המסאים

 

 

כתב וצילם:
גילי חסקין בני
המסאי (מכונים "מסאים"), אנשים גבוהים וצרי ירכיים, הם שבט של נוודים למחצה
החיים בעיקר בקניה וצפון טנזניה. הם רועים ששמרו עד העשורים האחרונים על אורח חיים
מסורתי והם ככל הנראה אחד מהשבטים הקדומים, החיים כיום במזרח אפריקה. זהו אחד
השבטים המפורסמים באפריקה, אם לא המפורסם שבהם. תמונת מסאי חמוש ברומח היא כמעט
סטראוטיפ אפריקאי. היו מושא פחדם של סוחרי העבדים. הם שבט של נוודים, בדומה
לבדואים. מהלך חייהם אפשר להם להקים צבא נייד. בעזרתו הם לחצו החוצה את עובדי האדמה.

חברת
המסאי המסורתית, היתה בעבר חברה שקצב השינויים שחלו בה היה אטי מאד בהשוואה לחברה
המערבית. כל אחד בחברה זו יודע בדיוק למה החברה מצפה ממנו ויודע גם מה יהיה עתידו.
חברה כזו אינה סובלת אנשים יוצאי דופן, חריגים או ממציאים. זו חברה שאיננה יודעת קרוא
וכתוב וכל הזיכרונות והחכמה שצברו האנשים עוברים בסיפורים מדור לדור. לכן, המבוגרים
והזקנים הם בעלי החכמה והידע בשבט, וכך גם מתייחסים אליהם. המבוגרים בחברת המסאי מעבירים
את הידע שהצטבר אצלם ואת ניסיון החיים שלהם לצעירים.  ג'וזף תומסון  שהיה מהסיירים החשובים הראשונים ביבשת האפריקנית,
היה הראשון שהגדיר את המונח "מסאי-לנד", ובשנת 1885 פרסם את ספרו  "דרך ארץ המסאי" והצית את דמיון המערב
לגבי האנשים הססגוניים הללו. הוא כתב בספרו: "לא ראיתי באפריקה שבט או אדם כה
ססגוניים כמסאים…", ואף כינה את הגבר המסאי "פרא אציל".

המסאים
עמדו איתנים כנגד ניסיונות להפוך אותם לעבדים ואת רוב חייהם הם חיו בחופשיות (ועדיין
חיים) בסביבתם של חיות בר. הם סולדים מבשר ציד (אם כי אוכלים מהבקר שלהם) ומעופות למאכל.

למרות
חדירת תרבות המערב לאפריקה והגידול בשימוש בטכנולוגיה, המסאים מנהלים את חייהם בדרכם
המסורתית זה דורות ומוכרים בעיקר בזכות לבושם המיוחד, סוג של טוניקה אדומה. רובה המוחלט
של אוכלוסיית המסאים חיה עדיין חיים ריכוזיים, בכפרים ובהם בקתות עשויות בוץ ועצים
ומצופות בגללי בקר. רוב רובם של המסאים לא נפתחו כלפי הטכנולוגיה העכשווית והעולם המודרני
וכלכלתם עדיין מתבססת בעיקר על מרעה ומעט צייד. למרות שחלק גדול מהשבטים האפריקניים
האחרים התארגנו עם השנים ואף הקימו ממלכות בעלות צבא חזק יחסית (כמו בני הזולו למשל,
שנלחמו בבריטים בהצלחה בקרב איסאנדלוואנה), המסאים מעולם לא שינו את אורך חייהם הנוודי
למחצה, ומעולם לא התארגנו בממלכה ובמבנה שונה מהמבנה השבטי.

מספרם:

זו
אחת הקבוצות האתניות המפורסמות בעולם, הם בין הקבוצות האתניות הכי מפורסמות בעולם.
למרות זאת, לפי ההערכות, ישנם בסך הכול כתשע מאות אלף בני מסאי, כששלוש מאות וחמישים
אלף עד ארבע מאות וחמישים אלף חיים בקניה עצמה, בעיקר בשמורת מסאי מארה. ועל כן נחשבים
לקבוצה אתנית בסיכון גבוה. סכנת הכחדה.  עם
זאת, דיוק סטטיסטיקות האלה מוטל בספק, בעיקר בגלל אי יעילותם של הממשלה ושירותי המפקד
באזור.

בעבר,
בתקופת ההשתלטות של המסאים, היו משפחות של שבטים אחרים, כמו הקוקויו בקניה, שהטמיעו
בקרבם את התרבות והפכו למסאים. הם היו בעמדות חזקות עד הרבע האחרון של המאה ה-19, אך
נחלשו עקב רעב, מחלות בקר ומריבות פנימיות. חלק מהמקומות שכיום בשליטת הקוקויו בקניה,
עדיין נושאים שמות מסאים, כמו למשל ניירובי (מילולית: מים קרים), או נאקורו. הבריטים
עצרו את התהליך השלילי הזה על ידי תליית הצ'יפים התוקפניים; דבר שייצב את אוכלוסיית
המסאים.

בשנת
1904 ובשנת 1911 נערך "חוזים" בין הבריטים למסאים. "הודות" ל"חוזים"
אילו הצטמצם תחום נחלתם של המסאים ביותר מ – 60 אחוזים. למעשה, הבריטים סילקו אותם
לטובת חוות מתיישבים, כאשר הם מגבילים את נחלתם לשני מחוזות בקניה (Kajiado ו –Narok ) – מצב שנשאר על כנו גם
כיום. בשנות ה – 40 של המאה העשרים, הועברו המסאים של טנזניה מנחלתם הפורייה שבין הר
קילימנג'ארו והר מרו ומרוב האדמות הפוריות שברמות נגורונגורו. הרבה מהאדמות המפונות
הוכרזו כשמורות טבע הן בקניה והן בטנזניה. המסאים דרשו ועדיין עומדים על זכותם לקבל
זכויות רעייה בפארקים רבים בקניה ובטנזניה.

חלק
מהם השתלב בתעשיית התיירות.

באופן
בסיסי ישנם 12 מגדרים גיאוגרפיים לשבט, כך שלכל מגזר יש את מנהגיו הוא, הופעתו, הנהגה
ומאכלים: Keekonyokie Damat, Purko, Wuasinkishu, Siria,
Laitayiok, Loitai, Kisonko, Matapato, Dalalekutuk, Loodokolani Kaputiei.

