המסע לאורך "קמינו סנטיאגו" – הדרך הצרפתית

יומן הטיול בדרך הצליינים לסנטיאגו דה קומפוסטלה

כתב: גילי חסקין; 03-09-21

תודה לשירז אבוהב ולטלי אפללו, על עצותיהן. תודה לנועם סלע, על השימוש במחקרו ותודה לגדעון ביגר ולעודד ציון, על הערותיהם.

ראו קודם: : דרך סנטיאגו; ראו גם, באתר זה:  יומן הטיול בדרך פיניסטרה.

ראו גם: עליה לרגל .

ראו גם: קמינו פיניסטרה.

לאלבום תמונות

להרצאה על דרך סנטיאגו, להרצאה על עליות לרגל.

כבר שנים שאני חולם ללכת בדרך הולכי הרגל לסנטיאגו דה קומפוסטלה (Santiago de Compostela), שבצפון-מערב ספרד, המכונה "אל קמינו" (El Camino) – מילולית: "הדרך". לא מדובר בעוד דרך, יפה ומעניינת כל שתהיה, אלא מסע בעל מאפיינים נופיים, אדריכליים , תרבותיים ופולקלוריסטיים.

מבוא: דרך סנטיאגו.

ראו בהרחבה, באתר זה: קמינו סנטיאגו.

דרך סנטיאגו קיימת מעל לאלף שנה, והיא הייתה אחד משלושת נתיבי העלייה לרגל החשובים ביותר בנצרות בימי הביניים, יחד עם נתיבי העלייה לרגל לעיר רומא ולירושלים. זהו נתיב בו ניתן להאזין למשק כנפי ההיסטוריה ולדמות הלמות פרסות סוסים, תפילות של נזירים ואנחות של צליינים שתש כוחם. זהו משעול בו ניתן לעבור חוויה, שהיא  אלא גם דתית ורוחנית. מורשת העבר חיה וקיימת בכפרים שלאורך הדרך והתושבים גאים בה. הצליינות של ימי הביניים נוכחת בכול הפנייה לישוב, כנסיה, מנזר, גשר או אכסניה[1].

לא מדובר בדרך אחת, אלא באלומת דרכים שמטרתן הסופית היא להגיע לקברו של סנטיאגו, סנט ג'יימס באנגלית או סן ז'ק (Chemin de Saint Jacque) בצרפתית, או בשמו העברי יעקב הקדוש. הלוא הוא אחד משלוחיו של ישוע, ששרידיו הגיעו לעיר באופן פלאי (לפי המוסרת הארמנית, שרידיו נמצאים בכנסיית סנט ג'יימס שברובע הארמני שבירושלים). זהו מסע שהחל כעליה לרגל, כבר בתקופה הפרה נוצרית, והפך לתנועה המונית בימי הביניים, וכיום זוכה לעדנה מחודשת.

האגדה הספרדית מספרת, שהשליח יעקב הקדוש, שוטט כאן כמה שנים והפיץ את הבשורה, אבל חזר ליהודה, לאחר שראה את דמותה של הבתולה מריה, ניצבת מעל גדת האברו (Ebro). דרכן של אגדות שהן מתפתחות עם הזמן. כך "הצטרפה" לסן דייגו, גם מריה הבתולה, עצמה. יחד עמו נשאה את הבשורה ושניהם יחד, עודדו את הפגניים לקבל על עצמם את דתו של הנוצרי. לימים, זוהה מקום הקבר הקדוש, הודות לערנותו ולעיניו החדות של רועה צאן,  שראה כוכב זוהר, חולף במהירות על פני שדה. המקום נודע לימים בשם "קומפוסטלה" ((Compostela, היינו "שדה הכוכב".

לנסיכי הממלכות הצפוניות של ספרד אירעה ההתגלות ברגע הנכון. היה להם צורך ללכד את חלקה הצפוני של ספרד, ובמיוחד את גליסיה, למלחמת הקודש במוסלמים. ואין כשרידים מקודשים לחזק את הרוח באווירת ימי הביניים.

משום כך הותאם סיפורו של השליח יעקב בן זבדי, לצרכים החדשים.  הנסיבות הפוליטיות והצרכים הצבאיים  עיצבו את דמותו של סנטיאגו מחדש,  מדייג עניו וצליין רוחני הפך ל" מטאמורוס", היינו "הורג המוּרים", שמופיע במקומות רבים רוכב על סוס לבן וחרב שלופה בידו.

הייתה נחוצה תנועה של המונים, שיכבשו את הדרך במו רגליהם, יביאו את הבשורה לכל אירופה ויפגינו כוח נגד אמירות קורדובה המוסלמית .הכמרים, הבישופים וההגמונים, בכפרים ובערים, הבטיחו מחילת עוונות, לעולים לרגל. באותם ימים של בערות ואמונה קמאית, הצליחו הבטחות אלו לשנע מאות אלפים של אנשים, מדי שנה אל הדרך, חרדים מצלייה באש הגיהינום. המהדרין שבהם עברו את הדרך, לפחות את חלקה, על ברכיהם. היו שיצאו למסע כדי  לחזק את יראת השם ואת הענווה הדתית. היו שהלכו במצוות נדר שנדרו.

כיוון שהסמל של סנטיאגו היה צדפה, צליינים רבים ענדו תליון עם צדפה, כאות לכך שאינם סתם עוברי אורח, אלא לוקחים חלק במסע דתי. צדפה זו אף העניקה להם את הזכות ללון בכנסיות בחינם ובמקומות רבים זיכתה אותם גם בארוחות ללא תשלום. אמנם הצליינים של ימים עברו עשו זאת בעיקר מתוך רגשות דתיים, הם נדדו בדרכים ואף סיכנו את חייהם בתקווה לגאולה נפשית, אבל יתכן שגם הם רצו קצת לשבור שגרה, בימים ההם, אנשים נולדו, חיו ומתו באותו מקום. זוהי כמעט ההזדמנות היחידה לראות מקומות ולהכיר אנשים בדרך.

הכנסייה לא היתה צריכה להמציא את הנתיב הזה. הוא עובר בנתיבה של דרך סחר רומית, שיצאה מגאליה (דרום צרפת) והסתיימה בכף פיניסטרה (Finistra) שבאוקיינוס האטלנטי. בדרך הזאת, שכונתה "Voie lactée" – בצרפתית: "שביל החלב" –  עברו מדי שנה כחצי מיליון איש. יש לציין, שהשם הספרדי הנפוץ לגלקסיית 'שביל החלב', הוא "El Camino de Santiago". על פי אגדה מתקופת ימי הביניים, שביל החלב נוצר מאבק הדרכים שהעלו בדרכם הצליינים.

הצליינים הגיעו מרחבי צרפת, חצו את מעברי ההרים שבפירינאים והתכנסו למסלול אחד הנמתח לרוחב צפון-מערב ספרד. לאורך המסלול הם זכו לעידוד מצליינים שחזרו מהמסע., מנזרים סיפקו מזון ולינה לצליינים והתעשרו מהמסחר בנתיבים אלה.

במהלך השנים, היו אפרו וזכרו של השליח, מעין קמע, עבור האבירים הנוצרים, במלחמתם במורים. הקבר והעיר שקמה סביבו, ריתקו אליהם נוסעים מרחבי העולם הנוצרי כולו, שסימנם היה הצדפה, שהיה גם לסמלה של  העיר. חלקם פסעו בשבילים הסלעיים האלו, ברגליים יחפות, כדי למרק את חטאיהם.

מחזור של שירי צליינים, שנכתב בימי הביניים, מתאר את קשיי המסע, את המחלות שפקדו את ההולכים, את שודדי הדרכים חסרי הרחמים ואת רעבונם של הזאבים בהרים וביערות. רבים מהם מתו בדרך המחילה ונטמנו בבתי העלמין שקמו לאורך הנתיב, אחרים נקברו בקבר אחים או תחת צלב בודד בשולי הדרך. אבל סכנות הדרך לא הרתיעו את ההולכים. להיפך, משנה לשנה גדל זרם הצליינים, עד כי בשנות השיא – המאות ה־13  וה־14 – עלו לרגל כחצי מיליון אנשים ונשים מדי שנה. וזאת, בתקופה שאוכלוסיית אירופה כולה, מנתה לא יותר מ־60 מיליון נפש.

במאות הראשונות לקיומה של הדרך לסנטיאגו, עברו בה, יחד עם עולי הרגל, גם כמרים, אצילים ואפילו מלכים, שרצו לתת תוקף לקדושה. אולם בנוסף להם, זרמו לדרך שודדים ופורעי חוק, שראו בעולי הרגל מטרה קלה. בספרים שבכנסיות מתועדים מאות מקרים של שוד של צליינים, לעתים אפילו של שיירות שלמות. במקרים לא מעטים, התקרית האלימה לא הסתיימה רק בשוד, אלא גם ברצח. לכן, קמו קבוצות של אבירים, שקיבלו על עצמם משימה קדושה, להגן על שלומם של עולי הרגל ולקחת חלק במצווה. אולם החולשות האנושיות, חזקות לפחות כמו האידיאלים הנשגבים. האבירים הנוודים החלו להתחרות זה בזה מי חזק ואמיץ יותר, דבר שהובילו לתחרות ועם הזמן גם למאבקים מזויינים על כבוד ויוקרה. מה שאפשר לשודדים להמשיך במלאכתם האלימה. כל זה נגמר, כשהמלך אלפונסו השמיני מקסטיליה, הורה ב-1185, להקים מסדר מאוחד של אבירים לוחמים, שנקרא "המסדר הצבאי של סנטיאגו". לימים, תגברו את הדרך מסדרים אחרים, ביניהם הטמפלארים, אבירי ההיכל , שהגיעו מארץ הקודש, למלא חובה אבירית ושליחות נוצרית נוספת.

ברבות השנים חלה ירידה נוספת בכמות הולכי הרגל, בעיקר עקב מלחמות באירופה. אך ברבע האחרון של המאה העשרים, קיבל המקום תנופה רצינית. מספר המטיילים נמצא בעליה (אם נתעלם מהשפעתה השלילית של מגפת הקורונה).

הדרך שבמהותה היא דתית – צליינית, מאבדת בהדרגה את הצביון הדתי שלה והיא הופכת במהירה לעוד שביל תיירותי, המציע אטרקציות לא מעטות שאין קשורות לחוויה דתית. יחד עם זאת, אין להפריד את המוטיב הדתי מהדרך הזאת ההיסטוריה, המורשת, המסורת והסיפורים, כמו גם נוכחותם של צליינים "אמתיים", הם שמעניקים לדרך הזאת את הנופך המיוחד והם שהפכו אותה לדרך כה פופולרית.[2].

מספר האכסניות הפתוחות גדל והלך, יחד עם תנועת המטיילים. לאכסניות החדשות, יש חדרי אכילה מעוצבים, לובי מרשים,  גנים מטופחים וניכר בהן שהושקע בהן תשומת לב רבה, כדי להנעים את שהותם של המטיילים.

המסע לסנטיאגו דה קומפוסטלה נמשך שבועות או חודשים. הצליינים חוצים את המסלול בנתיבים רבים, שנקודות ההתחלה שלהם נמצאות בכל רחבי אירופה ובעבר, גם  בצפון אפריקה. במקומות שונים באירופה ניתן למצוא סימוני שבילים של דרך סנטיאגו. הדרך הפופולרית ביותר היא "הדרך הצרפתית" (Camino Francés), נקראת כך כך על שום נוכחותם של נזירים צרפתיים במרביתה אכסניות שקמו לאורך הדרך. הדרך מתחילה בצד הצרפתי של הרי הפירינאים, בעיירת הגבול סן ז'אן פיה דה פורט (Saint Jean Pied de Port). מסע של 33 ימים.

בשל קוצר זמן, הסתפקתי בקצת פחות מחצי. 14 ימי הליכה.

08-06-21

טיסת בקר מוקדמת למדריד וממנה נסיעה ברכבת שחלפה במהירות עצומה על פני שטחים צחיחים למדי, שהפכו למוריקים. כעבור שעתיים היינו בלאון (Leon), במרחק של 338  ק"מ ממדריד.

לאון (בספרדית: León) שוכנת לגדת נהר Bernesga. היה זה מחנה רומי שנבנה כאן בסביבות שנת 29 לפני הספירה. מקום מושבו של הלגיון השישי "ויקטריקס" ואחר כך של הלגיון התשיעי "גמינה" (תאום). נקראת על שמו – "לגיו" ( Legio). מכיוון שה- G נבלעת באמצע מילה, לגיון הפך ל"לאון" ( Leon), בלי קשר לאריה, שלימים סימל אותו בטעות.

אחרי דלדול אוכלוסיית היישוב בימי הפלישה הערבית-ברברית בהנהגת בית אומאיה, העיר השתקמה כחלק מממלכת אסטוריאס .ממלכת לאון הייתה מדינה עצמאית, בצפון-מערבו של חצי האי האיברי. היא נוסדה בשנת  910 לספירה, כאשר הנסיכים הנוצריים של אסטוריאס (Austurias), ששכנה לחופו הצפוני של חצי האי האיברי, העתיקו את בירתם מהעיר אוביידו, לעיר לאון. הכנסתם של העיר והאזור למרותה של  ממלכת אסטוריאס, תרם ללגיטימציה של מלכי הנסיכות הקטנה, אשר ביקשו להנהיג כנסייה איברית מאוחדת, בתקופה שבה רובו של חצי האי האיברי היה תחת שלטון מוסלמי.

בשנת 1188 העיר ארחה את הקורטס (Cortez) – הפרלמנט ראשון בתולדות ספרד ,שכונס על ידי המלך אלפונסו התשיעי של לאון. יש לציין כי בתקופה זו, תפסה לאון, כמו קסטיליה, מקום חשוב בהתקדמותה של אירופה בתחום האינטלקטואלי. תושבי חצי האי האיברי השכילו לשמר יצירות קלאסיות אשר נשכחו  באירופה של ימי הביניים, בזכות הקשר עם הארצות המוסלמיות  ועם המדענים המוסלמיים. דרך סנטיאגו סייעה להגדיל את סחר החליפין ותרמה ליידע שזרם בין ממלכות לאון וקסטיליה, לשאר אירופה, ביותר ממובן אחד.

כעבור זמן, עדיין בימי הביניים המוקדמות, העיר איבדה מחשיבותה, בין השאר, בעקבות התחזקות האיחוד בין ממלכת לאון ובין ממלכת קסטיליה בשנת 1301 והעברת המוקד הפוליטי לקסטיליה. אחרי תקופה ארוכה של קיפאון, בתחילת המאה ה-19 הייתה לאון אחת מן הערים הראשונות שקמה נגד הכיבוש של נפוליון. בשלהי המאה ה-19 ובמאה ה-20, התפתחה לאון בקצב מהיר, בין היתר, הודות למיקומה כצומת מסילות ברזל וכמרכז לתעשיית כריית הפחם.

לאון היתה תחנה חשובה ב"דרך הצרפתית" שבמסלול עולי הרגל הקתולים אל סנטיאגו דה קומפוסטלה. כאן למעשה מסתיים הפרק המשעמם, החדגוני של הדרך, החוצה את המסטה הספרדית, מבורגוס ועד לכאן. בשל כך המלך אלפונסו החמישי העניק לה זכויות פריבילגיות שכונו "Fueru de Llión”. לאון  משמשת אכסניה לחגיגות דתיות רבות, שהמפורסמות שבהן מתרחשות בחג הפסחא. היא יעד פופולרי עבור תיירות מקומית ובינלאומית ובשל נכסיה האמנותיים וההיסטוריים הוכרה העיר כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו.

לאון ידועה בקתדרלה שלה, מן המאה ה-13, הבנויה בסגנון גותי-צרפתי, והיא אחת הכנסיות המרהיבות בחצי האי האיברי. כמו כן, יש בה בניינים היסטוריים אחרים, כדוגמת הבזיליקה איסידורו הקדוש (San Isidoro), הבנויה בסגנון רומנסקי, עם פנתאון מלכי לאון; מנזר מרקוס הקדוש, מופת של אמנות הפלטרסקו  (Plateresque)[3] , שהוא מעשה של צורפות באבן והרנסאנס הספרדי, או קסה בוטינס (Casa Botines), יצירה מוקדמת של האדריכל הקטלאני אנטוני גאודי, שנבנתה ב-1881-1882י. דוגמה של אדריכלות מודרנית הוא בניין המוזיאון לאמנות בת זמננו.

