידי הספילולוג (חוקר המערות) אדוארד מרטל (Édouard-Alfred Martel). תחילה היו מבקרים במקום בעזרת לפידים וכיום המערה מחושמלת כולה.

באזור זה, בנוסף ליופי הטבעי, נוספו במערות רבות, שרידים לנוכחות אנושית, מתקופות פרהיסטוריות. במורדות הפרינאים ובחבל פריגור-דורון (Perigord-Dordogne) מצוי ריכוז שאין כדוגמת בעולם, של מערות האוצרות את יצירות האדם הקדמון.

מדע הפרהיסטוריה, חקר התקופה הארוכה ביותר בתולדות האנושות, בא לאוויר העולם בצורה מהוססת ובלתי מדעית בעליל.  מן הסתם, ידעו תושבי האזור על קיומם של חללים תת קרקעיים גדולים ומן הסתם גם נכנסו אליהם. במשך שנים הילכו בכפרים שמועות על כתלי מערות מצוירים. אבל אין לכך עדות בכתב. ביר להניח כי לחקלאים קשיי היום שחיו באזור, לא היתה סיבה מיוחדת לחקור את בטן האדמה.

חקר המערות החל לפני בצעדים איטיים כבר במאה ה-17. עד עצם היום הזה, ממשיכים לגלות מערות שונות וציורי סלע במקומות שונים בעולם. תגליות אלה ממשיכות להשפיע על המחקר והתאוריה של ציורי המערות ולעיתים בצורה דרמטית ביותר. במערת קון דה ל'ארגו (Caune de L'Argo), הסמוכה לכפר בכפר הקטן טוטוול (Tautavel), בחבל קורבייר Corbiers), נמצאו ב-1971 וב-1979 חלקי גולגולת שאפשרו לחוקרים לשחזר את דמותו של "האדם מטוטוול", ציד קדום שנדד לפני כ-450,000 שנה בשפלת רוסיון. במקום הוקם במוזיאון טוטוול שהוא המרכז האירופאי לפרהיסטוריה. זהו מוזיאון מודרני, בו נעשה שימוש באמצעי ההמחשה החדישים ביותר, המשכילים להוליך את המבקר במנהרת הזמן. במקום שחזור מדויק של המערה ושל השלד המפורסם[7].

התרבות המוסטרית

בעקבות החפירות במחסה הסלע לֶה מוּסטִיֶיה (Le Moustier), שבעמק דורדון בצרפת, נחשפו עדויות למגורי אדם בתקופת האבן התיכונה ומכאן שמה התרבות המוּסטֶרית. היתה זו תרבות פרהיסטורית של ציידים-לקטים, החשובה ביותר בתקופה הפלאוליתית התיכונה (או תקופת האבן הקדומה) [8]  מ-250,000 שנים לפני זמננו לערך, ועד לכ-40,000 שנים לפני זמננו. אתרי התרבות נפוצים במחצית המערבית של אסיה, באירופה, בצפון אפריקה, במזרח התיכון ובכלל זה בארץ ישראל. לתרבות זו אופייניים הכלים השכיחים במכלולי הצור: מקרצפים, סכינים, חודים, מגרדים, נקרים, מרצעים, כלים בעלי שקערוריות, או צלעות משוננות ועוד. את הנתזים, הלהבים והחודים, שמהם עיצבו כלים אלה, השיגו נושאי התרבות הזאת, בדרך כלל, בעיבוד בטכניקה מיוחדת לסיתות כלי צור המכונה "טכניקת לוולואה" (Levallois technology). השיטה הוגדרה לראשונה באתר ארכאולוגי בלוולואה-פרט (Levallois-Perret), פרוור של פריז שבצרפת, ומכאן שמה[9].

הטכניקה יושמה בעיקר על סלעים חדים כצור וכוללת סיתות מוקפד של בולבוס של צור טבעי, על ידי סדרה של התזות היקפיות. הכנתו לקראת המכה הסופית, שתפיק נתז דק וחד בצורה הרצויה. תהליך זה, של הכנת צורת הגרעין מראש, לצורך התז המוצר הרצוי – נתז סגלגל, ראש משולש, או להב מאורך מייחד את טכניקת לוולואה מטכניקות סיתות אחרון.[10]. הכלים דקים וצורתם מוקפדת. הארכאולוגיה של האתרים המוסטריים מעידה על שימוש האדם הקדמון באש ועל יכולות ציד מפותחות[11].

בתרבות המוסטרית התחוללו מספר שינויים חשובים המבדילים אותה מקודמותיה. מנהג הקבורה החל אז, כפי שמעידים ממצאי קברים נקודתיים. שני טיפוסי האדם בתקופה זאת נהגו לקבור את מתיהם לעיתים. באירופה ובכלל זה בצרפת – בעיקר ב-  La Ferrassie וב- Le Moustie, נמצאו קברים רבים של ניאנדרטליים (Neanderthal) [12]. באתר הפרה-היסטורי Le Regourdou, הנמצא 800 מ' מעל מערות Lascaux שבדורדון, גילה הארכיאולוג רוג'ר קונסטנט (Roger Constant) את אתר הקבורה העתיק ביותר שהתגלה באירופה. מתוארך ל-80,000 שנה לפני זמננו[13]. החפירות החלו ב-1970 והתרכזו בפיר אנכי בעומק של 35 מ'. הקבר הניאנדרטלי כוסה בסלעים ענקיים, במשקל של 850 ק"ג. מתחת ללוח האבן, נמצא שלד של אדם, בתנוחה עוברית, כשהוא מוקף בכלי הנשק וכלי הציד שלו. המנחה שסביב השלד כללה גם עצמות של דוב חום, שכנראה הוקרב בטקס האשכבה. סביב הקבר הונחו עשרים קופסאות אבן, בהן הונחו עצמות של דובים. זהו קבר יוצא מן הכלל, בו נמצא שלד כמעט שלם של ניאנדרטלי. לשם השוואה, באתרים ניאנדרטליים אחרים , נמצאו רק שיניים וחלקי גולגולת. השלד מוצג במוזיאון הארכיאולוגי בפריגור (Musée d'Art et d'Archéologie du Périgord)-

האדם הניאנדרטלי

האדם הנֵיאַנְדֶּרְטָלִי[14] היה נפוץ באירופה, במזרח התיכון (ובכלל זה בארץ ישראל), במערב אסיה ובמרכזה, במהלך תקופות קרחוניות ובין-קרחוניות של הפלייסטוקן התיכון והעליון. טיפוס אנושי זה קיבל את שמו מהמקום בו הוגדר לראשונה, בעמק ניאנדר (Neander) שבגרמניה. הניאנדרטלים מוכרים למדע משלדים מאובנים רבים שהתגלו החל מתחילת המאה ה-19, ובשנים האחרונות גם מרצף הגנום שלהם, אשר מופה על-פי די-אן-איי שמוצה מעצמותיהם[15]. כלי האבן, עצמות בעלי החיים, וממצאים ארכאולוגיים נוספים שהתגלו ביחד עם שלדים אלו, מספקים מידע רב על אורחות חייהם בתקופה הפלאוליתית התיכונה. הניאנדרטליים הופיעו בצורתם המובהקת לפני כ-130 אלף שנה. הם נכחדו לפני 40 אלף עד 28 אלף שנה[16]. הניאנדרטליים הופיעו למעלה ממיליון שנה לאחר הופעתו של היצור הראשון שניתן לקרוא לו אדם. כלומר מצד ראייתנו את האבולוציה האנושית, הם נמצאים "במקום טוב באמצע". בכול זאת הם נשארו מיצגיו של האדם הקדמון כייצור פרימיטיבי שעיר, "איש המערות" של הספרות הפופולרית. אך למעשה לא היו הדברים מעולם[17].

בניגוד לתדמיתם הנפוצה בציבור של "אנשי מערות" פרימיטיביים ו"דמויי-קוף", הניאנדרטליים הלכו זקופי-קומה לחלוטין, וקרבתם לקופי אדם הייתה דומה לזו של האדם בן-ימינו. הם השתמשו באש והתקיימו על ציד ולקט. לא ברור באיזו מידה השתמשו הניאנדרטליים בשפה, אף כי הממצאים האנטומיים והגנטיים רומזים שהייתה להם יכולת דיבור. ביטויים אמנותיים וטקסיים נדירים מאוד בממצאים ארכאולוגיים של ניאנדרטליים, אף כי אינם נעדרים לחלוטין. נראה שהם קברו את מתיהם, אך קשה להוכיח באופן חד-משמעי שקבורה זו הייתה טקסית. שאלות הנוגעות למקומם של הניאנדרטליים באבולוציה של האדם, טיב שפתם ותרבותם, יחסיהם עם בני-אדם מודרניים והסיבות להכחדתם, מעוררות עניין במדע ובציבור, בשל חשיבותן להגדרת הייחוד האנושי ו"מותר האדם"[18].

ציורי המערות

מוקד המשיכה העיקרי של המערות בדרום מערב צרפת ובצפון ספרד הם ציורים של בני אדם קדמונים. הם חרתו בסלע, כתשו צבעי אדמה וציירו את עולמם הפנימי, את חיי היום יום שלהם ואת מושא כיסופיהם. אנשי המקצוע מכנים את האמנות הזאת "פטריאלית" (Art Parietal), כלומר, "אמנות כותלית", משום שרובה ככולה נוצרה על כותלי מערות. כינו פחות שגור הוא "רופסטר" (Rupestre), שמשמעה "סלעית", משום שצוירה על גבי סלעים. ניתן לראות ולהתפעל מהן עד היום.