 

שבט
המסאי הם חלק מהקבוצה האתנית ומשפחת העמים הנילוטים, שבה חברים עוד מספר שבטים מזרח-אפריקניים.
ככל הנראה, הם היגרו ונדדו מעמק הנילוס שבסודאן (בהתאם לסיפורים שהועברו בעל פה, מקורו
של שבט המסאי הוא מצפון לאגם טורקנה), אל מיקומם הנוכחי, בדרום קניה וצפון טנזניה,
בסביבות שנת 1500 לספירה, יחד עם הבקר והצאן המבוית שלהם. במהלך הנדידה דרומה, במרוצת
מאות השנים האחרונות, באו המסאים במגע הדוק עם אפריקאים מרמות אתיופיה ואימצו מנהגים
רבים שלהם.

הנדידה
הגיעה לסיומה רק בסוף המאה  ה – 18. קבוצות
אתניות קטנות אחרות הצטרכו לעזוב את מקומם בגלל ההשתלטות של המסאים (כמו המקרה של ההדזבה,
סביב אגם איסיי).

שטח
המסאים הגיע לשיאו באמצע המאה ה – 19, וכיסה למעשה את רוב שטחו של הבקע הסורי אפריקאי
בקניה וטנזניה ושטחים נוספים מהר מרסביט שבצפון קניה ועד לעיר הבירה דודומה במרכז טנזניה.
הודות לנדידה זו, המסאים הם השבט הדרומי ביותר מבין השבטים דוברי השפות הנילו- סהרניות.

הנדידה
בשנותיה האחרונות לוותה במחלות קשות. לקראת סוף המאה ה – 19 שיעור החולים במחלות כגון
אבעבועות רוח היה כל כך גדול, עד כי באותה התקופה העריכו רופאים אירופאים ששהו בסביבתם
של המסאים, כי בערך שני שלישים מהמסאים קיפחו את חייהם באותה העת.

כמו
נילוטיים אחרים, משתמשים גם המסאים בשפת האולמה (OLMAA) או המאה (MAA), הם נוהגים לירוק כדרך לברך
לשלום, עוקרים את שתי השיניים התחתונות מהלסת התחתונה והנשים מגלחות את שיער ראשן.
מהאזורים החדשים שאליהם הגיעו אימצו כמה מנהגים כמו חלוקת החברה על פי קבוצות גיל והקזת
דם לשתייה כמרכיב חשוב במזון.

האנתרופולוג
לואיס ליקי וחוקר האריות ג'ורג' שאלר טענו כי כאשר מבחינים האריות בקניה
בקצות החניתות המבריקים מרחוק, הם מזהים מיד כי אלה הם המסאים, ונמלטים מהמקום. כנראה
שהם למדו גם לזהות את הריחה אופייני למסאים. נצפו אריות השוחים גוום בפחד כשהם
נתקלים בחבורת מסאים.

החנית,
המקושטת בנוצות יען כהות, היא אחד מסימני ההיכר המובהקים של המסאים. על פי החניתות
אפשר גם להבחין בין לוחם מסאי ותיק לבין לוחם צעיר – חניתו של הלוחם הוותיק מקושטת
בפיסות עץ שחורות, ואילו זו של הלוחם צעיר מקושטת בפיסות עץ בהירות.

מסורתם
מספרת שהגיעו לכאן בזמן בצורת. התבוננו השמימה וראו ציפורים אוחזות במקורן עשבייה
ירוקה, הבינו שהן מגיעות ממקום שיש בו עשב. הם בנו סולם גדול וחצו את מצוקי השבר
הסורי אפריקאי.

הם
מאמינים שהאל אנגאי יצר את המסאי נתן מתנה מיוחדת לכל אחד משלושת בניו: הראשון קיבל
חץ וקשת כדי שיוכל לצוד, השני זכה במעדר כדי שיוכל לעבד את האדמה והשלישי, נאטרו קופ
שמו, קיבל מקל כדי שיוכל לרעות את הבקר. נאטרו קופ הוא המסאי הראשון, מתוך כך באה
אמונתם שמותר לשדוד מכול אדם אחר, שמחזיק בקר ואינו מסאי. גניבת בקר היא למעשה מעשה
צודק שנועד להחזיר את שנלקח מהן על ידי אחרים. כיום הפכה תופעה זו לנדירה ביותר.

אדם
עשיר/אמיד/מכובד נחשב כאדם שמחזיק בראשי בקר רבים ובהרבה ילדים. ככל המרבה הרי זה משובח.
עדר של 50 ראשים נחשב כמכובד. אדם שיש לו הרבה מהאחד, אך חסר את השני , נחשב עני.

כשמסאי
פוגש מסאי, הוא שואל אותו קודם כל על הבקר. כשרוצים להלל מסאי, מדברים על בקרו. לא
תמיד היו להם תלבושות צבעוניות. הם קיבלו אותן מסוחרי העבדים הערביים, שקנו את
זכות חציית השטחים, באמצעות המתנות.

המסאים
מדברים בשפה המסאית, המשתייכת למשפחת השפות המזרח-נילוטיות, שפה זו קשורה גם לשפת הסמבורו,
המדוברת בצפון ומרכז קניה וכן למספר שפות נוספות של שבטים מקומיים. ככל הנראה לכל השפות
האלו היה מקור משותף, אולם הן התפצלו במשך הזמן כתוצאה מנדידת השבטים והשפעת הסביבה.
רובם של בני המסאי דוברים גם את הסווהילית, המהווה את ה"לינגואה פרנקה" של
מזרח אפריקה.

החברה
המסאית היא בעלת אופי פטריארכלי. הגברים המבוגרים הם אלה שקובעים ומנהלים את חיי היום
יום בכל קבוצה מקבוצות המסאים. משקיעים הרבה בהתייפות: שיער אדמדם, טיפוח גוף,
צמות.

מערך
מלא של חוקים שבעל פה קובעים את קודי ההתנהגות. תרבותם ואורח חייהם של המסאים כמעט
ולא השתנו במשך הזמן ותחת כל הממלכות, והשליטים שמשלו באפריקה במשך השנים. למרות זאת,
במאה השנים האחרונות, למסאי היה קשה יותר ויותר להתפרנס מרעיית צאן, כתוצאה מהתיעוש
באפריקה ומהפיתוח המהיר בה. כדי למנוע זאת וכדי לשמר את חייהם, הקדישו ממשלות טנזניה
וקניה למסאים טריטוריות ושטחי ציד חופשיים, בעיקר בשמורות הטבע מסאי מארה וסרנגטי.

