המסעות הפורטוגלים הגדולים לגילוי הדרך להודו

כתב: גילי חסקין

תודה לגדעון ביגר על הערותיו המחכימות.

מאמר זה עוסק בתקופה שהחלה בתקופתו של המלך הפורטוגלי אפונסו החמישי, דרך תקופת הזוהר של ז'ואאו השני ועד למסעו של וסקו דה גאמה , שמצא את הדרך הימית להודו.

קובץ זה יכול לעניין מי שנוסע לטיול לאיים האזוריים, לפורטוגל גופא, לאמריקה הלטינית , למערב אפריקה, לדרום אפריקה ולהודו.

ראה באתר זה גם: טיול לאיים האזוריים

ראה באתר זה גם: טיול לדרום הודו

                          הרצאה על פורטוגל 

ראו קודם, באתר זה: אנריקה הספן ומיסוד התגליות

מותו של אנריקה "הספן" גרם להפסקה זמנית בתנופת התגליות. לאחר מותו של המלך ז’ואאו השני, עלה לשלטון, למספר שנים, בנו דוארטה (Duarte 1433-1438) אותו ירש המלך אפונסו החמישי  (1481-1438) , שכונה "האפריקאי" (על שום מסעותיו לייבשת השחורה), אחיינו של אנריקה "הספן". ב- 1469 , נקלע המלך החדש לקשיים כספיים ומצא דרך להפוך את התגליות לעסק מכניס. הוא יצר קשר עם פרננדו גומש  (Fernão Gomes), עשיר תושב לסבון וזה התחייב לגלות כל שנה לפחות מאה ליג (כשלוש מאות מייל), מחוף אפריקה, מדי שנה, בחמש השנים הבאות. בתמורה קיבל גומש מונופול על הסחר בגיניאה וממנו הפריש למלך את חלקו. החוזה של גומש הביא לסדרה של תגליות שנתיות מרשימות – סביב כף פאלמאס (Cape Palmas), בליבריה של היום. כך גילו את האי פרננדו פו  (Fernando Pó) – כיום Bioko  שבקצה המזרחי של חוף גיניאה. ב- 1474 חצו את  קוו המשווה, (מבלי שהמים ירתחו ומבלי שהשמש היוקדת תהפוך את הספנים לשחורים). דבר זה נתן דחיפה למסעות תגלית נוספים. תוך חמש שנים עבר גומש, מרחק שנדרש לספני אנריקה לעבור בשלושים שנה.

בין לבין, ב-1471 כבש אפונסו את טנג'יר (Tanger)   בכך חיזק את מעמד פורטוגל בצפון אפריקה

אפונסו החמישי היה הראשון ששקל לצאת במסע ימי מערבה, אל ארצות הודו. הוא ביקש את חוות דעתו המקצועית של הרופא – האסטרולוג – קוסמוגרף הפלורנטיני פאולו דאל פוצ'ו טוסקאנלי (Paolo dal Pozzo Toscanelli (1397 – 1482). זה הציע במכתב מ-25 ביוני 1474, "נתיב מקוצר להפלגה בים אל ארצות התבלינים, שונה מהנתיב שאתם עוברים בו דרך גיניאה". הוא התבסס בעיקר על דיווחו של מרקו פולו על התפשטותה העצומה של אסיה מזרחה ועל מיקומו של האי האציל צ'יפאנגו, הוא יפן".

ראו באתר זה: מרקו פולו.

טוסקנלי, שהיה אחד הקרטוגרפים של דורו, שרטט מפה ימית של האוקיינוס האטלנטי וצירף העתק שלה למכתב ששלח לליסבון[1]. מי שעשה לבסוף שימוש במידע הזה, היה כריסטופר קולומבוס, בשירות מלכי ספרד. הוא שמע על המכתב, כתב לטוסקאנלי בהתרגשות וביקש מידע נוסף. בתשובה קיבל מכתב עידוד ממפה נוספת. לימים, נשא עמו מפה זאת, כדי להוכיח את צדקתו של טוסקאנלי.

ראו באתר זה: קולומבוס וגילוי אמריקה.

בין 1475 ל-1479 בחש אפונסו החמישי בענייני קסטיליה, בעזרת בריתות וקרבות. ב-1476, בעקבות קרב טורו (Toro), שבמלחמת הירושה הספרדית, נבלמו שאיפות הפורטוגלים להשתלט על קסטיליה ולהפוך לפורטוגל הגדולה[2]. אפונסו החמישי נסוג מן החלום ופורטוגל נדחקה לעבר הים, כמוצא יחידי לשאיפותיה הכלכליות והאימפריאליות. ההסכם שנחתם עם קסטיליה, הכיר בהגמוניה של פורטוגל באוקיינוס האטלנטי, למעט באיים הקנריים.

בית הספר לנווטות שייסד אנריקה, שב להיות מרכז של פעילות.באותה שנה, שירת כריסטופר קולומבוס על סיפון אנייה פלמית, במשלחת גנואזית, שהותקפה על ידי צי צרפתי וטובעה, בקרבת לאגוש (Lagos) שבחופי פורטוגל. קולומבוס בן ה-25 השתמש באחד המשוטים כבסירת הצלה והצליח להגיע אל החוף. אנשי לאגוש קיבלו את פנו בסבר פנים יפות ושלחו אותו להצטרף אל אחיו ברתולומאו בליסבון והשנים נכנסו לעסק החדש של הכנת מפות ימיות. כך למעשה התחיל "הקשר הפורטוגלי" של קולומבוס.

בנו של אפונסו החמישי, ז'ואאו השני (1495-1481 João ),  שכונה "הנסיך המושלם", היה גיאוגרף מוכשר מאד ונלהב להמשיך בגילוי מרחבי העולם. הוא מונה על ידי אביו המלך, בשנות ה-70 של המאה ה-15, לאחראי על גילוי ארצות בשם פורטוגל, להאדרת הכתר הפורטוגלי והצי שלו. לרשותו עמדו אוצרות הכתר הפורטוגלי וכן קברניטים מעולים. בתפקידו זה שלח משלחות שונות לגילוי הקצה הדרומי של אפריקה, נקודה שהייתה בלתי ידועה ובגדר תעלומה לבני אותה תקופה.

בשנת 1481 ז'ואאו נעשה למלך. הוא חיזק מאד את שלטון הכתר, דיכא באכזריות את האצולה והוציא רבים מבניה להורג, ביניהם עוזרו של המלך הקודם, דוכס ברגנסה[3]. שלטונו הריכוזי והמוחלט סייעו לו לפתוח  את העידן הגדול השני של הספנות הפורטוגלי. האוצר המלכותי הועשר בסחורות שהובאו מאפריקה, כמו זהב, שנהב ועבדים. האוצרות הללו העניקו את שמם לחופים שמול מפרץ גיניאה ואלו נותרו בשמות המדינות "חוף הזהב" ו"חוף השנהב". המלך הוא הכריז על מפרץ גיניאה כעל 'ים סגור' לכל הספינות הזרות והחל בהקמת מצודות ותחנות מסחר לאורך החופים. כמו כן, פתח תחנת מסחר מבוצרת ראשונה, שהוקמה ב-1482 באלמינה (São Jorge de Mina מילולית: המכרה), שבחוף הזהב, גאנה של ימינו.

ראו באתר זה: טיול בגאנה.

כמו כן הוקמו מושבות בסאו טומה ופרינסיפה (São Tomé e Príncipe)) [4], שם הוקמה המושבה הפורטוגלית הראשונה לייצור סוכר, והזהב שיובא לפורטוגל מגינאה עזר להמריץ את המשלחות הבאות, כמו משלחת  לתוך אפריקה, שהרחיקו עד טימבוקטו.

ראו באתר זה: טימבוקטו.