התרבות האוריניאקית

בצרפת ובספרד נתגלו כמעט 350 מערות, המכילות אמנות מהתקופה הפליאוליתית העליונה. לייתר דיוק בתרבות האוריניאקית (Aurignacian) [19], לפני כ-40,000 שנה, שהיא התרבות הראשונה שהוכרה כשייכת לתקופה זו. תרבות זו הוגדרה במערת אוריניאק (Aurignac), שבדרום מערב צרפת, על ידי אנרי בריי (Brueil), כומר ישועי, אחד מהאבות המייסדים של המחקר הפרהיסטורי הצרפתי. היו אלו אנשים חדשים, בני מיננו, ההומו סאפיינס, שהגיעו ממערב אסיה או מאפריקה, בסוף תקופת הקרח. כאן, בשולי הקרחונים, היה האקלים נוח יותר, ומצוקי הגיר הלבנים, על מחסות הסלע הטבעיים שלהם, היו אידיאליים למגורים. בכרי הדשא רעו פרסתניים ועל העצים צמחו פירות, אגוזים ובלוטים, ששימשו למאכל. בתקופה זו האדם המודרני השתלט בהדרגה על כל חלקי העולם, תוך דחיקת רגליהן של אוכלוסיות אדם אחרות (הניאנדרטליים באירופה ובמערב אסיה) ויישוב אזורים שהיו ללא נוכחות אנושית, כאוסטרליה, צפון אירואסיה ובהמשך גם אמריקה. התרבויות שבהן נוצרה האמנות לראשונה היו תרבויות מפותחות של ליקוט מזון וציד, שאנשיהן ידעו להתקין להם כלי עבודה וכלי נשק עשויים עץ, אבן, או עצם.

תרבות זו התאפיינה בטכנולוגיה שונה מזו של התרבות המוּסטֶרית שקדמה לה ובריבוי של כלי העצם[20]. בתקופה זו מופיעות תרבויות אזוריות רבות הכוללות להבים, מגרדים ונקרים רבים, אך גם ממצאים ייחודיים שאינם מאבן, כגון כלים מעצם ומקרן, חרוזים עשויים משיני בעלי חיים ופריטי אמנות מגולפים. צלמיות ופסלונים, חריטות ותבליטים , נתגלו במספר רב, באתרי ישוב קדומים[21]. נושאי תרבות זו החלו לייצר תכשיטים וצלמיות לפולחן. במערת הולנשטיין-שטאדל (Hohlenstein-Stadel), השוכנת בהרי היורה של שוואביה (Schwaben),במדינת באדן-וירטמברג שבדרום-מערב גרמניה, נמצאה צלמית זואומורפית של "אריה-אדם", עשויה משנהב ממותה המתאורכת לכ-32 אלף שנים לפני זמננו[22]. צלמית זאת מהווה את אחת העדויות הקדומות ביותר לאמנות וכנראה גם לדת אצל האדם[23].

הקושי בהבנה והפרשנות של הממצא נובעת מהעדר מקבילות באתרים ארכאולוגים אחרים. הצלמית חולקת קווי דמיון עם ציורי קיר של דמויות משולבות אדם-חיה שנמצאו על מערה בצרפת, אבל ציורי קיר אלה על פי תיארוכם, צעירים במספר אלפי שנים בהשוואה לצלמית זאת. ממצא דומה של צלמית עם ראש ארי קטן יותר נמצא מאוחר יותר במערה אחרת באותו אזור בגרמניה. הממצא הנוסף נמצא ביחד עם צלמיות בדמויות של חיות ומספר חלילים. ממצאים אלה העלו את האפשרות שדמות האריה מילאה חלק חשוב במיתולוגיה של בני האדם שחיו באזור בתקופה הפלאוליתית העליונה.

הציורים המוקדמים ביותר במערות באירופה נמצאים במערת אל קסטיו (El Castillo) בקנטבריה שבספרד[24]. תאריך זה תואם את הראיות הידועות המוקדמות להומו סאפיינס באירופה, אולם מתאים גם לתקופתו האחרונה של האדם הניאנדרטלי[25]. בתקופה זו האדם התחיל להקדיש הרבה מזמנו וממשאביו להיבטים היותר רוחניים של חייו. אלפי שעות עבודה הושקעו בציור ובגילוף במערות ובמחסות סלע. כמו כן, נמצאו פסלונים, לוחות אבן חרוטים ומגולפים וכלים מעוטרים וכמובן קישוט אישי, המצביע על מודעות אישית וזהות שבטית[26].

תרבות קרו-מאניון

במארס -1868, במהלך סלילתה של מסילת ברזל, גילה הגאולוג הצרפתי לואי לרטה (Louis Lartet) לראשונה, את שרידיו של האדם הקדמון, שחי באזור לפי 28,000 שנה. היה זה הראשון מחמישה שלדים מסוג זה, במחסה סלע בשם באברי דה קרו-מאניון (Abri de Cro-Magnon), שמאז נקראים על שם המקום בו נתגלו – "קרו- מאניון" (Cro-Magnon). דגימות דומות התגלו לאחר מכן בחלקים אחרים של אירופה ובאזורים הסמוכים. לפי הממצאים, השרידים שנמצאו באתר קרו מאניון, היו של בני אדם שחיו באירופה, מיד לאחר היעלמותו של האדם הניאנדרטלי[27]. הם היו בני האדם המודרניים הראשונים בתקופה הפליאוליתית העליונה באירופה. השרידים המוקדמים ביותר הידועים של בני אדם מן הקרו-מאניון מתוארכים על פי תיארוך פחמן-14 מלפני כ-35,000 שנים מלפני זמננו. חוקר המוח הצרפתי המפורסם פאול ברוקא (Broca), בדק את השלדים ופרסם את ממצאיו ב-1872. אנשי הקרו-מאניון, היו בדרך-כלל גבוהים יותר מהניאנדרטליים, בעלי גוף מוצק וחזק, בעלי שרירים חזקים. המצח היה ישר וגבוה ורכסי הגבות נמוכים. מבנה ראשם עגול וגבוה, פניהם קטנות ודומות לאלו שלנו. אפם צר וקטן יחסית לאף הניאנדרטלי. הקרו-מאניון היו בני האדם הראשונים עם סנטר בולט. קיבולת המוח הייתה כ-1,600 סמ"ק, גדולה יותר מאשר קיבולת המוח הממוצעת של האדם המודרני[28].

כשהופיע ה"קרו מאניון" המודרני באירופה, הוא הביא עמו טכנולוגיה אחרת מזו של האדם הניאנדרטלי, שחי באזור אלפי שנים לפניו. בתקופה זו מופיעים חידושים רבים – כלים שמופיעים לראשונה בממצא הפרהיסטורי ולפחות לחלקם אנו מכירים מקבילות בנות זמננו. בין האחרונים ניתן למנות מטולי חניתות להגדלת טווח ההטלה של כלי הנשק. נמצא מגוון של חצים וצלצלים מקרן, שהיו  היו מצוידים במבחר של חודים משוננים ועוקצניים. ההתייעלות מתבטאת בעובדה שהם מאפשרים טווח ביטחון מהחיה הניצודה, כך ששוב אין האדם נאלץ להילחם אתה פנים אל פנים והוא יכול לפגוע בה גם ממרחק. ישנם מחקרים מתחום הביו-מכניקה של גוף האדם, המקשרים בין ירידה ברמת השריריות הכללית ועובי העצמות אצל בני הפליאולית העליון, לעומת קודמיהם מהפליאולית התיכון ובין השינויים הלוגיסטיים במעשה הציד, בעקבות המצאתם של כלי הטלה, כמו חניתות, חודים וצלצלים[29]. איש הקרו-מאניון המציא את המחט, וככל הנראה תפר בגדים כדי להתאימם לצורת גופו. הוא היה אומן גדול בחיתוך, בגילוף ובקידוח, בעצם, שנהב וקרן. לראשונה ייצר גם כלי נגינה – חלילים עשויים עצמות ציפור חלולות ומנוקבות[30].

צלמיות ונוס

בתקופה זו מופיעים פסלוני נשים המכונים "פסלוני ונוס", הנודע שבהם, צלמית פרהיסטורית של אישה,  בגובה של 11.1 ס"מ, שנתגלה ב-1908 באתר מהתקופה הפלאוליתית העליונה סמוך לווילנדורף (Willendorf) בעמק הוואכאו (Wachau) שבאוסטריה, ונחקר על ידי הארכאולוג יוזף סומבתי (Josef Szombathy). הצלמית מגולפת באבן גיר אואוליטית, מסוג שאינו מצוי באזור וצבועה באוכרה אדומה. הצלמית מכונה "ונוס מוילנדרוף" (Venus of Willendorf)[31].

בבדיקה חוזרת של הסטרטיגרפיה באתר, העריכו החוקרים שגיל השכבה הארכאולוגית שבה נמצאה הצלמית הוא כ-30,000 שנים לפני זמננו[32].הצלמית לא נועדה כנראה להיות פורטרט ריאליסטי, אלא אידיאליזציה של הגוף הנשי. הפות, השדיים והבטן התפוחה מודגשים מאוד, דבר המרמז על קשר חזק לפוריות. זרועותיה הזעירות מקופלות מעל שדיה, ואין לה תווי פנים ברורים. ראשה מכוסה במה שנראה כצמות מלופפות, או סוג של כיסוי ראש.

למרות ממדי הזעירים, טעונה ונוס זו משמעות רבה: אחוריה, שדיה ובטנה המלאים והתפוחים, עושים אותה להתגלמות הפוריות. בעיצובה ניכרת שליטה נאה באומנות הגילוף ויחסי הגומלין שבין הנפחים הכדוריים זכו להערצה ועוררו שאיפה לחיקוי במאה העשרים, למשל, ביצירותיו של הפסל הרומני קונסטנטין ברנקוזי (Constantin Brâncuși), שתרם רבות להתפתחות הציור המופשט. רגלי הצלמית לא עוצבו כך שהיא תוכל לעמוד בעצמה. עקב כך משערים כי הצלמית נועדה להיות מוחזקת בידיים ולא רק להביט בה בלבד. ארכאולוגים אחדים טוענים שהיא שמשה כקמע למזל. אחרים העלו את ההשערה כי הצלמית נועדה להחדרה לפות, כסוג של כישוף שנועד להגביר את הפוריות.

חוקרים מסוימים דחו את ההשערה, כי הצלמית היא איקונין של האלה האם, האלה של אירופה הקדומה הפליאוליתית. יש הסוברים כי בהיותה שמנה, היא ייצגה מעמד נכבד בחברת הלקטים-ציידים, ומלבד פוריותה הבולטת, היא הייתה יכולה להיות גם סמל לביטחון והצלחה. אולי היה בהן משום אמצעי חינוכי לנערות צעירות, שלא התנסו עדיין ביחסי מין[33].