כשבט
של נוודים (ומאוחר יותר כשבט בעל אופי של חצי נוודים), הסתמכו המסאים באופן טבעי על
חומרי בנייה זמינים ועל "טכנולוגיה" מקומית מנת לבנות את בתיהם. הבית המסאי
המסורתי תוכנן והותאם בתחילה לאופי הנוודי של השבט ולכן היה מאוד פשוט ותוכנן כמבנה
זמני בלבד. הבית המסאי, Inkajijik
או enkaji, בנוי בצורה אלפטית (ככר לחם) או עגולה והוא
נבנה על ידי הנשים. המסגרת המבנית בנויה ממוטות עץ התקועים באדמה וביניהם שזורים ענפים
קטנים. החיבור בין הענפים והמוטות נעשה על ידי תערובת של בוץ, זרדים, עשב, גללים ושתן
של פרות (עיסה) ואפר. ה – enkaji
צנוע וקטן במידותיו: 3 מטרים על חמישה מטרים וגובהו 1.5 מטרים. בתוך
המבנה הקטן הזה המשפחה מבשלת, אוכלת, ישנה, מנהלת חיים סוציאליים. כמו כן, זהו מקום
אכסון של מזון, חומרי בעירה ורכוש נוסף. בנוסף, בבתים רבים זהו מקום משכנו של המקנה.
קבוצה של בתים, כפר, מוגנים על ידי גדר עגולה (Enkang)  העשויה מענפים קוצניים של עצי אקציה. את הגדר בונים
הגברים. בלילה מכנסים את כל עדרי הפרות והמקנה בתוך ה – Enkang, בדרך כלל במרכז על מנת להגן
עליהם מחיות טרף.

ישנם
קודים של יחס כבוד לזקנים. במיוחד לנשים מבוגרות.

יש
עונשים קשים על שבירת טאבו. על עבירת רצח מוטל עונש כבד של קנס, כדי למנוע נקמת
דם. מעולם לא תועדו או דווחו הוצאות להורג. על פי דרך חייהם, אין סכסוך שלא ניתן ליישבו
על ידי תשלום בראשי בקר. ישנם הליכים הנקראים "אמיטו" שמשמעותו "לעשות
שלום" או "ארופ" שמשמעותו היא למעשה מעין "סולחה".

 

ניקוב
האוזניים והרחבתן משמעותי ביצירת דמותו של המסאי. החורים מתחילים כחורי סיכה קטנים
באוזני הילדים. מחוררים את התנוך בעזרת קוצים, ללא חיטוי. משמחלימה האוזן מכניסים מקל
צר, ואז מקלות גדולים יותר, פקק שעם ותכשיטים כבדים, עד שהתנוך מגיע לכתף, דבר שנחשב
לאורך מושלם. החורים הגדולים נחשבים יפים ומעידים על חכמה. נהוג לקשט אותם בחרוזים
ושרשראות בעיקר בטקסים.‏ כיום, מסאים רבים
שיוצאים העירה, מגלגלים את התנוך סביב האוזן, כך שלא ייראה.

קעקועים
הם חלק חשוב בתרבות המסאית. לחיים שמנמנות אינן נחשבות יפות בעייני המסאים ולכן נהוג
לקעקע עיגולים על הלחיים שישמרו עליהן רזות. הקעקועים נעשים כבר בגיל ילדות באמצעות
חוט ברזל מלובן במדורה, ללא חיטוי. במקרה של הסתבכות וכאב משתמשים בתרופות המקומיות.

 גידול הבקר

רוב
בני המסאי אינם צדים את מזונם, אלא מתבססים בעיקר על בקרם וצאנם אותם הם מגדלים. הבקר
אינו רק מקור מזון, אלא בני המסאי משתמשים בו לשימושים שונים כגון: תכשיטים ודברי אומנות
מעורם ומכינים את בתיהם מגללי הבקר. גודל העדר מסמל את הביטחון הכלכלי והמעמד החברתי
של השבט.

חיי
המסאי, הפרט והשבט, סובבים סביב העדר. יש בו בעיקר פרות, כמה עזים ומספר חמורים.
השבט יושב בכפר, כול עוד יש בסביבה די מרעה. לנשים אין רכוש משלהן, הן מקבלות פרות
מבעליהן ומגדלות לעצמן עדר. במות הבעל, האישה מעבירה את עדר הפרות שקיבלה מבעלה לבניה.
אחד מבניה הופך להיות אדונה והיא עוברת להיות תחת חסותו, זאת משום שלה עצמה אין רכוש.
ילדים רועים את הבקר החל מגיל 6. בערב מכניסים את הפרות למתחם וסוגרים עם קוצים.
גדיים מכניסים לבתים.

השלב
הראשון בהקמת בכפר חדש הוא גידור הבקר והצאן.

 

הדת
המסאית שייכת לדתות אפריקאיות מסורתיות, שמתקיימות ביבשת מזה אלפי שנים.

המסאים
מאמינים באל אחד בשם אנגאי (Engai). אנגאי הוא בעל טבע כפול: אנגאי השחור – הנדיב
ואנגאי האדום – הנקמן. משכנו של האל הוא הר Ol Doinyo
Lengai  שמשמעותו "הר האלוהים" .
ההר ממוקם בצפון טנזניה.

הדמות
המרכזית בחיי הדת והאמונה של המסאים נקרא "laibon". אדם הנושא תואר זה
מעורב בריפוי ובשמניזם, נבואה, מבטיח הצלחה במלחמות או הורדת גשמים. בכל מקרה, כוחו
של הלאיבון בא לו יותר מכוח אישיותו ולאו דווקא מעצם תפקידו.

מסאים
רבים מחזיקים גם באמונה הנוצרית (מסיונריות) אבל לא ויתרו על האמונה באנגאי  מחזיקים בשתי האמונות. במידה פחותה יותר, חלק מהמסאים
המירו את דתם והתאסלמו. סביר להניח כי אינם מבינים ואינם תופסים את משמעות ההמרה לפרטיה.

המסאים
אינם סבורים שצריך להטריד את האל אנגאי בעניינים אישיים. אין צורך להתפלל לאלוהים בגלל
אי פוריות, כאבים וכיוצא באלה, גם לא להניח עבורו פתקים. אנגאי נענה לפניות כלליות
הקשורות לחברה כולה, כמו בקשה לגשם, למניעת מגיפות או בענייני מלחמה. באדם חולה, אשה
עקרה, תינוקות בעלי מום –  יטופלו ברוחות הזקנים
או הכוחות המיסטיים המשניים לאל.