כשהתקדמו הספנים הפורטוגלים אל מעבר לקוו המשווה, לא יכלו עוד לראות את כוכב הצפון ונאלצו למצוא דרך אחרת לקבוע את מיקומם. כדי לפתור את הבעיה, קיבץ המלך ז’ואאו, מומחים מכולה עולם, כפי שהנסיך אנריקה עשה לפניו. הוא הקים וועדה והעמיד בראשה שני יהודים שנמלטו מהרדיפות בספרד. רבי אברהם בן שמואל זכות (1452–1515) שנאלץ לעזוב את האוניברסיטה בסלמנקה נמלט מפורטוגל והתקבל בברכה אצל מלך פורטוגל[5].

זכות (שהוזכר כבר במאמר המבוא: עידן התגליות הפורטוגלי), חיבר את ספרו הראשון, "החיבור הגדול", בו תיאר את מערכת השמש, בשנים 1473–1478. הספר זכה להצלחה ותורגם למספר שפות. בעקבות ההכרה הציבורית במומחיותו של זכות בתחום האסטרונומיה, צורף על ידי ז'ואאו השני, מלך פורטוגל, לצוות מחקר אשר עסק בהכנת לוחות אסטרונומיים וימיים לטובת הימאים הפורטוגזים. כמו כן תידרך ספנים בשימוש באצטרולב ששכלל, הוא היה הראשון שהתקין אותו מנחושת במקום עץ ובכך אפשר לספנים לקבוע את מעמד השמש בדיוק רב יותר[6].  הוא המשיך בתפקידו גם בתקופת המלך מנואל הראשון. השפעתו של זכות על מסעותיהם של הפורטוגזים הייתה כה גדולה עד שהיסטוריון בן תקופתו של זכות כתב בספרו "תולדות הודו" כי: "לפני שציווה לצאת לגילוי הודו, הזמין המלך מנואל אליו את היהודי זכות, שהיה אסטרונום גדול, דיבר איתו בסוד ושאל אותו אם ייעץ לו להיכנס לעובי הקורה, ואם בכלל אפשר לבצע את הדבר… והוא הוסיף שלא יעשה דבר בלי עצתו.[7]"

יוסף ויזיניו, תלמידו של זכות, הגיע לפורטוגל עשר שנים קודם לכן וב-1485 נשלח למסע בים, כדי לפתח וליישם את הטכניקה למציאת הרוחב הגיאוגרפי באמצעות רישום נטיית השמש לאורך חוף גיניאה. החיבור המתקדם ביותר למציאת המיקום בים בשיטה זו היה האלמנך פרפטואום, שכתב זכות בעברית, עשרים שנה קודם לכן. ויזיניו תרגם את הטבלאות הללו ללטינית והן הדריכו את הספנים הפורטוגלים בחמישים השנים הבאות[8].

בינתיים המשיך המלך ז’ואאו את מפעלו של הנסיך אנריקה ולשלוח אניות דרומה, לאורך חופי אפריקה המערבית, בפיקודם של אדמירלים מוכשרים.

אחד הטובים שבהם, דיוגו קאו (Diogo Cão), הגיע ב- 1483 לשפך נהר הקונגו ויצר קשר עם ממלכת קונגו[9] . במסעו זה הגיע לכף סנטה מריה שמול חופי אנגולה (13 מעלות, 26 דקות דרום). בשלב זה, האמין קאו, שהגיע לאוקיינוס ההודי, וסבר בשגגה כי הגיע לקצה יבשת אפריקה. הוא הציב שם את עמוד האבן שלו, שב לפורטוגל, הביא למלך הפורטוגלי  מנחות אקזוטיות מקונגו והצהיר על עצמו כמוצא הנקודה הדרומית ביותר באפריקה. הוא קיבל תואר אצולה. במסע נוסף (1485–1486) והרחיק דרומה יותר, עד קייפ-קרוס (Cape cross) בנמיביה.

ראו באתר זה: טיול בנמיביה

הוא הציב שם פדראו (Padrão), עמוד אבן, שהחליף את צלבי העץ בהם נהגו עד אז להשתמש הפורטוגלים, על מנת לקבוע חזקה פורטוגלית על הקרקע. במהלך מסעותיו הציב קאו ארבעה עמודים שכאלו, שעודם קיימים. אחרי מסעו זה הבין שהודו רחוקה יותר ממה שחשב תחילה. בשורות שגרמו לאכזבה מרה בפורטוגל.

ההתקדמויות לאורך החוף הביאו שמועות חדשות על האח יוחנן, הכומר המפורסם. שבמשך כמאתיים שנה, ציפו באירופה לפגוש אותו ולהסתייע בו במלחמתם במוסלמים. הפעם הועבר מקומו של המלך הכהן האגדי אל אתיופיה.

ראו באתר זה: אתיופיה

בכול פעם שמשלחותיו של אנריקה קודם לכן, נתקלו בנהר גדול – סנגל, גמביה, ניז'ר – נשפך אל החוף המערבי של אפריקה, זה עורר בהם תקווה שמדובר ב"נילוס המערבי", שיוביל אל ממלכתו האתיופית של פרהסטר ג'והן. אולם ניסיונותיו של אנריקה להגיע אליו, העלו חרס בידם. גם משלחות של ז’ואאו השני, לירושלים, שהיתה אז תחת שלטון הממלוכים, נכשלו.

כשהגיעו שלוחיו של המלך ז’ואאו השני אל בנין (Benin), שבקצה המזרחי של מפרץ גיניאה, דווח לו שמלכי בנין שלחו מנחות למלך ששמו אוגאנה (Ogane), שממלכתו שוכנת בלב היבשת השחורה, במרחק מסע בן שנה תמימה, אל תוך אפריקה מזרחה. למרבה הפלא, נמסר להם שמלך זה העניק בחזרה מתנות עליהן היו חקוקים צלבים קטנים.

ראו באתר זה: טיול לבנין.

ב-1484 נפגש המלך ז'ואאו השני עם כריסטופר קולומבוס, שהציג בפניו את "מבצע הודו" שלו. קולומבוס טען שהמרחק מהאיים הקנריים ליפן הוא 2400 ק"מ בלבד. חצי מהמרחק שגמא דייגו קאן, באותה שנה עצמה, בדרכו לנהר הקונגו. קולומבוס בקש מהמלך לאיש ולצייד עבורו שלוש קרוולות. אולם המלך לא נתן בו אמון ומצא שקולומבוס "פטפטן גדול, רברבן ומלא הזיות כרימון". אולם, למרות ספקותיו, שוכנע המלך להעביר את הצעותיו של קולומבוס, לוועדת מומחים. הם דחו את קולומבוס. בניגוד לאגדה האורבנית, זה לא קרה בשל מחלוקת אודות כדוריותו של כדור הארץ. הם הוטרדו מכך שקולומבוס מיעט מאד באומדן המרחק לאסיה, בהפלגה מערבה. עם הזמן התברר כי חששותיהם היו מבוססים יותר מהפנטזיה של קולומבוס.

בשנת 1486 יצאו מפורטוגל שתי משלחות מחקר נועזות. אחת בדרך היבשה והשנייה בדרך הים.  זו של ברתולומאו דיאש, נשלחה בדרך הים (ראה להלן), למצוא את הדרך להודו ואילו פדרו דה קובילה (1460-1526  Pêro da Covilhã ) יצא למסע יבשתי דרך מצרים וים סוף במטרה לגלות את הדרך להודו. בחצר המלכות הפורטוגלית הוא נודע כאדם אמיץ, החלטי ובעל זיכרון מעולה. הוא נבחר בגלל כשרונו הדיפלומטי, כישוריו כסוחר וכמרגל, ידיעת הערבית שלו וניסיונו הרב במשימות מיוחדות[10]. הצטרף אליו אפונסו דה פאיבה (Afonso de Paiva; 1443 – 1490)), שהיה מאנשי החצר ודיבר היטב, גם ספרדית וערבית וחקר את החוף הברברי של צפון אפריקה,. השנים קיבלו הדרכה מהכומר של המלך, מרופאיו ומהגיאוגרפים שלו וכן שאבו מידע מתכנית שהציג בפורטוגל כריסטופר קולומבוס, זמן מה קודם לכן. הם יצאו לדרכם ב-7 במאי 1487 ועברו דרך ספרד, נפולי, לרודוס. משם יצאו במסווה של סוחרים מוסלמיים לאלכסנדריה משם, מלווים בערבים מפאס, המשיכו לקהיר, לא-טור (דרום סיני) ולעדן (Aden) שבפתח מפרץ ים סוף. שם נפרדו.