העיר להטה מרוב חום. עוד נסיעה בת 45 דקות באוטובוס ואני באסטורגה (Astorga). זוהי עיר יפה, שהייתה מחנה צבאי רומי גדול, במאה הראשונה לספירה, וההיסטוריה שלה גדושה באירועים אלימים כמו פלישות של גותים וערבים ועד מאבק הרואי נגד נפוליון, שמונצח בציור קיר ענקי.  החל מהמאה ה-11 הייתה העיר,  לתחנה חשובה, בנתיבם של הולכי הרגל לסנטיאגו דה קומפוסטלה. כאן מצטלבת "הדרך הצרפתית", עם "דרך הכסף" (Ruta de la Plata), המגיעה מסביליה. המקום מציע למבקרים חומות מהתקופה הרומית, את קתדרלת סנטה מריה, את ארמון הבישוף, שתוכנן על ידי גאודי ונראה כטירת קסמים ובית עירייה יפה בכיכר הראשית, הנקראת "פלזה מאיור".

יש כאן מוזיאון של דרך הצליינים, ומכיוון שמייצרים כאן שוקולד מריר מעולה, מתכבדת העיר גם במוזיאון שוקולד. טיילתי ברחובות, הצטיידתי בספר הדרכה, בדרכון צליינים, אותו אחתים בכול מקום (אחרת לא אקבל כתב מחילה), קניתי פירות וקצת שוקולד. מחר מתחילים לצעוד.

09-06-21

יצאתי בבקר מבית המלון, חשתי צינה נעימה. חלפתי על פני הגן המכונה "גן בית הכנסת" (Jardin del Sinagoga); מזכרת מהימים שקדמו לגירוש ספרד. עברתי על פני חנויות השוקולד הסגורות ולמרגלות הקתדרלה המרשימה; שם נפרדתי מפסלו של סנטיאגו הקדוש, שנופף בידו  לצליינים לשלום. אבמקביל לסנטיאגו הלוחם, פטרונם של האבירים ולימים של הכובשים של העולם החדש, , קיים גם הפן של סנטיאגו פרגרינו (Peregrino – עולה הרגל, שנדר לחיות חיי עוני ומחסור ושימש לאורך הדרך, כסמל לענווה ולהכרת תודה.

בדרך נראו שלטים וציורים של הולכי הרגל. הלכתי לצד הכביש, בנוף כפרי, בצפונו של מחוז לאון. זהו נוף של גבעות רכות ומעובדות, שמשנות את צבען. פעם חום לתלמים, פעם ירקרק של שעורה, פעם גוון ירוק יותר. הדרך מוצלת בגוונים צהבהבים, חולפת בין שדות ומעל גבעות.. לאחר כשעה לערך, מצאתי עצמי פוסע בשביל, בנוף ירוק מאופן מפתיע. השביל הצר עבר בשדה של שיחי  אחירותם החורש זוהרים בצהוב. לאחר כשעה נוספת, הגעתי ל-Murias de Rechivas. כפר מטופח להפליא, למרבה הצער, בעטיה של קורונה, מרבית הברים, המסעדות והאכסניות שבו, סגורים.

פגשתי בחורה מוולסיה, שהתחילה את הדרך, בפמפלונה, לפני כמעט שלושה שבועות והיא נראית מלאת מרץ. סיפרתי לה במבוכה שזהו יומי הראשון לצעידה. מעת לעת התגלה מנזר יפה, או בית ישן. לעתים נראה עדר של פרות. נוף נעים, יפה, לא עוצר נשימה. "הכפרים גונבים את ההצגה". להפתעתי, כמעט ולא נראו מטיילים, בנתיב הצליינים הפופולרי בעולם. התושבים נאנחים "קורונה"…מעל לעת חלפו על פני רוכבי אופניים, שברכו אותי ב- Bueno Camino" .

ירדתי מהשביל כדי לבקר בכפר הציורי להפליא Castrillo de los Polvazares  , שנחשב לכפר היפה בלאון. המקום נראה כמו כמעט בלתי אמתי מרוב טיפוח. כל בניין שמור להפליא. כל רחוב מצוחצח ובהיעדר אנשים כמעט, נראה לרגע כמו משהו מלאכותי. אבל הכול נראה ככפר מארץ האגדות.

מעת לעת שוחחתי עם מאן דהוא. התפעלתי מהפרחים שבכל פעם צבעו את שולי הדרך בצבעים שונים. פעם כחול, פעם צהוב ופעם וורוד. לעתים נראו פרגים שנותרו מגל הפריחה העצום של חודש מאי. התושבים מספרים שחודש מאי נוח בהרבה, אבל להבדיל מאתמול, נשבה רוח נעימה והשמש הקופחת לא פגעה בהנאה מההליכה. כעבור עשרה ק"מ לערך, התחלתי לחוש את כפות הרגליים. שמחתי שהקצבתי להיום קטע של 22 ק"מ בלבד, בעוד המרחקים המקובלים בקמינו, ליום הליכה, נעים בין 27 ל-32 ק"מ. מישהי אחרת, שהחלה את דרכה בצרפת, סיפרה לי שהרגליים מתחזקות תוך כדי הליכה.

המשכתי לכפר. Santa Catalina de Samosa,, ובו רחובות מתפתלים, סמטאות עיוורות, נפלא, שפע של כנסיות ואווירה מדייוואלית. מעל לכפר התרומם רכס  Monte de Leonובראשו נראו כתמי שלג. ככל שעליתי בגובה הטופוגרפי, השתנה הנוף והפך לירוק יותר. אלוני השעם התחלפו באלונים שסועים, היערות נעשו  רעננים יותר. לקראת סופו של יום, קיבלתי תזכורת מהמדרסים שהשארתי בבית, כשכפות רגלי צבו. כדי להוסיף לתיסכול, התקלקלה עדשת המצלמה ומצאתי את עצמי סוחב "חתול מת"…מנסה לצלם בטלפון. עוד שעתיים של הליכה וסיימתי את היום, בכפר Rabanal del camino, השוכן בגובה של 1,151 מ'.

בכפר ריכוז גדול של כנסיות. בולטת במיוחד כנסיית האסונסיון (Asuncion), כלומר, עלייתו השמיימה של ישו, בסגנונה הרומנסקי. הסגנון האופקי הזה, שהגיע עם הצליינים מצרפת, מאפיין את הדרך, שונה כל כך, מהסגנון האנכי, הפורץ מעלה, של הכנסיות הגותיות, שנבנו בספרד באותו זמן. בימי הביניים הייתה לכפר זה חשיבות רבה. הייתה זו התחנה האחרונה לפני החצייה של הרי לאון, שצפנו בחובם סכנות לצליינים, החל בזאבים וכלה בשודדים. אחר הצהרים היה נעים להפליא, שוטטתי בסנדלים ברחובות המרוצפים, שתיתי קפה בגן נהדר, בחברת בחורה גרמניה, שהלכה את כל הדרך מצרפת. השמש מאחרת לרדת. בשעה 22:00 עוד לא חשוך, אבל כבר קר. אחר כך למדתי שיש בכפר הקטן הזה אלברגה, שמארח בחינם צליינים וכל ערב משמיעים  שם מזמורים גרגוריאנים.

10-06-21

יום שלישי לטיול, יום שני לצעידה. התעוררתי באכסניה החביבה, שבעליה הגישו לאורחיהם תה וקפה בכמות בלתי מוגבלת. את היום סיימתי באכסניה המתאפיינת בניקיון ספרטני, בה דומה שאני האורח היחידי.

בדרך כלל, אני נרתע מהאכסניות. הן גדושות במטיילים ובצליינים. באכסניות המוניציפליות יש חדרים בהם מתאכסנים 15 איש. מתאר לעצמי קקפוניה של נחירות. מה שהיה טוב ב-1980 בפטגוניה, פחות מתאים כיום. באכסניות הפרטיות יש יותר פרטיות, עדיין מדובר בחדרים לארבעה. בעייתי למי שלא מסתדר עם אטמי אוזניים. אולם בימים אלו של קורונה, שמספר המטיילים מועט, מצאתי עצמי לבדי בחדר שיועד לשלושה וכיום אני כמעט בודד באכסניה נקיה.

יצאתי בטרם שחר. שעה 06:00 בבקר ועדיין היום רק מתחיל להשתחרר מלפיתת החושך. הלכתי ברחובות הריקים, מאזין לציוץ של ציפורים. למרות שהעיירה שוכנת בגובה של 1,150 מ' מעל פני הים, לא קר. רק צינה נעימה. טיפסתי בשביל נוח, כשאני מתבונן בהתפעלות בחיגור, היינו בשינוי הצמחיה בהתאם לגובה הטופוגרפי. בשלב מסוים הופיעו מינים אחדים של אברשיים ולהם פרחים זעירים בגווני צהוב ולבן. פרחיו הצהובים של אחירותם החורש, הלכו והתדלדלו, אך הן הוחלפו בפרחים אחרים, אף הם משמפחת הפרפרניים. הלכתי בשטחים גדולים של שרכים ממין "אברנית הנשר", המוכר לנו מארצות הים התיכון. שמתי לב שהכאבים בכפות הרגליים חלפו להם. למרות שמדובר בעליה, ההליכה היום הייתה קלה יותר, ידיד ארז הרשטדט מזכיר, כי היום הראשון של הטרק, הוא הקשה ביותר. לצד הדרך נראתה מצבה של צליין, שמצא את מותו לפני מספר שנים, במהלך העלייה לרגל. דבר ההופך את האירוע המצער להרואי במיוחד. מטיילת איטלקייה שהתעכבה לצדי לרגע, העירה ש"גם אנשים מבוגרים הולכים בדרך הזה".  חישוב קל לימד אותי שהמנוח היה בן 63. לא סיפרתי לה שכאשר הקשיש האומלל, נפח את נשמתו, הוא היה צעיר ממני בשנה.

כעבור כשעה וחצי, הגעתי לכפר היפהפה Foncebadon, שבתיו המטופחים מאוכלסים רק בחלקם. הכפר היה ידוע בימי הביניים כמקום בו שכרו עולי הרגל, חמרים, (מובילי חמורים), שיסייעו להם לחצות את מעבר ההרים של Monte de Leon, המכונה גם Monte Irago. מכיוון שהמעבר נחשב למסוכן בימות החורף ואפילו באפריל, שכיחים בו השלגים, נזקקו ההולכים, לשמירה של הקדושים והרבו להתפלל בכנסיות. ראשיתו של הכפר ביוזמה של נזיר ושמו גואסלמו (Gaucalmo), שבנה אכסניה על שמו של סן סלבדור, הקדוש המושיע, הלוא הוא ישו הנוצרי. בעקבותיו באו נזירים נוספים, שייסדו במקום מנזר. יודעי דבר טוענים כי כלבי המקום אולפו לנבוח חזק, כדי להרחיק אורחים בלתי קרואים. עצרתי להפסקת קפה ושחרור שרירים בבית  קפה ושמו Convento, היינו מנזר, שעל הקיר המערבי שלו, תמשיח קיר ענק, המתאר וועידה כנסייתית חשובה שנערכה במקום. עד המאה ה-19 זכה הכפר לשמירה ממלכתית, בשל חשיבותו לעולי הרגל, אולם משסופחה ממלכת לאון סופית, לספרד, המקום ניטש ולאחרונה הוא זוכה לעדנה.

עוד שני ק"מ של טיפוס ובמעבר ההרים עצמו, בגובה של 1,528, מתנוסס צלב ענק, שהחליף צלב מתכת שקדם לו. יתכן שהפופולריות של הכפר ראבאנל דל קמינו, נובעת מקרבתו לצלב הקדוש. הצלב כאילו מתרומם מערימת אבנים שהניחו עולי הרגל. טוענים שקדושתו של המקום קודמת לעלייה לרגל לקברו של סנטיאגו והוא ניצב על מקומו של מקדש רומאי לאל מרקורי (גרסה רומאית של הרמס), שהיה פטרון הנוסעים. המקום הקדוש נשאר עם חילופי הדתות. הכתובת אליה מיועדת התפילה השתנה, אבל תחנת הממסר קיימת.

זהו אזור מעובד, עשיר בכרמיי גפנים ליין ובשטחי מרעה. מעת לעת ראיתי פרות בודדות או עדרים שמנו כמה עשרות ראשי בקר, שבלטו בגוונים החום בהיר, על רגע העשב הירוק. באוזרים המיוערים, כל כמה עשרות מטרים, הציבו הרשויות, ספסל הפונה אל הנוף. הלכתי במרבד של פרחים. היו שם עיריות גדולות, ופרחים ענקיים של נץ החלב ועוד פרחים, בשלל גוונים, למעט האדום, שנעלם מכאן יחד עם הפרגים. אי משם זינקה מולי איילה. מכל עבר נשקף נוף יפה של הרי לאון כשבקוו הרקיע נראתה שורה של טחנות רוח מודרניות.  מכאן החלנו לרדת. תחילה, ירידה מתונה, שכללה גם עליות, כדרכן של דרכים בהרים, המסלע התחלף בין סלעים קריסטליניים (גבישיים) של דיוריט, לאבן חול. האזור עשיר בעפרות ברזל, פרחה באזור תעשיית מתכת, עד שהעפרות התדלדלו במאה ה-19 והעובדים היגרו מכאן לארץ הבסקים ולקטלוניה, כדי למצוא עבודה במכרות שנחפרו שם. בצד הדרך הקים מאן דהוא ספסלים, בהם ניתן היה לשבת ולהתבונן בנוף.

המשכתי לרדת. הצמחייה הלכה והתייבשה. השרכים נעלמו ואיתם גם האלונים. שיחי האחי רותם הופיעו שוב בפרץ צהוב. מעת לעת הופיעו מחשופים של סלעי ציפחה והדרך גלשה בתוואי שהוחלק על ידי זרימה עזה של מים, בימים בהם האקלים היה גשום יותר. צרפתייה חביבה נראתה לפתע מולי, הולכת נגד הכיוון, דבר שלא מקובל אצל הצליינים. מסתבר שבמשך 28 יום הלכה לסנטיאגו ברגל מליסבון, בדרך הפורטוגלית. מסנטיאגו, פנתה מערבה ויש לה עוד חודש של הליכה עד שתשוב לצרפת.

חשתי שלא בנוח להתלונן בלבי על שרירי התפוסים. הכפר אל אסבו (El Acebo) מכונס בתוך גיא, בולט ברעפי הציפחה שמכסים את גגות הבתים כאן סימנתי לעצמי שחלפו 17 ק"מ ונותרו לי עוד עשרה.  אז הבליחה לראשי תובנה, אותה שיתפתי עם גולשי הפייסבוק, שעשרת הק"מ האחרונים, ארוכים בהרבה מהראשונים. כאשר קמתי ממרבצי, שמתי לב ששעה של מנוחה, חולפת מהר יותר משעה של עלייה. מכאן ואילך, אני בחבל ארץ שנקרא El Bierzo, שאמנם שייך ללאון, אבל במהלך ההיסטוריה, קיים קשרים הדוקים דווקא עם גליסיה (Galicia). עד היום, חשים ה"ברסיאנוס", כפי שמכונים תושבי האזור, קשר הדוק יותר אל גליסיה מאשר ללאון. ככל שירדתי לבקעת ריו סיל (Rio Sil), האוויר הלך והתחמם ונהיה לח יותר ויותר. כשעברתי את קו הגובה 700 מ' מעל פני הים, החום החל להציק ממש. גם כפות הרגליים נזכרו לומר את דברן. מרגע זה רק רציתי להגיע. כמה חבר'ה צעירים חלפו על פני ביעף, כולל הולנדית חמודה שהתחילה 10 ק"מ לפני עומדת להשלים מסלול של 38 ק"מ. להיות בן 64 זה נפלא. אבל להיות בת 28, זה כנראה יותר טוב.

הכפר האחרון היה מולינסקה (Molinseca). פנינת יופי של ממש. בכניסה לכפר בולטת כנסיה לכבודו של ניקולס הקדוש מבארי, ששופצה בסגנון ניאו קלאסי. עוד כמה צעדים ולנגד עיני התגלה כפר כליל יופי. על נהר מרואלו (Meruelo), מתוח גשר רומנסקי מן המאה ה-16, שהיה לסמלו של המקום. לקראת הקיץ, נוהגים פרנסי המקום לסכור חלק מהנהר וליצור בריכת שחייה מלאכותית. במדי שנה, ב-17 באוגוסט מתקיים כאן חג המים. מזרימים מים מהנהר דרך הרחוב הראשי וכולם עולצים ומתיזים מים, איש על רעוהו. עשרות נופשים בבגדי ים השתזפו על הדשא, לשפת הנחל. לאורך הרחוב הראשי, (Calle Real) ובו בתים שמורים להפליא. הסתובבי כשאיני חדל מלהתפעל נוכח שכיות החמדה. במקום נבנו אף ארמונות של ממש, שהפכו לבתים פרטיים. חגיגה ארכיטקטונית. אכן, מרבית הכנסיות סגורות בגלל המצב, אבל המקום עתיר קסם. בירה לשפת הנחל, משרה שלווה. מגיע לי אחרי יום כזה. לקראת ערב, ישבתי לשיחה עם בעל האכסנייה. הוא גילה בקיאות מופלאה אודות הדרך, הכיר כל כפר, המליץ על חלוקה נכונה של הימים ואפילו הזמין עבורי מקום ללילה הבא, שיטה שאני עתיד לממש בכול אכסניה.

