המסדר הנקשבנדי באוזבקיסטן

כתב: גילי חסקין; 07-04-25

ראו גם: אוזבקיסטן – המלצות לקריאה

מבוא

הנושא הצופי מאד נוכח בטיול לאוזבקיסטן, בעיקר הזרם הנקשבנדי.

התנועה הצופית היא הזרם המיסטי באיסלאם, השם את הדגש על האהבה והכוונה שבעשייה, יותר מאשר על ההלכה עצמה. בעוד ששאר הזרמים באסלאם סבורים כי הנביא מוחמד מת ומורשתו חקוקה בסלע ולא ניתן לשנות בה דבר, הסופים סבורים כי הנביא מוחמד מוסיף לדבר אל מאמיניו באמצעות מורי ההלכה הקדושים, המחוברים בשרשרת מיסטית אל מוחמד והם אלה שקובעים בנוגע לכל דבר. הזרם המסיטי החל כבר במאה ה-8 . זהו זרם מאמינים שלא מצאו את מקומם באסלאם האורתודוכסי, שלדעתם הסתאב. לפי התפיסה הסופית, תורתו של מוחמד עוותה על ידי מלכים ושליטים שהכפיפו את חוקי האסלאם לצורכיהם והשתמשו בהם לטובתם האישית, על מנת להצדיק את מעשיהם ואת אורח חייהם. הסופים, הרואים עצמם כמשמרי המסר הטהור של האסלאם המקורי, החלו להתגבש כאלטרנטיבה לשחיקה הרבה שעברה הדת הצעירה.

הם שאפו להתאחד עם האל ("איתיחאד") תוך ביטול המהות העצמית שלהם, ולצורך כך פיתחו סוג מדיטציה הנקרא " מוּרָאקָבֶּה", המזכיר את מסורות המדיטציה של המזרח הרחוק[1]. תרגול המוראקבה הוא סוג של תרגול מדיטטיבי שמטרתו לטהר את הנפש ממושגים כוזבים דוגמת עצמי ונפרדות במטרה לאפשר ללב לקבל את ה'תווחיד', האיחוד הכללי עם אללה. בתרגול המורקאבה על המתרגל לצפות בליבו (המטפורי) ולהפיק תובנות על הקשר של ליבו אל האל ואל העולם שהאל ברא. ביטול העצמי נועד לעזור בטיפוח אורח חיים צנוע ובהתחברות עם המהות האלוהית.

הצופים בזו לחיי העושר והטיפו להתרכז באמונה שבלב. המילה "צוף" הוראתה "צמר גס". (אולי רמיזה לטוהר לבם (צפאא', בערבית).  הסופים חיים כסגפנים, חיים בעוני מתוך בחירה ומנעו מעצמם שינה, מזון ונוחות פיזית. בראשית דרכם נקראו אנשים אלה "זאהִד"

תמצית אמונת הצופים היה התנתקת רוחנית מתענוגות העולם כהכנה למוות, מחיקת ה"אני" והתמזגותו באללה. ראשון כתבי האיסלאם על נושא זה הוא "חֲתְם אל-אוּלִיַא", היינו,  "חותם הקדושים"[2], שנרשם על ידי שיח' אל-חַכִּים א-תִּרְמִידִי (820–898), מיסטיקן, יליד טרמז באוזבקיסטן של היום, שנשבה בקסמי הפילוסופיה היוונית, שקנתה לה מעריצים רבים בראשית ימיה של האימפריה העבאסית. היה מהראשונים ששילבו בין סוּפיות, תאולוגיה, ומשנה מיסטית מסודרת. היה סופר פורה, ובין כתביו נמצאים עשרות חיבורים בתחום הצופיות[3].

הדוקטרינה הצופית גורסת כי בני האדם נולדים עם שתי נשמות אנושית ואלוהית. תחילה שלטת הנשמה האנושית ומשמשת כאחות חונכת לנשמה השמיימית. על כול מוסלמי להקפיד כי נשמתו השמיימית תגדל ותתפתח. עיקרי אמונה זו באו לידי ביטוי בדרישה לאמות מידה מוסריות גבוהות במיוחד בקרב הצופים.  הצופיות הדגישה קשר אישי עם האל — לא רק דרך מצוות והלכה, אלא גם דרך אהבה, קבלה וחיפוש פנימי כדרך חיים ויש להם טכניקות ייחודיות של מדיטציות, ריקוד, שירה וטקסים הנקראים " זִכְּר ", בהם חוזרים על מנטרות מסוימות הכוללות את שמות האל. זה הפך אותה נגישה לאנשים פשוטים, כולל איכרים ובעלי מלאכה, וחיבר את האמונה לחיי היומיום.

הצופים מייצגים את הצד האינטלקטואלי של האסלאם. במהלך המאתיים השנים האחרונות של בית עבאס, קידמו הצופים, במידה מרשימה, את הפילוסופיה, הרפואה והמדעים.

הם התגבשו  במסגרת מסדרים דתיים, במאות 14-11, כשכל מסדר קרוי על שם המייסד (כמו בנצרות), שצאצאיו עומדים בראשם במשך דורות. אך הם טוענים גם לשושלת יוחסין ארוכה יותר – עד ראשוני המאמינים, מוחמד, אליהו הנביא ואפילו המלאך גבריאל. מרכזם של מסדרים אלה הוא המנזר, הנקרא בערבית "זאוויה" (וית, תא), או ריבאט (תחנת משמר) ולעתים פרושה רשת של מנזרי מסדר מסוים על פני ארצות אחדות.. חבר המסדר המוסלמי נקרא בדרך כלל "דרוויש" מילה פרסית המציינת "מתדפק על הדלתות". יש בה משום הערצה לחברי המסדרים, שבחרו (לא תמיד להלכה למעשה, בחיי צנע והסתפקות במועט, מתוך רצון להיות נאמנים לאידיאל העוני[4]. .מסדרים אלו לא רק העשירו את התאולוגיה המוסלמית, אלא גם הצילו את הדת, פעמים רבות, מהתפוררות דוקטרינרית, בכל עת ששטחי האסלם נכבשו על ידי עובדי אלילים. תמצית אמונת הצופים היא "התנתקות רוחנית" מתענוגות העולם כהכנה למוות, מחיקת ה"אני" והתמזגותו באל[5].

המונח "טַרִיקַה" (בערבית: طَرِيقَة, וברבים: טֻרֻק / طرق) הוא מונח יסוד בעולם הסוּפִי, והוא מתאר. "דרך רוחנית", "שיטה", או "מסדר סוּפי". מילולית, פירוש המילה טַרִיקַה הוא: "דרך" או "שביל", והיא מבטאת את המסע של האדם הצופי לעבר האל – הן באופן אישי (דרך פנימית), והן קולקטיבי (קבוצה או מסדר). מסע ליישום דרכו הרוחנית של השייח' להתאחדות עם האל. בשלב זה רעיון ההתבודדות התחלף בנטייה להזדהות עם אינטרסים של קבוצת הטריקה. גם נשים בודדות הצליחו להגיע למעמד של שייח' בראש טריקה.

הסופיות רואה את חיי האדם כסוג של מסע או עלייה בדרגות רוחניות – מן העצמי הנמוך (נפס) אל המפגש עם האמת (חַקִּיקַה).

לפי המסורת, ארבעת השלבים במסע הרוחני הם:

• שַׁרִיעַה (הלכה) – החוק האיסלאמי: הבסיס המוסרי־מעשי
• טַרִיקַה (דרך) – התרגול הרוחני המוביל פנימה. ה"טַרִיקַה" היא השלב שבו המאמין עובר ממעשים חיצוניים לעבודה פנימית – בתמיכה של שייח', מורה דרך. במובן הרחב והמעשי, המילה טַרִיקַה משמשת לתיאור מסדר סופי מאורגן – קבוצה של מאמינים הסובבת סביב שושלת רוחנית ומורה (שייח').
• מַעְרִפַה (הכרה פנימית) – ידע אינטואיטיבי של האל. ידיעה פנימית וחווייתית של האל – לא ידע שכלתני או תיאולוגי, אלא ידיעה המושגת באמצעות חוויה רוחנית, הארה, ותובנה עמוקה שמגיעה מהלב, מהנשמה. במובן הזה, מדובר בהכרה ישירה באלוהים, שאינה מושגת דרך לימוד ספרים או דיונים אלא באמצעות טיהור הנפש, מדיטציה, אהבה לאל, ותהליך רוחני עמוק. היא נחשבת לדרגה גבוהה במסע הרוחני של הסופי, לעיתים נעלה אפילו מהידע השכלי (עִלְם).
• חַקִּיקַה (אמת מוחלטת) – מיזוג, או איחוד עם האלוהי

המסדרים הקימו ח'אנקות (בתי מדרש צופיים), שהציעו לימוד דתי, מוסר וערכים — אך גם חינוך בתחומים כמו מוזיקה, שירה, פילוסופיה ומדעי הטבע. המסדרים שימשו כממשיכי מסורת דתית מקומית, והעניקו פרשנות צופית למסורת הסונית הדומיננטית באזור. כך נשמר איזון בין נאמנות למסורת לבין התחדשות פנימית. הח'אנקות היו לא רק מקומות תפילה אלא גם מוסדות לימוד לפילוסופיה, שירה, מוסיקה ורפואה. המסדרים יצרו רשתות תמיכה לא־רישמיות, שהתבססו על קשר אישי בין מורה לתלמיד, ושימשו בסיס לחיים קהילתיים מלוכדים[6].