על פי ג'יימס ברוס (James Bruce) [11], פאיבה עזב את קובילה בעדן והמשיך לסואקין (Suakin) , שהיתה עיר נמל לחוף ים סוף בצפון מזרח סודן. שם קיווה למצוא שיירה שתוביל אותו לאתיופיה. מאז לא ידוע עליו דבר. ברוס מציין כי פאיבה היה "היחידי שניסה את הנתיב הזה ושילם על כך בחייו"[12].

קובילה, לעומת זאת, הגיע בדרך הים, לקליקוט (Calicut) ולגואה, שלחופה הדרומי מערבי של הודו. הוא התרשם עמוקות מהמסחר בסוסים ערביים, בתבלינים, באריגים מבדים יקרים ובאבני חן[13]. בפברואר 1489 עלה על ספינה שהפליגה מערבה, להורמוז שבפתח המפרץ הפרסי ומשם למזרח אפריקה. עודו מתארגן למסע חזרה לפורטוגל, נתקל בשליחיו של המלך ז’ואאו השני, שהורה לו להמשיך מיד אל ממלכתו של פרהסטר ג'והן ולכרות עמו ברית. הוא לא יכול היה לסרב ושלח למלכו מכתב ובו מידע רב ומועיל על מה שלמד על הספנות הערבית ועל הסחר עם הודו. ב-1493, שש שנים לאחר שיצא מפורטוגל, הגיע לאתיופיה. שם הפך להיות "מרקו פולו פורטוגלי". התועלת שהביא היתה כה גדולה, עד שהמלך האתיופי לא הניח לו לשוב לארצו. הוא נשא אשה אתיופית ונולדו לו כמה ילדים. במכתבו עודד את מלך פורטוגל, להמשיך במסעותיו הימיים, עד הודו "כי הים מצוי בכול מקום". למרות שהמכתב שכתב למלך פורטוגל אבד, ידוע ממקור שני, כי היה בו מידע רק חשיבות, בהכנת מסעו של וסקו דה גאמה, להודו[14]. מפגשו עם ממלכת אתיופיה הנוצרית היא כנראה זו שגרמה להיסטוריון החצר הפורטוגלי, ז'ואו דה בארוס (João de Barros), לכתוב כמה עשרות שנים מאוחר יותר, על ממלכות נוצריות באפריקה.

החוד השני ביוזמתו של המלך, יצא לגלות את נקודת הקצה הנכונה של אפריקה ובכך להתוות את הדרך החדשה להודו. היה זה מפעל מאורגן בקפידה, בהשקעה כספית גדולה וצוות מורחב.

ב-10 באוקטובר 1486 יצא הספן המוכשר ברטולומיאו דיאש (Bartolomeu Dias 1450-1500), בראש שלוש ספינות, שתי קרוולות וספינת אספקה, עם טובי הספנים של הצי[15]. הבולטים שבהם היו פרו דה אלקוור (Pêro de Alenquer) וז'ואו דה סנטיאגו, שהפליג כבר קודם עם קאו. – הוא לקח עמו ששה אפריקאים, שנועדו לסייע בסחר.

ב-1487 התקרב דיאש אל דרומה של אפריקה. עקב הסערה המתקרבת השאיר בארתולומיאו את ספינת האספקה ליד חופי נמיביה, באחד מעיקולי החוף פקדה סערה את המשלחת והיא נאלצה להעמיק אל תוך הים. הספינות שטו שלושה עשר ימים, במפרשים מקופלים, בים סוער ונסחפו דרומה, הרחק מהחוף. כשוך הסערה, ניסה דיאש לנתב את ספינותיו מזרחה, המפרשים מונפים.  אך כשניסה לחזור לחוף גילה שהוא נעלם. הוא פנה צפונה, כ-300 מייל, עד שראה לפניו הרים גבוהים. הוא הבין שלפניו הקצה הדרומי של אפריקה (Cape Agulhas). הוא קרא לנקודה בה שב לחופי אפריקה  – מפרץ סינט בלייז ( Aguada de São Brás ) – על שם הקדוש שיומו חל באותו תאריך והמשיך בהפלגה מזרחה. הוא ידע שהדרך הימית להודו פתוחה בפניו ושדבר אינו עומד בדרכו.

ב-3 בפברואר 1488 עגן במפרץ מוסל (Mossel), כארבע מאות ושישים ק"מ מזרחית לקייפטאון של ימינו. כשעלו אנשיו אל החוף, ניסו הילידים לגרשם באבנים. דיאש עצמו הרג אחד מהם בחץ מקשתו ובכך הסתיים המפגש. עתה נותר רק להגיע להודו ולזכות בתהילה רבה, אך דווקא אז התמרמר הצוות ודרש לחזור הביתה. לטענתם השלימו את המשימה שלשלמה נשלחו ועליהם לשוב הביתה. דיאש הסכים בתנאי שיקבל אישור בכתב לכך שהצוות כפה עליו את השיבה הביתה. כפי שהעיר מאיר בן דוב, גם בקצה השני של כדור הארץ ידע דיאש היכן צפויה לו הסכנה האמתית…[16]

בדרכם חזרה שבו אל אניית האספקה, ממנה נפרדו תשעה חודשים קודם לכן, כשעל סיפונה היו תשעה אנשים. כעת נותרו רק שלושה ואחד מהם מת לאחר שנפגש עם חבריו, כנראה מרוב חולשה. אניית האספקה אכולת התולעים הועלתה באש ושתי הקארוולות שבו לפורטוגל בדצמבר 1488, ששה עשר חודשים ושבעה עשר יום לאחר צאתם. בדרכו חזרה לליסבון, העניק דיאז לכף הגדול המפריד בין האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס ההודי, את הכינוי "כף הסערות" (Cabo das Tormentas), על שום  הסערות העזות המנשבות שם, אך המלך ז’ואאו ה II-שינה את שם המקום ל"כף התקווה הטובה"  (Cabo da Boa Esperança), שכן עתה הונח יסוד למצוא את הדרך להודו.

כאשר נכנסו אניותיו של דיאש לנמל ליסבון בין מקבלי פניהם היה גם כריסטופר קולומבוס, שהיה אז עדיין אלמוני. הוא הגיע לליסבון בפעם השנייה (הראשונה היתה ב-1484), כדי לשכנע את המלך לממן את מסעו הימי אל הודו, בהפלגה מערבה, דרך האוקיינוס האטלנטי. נצחונו של דיאש היווה אכזבה לקולומבוס. כעת הוכח שדרך הים להודו, סביב אפריקה, אפשרית ומסעו של קולומבוס נעשה מיותר. קולומבוס נאלץ לחפש לו תמיכה בספרד, שטרם מצאה את דרכה סביב אפריקה.

דיאש רצה לארגן משלחת חדשה ולצאת מיד אל עבר הודו, אך אז להיטותו של המלך פחתה, ומסעות הגילוי הפורטוגליים נעצרו לתשע שנים[17]. דיאש נהיה לאיש הנשכח של עידן התגליות.