11 ליוני 2021

בעל האכסניה החרוץ, הפתיע אותי כאשר נאות להשכים קום ולהכין עבורי ארוחתב קר. קשה לעזוב מקום קסום כמו מולינסקה. לבטח לא בשעות הבקר הקרירות. הלכתי ברחובות הצרים, התבוננתי בבתים העתיקים וניסיתי לדמיין את הסיפורים שהם מצפינים בין אבניהם. בקצהו של הרחוב המלכותי (Calle Real), ניצב צלב גדול, שבבסיסו חקוקה כתובת ביפנית. זו נכתבה על ידי שלוחי המנזרים של האי היפני שיקוקו (Shikoku). האי שמדרום לים הפנימי של יפן, נודע בדרך צליינים, העוברת דרך 88 מנזרים, שמחבר ביניהם שביל, שאורכו 1,200 ק"מ. נתיב, שדרושים 50-60 ימי הליכה, כדי להשלים את כולו. למרות ששם מדובר בכת הבודהיסטית 'קוקאי' (Kūkai) וכאן בנצרות קתולית, יש הרבה מהמשותף בין האירועים. אולי משום כך, הדרך לסנטיאגו כל כך פופולרית בקרב מטיילים יפניים וקוריאנים. אני תוהה אם יש משמעות לכך שההליכה בקמינו היא לאורך קו ואילו זו של שיקוקו היא במעגל.

יש משהו אוניברסלי המשותף לעולי הרגל, שהחוויה שהם עוברים היא כפולה: חווית השהיה במקום המיוחד וספיגת אווירת הקדושה  ולא פחות ממנה, הם חווים את הדרך אליו. לנו, החיים בעולם המערבי, במאה ה-21, הנוהגים לטייל לפרקים בעולם, קשה להבין את חיי רוב תושבי תבל, בוודאי שבמאות שחלפו, שנולדו, חיו ומתו באותו מקום והמסע היה אחד האירועים נותני הצבע לחייהם. כך ב"מוואסמים" שבמרוקו, כך בעליה לרגל למכה, כך היה בשלושת הרגלים לירושלים, כך חוויתי במנזרים של הר אתוס ביוון והדוגמאות עוד רבות. פעמים רבות, המקום הקדוש מתפתח לתחנת דרכים וליישוב. לעתים אפילו עיר שכולה מתפרנסת מן הקודש.

בחצרה של הכנסייה שבקצה הרחוב, עומד עץ  שבגזעו נחצבה גומחה עבור פסלה של האלה קאנון (Canon), הגרסה היפנית של אוולוקיטשוורה, 'הבודיסטווה של החסד והרחמים'. אין הרבה דמיון בין יפן ללאון, למעט העלייה לרגל והצרכים לקיים אותה, שהם כנראה אוניברסליים.

החלק המודרני של העיירה אינו מלבב במיוחד. כך גם נתיב הצליינים היוצא ממנה ועובר לאורך הכביש הראשי, משמים ממש. הנחמה היחידה שמצאתי, היו עצי הדובדבנים שגדלו לצד הדרך. איכר שהזדמן למקום הסביר לי, כי אין לקטוף דובדבנים במטעים, או מעצים הגדלים בחצרות, אבל מותר לקטוף מפירותיהם של העצים הלא מטופחים הנטועים לאורך הכביש. נאמן למצוותו, מילאתי את פי עוד ועוד מהפירות הממכרים הללו.

מעת לעת, כמעט והתפתיתי לזקוף בוהן ולנסות לעצור טרמפ, אבל המצפון התרה בי שלא "לסבן"… כעבור שלושה ק"מ, ירד השביל אל אזור חקלאי מעובד. פסעתי בנוף רך של גבעות מעובדות, הנראה כתשבץ של צבעים, עד לכפר Campo, שבעבר שימש  כמחנה צבאי רומאי ומכאן שמו. ירדתי דרך טרסות שבנויות מאבני ענק, אולי רומאיות. לפני הכניסה לכפר, ניצבת מזרקה עתיקה, שמין הסתם השקתה פעם חיילים רומאים.

הנוכחות הרומית מורגשת בלא מעט מקומות, בחצי האי האיברי. איני מתכוון רק למונומנטים מרשימים כמו האקוודוקט של סגוביה או התיאטרון של מרידה. אלא גם לערים, כמו גירונה, שבמתארן ניכרים קוים של מחנה רומאי וישנם שרידים קטנים, כמו המזרקה הזאת. בסוף שנת 26 לפנה"ס יצא אוגוסטוס קיסר לגאליה, ומשם עבר לספרד, כדי להביא לידי סיום את כיבוש הארץ הזאת בידי רומא. הוא ניהל מערכה קשה באסטוריה, בלאון ובקנטבריה  שבצפון- מערב ספרד. איבריה שימשה כאסם תבואה וכמקור למתכות עבור שוק הרומאי. הנמלים שלה יצאו זהב, בדיל, כסף, עופרת, צמר, חיטה, יין, שמן זית, דגים וגארום (Garum) – שמן מותסס מביצי דגים. שלטון רומא הביא עמו עול מיסים כבד ומנהל סדיר, הצטבר רכוש באחוזות ענק, אוכלוסיית עבדים, צמיתים ואנשים שהתרוששו. ואף על פי כן, הודות ליציבותו של החוק והסדר, נמנתה איבריה על העשירות והמשגשגות שבכול רחבי האימפריה.

מתקופת אוגוסטוס ואילך, נכנסה איבריה יותר ויותר למרחב התרבות הרומית, עברה תהליך מקיף של רומניזציה ונעשתה אחד המרכזים העיקריים של הלטיניות. הקיסרים טריינוס, הדריינוס,  תאודוסיוס והונוריוס, הגיעו מספרד. איבריה היתה לאחד המרכזים של הספרות הרומית הכתובה. אחרי שנים או שלושה דורות, כמה משוררים חשובים היו יוצאי ספרד. כך למשל סנקה (Seneca) – האב והבן.

עברתי דרך גני ירק מטופחים, מוקפים וורדים, שרצו בהן ארנבות. היתה זו חגיגה של נוף, לא פראי, אלא מעשה ידי אדם. כעבור כשעתיים של הליכה, הגעתי לגשר אבן, המתוח על פני Rio Boeza. עוד רגע ומולי התנוסס במלוא הדרו, המבצר הטמפלארי הענק של העיר פונפרדה (Ponfferada), ומוקד העניין שלה. זהו מבצר מרשים, בעל חומות מאסיביות ומוקף מגדלים-בחנים עגולים. הכניסה אליו היא על גבי גשר בנוי, שבקשת עליה הוא מתוח, נשקף  מראה של בתי העיר. בעבר היה זה מן הסתם, גשר תלוי, שהורם בעת הצורך. מבצר מרהיב זה הינו אחת הדוגמאות המובהקות לאדריכלות ימי הביניים, בחצי האי כולו. אבירי מסדר ההיכל הגיעו לכאן בשנת 1187, לאחר התבוסה הצורבת בקרב קרני חיטין. בהיותם מסדר לוחם, שחונך להקרבה, זומנו על ידי מלכי לאון לשמור על דרך ההולכים אל סנטיאגו דה קומפוסטלה ואגב כך, גם  על אדמותיו של המלך. ב-1302 חוסל המסדר למעשה, המבצר עבר לידי מלכי לאון, הוזנח, ניטש, ובסוף המאה ה-15 נבנה מחדש, בצורתו הנוכחי, על ידי המלכים הקתוליים (פרדיננד ואיזבל), שהפכו את פונפרדה לבירת המחוז. ישבתי בבית קפה הצופה אל המנזר, נהנה מהקרירות היחסית של הבקר, שותה קפוצ'ינו משובח, אוכל טוסטדה עם אבוקדו ורסק עגבניות והוגה בטמפלרים, בקרבות שניהלו, ובעצמה הכלכלית שצברו, עד שהייתה להם לרועץ.

ראו באתר זה: הטמפלארים.

המלצר השיב לשאלתי, שהמבצר מעניין מבחוץ, הרבה יותר מאשר מבפנים. הוא נראה לי בר סמכא, למרות שמעולם לא ביקר במבצר פנימה. מוזר ככל שישמע, למרות שהוא בן העיר ועובד בבית הקפה שמולו, מזה 14 שנה, טרם הספיק לבקר בו, אבל הוא שופע תובנות. למרות זאת, לאחר ששוטטתי ברחובות היפים, של העיירה, ששמרה על חזותה המדייוואלית סיירתי במבצר עצמו, צפיתי ממנו על העיר ולמעט הספרייה המרשימה, הגעתי למסקנה שהמלצר צדק.

זוהי עיר גדולה. אך למרות שההיסטוריה שלה מגיעה לתקופה הרומאית, היא לא החלה להתפתח, לפני המאה ה-11, יחד עם הדרך לסנטיאגו. בשנת 1082, הורה הבישוף אוסמונדו (Osmundo) מאסטורגה, על בניית גשר ברזל על פני נחל סיל (Rio Sil), דבר שהעניק לעיר את שמה: Pons Terrata, כלומר, "גשר ברזל". ההיסטוריה לא ניכרה בחלקים החדשים של העיר. ההליכה ברחובות הסואנים, לא נראתה כדבר מרשים. לרגע התפתיתי לעצור מונית, אלא שלהפתעתי, הוביל אותי הנתיב דרך פארק עירוני ענק, נטוע בעצי ארז, דולב, ערמון ושזיף יפני. הליכה מלבבת בצל, בשעה שהטמפרטורות החלו לזנק מעלה. לצדו של הפרק שצף הנחל, שהוסיף למקום תחושה של רוגע.

מכאן ואילך, הלכתי בנוף אורבני משעמם, לצד הכביש, דרך עיירות חדשות וחדגוניות. נקודת האור הייתה קואופרטיב מקומי של יין. קניתי כוס גדולה גדושה יין אדום, כמות כפולה מזו המוגשת במסעדות. כל זה בסכום של אירו וחצי, כלומר, 6 ₪. כעבור 300 מ' לערך, הגעתי לחורשה ובה פזורים שולחנות. פרסתי חמון שקניתי קודם לכן באחת החנויות, לחם מלא משובח, גבינה מעושנת, עגבניה בשלה. היין יכול להפוך כל מזון לארוחה.

ב-Camponaraya, הגעתי לאכסניה עולצת, עם אווירה צעירה, גן נאה, מסעדה טובה וכשלושים תרמילאים מרחבי העולם. גם המחיר אטרקטיבי, 10 אירו ללילה. אך אליה זו קוץ בה. הלינה בחדר ובו כעשרים מיטות קומתיים. אגב, באכסניות הרבות, הפזורות לאורך הדרך, אין בחדרים הפרדה בין גברים לנשים. זכר לימים בהן נשים שנעו בדרך, נחשבו למופקרות, לכן לא היה צורך להקצות חדרים עבורן. המשכתי עוד ששה ק"מ לערך, בדרכי עפר, שעברו בחמוקי גבעות נטועות בגפנים, או מטעים אחרים, כשברקע נראו רכסים גבוהים קצת יותר, במכוסים בירוק רענן.  הייתה זו הליכה מרעננת, שעברה דרך גיאיות בהם נותרו שרידי יער, עד לכפר המסורתי יותר קקבלוס (Cacabelos). באכסניה שבפלזה הקטנה, במרכז הכפר ממש, יש אפשרות בחירה, בין חדר ובו מיטות קומתיים, בחברת עוד שני תרמילאים, במחיר של  15 אירו ללילה, או בחדר ליחיד, עם מקלחת צמודה ומיזוג אוויר, ב-30 אירו. נזכרתי באכסניה של פפה, ברחוב פיו פיו שבהוארז (פרו), שם, על הרצפה, בחדר גדול בקומה החמישית, לנו כשבעים "גרינגוס". מכיוון שימי המוצ'ילריות חלפו לבלי שוב. בחרתי בחדר ליחיד והתענגתי על הקרירות, בשעה שהעיירה בערה מחום.

רק בשעה 19:30 לערך, יצאתי לשוטט בסמטאות העתיקות ולספוג את האווירה של פעם. סעדתי דג טרי שניצוד זה מכבר בנהר הסמוך, לגמתי כוסית של יין ובהיתי בעוברים ושבים.

13-06-21

אחרי ששיגרתי את הפוסט של אמש, הזמינה אותי בחורה צרפתיה, המטיילת בגפה, להצטרף אליה ואל חבריה, ללגום יין לבן משובח. זנחתי את המחשב, תחילה בחוסר רצון, במחווה של נימוס, אך שמחתי לגלות חבורה סימפטית של מטיילים, שהתקבצו מרחבי אירופה. תחילה, נדמה היה שהם חבורה מגובשת, אך מתברר שהכירו אלו את אלו, במהלך הטרק. מרביתם נמצאים בדרך כבר שלושה שבועות. אחת החוויות המפורסמות של הטרק, היא המפגשים באכסניות,  עם בעלי המקום,  שקורצו כנראה מחומר אוהב אדם ובעיקר, עם מטיילים אחרים. כך למשל, שוחחתי עם בחורה פולניה יפה, החיה בגרמניה, שגילתה התמצאות מופלאה בכל הקורה בישראל, החל ביצירות של דוד גרוסמן ועמוס עוז וכלה במצב הפוליטי העכשווי, כולל בדיחות "פולניות". בחור אירי קיבל ממני תדריך לטיול בארצו….

התעוררתי לבוקר גשום, לבשתי מעיל ומכנסי גשם והתחלתי לפסוע במעלה ההר, המתון בשלב זה. הכפר Vega de Valcare, היה שרוי בחשיכה. המבצר החולש עליו זהר באור יקרות. לאורך הדרך נראו כמה בתי הארחה הסגורים בשל תנועת המטיילים הדלילה בימי קורונה. חלקם מתהדר בשלט המעיד על פתיחתם לצליינים, כבר במאה ה-19. מקדמת דנא, הייתה "דרך סנטיאגו" אחד ממקורות ההכנסה של האזור והדבר הוליד תחרות אגרסיבית על כיסם של הצליינים. בדיעבד התברר, שיום זה נחשב לאחד הקשים לאורך ה"קמינו". התחלתי לעלות מגובה של 630 מ' מעל פני הים, עליה נעימה בשלב זה, כשכאבי השרירים כמעט פגו. למרבה המזל, הגשם פסק,  ורוח קרירה ונעימה נסכה בי מרץ. דרך העפר הובילה ביער נהדר. עצי הצפצפה של אמש פינו את מקומם לאגוזי מלך, בהמשך לעצי ערמון וערמונית ולבסוף ליער צפוף של עצי אלון שסוע. מעת לעת נקרע חלון טבעי מעבר למסך העצים ונתגלו המורדות המעובדים של הגבעות. לצד הדרך נראתה כנסיה גדולה שנבנתה בסגנון רומנסקי. במקומות הללו התפללו הצליינים במשך מאות בשנים. בכפרים הללו ממש הם נחו והצטיידו להמשך דרכם.