דרווישים ומנהיגים צופיים רבים סיפקו עזרה לחלשים, העניקו טיפול רפואי מסורתי, ולעיתים תיווכו בפתרון סכסוכים — במיוחד באזורים כפריים. המוזיקה הצופית האוזבקית מתאפיינת בכלים מסורתיים כמו טאן־בור[7] דוּטָאר [8], ובלחנים איטיים ומהדהדים שנועדו להשרות שלווה ולחבר את האדם לרוח.

הצופיזם באוזבקיסטן

השפעתם של המסדרים הצופיים על החיים החברתיים והדתיים באוזבקיסטן הייתה — ועודנה — עמוקה ורחבת היקף. המסדרים לא פעלו רק כמוסדות רוחניים, אלא שימשו גם כמוקדי השפעה חברתיים, תרבותיים, ולעיתים אף פוליטיים. היא מתאפיינת בשירת קודש (מַוְלוּד, נאת') לעיתים קרובות מבוססת על כתבי משוררים צופיים כמו ג'לאל א-דין א-רומי ואל-ע'זאלי, לצד יוצרים מקומיים. רעיונות צופיים חדרו לאמנות, אדריכלות, ספרות ומנהגים עממיים – אפשר לראות סמלים גאומטריים מופשטים, גנים מיסטיים, וקליגרפיה עם ציטוטים מן הקוראן.

ראו בהרחבה, באתר זה: הצופים.

תרבות הצופית באוזבקיסטן נטועה עמוק במסורת הדתית וההיסטורית של האזור, ומהווה חלק משמעותי מהזהות הרוחנית של מרכז אסיה. אוזבקיסטן, ובעיקר הערים ההיסטוריות כמו סמרקנד, בוכרה, חרתנג (ליד בוכרה), וטרמז[9], שימשו במשך מאות שנים מרכזים חשובים של ידע, פילוסופיה ורוחניות צופית. הצופיות כפי שהיא באה לידי ביטוי באוזבקיסטן נוטה להדגיש מסרים של סובלנות, אחדות, ואהבה אוניברסלית – עקרונות כמו ענווה, אהבת הבריות, וההתמקדות במסע הרוחני האישי – נטמעו בתרבות האוזבקית הכללית. מה שמאפשר לה להוות גשר תרבותי בין מזרח למערב, מסורת ומודרנה.

התנועה הסופית נתנה את הטון בארץ זו במשך מאות שנים, התערבה בפוליטיקה והשפיעה על האמנות והאומנות. בעוד שהצופיות נתפסת לעיתים כעולם גברי, באוזבקיסטן היו גם נשים מעורבות, במיוחד במשפחות של שייח'ים או כמרפאות רוחניות. יש גם מסורות עממיות על "צדיקות" (אווליה) מקומיות. גם כיום דמויות הדת הבכירות ביותר במדינה משתייכות לזרם הצופי, המהווה משקל נגד לקיצוניות של המדינות השכנות. חלק גדול מאתרי התיירות באוזבקיסטן לא ניתנים להבנה ללא הרקע הסופי, וישנם אתרים מקסימים רבים שנמצאים מחוץ למסלול התיירות "הרגיל"[10].

אם מבקשים להבין את הרוח שפיעמה בליבה של אוזבקיסטן ההיסטורית, אין צורך להרחיק לכת יותר מדי. די להביט בכיכר רג'יסטן (Registan) שבסמרקנד — פנינה אדריכלית שמהווה לא רק סמל תיירותי שמופיע על חוברות רשמיות, אלא גם שער סודי לעולמם של המיסטיקנים הסופים.

אחת האגדות, הקשורות להקמת העיר בוכרה, קשורה אף היא אל הדקווישים:

לפני דורות רבים, עוד לפני שהשמש מצאה לה נתיב קבוע בשמיים, היה המקום שבו שוכנת היום בוכרה מדבר צחיח — שומם ודומם כמו נשימה אחרונה של זמן. אל המקום הזה הגיע עובר אורח – צעיר עני, שקט ונבון, ושמו היה ח'ודאדאד. לא היה לו דבר מלבד בגדיו הקרועים וקערה מעץ שבה שתה מים — כשהיו. הוא התיישב ליד גבעת עפר, עייף ורעב, וכשעמד לעצום את עיניו, נגלו אליו שלושה דרווישים, עטופים בגלימות כחולות כסערה בלילה. הדרווישים לא צעדו — הם ריחפו קלות מעל האדמה, ופניהם מוסתרות באור עדין.

הראשון דיבר בקול חלול: "ח'ודאדאד, מה תבקש במדבר זה?"

הצעיר השיב בפשטות: "מים. ואז – אנשים."

הדרוויש השני שלף קנה חליל ובירך אותו בברכת הרוח: "אם תמצא את מקום המים, המים ימצאו את האנשים."

השלישי, הזקן שבהם, נתן לו חופן אבק זהוב ואמר: "פזר אבק זה במקום שבו תישמע פעימת האדמה."

ח'ודאדאד החל ללכת. כל לילה, נשא אותו חלום שונה, ובכל חלום ראה באר חבויה, עיר שקמה מתוך עפר, ושער זהוב שנפתח ללא מפתח. ביום השביעי, חש לפתע שהאדמה מתחת לרגליו רועדת קלות — לא מרעידה של פחד, אלא של הבטחה. הוא פיזר את האבק, וחפר. מן האדמה פרץ פלג מים חיים — הצלולים ביותר שידע.

באותו לילה חזרו הדרווישים ואמרו: "כאן יקום מקום של ידע, של רוח ושל מסחר. קרא לו בשם שיעלה על שפתיים כמו תפילה: בוכרה." וכך היה. מסביב למעיין קמו חכמים, סופרים, סוחרים, ואומנים. הדרווישים נעלמו כפי שבאו, אך יש אומרים שאחת לשבע שנים, אם מקשיבים בשוק הישן שבבוכרה בשעת שקיעה, אפשר לשמוע את קול החליל ההוא – רומז שכל דבר מתחיל במים… וברוח.

מתוך שלושת המבנים המפוסלים המרכיבים את הכיכר, אחד מהם נושא שם שמגלה סוד למי שמקשיב באמת: "חַנְקַה אולוּג בֶּּק". השם כשלעצמו רומז על זהותו האמיתית של המבנה. בניגוד למה שמדריכי הטיולים מרבים לומר, לא מדובר בעוד מדרסה – מוסד לימודי קלאסי להוראת דת ומדעים. חנקה היא מקום אחר לגמרי: מרכז של סופים, מקלט של מחפשי אמת, מרחב שקט בו נושמים את שם האל בתוך הלב.

בחנקה התכנסו דרווישים – תלמידי הדרך הרוחנית – ללימוד, להרהור ולעשייה פנימית. שם ניגנו את שמות האל, ניהלו את טקסי הזִכְּר, וחיפשו גשר בין העולם הזה לעולמות שמעבר. עצם העובדה שמבנה כזה ניצב בלב הכיכר המרכזית של סמרקנד מעידה על העומק והמרכזיות של התנועה הסופית בתרבות המקומית.

אבל הסוד לא נגמר באדריכלות. אם מתקרבים לקירות רואים שהקישוטים המרשימים שעליהם אינם רק דוגמאות גיאומטריות מרהיבות. אלו אותיות, לא סתם קווים. כתב כופי מרובע, עתיק. מילים של ממש – שמות אלוהים, פסוקי קוראן, נוסחאות קדושות שחוזרות על עצמן – כמו מנטרות חרוטות באבן. אלו לא רק עיטורים – אלא זִכְּר קפוא. מילים שנועדו לא רק ליופי אלא להגנה, להזכרה, לאנרגיה שנמשכת ומתעוררת כל פעם שהעין מביטה בהן.

באופן כללי, העיטור בבניינים בא לבטא את המציאות והחוקיות האלוהית בעולם. הקישוטים הגאומטריים ומדע ה"אורנמטיקה", שהגיע באוזבקיסטן לשיאו, בא להראות איך הצורות בעולם נובעות מהאחד, מבטאות את האחד וחוזרות אל האחד. זו תפישה מיסטית שמופיעה גם במקומות אחרים באיסלאם. באדריכלות המבנים המפוארים יש התייחסות לפרופורציות, חללים, מודולים וגאומטריה, שבאה לבטא את האחד ואת החוקיות שלפיה הוא מופיע בעולם.