בחודש מארס של שנת 1493, החליקה אל נמל ליסבון,  ספינת הדגל 'נינה' של כריסטופר קולומבוס, בשובו מהמסע לאמריקה. טרם שובו לספרד עצר קולומבוס בליסבון כדי לדווח על מסעו למלך פורטוגל. נמלך מיהר לכנס שוב את וועדת המלומדים, אשר כבר בשנת 1484 ביטלה מכול וכול את  טיעוניו של קולומבוס. הוועדה העלתה ספקות חמורים לגבי הצהרת הספן הגדול ביחס לתגליותיו וטענתו של קולומבוס כי הגיע אל "ארצות הודו", נדחתה שוב מכול וכול. פורטוגל החליטה להמשיך לאסיה תוך כדי הקפת אפריקה.

באותה שנה בה יצא דיאש למסעו ההיסטורי, יצא הספן ז'ואאו אפונסו דה אסטריטו (João Afonso do Estreito), יליד פונצ'ל  (Funchal) שבמדירה, יחד עם שותפו הפלמי פרנאו דולמו (Fernão Dulmo), בברכת המלך ז'ואואו השני, מערבה, אל האי האגדי אנטיליה (Antillia), שהפורטוגלים קראו לו "שבע הערים" (Cete Cidades). הם הסתמכו על הרוחות המערביות, עליהם הסתמכו גם יורדי ים מאוחרים יותר. קולומבוס הציע הצעה דומה, אבל המלך סירב לו ואפשר לשנים לצאת במסלול דומה. השנים השתמשו במפה ששרטט הקרטוגרף הגרמני מרטין בהיים Martin Behaim)), הם הפליגו מהאי טרסיירה (Terceira), שבאיים האזוריים. כמו ספנים אחרים, שקדמו לקולומבוס, הם לא היו מודעים שהפלגה ישירה מערבה, תגרום למאבק ברוחות עזות וטבעו בים[18].

בשעה שהמלך ז'ואן השני היה שקוע רובו ככולו בהגשמת התוכניות להקפת אפריקה, יצא קולומבוס אל אסיה ובדרך גילה את היבשת החדשה.

קולומבוס וגילוי אמריקה

קולומבוס נחשב למגלה אמריקה אף שלא האירופאי הראשון שהגיע ליבשת.

למעשה, מעולם לא ידע קולומבוס כי הגיע ליבשת זו, וסבר עד יומו האחרון כי מצא את הנתיב הימי להודו, בעת שהראשון שהבין שמדובר ביבשת שאינה מוכרת לאירופה היה האיטלקי אמריגו וספוצ'י (Amerigo Vespucci) – ששנים רבות לאחר מכן היבשת החדשה נקראה על שמו: "אמריקה". עם זאת, האדמה שגילה קולומבוס בעת הפלגתו הראשונה מערבה היא הגילוי המתועד והמוכח הראשון של  אי השייך ליבשת אמריקה, על ידי בני אירופה. נחישותו להפליג אל הלא-נודע גילתה לאירופה בעת ההיא את "העולם החדש" ובכך פתחה פרק חדש בהיסטוריה של העולם וחוללה שינויים מרחיקי לכת בשתי היבשות.

ראו באתר זה: מסעותיו הנוספים של קולומבוס

חוזה טורדיסליאס

בעקבות גילוי האיים על ידי קולומבוס, הכריז המלך ז’ואאו השני, שארצות אלו, בשל קרבתן לאיים האזוריים ובשל סיבות אחרות, שייכות על פי הדין לפורטוגל. קסטיליה הכירה במונופול של פורטוגל על המסחר עם אפריקה ועל שלטונה ב"ארצות שטרם נתגלו" מדרום לאיים הקנריים. אולם גילוי אמריקה בידי קולומבוס, גרם לסכסוכים בינו לבין המלך פרדיננד מקסטיליה והעימות ביניהם הביא לחוזה טורדיסליאס (Tordesillas).

האפיפיור אלכסנדר ה-שישי (Pope Alexander VI) בן למשפחת בורג'יה (Borja), היה מופקר וידוע לשמצה. למרות שהיה כהן וקרדינל קתולי, החזיק פילגשים רבות ונולדו לו מספר ילדים. הוא נולד בקרבת ולנסיה והבטיח את בחירתו לאפיפיור באמצעות שוחד ובעזרת התערבותם של פרדיננד ואיזבלה[19]. הקהילה הנוצרית באירופה הכירה בסמכותו של האפיפיור להקצות ריבונות על כל ארץ ששליט נוצרי טרם הכריז עליה ריבונות. עוד לפני מסעו של קולומבוס, הודו מלכי פורטוגל בכוחו של האפיפיור ודאגו להשיג צווים כנסייתיים שיאוששו את זכויותיהם לאורך החוף האפריקאי. מסעו של קולומבוס והאיים המפתיעים של "הודו", עוררו אפשריות חדשות ומלכי ספר מיהרו להבחין בהם.

אלכסנדר השישי נענה לבקשת הספרדים,ביתר במשיכת קולמוס את העולם לשני חלקים. הוא מתח קוו דימיוני מצפון לדרום וקבע כי כל מה שממערב לקוו זה יהיה שייך לספרד וומזרח לו יהיה שייך לפורטוגל. בבולה מפורסמת זו, שנקראת בשם Inter Caetera, שפירושו המילולי "בין הייתר"  העניק לספרדים את כול הארצות החדשות שהתגלו זה מקרוב להודו, למרות הבטחה קודמת שנתן לפורטוגלים. כפי שהעיד עליו נִיקוֹלוֹ מַקְיַאוֶולִי (Niccolo Machiavelli):  "אלכסנדר השישי הראה טוב יותר מכולם, כיצד אפיפיור יכול לשלוט באמצעות כוח וכסף". קוו החלוקה נקבע במרחק של 100 ליגות, כלומר, 300 ק"מ, מערבה מן האיים האזוריים.

האפיפיור ביתר במשיכת קולמוס את העולם לשני חלקים. בבולה משנת 1493 הנקראת  Inter Caetera נקבע קוו החלוקה, במרחק 300 ק"מ מערבה לאיים האזוריים. קוו שהציע קולומבוס עצמו. הפורטוגלים לא מחו; רק ביקשו, במו"מ ישיר עם ספרד, להזיז את קוו החלוקה מערבה. המלך ז’ואאו השני, שנהנה מיתרון של צי טוב יותר, נשא ונתן עם פרדיננד ואיזבלה, כדי לשנות את החלטת האפיפיור. עד שבוועידת טורדיסליאס  ב-7 ביולי 1497, נקבע הגבול המפריד בין שתיהן. ההסכם קבע את גבול העולם החדש בקוו אורך הנוכחי ˚ 46 מערב.  גבול שחצה את הבליטה המזרחית של דרום אמריקה. מאחר ששלטון האפיפיור כיסה את כדור הארץ כולו, נמתח קוו אורך הזה, דרך שני הקטבים והקיף את כדור הארץ סביב סביב. לפיכך, אותו קו עצמו, שימש גם להפרדת שטחי ספרד משטחי פורטוגל, במחצית האסייתית של העולם. שם נעשה קוו האורך, ˚ 134 מעלות מזרח, לקוו המפריד בין שתי האימפריות האיבריות. חוזה טורדיסליאס (Tordesillias) הוא בעצם החוזה הראשון בעולם, הקובע הסדרים קולוניאליים, בין שתי מדינות אירופאיות, מעבר לגבולות הים התיכון. החוזה אישר את תביעתה של פורטוגל על דרך הים המזרחית אל הודו. יש הטוענים שההתעקשות הפורטוגלית באה כדי להעניק להם זכויות על ברזיל, שכביכול לא התגלתה עד מסעו של קברל ב-1500 שש שנים מאוחר יותר. "הלשונות הרעים" הללו טוענים שקברל היה נווט מנוסה מכדי לטעות טעות כה גדולה. טענה זו לא תוכל להיבדק בשל שריפת הארכיונים של ליסבון ב-1755.

מכול מקום, אדיבות כזאת של המעצמות המתחרות ביניהן על אזורי השפעה, נמשכה כל עוד והמתחרות צייתו למרות האפיפיור. כאשר נכנסו למרוץ הארצות הפרוטסטנטיות, היה קשה מאד ולעתים בלתי אפשרי, לקיים הסכמים כאילו. מהרגע שהאנגלים וההולנדים נכנסו לזירה, הוגדרו אזורי הגילוי, רק בהתמודדות בין ציים וצבאות.