למסאים
יש שני אלים שמשלימים זה את זה: "האל השחור", אל טוב וגומל חסדים שמביא את
הגשם, מצמיח עשב לבקר ודואג לשפע ולשגשוג; ו"האל האדום", אל הערב או הלילה,
שעלול להביא מוות ועונה יבשה. לפי אמונת המסאים, האל אנגאי ברא את המסאים בצלמו ובדמותו
ושלח אותם אל האדמה להיות שליחיו. כדי שייטיבו לבצע את משימתם הוא נתן להם מתנות, בעיקר
בקר. הם מאמינים שכל הבקר בעולם קדוש וכי אסור לפצוע את האדמה, משום שהבקר זקוק לעשב.
הם נמנעים מלחפור בורות מים, ואפילו אינם קוברים את מתיהם כדי לא לפצוע את האדמה.

בעבר
לא היו להם פסלים. התחילו בכך מאוחר יותר. מאמינים בכוח עליון, בורא הכול. רוחות
טובות מכוונות הכול. אסור להפר קודים, כי זה חטא לרוח האבות. הבצורת נתפשת כעונש
על פגיעה ברוחות.

נשים
מסאיות קלות לזיהוי בזכות ראשן המגולח, והחרוזים השזורים על בגדיהן. כמו כן, נוהגות
הנשים לעקור את אחת משינהן התחתונות. בניגוד לתרבויות שבטיות רבות, אצל בני המסאי לנשים
זכויות מסוימות והן אינן מדוכאות לחלוטין. אם כי יחסית לתרבות המערבית, מעמד הנשים
אצל המסאים הוא נמוך מאוד. האישה נחשבת לרכוש הגבר; היא אינה יכולה לקבל ירושה, ותפקידה
העיקרי הוא גידול הילדים. למעשה, עיקר כוחו ומעמדו החברתי של הגבר נקבע לפי מספר נשותיו
(אצל המסאים קיימת פוליגמיה) ולפי גודל עדר צאנו.

מבחינה
גאוגרפית, שבטי המסאים מרוכזים בדרום קניה ובצפון טנזניה, לאורך השבר הסורי-אפריקני.
אזורים אלה הם אזורי סאוונה יבשה ויבשה לסירוגין. רוב השטחים בהם חיים בני המסאי יודעים
תקופות יובש לפחות פעם בשנה ובתקופות אלו לא זורמים כמעט מים בנהרות, מכאן שמי התהום
הם מקור חיוני למי שתייה עבורם. בורות מי-גשמים מפוזרים במרחקים גדולים של כ-25 קילומטרים
זה מזה, ואחדים מהם אינם פעילים. כאשר יורד גשם מביאים המסאים מים מבריכות מי הגשמים.
בריכות אלה מזדהמות במהרה כתוצאה מכניסת העדרים וחיות פרא לתוכן בעת השתייה. מי הבריכות
מכילים ריכוז גבוה של חיידקים פתוגניים, הם אינם מתאימים לשתיית אדם ועלולים לגרום
להפצת מחלות. לעומת בורות מי הגשמים, עדיפים מי הבארות לאין ערוך. ארגונים שונים פועלים
למען מטרה זו, של הנגשת מים נקיים במשך כל השנה לכפרים מרוחקים ויבשים מפאת המחסור
הרב במי שתייה באפריקה

. למרות
שבני המסאי משתמשים בציד לטקסים שונים, הם אינם צדים את מזונם, אלא מגדלים בעצמם את
הבקר והעזים. תזונתם של בני המסאי, הכוללת בעיקר חלב, דם בקר ובשר, מכילה מעט מרכיבים
אחרים כדוגמת לחם וירקות, הנחשבים כנחותים. את החלב שותים המסאים באופן יום יומי, כשהוא
טרי ואינו מפוסטר, ולעתים אף יונקים ישירות מעטיני הפרה. הם עשויים לשתות אותו גם מחומם
או מורתח, כגיוון. החלב מתקשר בתרבות המסאית לנשים, לפוריות ולחיים על האדמה. הבשר
לעומתו, נחשב לאוכל שנאכל בטקסים ובמקרים מיוחדים ונקשר לגבריות, כוחות על טבעיים ולמוות.
כאשר מתעסקים עם בשר, מתעסקים במוות ולכן צריכה של בשר היא מאוזנת ומאופקת. אוכלים
בשר רק כשהפרה המרגישה רע. או כשיש טקס.

אחרי
ששוחטים את החיה בטקס מיוחד, שורפים את הבשר שלה. האש מסמלת יצירה ושינוי של כוח שניתן
לאדם על ידי אלוהים. בעוד לנשים ניתן הכוח של הפריון וההולדה, לגברים ניתן הכוח להדליק
אש. בעוד שהגבר מזוהה עם הדלקת האש, האישה מזוהה עם החזקת האש הדולקת. האש מסמלת את
ההבדל בין האדם לחיות שלא יודעות לשלוט על אש. האש הופכת את הבשר, שמזוהה עם המוות,
למזון מקודש. כלומר, בטקס שרפת הבשר, יש הולדה מחדש. לכן זהו כוח שמאוד חשוב לבני
שבט המסאי.‏ בעשורים האחרונים מגוונים המסאים את המזון בדבש, קטניות ועוד.

אחד
המנהגים של בני המסאי הוא שתיית תערובת של חלב ודם פרות. נועד להשלמת חלבונים.
חוסמים ווריד בצוואר הפרה, שהוא אחד משלושת הוורידים המחזירים דם ללב מאזור הראש והפנים,

יורים
חץ, פוגעים בווריד ומקיזים דם. אוספים את הדם בדלעת. מקיזים ממנו כליטר אל מיכל
קטן עשוי מדלעת ואז סותמים אתה פצע בתחבושת מבוץ, או צריבה עם גחל. נשים מבשלות את
הדם עם חלב. לעתים מערבבים את הדם במקל. את החלק שנקרש אוכלים כמו ארטיק. למנהג זה
יצא שם בעולם כאחד הסמלים המרכזיים של תרבות המסאי, אך למעשה שתיית החלב והדם היא אירוע
נדיר שנעשה באופן טקסי כחלק מחגיגות או כתרופה מסורתית לרפא חולי.

כיום
ניזונים חלק מהשבטים של בני המסאי גם מתירס ומגידולים נוספים שהחלו לגדל בעצמם, כך
שהבשר נצרך באופן לא סדיר וכבר אינו המאכל העיקרי שלהם. שינוי זה בתזונה נבע מנסיבות
הקשורות באקלים, שינויים במחזור העונתי של תוצרת החלב, עונות בצורת ויובש שגרמו לתמותת
בקר. אחד המאכלים שנכנסו לתפריט הבסיסי שלהם, בהשפעת שבטים אחרים מטנזניה, הוא האוגאלי
(Ugali) עיסה צמיגית עשויה מקמח
תירס, שנהוג לאוכלה עם חלב.