וכשמתרחקים מהאותיות ומתבוננים בתמונה השלמה – בגאומטריה, בפרופורציות, באיזון שבין צל ואור – מבינים שמדובר במפה רוחנית. באמנות שנועדה לבטא את מה שמעבר. כל קו, כל עיקול, כל סימטריה – הם שיקוף של החוקיות האלוהית, של האחד שממנו נובעות כל הצורות, ואליו הן גם שבות.

באוזבקיסטן של ימי הביניים, הסופים לא חיפשו את האל רק בתפילה – אלא גם באבן, בציור, בחרוז ובמרווח שבין הצלילים. הם ניסו לגלות את "התבנית המושלמת" – אותה פרופורציה נעלמת שבה שירה ואדריכלות, תנועה ושקט, מילים וצורות – כולם מתכנסים לסדר האלוהי שמפעיל את כל מה שקיים. בכך, כיכר רג'יסטן היא לא רק אתר – היא כתב חידה. שער פתוח למי שמוכן לראות את העולם בעיניים של צופי.

בתקופה הסובייטית, האיסלאם בכלל והצופיות בפרט דוכאו והוגבלו. ח'אנקות רבות נסגרו, חלקן נהרסו או הוסבו לשימושים חילוניים. רבים מהם עברו לפעול במחתרת, תוך העברת מסורות בעל-פה או בלבוש חילוני. במקביל, ההשפעה של המסדר נמשכה בדלת האחורית — באמצעות קהילות כפריות, מרפאות עממיות ושירים דתיים.

לאחר עצמאותה של אוזבקיסטן (1991), חלה תחייה של מסורת צופית במדינה. הממשלה מקדמת שיקום אתרים צופיים היסטוריים אך גם מפקחת על פעילות דתית כדי לשמור על שליטה פוליטית ויציבות.

הנקשבנדים

המסדר החשוב ביותר באוזבקיסטן הוא המסדר הנקשבנדי. זוהי טריקה אשר פונה למשכילים העירוניים ולכן ישנם יותר כְּתבים נקשבנדיים מאשר בטריקות האחרות.

הנקשבנדיה היא טא'אפה[11] שייסד בהאא א-דין נקשבנד (Baha’ al-Din Naqshband) שחי בשנים 1318–1389 לספירה (718–791 להיג'רה) – דמות מופת בצופיות, שמילא תפקיד מפתח ברוחניות האסלאמית של מרכז אסיה.  במאות השנים האחרונות הוא היה המסדר הצופי החשוב  ביותר באסיה התיכונה והקווקז.

המסדר הנקשבנדי רואה את עצמו כחלק מ"שושלת זהב" (silsilat al-dhahab) — שרשרת רוחנית של מורים שהחלה בנביא מוחמד ועברה דרך הח'ליף אבו בכר , חותנו של הנביא. בניגוד למסדרים אחרים שמבוססים על שושלת דרך עלי בן אבי טאלב (כמקובל במסורת השיעית, או בקרב חלק מהצופים). חוליה חשובה ב"סִלְסִלַה" (שרשרת העברה רוחנית) המובילה מהנביא מוחמד אל מורי הדרך הסופיים, הוא ג'עפר א-צאדק. היה נינו של חוסיין בן עלי ונכדו של עלי בן חוסיין (זיין אל-עאבידין), צאצאים ישירים של הנביא מוחמד מצד בתו פאטמה ובעלה עלי. אביו היה מוחמד אל-באקר, האימאם החמישי במסורת השיעית. היה נינו של חוסיין בן עלי ונכדו של עלי בן חוסיין (זיין אל-עאבידין), צאצאים ישירים של הנביא מוחמד מצד בתו פאטמה ובעלה עלי. הוא תופס מקום חשוב במסדר הנקשבנדי, אף על פי שהוא מזוהה בעיקר עם השיעה. הייחוד כאן הוא שהמסדר הנקשבנדי משלב במסורת ההעברה הרוחנית שלו גם דמויות שמזוהות עם השיעה (כמו ג'עפר א-צאדק), אך עושה זאת במסגרת השקפת עולם סונית. בכך, ג'עפר נתפס כמיסטיקן גדול וכאיש רוח חשוב, לאו דווקא כמוביל שיעה, אלא כמי שמייצג חכמה פנימית וידע רוחני עמוק שנמסר בשרשרת הצופית.

יש אומרים כי המסדר היה קיים כבית ספר מיסטי, עוד לפני האיסלאם. מאוזבקיסטן התפשט המסדר על פני העולם המוסלמי כולו והיה, בין השאר, מסדר מוביל בהודו. מכול מקום, רוחו של המסדר עברה דרך חכמי ח'וראסאן הקדומים, לעבד אל-חאלק אל-ג'יזדווני (Abd Al khalik Al Gijduvani), שנולד בעיירה גיזדובאן (Gizhduven) , לא הרחק מבוכרה. נחשב לאחד המורים הגדולים של אסיה התיכונה.

שייח' עבד אל-חאלק אל-ג'יזדווני היה מחפש. לא רק של ידע, אלא של שקט. הוא שקד על תרגולי הזִכְּר – החזרה האין-סופית על שמו של האל, מתוך כמיהה להיטמע במהות האלוהית. ככל שחזר, הלך הלב והשתנה. אך קול אחר החל להישמע בו – לא קולו של האל, אלא קולו של ה"אני".

"הרי אני זה שקורא," לחש בתוכו קול דק אך מתגאה. "הרי אני זה שמתקדם בדרך." והוא הבין: גם הרוח עלולה ליפול בפח הגאווה. גם הזִכְּר – אם אינו טהור – עלול להפוך מפתח סגור. ואז נזכר בפסוק אחד מן הקוראן, כאילו לחש אותו המים בלילה: "קרא לאל בעדינות ובסתר לבבכם…"

הוא יצא אל הבריכה. לא לתפילה, אלא לצלילה. הגוף שקע, הקול נדם. לא היו מילים. רק מים, רטט, שקט. ושם, מתחת לפני המים – פתאום שמע. לא באוזניים, אלא מבפנים. "

לא צריך לדבר את שמו של האל.

הכל כבר מדבר אותו.

הנשימה נושאת אותו.

הלב הולם אותו.

המים מהדהדים אותו.

והסוד – הוא בפנים.

מאותו רגע, הבין ג'יזדווני שזִכְּר אמיתי אינו נישא בקול, אלא מתרחש בשקט של הגוף, בתוך התנועה הסמויה של החיים עצמם. הוא פיתח דרך חדשה: זִכְּר שקט, המכוון לפי מקצב הלב והנשימה, מתוך כוונה עדינה והקשבה דקה. המים, אותם מים שבהם התגלה לו הסוד, הפכו סמל בדרך שלו.

במדרסה שבנה – לא שכח לשלב בריכה, מרכז של שקט וזרימה, לב נוזלי של המבנה, מקום בו יכול כל תלמיד לזכור – לא דרך מילים, אלא דרך האזנה למה שכבר מדבר בו.

הוא מפתחם של תשעת עקרונות הדרך שלימים יהפכו לסמל הדרך הנקשבנדית.

ביניהם:

• זִכְּר (אזכור חוזר ונשנה של שם האל). שקט (ذكر خفي) – במקום זִכְּר קולני ואקסטטי.

המסדר משמר כנראה, מסורות רוחניות, עתיקות, הקשורות ליוגה ולבודהיזם. יש לו תורה המבוססת על שליטה בגוף, הכרה של המערכת האנושית והגעה להתפתחות רוחנית, דרך תרגולות פיזיות ומנטליות. הוא נחשב לממשיך דרכם של בית ספר רוחניים שהתקיימו באסיה התיכונה, לפני הגעת האיסלם[12].

• התבודדות בלב אך לא בפרישות (خلوة في الجلوة)
• מודעות לנשימה, למחשבה, ולרגע ההווה
• שליטה בתשומת הלב – הנפש כמראה לאל, שיש לשמור עליה נקייה

אל-ג'יזדווני לא רק חלק מהמסורת – הוא חוליה הכרחית בה. הוא האיש שהתחיל מסורת של ידע מיסטי שהועברה ממורה למורה, במשך שבעה דורות, עד שהגיעה .לבהאא א-דין נקשבנד (המייסד בפועל של המסדר). ישנם שבעה כפרים מסביב לבוכרה, שבכל אחד מהם קבור אחר משבעת המאסטרים שהעבירו את הסוד, והם משמשים אתרי עלייה לרגל,

בהאא א-דין נולד בשנת 1318 לספירה (718 להג'רה), בקייסרי עוריפון (Khasri Orifon),, שהיה חלק מחַ'רְתַנְג ליד בוכרה. בהאא א-דין הקדיש את עצמו ללימוד קפדני, לפרישות מדודה, ולתרגול הזִכְּר. הוא נודע בעדינותו, צניעותו, ונכונותו להדריך תלמידים – מבלי לטעון למעמד מיוחד או לדרוש כבוד. קיבל השראה ממורו הצופי עִמַד א-דִּין כּאזַאנִי[13], על אף שנקשבנד לא פגש אותו אישית לתקופה ארוכה, הוא ראה בו מדריך רוחני־פנימי. על פי המסורת, נקשבנד היה תלמיד רוחני "בלתי ישיר" של עמד א-דין כאזאני – דרך אִלְהַאם (השראה), חֻלוּם (חלום), או מסירת דרך מפי תלמידיו. כמו כן, ניזון  גם מהשפעות מוקדמות יותר. שורשיו הרוחניים המוקדמים קשורים למסדרים צופיים קדומים כמו היסאוויה[14] והקובראוויה[15], שהיו פעילים באזור ח'וראסאן ומרכז אסיה.

