עתלית – מושבה ומחנה מעפילים

כתב: גילי חסקין

ראו קודם, באתר זה: עתלית העתיקה (עתלית ים) ;  המבצר הצלבני בעתלית

על האזור, ראו : סיור לחוף הכרמל.

על מקור השם, ראו : סיור לעתלית.

המושבה עתלית

אדמות השטח עליו הוקמה המושבה עתלית, נקנו תחילה על ידי פקידות הברון רוטשילד ב-1899. הקנייה לא היתה קלה. בעיתונות של אותם ימים נכתב: "מאז קנה אותה מאת המעדרים, ונמצאו עוד הפעם מעדרים חדשים, וחזר ונתפשר עם המעדרים וחזר ונתפשר עם המעדרים החדשים, ומעדרים צמחו כעשב השדה… והממשלה אכלה בקשישים  בכל פה, עד כי סוף כל סוף קמה למקנה.. ואחרי כמה הוצאות כסף, עלה להשיג רישיון לבניין בתים"[1]. האדמות עובדו תחילה באריסות על ידי ערבים, תושבי הכפרים עתלית ועין חוד הסמוכים. לאחר שנתיים התעורר חשש שהאדמות תוכרזנה כשטח "מחלול" ולכן התעורר הצורך להעלות לקרקע עובדי אדמה עבריים. יק"א העלתה לקרקע עשרה איכרים צעירים מזיכרון יעקב, שפיה ובת שלמה. שניים היו רווקים ושמונה נשואים. העלייה לא היתה לשם התיישבות של קבע – שהרי לרובם היה משק ומשפחה שנשארו במושבות הללו – אלא כדי לקיים נוכחות במקום. צורך זה השתלב יפה בתהליך הארגון מחדש שנעשה בידי יק"א, באותו זמן, בזיכרון יעקב ובנותיה[2]. יק"א, שהברון העביר לניהולה את המושבות בינואר 1900, נקטה צעדים שיצרו מציאות התיישבותית חדשה: סייעה להכניס גידולים חדשים למושבות הוותיקות, במקום הכרמים שנעקרו, והגדילה את מכסות הקרקע לאיכרים. דוגמא מובהקת לכך הן האדמות החדשות, סביב זיכרון יעקב ובנותיה. מהן צמחו המושבות, גבעת עדה ועתלית. [3]

בשל בעיות לגאליות, הגיעו מתיישביה הראשונים כ"אריסים" של איכר גרמני מחיפה, שחכר לכאורה את השטח. הוקמו שני צריפים, והשטח נזרע תבואות. היבול בשנה הראשונה היה דל, משום שבאותה שנה היתה בצורת. אך איכרים אחרים באו במקום אלה שחזרו למקומם. הפקידות היתה מעוניינת בכך כדי שלא לאבד את השטח והאיכרים, שנקלעו למשבר, משום שבשלוש המושבות נעקרו אלפי שתילי גפן, קיוו להכנסות מן התבואה. כך המשיכו לזרוע את אדמת עתלית בקבוצות שהתחלפו, עד שקמה מושבת הקבע בשנת  1904. [4]

האתר הראשון היה כנראה כ-1.5 ק"מ מצפון למושבה הנוכחית (בתחילת שדירת הדקלים המוליכה לחוות אהרנסון. לפי גרסה אחרת, היה זה בכניסה לנחל מערות, לצד הדרך העולה לבית אורן). בשנת 1904, כשהוחלט ביק"א על הקמה מסודרת של המושבה, הועתק מקומה לאתר הקבע, בשולי רכס גבעות הכורכר, שממערב למישור החוף, למקומה עד היום[5]. אתר ההתיישבות המקורי ניטש. ממבניו לא נותר דבר ואף זיהויו נתון במחלוקת. עתלית שייכת לקבוצת המושבות, שאתרי האחיזה בקרקע בהן היו אתרים חדשים, כלומר, קודם לאחיזת המתיישבים היהודיים לא היה באתר מבנה או בית. עתלית, כמו בת שלמה, היו מושבות-בת של זיכרון יעקב. לשתיהן נבחרו אתרים מוגבהים. השיקול המרכזי בעתלית היה הקרבה לשדות וההתרחקות משטחיו המוצפים של נחל אורן. על כן אותרה המושבה על רכס הכורכר, שהיו לו יתרונות על פני המישור הסמוך. קודם לכן נשלח למקום הלל יפה, שהגיש ליק"א דין וחשבון בן 12 עמודים ובו דיון מפורט בכל מרכיבי האיתור: אוויר, ריחוק מהים, טיב הקרקע וכיווני רוח. דבר המעיד על המקצועיות של יק"א[6].