מאז שצלמית זו נתגלתה וקיבלה את שמה נתגלו צלמיות דומות נוספות וצורות אמנות אחרות מאותה התקופה, המכונות כיום "צלמיות ונוס". צלמית 'ונוס מוילנדרוף' היא הקדומה שבהן[34]. פסלים דומים התגלו באגן הדנובה, באיטליה, בארץ ישראל ובצרפת. במערת Rideaux , שבמחוז לספיג Lespugue)), שבמורדות הצפוניים של הפירינאים, נמצא פסל נשי מסוגנן להפליא, עשוי שנהב, המכונה "ונוס מלספיג"[35].

במחסה סלע אברי דה לאוסל (Abri de Laussel) , שבדורדון נמצא תבליט של אישה הרה שידה האחת מונחת על בטנה וידה השהיה אוחזת בקרו תאו ומרימה אותה עד סמוך לפניה. מעין "מונה ליזה" של תקופת האבן. זו הפעם הראשונה באומנות הפליאוליתית באירופה, בה ניכר קשר בין אדם לחפץ[36].  גודלו של התבליט הוא כמטר וחצי ונמצאו עליו שאריות צבע אוכרה. צלמית זו, המכונה וונוס מלאוסל" (Laussel), מאד פופולרית בירחונים מדעיים, כמו בספרי האמנות[37].

תופעה בולטת נוספת של תקופה זו, היא הגיוון הגדול בחומרי גלם, שימשו את האדם לצרכיו השונים. נוסף על צור, שהמשיך להיות חומר הגלם הדומיננטי, יש עליה בשימוש בעצם ובקרן. יחד עם השלדים נמצאו כלי עצם מגולפים, הרבה אוכרה ומחרוזות מקונכיות. תנאי והמיקום של שרידי קרו-מאניון, יחד עם קונכיות ושיני בעלי חיים במה שנראה שהיה תליונים או שרשראות, מעלה את השאלה האם הם נקברו במכוון. אם אכן אנשי הקרו-מאניון קברו את מתיהם במתכוון, זוהי הוכחה שהם הכירו את מושג הטקסיות, וזאת עשו על ידי קבורת מתיהם עם שרשראות וכלים, או לחלופין את ההבנה כי גופות המתים יכולות לגרום למחלות, ושיש להרחיק את הגופות כדי למנוע זאת[38].

עד מהרה החל המונח "קרו-מאניון", לשמש במובן הרחב, כדי לתאר את האנשים המודרניים הקדומים באירופה. עד 1970 המונח שימש כל אדם בכל מקום בו נמצא המודרניות המוקדמת, כפי שהיה במקרה עם מקרים מרוחקים מהמקום בו התגלו השרידים הראשונים. לימים, ניתוח המבוסס על נתונים עדכניים יותר לגבי הנדידה של האדם הקדמון, תרמו הגדרה מעודנת של הביטוי הזה. בספרות המדעית הנוכחית מועדף המונח "בני אדם באירופה בעת החדשה המוקדמת", במקום "קרו-מאניון".

הנחתם של הפרה היסטוריונים היתה שהאדם הקרו-מאניוני הופיע בעקבות קודמיו הניאנדרטליים. כאמור, הנחתם הבסיסית היתה שהוא היה טיפוס אנושי מוצלח מקודמיו, בשל דמיונו לאדם המודרני. עד שבשנות השלושים של המאה ה-20 המורה דניס פיירוני (Peyronie) ,תלמידו של בריי, שבנה את ביתו, פשוטו כמשמעו, מעל מערת לוז'רי (Laugerue), שנחשבת לאחד מאתרי המפתח בסביבותיה של העיירה לה זזי (Les Eyzies) מצא שמאחורי השם "אוריאנקית", נמצאות שתי מסורות לפחות: למסורת אחת נשמר השם המקורי ואילו האחרת, זכתה לשם עצמאי – התרבות הפריגורדית (Périgordian). התברר שהמסורת האחת הינה התפתחות מקומית ואילו האחרת מייצגת פלישה של אוכלוסייה זרה מחוץ לדורדון וכנראה אף מחוץ לצרפת. התרבות המקומית היא הפריגורדית. ראשיתה לפני 34,000 – 35,000 שנה והיא התפתח לאטה מתוך תרבות מוסטרית. בשלביה הראשונית של תרבות זו (תרבות שטלפרונית), לפני 31,000-32,000 שנה, מופיעה התרבות האוריניאקית ובמשך זמן מה מתקיימת רק תרבות זו. אבל לפני 26,000-28,000 מופיעה מסורת חדשה- ישנה הפריגורדית העליונה (גראווטית) ובמשך כ-6,000-8,000 שנה הן מתקיימות בד בבד, לעתים תוך הרבדה סירוגית באותם אתרים. בהם הפריגורדית עולה ומתחזקת והאתרים האוריניאקים הולכים ומתמעטים. כ-19,000-20,000 שנים לפני זמננו מופיעה התרבות הסלוטרנית (Solutréen), המחליפה באזור הדורדון את האוריניאקית והפריגורדית גם יחד[39]. המעברים בין התרבויות חדים ביותר ואין כל דמיון בתרבות החומרית שלהן, למרות שהתקיימו בטווח של אלף שנה זו מזו.

התקופה הארוכה, בה יצר האדם הפרהיסטורי את מרבית היצירות הללו, מ-20,000 שנים ועד 11,000 שנים לפני זמננו, נקראת "התקופה המגדלנית". את השם לתרבות טבע הארכאולוג הצרפתי גבריאל דה מורטיה (Gabriel de Mortillet) ב-1869 בעקבות המחקרים באתר הארכאולוגי שבמחסה הסלע של אברי דה לה מדלן (Abri de la Madeleine) השוכן בעמק וזר במחוז דורדון בדרום-מערב צרפת. הגאולוג והאנתרופולוג הצרפתי אדוארד לארטה  Édouard  Lartet)) והאספן האנגלי הנרי כריסטי (Henry Christy) ערכו את החפירות השיטתיות הראשוניות של המיקום המייצג לה מדלן, ופרסמו את התוצאות בשנת 1875.

מרבית המערות המצוירות שייכות לתקופה זו[40].

העושר והמגוון של המערות ובעיקר של הציורים, הופך את האזור למוזיאון תת קרקעי מופלא של התרבות האנושית הקדומה. ציורי המערות הצבעוניים, שגילם עשרות אלפי שנים, הפכו את הדורדון ל"בירת הפרהיסטוריה" ולמוקד משיכה לחובבי ארכיאולוגיה ואמנות מכל העולם. זהו טיול המשלב אזור נופי יפה, עם אתרים שהם מעין עליה לרגל לחוקרי התרבות האנושית. כפי שכותבת דבי הירשמן, במגזין 'מסע אחר': "הנה האתר בו נחשפו לראשונה כליו של האדם הניאנדרטלי, וזאת הדרך למחצבה שבה התגלו שלדי ההומו סאפיינס הראשונים באירופה".

הגילוי

בשנת 1863 נכנסו אנשים לכמה מערות באור העיירה לס אייזס (Les Euyzies de-Tayac) , שבעמק הווזור (Vezere). אנשים החלו לחפור מספר מערות והחלו לחקור את צפונותיהן. כעבור מספר חודשים, נחשפו ממצאים חשובים באתר לה מאדלן (La Madeleine) שמצפון ללז-אזי  (במערה נמצא גם תבליט של תאו, מגולף על עצם של אייל). האתר נחפר באופן שיטתי, על ידי אנרי כריסטי (Henry Christy), החל מ-1863). נתגלו ממצאים חשובים גם בכמה אתרים סמוכים. בכך החל העולם להתוודע לאמנות עתיקת יומין, של תרבות לא נודעת.

אתרים רבים התגלו במקרה. כך למשל, באחד מימי נובמבר 1879 ירדו למערה, ארכיאולוג חובב ובתו הקטנה, אל ה מערת אלטמירה (Altamira) שליד העיר סאנטיאנה דל מר (Santiana del Mar) בקנטבריה, שבצפון ספרד. בעוד האב, נובר בקרקע בחיפוש אחר עצמות וכלי צור. קראה בתו בהתרגשות: "תראה אבא, שוורים מצוירים", מבלי דעת היא חשפה את אחת התגליות הגדולות ביותר בתולדות האמנות . האב התבונן בפליאה בדמויות רבגוניות של בעלי חיים, אחדים מהם כמעט בגודל טבעי, שצוירו לפי 16,000 שנה. האמנים השתמשו בפחם עץ ואוכרה, או המטיט (מינרל ברזלי)[41], כדי לצייר את הדמויות, לעיתים קרובות הם דיללו את הצבעים על מנת ליצור גוונים שונים ורושם של הדפס בשחור ולבן. כמו כן, האמנים ניצלו את קווי המתאר הטבעיים של קירות המערה על מנת לשוות ליצירותיהם מראה תלת-ממדי. התקרה הרב-צבעית היא המאפיין המרשים ביותר, ועליה מצויר עדר ביזונים בתנוחות שונות, שני סוסים, איילה גדולה וככל הנראה חזיר בר. היצירות הללו מתוארכות לתקופת ההתיישבות המגדלנית כאשר ציורי בעלי החיים כללו גם צורות מופשטות. בציורים מתוארים סוסים, עזים וטביעות של כפות הידיים שנוצרו כאשר האמן הניח את ידו על קיר המערה וריסס צבע מעליה, כך שלאחר הורדת היד נותר על הקיר מעין תשליל. בעלי החיים תוארו בדיוק רב וללא ספק מתוך היכרות ולאחר התבוננות מקרוב. הדמויות צוירו בעידון אמנותי רב, וקשה היה להאמין שאלה ציורים עתיקים. למעשה, רבים הטילו ספק בזהותם. בקונגרס לאנתרופולוגיה ולארכיאולוגיה, שהתכנס ב-1880 בליסבון, נפסלו ציורי אלטמירה כזיופים.