עקרונות שהטמיע במסדר:

זִכְּר שקט (dhikr khafi) – חזרה פנימית על שם האל בלב. שקט פנימי: בעוד מסדרים אחרים – כמו הרִפָּאעִיָּה[16] או הקַּאדִרִיַּה[17] – מקיימים טקסים עם תופים, ריקודים ושירה (זִכְּר גַ'הְרי), הנקשבנדים מדגישים זִכְּר שקט בלב בלבד, ללא קול או תנועה. לא נהגו בריקודים אקסטטיים (כמו במסדר המוולווי, ה"דרווישים המחוללים") ולא בהפגנות חיצוניות של "הכחדת האגו". המטרה: הפנמה עמוקה של שם האל וחקיקתו בלב, ללא תלות בגירויים חיצוניים.

הדגש: עבודת מידות פנימית, שקטה, מדויקת – כמעט כמו "פסיכולוגיה מוסרית עמוקה".

חִ'לוַה בַּין גַ'לוַה – התבודדות תוך כדי חיים פעילים בחברה. בניגוד לצופים שבוחרים בפרישות מוחלטת או במדיטציה במדבר, הנקשבנדים מטיפים ל"בדידות בתוך ההמון" – כלומר, להיות מחובר לאל בתוך החיים הפעילים: בעבודה, במשפחה, ובקהילה.

הצנעת הרוחניות – הימנעות מהפגנות חיצוניות או ריקודים.

שילוב בין שַׁריעה לצופיות – הנקשבנדים דבקים בקפדנות בהלכה הסונית (בעיקר לפי האסכולה החנפית) ורואים ב"שַׁריעה" יסוד חיוני לרוחניות. להבדיל ממסדרים צופיים מסוימים שהדגישו חוויה מיסטית חופשית יותר, הנקשבנדים ראו בשמירה אדוקה על ההלכה תנאי הכרחי למסע הצופי. זוהי טריקה אשר פונה למשכילים העירוניים ולכן ישנם יותר כְּתבים נקשבנדיים מאשר בטריקות האחרות. על התלמיד הנקשבנדי לשלוט גם בשריעה, בנוסף לידיעתו את הכתבים הנקשבנדיים.

למרות שבהאא א-דין חי באזור גאוגרפי מצומצם יחסית, השפעתו חצתה גבולות. ביקר בערים מרכזיות של מרכז אסיה: סמרקנד, הראת, ואחרות. יצר קשרים עם חכמים, דרווישים ומלומדים. בהאא א-דין לא ייסד את המסדר כ"ארגון" פורמלי, אך תלמידיו וממשיכיו עיצבו את המסורת תחת שמו והפכו אותו לסמל. תלמידיו הפיצו את דרכו לאזורים נרחבים, כולל הודו, איראן והאימפריה העות'מאנית.

ההכוונה הנקשבנדית הייתה תמיד לחיים המופנים כלפי האל כאשר הגמול לאהבה ולהתמסרות ניתן בעולם הבא. נקשבנד עצמו מתואר כמי שהתרחק מקרבת השליטים וטען כי השררה מרככת את לב האדם ומסיתה אותו מדרך האל.

בהאא א-דין מת בשנת 1389 (791 להיג'רה) בכפר הולדתו, סמוך לבוכרה ונקבר שם. קברו, הפך לאתר עלייה לרגל. מתחם הקבר, או בשמו המקומי: Hazrat Bahauddin Naqshbandi אינו רק באתר קבורה, אלא במרחב עצום שמרגיש כמו עיר קטנה. בתוך המתחם יש שלל מבנים, חצרות, בריכות מים, מסגדים וקברים – כולם מוקפים בגנים ירוקים ושלווים.

המקום הראשון שאליו פונים הוא דווקא קברה של אמו של השייח'. לפי המסורת, נקשבנדי ביקש שכל מבקר יבוא קודם כל לחלוק כבוד לאם שהביאה אותו לעולם וגידלה אותו, ורק אחר כך יפנה לקברו שלו. זהו מסר עמוק של ענווה והכרת תודה.

לאחר מכן נכנסים דרך השער הראשי, שמרגיש כמעט כמו שער של עיר קדומה או עיר אסורה.

בסמוך לכניסה נמצאים משרדי הניהול של האתר, המופעלים על ידי הרשויות האוזבקיות – שמעבירות מסר ברור: המקום הזה הוא אתר מורשת לאומית.

ממול נמצא המוזיאון לתולדות הסופיות במרכז אסיה. זהו מוזיאון מיוחד, ובו תצוגה מרתקת של כלי נגינה צופיים, תלבושות דרוויש מסורתיות, אמצעי תפילה, חפצים אישיים וסיפורי חייהם של דמויות מפתח מהמסדרים השונים. התצוגה מלווה בהסברים כתובים ובאמצעים דיגיטליים – חוויה עשירה במיוחד לחובבי תרבות ורוח. ליד המוזיאון ישנם  אזורי אוכל ומגורים עבור עולי רגל. במרכז המתחם עצמו נמצאים כמה מסגדים עתיקים, ואחד מהם – חשוב במיוחד – נחשב למסגד הנשים היחיד במרכז אסיה. לצידם פזורות בריכות מים, חלקן גדולות ומרשימות, ובקרבת אחת מהן עומד עץ מקודש שעליו נוהגים מבקרים לתלות פיסות בד ולעבור תחת גזעו – מנהג עממי בעל משמעות רוחנית.

בלב המתחם נפרשת חצר מרכזית רחבת ידיים. במרכזה בריכה, ולצידה מבנה מרשים דמוי כעבה, שבו נמצא קברו של השייח' נקשבנדי. מהעבר השני של הבריכה ישנו מבנה קטן, בעל כיפה וארבעה מגדלים, שמיועד להנחת מנחות. צורתו ואופיו מזכירים את אדריכלות האש הזרתוסטראית, שהייתה נפוצה בפרס ובאוזבקיסטן בתקופה שקדמה לאסלאם.

בכניסה האחורית של המתחם מתבצעת קבלת פנים ייחודית: שם יושבים אנשי דת וקדושים מקומיים, שמברכים את המבקרים ומעניקים להם פיסת לחם טקסית ומלח, כסמל לברכה והגנה.

דרך כניסה זו מגיעים לבית קברות עתיק ורחב־היקף, שבו קבורים מלכי בוכרה, שליטיה ואציליה. עשרות רבות של "מאוזוליאומים" (מזוליאה) וקברי פאר מעידים על החשיבות העצומה של המקום בעבר. המסדר הנקשבנדי היה כה חשוב וכה משפיע עד שמלכי בוכרה מהמאה ה-16 ועד המאה ה-18 בחרו להיקבר במקום

עד השתלטות השלטון הקומוניסטי, המתחם היה לב פועם של עלייה לרגל סופית, והגיעו אליו מאמינים מכל קצות העולם האיסלאמי. בתקופת ברית המועצות דוכאה הדת, והאתר כמעט ונשכח. כיום, בזכות מאמצי שימור ושיקום, המקום מתעורר לחיים – וחוזר להיות מרכז רוחני, תרבותי ותיירותי מן המעלה הראשונה. הקבר מוקף במרכז גדול ומרשים בו מספר מסגדים, מבני ציבור רבים, כגון מטבחים ואכסניות, בריכות וגנים, ואף מוזיאון לתולדות התנועה המיסטית האסלאמית

השייח' נקשבנדי נחשב לאחד הקדושים הצופיים המרכזיים של האיסלאם הסוני. נמשכת אליו הערצה עממית, והוא מסמל אידיאל של פשטות, נאמנות וקרבה פנימית לאל.

המסדר הנקשבנדי, שהתפתח בעקבותיו, הפך לאחד המשפיעים ביותר בעולם המוסלמי, במיוחד באוזבקיסטן, טורקיה, פקיסטן והבלקן. פיתח מסורת צופית שהתמקדה בעבודת האל בלב שקט וללא טקסים חיצוניים מוחצנים. הדגיש את עקרונות הצניעות, שתיקה, הכנעה, זִכְּר פנימי, ועמל יומיומי. בעוד שמסדרים אחרים נוסדו בפרס, טורקיה, או הודו .