אחרי הכפר Las Herrerias , הדרך החלה לטפס בתלילות, בתוך יער עבות ממש, עם עצים צפופים וגבוהים. דומה היה שהשביל עובר בתוך מנהרה ירוקה. כשעל הקרקע נערם מעטה רך של רקבובית. על גדרות האבן, שהונחו לפני עידנים, טיפסו קיסוסים ואבנים אחרות היו מכוסות במעטה נדיב של טחב. פסעתי לבדי. חוויה המוכרת לי מדי שחר. לא פגשתי אדם, למעט איכר, שהנהיג את סוסו. עם הזמן החלו לעקוף אותי מטיילים זריזים או נמרצים יותר. גרוני הניחר שיווע לקפה, אולם הכפר La Faba , היה ריק מאנשים כמעט. השביל טיפס וטיפס בתלילות, כשמשני צדדיו, בעיקר מדרום, נשקפים נופים הרריים יפים. הולנדית חביבה, שפסעה לצדי, המליצה לי לעצור מעת לעת, להרים את הראש ולשאוף אוויר מול ההרים המוריקים. הנוף היה דרמטי יותר מאשר בימים קודמים ובעיקר בשלל גווני ירוק, במגוון "אירי" כמעט. מוסכמה סטריאוטיפית גורסת, שגברים מכירים ששה צבעים בלבד. נשים, לעומת זאת, מכירות הרבה יותר: צבע בורדו, "אדום עתיק", "צהוב חמנייה", "ורוד-אפרסק, תפוז" (בחולם), "אפור- עכבר", "זייתי" ועוד. לו הייתה נקלעת למקום אשה כזאת, ייתכן והייתה מעניקה שמות נפרדים, לגווני הירוק הרבים. האלונים התחלפו בעצי אורן שחור ובמרבדים של שרכים והיער התדלדל מעט, העצים הפכו לנמוכים יותר ולנגד עיני נפער מראה מרהיב של נופים הרריים. חלפתי על פני חווה חקלאית גדולה, עם "בלות" גדולות של חציר, עטופות בפלסטיק לבן ואחרי שעה קלה, בתום שלוש שעות של טיפוס, הגעתי לכפר הקטן והציורי "לה לגונה" (La laguna). בבית קפה, המשמש גם כאכסניה צנועה.  כפר זה הוא האחרון במחוז לאון. כעבור מרחק קצר של הליכה, ראיתי שלט המכריז שחציתי את הגבול לאזור האוטונומי גליסיה (Galicia). לכאורה, לא התשנה דבר. איזו חשיבות יש לכך שהמנהלה האזרחית מתנהלת ממקום אחד ולא ממקום אחר? האם זו רק התחשבות בהיסטוריה הארוכה והמפותלת, שיצרה בעבר את הגבולות, אחרי שנים של סכסוך? האם מדובר רק בחלוקה שרירותית של האוכלוסייה לצורך גביית מיסים. ואמנם, עברתי כמה ק"מ ולכאורה לא השתנה דבר. אבל לאט לאט מתברר שמדובר בנוף אחר. הבתים שהיו מכוסים ברעפי חרס אדמדמים נעלמו ובמקומם באו גגות ציפחה אפורים. מכיוון שאנו באזור של סלעים מטמורפיים, הבתים, הגגות עשויים לוחות ציפחה. למרבה המזל, שדות החמניות שזקפו את ראשן הצהוב, שדות התירס הרעננים ועצי השזיף, מגוונים את האפרוריות הזאת, מעשי ידי האדם[4].

כשיהודים שומעים את השם "גליסיה" ,האסוציאציה המידית מרחיקה ל"גליציה" שבפולין, אבל אנחנו נמצאים בקצה הצפוני-מערבי של ספרד, הנראה כהמשכה של פורטוגל צפונה ובירתו היא סָנטִיאָגוֹ דה קוֹמפוֹסטֶלָה. גליסיה היא ארץ הררית, ובה מיתמרים רכסים עד לגובה של 2,000 מטר, דבר שאינו מקל על עולי הרגל . זהו מחוז ריק יחסית. שטחו מחוז כמעט 30,0000 קמ"ר (6% משטחה של ספרד, כמעט פי אחד וחצי משטחה של ישראל (שטח ישראל הרשמי הוא 22,145 קמ"ר ) וחיים בו פחות משלושה מיליון בני אדם (פחות משליש מכמות התושבים אצלנו). גליסיה היא אחד ממחוזותיה העניים של ספרד, 13% מתושביה עדיין מתפרנסים מחקלאות ודיג (לעומת 6% בממוצע לספרד כולה).

האזור הזה נחשב למסתורי ביותר בספרד, בשל המסורת הפרה נוצרית, הנטועה עמוק באמונות העממיות ומבצבצת עד ימינו אלו. בחמוקי הגבעות ובשולי הבקעות, פזורים מגליתים, סלעי ענק שהובאו על ידי הקדמונים, בין האלף הרביעי לאלף השני לפני הספירה. מרביתם דולמנים, דמויי שולחן ענק, ששימשו כמבני קבורה, מקצתם מנהירים, הדומים לעמודים פאליים. מיסטיקנים מוצאים אישוש לתיאוריות רוחניות מעורפלות, מסימנים מוזרים שנחקקו על סלעים, בתקופת הברונזה, מראשית המאה ה-18 לפני הספירה. אולם אלו שעצבו במיוחד את אופיו של האזור, היו הקלטים, שהגיעו לכאן בשנת 500 לפני הספירה (התקופה הפרסית אצלנו). אלו אבות אבותיהם של האירים, הסקוטים, הגאלים ועוד. אוכלוסיה אשר עד לפני אלפיים שנה, היתה שפתה הנפוצה ביותר באירופה, שבין הדנובה ועד לאוקיינוס האטלנטי. הקלטים שרדו כאן עד לפלישה הרומית בשנת 135 לפני הספירה. הם השאירו אחריהם את שם המחוז (Gallaecia) והטביעו את חותמם בשפה הגייגית (Gallego) המקומית, שקיבלה השפעה רומית קטנה יחסית לזו של אחיותיה (קסטיליינית, קטלנית, פרובנסאלית ועוד). הגיגיית היא שפה רכה, מתנגנת על הלשון ונשמעת לאוזן כמו הפורטוגלית, שהתפתחה ממנה.

האימפריה הרומית, אשר שלטה בשיא התרחבותה גם בכל ספרד, כמעט ולא השפיעה על האזור. למרות שהפעילה בלָס מֶדוּלָס (Las Madulas), שהוא מבנה גיאולוגי ייחודי, מכרה זהב. מכרה זהב זה היה אחד הגורמים לעושרה של האימפריה. פליניוס הזקן, חוקר טבע ומפקד צבא וצי רומאי, תיאר את השיטות המתוחכמות ואת תנאי העבודה הקשים של הפועלים. לפי מקורות שונים, ששים אלף פועלים הפיקו במשך 250 שנות קיומו של המכרה, 1,650 טון זהב. שיטת הכרייה הייתה ייחודית: ההר נוקב מנהרות רבות, עד שדמה לספוג. כמויות מים גדולות, אשר הובלו ממרחקים, שטפו דרך המנהרות ומוטטו את ההרים אל תוך אגם מלאכותי, ממנו סונן הזהב בעזרת מסנני זרדים. האזור מעולם לא נכבש על ידי המוסלמים והיה מונרכיה עצמאית במשך תקופה קצרה, במאות ה-10 וה-11.

רבים מהספרדים המשכילים ממתיקים סוד ואומרים שכריסטופר קולומבוס, כלומר, כריסטובל קולון, לא היה איש גנואה, כפי שמקובל לחשוב, אלא דווקא יהודי ספרדי, אשר בנסיבות של סוף המאה ה-15, נאלץ להסתיר את מוצאו. החוקרים הספרדיים טוענים שהמקומות החדשים, בהם כינה קולומבוס את האתרים אשר גילה באנטילים, שאולים ברובם משמות הכפרים והעיירות אשר בכפר הולדתו פויו (Poio).

ראו באתר זה: קולומבוס.

הטיפוס המשיך, אם כי באופן מתון יותר. וכעבור 3 ק"מ נוספים הגעתי לכפר הקסום O' Cebreiro. הנמצא בגובה של 1,330 מ'. בפתח הכפר נמצאת כנסייה גדולה ומרשימה, הבולטת בצבעה האפרפר הטובל בירק. מחוץ לשער, מתנוסס צלב מוזר, בנוי אבן ועליו תבליטים, מסוג הצלבים הרבים הפזורים בגליסיה. כנסייה זו נבנתה לראשונה בשנת 1072, על ידי המלך אלפונסו השישי, כחלק מהמאמץ שהושקע בדרך סנטיאגו. או-סביירו הוא למעשה ריכוז של מספר בתים בנויים אבן ומקורים בגגות של צפחה, בכיכר המרכזית פזורים כמה בתי קפה, המציעים גם גבינה מקומית משובחת.

המוזיאון המקומי שוכן במחסה לצליינים, מהקדומים שקמו לאורך דרך סנטיאגו. החל מהמאה התשיעית לספירה, חיו כאן נזירים בנדיקטים, ששמרו על הדרך. אז גם נבנתה כנסיית סנטה מריה, שנחשבת לעתיקה ביותר ששרדה לאורך הדרך. מספרים שבלילה חורפי סוער במיוחד, בשנת 1300 לערך, הגיע לכאן איכר מקומי ומצא בכנסיה מסתור. הנזיר, שלא היה חזק במיוחד באמונתו, מלמל לעצמו:  "איזה אידיוט איכר זה, ששרד כזו סערה, רק כדי לקבל מעט לחם ויין". באותו רגע אירע נס, היין הפך לדם והלחם לבשר. עד היום מכונה המקום "סנטו מילגרו" (Santo Milagro), היינו "הנס הקדוש".

ספרי ההדרכה, המציעים חלוקת ימים קשוחה בדרך כלל, מציעים לסיים כאן את היום, כדי לנוח מהטיפוס הארוך. אבל מכיוון שהגעתי לכאן בשעה מוקדמת יחסית ומכיוון שלא נמצא מקום לינה, המשכתי הלאה. יזם מקומי משכיר אופניים. דבר המאפשר לגמא ביום אחד, מרחק גדול פי ארבעה מזה שעוברים בהליכה. בראשי חלף הרהור של חטא: "למה לא בעצם"?. נזכרתי בסיפוריהם של המטיילים באכסניה בליל אמש, על הקטע המשמים של הדרך, שבין בורגוס ללאון; שלושה ימים  של מישור חדגוני וצחיח, בצפונה של ה"מסטה" (Meseta) הספרדית. הם הטביעו את השעמום בבירה ויין, נשכו שפתיים והמשיכו ברגל, כי המסע הזה עבור רבים, אינו רק מסע במרחב ובזמן, אלא גם מסע בנפש פנימה ויש במאמץ ובהתגברות על הקשיים, משום תהליך מזכך.

השביל עזב את הכפר, ירד קלות בדרכי יער והתפתל לצד במרבדים עשירים של פרחים. היו שם עמודי פריחה שנשאו גביעים ורודים, הפונים כלפי מטה ונקראים בעברית "אצבעונית ארגמנית" ובכול העולם "דיגיטליס" (Digitalis), מהם ממפיקים תרופה ללב. אי אפשר היה להישאר אדיש, או להמשיך לשעוט קדימה כמו המטיילים שנעצו בי מבט תמוה. היו שם פרחים צהובים-אפורים משפחת הלועניים, פרחים כחולים הנראית כגביעים קטנים, סחלבים בצבע ורוד עז, משטחים לבנים של קחוונים ושלל של פרחים צהובים ממשפחת המורכביים. אם הפריחה בלאון נראתה בימיה האחרונים, הרי כאן, בגליסיה, היא במלוא עוזה. הדרך ירדה מעט, טיפסה מעדנות לגובה של 1,337 מ' והובילה אותי לכפר הקטן פונפריה (Fonfria) שבו נמצאת אכסניה גדולה, עם באר משקאות ולובי נוח להפליא. את חלקם הגדול של המטיילים כבר הכרתי בדרכים ונפגשנו כמכרים ותיקים.

14-06-21

יש מקומות שקשה לעזוב אותם. כזו היא האכסניה של אתמול. המיקום, הטיפוח, הלובי, הבאר, הבעלים ויש עוד משהו שאני לא מאמין שאני אומר אותו –אולי בהשפעת המסע – אנרגיה. זה היה המקום הראשון בו החלטתי לאחר את היציאה לדרך לשעה 07:00, כדי לשתות קפה ובדיעבד, הייתי צריך להישאר עוד יום, כדי לנוח מהמאמץ של אמש. היה יום מאומץ מדי.

היום התחיל בירידה תלולה, מגובה של 1,290 מ' מעל פני הים. הלכתי בנוף הררי מרהיב, של עצי ערמון ואלון, טיליה ואולמוס. אכן, פחות פרחים ניקדו את כרי הדשא ביחס לימים קודמים, אבל היו לא פחות גווני ירוק וערפילים קלים שנראו כהינומה, על ראשי ההרים המרוחקים. בכפר Biduedo קיבלו את פני שני כלבי ענק מגזע פירינאי, שרחרחו אותי במקומות רגישים, בצורה חשודה. לא רציתי לחשוב על מצב בו התרשמותם תהיה גרועה. אומרים שבשל גודלם הם יכולים להתמודד עם זאבים. כשניסו להביא את הגזע הזה ארצה, כדי לשמור על הבקר ברמת הגולן, הם טרפו את העגלים בעצמם. מכול מקום, הם עוררו בי אסוציאציות על צליינים שנאלצו להתמודד עם שיני זאבים לאורך ה"קמינו".

מהכפר Fillobal, הנמצא בגובה של 930 מ', נשקף נוף יפה למרחוק ואחר כך החלה ירידה תלולה יותר, שאתגרה שרירי רגליים שונים מאלו שהתאמצו אתמול. הם החלו לאותת על קיומם, תחילה ברמז ואחר כך במפורש. בכפר הנטוש רמיל (Ramil), ספק אם חיים אנשים, אולי משום כך השתמרו בו בתי האבן המסורתיים והגגות עשויי הציפחה. המקום נודע בעץ הערמון הענקי אשר במרכזו. עץ בעל גזע ענק, שמין הסתם, חנו בצלו צליינים רבים. הדרך עברה ביערות מרשימים ובמסדרונות ירוקים, שכאילו נחצבו בתוך הצמחייה. הגזעים היו מכוסים בעלים ירוקים של קיסוס והאבנים, בטחב. השביל הנעים מוליך את הכפר טריקסטלה ((Tricastela, שנמצא בתחתית המורד. הוראת שם הכפר הוא "שלושה מבצרים", למרות שידוע בוודאות רק על מבצר אחד, שנבנה במאה ה-13, בהוראת המלך אלפונסו התשיעי. באותם ימים, נבנו במקום שלושה בתי חולים. אולי זהו מקור הבלבול. כמו כן, נבנתה כאן כנסיה יפה ובית מעצר עבור צליינים. נראה שהיו כאילו שהיו להם מסיבות טובות לחזור בתשובה, אך התקשו להיפרד מהרגליהם הרעים. זהו כפר נאה, בנוי בצורה מסורתית, נעים ובו כמה מסעדות. זוהי עצירה הכרחית כמעט. דומה וכל המטיילים מתנקזים כאן לארוחת הבקר. כאן קרה לי אחד המקרים המאפיינים את התקשורת בין המטיילים לאורך הקמינו. בעודי סועד את הטוסטדה שלי, נכנסה מטיילת שטרם ראיתי ושאלה אותי אם המכסה של עדשת המצלמה שבידה, הוא שלי. השבתי בחיוב ובפליאה. שעה קודם, אחרי חיפוש ארוך, השלמתי עם אובדנו. מתברר שהיא מצאה את המכסה, שאלה מטיילים, של מי לדעתם המכסה הזה. מישהו תיאר בפניה קשיש גבה קומה, כסוף שיער ושחום עור וכך איתרה אותי. למותר לציין ששמחתי מאד, הן מקבלת המכסה, הנחוץ לשמירה על העדשה והן מצירוף המקרים. בטריקסטלה, הדרך מתפצלת לשתים, וצריך לבחור. הדרך הראשית, במקביל לכביש הראשי, ארוכה יותר, בעוד שדרך צדדית, קצרה יותר, עוברת בשבילים הררים, ביערות ומול הנוף. אולם הבוחר בדרך הקצרה והיפה יותר, מחמיץ את מנזר סאמוס (Samos) הנודע, ששירז אבוהב, מדריכה מנוסה של טיולים ב"קמינו", השביעה אותי לבל אחמיץ. בחרתי ביופי… אולם לאחר שקראתי עוד מעט על המנזר, גמרתי אומר שלא לוותר עליו. אלא שהמוצ'ילה נשלחה כבר לכפר מרוחק. יותר מדי גם עבור ההולכים בדרך הקצרה. קל וחומר, בארוכה. במקום לוותר על המנזר, הזמנתי מונית וחמקתי לתוכה בסתר, לבל ישזפו בי עיניהם של המטיילים האחרים…

השינויים ניכרים בנוף: הגפן נעלמת, הכפרים מפוזרים יותר, השדות המעובדים מפוצלים יותר, החלקות קטנות יותר. דב ניר מספר בספרו "נופי ספרד", כי יש בעלי יקרקע, שמאה הדונמים שלהם מחולקים למאה ושלושים חלקות. קצת תירס כאן, חמניות שם, כרוב במקום אחר, אחו במקום אחר ועוד.  במהלך השנים התערב השלטון והקים בכפרים שונים אזורי ריכוז, שם, בהסכמת האיכרים, ריכזו את אדמות הכפר וחילקו אותן לחטיבות גדולות יותר.  בין מטעי הפרי ושטחי המרעה, נראים שדות כרוב רבים. הכור בארך הגבעול, שמגדלים בייתר חלקי הצפון כמספוא לבהמות, מגדלים בגליסיה כמזון לאדם. הכרוב תופס מקום חשוב בתפריט. האיכרים עדיין חורשים במחרשות עץ , שבארץ מכנים מחרשה ערבית , אך היא למעשה היא ים תיכונית. מספר הטרקטורים קטן יחסית.