לידת
בנים ובנות היא חלק חשוב בתפקידה של האישה המסאית. אך בעיקר חשובים הבנים. תפקידם של
הבנים  לדאוג לקיומה ולהגנתה של אמם עד יום מותה.
עדר הפרות של אישה עקרה, שלא ילדה בנים, נמסר לבניה של אישה אחרת.

תינוקות
בשבט המסאי נולדים בעזרת מיילדות המתפקדות במקצוענות תחת תנאי היגיינה קשים. ברוב מוחלט
של הכפרים לא ניתן למצוא משככי כאבים, מים זורמים או אלכוהול לחיטוי הסכין החותכת את
חבל הטבור. המיילדות מנקות את האם והתינוק בעזרת חתיכת שמיכה טבולה במים. סיבוכים שונים
הם תדירים. לדוגמה, התארכות הלידה או לידת עכוז, גורמים לרוב למוות של האם, העובר או
שניהם. גם לפני הלידה נשקפות לאם וילדה סכנות שונות. עשבים מקומיים לעתים מתבררים כרעילים
לעובר ומהווים גורם שכיח להפלות.‏

אשה
יולדת אחת לשלוש שנים, בזכות ההנקה. יש לציין שהשימוש באבקת חלב הביא אסון לאפריקה
(גם משום שהגביר את הילודה וגם משום שגורם לתת תזונה בגלל שימוש לא נכון). בגיל 4,
מעבירים ילדים למעין "בית ילדים". האב גר בבית כשמתאים לו וכשלא, חוזר
לבקתה עם חבריו. המסאים לא מעבדים את האדמה. אינם רוצים לפצוע אותה (מאותה סיבה לא
קוברים את מתיהם). כל קבוצות הגיל עוברות השתלמות. מלמדים אותם לרעות בקר, לתת
כבוד לזקנים.

היחידה
המרכזית בחיי החברה המסאית היא הגיל. אמנם ילדים/בנים צעירים נשלחים לשמור על העגלים
והגדיים ברגע שהם לומדים ללכת, אבל חיי הבנים הם בדרך כלל זמן למשחקים ולהנאה. ילדות
צעירות מקבלות את האחריות על מגוון משימות כגון בישול וחליבה. תפקידם של הלוחמים הוא
בהגנה על הקהילה, ותפקידם בשלב זה הוא בעיקר להלך ברחבי המישורים, מעבר לגבולות נחלתם.
הם גם יותר מעורבים בניהול משק העדרים, מפתחים ומשפרים את יכולת המסחר והמשא ומתן.

לסיכום:
ילדים אחראים בעיקר על רעיית המקנה. בשנות בצורת הלוחמים לוקחים אחריות ורועים גם הם
את המקנה (לאזורים רחוקים ומסוכנים יותר). המבוגרים משיאים עצות. תפקיד הנשים בבניית
המכסה (enkaji),
אספקת מים, איסוף חומר בעירה, חליבה ובישול לכל המשפחה.

במחזוריות
של כל 15 שנים בממוצע בא לעולם דור חדש של לוחמים (Morans). דור חדש זה יכלול את כל
הבנים בני ה – 12 עד 25 אשר הגיעו לבגרות ועדיין לא מהווים חלק משכבת הגיל הבוגרת.
כדי להגיע לדרגת לוחם ותיק עובר המסאי דרך ארוכה. למעשה, מרגע לידתו מכינה אותו החברה
להיות מארון, היינו, לוחם ללא חת. כבר מגיל שלוש לומדים הילדים להתאמן במקלות כבחניתות
ולחקות את אבותיהם ואחיהם. בגיל שבע הם מתאמנים בירי חיצים איש על חברו ומשתתפים בפשיטת
העור מעל החיות הניצודות. בגיל זה הם מקבלים את חרב הסימי הנתונה בנרתיק אדום, ולומדים
להכין את נזרי הנוצות הצבעוניות, המאפיינים צייד מיומן.

אחד
הטקסים הידועים שבמעבר בין הילדות לבגרות (לוחם) הוא כמובן טקס המילה, המבוצע ללא כל
אמצעי הרדמה מקומיים. במהלך השנים הללו עושה הנער מאמצים להוכיח שהוא אמיץ ובוגר דיו
כדי לעבור את טקס המילה. טקסי המילה אפשריים בשתי קבוצות גיל: בגיל 15-13 או בגיל
20-18. ככל שיקדים הנער לעבור את טקס המילה, כך ייחשב מוקדם יותר לחבר בוגר בחברה ולאמיץ
יותר. אבל כדי להגיע לרגע הזה, עליו לעבור את כל מבחני האומץ בהצלחה. החשוב והמכריע
שבהם הוא מבחן אחיזת קרני הפר, שבמהלכו צריך הנער לאחוז בקרניים ולהפיל את הפר ארצה
במו ידיו. אם עבר את המבחן בהצלחה הוא כשיר למילה.

ההכנות
לטקס המילה רבות וארוכות. הנער משפץ או בונה בקתה מיוחדת ואוסף נוצות ציפורים, דונג
ודבש. הדבש נועד להכנת משקאות משכרים לטקס, ואילו הדונג נועד למריחת החיצים אחרי הטקס
כדי למנוע מהם לפצוע בני אדם, ובעיקר נערות. חפצים המסמלים את ילדותו מסולקים ושיער
ראשו מגולח. כמה לילות לפני הטקס נערכות חגיגות ובהן ריקודים סוערים, שנועדו, כך סוברים,
להפחית מהחרדה שבו נתון הנער ולעודד אותו. עבור המבוגרים זו חגיגה של זלילה במשך
יומיים – שלושה. הנערים לא אוכלים דבר מן החי, למעט קצת חלב.

את טקס
המילה מקיימים בשעות הבוקר המוקדמות לכל קבוצת בני הגיל. הנער יושב מול המוהל, ולאחר
שהלה מברך אותו, מתבצע ניתוח שנמשך כחמש דקות. לאחר החיתוך שמים אפר ומים על הפצע.
נער שמגלה במהלך המילה סימני פחד ממיט קלון על עצמו ועל משפחתו, והוא עלול להיות מגורש
מהכפר. אבל אם עבר את המילה בהצלחה, הוא נחשב כאחד הגברים, ומוענק לו התואר "לוחם
צעיר". בתואר זה יחזיק עד שקבוצת הגיל הבאה בתור תעבור את טקס המילה.