הם התעמקו בכתבי אִבְּן עַרַבִּי (שכונה "המורה הגדול")[18]. אך הם ביקרו בחריפות את מושג "אחדות הקיום" (וַחְדַת אל-וֻג'וּד), לפיה כל הקיום הוא התגלות אחת של האל, וכל מה שקיים הוא בבחינת ביטוי של הווייתו. אין פירוש הדבר שהבריאה היא האל – אלא שהיא התגלות שמכילה אותו באופן משתנה. ה"אני" של האדם, העולם והטבע – כולם אופני הופעה של מציאות עליונה אחת. "האל הוא המציאות של כל דבר, וכל דבר הוא צל של נוכחותו.". האשימו אותו ב"פנתאיזם" או ב"טשטוש הגבולות בין הבורא לנברא".

הנקשבנדים צמחו בבוכרה שבאוזבקיסטן של היום, וזה מעניק להם זהות מרכז־אסייתית חזקה ושורשים תרבותיים־מקומיים ייחודיים.

הכינוי "נקשבנד" מיוחס למספר משמעויות:

• "מי שחורט/רושם" – כלומר, חורט את שם האל בליבו של המאמין.
• או על פי גרסה אחרת – בשל עבודתו הראשונית כאומן טקסטיל ("טאעזי"), שעסק ברקמה ובדוגמאות.

• משמעות השם "נקשבנד" בווריאציה מסוימת היא "התבנית", וזה מבטא את השאיפה של חברי מסדר זה להגיע לתבנית המושלמת באמנות ובאדריכלות. אנשי המסדר הנקשבנדי הם אלו שעמדו מאחורי בניית חלק גדול מהבניינים המופלאים בבוכרה, סמרקנד וטשקנט. "נקשבד" הוא גם אריגה. מסופר על צדיק צופי שנכנס לבית האסורים על לא עוול בכפו. עם הזמן הוא ביקש לקבל לתאו שטיח תפילה, שיוכל לארוג כמותו, בדוגמאות המצוירות עליו. השומרים נענו לבקשתו ואשת הצופי העבירה לכלא שטיח תפילה, חוטי צמר וכלי אריגה. במשך ימים התבונן הצופי בשטיח ולומד את התבנית. בוקר אחד הגיעו השומרים, מצאו את דלתה תא פתוחה והסופי נעלם. מכיוון שידעו שנכלא שלא באשמתו, לא ניחמו על בריחתו. כעבור שנים פגש אחת מהם את הצופי, שעם הזמן שמו טוהר. השומר ביקש ממנו לספר לו את סוד הבריחה. הצופי סיפר שאשתו ביררה את מבנה המנעול אצל המסגר שבנה את הדלת ושרטטה את התבנית על שטיח התפילה. כל שנותר לו הוא ללמוד את התבנית וליצור מפתח מתאים, בעזרת כלי האריגה שברשותו[19].

המסדר היה קרוב לשלטון לאורך ההיסטוריה. הם ראו עצמם כמנהיגים רוחניים של החברה, בעלי אחריות ציבורית – להבדיל ממסדרים אחרים שנטו לבידוד או לביקורת גלויה על השלטון. בחלקים מההיסטוריה, המסדר ראה את עצמו כמוביל מוסרי של השלטון. המסדר זכה להגנה ולעידוד מצד שליטים כמו טימור לנג ובניו, שהעריכו את השפעתו על העם.

דמות מרכזית בטריקה היא ח'ווג'ה עֻבַּיְדֻאללַאה אֲחְ'רָאר . נולד בכפר שָש (סביבת טשקנט, אוזבקיסטן) ב-1404, למשפחה צופית נכבדת ומשכילה.. התחנך במסורת הנקשבנדי, אך שילב גם יסודות של תאולוגיה, הלכה, פילוסופיה, וחקלאות (!) – עסק מעשית בעבודת אדמה.  מגיל צעיר נדד לסמרקנד והפך לדמות רוחנית מרכזית באזור. בניגוד לרבים מבני דורו שהתבודדו, אח'ראר פעל בתוך החברה: ייעץ למלכים, פתר סכסוכים, והגן על עניים.

נהג לומר:

• "אם יש באפשרותי לפתור את בעיותיהם של המאמינים מבלי להפר את ההלכה – עליי לעשות זאת, גם אם איני מחפש מעמד."
• "מי שנושא בליבו את שם האל – אין עליו לפחד ממלכים."
• "העושר איננו חטא – אלא אם העשיר שוכח שהעני רעב."
• "לא במערה תחפש את האור – אלא בלב הענווה."
• "הדרוויש האמיתי אינו זה שפורש מהעולם – אלא זה שמהלך בשוק, אך לבו טרוד באל אחד."
• "אין מעלה ברעב, שקט או פרישות – אלא אם כן אלה חורטים את שם האהוב על לוח הלב."

היה יועץ אישי לשליטים טימוריים – כולל אולוג בק וסולטנים מקומיים אחרים. השפעתו על הפוליטיקה הייתה אדירה – לעיתים אף הכריע בענייני מינויים ומדיניות. עם זאת, הוא שמר על עצמאות רוחנית ולא נכנע לחנופה. הקים חאנות, מדרסות, מסגדים, ח'אנקות – בעזרת הונו הפרטי. נודע כמי שמחלק מזון לעניים ודואג לאיכרים . מת בשנת 1490 ונקבר בסמרקנד. המאוזוליאום שלו הפך לאתר עלייה לרגל חשוב עד היום.

תלמידיו וממשיכי דרכו המשיכו להפיץ את המסדר הנקשבנדי ברחבי מרכז אסיה, איראן, הודו ואנטוליה. השפעתו ניכרת עד היום בצופיות הפוליטית־חברתית, ובמסורת הרואה במורה הצופי דמות המובילה לא רק את הלב – אלא גם את הקהילה.

דמות חשובה נוספת היא של שייח' אחמד אל-פארוקי א-סיר'הנדי. כונה: "אל-מוּגַ'דִּד אל-אַלְף א-תַּ'אנִי" – מחדש המילניום השני. נולד בסירְהִנְד, פנג'אב ב-1564. בן למשפחה מוסלמית מיסטיקנית ממשפחת עומר בן אל-ח'טאב, הח'ליף השני. התחנך בלימודי דת קלאסיים: קוראן, חדית', הלכה חנפית, לוגיקה, פילוסופיה ותאולוגיה. למד גם תורת הצופיות, והתעמק בכתבי אִבְּן עַרַבִּי (שכונה אף הוא "המורה הגדול")[20]., אך עם גישה ביקורתית

פגש את שייח' מחמוד דיהלוי[21], מראשי המסדר הנקשבנדי בהודו. קיבל ממנו את "הרשאת ההדרכה" (אִגַ'אזַה) והחל להורות לתלמידים. פיתח את גישת הנקשבנדים המוג'דדים – מסורת צופית הדבקה בהלכה ומחדשת את הדרך הרוחנית בהתאם לרוח הזמן.

עקרונות מרכזיים בתורתו

1. . שַׁריעה כתשתית לרוחניות. "אין הגעה אל האל בלא שמירה על גבולותיו."

סיר'הנדי התנגד לגישות מיסטיות שניתקו עצמן מן ההלכה (כמו אצל חלק מתלמידי אבן ערבי), וטען שהשַריעה היא יסוד בלתי נפרד מהדרך הצופית.

2. . התנגדות לרלטיביזם הדתי. בתקופתו, השליט המוגולי אכבר הגדול, קידם דת סינקרטית בשם "דין אילאהי", ששילבה יסודות מהינדואיזם, ג'ייניזם, צופיות, ונצרות. סיר'הנדי התנגד לכך בתוקף – וראה באסלאם דת עליונה, שיש לשמור עליה בצורתה הטהורה.
3.  אחדות ואבחנה בין האל לבריאה (בדל בין וַחְדַת אל-וֻג'וּד לוַחְדַת א-שֻׁהוּד). התנגד לגישת "אחדות הקיום" (wahdat al-wujud) של אל ערבי (שהוזכר לעייל), שייחסה מהות אלהית לכל דבר. טען שיש להעדיף את "אחדות ההכרה" (wahdat al-shuhud) – כלומר, כל מה שהצופי חווה כאחדות הוא השתקפות פסיכולוגית של אלוהות, אך אין לזה ממשות אונטולוגית.
4. . המיסטיקה של הנפש

סיר'הנדי פיתח שיטה שלבי התעלות רוחנית (מַקַאמַאת) דרך טיהור הנפש, זִכְּר פנימי, ושליטה ביצרים. טען כי רק מי שעבר טיהור כזה יוכל להתעלות מעבר לתודעת "אני" – ולהיות כלי לרצון האל.

הוא שלח איגרות (מַכְּתוּבּאת) למאות תלמידים, חכמים, פקידים ואף לשליטי האימפריה המוגולית. נאסר לתקופה קצרה על ידי השלטון – אך שוחרר לאחר שהשפעתו גברה. היה גורם מרכזי בתחייה האיסלאמית בהודו ובלימת מגמות של טשטוש דתי.

מת בשנת 1624 ונקבר בעיירת הולדתו סיר'הנד. האתר הפך מוקד עלייה לרגל לצופים, חכמים ותלמידים. המסדר המוג'דדי (שנקרא על שמו) פעל מאות שנים באסיה ובאירופה, והשפיע על תנועות רפורמיות מוסלמיות.