מספר הנשים העובדות בחוץ, גדול יותר ממה שראיתי בכול מחוז אחר. רואים אותן בכול מקום, עובדות בשדה, מובילות פרות, נוהגות בעגלות רתומות לסוסים, קוצרות תבואה ועורמות אלומות. רובן לבושות בשחור. איפה הגברים כולם? היגרו לאיים הקנריים ולאמריקה, כדי לחסוך כסף, עבור חיים טובים יותר. זהו מחוז ההגירה המובהק ביותר בספרד.

הדרך עוברת מהר בנסיעה. בדרך תצפית על הכפר הנאה סן קריסטובו דו ריאל, שבתיו הבנויים אבן אפורה, כאילו עטופים בשמיכת ירק. הנהגת עובדת באזור כבר 37 שנים ומסיעה צליינים לכאן ומכאן. מתברר שרבים ה"מסבנים". כדי להנעים לה את זמנה, נידבתי לה סיפור על חטא שחטאתי בארץ רחוקה, עם אחת העובדות בחווה המשפחתית. אמה של הנערה, הלשינה לאשתי וזו זעמה מאד. בעצה אחת עם הכומר, הוחלט שרק אם אלך את כל הדרך לקברו של סנטיאגו, יימחל לי. השבעתי אותה שלא תלשין לשלוחי הכנסיה, על עשרת הק"מ ש"גנבתי". היא הרגיעה אותי שעבודה באזור כזה, עם סוג כזה של אנשים, מחייבת דיסקרטיות.

מנזר סן חוליאן וסנטה בסיליסה אשר בסאמוס,  שוכן במבנה גדול ומרהיב. מרשים הרבה יותר מכפי שתיארתי לעצמי. נראה כמו טירה ענקית, מבוצרת היטב, טובלת בירק, כשברקע, בתי הכפר הססגוניים ניצבים מעל המצוק. הקפתי את המנזר כדי להתרשם ממנו מכמה זוויות. בכל מקום נראה אחרת. במקום מסוים הוא משתקף חלקית במי הנחל. ביקרתי בכנסיה זעירה – Capilla de San Salvador, מן המאה התשיעית והלכתי לאורך המלקון, היינו השביל ("טיילת")שצמוד לנחל. הביקור במנזר אפשרי רק במסגרת סיור מודרך של חצי שעה, המתנהל בספרדית צחה. ברו של המזר מרשים מתוכו. אבל יש בו אדריכלות מרשימה, חצרות מטופחות, כנסיה בסגנון רומנסקי, קלוייסטר בסגנון גותי ובעיקר אווירה של קדושה. חלק גדול מהטיילים מוותר על הביקור במבנה פנימה. למעט אלו שיש להם במקום עניין דתי. במחשבה שניה, נכון יותר היה להגיע לכאן ברגל, גם אם בשביל הצמוד לכביש ולהישאר ללון במקום. המנזר נבנה בסוף המאה החמישית, או בתחילת המאה השישית ונחשב לאחד העתיקים בעולם המערבי.  במאה השמינית גילה המלך אלפונסו השני את קברו של הקדוש והוא הפך לספונסר חשוב של הדרך. בסוף המאה העשירית, הונהג כאן הקאנון הבנדיקטי, כפי שנוסח במנזר מונטה קסינו (Monte Cassino), שבדרום איטליה. להבדיל מהמנזרים האורתודוכסים, המוכרים לנו מקפדוקיה וממדבר יהודה, הנזירים המערביים אינם מקדשים את הסיגוף. לשיטתם, נזירי המזרח, "שלנו", מתבודדים, מתפללים וממרקים את נפשם, אך כל נזיר דואג לישועת עצמו, בעוד שנזירי המערב, דואגים לישועת הכלל ולכן הם מעורבים יותר בקהילה, בחינוך ובבריאות. ניתן למצוא בוויכוח הזה את הדו של העימות הבודהיסטי, בין זרם התרוודה, לבין ה"מהיאנה" המנזר הגיע לימיו הגדולים במאה ה-16 ובתקופת המלחמה נגד נפוליון, שימש כבית חולים צבאי.

המשכתי הלאה, במקביל לנחל, מתפעל מהנוף. תחילה במקביל לכביש, עד שהשביל פנה ימינה וטיפס בשבילים מיוערים, עוד כעשרה ק"מ עד דרך הכפר Teigun שלצדו כניסה רומנסקית זעירה. בהיעדר מידע, ניסיתי להרהר מי הנזירים שבנו אותה, בשליחות איזה מנזר? מטעם איזה מלך? דומה ובכול מקום, הניזרות אינה יכולה לפרוח, ללא עידוד של השלטון. במקרה הזה של בית המלוכה. ליד הכפר Bigo הגעתי לבית הארחה, עשוי אבן, שהוקם בשנות ה-80 של המאה ה-19, בתוך חצר גדולה, ובה גינה מטופחת ומקושטת בפסלונים קטנים. בצל העצים ותחת שמשיות, ישבו מטיילים, אכלו ונחו. לארוחת צהרים מאוחרת, הגישו לי פיסות בשר מעושן, צדפות אפויות עם שעועית,- מנה גליסיינית – טיפוסית- סלט וטורטיית תפוחי אדמה – משהו בין חביתה לפשטידה, כשהכול נשטף ביין אדום, המוגש, כמו תמיד, בקנקן גדול.  כשהגיעה השאלה הבלתי נמנעת לגבי המחיר, השיבו שאצלם, כל אחד משלם כפי שהוא רוצה…. שיטה מיוחדת של "דאנה", אבל בניגוד למה שקורה בהרצאות ה"זום", כאן כולם משלמים ובדרך כלל יותר מהמקובל….

משהו ב"אנרגיה" של המקום ובחביבות של המארחים, גרם לי לרצות להישאר. אבל סידור שליחת המוצ'ילות שהזכרתי קודם, מקל על הכתפיים ובא על חשבון הספונטניות. בליית ברירה, התחלתי להתנהל בכבדות, מוגבל על ידי הכאב בירך ובאלכוהול שהציף את דמי. עוד 4.5 ק"מ של הליכה הובילו אותי לעיירה חסרת ייחוד בשם Sarria, ומשם, בכוחות אחרונים ממש, עוד 5 ק"מ, לכפר הקטן Barbadelo. ס"ה מרחק של 26.5 ק"מ להיום. אין ספק, את חווית ה"קמינו" סופגים דרך ייסורי הרגליים. אכן, פבלו קוולו, כתב בספרו, "יומנו של מכשף",  ש"אין צורך לטפס על הר, כדי לדעת אם הוא גבוה", אבל נראה לי שחשוב לטפס עליו, כדי לחוש עד כמה הוא גבוה. את היום סיימתי, תשוש, באכסניה הנקראת על שם Carmen, בעלת המקום, הבנויה בבית חווה בעל גינה גדולה. הייתי האורח היחידי במקום. כך שבמחיר של 11 אירו, קיבלתי חדר ומקלחת פרטיים. תחילה, קרמן החמיצה כלפי פנים, אבל לאחר שהתחנפתי מעט ולאחר שעוררתי את קנאתה, כששיבחתי את מידותיו התרומיות של בעלה, הפשירה וכיבדה אותי בריזוטו מופלא מעשי ידיה וביין לבן משובח.

15-06-21

כבר שבוע בדרך. הגישושים של היום הראשון, נראים כחלום רחוק. נדמה שכבר שבועות רבים שאני כאן, בדרך הצליינים. זה עידן שאני פוסע בדרך הקדושה, המוליכה אל קברו של השליח  הקדוש יעקב ("סנטיאגו").

בספר ההדרכה הנפוץ ביותר, שנחשב ל"תנ"ך של המטיילים", יש מעט מידע. רובו שימושי. פחות מדי מידע תיאורטי. מסתבר שקיים מידע רב. הכומר הצרפתי איימריק פיקו (Aymeric Picaud), שעלה לרגל בשנת 1123, כתב חמישה ספרים, אודות קורותיו בדרך, אותם כינס,  בקובץ, שמכונה Codex Calixtinus, על שם האפיפיור קליקטוס השני, שהיה פטרון של הדרך. פיקו מפרט שם את ציוני הדרך הטבעיים, כמו מעברי הרים, נהרות, מעיינות או יערות; את הערים, הכפרים, הפונדקים ובתי החולים. לא חלף זמן רב, עד שהוקדשו לנתיבים אלו מדריכים מיוחדים, הנודע שבהם הוא מדריך הצליינים של אמרי (Aymery), מהמאה ה-12, שאביטל ענבר, מכנה "מדריך "מישליין ראשון"[5]. המדריך ממליץ, מקטע אחר מקטע, על המקומות המאפשרים לינה ואוכל בזול לצליין, לסוסו  ולחמורו, הנושא את חפציו. על סמך המידע הזה ,ניתן לשמר את הדרך גם כיום וזו מרתקת אליה מטיילים רבים ואני ביניהם. כמה מקומות המוזכרים במדריך של אמרי, קיימים עד היום ובעליהם מתגאים בהם מאד.

ככל שחולפים הימים, אני מכיר יותר ויותר אנשים, נפגש איתם בשמחה הולכת וגדלה, נכנס לריתמוס של הטיול. כבר נראה לי טבעי יותר, ללון בחדר שינה משותף באכסניה.

החום והלחות של אתמול, החולצה הרטובה מזיעה, הדבוקה אל הגב, גרמו לי לצאת ממש מוקדם. בשעה 05:30 בבקר, כשהכפר שרוי בעלטה ואני מאיר בפנס, כדי לזהות את סימוני הדרך בתוך האפלולית. ההליכה ביער החשוך, בלילה ללא כוכבים, תחת גג של עלים שחורים, השרתה עלי רוח טובה. ככל שרואים פחות, מקשיבים יותר, לקולות הטבע ולהלמות הלב. עברתי כחמישה ק"מ בטרם האיר היום. עדיין, ערפילי השחר, שריחפו מעל לעצים, העניקו למסלול אופי מיסטי. מעת לעת עברתי בקבוצת בתים קטנה, שקשה לכנותה "כפר": ריכוז של כמה בתי אבן, שבקירותיהם נעשה שימוש באבני ענק, בבנייה משנית. מין הסתם נלקחו מאתר עתיק או מכנסייה מדייוואלית כלשהי. הדרך הראשית, התפתלה ביו קירות הבתים, כך  שנדמה היה שקרעה אותם לשנים. מעת לעת חלפתי על בית גדול יותר, בנוי מאבני גרניט אפורות, שבקירותיו נקרעו חלונות גדולים, נתונים במסגרת עץ צבועה בכחול. מול הכנסיות הנטושות שלצד הדרך, הזדקרו עמודי צלב ובהם דמויות אדם מגולפות באבן. עמודים אלו, המכונים "קרוסיירוס" (Cruceiros), מופיעים לעתים גם בשעריהם של בתי קברות, או בצמתים שאירעו בהם תאונות. בכמה מקומות ניצבו אסמים מאורכים בנויים מהעץ, שנקראים "אוראו" (hórreo), עומדים על גבי עמודי אבן מעוגלים, כדי להגן על הדגן מפני לחות ומזיקים. רובם מעוטרים בצלבים, שנועדו ליופי ולהשגחה עליונה. אחרי גבב בתים שנקרא A Brea  , הבחנתי בשלט מימין לדרך, שהכריז שלפני עוד 100 ק"מ, עד לסנטיאגו דה קומפוסטלה. זאת אומרת, שעברתי ברגלי כבר 150 ק"מ. הן מזכירות לי את העובדה הזאת.

הלכתי בשטחים מעובדים, תחומים בגדרות אבן. קירות גבוהים, לעתים בגובה של מטר וחצי, שמאחוריהם השתרעו גני ירק מטופחים בקפידה, כגינות נוי, או שדות חרושים בתלמים ארוכים. בכמה מקומות נעשה שימוש בלוחות צפחה גדולים, ששיוו לחצר מראה של אתר ארכיאולוגי. לצד הדרך גדלו עצי אלון ענקיים, כשלושים מטרים גובהם, עבי גזע, מסועפי ענפים ובעלי עלווה צפופה. זן הייתה פנטזיה ירוקה של ממש.

הייתי זקוק לקפה, אך כל בפונדקים והברים היו סגורים. בכל פעם, כשפגשתי איכר מזדמן, הוא הבטיח, שבעוד חצי ק"מ, יש באר פתוח. בכול פעם קיוויתי ותוך זמן קצר התבדיתי. הדרך ירדה בגובה הטופוגרפי ועמה התדלדל היער ושטחי השדות גדלו. עברתי על פני בתי הארחה יפהפיים, מטופחים ומעוצבים, אך כולם סגורים. עד לפני שנתיים, הדרך המתה המוני מטיילים וצליינים. בשנה שעברה, בזמן הזה, איש לא צעד בדרך. כיום, יש טפטוף של מטיילים גדל והולך לאורך הדרך, אך שום דבר לא מזכיר את ימיה הגדולים. באחד הפנסיונים, ניצב שולחן קטן מחוץ לשער הנעול ועליו צלחת של בננות מותקות, מיובאות מהאיים הקנריים ולצדה צלוחית. איש אשר ידבנו לבו.

לבסוף, כשלוש וחצי שעות לאחר שיצאתי לדרך, הגעתי לכפר הקטן  ויאלצ'ה ((Vilacha, שם מצאתי בית קפה מעוצב, הנמצא בקצה של חצר פנימית מטופחת, בבעלות בחורה גרמניה, שהגיעה לכאן לראשונה, כשעברה את הדרך לסנטיאגו, ברכיבה על אופניים. היא לא התחילה את המסע בסן ז'אן פיה-דה-פור, שלמרגלות הפירינאים, אלא מביתה שבגרמניה. בימי הבינים היו רבים, ש"הדרך הצרפתית" הייתה עבורם, רק חלקו האחרון של המסע. הם התחילו אותו בבתיהם שבצרפת, איטליה או גרמניה והלכו מספר שבועות, עד שהגיעו לנקודת ההתחלה ה"רשמית"  בסן ז'ון שבצרפת .לא ברור לי מה היא חיפשה במסעה זה. אך הבנתי מה היא מצאה. תוך כדי רכיבה, היא פגשה בחור איטלקי, והם הפכו לשותפים למסע, לחיים ולבית הקפה.

כחצי שעה אחרי שיצאתי מויאלצ'ה, ראיתי מרחוק, את הבתים הבוהקים בלבן בראש העיירה פורטומארין (Portomarín ), שניצבת על גבעה גבוה לגדתו של Río Miño, שהוא גוף מים גדול יחסית למה שראיתי עד כה. כאשר התקרבתי לגדת הנחל, נראו בתי העיר משתקפים במימיו, גשר קשתות מודרני חוצה את הנהר ואלו משתקפות במים, בצורה סימטרית ממש . גרם תלול של מדרגות עולה לעיירה. הרחוב הראשי צר ומעוצב, עם בתים משוחים בלבן, שעציצים גדולים מקשטים את מרפסותיהם, בסגנון אנדלוסי כמעט. בכיכר המרכזית, בית עירייה מטופח ומסוגנן ודומיננטית במיוחד, כנסיה רומנסקית דמוית מבצר, הקרויה על שמו של ניקולס הקדוש.

חשוב להדגיש כי "רומנסק" הוא מושג מודרני, שמגדיר סגנון באדריכלות, שהתקיים החל מסוף המאה העשירית ובמיוחד במאה האחת עשרה, באירופה של ימי הביניים. סגנון הבניה הזה היה מבוסס על הקשת הרומית, הפשוטה, שהמפתח שלה היה מוגבל. התוצאה הייתה מבנים נמוכים, מוצקים, בעלי קירות עבים, בהם קרועים רק חרכים קצרים, לכניסה של אור מוגבל. הקשתות המעוגלות נישאו על גבי אומנות מאסיביות והתוצאה הייתה מבנה בעל חלל קטן יחסית, קודר משהו. בראייה רומנטית, ניתן אולי לטעון כי הרומנסק ניסה להחיות את סגנון הבנייה הרומי, אשר נשתכח במאות השנים שעברו בין נפילת האימפריה הרומית עד אותה תקופה. אם כי, בניגוד לסגנון הרומי, בו עיקרו של עומס המבנה, נישא עלי ידי עמודים וקשתות, באדריכלות הרומנסקית, עיקר העומס נישא על ידי הקירות, או על ידי פילסטרים – עמודים אחוזים בקיר. בין האומנות העבות, מזדקרים לעתים עמודים דקים יותר, אשר אינם נושאים את משקל המבנה  עצמו. כמו כן, נעשה שימוש רב בקשתות עיוורות (עיטור בקיר,  ללא מעבר או חלון). מאפיינים נוספים הם  קמרונות חבית, צריחים גבוהים ומעוגלים וגגות מחודדים. לכל מבנה הייתה צורה מוגדרת היטב ולעיתים קרובות הם היו בעלי תכנית סימטרית, שהקנתה להם מראה כללי של פשטות. כל כנסיה נראתה כמבצר. סגנון שהתאים לרעיון של הכנסייה המנצחת. האדריכלות הרומנסקית  החלה להתפשט מצפון צרפת לכול אירופה, כחלק מהידע, שהועבר על ידי סוחרים, אצילים, אבירים ובעלי מלאכה, ממדינה למדינה. כך הייתה לסגנון הפאן-אירופי הראשון מאז האדריכלות הרומית. העלייה לרגל לסנטיאגו דה קומפוסטלה, תרמו ככל הנראה להתפשטות הסגנון.