הילדים
מטופלים בבקתות . תהליך הריפוי לוקח בין 3 עד 4 חודשים. לאחר הטקס על הנערים ללבוש
בגדים שחורים (בעבר עורות, כיום בדים), לתקופה של 4 עד 8 חודשים. הולכים בנעלים
הפוכות, כדי לבלבל את הרוחות. על הראש כובע שחור, מקושט בנוצות ציפורים צבעוניות,
לפעמים מ-40 עופות שונים: חסידות, יענים, טורקו, שרקרקים, שלדגים וזהבנים. הם
יתקשטו בהן עד שייהפכו ללוחמים בוגרים. מאמהותיהם הם מקבלים עגילים, שנועדו להרחיב
את תנוכי אוזניהם. אוספים מתנות וכך גם מבשרים לנערות שהם גברים. הסטאטוס עולה. זה
של המתבגר וזה של הוריו. לאחר תקופת מה, הלבוש יוחלף באדום.

במהלך
תקופה זו הגברים הצעירים יתגוררו ב"מנייאטה" (manyatta), כפר שנבנה על ידי אמהותיהם.
בכפר מבודד שנבנה במיוחד לצורך זה . שם לומדים שיטות ציד ומלחמה ומתאמנים ברעיית הבקר.
בתום התקופה, הנמשכת משלוש ועד שבע שנים, הם שבים לכפרם המקורי כלוחמים לכל דבר . למנייאטה
אין אמצעי הגנה סביב (כדוגמת הכפר המסאי המסורתי – (Enkang – תהליך המדגיש את הפיכתו
של הנער הצעיר ללוחם אמיץ שתפקידו בהגנה על הקהילה. בתקופה זו אין ללוחמים בקר וכול
תפקידם הוא להסתדר לבד על מנת להפוך ללוחם. על מנת להפוך ללוחם ולהשתייך לשכבת הגיל
של המבוגרים, על הלוחמים הצעירים לעבור עוד מספר טקסים (טקס ה – eunoto  = להגיע לבגרות). תקופה זו, כוללת יותר מ – 10 ימי
שירה וריקודים רצופים. כאשר תקופה זו מסתיימת, דור חדש של לוחמים מצטרף לשבט ולשכבת
גיל הבוגרים, זכות המעניקה להם מעמד של מקבלי החלטות פוליטיות וחברתיות. מעמד גבוה
יותר הוא מעמד "הלוחמים הבכירים", אליהם יצטרפו הלוחמים הצעירים בשלב מאוחר
יותר בחייהם.

 

ברית
מילה לנשים רווחת. מטהרות אותן נשים אחרות. מייחסים לזה רצון למנוע מהן הנאה
מינית, אך הסיבה קשורה כנראה לכך שהדגדגן נתפש אצלם כשריד של איבר מין גברי ואשה
לא יכולה להיות אשה שלמה, כול עוד יש לה שריד של גבר. הגברים הבכירים מלים את הילדים
והנשים הבכירות את הילדות. ניסיונות של הממשלה הקנייתית לביטול מילת הנשים לא צלחו

אחד
מהטקסים המוכרים ביותר הוא 'ריקוד הקפיצות' שמבצעים בני מסאי צעירים בטקס ההתבגרות;
הם מזנקים לאוויר מעמידה ישרה, כדי להפגין את חוזקם וזריזותם. עד לאחרונה, גברים צעירים
נדרשו גם להרוג אריה מבלי להשתמש ברובים או כל נשק חם אחר, כדי לזכות בזכות לשאת אישה.
רשמית, מנהג זה פסק, אולם יש עדויות לכך שבאזורים המרוחקים והנידחים יותר של קניה,
יש מקומות שבהם עדיין מבצעים את טקס זה. בתקופה מאוחרת יחסית, לפני מאות שנים, נדרשו
נערים לבנות כפר משל עצמם ולשרוד בו לבדם כדי להוכיח את בגרותם, אולם מנהג זה נשכח
בגלל חוסר נוחות. יש שבטים שחיו בצפון והיו נוהגים לשלוח
עלם צעיר אל המדבר. אם היה חוזר לאחר חודש, היה מתקבל.

הבנות
– בהגיען לגיל ההתבגרות, עוברות טכס חניכה קבוע ומיוחד רק לבנות. את הטכס עורך אביה
של המתבגרת. הוא חוגג עם השבט כולו את התבגרותה של בתו. במהלך הטכס, נפרדת הנערה מכל
מה שקשור לחייה כילדה – ממשפחתה, ממלבושיה, ומתכשיטיה.

היא
מקבלת תפקיד חדש וזהות חדשה. זהותה החדשה של הנערה מתבטאת גם בגילוח שערותיה ובשינוי
שמה (גם בעולם המערבי משנות נשים את שמן עם הינשאן, ומקבלות את שם המשפחה של בעליהן).
בתום הטכס היא יוצאת מבית אביה, כדי להינשא לגבר אחר וללדת לו ילדים.

הבנים
– בהגיעם לגיל ההתבגרות, עוברים גם הם טכס חניכה ונכנסים אל חברת "המארונים".
"מארון" במסאית פירושו – לוחם. חלום חייו של כול נער הוא להיות מורן. במסגרת
השתייכותם לחברת הלוחמים עוברים הבנים הכשרה לקראת חייהם כבוגרים. שבע שנים נמשכת תקופת
החניכות של המארונים. מספר הנערים בחברת המארונים הוא ארבעים ותשעה. מספר זה הוא כפולה
של שבע מספר מקודש בתרבויות רבות.

שבע
השנים שמבלה המתבגר בחברת הלוחמים בני קבוצת הגיל שלו הן תקופת הלמידה שלו. כשם שהילד
בעולם המערבי מבלה את שנות ילדותו בבית-הספר, ולומד שם על התרבות וההיסטוריה שלו, ורוכש
מיומנויות החשובות לחברה שבה הוא יצטרך לתפקד כאדם מבוגר, כך לומד המתבגר המסאי את
הדברים החשובים והמקודשים לחברה שלו. הוא לומד את ההיסטוריה של שבט המסאי, את סיפורי
הגבורה של הלוחמים, כיצד הם ניצחו את אויביהם ואת חיות הטרף. הוא לומד גם את חוקי החברה
שלו בכל הנוגע לנשים ולמזון. ללוחמים –שיער ארוך, משוח. גרים בכפרים ללא גדר!
הפגנת אומץ לב. כשהצעיר הוא  מורן, אסור לו
להינשא. אבל הם יכולים לקיים יחסי מין. הנערות מביאות להם אוכל ואת עצמן.