ציטוטים נבחרים:

• "הנשמה אינה יכולה לראות את האל באור עיניה – אלא באור ההכנעה."
• "רק מי שהשכין את שמו של אללה בתוך עצמו – יוכל להיות עולם שלם לאחרים."
• "הצופי האמיתי איננו מי שפורש – אלא מי שנושא את השַּריעה בתוך נשמתו."
• כתביו נפוצים גם כיום בפקיסטן, הודו, טורקיה, הקווקז, והבלקן. "אל-מכתובות" (בערבית ופרסית): אוסף איגרות שלו לתלמידים ומנהיגים, ובהם תורות מוסר, הדרכה רוחנית, וחידושים תיאולוגיים. כמו כן, כתב חיבורים קצרים על אחדות האל, הנפש, הצופיות וההלכה.

הנקשבנדיה הצליחה רבות בקרב עולם האיסלאם מאחר שהיא נותנת למאמין שילוב של פרקטיקה יומיומית פשוטה המונחה על ידי השריעה עם עקרונות סוניים אורתודוקסיים, וכך נותר שילוב בין האיסלאם הקלאסי ובין הפרשנויות המודרניות שלו.

הנקשבנדיה הפך למסדר אליטה, עם קשרים הדוקים לשלטון ולמערכת החינוך האיסלאמית. התרחב לערים כמו סמרקנד, קאבול, דלהי, והגיע גם לאנטוליה. היו בקשרים טובים עם העות'מאנים, ועם האימפריה המוגולית. תגובתה של הנקשבנדיה לאתגר הקולוניאלי הייתה מגוונת. החל בהשלמה עם השלטון הקולוניאלי והשתלבות בתוכו לבין מלחמה בשלטון הזה (כמו שעשו המוג'הידון).

הנקשבנדיה הייתה זו שעמדה מאחורי תנועות ג'יהאד רבות באסיה- בקווקז כנגד הרוסים, במחוז שינג'יאנג' בסין כנגד הסינים, בהתנגדות ההודית כנגד הבריטים ובסכסוך באצ'ה (Ache) , שבסומטרה כנגד ההולנדים. הייתה טענה כי הנקשבנדיה מעורבת בסכסוכים ובתנועות התנגדות גם במקומות אחרים

הנקשבנדיה דוגלת במעורבות של השייח'ים הצופים בפוליטיקה, כדי ליצור שלטון השומר על השריעה ופועל על-פי עיקרון הצדק. עיקרון נקשבנדי זה מבטא למעשה את היותה של הטריקה הנקשבנדית מאוד מחוברת לענייני העולם הזה וכי היא ראתה בפעילות הקהילתית בעולם הזה תנאי חשוב לקיומה (בניגוד לטריקה הקאדרית, לדוגמה, אשר מרכז ענייניה היה הדאגה לפרט ולגאולתו בעולם הבא). חוואג'ה אח'ראר היה הראשון אשר דיבר על כך בגלוי – מעורבות פוליטית מתוך תחושת האחריות לקהילה.

לא הרחק מהעיר בוכרה, שוכן הכפר צור בהאר (Char Bakr), ובו מתחם מונומנטלי שמעורר השתאות. בלב הנוף הכפרי הצנוע, צץ קומפלקס רחב ידיים, הכולל מסגדים מרשימים, מבני ציבור, אחוזות קבר מאסיביות, מאוזוליאומים, וכן גנים מטופחים ובריכות מים שלווים. גודלם והדרם של המבנים – שנראים כאילו נשאבו מעיר בירה עתיקה – מעוררים תחושת ניתוק מהמקום והתקופה.

האתר כולו היה בבעלות משפחת השייח'ים הדויברים, מנהיגי המסדר הנקשבנדי במאות ה-16 עד ה-18. בניגוד למסורת המסדר, שבה ההנהגה הוענקה לאנשים שניחנו בכישורים רוחניים ואור פנימי, אצל משפחה זו עבר התפקיד בירושה. עם הזמן, הפכה המשפחה לבעלת השפעה עצומה – הן דתית והן כלכלית – ורכשה לעצמה שטחים נרחבים סביב בוכרה, שהוגדרו כהקדש דתי. עושרם הושקע במתחם המפואר שהותירו אחריהם.

הביקור מתחיל בכניסה דרך שער אבן הצופה אל מגרש החנייה. משם ממשיכים בשביל המוביל דרך גני ורדים ריחניים עד לבריכות גדולות ושקטות. מולן, בלב הרחבה המוגבהת, ניצבים שני מבנים מרשימים בגודלם ובעיצובם. מומלץ להיכנס ולחוות את עוצמת החלל הפנימי. המשך הדרך, מרוצפת לבנים, תוביל אתכם בין מבנים שונים ועד לאזורי הקבורה – מקום של שלווה והוד.

מנהיג  הנקשבנדיה בטורקיה, היה שֵיח' מֻחַמַּד זַאַעִים קוֹטְקוּ (Muhammed Zahid Kotku, ‏1900–1980) אשר נהג לבחון את המציאות דרך עיני הנביא לו היה חי כיום . בתקופת הרפובליקה של אתאטורק, פעילות דתית (ובפרט סופית) נאסרה או הוגבלה. שייח' קוטקו פעל בזהירות, והפך את הדרך הנקשבנדית למסורת רוחנית פנימית, בלתי מתנגדת בגלוי לשלטון, אך גם לא נכנעת. קוטקו ותלמידיו פיתחו את התפיסה שיש לבנות מוסר דתי בתוך מסגרת לאומית ומודרנית. הוא לא קרא להפלת השלטון אלא להעמקת הזהות האיסלאמית בתוך מוסדות המדינה, החברה והכלכלה.

לשייח' קוטקו הייתה השפעה עמוקה על הפוליטיקה הטורקית — לא באופן ישיר, אלא דרך תלמידיו. (נג'מטין ארבכאן, ראש ממשלת טורקיה בשנות ה-90, מייסד התנועה האיסלאמית המודרנית הוא חבר במפלגה האסלאמית). כיום שייח'ים נקשבנדיים רבים הם גם פרופסורים ובנקאים.

הנקשבנדיה היוותה בתקופות שונות גם כמוליכה של תנועות תחייה אסלאמיות וגם כמובילה של מאבק כנגד אסכולות צופיות אחרות. הנקשבנדיה ניהלה מלחמת חורמה עם הקודרויה (שהוזכרה לעייל) והאישקייה[22], שתקפה בעיקר את הסילסילות של הטריקות ועל ידי כך זכתה בעוד תומכים, אך גם בעוד שונאים.

ממשלת אוזבקיסטן מעודדת את מורשת הנקשבנדים — כחלק מהזהות הלאומית אך לאו דווקא מהדת האקטואלית.

הערות

[1] מוּרָאקָבֶּה היא מתודולוגיה איסלאמית, צופית, שמטרתה להיכנס לאיחוד טרנסצנדנטלי עם אללה.

המילה מוראקבה נגזרת מהשורש הערבי: ر.ق.ب. (ר.ק.בּ.) שהוראתו: התבוננות, צְפייה, השגחה, מעקב.[] כפי שמופיע מספר פעמים בקוראן, בין היתר: דברי אללה: "פקחו עין, וגם אני אפקח עין עמכם"

המלומד המוסלמי, חוקר החדית', איש האסכולה החנבלית, אבן קיים אלג'וזיה (1350-1292) אמר: "המוראקבה היא הידיעה והוודאות המתמדת של המשרת, שאלוהים הכל יכול מודע להופעתו החיצונית והפנימית" בסופיות, מוראקבה היא תרגול מדיטטיבי, שבו התלמיד מתבונן פנימה, מתמקד בנוכחות האל, ומשתדל לנקות את תודעתו ממחשבות מיותרות.[ הדגש מוּשם על הקשבה פנימית ולא רק על חזרה מילולית של פסוקים או תפילות. המוראקבה השפיעה רבות על אמני מדיטציה במזרח, ובמיוחד על אושו שכתב עליה מספר ספרים.

[2] אחד החיבורים הידועים והשנויים במחלוקת. מפתח את רעיון "חותם האוּלִיַא" – כלומר, יש קדוש עליון שהוא האחרון בסדרה של הקדושים הרוחניים (בדומה למושג "חותם הנביאים" של מוחמד). הרעיון נחשב נועז וחידושני בזמנו, וחלק מהחכמים התנגדו לו בטענה שהוא מרומז מדי או נושק לשַעְבִּיה (כיוונים קבליים־מיסטיים).

[3] שמו המלא: אבו עבדאללה מוחמד בן עלי אל-חַכִּים א-תִּרְמִידִי. כינוי: "אל-חַכִּים" – כלומר החכם, הפילוסוף הרוחני. לעיתים גם נקרא "הסופי הראשון של ח'וראסאן". ראה את ליבת הדרך הסופית בתהליך מתמיד של טיהור פנימי, דרך התבוננות עצמית, שתיקה, וזִכְּר. נהג לומר: "הצופה את פניו כלפי חוץ – יתבלבל. הצופה אל תוכו – יתבהר." יצר אבחנה בין מדרגות התודעה: הנפש (נַפְס), הרוח (רוּח), הלב (קַלְבּ), והסוד (סִר) – כל אחד הוא שלב במסע לקראת ידיעת האל. הבחין בין ידע חיצוני (עִלְם) לבין ידע פנימי/חווייתי (מַעְרִפַה).