וסקו דה גאמה

ב-1495 עלה לכס המלוכה בפורטוגל, המלך מנואל (Manuel הראשון[20], שהיה אז צעיר נועז, בן 26. מכיוון שיירש מפעלים כה גדולים, כונה "בר המזל". הוא היה למלך הראשון בפורטוגל שנשא, בברכת האפיפיור, את התואר "בברכת האל, מלך פורטוגל ואלגָרוֶש, הים משני צדי אפריקה, אדון גִינֶאָה והכיבוש, השיט והמסחר באתיופיה, ערב, פרס והודו". ימיו היו תור הזהב של פורטוגל.

מנואל הראשון החליט להמשיך את הישגו של דיאש, ולצאת במסע ימי חדש אל הודו. יועציו חששו שמא יעורר מסע זה את איבת המעצמות המתחרות, ספרד, גנואה, וונציה וכמובן המוסלמים, שמסע כזה עלול לפגוע באינטרסים שלהם. המלך בחר בןוַסְקוֹ דֶה-גאמה  (Vasco da Gama) להשלים את המשימה[21]. גאמה כבר אכן הוכיח את עצמו בספן, לוחם ודיפלומט גם יחד. לאחר הכנות של שנתיים, ב-8 ביולי 1497, הפליג הצי של דה גאמה ובו ארבע אניות (אחיו הגדול של וסקו, פאולו דה גאמה, פיקד על אחת מהן), כולל אניית אספקה במשקל 300 טון, עם צוות של 170 איש. דיאש הצטרף אליו, עזר לו בניווט, והובילו עד חופי אפריקה, אל עיר הנמל אלמינה.

דה גאמה  התרחק מקוו החוף האפריקאי, לאזור בו הים רגוע יותר ונע במעגל דרך האוקיינוס האטלנטי המרכזי,  עד שהגיע למפרץ סנט הלנה מעל קייפטאון של ימינו. לאחר שהפליג תשעים ושלושה ימים בים. לאחר שהקיף את הקצה הדרומי של היבשת, לעלות לאורך החוף המזרחי של אפריקה, במקומות ששום אנייה אירופאית לא היתה שם קודם לכן ומבלי שיהיו בידיו מפות שימושיות. בחודש ינואר 1498 הגיע לחוף מוזמביק במזרח אפריקה. דה גאמה התחזה למוסלמי ונפגש עם סולטאן מוזמביק, אך גורש לאחר שהתגלה כנוצרי, ולא הגיש מנחה מספקת עבור הסולטאן. בשעה שהפליג מהנמל, הורה על ירי תותחים לעבר החוף.

מול חופי קניה הצי תקף ושדד ספינות סוחר ערביות, והיה לצוות האירופי הראשון שביקר בנמל מומבסה, עד שאולץ לעזוב. בנמל מלינדי  (Malindi) הצפוני יותר התקבל בברכה ונפגש עם סוחרים הודים.

דה גאמה השתמש בכול דרך תחבולה אפשרית כדי למצוא לעצמו מורה דרך ערבי שיוביל אותו על פני האוקיינוס ההודי. קודם לכן, במוזמביק ואחר כך במומבאסה,  גילה כי מורי הדרך שמצא או שמינה לו השליט המקומי היו בורים או בוגדניים. לבסוף מצא במלינדי את הנווט הערבי המוכשר אחמד אבן מג'יד (Shihab al-Din Ahmad ibn Majid) , שלימים נחשב לגדול הספנים הערבים. אבן מג'יד היה צאצא לספנים ערביים, שכינה את עצמו "ארי הים הקוצף" וזכה לתהילה כמומחה גדול לניווט בים סוף ובאוקיינוס ההודי. כבר ב-1490 חיבר מילון מועיל לימאות ובו מידע רב, שהדריך את הימאים בדורו. אבן מג'יד שמח והתפעם לראות את הצי האירופאי מגיע מעבר למיצר מוזמביק שהיה מעיון "כף בוז'דור" מזרחי, אותו הספנים הערבים לא העזו לעבור. מצר מוזמביק, בדומה לכף בוז'אדור, צבר בדמיונם של הערבים, סכנות אגדיות במהלך הדורות. אבן מג'יד שמח כי דה גאמה הוכיח טענות שהגיאוגרף המוסלמי אל ביירוני טען קודם לכן[22]. מאחר שה"פרנקים" (כך כונו האירופאים במזרח), נכנסו לאוקיינוס ההודי דרך אל מדח'ל (מילולית: "מקום הכניסה"), היינו, המצר המסוכן שבין האי מדגסקר לבין מוזמביק, כינה אבן מג'יד את נתיב הים הזה, "מעבר הפרנקים".  בכך, בצירוף מקרים מופלא, הצליח דה גאמה לפגוש את גדול הנווטים, שכיוון את אניותיו במשך 23 ימים, על פני הים הערבי, עד קליקוט[23].

ראו באתר זה: קראלה.

אבן מג'יד לא יכול היה לדעת, שהוא במו ידיו מיישם את אחת האירוניות הגדולות בהיסטוריה. הנווט הערבי הדגול, הנחה מבלי דעת, את האדמירל הפורטוגלי הגדול, להצלחה שפירושה היה תבוסת הספנות הערבית באוקיינוס ההודי.

דה גאמה הגיע לעיר הנמל ההודית קליקוט (Calicut) ב -22 במאי 1498. שם פגש שני מורים מתוניס, שיכלו לדבר קסטיליינית וגנואזית. הוא בילה כמה חודשים בשיחות עם שליט (סאמורי) של קליקוט וניסה לשכנע אותו שהם באו בראש ובראשונה כדי למצוא את המלכים הנוצריים שהיו אמורים למשול באזורים אלה. אולם הסאמורי נעלב שלא קיבל מתנות בעלות ערך ודחה בבוז את התשורות שהגיש לו גאמה, שאולי התאימו למפרץ גיניאה, אך לא לארץ עשירה כהודו. גאמה ואנשיו ראו את הפוטנציאל המסחרי שיש עם הודו, התרשמו משפע ההיצע של התבלינים והאבנים היקרות, אבל לא הצליחו לכונן יחסי מסחר. הוא נאלץ לעזוב בחשאי, באוגוסט 1498 , אחרי שסירב להשאיר סחורות כעירבון לשליט המקומי. הדרך חזרה, נגד כיוון הרוח, ארכה מאד. הצוות נתקל בקשיים שערמו בדרכם שליטים מוסלמים ורבים מאנשיו מתו ממחלת הצפדינה.

ביולי 1499 הגיע  דה גאמה לאיים האזוריים, שם מת אחיו פאולו ממחלה. בספטמבר אותה שנה, אחרי 26 חודשים (מיום צאתם) חזר לליז'בואה, עם שתים מארבע ספינותיו ועם 55 אנשי צוות, מתוך 170 שיצאו לדרך. הוא התקבל על ידי המלך מנואל הראשון, בקבלת פנים מפוארת. דרך הים נמצאה סופית. המלך מינה אותו ל"אדמירל האוקיינוס ההודי" והעניק לו תואר אצולה של רוזן. מנזר ז'רונימוש  (Jerónimos) בליז'בואה, נבנה לציון גילוי הדרך הימית להודו. מסעו, שהוכיח שיש דרך ים עבירה בין מזרח למערב, שינה את מהלך ההיסטוריה של המזרח ושל המערב. פורטוגל והודו לא שבו להיות כשם שהיו טרם מסעו של דה גאמה. מאז שמצא דה גאמה מצא את הדרך להודו, הסחר במוצרי המזרח הרחוק והודו עבר מהנתיב הישן דרך המפרץ הפרסי אל הנתיב הימי החדש. בהמשך פעלו הפורטוגלים להבטיח את הנתיב הימי להודו ובאו לידי ברית עם ממלכות אסלאמיות קטנות ,לאורך חופי מזרח אפריקה (האי מוזמביק, קילווה, בראווה, סופלה ומומבסה), שבפניהם הוצבה הברירה: להיהפך לנתינות של מלך פורטוגל או להימחות מעל פני האדמה.