כמה שנים לאחר מכן התגלו הציורים במערת לה מוט (La Mouthe) שבדורדון. הפעם נחשפו יצירות האמנות במהלך חפירה במעבר תת-קרקעי, שהיה חסום במפולות עפר מאז תקופת הקרח. בראשית המאה גילו הכומר אנרי בריי והמורה דניס פירוני, שהוזכרו לעייל והפכו אחר כך לבולטים שבין חוקרי המערות, את מערות קומברל Combarelles)) ופון דה גום (Font De Gombe) בסמוך לעיירה לה-זזי שבדורדון. משקעי הגיר עתיקי היומין שהצטברו על פני התחריטים והציורים שכנעו גם את הספקנים בגילם המופלג, כ-30,000 שנה. ציורים פרהיסטוריים אלו היוו אישור נוסף לגיל של ציורי אלטאמירה, כך שהקהילה המדעית נאלצה לחזור בה מהתנגדותה לעמדה הספרדית[42]. מספר ציירים הושפעו מציורי הקיר של אלטאמירה. לאחר שביקר במקום, פבלו פיקאסו, אמר: "לאחר אלטאמירה, הכול דקדנס".

התגליות עוררו ברחבי דרום- מערב צרפת קדחת של חיפושים אחרי ציורים נוספים. באחת הפך החבל ל"בהלת האדם הקדמון" ועשרות ארכיאולוגיים מקצועיים וחוקרים פשטו על האזור. מאות כפריים החלו לעסוק בפרהיסטוריה, הרבה שנים טרם שנטבע המונח המדעי. במערות למיניהן נתגלו עבודות ציור וחריתה לרוב, מעט פיסול, כלים, וגם תכשיטים, בחלקם מרהיבים.

בניגוד לדעה המקובלת, העדיפו האנשים הפרהיסטוריים לגור באתרים קטורים, היינו מחנות תחת כיפת השמים ובמחסות סלע על פני מגורים במערות. את אתרי המגורים ובמיוחד את מחסות הסלע נהגו לקשט בתבליטים. כדי לצייר על תקרות ובמרומי כתלים נעזרו בסולמות עץ ובפיגומים. על פי הידוע לנו היום כמעט תמיד בחרו לצייר את ציורי הקיר במערות נידחות, באולמות פנימיים ובמעברים צדדיים, במרחק רב מהפתח ומאור השמש. מערות הציורים מצויות בדרך-כלל סמוך למעיינות חמים, ובחלקן זורמים נחלים תת-קרקעיים. למים זורמים תפקיד חשוב בדתות רבות כקשר עם כוחות ועולמות אחרים.  החוקרים נוהגים לכנות את ציורי הקיר "אמנות המחשכים" בניגוד ל"אמנות אור היום" של אתרי המגורים. לא אחת כרוך הסיור במערות מצוירות בקשיים ניכרים ואפילו בסכנה. בכמה מקומות זחלו נושאי תרבות קרו מאניון על גחונם, לתוך מחילות צרות בבטן האדמה, במרחק של מאות מטרים מפתח המערה, כרעו על ברכיהם ויצרו לאור לפידים רוטטים ומעלי עשן. במערות רבות נמצאו קערות אבן ששימשו כמנורות ובהן שרידי חומר שומני, ולוחיות צפחה חרוכות, ששימשו ככל הנראה כלפידים. לעתים הדליקו מדורות. התעתועים האופטיים שנגרמו בעת הציור באור הלהבות המרצדות, טוען חוקר האמנות פול בארן (Pole Barn), יוצרים את האשליה של חיים ותנועה[43]. לא ברור מדוע בחרו ב"סטודיו" כל כך מאתגר. לא ברור מדוע יצרו אמנות השמורה ליחידי סגולה שיכלו לצפות בה.

נושאי הציורים

הנושאים הנפוצים ביותר בציורי מערות הן חיות פרא גדולות, כגון: ביזון, סוס, שור הבר, ואיילים. בנוסף, העתקים של יד אדם ודפוסים מופשטים שנעשו בעזרת אצבעות. המינים שנמצאו בתדירות הגבוהה ביותר היו מתאימים לציד על ידי בני אדם, אבל לא בהכרח היו הטרף הטיפוסי בפועל ולא תאמו לעצמות במערה. לדוגמה הציידים במערת לאסקו (Lascau) השאירו בעיקר עצמות איילים, אך מין זה אינו מופיע כלל בציורי המערה. במקומם מופיעים ציורים של מיני סוסים נפוצים. ציוריו אלו של האדם הקדמון מצטיינים בחיוניות רבה ובדמיון רב לטבע. ציורים של בני אדם היו מעטים יחסית ובדרך כלל נעשו בהיעדר פירוט יתר לעומת בעלי החיים. אולי משום שציור אדם היה מבחינת טאבו.

ישנם ציורים המתארים עונת שנה מסוימות, כגון בעלי חיים מעוברים, נדידת עדרים צמחים בפריחתם ועוד[44]. בדומה לצלמיות 'ונוס' קדומות יותר, שהוזכרו לעייל, יש מקרים חוזרים ונשנים של גופים נשיים, עם אברים נקביים מפותחים היטב וכן השתקפות סכמטית של קווי דמות אחרים, מעידים על כך שכבר אז נשים נחשבו למיסתוריות ובעלות כוח השפעה מיוחד, בתוקף יכולתן להעניק חיים ואולי גם לקחת חיים. ואמנם דמויות "ונוס" פרהיסטוריות התפרשו לחילופין, כסמלי פוריות וכמכשפות. . דבי הירשמן מעירה כי בכל הזמנים התקשרו המערות עם אמהות, רחם ולידה מחדש, ובמיתולוגיות רבות הן נחשבות כאיזורי מעבר בין העולם הטבעי והעל-טבעי. נמצאו עדויות לטקסים. סביר להניח שאלו התמקדו סביב מאורעות בעלי אופי קלנדרי, כמו השלמת מחזורי נדידה, פתיחת עונת הציד, הדיג וכדומה, וכן סביב אירועים בעלי אופי אישי, כמו לידה, טקסי התקבלות לחבורה ומוות[45].

בציורים ניכרת פרספקטיבה, שמאות שנים מאוחר יותר נעלמה מהציור. הציירים הקדומים היטיבו לנצל את מתאר הקירות כדי ליצור אפקטים של נפח. כמו כן, הם השתמשו לעתים בקו משותף, לתיאור מספר דמויות. פה ושם מבחינים למשל, בראש של בעל חיים אחד, המציץ מאחורי גופו של בעל חיים אחר. האחד מתואר מהצד והשני מלפנים. לפעמים צללית החיה הייתה חקוקה בסלע ראשון, ובכמה מערות כל או רוב התמונות היו חקוקות באופן זה. חוקר התרבות הצרפתית אביטל ענבר, טוען שהטכניקה הזאת מזכירה לו את פיקאסו. כך או כך, הם היו אמנים יוצאי דופן, על פי כל מדד[46].

ישנם ציורים שצוירו זה על גבי זה, ללא סדר או תכנית, כאילו נעשו מתוך דחף של כוח עליון, שהיוצר לא יכול היה לעמוד בפניו. זהו אפוא שילוב יוצא דופן של פלאי הטבע ואומנות האדם. יש מערות בהן חיו בני אדם ועיטור את משכנם ויש מערות, מרגשות במיוחד, אותן הקדיש האדם הפרהיסטורי, לאמנות בלבד.

הצבעים

ייחודן של המערות בדרום מערב צרפת טמון בכך שרק בהן נתגלו ציורי קיר פוליכרומיים, היינו רבי צבעים, שיוצריהם השתמשו בשלל צבעים. בדרך כלל שחור, חום וגוונים שונים של אדום, אך לא ירוק או כחול. הפיגמנטים בהם השתמשו כללו אוכרה אדומה וצהובה, המטיט, תחמוצת מנגן ופחם עץ. נושאי תרבות קרו-מאניון לא המציאו את הצבע. השימוש בצבעי אדמה היה ידוע כבר לפני 350,000 שנה. באתר טרה אמטה (Terra Amata), אשר בניס (Nice), על חוף הריוויירה הצרפתית, נמצאו עשרות גושים של מינרלים צבעוניים בצהוב ובחום, אדום וסגול. גם הניאנדרטליים, שאכלסו את אירופה בראשית תקופת הקרח האחרונה, נהגו לקבור את מתיהם ספוגים באוכרה (צבע אדמה), אדומים כדם ובאתריו של "קרו מאניון" התגלו עשרות קילוגרמים של אבקת אוכרה וסוגי צבע אחרים.

השימוש באוכרה היה נפוץ עד המאה ה-20 באזורים הכפריים של אירופה, כחומר מחטא לשם טיפול בפצעים. ממחקרים אתנוגרפיים שנעשו ברחבי העולם מתברר, שהאוכרה משמשת גם לעיבוד עורות בעלי חיים ומסייעת לקבע ולשמור על גמישות העור. ייתכן שזו היתה הסיבה לקבורת המתים משוחים באוכרה, ולאו דווקא הסמליות הכרוכה בצבע הדם. יתרה מזו, שבטי האמרינידים של צפון אמריקה נהגו למרוח אוכרה על לחיי הילדים והנשים, כדי להגן על עורם משמש ומרוח. שבטי פולינזיה שונים, נוהגים למשוח את גופם באוכרה לשמירה על טמפרטורת הגוף בימי הקור[47].נראה שאנשי קרו-מאניון עיבדו עורות ופרוות של בעלי חיים בעזרת האוכרה, והגנו על גופם באמצעות צבעי אדמה מפני פגעי הקור. עם הזמן, החלו לקשט בה את גופם. באתריהם נמצאו גם גושי צבע מחודדים, מעין עפרונות, ששימשו כנראה להצטבעות, לקישוט הגוף. במערות נמצאו מחטי עצם, עדות לציורי קעקע.