רק דרך מאבק פנימי וכניעה לאל, מגיעים לידע האמיתי. ראה בעבודת השמות והספירות האלוהיות דרך לחיקוי מוסרי ותיקון עצמי. לדוגמה: "אם תבין את רחמיו – תגלה את רחמיך." השפיע עמוקות על הנקשבנדים, אשר העריצו את דרכו הפנימית והעדינה.

ציטוטים נבחרים:

"אין דרך אל האל – אלא דרך הסרת המראות המלוכלכות מליבך."

"התלמיד שואל: איך אדע שאני קרוב? המשיב עונה: כאשר תפסיק לשאול."

"התודעה היא כמו נר. כל מה שקרוב אליה – מתבהר, וכל מה שמתרחק – נשכח."

[4] חווה לזרוס יפה, פרקים בתולדות הערבים והאסלאם", הוצאת רשפים, 8 עמ' 327-328

[5] כריס הורי ופיטר צ'יפינדייל, אסלם מהו, הוצאת אחיאסף, תל אביב, תשנ"א, עמ' 141-142

[6] חווה לזרוס יפה, פרקים בתולדות הערבים והאסלאם, "חסידות ומיסטיקה",עמ' 316-333

[7] טָאן־בּוּר (או טַנְבּוּר / Tanbur) —"הכלי שמנגן את הנשמה". אחד מכלי המיתר הקדושים והעמוקים ביותר במסורת הסופית והמוזיקה המזרחית הקלאסית, במיוחד בפרס, כורדיסטן, טורקיה ומרכז אסיה.

המילה "טַנְבּוּר" פרסית במקורה, והשתרשה במגוון שפות (ערבית, טורקית, כורדית, הינדית). משמעותה הכללית: "כלי מיתר עם צוואר ארוך".

מאפיינים מוזיקליים

מבנה: תיבת תהודה עשויה לרוב מעץ אגוז/משמש, צוואר ארוך מאוד

מיתרים: לרוב 3–7 מיתרים, תלוי בסגנון ובאזור

נגינה"פריטה ביד, לרוב באצבעות חשופות, ללא מפרט .סולם מוזיקלי מודאלי (maqam), לעיתים עם רבעי טונים

[8] דוּטָאר – אחד מכלי הנגינה המסורתיים והאהובים ביותר במרכז אסיה, כולל באוזבקיסטן, טורקמניסטן, איראן, אפגניסטן ואזורים נוספים.

דּוּטָאר (Dutar / دوتار). המילה דוּטָאר מגיעה מפרסית: "דו" = שתיים. "תָאר" = מיתר. כלומר: "שני מיתרים" – תיאור מדויק של המבנה המקורי של הכלי.

[9] טרמז – באוזבקית: Termiz) — עיר מרתקת בדרום אוזבקיסטן, בעלת היסטוריה עשירה, עומק רוחני, ומעמד חשוב בהיסטוריה של הסופיות והאסלאם במרכז אסיה.

נמצאת בדרום אוזבקיסטן, על הגדה הצפונית של נהר אמו דאריה. ממש סמוך לגבול עם אפגניסטן.

שוכנת בנקודת מפגש של תרבויות, דתות ונתיבי סחר, לאורך דרך המשי ההיסטורית. העיר הייתה קיימת כבר בתקופה ההלניסטית ונקראה Demetrias תחת שלטון יוון-בַּקְטריה. הייתה מרכז חשוב של בודהיזם (!) – שרידי מנזרים, פסלי בודהה וכתבים נמצאו שם. מהמאה ה-8, עם כיבוש האזור בידי המוסלמים, הפכה טרמז למרכז איסלאמי, מדעי ורוחני. מדרסות, מסגדים, וח'אנקות הוקמו והפכו אותה למוקד עלייה לרגל וללימוד.

[10] זאב בן אריה, "אוזבקיסטן, בעקבות המיסטיקה הסופית" מסע אחר און ליין, 18.12.14

[11] המילה טַאאִפַה מתארת קבוצה רוחנית, עדה דתית, או קבוצה מובחנת בתוך הקשר חברתי/דתי.
בהקשר הצופי, מדובר בקהילה קטנה של דרווישים או תלמידים סביב שייח' – מעין תא מקומי של מסדר גדול יותר.

[12] זאב בן אריה, "תרבות עולמי".

[13] עִמַד א-דִּין כאזאני (לפעמים גם: עִמַאד א-דִּין א-כּאזַאני), (נקרא על שם העיר כּאזַאן או האזור "כּאזַאן" בסביבת ח'וראסאן/מרכז אסיה. פעל במאה ה-13 או תחילת ה-14, ככל הנראה באזור בוכרה או סביבותיה.

היה מורה סוּפי  חשוב. הוא עצמו היה תלמיד של שיח' מוחמד באבא א-סמסי, עוד דמות סופית מרכזית שהשפיעה על התפתחות הרוחניות במרחב.

למרות שכתביו עצמם לא שרדו במלואם, מהמסורות שנשמרו עולה כי כאזאני הדגיש זִכְּר שקט ופנימי (דִּכְר חֻפִּי) – מה שיתפתח בהמשך לאחד הסמלים של הנקשבנדים. חינך לסגפנות מתונה, ענווה שקטה, ושירות לקהילה. דגל בתפיסה לפיה האל נוכח בלב השקט, והמאמין אינו צריך להתרחק מהחיים – אלא למצוא בהם עומק. לא נותרו אתרים מפורסמים מזוהים בבירור עם קברו, אך שמו נישא במסורת בעל-פה בקרב תלמידי המסדר הנקשבנדי.

ציטוטים המיוחסים לו במסורת הסופית:

"הדרוויש האמיתי – שותק כשהוא מדבר, ודובר כשהוא שותק."

"אם רצונך למצוא את אללה, חדל מלחפש – והתחל להקשיב."

גישתו של עמד א-דין כאזאני תרמה ליצירת המודל של הדרוויש הפנימי, הפעיל בחברה אך שקוע בזִכְּר שקט.

היה בין הראשונים שגיבשו את עקרונות ה"חִ'לוַה בַּיְן גַ'לוַה" – התבודדות בתוך קהל – יסוד חשוב במסורת הנקשבנדי.

[14] המסדר היסאוויה (בערבית: اليساوية, בצרפתית: Issâwa או Aïssâwa)  הוא מסדר צופי ייחודי, שנוסד במגרב (צפון-מערב אפריקה) במאה ה-16, ונודע בשילוב יוצא דופן של רוחניות עמוקה עם טקסים מוזיקליים עזים ולעיתים דרמטיים. מייסד המסדר: סידי מוחמד בן עיסא. נולד בשנת 1465 ומת-1526 לערך .

ידוע בכינויו: א-שַּׁיְח אל-כַּאמִל (המדריך השלם). היה תלמיד של מסדרים צופיים אחרים, במיוחד השאד'ליה והג'זוליה, אך יצר דרך עצמאית. קברו בעיר מכנאס (מרוקו) נחשב אתר עלייה לרגל ומרכז של פעילויות צופיות.

מאפייני המסדר היסאווי: טקסים מוזיקליים ואקסטטיים. ידועים במיוחד בזִכְּר המוזיקלי הייחודי שלהם, הכולל מקצבים עזים, תיפוף, חלילים ושירה רפטטיבית.

לעיתים הטקסים כוללים אכילת חפצים חריגים (זכוכית, ברזל), ריקודים סוערים, ואף מצבי טרנס. המוזיקה נחשבת כדרך להיכנס לאקסטזה רוחנית – ולקרבה מיסטית לאל. חברי המסדר היסאווי נחשבים לעיתים למרפאים או לאנשים עם כוחות מיסטיים. המסדר מקיים גם טקסי גירוש שדים ומרפאות מסורתיות.

[15] המסדר הקובראוויה (בערבית: الكُبْرَاوِيَّة, בפרסית: Kubrāwiyya) הוא מסדר צופי חשוב שהוקם במאה ה-13, ונחשב לאחד ממקורות ההשראה המרכזיים של הצופיות במרכז אסיה ובפרס. זהו מסדר שהתמקד בפיתוח פנימי עמוק, בתיאולוגיה מיסטית ובחזיונות רוחניים – והשפיע על מסדרים רבים שבאו אחריו, כולל על המסדר הנקשבנדי. מייסד המסדר: נאג'ם א-דין אל-קוברא, חי בשנים: 1145–1221 לספירה. כונה "טַמַאם אל-כברא" – השלם ביותר מבין הגדולים. נולד באזור חווארזם (כיום אוזבקיסטן או טורקמניסטן של היום). נפל בקרב בעת שהגן על עירו מפני הפלישה המונגולית – ונתפס כקדוש-לוחם.