לסחר הפורטוגלי היה כמובן קודם כל יעד כלכלי, אך גם יעד צבאי – לפגוע בעורף האימפריה העותומנית וכן יעד דתי – להפיץ את הנצרות הקתולית. תהילתו המסחררת של קולומבוס, גרמה לרבים להחמיץ הישגים אחרים בעידן הגילויים. חלקם גדולים יותר. למרות שקולומבוס היה יזם, חוזה וחולם ומסעו של דה גאמה היה יוזמתו של המלך, היה זה מסע מוצלח ונועז פי כמה. מסעו הראשון של קולומבוס התקדם באופן מסודר. הוא הפליג מערבה, ברוח טובה, 4600 מייל מגומרה (Gomera) שבאיים הקנריים, אל איי באהמה ושהה בים 33 יום.

מסעו של דה גאמה, לעומת זאת, שהצריך ניווט מתוחכם, הוביל במעגל רחב על פני כול האוקיינוס האטלנטי ומשם, מול זרמים נגדיים ורוחות נגדיות, הצפין לכף התקווה הטובה. לאחר הגיעו למזרח אפריקה, נאלץ לשאת ולתת עם שליטים מוסלמים עוינים. להבדיל מקולומבוס, שספרד קטפה את פירות מסעיו, רק כמה עשרות שנים מאוחר יותר, למסעו של דה גאמה היו תוצאות מידיות. קולומבוס הבטיח להגיע לערי יפן והודו המיתיות ובמקום זאת הגיע לכמה איים נידחים. וסקו דה גאמה הבטיח להגיע אל הודו ועשה זאת. הוא הבטיח לעקוף את המונופול המסחר האסייתי של המוסלמים בלוונט ואת זה של סוחרי וונציה וגנואה, ועשה זאת.

גספר דה גאמה

כשהגיע וסקו דה גאמה  לאי אַנְגָ'דִיפְּ (Anjadip שבהודו בפורטוגזית( Ilha de Anjediva) , מול חופי גואה. נוצר קשר בינו לבין יהודי בשם שלימים כונה "גספר" (Gaspar). שמו המקורי אינו ידוע. בפי ההודים הוא נקרא "מחמת" (Mahmet. הוא מתואר כאירופאי גבוה, בעל זקן לבן וכבן חמישים. הכרוניקאי הפורטוגלי  ז'ואו דה בארוש (João de Barros; 1496-1570 ), טוען כי הוריו היו יהודים מן העיר פּוֹזְנַן שבפולין, שנאלצו להימלט משם לפני היוולדו, עברו בארץ ישראל והוא נולד באלכסנדריה (מצרים). זה, אגב, חלק ממסורת ארוכה ומפוארת של יהודים ממצרים הסוחרים עם המזרח הרחוק. גם שליטתו באותו ניב ונציאני, שהיה נפוץ בין סוחרי מזרח הים התיכון באותה תקופה, מעיד על עיסוקו במסחר. גספר הגיע לקוצ'ין שבהודו, שם הקים שם משפחה על ידי נישואיו לאחת מנשות הקהילה היהודית המקומית. (היא הייתה מעורבת מאוחר יותר ברכש ספרי תורה מן הפורטוגלים).

נסיבות פגישתו עם הפורטוגלים נתונות במחלוקת. הכרוניקאי גשפר קוריה טוען, כי בזמן הפגישה עם הפורטוגלים, היה גספר ראש הצי של יוסוף אדיל שאה (Adil Shah), מייסד שושלת בשם זה,  שהיו שליטי מחוז ביג'פור (Bijapur) בהודו. האיש טען שהוא עובד אצל "אדון גדול" בעל צבא של 40,000 חיילים ו סביר להניח שזכה במעמד כלשהו בין מקורבי השלטון.  קודם לכן נשבה כנראה כעבד והפך מאוחר יותר – לאחר שהסכים להתאסלם – לאחד מעוזריו של שליט גואה. כרוניקאים פורטוגלים טוענים כי גשפר ביקש לעלות על הסיפון ולהצטרף למשלחתו של וסקו דה גאמה; עם זאת, כנראה שפותה לעלות על הסיפון בעורמה, והבטיחו לו כי הם ערבים לביטחונו.  [24].

וסקו דה גאמה, חשד בזר האירופאי, שהתלהבותו מן הפורטוגזים נובעת מהיותו מרגל. גשפר עוּנָה במשך מספר ימים, וטען בחקירתו כי הוא מצאצאי האנוסים מגרנדה, אשר המירו דתם לנצרות. מספרד נסע לטורקיה ולמכה ומשם הגיע גם להודו .בתום ההתעללות שכללה גם שימוש בשמן רותח, הבין דה גאמה  שהאיש הוא מקור לא אכזב למידע לקראת המסעות הבאים אל ארץ הזהב והתבלינים. ובכן, לקח אותו עמו בחזרה לאירופה.

במהלך המסע לפורטוגל, תרם גשפר מן הידע שלנו בנושא הדתות השונות בהודו, הסחר בתבלינים, שיטות הניווט של המוסלמים, שנה לאחר מכן, במהלך המסע, התנצר גשפר רשמית ואימץ את השם הנוצרי (שם המשפחה על שם פטרונו; השם הפרטי על שם אחד משלושת האמגושים, שהגיעו מן המזרח לברך את ישו התינוק).  בשמו הקתולי נתפרסם בעולם. עתה היה גשפר למורה הדרך של וסקו דה גאמה בים הערבי. שם הצליח לנווט בהצלחה את הספינות במים בוגדניים. לאחר מכן הובא לפורטוגל, והמלך מנואל הראשון העניק לו קצבה, והעסיקו כמתורגמן במשלחות ימיות. הוא הצטרף גם למשלחתו השני של וסקו דה גאמה, להודו[25].

צי המסע השני בפיקודו של דה גאמה הפליג ב-12 בפברואר 1502. הצי, שכלל עשרים ספינות מלחמה, במטרה להגן על תחנות המסחר של פורטוגל באפריקה ובאסיה, שהותקפו על ידי תושבים מקומיים ולהפוך את קליקוט למושבה פורטוגלית. במהלך המסע תקף ושדד ספינות סוחר ערביות, הביס צי שמנה עשרים ותשע ספינות הודיות, וכבש את עיר הנמל קליקוט. במקרה אחר השתלט על ספינה אזרחית שהובילה נוסעים ממכה, גברים, נשים וילדים. הוא שדד את סחורותיה, נעל את 380 הנוסעים בבטנה והעלה אותה באש. ב-30 באוקטובר הגיע לקליקוט וציווה על הסאמורי להיכנע. האחרון ניסה להתפשר ושלח שליחים כדי לשאת ולתת על שלום, הגיב דה גמאה באופן אכזרי: הוא שבה כמה סוחרים ודייגים בנמל קליקוט, תלה אותם, ביתר את גופותיהם ושלח את אבריהם באותה סירה אל הסאמורי, כשהוא מציע לו בלעג, לבשל לו מהם נזיד קארי. עם שובו לפורטוגל קיבל מהמלך תואר אצולה נוסף.  שווי המטען שהביאו היה גדול פי שש מהוצאות המסע[26].

להמשך קריאה: כינון האימפריה הפורטוגלית.

הערות

[1] Armando Cortesão, Cartografia Portuguesa Antiga, Lisboa, 1960.