מחקר שנערך לאחרונה בלאסקו מוכיח שליצירת הצבעים השתמשו בלמעלה משלושים סוגים של מינרלים, שנהגו לערבב – לא בשומן בעלי חיים, כמו שחשבו בעבר – אלא במים עשירים בגיר, שמקורם בנחלים ובאגמים התת קרקעיים של המערות. כלי הציור היו, ככל הנראה, מכחולים עשויים שיער בעלי-חיים ספוגיות פרווה וטחב. לפעמים נשפו את הצבע ישירות על גבי הסלע באמצעות הפה, או דרך קנה חלול, כנהוג עד היום אצל האבוריג'נים באוסטרליה. לחריטה השתמשו בנקרים עשויים מצור[48].

ראו באתר זה: אולורו-ההר והחלום

מטרת הציורים

מטרת ציורי המערות מתקופת האבן הקדומה אינה ידועה בוודאות. הראיות מצביעות על כך שהן לא נועדו רק לקישוט אזורי המגורים, שכן במערות בהן הופיעו הציורים לא נמצאו סימני חיים מתמשכים. ולעיתים קרובות הן נמצאו במערות שאין אליהן גישה קלה. המערות המפורסמות ביותר: מערת לסקו שבדרום מערב צרפת ומערת אלטאמירה שבצפון ספרד, לא היו אזורי מגורים אלא מקומות מקודשים לאורך מאות ואולי אלפי שנים.  נראה שלציורים היתה תכלית דתית או טקסית.

ציורים אלו היו  חלק מאמונה. סביר להניח, שמטקס שמאניסטי. אדם המצייר ביזון, מבטא את אמונתו שיוכל לשלוט בו. השמאן הוא ספק מכשף, ספק רופא מסורתי שניחן בכוחות מיוחדים ובכישורים רוחניים, המאפשרים לו תקשורת עם עולם הרוחות והאבות הקדמונים. הם רוקדים לקצב תופים מונוטוני, כשהם עטויי מסיכות ולבושים בעורות של בעלי חיים. לעתים גם נוטלים חומרים המעוררים הזיות ונכנסים לטראנס, היינו, מצב פסיכו-פיזי אחר. כשהם במצב זה, הם יכולים להזעיק את הרוחות הטובות לרפא חולים, לחזות את העתיד, למצוא אובדים ולהדוף כוחות רוחשי רעה. יתכן מאד שחלק מהציורים  הצבעוניים שעל כתלי המערות, מתארים  מסעות לעולמות נסתרים, שם השמאן פוגש את הרוחות, הסצנה המפורסמת ממערת לאסקו, המציגה ביזון נוגח גבר השרוע לרגליו כמת, מלווה בציפור על מוט, מתארת אולי קרב איתנים בין מכשף לרוח או בין שני שאמאנים. תיאורים דומים, הכוללים את החיה האדירה, המכשף והציפור, מזכירים מעט את תיאוריו של  קרלוס קסטנדה, אודות המכשף המיתי, דון חואן[49].

ראו באתר זה: שמאניזם; אירועי טראנס.

בעקבות מחקרים על חייהם ואמונותיהם של ציידים-לקטים שפרסמו אנתרופולוגים בראשית המאה, פירשו חוקרי האמנות הראשונים, בריי ועמיתיו, את ציורי המערות כשרידים ל"מאגיית הציד". ציור בעלי החיים, על פי הסבר זה, היה חלק מטקסים שנועדו להבטיח את הצלחת הציד ואת הגדלת המלאי העתידי של הבשר, או לפייס  את רוחותיהם הזועמות של אלה שכבר נטבחו. כפי ששבטי הסו (Sioux) באמריקה הצפונית, נהגו לפייס את הביזון שצדו[50]. ציידים-לקטים ממרכז אוסטרליה, נוהגים לגרום לרוחות לסייע בשלל הציד על-ידי ציור דמויותיהם בעונות הרבייה על סלעים בשטחי הציד. יש כאן תפיסה של זהות מוחלטת בין הציור לבין העצם המצויר. יכן אף שחלק מטקס פולחן המכשפים שנערך במערה, כלל פגיעה בדמויות המצוירות, בחניתות, בחצים ובכלי נשק אחרים. יתכן שיש בהם ערך חינוכי לגבי הנערים שטרם נטלו חלק בפעולת הציד עצמה. דמויות דומות מוצאים בתרבויות של ציידים ששרדו עד ימינו, כמו האבוריג'נים באוסטרליה, או הבושמנים בדרום אפריקה.

גם סימני ידיים מוצאים בתרבויות אחרות, כמו למשל אצל ילידי פטגוניה, במערת הידיים המפורסמת (Cueva de los Manos) הנמצאת בפרובינציית סנטה קרוס, ארגנטינה, במרחק 163 ק"מ דרומית לעיר פריטו מורנו (Perito Moreno). המערה התפרסמה וזכתה לשמה בשל ציורי הידיים, שנוצרו בעיקר על ידי ציידים שחלפו באזור, כשהציורים הראשונים בה הם מלפני כ-9,300 שנים[51].

דבי הירשמן מדגישה, כי העובדה שלציורי הסלע מאוסטרליה מוטיבים דומים בעליל לציורי המערות, מוצאת את ביטויה גם בעולם הסמלים: למשל, צלליות ידיים אדומות ושחורות, "חתימה" מחייבת של האמנים כלפי הקבוצה השבטית והכוחות העליונים. צלליות הידיים, חסרות לעיתים קרובות פרקי אצבעות שהוסרו במהלך טקסים פולחניים[52].

בכמה מערות נמצאו יצורים שהם בחלקם אנושיים ובחלקם של בעלי חיים. בעיקר ביזון, אייל או אייל צפון. הם מכונים צורות אנתרופו-זואומורפיות. סביר להניח שהמקומות בהם צוירו היו מרכזים לפעילות שמאניסטית. הקדומה שבהן היא מערת שובה ( Chauvet), שהתגלתה במקרה ב-1995, בחבל ארדש (Ardèche) שבצרפת. שם נראה חלקו העליון של גוף ביזון וחלקו התחתון של גוף אנושי, כשהם מצוירים על גבי נטיף. מה שברור הוא שהדמויות המצוירות והחרותות בסלע הן ביטוי גרפי לחשיבה חברתית מאורגנת, שסמליה עדיין אינם ברורים.

מעט מצפון לעמק לוט (Lot), זורם בעמק צר נהר הסלה (Cele), שמימיו מהירים והוא מתפתל למרגלות מצוקים גירניים, מיוערים בצפיפות. אחת האטרקציות הבולטות של העמק הן מערות פש-מרל (Pech-Merle) המופלאות, ששימשו לפני 20,000 חי ויצר שם האדם הקדמון.  מדובר למעשה במבוך תת-קרקעי, מעשה ידי  הטבע, מעוטר בציורים פרהיסטוריים מרהיבים. יופיים של הציורים (והעובדה שרבים מהם צוירו על התקרה והקירות בעזרת פיגומים) העניקו למערות את הכינוי "הקאפלה הסיסטינית של האדם הקדמון". המערות ענקיות, מסועפות, ומהוות שילוב יוצא-דופן של אמנות פרהיסטורית – בעיקר ציור – עם אמנות הסלע שיצר הטבע.

המערות הללו הן שניות ברושם שהן משאירות, רק ממערת לאסקו (Lascaux) , שנמצאות לא רחוק משם, בחבל הדורדון. אבל, להבדיל מהמקרה של מערת לאסקו, שם אין אפשרות לראות את הציורים המקוריים,  אלא רק שיחזור (מהימן) שלהן, בפש-מרל ניתן לראות את הדבר האמתי.

נטיפים, זקיפים ושאר תצורות שחוללה ההמסה,  משווים לאולמות ולמחילות קסם מיוחד. על הקירות נראים עדרים של ממותות, סוסים נקודים וצלליות ידיים ערטילאיות. בגומחה סמוכה לאולם המרכזי במערה, שיכול היה להכיל מבקרים רבים, נמצאת "קונכייה אקוסטית" טבעית מקושטת בצפיפות בדגמי קווים ונקודות[53]. קונכיות אקוסטיות שנוצלו על-ידי האדם הקדמון אופייניות רק למערות באזור זה. במערות אחרות, ביחוד באלה שבהרי הפירנאים, אפשר להבחין עדיין בטביעות רגליים מרקדות, שהתקשו לפני אלפי שנים בטין הלח. מוסיקה וריקודים במעמקי המערות האפילות הם עוד הוכחה שהציורים אכן שימשו כחלק מטקסים פולחניים[54].

מעבר לדמויות אדם ובעלי חיים, כולל המחשה גרפית של יצורים שפסו מן העולם, שופעות המערות בסימנים חסרי פשר, כמו משולשים, נקודות, יתדות. החוקר אלכסנדר מרשק (Alexander Marshack.) הציע לראות בסימנים מסוימים לוח זמנים ירחי. אם כך הדבר, הרי מצויה ברשותנו העדות הישירה, הקדומה ביותר לידיעת הזמן[55]. אנשי "קרו- מיניון" ערכו ככל הנראה תצפיות אסטרונומיות.

חוקר האמנות הפרהיסטורית הצרפתי, אנדרה לראוה-גורן (André Leroi-Gourhan), העלה את האפשרות שהסימנים הם למעשה סמלים. לדעתו מסמלים הסימנים דמויי הקווים, הצרים והארוכים, את איבר המין הזכרי, ואילו סימונים "מלאים", מסוגים שונים, מסמלים נקבות. לפיכך מייצגים מינים שונים של בעלי חיים את היסודות הזכריים והנקביים של העולם, והסצנות המצוירות הן למעשה סיפורים מיתולוגיים המתארים את בריאת העולם, חוקי הטבע והסדר הקוסמי. על ידי חידוש הסמלים החזותיים, זה על גבי זה, חידשו אנשי "קרו מאניון" את מחזורי הטבע, חילופי העונות והפריון, בדומה לטקסים הנהוגים אצל הילידים האבורג'יניים עד היום.