אל-קוברא פיתח שיטה של מדיטציה מבוססת צבעים ואור, שבה החסיד מתבונן בתמונות פנימיות תוך כדי זִכְּר והתבוננות. ישנה דוקטרינה של "האורות הפנימיים" (anwār), שמתארת שלבים רוחניים לפי צבעים (ירוק, כחול, אדום, לבן וכו'). הסדר הדגיש שמירה קפדנית על ההלכה האסלאמית, לצד העמקה בחוויה המיסטית.

תלמידי המסדר היו לרוב אנשי ספר: כותבים, מלומדים, ופילוצופים.

המסדר נטה לפרשנות עמוקה של הקוראן והחדית', ועסק בתיאולוגיה צופית מורכבת.

המסדר היה פעיל במיוחד בח'וראסאן, מרכז אסיה, ופרס, אך הייתה לו גם נוכחות באזורים כמו הודו וטורקיה.

השפיע רבות על מסדרים מאוחרים – במיוחד: הנקשבנדים (שלמדו מהם את עקרון הזִכְּר הפנימי). גם על

הצופיים ההודים (כגון הסוהרוורדיה)

[16] הרפאעייה הוא אחד מהמסדרים הסופיים העתיקים, הצבעוניים והאקסטטיים ביותר באסלאם, הידוע בטקסיו המרהיבים ולעיתים הקיצוניים.

מייסד המסדר: אחמד א-רִפָּאעִי (1106–1182),. יליד בצרה (דרום עיראק)

כינוי: "אבו אל-עבאס" או "סולטאן הסופים". נחשב לאחת הדמויות הבולטות בדור הראשון של הסופיות הקלאסית. היה גם חכם הלכה מוסמך.

המסדר הרפאעי שייך למסורת הסופיות האקסטטית – מסדרים שמדגישים את החוויה החושית והפיזית של הקרבה לאל, לעיתים עד כדי תופעות על-טבעיות.

עקרונות רוחניים

• עוני רוחני (פַּקְר) – פרישות מהחומר, ענווה, ומחיקת ה"אני" (פנאא')
• זִכְּר קולני ואקסטטי – שירה חזקה, תיפוף, קריאות, ולעיתים טקסים רועשים עם מחול.
• קִרְבּה לאל דרך סבל פיזי – כולל טקסים עם סכינים, זכוכיות, ואש (נפרט בהמשך).
• אהבת הבריות – נודעו ברוחב לב, הכנסת אורחים, וטיפול בעניים וחולים.
• שילוב של ידע הלכתי עם התמסרות מיסטית .

טקסי סמאע (שמיעה/אקסטזה): טקסים קבוצתיים עם שירה סופית רפטטיבית, תיפוף חזק, ולעיתים ריקוד פראי (בדומה לדרווישים המחוללים). המשתתפים נכנסים למצב טרנס רוחני שבו הם "מאבדים תחושת גוף".

חלק מענפי הרפאעיה נודעו בטקסים יוצאי דופן: הליכה על אש, אכילת זכוכית; דקירות מחטים וחרבות מבלי להיפגע, החזקת נחשים ארסיים. המטרה: הפגנת ביטול האגו והגוף – והוכחת שליטת הרוח באדם. ראוי לציין: לא כל סניפי הרפאעיה מקיימים את המנהגים הללו, ויש מחלוקת בעולם המוסלמי לגבי הלגיטימיות שלהם.

[17] מייסד המסדר: עַבְּד אל-קַאדִר בן מוּסַא אל-גִ'ילָאנִי (–1166). יליד גִּילָאן, צפון פרס (איראן של היום). מקום פעילות: בגדאד, עיראק. כינויים: "סֻלטאן אל-אוּלִיַאא'" – מלך הקדושים. אן "אל-גַ'ילִי" או "אל-גִ'ילָאנִי" – על שם מוצאו מגילאן. עקרונותיו:

• אהבת אללה – המסדר מדגיש את חסד האל, אהבתו ורחמיו.
• אחדות (תַּוְחִיד) – חיזוק התודעה כי אין אלוהים מבלעדי אללה בכל תחומי החיים.
• זִכְּר קולני – שירה קבוצתית, קריאות, ולעיתים טקסים רגשיים עזים.
• שמירה על ההלכה האיסלאמית (שַׁרִיעה) – המסדר לא חורג ממסגרת ההלכה הסונית.

ענווה ושירות – המאמין הקאדרי נדרש לחיות בפשטות, לשרת את הזולת ולהתרחק מגאווה.

[18] שמו המלא:: אבו עבדאללה מוחמד בן עלי בן מוחמד אבן ערבי אל-חַאתְּמִי א-טַאִּאִי

שנות חיים: 1165–1240. מקום לידה: מֻרְסִיָה, אל-אנדלוס (ספרד המוסלמית)

מקום מוות: דמשק, סוריה. תואר נפוץ: "אַ-שֵיח' אַל-אַקְּבַּר" – השייח' הגדול

אבן ערבי נחשב לאחד מהוגי הדעות הסופיים החשובים ביותר, אך גם המורכבים והעמוקים ביותר בתולדות האסלאם.

השפיע עמוקות על הפילוסופיה האיסלאמית, הסופיות, הקבלה היהודית ואף על מיסטיקנים נוצרים מאוחרים.

כתביו הפילוסופיים-מיסטיים עצומים בהיקפם ומפורסמים בלשונם הסימבולית, השירית והמערכתית

[19] זאב בן אריה, תרבות עולמי.

[20] שמו המלא:: אבו עבדאללה מוחמד בן עלי בן מוחמד אבן ערבי אל-חַאתְּמִי א-טַאִּאִי

שנות חיים: 1165–1240. מקום לידה: מֻרְסִיָה, אל-אנדלוס (ספרד המוסלמית)

מקום מוות: דמשק, סוריה. תואר נפוץ: "אַ-שֵיח' אַל-אַקְּבַּר" – השייח' הגדול

אבן ערבי נחשב לאחד מהוגי הדעות הסופיים החשובים ביותר, אך גם המורכבים והעמוקים ביותר בתולדות האסלאם.

השפיע עמוקות על הפילוסופיה האיסלאמית, הסופיות, הקבלה היהודית ואף על מיסטיקנים נוצרים מאוחרים.

כתביו הפילוסופיים-מיסטיים עצומים בהיקפם ומפורסמים בלשונם הסימבולית, השירית והמערכתית

[21] שֵׁיח' מִרְזָא מחמוד דיהלוי (Shaykh Mirza Muhammad Mahmud Dehlawi)

חי במאה ה-16 או ה-17 לספירה (יש מחלוקת בין מקורות), בהודו המוגולית

פעל בעיקר בדלהי (דֵּהְלִי / דִּיהְלוִי), בתקופה שבה הודו הייתה תחת שלטון האימפריה המוגולית.

השתייך למסורת הנקשבנדים המוג'דדים – הזרם שהושפע עמוקות מאחמד סיר'הנדי והדגיש חידוש רוחני, טהרת השַּריעה, וזִכְּר שקט.

נודע ביכולתו להכשיר תלמידים ולהנחיל את דרך הנקשבנדים בקרב אצולה, חכמים, וגם בקרב העם.

הוא מופיע במסמכים וב"איגרות" של המוג'דדים, ונתפס כ"מחייה הדרך" בדלהי של זמנו.

בין תלמידיו נמנים כמה שייח'ים חשובים שפעלו בהודו, פקיסטן ואפגניסטן.

הוא נחשב חלק בלתי נפרד מהמסירה הרוחנית שהובילה לשגשוג הנקשבנדים באימפריה המוגולית.

ציטוטים המיוחסים לו (מהמסורת בעל-פה):

• "האור שבלב חזק יותר מן השמש – אם רק תלמד לא להסתיר אותו."
• "הדרוויש אינו מי שיודע – אלא מי שאינו מתבייש לשכוח כדי ללמוד מחדש."
• "השקט של הזִכְּר הוא הסולם שעולה מהאדמה אל השמים."

[22] המסדר האִישְקִיָּה (בערבית: العشقية, מהמילה עִשְק – עֶרְגָּה / אהבה בוערת) הוא זרם מיסטי־סוּפי נדיר יחסית, שאינו ממוסד כ"מסדר" גדול כמו הקאדריה או הנקשבנדים, אך נושא השפעה רעיונית ופיוטית עמוקה בעולם הסופיות. בעיקרון, מדובר בגישה סופית שמעמידה את ה"עִשְק" (אהבה בוערת לאל) כמרכז התהליך הרוחני — ולא את ההלכה או הפחד. המונח מתאר תפיסת עולם סופית המבוססת על אהבת־אל מוחלטת, עד לרמה של אובדן עצמי והתמזגות.  לא תמיד פעלה כ"מסדר סופי" עצמאי, אלא כזרם רעיוני בתוך מסדרים קיימים. גישה זו השפיעה מאוד על המוולווים (תלמידי רומי), על משוררים פרסיים כמו חאפז, ועל חלק מהעלווים.