האדריכל של כנסיית ניקולס הקדוש, ששמו אינו ידוע, היה תלמידו של המאסטר מת'או (Mateo), שלקח חלק בבניית הקתדרלה של סנטיאגו. ההשפעה של המאסטר הגדול, ניכרת בעיקר בדלת הכניסה, הבנוי מכמה קשתות  המקופלות זו בתוך זו.

העיירה פורטומארין, כפי שאנו רואים אותה היום, היא יצירה חדשה. לייתר דיוק, נולדה מחדש ב-1960. באותם שנים, נסכר נחל מיניו, כדי ליצור את מאגר המים Embolse de Belesar. כנסיית סן ניקולס וכניסה יפה אחרת, על שמו של סן פדרו, פורקו והועברו, אבן אחר אבן, לכפר החדש. לולא הייתי קורא, יכולתי לחשוב שהכנסיות הללו ניצבו כאן מאז ומתמיד.

בברים של העיירה מגישים את המשקה אורוחו (Orujo). זהו ליקר חריף, המוכן מצימוקים. מזכיר בטעמו את הגראפה (Grappa). לבעלי חך עדין כמוני, מוגש Orujo de herbas , כלומר, ליקר מעשבי תבלין, הדומה בטעמו לשנאפס.

כשעזבתי את פורטומארין, כבר היה חם, בגובה של 250 מ'. השמש הכתה בעוז. כעבור תשעה ק"מ של הליכה, מרביתה בעליה, עוברת הדרך ליד האתר הארכיאולוגי קסטרומאיור Castromaior)). איש מהמטיילים הפוסעים לצדו, לא שם לב אליו. למרבה הפלא, הוא אפילו אינו מצוין בספר ההדרכה המודרני. אני חושש שאלמלא שיחתי עם הגרמנייה בוילאצ'ה, גם אני הייתי מדלג על אחד האתרים הארכיאולוגיים החשובים של גליסיה. לפלא בעיני, מדוע השביל אינו מוביל את ההולכים בו פנימה. זהו מבצר ובו ריכוז של בתים עגולים מתקופת הקלטים, המזכירים מבנים עגולים בימינו, המכונים כאן "פאיוסאס" (pallozas). האתר היה מיושב בין המאה הרביעית לפני הספירה למאה הראשונה לספירה. כאן עדיין תקופת הברזל. המבצר נתון בליבם של כמה מעגלים קונצנטריים, המזכירים במתארם את ה"קרומלכים", מעגלי האבנים המסתוריים, הפזורים באירופה (סטונהניג' שבאנגליה, דרומברג שבאירלנד, רוג'ום הירי ברמת הגולן), שתפקידם היה אסטרונומי ופולחני. האתר נעזב עם הכיבוש הרומאי.

ראו באתר זה: הקרומלכים

המשכתי לטפס. עוד כשני ק"מ בעליה. היה חם. גלגל השמש הלם על ראשי. חולצתי ספוגת הזיעה נדבקה לגבי. האוויר עמד, ללא משב רוח מרענן. ב-Hospital de la Cruz, ניצב בר, שהזכיר מעט את "קפה בגדד". בעל המקום נראה מנומנם משהו ולא הסביר פנים. התיישבתי רק כדי לנוח, אך מבט פניו הבהיר שעלי להזמין משהו. לא יכולתי לעמוד בפני ברז הבירה המבטיח. חצי ליטר של בירה מחבית, המוגשת בכוס קפואה, הייתה כנראה משהו שהייתי מאד זקוק לו. המשקה הקר ליטף את גרוני והתפשט בנימי בעדינות.  גם כוס של חצי ליטר נגמרת חיש קל כשצמאים. הייתי הלום שיכר ובליית בריה החלתי להתקדם, מתנודד משהו, במעלה ההר. עד עוד חצי שעה הליכה, ואני בפונדק שנמצא ממש על הדרך, בתוך ריכוז קטן של בתים בשם Venta de Maron, השוכן בגובה של 700 מ'. היו שם הרבה שולחנות בצל העצים, מסעדה טובה  וחדר שינה גדול, המיועד לעשרים מטיילים. כאמור, נראה לי טבעי לגמרי. בסופו של דבר, ישנו בו רק ארבעה, אך למדתי שהתנהגות המטיילים מתחשבת להפליא. בשעה 22:00 האורות נכבים ועל החדר משתררת דממה.

16-06-21

יצאתי מהאכסניה אשר ב-Ventas de Naron. פותח בצעד מהיר קדימה. במרחק כמה מטרים ממנה,  ניצבת כנסיה רומנסקית זעירה, שראשיתה בבית חולים שבנו ה"טֶמפּלָרִים" (Knights Templar) , עבור עולי הרגל. המסדר הטמפלארי, ששמו הרשמי: "האבירים העניים של ישו ומקדש שלמה", נוסד בשנת 1118  ופעל בתקופת מסעי הצלב. הקשר הספרדי הוא כפול: הרקע הדתי לאירוע הדרמטי של אבירים נוצרים הנוסעים לכבוש את ארץ הקודש ומשווים לה נופך אירופאי משהו, הייתה הרקונקיסטה (Reconquista) בספרד ושחרורה מידי המוסלמים. כאשר התכנסו הוג דה פאיין, הוגה הרעיון ועוד שמונה אבירים בחצרות של מבצר עתיק, הם נשבעו שבועת אמונים לנצרות. מאתיים שנה אחר כך, כבר היו קשורות למסדר חמשת אלפי אחוזות והם שילבו שני יסודות, שעד אז לא דרו בכפיפה אחת – חיי הדת וחיי הצבא. תפקידו הרשמי של המסדר הטמפלארי, היה להגן על הממלכה הצלבנית בארץ הקודש, ועל הצליינים העולים לרגל לממלכת ירושלים. אולם אומץ לבם של הטמפלרים לא עמד להם אל מול הכמות העדיפה של צבאות צלאח א-דין ויורשיו והם לא הצליחו למנוע את תבוסת הצבא הצלבני ואת נפילתה של ממלכת ירושלים, עיר אחר עיר. הם חזרו לאירופה ופעלו במקומות רבים: באירלנד, בפורטוגל וגם כאן. המלכים הצרפתיים (משם הגיעו עולי הרגל), פרסו את חסותם על הדרך לסנטיאגו דה קומפוסטלה  ונעזרו במסדר זה, כמו גם במסדרים  אחרים, כדי להגן על הצליינים.

סופם של הטמפלארים היה מר. המלכים חששו עצמתם הצבאית וחמדו את עצמתם הכלכלית והכנסיה ראתה איום בפתיחותם הדתית. בשנת 1307 נתקל מלך צרפת, פיליפ הרביעי, בקשיים כלכליים רבים. מלחמותיו עם אנגליה, גרמו לו להיכנס לחובות רבים והנושה הגדול ביותר היה מסדר הטמפלרים. מלך צרפת שהחליט להיפטר מעול החובות, רקח כמה סעיפי אישום בהם הואשמו הטמפלרים במעשי כפירה שונים ומשונים ורבים הוצאו להורג בעינויים, במצוות המלך שגם השתלט, בצורה המזעזעת ביותר, על כספם ועל רכושם. כך הפכו, מגיני ארץ הקודש, לשעירים לעזאזל של מלך תאב בצע.

ראו באתר זה: הטמפלארים -תיאוריות קשר.

הנחתי להיסטוריה לרגע וחזרתי לצעוד. הדרך מתפתלת בין גבעות ושדות שבהם עמלים כפריים, הנראים מרחוק כמו דמויות בציורים. איכר מושך אחריו סוס קשור בחבל, פרות חומות רועות באחו. קפלה בנויה אבנים, צלב ענק מאבן, משטח ירוק מנוקד בפרחים צהובים. מכל עבר נראים כנסיות ומנזרים ולעתים נשמעים מרחוק, צלילי פעמונים. העיירות הקטנות הם גבב של בתים סביב כנסיה וביניהם מתפתלות סמטאות. חלקן לא מגיע לשום מקום.  מימין לדרך נשקף רכס הרים יפה, גם אם לא גבוה, זהו ה-Sierra de Ligonde, שנראה מרחוק כגבנון מכוסה בשמיכת טלאים ירוקה.

גליסיה מזכירה את אירלנד יותר מאשר את ספרד: הרים אפופי ערפילים, זרזיף ממושך של גשם. גם השמים אפורים בדרך כלל. שמש מתערבבת בענן. פרות רועות בנופים ירוקים, צהלה של סוס שרעמתו פרועה, אפילו המוסיקה המקומית מזכירה את המוסיקה האירית העממית, ומוזר ככל שיישמע, כלי הנגינה האופייני הוא חמת חלילים. זהו החלק הקלטי של ספרד והתושבים מאד גאים במורשת הזאת.

רבים מהצליינים המודרניים כולל כאלו עמם שוחחתי, מדברים בהתרגשות על הממד הרוחני של הדרך. "יומנו של מכשף", של  פאולו קואלו, מתאר את גיבור הרומן, העולה לרגל לסנטיאגו, כחלק מתהליך חניכתו למסדר מכשפים. קוואלו מסתמך על מסורת ספיריטואליסטית אירופאית הגורסת, כי החלק הראשון של המסע, מהפירינאים ועד העיר בורגוס, המתאפיין בנוף הררי המשתפל בהדרגה לגבעות, מכין את הנפש ואמור לפתוח את הלב לקראת הבאות. החלק השני, המתחיל מבורגוס, הוא ברובו מישורים חדגוניים, של  ה"מסטה" (Meseta) הצחיחה, המתחלפים ברכסים יבשים למחצה. חלק זה, עד פונפראדה, אותו הלכתי בחלקו, מסמל את ההתרוקנות, ואת דעיכתה של החשיבה החומרית. כעת התחלתי להבין את המטיילים שסיפרו לי על השיממון הנורא של הקטע שבין בורגוס ללאון. זהו לא רע הכרחי, אלא תהליך חשוב בבניית החוויה. החלק השלישי, מהכניסה לגליסיה ועד סנטיאגו דה קומפוסטלה, הוא אזור הררי וירוק. כאן, לאחר שרגלי התליין, רמסו את כבלי העולם ואת מחשבות הריק, נטענת נפשו בכוחות מחודשים. כמעט חוויה של  לידה מחדש. ההגעה לקתדרלה הקדושה, מתבצעת רק לאחר השלמת שלושת מצבי התודעה.

שלטים בכפר Ligonde, מלמדים על בית חולים גדול יחסית שהיה במקום. ניתן לעצום עיניים ולחזות בצליינים אומללים שכשלו כוחותיהם. כמה עשרות מ' משם, נמצא בית קברות רחב ידיים, מעוטר בפסל רומנסקי, גדול. כאן נטמנו אלו שלא זכו להביא לכומר של כפרם, את ההוכחה לעלייתם לרגל ולא זכו להינצל מאש הגיהינום. כמות האסמים "אוראו" (hórreo), הלכה וגדלה. מרביתם מאורכים והפעם דווקא בנויים אבן. מיעוטם קטנים, מעוגלים, עומדים על עמוד ומזכירים מעט שובך יונים. יש ביניהם העומדים על כמה עמודים ואחרים ניצבים על שני קירות לבנים צרים. האוראוס הללו קטנים מכדי לאכסן בהם חציר, אלא גרעיני חיטה ותירס..

על גגות האוראוס, נראים גלי אבנים המסותתות למעין פירמידה קטנה, האופיינית למבנים הקלטים. בכמה מקומות הוחלפו הפירמידות הקלטיות בצלבים. בכפרPortos  ניצבת כנסיה רומנסקית קטנה מן המאה ה-13. הכומר שהזדמן למקום, סימן לי בקוצר רוח שהכנסייה סגורה. אולם ברגע שהבין שאני בשליחותו של אחי, שהוא בישוף חשוב באיטליה, נאות לפתוח לי את הדלת בתנועה ממתיקת סוד ולהראות לי את תמשיחי הקיר שבתוכה. קרן אור שנכנסה מן הפתח הצר, האירה את תמשיחי הקיר, המצוירים בסגנון גותי ובולטים בצבעים עזים. ההליכה הייתה קלה יחסית. עליות וירידות מתונות. ב-Palas de Rey ניצבות כנסיות רומנסקיות מעודנות, שלחלונותיהם הקטנים, מסגרת של  קפלים מאבן. שמו של הכפר מלמד על ארמון שקם כאן במצוות מלך זו או אחר,  היה ונעלם. נמחק מהשטח ומדפי ההיסטוריה.

הלכתי לבדי בקמרונות ארוכים של עצים ירוקים, פסעתי ביערות צפופים ודלילים. אך ככל שעלה היום, כך גברה תנועת המטיילים, שהתחילה להזכיר עליה לרגל של ממש. תחילה, חלפו על פני מטיילים בודדים. אחר כך הלכתי בחברתן של שתי מטיילות ספרדיות צעירות ובהמשך, יחד עם משפחה ספרדית גדולה. בחבורה צעדו בני שלושה דורות. כשראש המשפחה הבין שאני צועד בגפי, נאנח ואמר: "לפחות אין לך עם מי לריב". בפרפרזה על דברי לב טולסטוי, כל המשפחות, מאושרות ואומללות, באופן דומה.

כשהתחיל לרדת גשם, נאנחתי אנחת רווחה. לא סחבתי את המעיל לחינם. ההליכה במזג האוויר הסגרירי הייתה קלה יותר מאשר תחת השמש הקופחת. כעבור זמן, מצאתי עצמי צועד עם כמה עשרות תלמידי בית ספר דתי, בנים בלבד, שיצאו למסע המשלב הרפתקה, גיבוש חברתי וחוויה דתית. בתים עתיקים טובלים בירק, מקווי מים שעצים השתקפו בהם. גשרים עגולים להם בבואה מושלמת במים  ויערות מחודשים, שנראו כעמודים מכוסי מטפסים. היערות נפלאים ממש. ניכר עליהם האקלים הלח של האוקיינוס האטלנטי. יחד עם זאת, בין היערות, נראים שטחי טרשים, המעניק לאזור נופך שמם יחסית. כאשר התגלתה אמריקה, היגרו לשם גייגוס (Gallegos) רבים. לא נותרו די אנשים כדי לעבד את השדות. היו רבים שהעדיפו לברא את היערות ולמכור את עצים לבניית אניות בהולנד ובאנגליה. לאחר שנכרתו היערות, נסחף הקרקע ובמקומות המיוערים, נחשפו הסלעים.  במקומות רבים, גדלים משטחים נרחבים של שרכים, שהמקומיים קוצרים, מייבשים ומדשנים בהם את שדותיהם. יחד עם זאת, בכול מקום כמעט,, נראים מאמציה מדינה לייער מחדש את פני הארץ, בעיקר ביערות של אורנים[6].

מעת לעת עצרתי בבתי קפה להם גינות מטופחות, או מציעים אווירה ימי ביניימית הודות למשכנם בבית ישן. מקום טוב לשתות בו קפה, לאכול עוגת סולת גליסיינית, או יוגורט מקומי, להיט של ממש, המוגש עם פירות, אגוזים ודבש. חסרונו ביתרונו – למעלה מ-10% של שומן. מישהו העיר מאירוניה העיקר בדרך סנטיאגו הן העצירות. שההליכה היא רק תירוץ כדי לעבור מבית קפה לבר, לאכסניה ולמסעדה.

היה יום קל יחסית, שהסתיים בעיירה מלידה (Melide), שלמרות שהיא מתהדרת ב"מרכז היסטורי", אין לה תואר ולא הדר. מסעדות משובחות דווקא יש. המאכלים הפופולריים הם פולפה (תמנון) וסטיק עגל משובח. את ייתר הזמן העברתי באכסניה נעימה ונוחה להפליא. עוד יום שרק החל ומבלי שהבחנתי, כבר הסתיים. בשעה 20:00,התקיימה מיסה של צליינים בקתדרלה. להפתעתי, ראיתי בה כמה דמויות מוכרות. היכן עובר הגבול בין תייר לצליין?