היה ויכוח היכן לבנות את הבתים, בגלל המיקום של אדמות המושבה בין הרי הכרמל ממזרח, לרצועת כורכר ממערב וחוסר ניקוז טבעי לים – התהוו במקום שטחי ביצות ובהם דגרו יתושי אנופלס. לבסוף הוחלט להקים את הבתים סמוך לקרקעות החקלאיות. יש טענה, שהמגורים בראש הגבעה נפסלו, כדי שלא יבלטו מדי, מול השכנים הערביים. מעל לבתים, על הגבעה, נבנה קיר אבן, במחשבה שיהיה מגן מהרוחות, שהביאו עמן ריחות רעים ויתושים. עלו לקרקע 15 נפשות, גברים כולם ולמושבה הוקצו 7,000 דונם[7].

באתר החדש נבנו להם עשרת הבתים הראשונים, כאשר הדגש הושם על בטחון המתיישבים[8]. לפי תפיסה זו, לכל שני בתים היה קיר משותף ובין שתי החצרות היתה כניסה משותפת. כעבור שנה נוספו עוד שתי משפחות ונבנו עוד שני בתים וגדר אבן נוספת. בבניה ניצלו את אבן הכורכר המקומית. לכורכר יש יתרון של נוחות בחציבה ובסיתות, אך חסרונו הוא ערכיותו המורפולוגית הנמוכה והוא מתבלה במהירות על כן העדיפו להשתמש בו בעיקר לצורכי בניית מבני המשק והמחסנים ואילו לבניה, העדיפו להשתמש באבן גיר[9].

כל מתיישב קיבל מיק"א 250 דונם אדמה, בית, רפת, אורווה ומחסן וכן סכום כסף, לרכישת ציוד חקלאי. התמורה היתה אמורה להיות מוחזרת ליק"א, בתוספת ריבית של 3% תוך שלושים שנה. לכל איכר היה משק מגוון, במרכזו עמדו גידולי שדה ולצדם גפנים, ירקות בעיקר לאספקה עצמית. המשק כלל פרות, תרנגולות, שוורים לחריש (אחר כך הוחלפו בפרדות), חיטה ללחם, שעורה לבעלי החיים, ענבי יין, ענבי מאכל וירקות. חצר המשק כללה: בית קטן ושירותים בחצר, מחסן לכלי עבודה, אורווה לפרדות – שהכילה גם מחסן לשעורה ומחסן גדול יותר לתבן.   מבנה נוסף היה הרפת שבה היו בדרך כלל 2-3 פרות חולבות. מאחורי המבנים היתה חצר נוספת ובה שער, שנקראה החצר השנייה. אליה הוציאו את בהמות העבודה למנוחה בימי הקיץ החמים. מעבר לחצר השנייה היה הלול ועוד חלקת אדמה קטנה שנקרא ה"חכורה" ונועדה לגידול עצי פרי, ירקות עונתיים ותלתן לתרנגולות. בתכנון הפיסי של המושבה נעדר מבנה מיוחד לבית ספר, עד מלחמת העולם הראשונה. כנראה משום שהיתה מושבה קטנה מאד.