במקומות אחרים נראים גם סימנים מורכבים, המתוארים כ"הירוגליפים", כמו כן מופיעות כפות ידיים לרוב, מעיין "חמסות". בדרך כל בזוגות. אנדרה לראוה-גורן, ערך ניתוח כמותי של מיני בעלי חיים המיוצגים באמנות המערות, ומצא שהמינים השכיחים יותר, כמו הסוסים והביזונים, מצוירים בדרך-כלל באולמות גדולים ומרכזיים, ואילו מינים ששכיחותם נמוכה, כמו טורפים למשל, מצויים במעברים צדדיים. נדירים יותר נחשים, בעלי כנף, דגים, אנשים וצמחים. העובדה שהמינים שהעדיפו האמנים הקדומים לצייר היו הגדולים בבעלי החיים שניצודו, אך לאו דווקא הנפוצים ביותר בסביבה, מרמזת שהמערות הן לא מוזיאונים פרהיסטוריים, ושהציור לא היה "אמנות לשם אמנות"[56]..

התיאוריה, שלפיה הציורים והסימנים הם סמלים רבי עוצמה ומידע חזותי חשוב, הופכת את המערות הפרנקו-איבריות למרכזי מידע שבהם הנציחו ושמרו אנשים פרהיסטוריים נתונים חשובים על העולם והאדם. לכן יש הטוענים שבמערות אלה התקיימו טקסי החניכה, שנועדו ללמד את צעירי החבורה או השבט את הידע והחוקים של החברות הפרהיסטוריות. במסתורין ובחשיכה, בדממה, תוך כדי זחילה ומאמצים גופניים אחרים, איבוד חוש הכיוון, פחדי הנטישה ובעתת הסגירות – טכניקות המשמשות גם כיום לצורכי שטיפת מוח פסיכולוגית – התערערה אישיותו של החניך הצעיר, והמידע החזותי, שנרשם בסמלים מוכרים ורבי-משמעות באותם ימים, נקלט בצורה חווייתית ובלתי נשכחת במוחו[57].

מורשת  אמנותית זו התקיימה במשך יותר מ-25,000 שנים והגיעה לשיאה לפני 17,000 שנה. לפני 10,000 שנה לערך נסוגו הקרחונים לאיטם אל תחומי האלפים והאזורים הארקטיים. עדרי בעלי החיים הגדולים נכחדו או נדדו, ובעקבותיהם השתנו אורחות חייו ואמונותיו של האדם. מפולות תקרה, רעידות אדמה ושינויים גיאולוגיים אחרים חסמו את פתחי המערות המצוירות, מילאו את האולמות והמעברים התת-קרקעיים במצבורי סלע ועפר. עד שהגיעו הסקרנים ובעקבותיהם החוקרים וחשפו את צפונותיהם.

הלהיטות של המגלים, חוסר היידע המקצועי והיעדר כלי עבודה מדעיים, גרם להרס רב של המערות. תגליות מסוימות נחשפו כתוצאה מעבודת פיתוח, שמטבען גורמות הרס רב. המונח "חפירת הצלה" לא היה עדיין קיים. יצירות שנשתמרו במשך עשרות אלפי שנים, משום שנשמרו בחללים אטומים בבטן האדמה, הושחתו זמן קצר לאחר שהתגלו. עמם החשיפה לאור, לחמצן ובעיקר לנשמותיהם של המבקרים, וכן גם לאוויר מזוהם, הרסו את האמנות הפרהיסטורית. זאת ועוד, בהיעדר חקיקה מתאימה, נעקרו יצירות אמנות מקירות המערות ונמכרו למוזיאונים ולאספנים .

על גדות הנהר וואזר (Vezere), בסביבותיה של העיירה לז אזי (Les Eyzies), המכונה "בירת הפרהיסטוריה" התגלו מאות אתרים של האדם הקדמון. רובם מקומות ידועים שהעניקו את שמותיהם לתרבויות פרהיסטוריות, למיני האדם. בעיירה נמצא "המוזיאון הלאומי לפרהיסטוריה", שנבנה על גבי מחסה סלע בראש המצוק החולש על העיירה.

את העיירה עצמה גודשים ארבעה אתרים פרהיסטוריים מרכזיים ומקבץ של מערות קטנות יותר. המקום הנכון לפתוח את הביקור הוא המבנה החדש יחסית של המוזיאון הלאומי לפרהיסטוריה (Musee National de Prhistorie)), השוכן למרגלות הטירה מהמאה ה-16, שמעל הכפר ובו תצוגה של ציר הזמן, המסייעת להבין את ההקשר הכללי של אומנות המערות. גרוט דה פון דה גום (Font De Gombe), היא מערה שהתגלתה ב-1901 ובה נמצא האוסף הנאה ביותר של ציורים פרהיסטוריים, שעדיין פתוח לציבור בצרפת. בגרוט דה קומברל (Combarelles) הסמוכה יש תחרטים של תאו ודמויות אדם. בקומברל התגלו לראשונה חריטות של דמויות אדם: גבר מזוקן הרודף אחרי אשה ואנשים במסכות. בהמשך נמצא מחסה הסלע ל'אברי גה קאפ בלאן (:l'Abri du Cap blanc), שהתגלה ב-1909 ובו אפריז נדיר של סוסים וביזון בגודל טבעי.  מעברו השני של הכפר נמצאת מערכת המערות רופינייאק (Ruffignac)), שהיתה יעד לטיולים כבר במאה ה-15. המטיילים של אז היו משוכנעים שהציורים ששם, נעשו בכוונת מכוון, לרצות את אלי השאול. יש כאן 8 ק"מ של מערות ורכבת חשמלית, הנעה לאורך 2.5 ק"מ בין המערות. בין הייתר, נראים כאן ציורים של ממותות ואפריז של שני תאואים הנאבקים זה בזה. אחת המערות ידועה בציורים של יצורים דמויי נחשים (serpentiform ) שמצוירים על כתליה, שמשמעותם מין הסתם פולחנית, אולי רפואית[58].

מערת לאסקו (Grotte de Lascaux), על הגבעה הסלעית, בלב חורשת אורנים, שמדרום לעיירה מונטינייאק (Montignac) , מפורסמת בציורי הסלע שלה. היא בעצם מערכת של מערות המחוברות ביניהן. בלאסקו יש 600 ציורי קיר ו-1,500 יצירות חרוטות באבן. אוצר המערה, מצויד במדי חום ובמדי לחות. על כתלי האולם הגדול מתגלים תאואים וסוסים קדמונים שגודלם למעלה מחמישה מטרים, מתאריהם מצוירים בצבע שחור, והם פורצים בהלמות פרסות מתוך האפילה. למרגלותיהם נראה עדר איילים אדומים. בפרוזדור הסמוך, על גבי סלע שלאורכו זרם נחל תת-קרקעי קדום, שוחים צבאים מצוירים, ראשיהם וקרניהם מבצבצים מעל קו המים של ערוץ שיבש לפני אלפי שנים. מנגד, באלומת האור, אריה מאיים וצמד ביזונים, ניצבים גב אל גב, כתם דם על ירכו של השמאלי.

על הקירות נראים בעלי חיים שנכחדו זה כבר מהעולם, או נדדו מאירופה בשלהי תקופת הקרח האחרונה. קירותיו של נקיק צר ומפותל, ועל תקרתו דמוית הכיפה נראית עדרים של סוסים וסייחים, ראשיהם כהים ופרוותיהם בהירות. בעלי החיים במערה מצוירים פעמים רבות זה על זה, הם מתמלאים חיים, שועטים על הקירות והתקרה, בין סימני החידה של נקודות וקוים[59].הציורים על קירות המערה הם ברובם של פרסתניים וטורפים גדולים, שרובם ידועים מתוך שרידי מאובנים שנמצאו באזור. הציורים כוללים בעיקר סוסי בר ואיילים ובנוסף, גם ציורים של בקר הבר וביזון אירופי, חתוליים, ציפורים, דובים, קרנף צמרי וכן דמויות אדם. הציורים לא כללו דמויות של אייל הצפון, אף על פי שזה היה מקור מזונם העיקרי של שוכני המערה.

המערה התגלתה במקרה על ידי ארבעה נערים ששוטטו באזור בשנת 1940. הם זיהו חור באדמה,  הרחיבו אותו אט אט באמצעות סכין וכך גילו את "אולם השוורים", אשר נמצא במערה ומכיל 36 ציורים של  בעלי חיים שונים, כעבור מספר שבועות, שבו  הנערים למקום, בלווייתו של  חוקר ציורי המערות האב אנרי בריי. הוא  שירטט רבות מהתמונות במערה, שחלקן משמשות כחומר לימוד כיום. גילוי המערה עורר בעולם עניין והתרגשות, בעיקר כאשר התפרסמו הדו"חות המדעיים אודותיה, לאחר מלחמת העולם השנייה. בשנת 1979 הוכרזה המערה על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית ביחד עם אתרים אחרים בעמק וזר (Vézère). המערה נסגרה לקהל ב-1963, לאחר שביקרו בה למעלה מ-100,000 בני אדם ונגרם נזק רב נגרם ליצירות האמנות הפרהיסטוריות שעל כתליה. בעל הנחלה, הרוזן דה לה רושפוקו (La Rochefoucauld), מכר את האתר למדינה תמורת מיליון פרנק. תחילה הוקצה כמות זעומה של מבקרים, ששה ליום, אך חיש קל, טיפס מספר המבקרים מעלה מעלה.

אולם התברר שהפחמן הדו־חמצני, שהמבקרים (כ-1,200) ליום נושפים, משבש את המערכת האקלימית הרגישה בתוך המערה ופוגם בציורים. בשנת 2008 נסגרה המערה לחלוטין, לאחר מכן נפתחה רק למדענים העובדים בה מספר ימים בחודש בלבד. המאמצים להורדת העובש פגעו בציורים והשאירו על גביהם כתמים כהים. בשנת 2016 , לאחר עבודה של ארבע שנים ובהשקעה של 66 מיליון אירו, נוצר העתק מדויק ובגודל מלא של המערות וציורי הקיר, בשם מערת לאסקו 4, העושה שימוש באותם חומרים בדיוק. ההעתק יפהפה וניתן לראות בו את כול הרישומים המקוריים: דישונים ארוכי קרניים, תאואים, שוורים וסוסים שמנמנים, המכסים את הקירות, כשהם נודדים בעדרים או בשורות, מוקפים בחיצים ובסימנים גיאומטריים, שכאמור, היתה להם חשיבות פולחנית.  אחד מאורחי הכבוד באירוע הפתיחה היה סימון קונקס, בן 89, האחרון מבין ארבעת הילדים שגילו את המערה, שהיה אז בחיים.