17-06-21

קשה לדעת ממה להיזהר. לנתי בקומה עליונה של האכסניה בעיירה הסתמית מלידה (Melide). חדר גדול יחסית, הרבה מיטות, מעט מתאכסנים, אבל למרות שבחוץ שרר מזג נעים, החדר בער מחום. כאילו אנחנו במדבר. הבוקר, בשעה 06:15 לערך, טפטוף של מטיילים מהאכסניות השונות, הפך לזרם שהתנקז לבית הקפה היחידי שפעל בשעה זו, כשטרם האיר היום. אנחנו בישורת האחרונה של המסע לסנטיאגו. מטיילים רבים מצטרפים רק לקטע הזה.

קפה קצר, עוגייה יבשה ויציאה לדרך.

הלכתי כמה דקות בנוף אורבני משעמם, אבל כפי שקורה בדרך כלל, מעצבי השביל השכילו לנתב אותו לרחובות צדדיים, בין בתים ישנים, בנויים אבן ועץ, וחיש קל מצאתי עצמי בשטח חקלאי יפה. שדות וביניהם פזורים בתים שהלכו והתמעטו ככול שהתקדמתי. התחלתי ללכת מהר, רגלי הוליכוני בדרכי יער. עצים גבוהים משני צדי הדרך נראו כחומה בצורה משני צדדיו. שפע העלווה נראה בדיוק כמו זה של אתמול ובו זמנית שונה. כל היערות דומים ואחרים זה מזה. מעל העצים המרוחקים יותר, על הגבעות שנראו משורטטות בקווים מטושטשים, חיבקו הערפילים את צמרות העצים. קטעי היער נקטעו לפרקים על ידי שטחים מעובדים, ובגני ירק, בהם גדלו כרובים ענקיים, שנראו אידיאליים כדי להחביא בהם תינוקות…

עברתי משטחי מזרע לשטחי מרעה, שרעו בהן פרות חומות גדולות; באחרים נראו פרות שפרוותם מוכתמת בשחור – לבן ובכמה מקומות, כבשים צמריריות בהירות, להשלמת המראה "הסקוטי" של האזור. בדרכי פגשתי שלש ספרדיות שהגיעו ממחוז אקסטרמדורה הצחיח, המטיילות בגליסיה לראשונה בחייהן והן לא חדלו מלבלוע את המראות בעיניים רעבות ולחלוק זו עם זו את התפעלותן. מבחינתן זוהי חווית חו"ל לכול דבר.

השביל הפך לצר והתרחב חליפות, נכנס לשטחי יער, בהם גדלו אלונים ענקיים, עבר לשטחי מזרע, לתלמים חרושים, לשורות ירוקות של נבטי תירס  ועוד. היו כמה עליות לא תלולות וכמה ירידות נוחות, שאפשרו לי להתענג על הנוף ולשוחח עם עצמי (נוח לדבר עם מישהו שכל כך מבין אותך). מעת לעת עברתי בכפר קטן וציורי והתפעלתי מבתי האבן המוצקים, הבנויים כאילו ללא שיטה. דומה ומישהו פשוט הניח את האבנים זו על זו. בפתחי הבתים עמדו צלבי אבן גדולים מאד ובחצרות נראה מגוון עשיר של אסמים, מעץ או מאבן. חציתי פלגי מים על גבי אבני ענק ושתיתי בשקתות מיוחדות, שנבנו מאבני גרניט, במיוחד עבור הולכי הרגל.

מטיילים רבים עונדים צדפה גדולה על צווארם, או קושרים אותם למקל ההליכה שלהם, כפי שנהגו עולי הרגל בימי הביניים. (יש לציין שעולי הרגל של אז השתמשו במקל הליכה אחד, שהזכיר להם את השילוש הקדוש). פגשתי מטייל רכוב על גבי אופניים, כשהצדפה קשורה לצווארו של כלבו, שרץ אחריו. במאה ה-12 התבסס המנהג לפיו העולה לרגל המסיים את דרכו, שב לביתו כשבידו צדפה – כהוכחה לסיום מסעו המפרך. עם הזמן, יצאו הצליינים לדרך, כשצדפה קשורה לתרמילם כבר בראשית המסע. היה זה מעיין "דרכון", שהעניק להם זכויות לינה במנזרים, כבוד מהמקומיים ואולי, כך האמינו, גם הגנה מפני שודדים. גודלה של הצדפה המחורצת בתלמים, אפשר לצליינים להשתמש בה גם ככלי למאכל ולשתייה. עד היום משמשת הצדפה כסמלה של דרך סנטיאגו. ביישובים רבים לאורך הדרך, ניתן לזהות את הצדפה המתולמת כאלמנט עיטורי בבתים פרטיים ומבני מוסדות מרכזיים.

האגדה מספרת כי כאשר תלמידיו של יעקב הקדוש, העבירו את גופתו לחצי האי האיברי, נקלעה ספינתם לסופה חזקה, מול חופי ספרד והגופה נפלה למי האוקיינוס. מאוחר יותר נשטפה לחוף, כשהיא מכוסה בצדפות. בנוסף למשמעות המיתית, ישנן לצדפה גם כמה משמעויות סמליות. החריצים בצדפה, המתנקזים כולם לנקודה אחת, משולים  למגוון הדרכים המובילות מרחבי אירופה לסנטיאגו הקדושה. סמליות נוספת משווה את הצדפות, הנשטפות על ידי הגלים, כמקשה אחת אל החוף, כמו  הצליינים, המונחים על ידי האל, בנו ורוח הקודש,  אל קברו של יעקב הקדוש.

הנוף בו עוברת הדרך, מרשים ככל שיהיה, אינו נוף פראי, אלא נוף אנושי בעיקר. אין בו הוד קדומים, אלא יופי רך, נעים ומשרה רוגע. מטפסים, טחב, חזזיות ושפע של רקבובית. לאורך הדרך נטועים גנים מעוצבים, עם עצי דקל אראוקריה, אורנים ממינים שונים וברושים. לצדם גדלים עצי שזיף נושאי פרי. הגינות שופעות וורדים בספקטרום של גוונים שבין ורדרד חיוור, לבורדו לוהט; האורטנזיות מתהדרות בכדורי פריחה במגוון של צבעי כחול, סגול, אדום ולבן. ניכר כי הגננים יודעים לשלוט בריכוז החומציות שבקרקע, כדי להשפיע על הצבעים. היו שם ויסטריות ורודות שהשתלשלו ממעל, פרחים אדומים של קליסטימון, פרחי יסמין מתורבתים בצבע זהוב. חגיגה של פרחים.

לא ברור אם זו הדרך, שפע הירק, מגוון המטיילים הפוסעים לאורך הדרך, איש איש וסיפורו. לא ברור אם זו מורשת העבר המפעמת מאחורי כל בית וכל צלב. מה שברור הוא שחשתי תחושה קלילה של חופש, שמזמן לא חוויתי.

מזג האוויר נע בין ממטרים פזורים, למטחים עזים, לטפטוף וחוזר חלילה. נאלצתי להוריד וללבוש שוב ושוב את בגדי הגשם. אך לטעמי ההליכה בגשם, כל עוד והוא קל, נעימה יותר מאשר בשמש הקופחת. מה גם שהאדמה הקלה אינה בוצית כלל ועיקר. באחד מבתי הקפה, פגשתי בחורה מקורדובה, שהלכה לבדה את הדרך המובילה לסנטיאגו, מאוביידו (Oveido) שבצפון. דרך יותר מגוונת ויותר מאתגרת, המכונה גם "הדרך הפרימיטיבית" (Camino Primitivo). דרך זו מתחברת ל"דרך הצרפתית" (בה אנו פוסעים), במלידה (Melide), ממנה יצאתי הבוקר.  ישבתי עמה שעה ארוכה, שמעתי את קורותיה ורשמתי לעצמי יעד נוסף.

בעל בית הקפה, מתמחה בהכנת גבינות ומגוון של משקאות, מלימונדה ועד סנגרייה. בנוסף לכישוריו אלו, הוא מתגלה כמומחה לדרך, כלומר, לדרכים. לא רק שידע לתאר כל יום "בדרך הצרפתית", בה אנחנו פוסעים, אלא הכיר גם את "דרך הים" הצפונית, דרך הכסף המגיעה מקדיז שלחופי הים התיכון, בדרום מערב ספרד, דרך סביליה ועד שהיא נפגשת עם הדרך הצרפתית באסטורגה (Asturga), בה התחלתי את מסעי זה. הוא ידע להבחין בין הדרך הפורטוגלית, העוברת לחוף האוקיינוס האטלנטי, לבין הדרך הפנימית, שלטעמו מעניינת יותר. לא סיימתי את הדרך שלי ואני כבר רוצה לחזור.  מחשבותיי מתרוצצות בין האפשרויות השונות, כמו ילד בחנות ממתקים.

מרבית המטיילים הם צעירים. זכורים לי במיוחד זוג בני 25, קלי רגליים, שהכירו זה את זו במהלך הדרך ונראו מאוהבים ומאושרים. מתברר שלדרך יצא מוניטין של שדכנית מעולה. המבוגרים שבמטיילים הם בעיקר ספרדים. יוצאות מן הכלל היו שתי נשים צרפתיות, בשנות השבעים לחייהן, ההולכות מדי יום, 12-15 ק"מ בלבד וצועדות בדרך כבר למעלה מחודשיים.

באחד מבתי הקפה, הגישו לי קוקטייל Lodeiros המוכן מיין מזוקק, מעין ברנדי, או יין שרף. המשקה מוגש בכוס גדולה ובה קוביות קרח ופלחי לימון. המשקה מרווה תחילה ואחר כך עולה לראש. לא סתם עולה, אלא מכה בו. המשכתי ללכת משם כשאני ספק מרחף, ספק מתנדנד. עוד שעתיים של הליכה והגעתי לפונדק, שהגדר והשערים שלו מעוצבים מבקבוקי זכוכית. במקום מגישים כדורי בשר בסגנון גליסי, הנקראים Abindiga ופירות ים הנקראים Perrcebe, (באנגלית barnacles בעברית בלוטי ים). סוג של סרטנאים קבועי מקום, המזכירים בצורתם פרסות של עז, אך למרבה הפתעה, טעמם משובח.

המשכתי לנוע בצעד קל, מחולל מיופי ומשמחה. מזמזם לעצמי שירים, שכנראה מתאימים לסיטואציה. כך למשל "סולווייג" של חווה אלברשטיין, על פר שיצא למסעיו; פר איש החלומות. זוג נורווגים, ששמעו אותי מזמר התפלאו לשמוע שפר גינט, גיבורו של הנריק איבסן, לא רק מוכר בישראל, אלא משמש גם נושא לשיר וגם למשל. זוג גרמנים שעבר באקראי, הצטרף לשיעור המהלך בספרות. שרתי ותרגמתי עבורם את "שיר אהבה בדואי". הם התפלאו לשמוע שהבדווי הוא כה רומנטיקן ומשתוקק לנדוד בעקבות נשמתו הסוערת. לא סיפרתי להם שהשיר לא נכתב על הבדווי שנאלץ לנדוד בשל הפרנסה, אלא עלינו, הנוודים.

סיימתי את היום בכפר הקטן סלסדה  (Salceda), לאחר 31 ק"מ של הליכה. למרות שבערב חשתי את שרירי רגלי מגיבים, היה לי יותר קל מאשר ביום הראשון. מתחילים להיכנס לשגרת הטיול. מזג האוויר בגליסיה מעורר פליאה. אתמול חם והיום ממש קריר. את האכסניה המעולה מנהל זוג מבוגר. בעל ואשה, גוצים, שמנמנים וחייכנים, המבצעים ביעילות את כל המלאכות: קבלה, בישול, מלצרות, ומלאי מוטיבציה לעזור.

18-06-21

לאט לאט אני מפנים שיש לשנות את הריתמוס של הטיול. שיש להתאים אותו לנוף ולטמפרטורות. אני בגליסיה. ארץ אחרת. האקלים שונה לחלוטין מאשר בלאון. לח, גשום לפרקים. השמש, לא רק שאינה קופחת, פעמים רבות היא נחבאת. אין צורך לצאת בשעה 06:00, בטרם אור, כדי להרוויח שעה קרירה. אפשר להקיץ יקיצה טבעית ולצאת לדרך  אחרי ארוחת בוקר.

השלב הזה, של יציאה לדרך, התברר הבוקר כלא פשוט. הגשם לא חדל מלרדת. דומה היה והשמים זועפים. אם כי קשה לצפות לגודש כזה של צמחייה ירוקה, ללא גשמי קיץ. התבוננתי בשלוליות שנקוו על משטח האספלט, בטיפות שכיסו את החלונות ונראו כדמעות גדולות, במטיילים העוטים על עצמם מעילי גשם ושכמיות והחלטתי לוותר. אמרתי לעצמי שאין טעם בדבקות במשימה. הרי לא עומדת בפני משימה דתית או צבאית והחטאים שצברתי בימי חיי, ספק אם יכופרו גם אם אלך את כל הדרך בגשם. לעתים, כשנמצאים בבקתה אלפינית, חייבים לצאת אל הכפור, משום שאין דרך אחרת. אבל עכשיו… החלטתי לסגת…. בעל האכסניה הקפיץ אותי לתחנת האוטובוס ובדיוק כשהגעתי לשם, הגשם חדל מלרדת. עמדתי בתחנה, מתבונן במטיילים הצועדים, בחיוך מבויש. נדמה היה לי שהם מגניבים לעברי חיוך סלחני. המתנתי שהאוטובוס יגיע כבר ויחסוך ממני את המבוכה.  אך זה איחר, כאילו היה שנהג האוטובוס חמד לצון ובכוונה איחר, כדי להביך אותי קבל עם ועולם.

לבסוף, יצאתי לדרך. בדיוק עברה שם בחורה צרפתייה חייכנית, שהתפלאה לראותני ממתין לאוטובוס והציע לי להצטרף אליה. לא רק. העצים הרטובים, השדות הרעננים, הערפילים, כאילו קראו לי לצאת ונסכו בי מרץ ועזוז. חלקה הגדול של הדרך עבר ביערות. בעיקר של עצים רכי עלים. אמנם, מעת לעת נראו ברושים או אשוחים, אבל בעיקר היו אלה העלים הגזורים של האלון, העלים המאוצבעים של האדר, העלים המעוגלים של האשור ושושנת העלים של הערמונית. מעת לעת נראו עלים כחלחלים של אקליפטוס. מעת לעת עברנו בשטח חקלאי מטופח להפליא, או באזור של מרעה.

כעבור כעשרה ק"מ של הליכה, הגעתי לכפר Pedrouzo, שנחשב לתחנת העצירה הפופולרית האחרונה לפני סנטיאגו ושם כנראה מתאכסנים מרבית המטיילים. ואכן, בישורת האחרונה של הטיול, רבו הצועדים ולעתים הדרך נראתה עמוסה, כמו בימים היפים של העלייה לרגל. אחרי הכפר Arenal, כבר נראה מרחוק נמל התעופה של סנטיאגו. נכנסנו לקטע היער האחרון. הייתה זו הליכה מרהיבה, בתוך ממלכה ירוקה, כשהעצים וקרעי שמים כחולים, מוקפים בצמרירי עננים, השתקפו במי השלוליות. את השביל חצה לפתע שנאי בקפיצות זריזות. מעת לעת נראו אקאקים, היינו עורב אירופי, שנוצותיו בצבע שחור-לבן. כך הלכתי, בארץ פלאות, עד  ל- Castro, שהוא ריכוז קטן של בתים וכנסיה בתווך. כנסיה קטנה יחסית, עם חרכי אור צרים, ללא השקעה בקשתות, כמסגרת לחלונות וללא שער הדור. כנסיה כפרית שלאיש לא הייתה יכולת לטפח. אלוהים של מאמיניה, מן הסתם נראה קודר וזועף. בבית הקפה המקומי, התרכזו לא מעט מטיילים, בהם נתקלתי, קודם לכן, במהלך הדרך. נפגשנו בשמחה כמכרים ותיקים. עוד שבעה ק"מ של הליכה והגעתי לכנסיית סן מרקו שב-Monte de Gozo. הכנסייה אינה מרהיבה כלל ועיקר. אבל חשוב לצליינים המודרניים להגיע ולהירשם שם. כפי שבעבר היו מתכנסים כאן לתפילה אחרונה, לפני העיר הקדוש.