[2] . מלחמת הירושה הקסטיליאנית הייתה מאבק צבאי שנערך בין השנים 1475 ו-1479 על הירושה של כתר קסטיליה. המלחמה הייתה בין תומכיה של חואנה, נסיכת קסטיליה, בתו של המלך אנריקה הרביעי, מלך קסטיליה לבין תומכיה של איזבלה, אחותו למחצה.

המלחמה הפכה למלחמה בינלאומית, מאחר שאיזבלה הייתה נשואה לפרננדו, יורש כתר אראגון, וחואנה הייתה נשואה לאפונסו החמישי, מלך פורטוגל. צרפת הצטרפה למלחמה לצדה של פורטוגל, מאחר שהייתה ביריבות עם אראגון על שטחים באיטליה וברוסיון. על אף ניצחונות פנימיים של תומכי חואנה, חוסר באגרסיביות צבאית מצדו של אפונסו והקיפאון בקרב טורו (1476), גרמו להתפוררות של הברית בין אפונסו לחואנה בין השנים 1476 ו-1477. לאחר מכן, הפכה המלחמה למאבק בין פורטוגל לקסטיליה. המלחמה הימית באוקיינוס האטלנטי צברה חשיבות; הצי הפורטוגזי גבר על זה הקסטיליאני במאבק לנגישות ימית לעושר של גינאה. המלחמה הסתיימה ב-1479, בחתימת הסכם בין שתי המדינות, שהכיר באיזבלה ופרננדו כמלכי קסטיליה, והעניק לפורטוגל הגמוניה בשיט באוקיינוס האטלנטי, מלבד האיים הקנריים. חואנה איבדה כל זכות על הכתר הקסטיליאני, ונשארה בפורטוגל לשארית חייה.

[3] עוזרו של הדוכס, דון יצחק אברבנל, נמלט לספרד.

[4]  מדינה קטנה המורכבת משני איים ושוכנת ממערב לאפריקה במפרץ גינאה. האיים מרוחקים בכ-140 ק"מ אחד מהשני וכ-300 ו-250 ק"מ בהתאמה מהחוף של גבון בצפון מזרח. שני האיים הם חלק מרכס הרים געשי עתיק. סאו טומה ופרינסיפה היא המדינה השנייה הכי קטנה באפריקה, אחרי סיישל. סאו טומה הוא האי הדרומי והגדול מבין שני האיים והוא נמצא כמעט על קו המשווה. שמו של האי התבסס על "יום סנט תומאס", היום בו גילו מגלי ארצות פורטוגזים את האי.

[5] . זכות היה בהמשך בין היהודים המעטים שנמלטו מפורטוגל, ללא שהמירו דתם, לאחר שמנואל הראשון ציווה להטביל את היהודים בפורטוגל לנצרות בכפייה ואסר על יציאתם את גבולות הממלכה. בדרך בריחתו מפורטוגל נשבו הוא ובנו פעמיים, אך בסופו של דבר הגיעו לתוניס, שם פרסם את חיבורו הידוע ספר היוחסין, בו רשם כללים על הש"ס והפוסקים. ספר זה היה במשך מאות שנים החשוב מבין ספרי קורות ישראל, וכלל תיאור של קורות עם ישראל וחכמיו לאורך ההיסטוריה עד ימיו. בסוף ימיו, בשנת 1513, זכה אברהם זכות להגיע לירושלים, הוא ישב בישיבת ר' יצחק שולאל בה חיבר את לוח בלשון קדושה, שם חי את שנותיו האחרונות. צאצאיו חיים היום בעיקר בישראל, בערים: ירושלים, נתניה ועוד.על שמו נקרא מכתש "Zagut" על הירח.

[6] . אַצְטְרוֹלָב הוא מכשיר מכני המשמש לקביעת זוויות גרמי השמים ביחס לאופק, והיה מכלי הניווט העיקריים עד למאה ה-18, בה נתפס מקומו על ידי הסקסטנט. האצטרולב מורכב מלוח עגול, המכויל במעלות (בדומה למד זווית), ומזרוע מסתובבת המחוברת למרכזו. כאשר סימון ה-0° מיושר עם האופק, וכוכב כלשהו (או כל גוף שמימי אחר, שמיקומו ידוע) "נראה" בקצה הזרוע, נמדדת הזווית (במעלות) אל הכוכב (מכאן השם "אסטרו" – כוכב + "לב" – לקחת. על המעגל חרוטים קווי הקוארדינטות שמייצגים הטלה סטריאוגרפית של ספרת השמים, כפי שהם במקום ידוע כלשהו על פני כדור הארץ. מעל מערכת הגריד הזו מסתובבת ה"רטה", שהיא מסגרת עם סימונים שנקודותיה מסמלות כוכבי שבת. לאחר שהמכשיר מכויל לשעה הנוכחית, ניתן לקרוא את מיקום הכוכב מהגריד. ניתן לבצע גם את ההפך ולהתאים את האצטרולב למיקום הידוע, ולדעת, לפי החישוב, מה השעה. האיצטרולב הומצא ככל הנראה על ידי היפרכוס (המאה ה-2 לפנה"ס). האצטרולב הגיע לעולם המוסלמי במאה ה-8 או ה-9 ועל כן מקור שמו הוא בערבית. האצטרולב חזר מחדש לאירופה דרך ספרד המוסלמית במאה ה-11

[7]  רם בן-שלום , "מיתוס ומיתולוגיה של יוון ורומא בתודעה ההיסטורית של יהודי ספרד בימי הביניים, על אברהם זכות בתוכם", ציון, ס'ו, ד', תשס'א 2001.

[8] המגלים, עמ' 140-141

[9] ממלכת קונגו הייתה ממלכה פרה-קולוניאלית באפריקה שהוקמה במאה הארבע עשרה והתקיימה עד תחילת המאה העשרים (1914). ההיסטוריה המוקדמת של ממלכת קונגו וכל הנוגע להקמתה ולהתנהלותה טרם הגעת הפורטוגזים לוטה בערפל. זאת בשל חוסר כמעט מוחלט של מקורות מידע אמינים בנושא וחוסר הסכמה יחסי של המסורות שבעל-פה, מה שמקשה על שחזור מהימן של ההיסטוריה הקדם-קולוניאלית של הממלכה.בשיאה הקיפה הממלכה את השטחים שבהם הרפובליקה של קונגו, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו (לשעבר זאיר) ואנגולה של היום. אנשי הממלכה ומקימיה היו הבקונגו (אנשי קונגו), שהקימו את הממלכה בהנהגתו של וונה, מנהיגם הראשון. שפתם הייתה קיקונגו, ממשפחת שפות הבנטו. הממלכה הייתה מרכז תרבות אזורי והשפיעה בצורה משמעותית על מגוון רחב של עמים. עם בואם של הפורטוגזים לאזור וההשפעה האירופית ההולכת וגוברת, הלכה ואיבדה ממלכת קונגו מכוחה והשפעתה, ועם תחילת המאה ה-20 חדלה להתקיים.

[10] הוא שירת כסוכן חשאי בחצרם של פרדיננד ואיזבל וייסל על עצמו שליחויות דיפלומטיות לארצות הברברים בצפון אפריקה.

[11] ג'יימס ברוס (1730-1794) היה מגלה ארצות סקוטי אשר עסק בחקר שרידים רומיים בצפון אפריקה. בין השאר סייר גם ברודוס, בכרתים ובאסיה הקטנה. ב-1768 הפליג בים סוף, ובמסעו זה הגיע לבאב אל מנדב וחקר את אתיופיה. ב-1770 "גילה" את מקורות הנילוס הכחול.

[12] , "only that De Paiva, attempting his journey this way, lost his life, and was never more heard of." James Bruce, Travels to Discover the Source of the Nile (1805 edition), vol. 3, p. 185

[13] Malyn Newitt , A History of Portuguese Overseas Expansion 1400–1668, 2004

[14] ראו גם: צבי בן יוסף, "פדרו דה קובילה", בתוך משה גלעד (עורר), נוסעים גדולים, הוצאת מסע אחר, תל אביב, 2005, (להלן: נוסעים גדולים), עמ' 192-193.