המבקרים יכולים להתפעל פעמיים: מיכולתם של הציירים הפרה היסטוריים ומיכולתם של האומנים שהשכילו לעתיק את המערה, בדיוק רב כל כך. כפי שאמר נשיא צרפת , באירוע הפתיחה: "זה יותר מהעתק, זוהי יצירת אמנות". במעבה האדמה ודאי עוד מצפות מערות רבות לגילוין. אין ספק כי כל גילוי, ישפוך מעט אור על התקופה ועל אנשיה. אך ספק אם נדע לפענח  את הסמלים והסודות של השפה שנשתכחה.

הערות

[1] טראובמן, תמרה. "הנטיפים זוכרים הכל". הארץ' 2005-05-02

[2] ב-1977 נקבע שמה של המערה לזכרו של רב-טוראי אבשלום (אַבְשָׁה) שוהם (1951 – 1974) אשר היה לוחם סיירת שקד. ב-11 בספטמבר 1970 במהלך מלחמת ההתשה נפצע אנושות בראשו. הוא עבר ניתוחים וטיפולים רבים עד לפטירתו, כעבור כ-3 שנים. אבשלום, היה אוהב טבע וסייר ברחבי ארץ ישראל. נקרא על שם אבשלום פיינברג – אח של סבתו צילה פיינברג שוהם, משפחתו תרמה לשיקום המערה וקריאתה על שמו.

[3] cheffel, Richard L.; Wernet, Susan J., eds. (1980). Natural Wonders of the World. United States of America: Reader's Digest Association, Inc. p. 59

[4] יצחק שטנר, גיאומורפולוגיה, קרית ספר, ירושלים, תש"ל, עמ' ;69-170

[5] דורדון  הוא מחוז בדרום-מערב צרפת, בחבל אקיטן החדשה, בין עמק הלואר להרי הפירנאים. המחוז נקרא על שם נהר הדורדון החוצה אותו. בית המחוז היא פריגו

[6] נהר דורדון (בצרפתית: Dordogne, באוקסיטנית: Dordonha) הוא נהר בדרום צרפת שמתחיל בהר הגעש הרדום פואי דה סנסי (Puy de Sancy) שהוא ההר הגבוה במאסיף סנטרל.

הנהר נוצר באיחוד של שני פלגי הרים, הדור, שמתחיל בראש ההר בגובה של 1,885 מטר, והדון שמתאחד איתו בגובה 1,366 מטר. הוא זורם כ-500 ק"מ עד העיירה אמבז שבמחוז ז'ירונד, שם הוא מתאחד עם הגארון שיחד יוצרים את שפך הנהר ז'ירונד, הזורם לאוקיינוס האטלנטי. אגן ניקוזו של הנהר הוכרז ב-2012 על ידי אונסק"ו כשמורה ביוספרית.

בניגוד למה שסוברים בטעות, , השם אינו שם חדש שנוצר מהלחם של Dore (זהב) ו-Dogne. אלא מדובר על שם ותיק שהגיע מקלטית שבה הקידומת Dur או Dour (מים) ייצגה שמות של נהרות כמו נהר "דורו" בפורטוגל. השם הראשון שניתן לנהר שעליו ידוע הוא Durānius ולאחר מכן נקרא בשמות נוספים כמו Dorononia fluvius[], Dornonia במאה השביעית ולבסוף Dordonia במאה ה-11.

[7] umley, Henry de (1998). L'homme premier: préhistoire, évolution, culture. Impr. Floch). Paris: Le Grand livre du mois  תודה לוילי על התרגום

[8] התקופה הפלאוליתית. (מקור השם מיוונית; פלאיוס = ישן, ליתוס = אבן) היא תקופה פרהיסטורית, החלק הראשון והארוך ביותר של תקופת האבן. תחילת התקופה הפלאוליתית (והארכאולוגיה בכלל) מוגדרת מתחילת ייצור כלי אבן על ידי הומינידים באפריקה לפני כ-2,600,000 שנה.. התקופה מכסה בקירוב את התור הגאולוגי פליסטוקן ומסתיימת במעבר לתור ההולוקן, או מעט לפניו, לפני כ-20,000 עד 11,000 שנים. שלבי המשנה של התקופה הפלאוליתית מוגדרים על פי סגנונות ושיטות שונים לסיתות כלי אבן, שהם השריד העמיד והנפוץ ביותר באתרים הארכאולוגיים.

[9] Higham, Tom (2021). The World before Us: How Science is revealing a New Story of Our Human Origins. Penguin Viking. pp. 35–36

[10] ישראל אפעל, (עורך) התקופות הקדומות, בתוך: יעקב שביט (עורך ראשי), ההיסטוריה של ארץ ישראל, כתר, ירושלים, כרך ראשון, עמ' 43

[11] עופר בר-יוסף ויוסף גרפינקל, הפרהיסטוריה של ארץ ישראל: תרבות האדם לפני המצאת הכתב. ירושלים, הוצאת אריאל, 2008, עמודים 85–96.

[12] "Prehistoric Sites and Decorated Caves of the Vézère Valley". UNESCO World Heritage Centre. United Nations Educational, Scientific, and Cultural Organization. Retrieved 9 October 2021.

[13] https://www.lascaux-dordogne.com/en/patrimoine-culturel/historic-site-and-monument-archaeological-site/site-neandertal-de-regourdou

Dibble, H. L., & Bar-Yosef, O. (1995). The definition and interpretation of Levallois technology (Monographs in World Archaeology 23). Prehistory Press.

[14] בשנת 1856 חצבו פועלים במערה במחצבת אבן גיר בעמק ניאנדר שבגרמניה, וחשפו בה עצמות-אדם מאובנות, שאותן השליכו לתל-אשפה סמוך. יוהאן קארל פולרוט (Johann Carl Fuhlrott), מורה בית ספר וחוקר-טבע חובב שעבר במקום, זיהה את חשיבות העצמות והראה אותן להרמן שפהאוזן  פרופסור לאנטומיה באוניברסיטת בון. שניהם פרסמו את הממצא במאמר מדעי רשמי בשנת 1857, והוא זכה לכינוי "אדם ניאנדרטלי", או בכתיב הישן "אדם ניאנדרתלי". המאובנים שהתגלו כללו כיפת גולגולת אשר עד היום מסומנת בספרות המדעית כ"ניאנדרטל 1" ונחשבת ל"ממצא מגדיר" (type specimen) של המין.

[15] ringer, C. B. (2000) “Spy”; in the Encyclopedia of Human Evolution and Prehistory, 2nd Ed (Eds: Delson, E. Tattersal, I. Van Couvering J. A. & Brooks, A. S.). Garland Publishing, NY. p. 1363.

[16] Neanderthal, encyclopedias Britanica

[17] תולדות האדם הקדמון, עמ' 59.

[18] הניאנדרטלים היו נמוכי-קומה, חסונים מאוד, ועצמות השלד שלהם היו עבות יחסית. הגולגולת שלהם מעידה על מוח בגודל מוח בני-אדם בני-ימינו, אך היא שונה במאפיינים אנטומיים קדומים, כמו רכסי גבות מודגשים וחוסר בליטת סנטר. ניאנדרטלים חיו באותה תקופה שבה חיו בו בני-אדם מודרניים אנטומית, ואולי אף לצדם ויחד עמם, והשתמשו באותה תרבות חומרית, התרבות המוסטרית, המתקדמת מתרבויות עתיקות יותר, אך פחות מתקדמת מתרבויות התקופה הפלאוליתית העליונה.

באירופה נעלמה האוכלוסייה הניאנדרטלית לאחר שהיגרו אליה בני-המין האנושי המודרני שמוצאם באפריקה, אך לא ברור עדיין אם הם אלה שהכחידו את הניאנדרטלים, ישירות או בעקיפין באמצעות תחרות, האם הטמיעו את הניאנדרטלים בתוכם כתוצאה מרביית כלאיים, או שהניאנדרטלים נכחדו כתוצאה מגורמים סביבתיים. חקר הגנום של הניאנדרטלים מראה שהם היו אוכלוסייה נפרדת מהאדם המודרני, ועם זאת, מחקרים אחרונים גילו עדות לרביית כלאיים פורייה ביניהם, אם כי בשיעור נמוך.

[19] התרבות האוריניאקית היא תרבות פרהיסטורית מהתקופה הפלאוליתית העליונה, שהתקיימה באירופה ובדרום מערב אסיה ובכלל זה בארץ ישראל, כ-37,000 – 33,000 שנים לפני זמננו. התרבות הוגדרה לראשונה בחפירת האתר הארכאולוגי מערת אוריניאק בצרפת, ומכאן שמה. הגדרת התרבות האוריניאקית מתבססת, כמקובל במחקר הפלאוליתי, על טיפוסי כלי אבן המיוחדים לה, אך גם על ממצאים ייחודיים שאינם מאבן, כגון כלים מעצם ומקרן, חרוזים עשויים משיני בעלי חיים ופריטי אמנות מגולפים.

[20] אנא בלפר כהן, תולדות האדם הקדמון, הוצאת האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון, תל אביב, 1992, עמ' 83

[21] דוד פייפר ( עורך ראשי), תולדות הציור והפיסול, כרך 2, מסורות ויצירות מופת, כתר, ירושלים, 1983, עמ' 12.