לשבט
המסאי אגדות וסיפורים המיועדים לבנות, ואגדות וסיפורים המיועדים לבנים. והנה שיר ששרות
הנשים בטכס החניכה של נערה הנפרדת מבית אביה ועוברת לחיות בכפרו של בעלה:

"אלי,
אנו מתפללות אליך.

אנחנו
מתפללות לכל מה שיאה ויפה לנשים,

טוב
ויאה לנו לעשות את מה שעשינו מאז ברא אותנו האל,

טוב
ויאה לנו להכין קמעות לטכסי התבגרות,

טוב
ויאה לנו למול את ילדינו,

טוב
ויאה לנו לערוך חגיגות בשפע רב,

טוב
ויאה לנו לשמוח ולחגוג עם בירה העשויה דבש,

טוב
ויאה לנו לחגוג עם חלב, עם בשר ועם חמאה,

טוב
ויאה לנו כאשר בנינו יוצאים לרעות את העדרים.

אנו
מתפללות אליך מכל קצווי תבל.

אנו
מתפללות לכל מה שיאה ויפה לנשים.

אינני
כועסת עליך, אלי, אך תן לי ילד, ואז אקריב שור, כפי שלמדונו הזקנים.

אלי,
אנו מתפללות אליך.

אנו
מתפללות לכל מה שיאה ויפה לנשים,

טוב
ויאה לנו לנוח בצל,

טוב
ויאה לנו להיניק ילדים.

אלי,
אם מינקת, זמרו! אמרו מה יאה לנו[1]."

בתום
שבע שנות החניכה מתקיימים כמה טכסים. אלו מציינים לנער ולשבט כולו, כי המארון מוכן
לעבור מחברת הלוחמים-החניכים לחברת הבוגרים. עם היכנסו לחברת הבוגרים, הבוגר הצעיר
נושא לו נשים, מוליד ילדים ונוטל אחריות על המשכיות חיי השבט. במשך השנים נושא הגבר
המסאי נשים נוספות, ובכך הוא מגדיל את רכושו ואת כוחו בשבט.

בטכסי
המעבר, מתקיימת החלפת תפקידי השלטון בין האם לבנה. הבן שעומד להיהפך למבוגר נעשה אדונה
של אימו, והיא הופכת להיות בת חסותו. כדי להמחיש את השינוי ביחסים, ולהראות כי האם
איננה עוד שליטה על בנה, משחקים האימהות והבנים מעין משחק תיאטרון, שבו הבן לועג לאמו
ומבזה אותה. כל אחד מהם מנסה להיראות נלעג ולא מכובד בעיני השני. וכך באופן סמלי מבטא
הטכס הזה את העברת השלטון מהאם לבן.

השיר
ששרים הנערים בטכס המעבר לחברת המבוגרים:

"נזכור
איך נפלו אבותינו.

נזכור
את טרינה ודיקיר הגיבורים.

נזכור
את טרינה ודיקיר, שיצאו לקרב עם חניתות.

נזכור
את כל הגברים, שלבשו נוצות נשרים ויצאו לקרב בחניתות.

נזכור
את קולות הקרב, שהדהדו על הגבעות.

 

הם הרגונו
בחניתות, עד שמספרינו הגיעו למאות,

הם הרגונו
בחניתות עד שמספרינו הגיעו לחמישים,

הם הרגונו
בחניתות, עד שרק שבעה מאתנו נותרו,

הם הרגונו,
עד שטרינה ודיקיר נפלו, נזכור

את קולם
המהדהד על הגבעות.[2]"

מתחילים
משחקי מין בגיל מוקדם. הסקס חופשי למדי. גם עם נשים נשואות, אך בצנעה. אשה זקנה
מסבירה להם על דרך גבר בעלמה. מלמדת אותם להיזהר שהאשה לא תהרה. אם נערה מתבגרת,
זו "פשלה" של הגבר. אסור לנערה להרות לפני שבצעו בה ברית מילה.

גבר
הרוצה להינשא רוכש אשה במחיר 30-40 פרות. אין בעיה לרכוש אשה הרה. גם אם לילד.
בעבר רכשו מספר נשים. הרעיון היה שאם לגבר יש די כסף לרכוש אשה, עדיף שלא ייתן את
הכסף לבנו אלא יינשא בעצמו. בגיל 60 יהיו לו מספיק נשים ויוכל לתת כסף גם לילדיו.
המפגש עם התרבות המערבית שינה את התופעה. לצעירים נמאס להמתין וכיום רווחת
המונוגמיה.

בני
המסאי משתמשים באופן שוטף בסוגי צמחים שונים בעיקר למטרות רפואה אך גם כגיוון בתזונה.
בני המסאי נוהגים להכין מרקים שונים המבוססים על צמחים. אחד הצמחים הפופולריים הוא
עץ השיטה הנילוטית (Acacia nilotica)-
השורש והקליפה של העץ מורתחים במים והתמצית שנוצרת משמשת לשתייה לבד או כתוספת למרק.
בני שבט המסאי מאמינים כי התמצית מעכבת פחדים ונותנת אנרגיה ואגרסיביות והם נוהגים
לשתות אותה גם בתור סם לפני יציאה למשימות הדורשות אומץ ונחישות.

בני
המסאי משתמשים בכ-180 סוגי צמחים כדי לרפא מחלות. בה. בשפת המסאי "אולחאני"
הוא שם כולל לצמחים ולצמחי מרפא. המחלה העיקרית שפוגעת בבני המסאי היא המלריה שמשתוללת
באזור מחייתם, עקב הלחות הגדולה ומאגרי המים העומדים, המושכים את נקבת היתוש שמעבירה
את המחלה. מחלות נוספות שבני המסאי סובלים מהן לעתים קרובות קשורות למערכת העיכול-
המטופלים בכ-31 סוגי צמחים. בנוסף, מטפלים בני המסאי בזיהומים שונים במערכת השתן הטיפולים
צמחיים ומורכבים מ-14 סוגי צמחים.

טיפולים
נוספים המבוססים על צמחים אצל בני המסאי הם:

כאבים
ומיחושים- מכאב ראש עד כאבי גב. המסאים משתמשים בצמחים בעלי עלים בשרניים אשר מחוממים
באופן תדיר ומונחים על המקום הכואב.