  [15]  פרו דה אלנקוור (Pêro de Alenquer) שפיקד על הקאראוולה São Cristóvão, ז'ואו אינפנטה  São Pantaleão פיקד על הקאראוולה  São Pantaleão ופדרו דיאש Pêro Dias, אחיו של ברתולמואו דיאש, פיקד על ספינת האספקה.

[16] מאיר בן דוב, "אנריקה הספן, בתוך: משה גלעד (עורך), נוסעים גדולים,  עמ' 52.

[17]. דיאש פיקד על בניית אניותיו של וסקו דה גאמה, אך לא נכלל במסעו אל הודו. בשנת 1500, טבע עם ספינתו, שנטרפה בקרבת כף התקווה הטובה, כאשר שימש כקברניט משנה, לצד מגלה הארצות פדרו קברל, מגלה ברזיל. סופת הוריקן הטביע ארבע מתוך שלוש עשרה ספינותיו של קברל; אחת מהן בפיקודו של דיאש.

[18] Richman, Irving Berdine (2003-05-01). Spanish Conquerors: Chronicles of Americ. Kessinger Publishing

[19] אלכסנדר השישי ( Alexander VI‏; 1431 – 1503) היה האפיפיור בין 1492 ל-1503. הוא ידוע כאחד האפיפיורים המושחתים בתולדות הוותיקן. סמלו היה פר אדום על רקע זהב.

הוא נולד בעיר שטיבה (Xàtiva) שבאזור ולנסיה במלכות אראגון, בשם רודריגו לנסול (Lanzol או Llansol).. כשדודו קָליקסטוּס השלישי התמנה לאפיפיור, שינה את שמו לבורחה (Borja), או בהגייה האיטלקית בורג'ה (Borgia), כשם משפחתם של אמו ושל דודו. בהיותו בן 26 מינה אותו דודו, בהתאם לגישה הנפוטיסטית אשר רווחה אז, להגמון (בישוף), לחשמן (קרדינל) ולבסוף לסגן קנצלר ולמנהל החצר של האפיפיור. בעת בחירתו לאפיפיור היו לבורג'ה הכנסות משלוש משרות הגמון בהן החזיק, וממנזרים שונים שעמד בראשם בספרד ובאיטליה, ממלגה שנתית של 8,000 דוקטים כסגן קנצלר ו-6,000 דוקטים כחשמן. עם השנים הפך לעשיר שבין חברי הקולגיום הקדוש.

את העושר הרב שצבר ניצל בורג'ה להתענגות על מנעמי החיים; הוא בנה לעצמו ארמון רחב ידיים בן שלוש קומות, שרוהט ברהיטים מפוארים מצופים בבד סאטין וקטיפה רקומת זהב, אולמות מעוטרים בגובלנים וכלי שולחן עשויים זהב ופנינים. הוא התרברב שברשותו די מטבעות זהב כדי למלא את הקפלה הסיסטינית. הוא נחשב לאדם מוכשר, נשוא-פנים, נעים הליכות וטוב מזג, שנון, מבריק ומלומד. כמו כן ידועה הייתה חיבתו לנשים "הנמשכות אליו בכוח רב מזה שבו נמשך הברזל אל המגנט". דוגאמה ידועה לשחיתותו המינית היא מופע החשפנות והאורגיה ההמונית שזכתה לכינוי "בלט הערמונים", במהלכו נשים לבושות התפשטו בהדרגה תוך שליקטו ערמונים שהיו מפוזרים על הרצפה, בעוד שהאפיפיור ואחותו צפו בהיותו בן 59 לקח לו לפילגש את ג'וליה פארנזה בהיותה בת 19 ונשואה לאחר. בסך הכול נולדו לו שבעה ילדים לא חוקיים, אך הוא הכיר בכולם ודאג להשיג להם משרות, תארים ואדמות (ברברה טוכמן, 1986, מצעד האיוולת, ספרית מעריב, עמ' 86-87 ובעמ' 98).

[20] . מנואל הראשון (1469 – 1521) היה מלך פורטוגל בין 1495 ל-1521 משושלת בית אביש (ענף של בית קאפה-בורגונדי הצרפתי). בתקופתו הוטבלו בכפייה לנצרות יהודי פורטוגל.

 [21]  ואשקו (בפורטוגלית מבטאים בשין) דה גאמה נולד למשפחה מיוחסת בעיר סינש, בדרום פורטוגל. אביו אשטבאו היה מושל העיר, אמו הייתה ממוצא בריטי, ושניהם היו מקורבים לבית המלוכה. בבגרותו התמחה בספנות, ועסק בעיקר בהגנה ימית על תחנות המסחר של פורטוגל במערב יבשת אפריקה. אביו נבחר להוביל משלחת לגילוי נתיב סחר ימי מפורטוגל ליבשת אסיה, ובעקבות מותו ביולי 1497, בנו ואסקו מונה כמחליפו.

[22] . אבו אלריחאן מחמד בן אחמד אלבירוני (בערבית: أبوالريحان محمد بن أحمد بيروني) היה מלומד בעל שם ואיש אשכולות מוסלמי ממוצא פרסי, שפעל במאה ה-11. נולד בשנת 973 בעיר קאת' בירת מחוז ח'ווארזם (אוזבקיסטן של ימינו), ומת בשנת 1048 בעיר ע'זני (Ghazni) שבאפגניסטן של ימינו. אל-בירוני נחשב לאחד המלומדים המוסלמיים החשובים בתקופת ימי הביניים, מחקריו עסקו במגוון תחומים כגון: פיזיקה, מתמטיקה, אסטרונומיה, ומדעי הטבע. בנוסף, הוא נודע כהיסטוריון, כרוניקאי, ובלשן. הוא שלט בפרסית, ערבית, סנסקריט, טורקית, יוונית, עברית, וארמית סורית. הוא בילה חלק ניכר מחייו בעיר ע'זני, ובשנת 1017 נדד לתת היבשת ההודית. הוא הפך לפרשן החשוב ביותר לענייני המדע והתרבות ההודית, והיה למתווך בינה לבין העולם המוסלמי ובעקיפין גם לעולם המערבי. הוא הוכתר בתואר "מייסד לימודי הודו" וכן "האנתרופולוג הראשון". אל-בירוני כתב על מנהגים ואמונות של אומות שונות באופן אובייקטיבי. הוא קיבל את השם אל-אוסתאד' ("המורה") על תיאורו יוצא הדופן של הודו בראשית המאה ה-11. כמו כן הוא תרם תרומה משמעותית למדעי כדור הארץ, ונודע כ "אבי הגאודזיה" על תרומתו החשובה לשדה המחקר הזה וכן לחקר הגאוגרפיה.

[23] Tibbetts, G.R. 1971. Arab Navigation in the Indian Ocean Before the Coming of the Portuguese. Being a translation of Kitab al-Fawa'id fi usul al-bahr wa'l-qawa'id of Ahmad b. Majid al-Najid. London: The Royal Asiatic Society of Great Britain and Ireland

[24]  כתבו עליו Gaspar Correia, Fernão Lopes de Castanheda, Jerónimo Osório, Damião de Góis and Álvaro Velho

[25] Vasco Da Gama, Ernest George Ravenstein, "A journal of the first voyage of Vasco da Gama, 1497-1499", Asian Educational Services, 1995,

[26]  בשנת 1524 נשלח שוב להודו, במטרה להחליף את דוארטה דה מנזש, מנהל הנציגות הפורטוגלית כמושל הודו הפורטוגזית. בחודש דצמבר הגיע לקליקוט, ומת זמן קצר לאחר הגעתו כנראה כתוצאה ממחלת המלריה, בה נדבק לאחר הגעתו. הוא נקבר בכנסייה בעיר קוצ'ין שבדרום הודו, ושרידיו נקברו מחדש בפורטוגל בשנת 1539.