[22] שברי הצלמית התגלו בשנת 1939 בגלל תחילת מלחמת העולם השנייה, נעזבו השברים ולא טופלו. בשנת 1969, 30 שנה לאחר מכן בעת הרכבת יותר מ-200 חלקים על ידי יואכים האן (Joachim Hahn) .הוא גילה שמדובר בצלמית שהיא הכלאה של אדם ואריה המערות. בין השנים 1997–1998 נמצאו חלקים נוספים של הצלמית וראש הצלמית חובר לגוף. בתחילה סווגה הצלמית על ידי יואכים האן כאריה זכר, לאחר שנמצאו פיסות נוספות סווגה הצלמית על ידי אליזבט שמיד (Elisabeth Schmid) כנקבה. שתי הפרשנויות אינן מבוססות על ממצאים מדעיים. הקושי בסיווג בין זכר ונקבה נובע מהעובדה שאצל אריה המערות האירופי (Panthera leo spelea) אין את המאפיינים המייחדים את הזכר האריה האפריקאי מהנקבה.

[23] יובל נוח הררי, קיצור תולדות האנושות, הוצאת דביר, תל אביב, עמ' 30

[24] אסף שטול-טראורינג, :ציורי האדם הקדמון עתיקים בהרבה משחשבנו", באתר הארץ, 15 ביוני 2012

[25] עד לנשות השבעים של המאה העשרים מקובל היה לראות במעבר מן התרבות הפלאוליתית התיכונה אל העליונה, דוגמא טובה ליחס הישיר שבין טיפוס אדם מסוים לבין תרבות מוגדת. מקובל היה לחשוב שמעבר זה התרחש בד בבד עם היכחדות טיפוס האדם הניאנדרטלי והתחלפותו בטיפוס האדם הנבון. בעשורים האחרונים התברר כי האדם הנבון והאדם הניאנדרטלי התקיימו בו זמנית בתקופה הפליאוליתית התיכונה , וכי שניהם קשורים לתעשייתה אבן של תרבות זו (אברהם רונן, פרהיסטוריה מהי, כתר, ירושלים, 1979, עמ' 53).

[26] דבי הירשמן, " דורדון, צרפת – ארץ הציירים הראשונים", מסע אחר און ליין

[27] " כך נראה "קרו מאניון 1" שחי לפני 28 אלף שנה", YNET, 2-4-2018

[28] https://www.thelancet.com/journals/lancet/article/PIIS0140-6736(18)30495-1/fulltext

[29] תולדות האדם הקדמון, עמ' 81

[30] דבי הירשמן, " דורדון, צרפת – ארץ הציירים הראשונים", מסע אחר און ליין

[31] הכינוי המשווה בין צלמית האישה השמנה למדי עם הדמות הקלאסית של "ונוס" עורר התנגדות בקרב חוקרים בני זמננו. כך לדוגמה העיר כריסטופר ויטקומב (Christopher L.C.E. Witcombe) כי הוא מבטא באירוניה בוז לתפיסת היופי הקדומה והיכולת הטכנית המוגבלת הניכרות בפסל, כמו גם לחוסר הצניעות של הדמות, שלא תאם את תפיסת הנשיות של ראשית המאה ה-20  (http://arthistoryresources.net/willendorf/)

[32] Antl-Weiser, W. (2009). The time of the Willendorf figurines and new results of palaeolithic research in Lower Austria. Anthropologie, 47(1-2), 131.

[33] אלפרדו בוסיסיו ופרנצ'סקו מלצ'י דאריל (עורכים), האנושות, הוצאת מסדה וידיעות אחרונות, תל אביב, כרך ראשון, העולם העתיק, עמ' 4

[34] Elizabeth Wayland Barber, (1994) Women's Work: The First 20,000 Years: Women, Cloth, and Society in Early Times, W. W. Norton and Company, pg. 44,

[35] אנציקלופדיה לאמנות הציור והפיסול, עמ' 12

[36] אנציקלופדיה, עמ' ;3.

[37] התבליט התגלה על ידי רופא פסיכיאטר בשם לפלן (Jean-Gaston Lalanne), במערת גיר באזור דורדון שבדרום מערב צרפת. התבליט מוצג לציבור במוזאון להיסטוריה בבורדו שבצרפת (Musée d'Aquitaine).

[38] https://www.thelancet.com/journals/lancet/article/PIIS0140-6736(18)30495-1/fulltext

[39] התרבות הסלוטרנית היא תרבות פרהיסטורית של ציידים-לקטים מהתקופה הפלאוליתית העליונה, שהתקיימה במערב אירופה בשיאו של עידן הקרח האחרון, בפליסטוקן המאוחר. את השם לתרבות טבע הארכאולוג הצרפתי גבריאל דה מורטיה ב-1869 בעקבות המחקרים באתר הארכאולוגי שבמחסה הסלע של רוש דה סולטרה השוכן בנפת סון-א-לואר (במחוז בורגון-פראנש-קונטה במזרח צרפת.

האתר נמצא מתחת לסלע בולט המורכב משונית אלמוגים מאובנת ונראה למרחוק כתוואי בולט. הממצאים הארכאולוגיים הראשונים התגלו ב-1866 בחפירות שביצעו הגאולוגים הצרפתים אנרי טסטו-פרי (ואדריאן ארסלן (Adrien Arcelin). לפי תיארוך פחמן-14 מכויל, גיל התרבות 22,000 עד 17,000 שנים לפני זמננו (.

הממצאים הקדומים ביותר וגילופי הסלע המתוארכים של התרבות הסולוטרנית נמצאו בעמק עמק הארדש (ובמיוחד בחבל פריגור (צר') שבדרום-מערב צרפת, אזור התפוצה העיקרי של התרבות. בנוסף היא הייתה נפוצה בקנטבריה (צפון ספרד), כמו גם בחוף הים התיכון הספרדי (סמוך לוולנסיה) ובפורטוגל. התרבות הסולוטרנית נעלמה במפתיע בנסיבות לא ברורות, בסביבות 17,500 שנה לפני זמננו בדיוק כמו שהופיעה במפתיע. התרבות המגדלנית, השייכת גם היא לתקופה הפלאוליתית העליונה, המתוארכת לשנים שבין 18,000–12,000 לפני הספירה, התבססה כתרבות שהחליפה אותה.

[40] החוקרים כינו במקור את התקופה L'âge du renne (עידן איילי-הצפון). תקופת התרבות המגדלנית קשורה לציידי אייל הצפון, אם כי באתרים מגדלניים יש עדויות נרחבות לציד אייל אציל, סוס הבר, ויונקים גדולים אחרים שחיו באירופה לקראת סוף עידן הקרח האחרון. תפוצת אתרי התרבות מפורטוגל במערב ועד לפולין במזרח. מלבד לה מדלן, האתרים הראשוניים של התקופה הם: לז איזי (Les Eyzies), לוז'רי באס (Laugerie-Basse,) וגורז' ד'אנפר (Gorges d'Enfer and    בדורדון ומערת פלאקר בשראנט ומקומות נוספים בדרום-מערב צרפת

[41] המטיט הוא מינרל של ברזל שנוסחתו Fe2O3, לעיתים הוא מכיל טיטניום, וכשהוא מעוצב כתכשיט הוא מכונה "יהלום שחור". המטיט הוא מינרל נפוץ מאוד, צבעו משתנה ויכול להיות שחור, כסוף־אפור, חום או אדום. המטיט הוא המחצב העיקרי של ברזל ומופיע במגוון צורות, כמו אבן־דם, טיטנו־המטיט, ורד הברזל ועוד. כל צורות ההמטיט מתכסות בפסי חלודה. מקור השם המטיט נגזר מהמילה היוונית "הַימַה" שפירושה דם, מכיוון שהמטיט יכול להיות אדום. מילה נוספת שנגזרת ממילה יוונית זו, היא המוגלובין. צבעו של ההמטיט משמש כפיגמנט

מרבצים של המטיט אפור נמצאים לעיתים קרובות במקומות שבהם עמדו מים. המטיט יכול לשקוע במים ולהצטבר בשכבה בתחתית האגם, מעיין או כל מקום מים אחר. כמו כן, יכול ההמטיט להיווצר כתוצאה מפעילות געשית. גרגרים גבישיים של המטיט בקוטר הקטן מ־4 מיקרומטר יכולים להיווצר בתהליכים באדמה.

.

[42] Curtis, Gregory. The Cave Painters: Probing the Mysteries of the World's First Artists. New York: Alfred A. Knopf, 2006

[43] דבי הירשמן, שם.

[44] "Prehistoric Sites and Decorated Caves of the Vézère Valley". UNESCO World Heritage Centre. United Nations Educational, Scientific, and Cultural Organization. Retrieved October 9, 2021.

[45] אברהם רונן, עמ' 53-54

[46] אביטל ענבר, התענוגות של דרום-מערב צרפת,  כתב, ירושלים, 2005, עמ' 30

[47] דבי הירשמן

[48] דבי הירשמן, שם

[49] קרלוס קסטנה, משנתו של דון חואן; דרך היאקי אל הדעת, זמורה ביתן, 1987

[50] סו הוא שם קיבוצי למספר שבטי ילידיים המתגוררים באמריקה הצפונית. שטח המחיה ההיסטורי של הסו היה במרחבי המישורים הגדולים, בתחומי המדינות מינסוטה, נברסקה, דקוטה הצפונית, דקוטה הדרומית וצפון איווה שבארצות הברית ובמניטובה שבדרום קנדה.

[51] https://www.patagonia.com.ar/circuitos/587_Cueva+de+las+Manos+un+Patrimonio+Cultural+de+la+Humanidad.html

[52] דבי הירשמן, מסע אחר און ליין

[53] שם המטיילים מקבלים חוברת הדרכה, שתורגמה לעברית, על ידי מיודענו ד"ר איתן בורנשטיין, פרנקופיל אמיתי, מומחה לכתבי יד לטיניים והמורה של כולנו.

[54] דבי הירשמן, מסע אחר און ליין

[55] A. Marshak, the Root of Civilization, he Cognitive Beginnings of Man's First Art, Symbol and Notation, McGraw-Hill, 1972

[56] דבי הירשמן, שם.

[57] דהי הירשמן

[58] "Prehistoric Sites and Decorated Caves of the Vézère Valley". UNESCO World Heritage Centre. United Nations Educational, Scientific, and Cultural Organization. Retrieved October 9, 2021.

[59] דבי הירשמן, דורדון, צרפת – ארץ הציירים הראשונים, מסע אחר און ליין