מחלות
עיניים- מסוגים שונים וכוללים גם טרכומה נפוצות בעיקר אצל ילדים ומועברות באמצעות גורמים
מזהמים וזבובים שנמשכים לחלב ולגללי פרות. בני המסאי משתמשים בשרף הטבעי של צמחים שונים
כדי לנקות את המוגלה מהעיניים ובכך להקטין את הידרדרות הראייה.

פצעים
וחתכים- מטופלים בעזרת סולנום המונח על החתך עצמו. ידוע במיוחד הגימנוספוריה הטרופלה-
עץ אפריקאי קוצני- עוזר להגלדה אחרי טקס ברית המילה.‏

המודעות
להיגיינה בקרב אנשי המסאי עדיין מאוד נמוכה, אף שהיא במגמת עלייה. השפעת החברה העירונית
אמנם שולחת את אותותיה- בעיקר בכפרים הקרובים לערים- אך בקנה מידה קטן. הרגלי הניקיון
לוקים בחסר- לא נהוג לשטוף ידיים לפני הארוחה ואם כן, שוטפים במים בלבד ללא סבון. כלי
האוכל עשויים חומרים מתכלים ונהוג לנקות אותם בעשן של עץ מסוים המפיץ ריח טוב. את הצרכים
עושים בצדי הדרך ולרוב ללא שימוש בנייר או במים. המקלחת נערכת לרוב בנהר או נחל קרוב
בעזרת כלי קטן בו נעזרים על מנת לשפוך מים על הגוף ובעזרת סוג של סבון שמכינים מעץ
מקומי בשם איצ'יקו. רוב בני המסאי מתקלחים אחת למספר ימים עד שבוע.

הנשים
המסאיות גוזזות את שערן כבר מילדות ולאורך כל ימי חייהן. פעולת גזיזת השיער לוקחת חלק
בטקסי מעבר שונים ומהווה סמל בתרבות המסאי להתחלה חדשה ולמעבר לפרק חיים חדש. אף על
פי כן נראה כי אחד ממקורותיו של אחד מסימני ההיכר הבולטים של בני ובנות שבט המסאי טמון
דווקא בטעמים היגייניים. בעקבות חוסר הנגישות הכלכלית והפיזית לחומרי ניקוי כימיים כשמפו,
מהווה מנהג גזיזת השיער מענה חלקי לבעיית אחזקת השיער בחיי הכפר, ולעתים אף מונע באופן
מוצלח זיהומים שונים העלולים להתפתח על ראשי הנשים בהיעדר ניקוי ראוי. לעומת הנשים
הגוזזות את שערן כבר מילדות לאורך כל חייהן, לגברים דווקא מותר לגדל שיער החל מגיל
15 בהפכם ללוחמים, והדבר מעיד על בגרות. במקרה שהחליט אחד הנערים לגדל את שערו אין
הוא שוטף אותו אלא משמן אותו בשומן עיזים ומסדר אותו בצורת ראסטות. משעברו הנערים את
שלב הלוחמים והיו לגברים בוגרים הם חוזרים ומגלחים את ראשיהם.

השמירה
על החיים המסורתיים של המסאים נעשית קשה יותר ויותר במשך הזמן, לאור ההתפתחות והתיעוש
המתקדמים ביבשת אפריקה כולה.

בעבר
נהגו המסאים לחצות בחופשיות את גבולה של קניה עם טנזניה לשני הכיוונים, אולם כיום,
בשל מגבלות מנהליות, הם נוהגים לנדוד בעיקר בשטח המכונה "מסאי-לנד", שבו
שני מחוזות עיקריים, KAJIADO
ו-NAROK.
המחוז הראשון כולל בתוכו את הפארק הלאומי של אמבוסלי, המצוי מצפון למרגלות הקילימנג'ארו;
במחוז השני נמצאת שמורת הטבע המסאי-מרה. לאחר שקניה קיבלה את עצמאותה, בשנת 1963, נלקחו
מהמסאים כשליש מאדמותיהם כדי להקים את שמורות הטבע הגדולות. שליש נוסף מן האדמות אינו
ראוי למרעה, וכך נותרו המסאים רק עם כשליש אחד מאדמותיהם המקוריות. תהליך דומה קרה בטנזניה. השינויים הללו אילצו את בני המסאי לחפש מקורות מזון
והכנסה חדשים, וצעירים רבים החלו עוזבים את המסגרת המסורתית ו"נודדים" לחפש
את מזלם בערים הגדולות. גם החינוך שהמסאים זוכים לו בשנים האחרונות גורם לנטישת הדרגתית
של המסורת. אזורים, שהיו פראיים בעבר, מפנים את מקומם לשדות מגודרים שבהם מגדלים חיטה,
תירס, מעט סורגום ואפילו תפוחי אדמה. בעלי הקרקע הם בדרך כלל מסאים אמידים יותר, שנטשו
את סוכות הבוץ המקוריות לטובת בתים גדולים, מכוניות ומשאיות. המסאים, שסלדו מגדרות,
התחילו לגדר את חלקות הענק. הצטמצמות הקרקעות השייכות למסאים הפכה לבעיה
העיקרית המכבידה על המשך אורח חייהם המסורתי. המסאים ויתרו על שטחים גדולים שהיו שייכים
להם – הם מכרו או השכירו אדמה לשבטים אחרים, אולם המשיכו לרכוש עוד ועוד בקר, וכך לא
נותרו להם די שטחי מרעה. כיוון שהמסאים אינם יכולים לרכוש בחזרה את האדמות שמכרו או
לקבל שוב את האדמות שהשכירו, הם החלו "לנגוס" בהדרגה משולי השמורות. בשנות
ה-70 ניסתה הממשלה, בעקבות לחץ של גורמים בינלאומיים, להשפיע על המסאים שלא יחכירו
את אדמותיהם וישמרו אותן למען חיות הבר. כחלק ממסע השכנוע הזה הם קיבלו מהממשל נתח
גדל והולך מרווחי התיירות.

מגמה
נוספת היא הגידול ביוזמה המסאית. אם בעבר המסאים התייחסו בבוז ובעוינות לזרים ולא נטו
לסחור איתם, הרי שבעשורים האחרונים הם מתקרבים אל התיירים מיוזמתם והחלו גובים כסף
עבור ביקור בכפריהם. בני המסאי הקימו חניונים וחנויות מחוץ לשני הפארקים, והתיירים
הפכו מקור ראשי של תעסוקה למשפחות שמתגוררות לאורך צירי התיירות, ולקוחות טובים לסחר
חליפין של מוצרים וסחורות.