בעבר, היו עולי הרגל אנוסים לשלם למורי דרך מקומיים שיראו להם את הדרך ולבעלי סירות, כדי שיעבירו אותם את הנהרות אותם נאלצו לחצות. כבמהלך השנים, הדרכים שולטו ועל הנחלים נמתחו גשרים. אבל היחסים של הנוסעים הללו עם הסביבה, נותרו מאד דומים. בעבר לכך, ההולכים של היום, הרפתקנים, סקרנים או רומנטיקנים, מצוידים ב"תעודת צליין", דומה לזו שנשאו בכליהם, קודמיהם  בימי הביניים, וגם היא מוחתמת באותן חותמות עתיקות של הכנסיות והמנזרים לאורך הדרך. הצטופפתי עם עוד כמה עשרות מטיילים, כולם לבושים במעילי גשם, עומדים בחוץ, בגשם הקל ומצפים להחתים את דרכון המסע שלהם. הוכחה שהשלימו את המשימה

בימי הביניים, כאשר אדם אשר סיים את ההליכה הארוכה, מביתו ועד לסנטיאגו דה קומפוסטלה, הוא דאג לקבל מהכמרים של הכנסייה הזו, אישור חתום המעיד על כך שהשלים את  מצוות העלייה לרגל. את האישור הזה היה מציג לכומר המקומי וזה היה מעניק לו מחילת עוונות חלקית, כזו שהייתה מקצרת לכדי מחצית את משך שהותו בפרוגטוריום (בלטינית: Purgatorium), היינו, כור המצרף, בו מתבצע מירוק נשמתו של החוטא, לפני המעבר לגן העדן. לעולים לרגל ב"שנה קדושה" (שיומו של הקדוש חל בה ביום א') הובטחו מחילת עוונות גמורה ופטור מלא מכור המצרף.

נוצרים שהיו זקוקים לכפרה (מי לא?) , ולא היו מסוגלים מסיבות כלשהן לעלות לרגל, היו משלמים לאדם אחר, שיעלה לרגל במקומם אני מניח שבכמה קטעים של הדרך, בעליות הקשות, בגשם, בשמש הקופחת, יש גם מטיילים מודרניים, שברגע של חולשה, מהרהרים באפשרות הזאת.

ישבתי על ספסל אבן בחוץ, מנסה להתעלם משפע הצבעים של השכמיות המודרניות, כדי להרהר באותם עולי רגל שהפכו את המצווה הזו לתעשייה של ממש. התבוננתי בצליינים המודרניים. רובם מצוידים ומאובזרים עשרת מונים טוב מקודמיהם בני המאות ה-11 עד ה-15. יש להם נעלי הליכה מיוחדות, תרמיל מותאם לגב ומכוסה ביריעה אטומה למים. יש להם ארנק מלא שטרות ומן הסתם גם כרטיס אשראי. לא ראיתי בדרך צליינים קלאסיים, כדוגמת אלו שנתקלים בהם לעתים בירושלים. לא היו כאן נזירים חמורי סבר ולבושי שחור, עם צלב גדול תלוי על חזם. לא נראו נשים עטויות בסחבות, בפנים צרובות שמש וחרושי קמטים. לא חשתי באוויר את הלהט הדתי שבו נתקלתי בעליות לרגל בהודו או בסרילנקה.

מרבית הצליינים המודרניים, המכונים בספרדית "Peregrinos", מצהירים כי בחירתם לבצע את העלייה לרגל אינה נעוצה בהיסטוריה הנוצרית שלה, אלא נובעת ממניעים אחרים, הרפתקה, אתגר, חיפוש עצמי, "ניקוי ראש" וניתוק משגרת החיים ועומס היום יום. יש ההולכים בעקבות עניין תרבותי ואחרים, מטעמים ספורטיביים.

אבל במחשבה שניה, ההבדל בין צליין לתייר אינו גדול כפי שנשמע. אמנם, מקורה המילה "צליין" הוא במילה הארמית "צלה", שהוראתה תפילה ועיקרה של הצליינות היא תפילה במקומות הקדושים. אבל מנקודת מבט גיאוגרפית,, צליינות ותיירות הם תנועות אוכלוסין סיבוביות. התייר והצליין עוזבים את מקום מגוריהם, כדי לשוב אליו. שניהם משפיעים על הנוף בצורה דומה. שניהם נזקקים למקומות לינה ולשירותי תעבורה.

כמה מאות מטרים אחרי מונטו דה גוזו (Monto do Gozo), נכנסנו לאזור העירוני של פרברי סנטיאגו. חמשת הק"מ האחרונים היו מבחינת "אנטי קליימקס", המרנו את שבילי היער בכבישים סואנים, את השקט של הטבע ברעש מנועים; את העצים והאפרים במבני תעשיה…. עוד 5 ק"מ לא נעימים במיוחד ובעיר העתיקה, השמורה להפליא ובלבה, מזדקרת בגאון, נראית מכול מקום, הקתדרלה של סנטיאגו. היא הוכרזה יחד עם העיר כאתר מורשת עולמית בידי אונסק"ו בשנת 1985.

השלמתי את מסע עולי הרגל לסנטיאגו דה קומפוסטלה. הלכתי 250 ק"מ, בעשרה ימים מופלאים, מאסטורגה (Asturga) עד לכאן. האצתי את צעדי לכיוון הקתדרלה, פוסע בסמטאות המתפתלות, מציץ לבארים, מתבונן בשלטים, אך מחיש פעמי אל נקודת הסיום של המסע.

קברו של סנטיאגו, פטרונם של הלוחמים והספנים, הוא הסיבה להקמתה של הקתדרלה המופלאה הזאת. כפי שקרה לי פעמים רבות לאורך הדרך, גם שם פגשתי מספר פרצופים מוכרים מהתחנות שלאורך הדרך. עמדנו מול המבנה הזה והבטנו בו ביראה. מעבר לאדריכלות המרהיבה, מעבר לכיכר המרשימה ממנו היא מתנשאת, מעבר לשפע הפסלים, מעבר לכבוד שהיא מעוררת, מכה בנו המחשבה. לכאן, למקום הזה ממש, הגיעו מיליוני בני אדם, בשם האמונה. במהלך השנים הוקמו בעיר עוד כנסיות, מנזרים וארמונות וחשיבותה עלתה. כאשר קארל החמישי לבית הבסבורג נבחר לקיסר, הוא הזדקק למימן נוסף ולצורך זה כינס בעיר את הקורטס של קסטיליה ובכך חיזק את מעמדה.

סנטיאגו של היום היא עיר קטנה. הימים בהם היתה בירת גליסיה נראים רחוקים. רחובותיה צרים ועeלקלים וזהו גם מקור קסמם. רק הרחבה שמול הקתדרלה תוכננה בממדי ענק, כדי להכיל את הצליינים המגיעים מרחבי תבל. דומה שמי שתכנן אותה, התחשב בצלמים של ימינו. כי צריך להתרחק אחורנית, כדי לצלם בתמונה אחת, את החזית הענקית ואת שני המגדלים שלה.

הקתדרלה המופלאה של העיר, מוקדשת, ליעקב הקדוש- סן דייגו- סנטיאגו. לפי מיתוס שחובר במאה ה-9, הוא הספיק לבקר בספרד ולהרביץ בתושביה הפאגניים את תורת הנצרות. לאחר  שהוצא להורג בשנת 44, על ידי הורדוס אגריפס, לקחו שניים מתלמידיו את גופתו והשיטו אותה בסירה לספרד. כביכול אין בכך שום דבר מיוחד. דא עקא, הסירה היתה עשויה אבן, אולם היא לא שקעה והצליחה לחצות את הים התיכון ממזרח למערב, בשבעה ימים בלבד. לאחר שקברו של סנטיאגו זוהה בעזרת התגלות אלוהית, בצורת כוכבים זוהרים, הורה אלפונסו השני, מלך אסטוריאס, לבנות קפלה באתר הקדוש. הוא נחשב לצליין הראשון שעלה לרגל אל הכנסייה. אירוע מכונן בהפיכת המקום לאתר צליינות פופולרי. המיתוס נוצל בידי מלכי ספרד הנוצרית, כדי לגייס להט דתי ולגרש את המורים מחצי האי האיברי. הרקונקיסטה לא היתה תהליך חד כיווני, אלא דמתה יותר לנגינת אקורדיון, לעתים גדל כוחם של הנוצרים ולעתים חזקה ידם של המוסלמים. בשנת 997 נשרפה הכנסייה על ידי המוסלמים. הדלתות והפעמונים, נישאו בידי השבויים הנוצריים לקורדובה, ושם הותקנו במסגד אלג'אמה, הידוע ב"יער העמודים" שלו. כאשר קורדובה נכבשה , ב-1236, בידי המלך פרדיננד השלישי, מלך קסטיליה, אותם דלתות ואותם פעמונים, נישאו בידי שבויים מוסלמים, כדי להתקינם בקתדרלה המפוארת של טולדו.

מבט על העיר העתיקה. סביב הכיכר הענקית והמרהיבה פרסה דה אובאדוירו (Praza do Obradoiro), ניצבים בנינים עתיקים רבי הוד, שספק אם נמצא כמותם בכל ספרד. למרות הסגנונות האדריכליים השונים, אבן הגרניט, ממנה נבנו, מעניקה להם צורה אחידה. המבנה הדומיננטי בכיכר ובעיר כולה הוא הקתדרלה המופלאה, שהמראה שלה עוצר נשימה ממש. הכנסיה שנבנתה על הקבר, היתה מרכז דתי מן החשובים באירופה והבניה שלה מעידה על כך. נחשבת לאחת היפות בספרד ואחת החשובות בעולם הקתולי. כולה הוד והדר. חזית הקתדרלה ענקית, מהגדולות בספרד ואולי הגדולה שבכנסיותיה. במהלך השנים, הפכו הבנאים את האבן למעשה רקמה ואת הקירות, למצע עבור הפסלים והעיטורים.  על המבנים הרומנסקיים מהמאה ה-12, נתווספו אלמנטים גותיים, פילטרסקיים ומעליהן, התוספות הברוקיות של תור הזהב הספרדי. תוספות גדושות ומכבידות משהו. החזית המערבית, הפונה ל"כיכר ספרד",  שונתה במהלך השנים, החליפה צורה וסגנון וכיום היא מתהדרת בחזות בארוקית דרמטית ורבת רושם, מן המאה ה-18, מעשה ידיו של האדריכל מטאו, אותו הזכרנו כבר בסיורנו זה, ב"סנטיאגו הקטנה". אבל המבנה עצמו, דומה שלא השתנה הרבה מאז המאה ה-11. הכנסיה היא כולה מפגן של כוח. הצופה מוצא את עצמו המום מעושר הפסלים, העיטורים, הפיתוחים והעמודים.

אני מנסה לדמיין את פניהם של הצליינים, שהגיעו לכאן אחרי מסע רב תלאות, מרביתם מישובים קטנים בצרפת, או מעיירות שכוחות אל בגרמניה. הם עברו כפרים קטנים, מנזרים קודרים, שדות מרעה ויערות. הם נתקלו מן הסתם באנשים מסוגים שונים, זכו להכנסת אורחים ואולי נמלטו משודדים או מזאבים. הם נצרבו בקרני השמש היוקדת, הצטמררו מקור במעברי ההרים גררו את רגליהם היגעות ולפתע נתקלו במגדלים רבי ההוד, בפניהם המפוסלות של הקדושים, במזבח המצופה בזהב ובוויטראזי'ם שהחדירו פנימה קרני אור צבעוניות, שהאירו את המקדש באור יקרות. מקום רב פאר הנראה כביתו של אלוהים. תחליף למקדשו של שלמה המלך. ביטוי באבן לירושלים של מעלה. לא התחתית, הבוגדנית, אשר צלבה את ישוע, אלא זו העילית, הרוחנית, שרחובותיה מוזהבים ובמשקופיה קבועות אבנים יקרות.

מעבר לחזית המצועצעת משהו, נמצא הפורטיקו דה גלוריה (Porticode Gloria), כלומר, "אכסדרת התהילה", שמפארים אותה פסליהם של נביאים מקראיים ושליחיו של ישו הנוצרי. אחריה נכנסים בדיוק לאותו חלל, שקידם את פניהם של עולי הרגל בימי הביניים. אני מדמיין אותם עומדים בגלימותיהם הבלויות, במטה ארוך, בשערותיהם המאובקות, בפניהם חרושות הקמטים, אוחזים בידיהם את כובעי הלבד, המקושטים בצדפים ומתבוננים במראה בפליאה. המחשבות מתרוצצות. מה הם הרגישו לאחר שעברו מסע כה רב תלאות? האם התגשמותו של חלום? האם חרדת קודש? אולי תחושה של התרוקנות? הם נהגו לעבור מאחורי המזבח הראשי, לחבק את גלימת הכסף המונחת על כתפיו של יעקב הקדוש, מאז המאה ה-13 (דבר אותו מנועים המבקרים לעשות כעת, בשל הנחיות הקורונה). מי שיכול היה, ירד את הקריפטה, שם קבורים השרידים הקדושים.

מול הקתדרלה נמצא מבנה מרהיב Hostal de los Reyes Catolicis)), שנבנה בראשית המאה ה-16, על ידי המלכים הקתוליים, פרדיננד ואיזבל, כמלון דרכים וכבית חולים לצליינים. המבנה המהודר משמש היום כפראדור יקר עבור צליינים מודרניים ובמרכז חזיתו, בולטת דלת מעוצבת בסגנון הפילטרסק (Plateresque), שהוא ביטוי מצועצע באבן לסגנון הצורפות המורי ומכאן שמו. ממערב לקתדרלה, נמצאת כיכר אימקולטה קונספסיון  (Plaza de ls Inmaculada Concepcion) היינו, "ההיריון החף מחטא" ומצדה השני עומדת כנסיה בארוקית כלילת יופי. מתחת למגדל השעון, ניצבת ככר אלגנטית בשם פרסה קינטאנה (Praza Quintana). זוהי רשימה חלקית. על קוצו של יוד. מרכז העיר הוא גודש אדריכלי, אומנותי והיסטורי. כנסיות, ארמונות ומנזרים. פסלים, תבליטים, עיטורים. מצד אחד מרחיב את הלב ומצד שני, מעייף את העין. יש לטעום ממנו במנות מדודות.

סנטיאגו דה קומפוסטלה היא נקודת סיום מצויינת לסיים טיול רגלי ארוך. מעבר ליופי האדריכלי ולגוש הפסלים, עבר לשפע המוזיאונים, יש בה בתי קפה מסוגננים, מגוון של בארים  ומסעדות משובחות. זה מקום מצויין, לשבת בכיכר זו או אחרת, לשתות קפה ולהתבונן בסרט של המבקרים, התיירים ועולי הרגל, העומדים בתור כדי לקבל את האישור המיוחל לכך שמלאו את משימתם.

תם ולא נשלם. הקמינו קוראת לי לשוב.

להמשך קריאה: קמינו סנטיאגו – דרך פיניסטרה.

הערות

[1] אביטל ענבר, התענוגות של דרום-מערב צרפת, כתר, ירושלים, 2005, עמ' 19,

[2] תודתי לנועם סלע, על שהעמיד לרשותי את עבודתו "תיירות דתית-נוצרית בפורטוגל", שהוגשה לפרופ' נוגה קולינס, כעבודת גמר, בתכנית לפיתוח משאבי תיירות, באוניברסיטת חיפה, 1917

[3] המונח "פלטרסק" הגיע ממסחר הצורפים. דייגו אורטיז דה צוניגה השתמש בו בפעם הראשונה, והחיל אותו על הקפלה המלכותית של קתדרלת סביליה במאה ה -17. באופן מסורתי הפלטרסק נחשב לסגנון בלעדי "ספרדי", מונח שהוחל גם על אדריכלות בשטחי ספרד שהוחזק על ידי הכתר הספרדי בין המאות ה -15 וה -17.  פלאטרסק או פרוטורנסנס הייתה תנועה אמנותית שנענתה לדרישותיהם של המעמדות השולטים בספרד הקיסרית, שרק השלימה את רקונקיסטה והחלה בהתיישבות אמריקה. הספרדים פיתחו תודעה לעוצמתם ולעושרם ההולך וגדל, ובשגשוגם פתחו תקופת בנייה של מונומנטים מפוארים כדי לסמל אלה עם מה שנחשב כיום לאוצרות לאומיים. חזיתות פלטרסקיות אופייניות, כמו אלה של מזבחות , נעשו בקפידה כאילו היו העבודות של צורפים , ומעוטרים בשפע. הקישוט היה אומנם בעל השראות שונות אך בעיקר של מוטיבים צמחיים, אך היה בו גם שפע של מדליונים, מכשירים הראלדיים ודמויות של בעלי חיים, בין היתר. בפלטרסק נעשה שימוש רב בשפע של חומרים: לוחות זהב על פסגות וגגות, אגרטלים וכו .

[4] דב ניר, נופי ספרד,  מסדה, 1993, עמ' 54.

[5] אביטל ענבר, התענוגות של דרום צרפת, עמ' 22.

[6] נופי ספרד, עמ' 54-55