בשנת 1910 הוקמה ממזרח למושבה, תחנת הניסויים החקלאיים, על ידי האגרונום אהרון אהרנסון, מזיכרון יעקב במימון אמריקאי. שיא פעילותו הבוטנית היה גילוי אם החיטה, תגלית שהביאה לו פרסום עולמי. אהרנסון עסק בתחנה בהשבחת זנים, בהתאמת כלים חקלאיים ובמחקרים. במבנה של תחנת הניסויים נקבעו לראשונה בארץ, רשתות על החלונות. דקלי הוושינגטוניה שבכניסה לעתלית הובאו ונשתלו על ידו. כאן הקים את רשת הריגול ומכאן נוצר הקשר עם ספינות הריגול הבריטיות[10]..

אדם שעבר בעתלית בשנת תרע"א / 1911 מספר: "המושבה בין חיפה לבין סאמארין (זכרון יעקב), בה העשרה בתים[11]. המתיישבים הקימו להם שורה אחת של בתים, צמודים זה לזה, כגוש אחד, למען בטחון תושביהם. בקצה שורת הבתים, היה בחדר צנוע – בית ספר ובחדר אחר – בית כנסת. בשנים הראשונות סבלו התושבים ממלריה, בשל הביצות שהשתרעו ברצועת החוף הסמוכה[12]. תושבי עתלית היו תלויים במושבה זיכרון יעקב, שממנה קיבלו שירותי מנהל וציבור. את ההתמודדות בקדחת הוביל הרופא הנודע הלל יפה, לאחר ששב לנהל את בית החולים בזכרון יעקב, לאחר כמה שנים כפקיד ביפו. הוא נהג להגיע לעתלית, אחת לשבוע, בליווי הרוקח[13].

הלל יפה, מומחה לקדחת, שהיה ממונה גם על שלום תושבי עתלית, הביע את דעתו כי "מצבה הסניטרי של עטלית [כך] הוא נואש. מלבד ה"דנגה", שלא פסחה על שום בית, חדורים המתיישבים ממלריה (קדחת), ויש חששות רציניים לעתיד הקרוב. האקלים הוא רע.  מצב הבתים, מצב באר המים, סידור העבודה, חריש עמוק ליד הבתים, העדר כל שירות רפואי… הכול יוצר אוויר קשה, ומוטב שכולם ילכו מכאן. בית החולים מלא חולי עטלית [כך]. הוא פשוט מצילם ממוות". אולם התושבים לא עזבו. הם העדיפו להיאחז במקום. כעבור שנתיים בערך, הודיע הלל יפה, כי המצב בעתלית הוטב, עד כדי כך, שחזקה בו התקווה כי המקום הזה יצא מכלל סכנת המלריה, הודות לאמצעים הנמרצים שנקטו בהם, יבוש הביצות ותיעול נחלי המים. חלקו התחתון של נחל אורן, ואדי דוסטרום, היה מקור הקדחת. הלל יפה הודיע: "המצב בעתלית משביע רצון. כמעט שאין קדחת. כל זה הודות לחלוקת כינין ולנפט, שיצקנו על מקורות האנופליס ובייחוד בואדי דוסטרום. כל האיכרים עובדים, פניהם טובים והם מלאי מרץ". בסוף 1911, דיווח יפה: בעטלית [כך] יש 60 תושבים. משפחה אחת מרומניה והאחרים מאנטוליה (טורקיה) וקפריסין"[14]. הסופר יוסף קלויזנר, שביקר בעתלית בשנת תרע"ב (1912), מספר: "מושבה קטנה, שיש בה 22 משפחות, כחמישים נפשות. כולן עובדות בעצם ידיהן. החידוש במושבה זו הם הגרים בה. אלה הם נוצרים רוסים, שקיבלו את הדת היהודית… מפני הרדיפות שרדפו אותם הממשלה הרוסית, עזבו רבים מהם את רוסיה, וטבעי היה שילכו לארץ ישראל"[15]. למעשה פגש קליוזנר רק משפחת גרים רוסיים אחת בלבד. היא משפחת אברהם ושרה מטביוב[16]. כבמקרים אחרים, כאן לפנינו גרי צדק, לשעבר "סובוטניקים" מחבל אסטרחן, שבחרו לעצמם את השמות המקראיים אברהם ושרה. גרים אלו היו "סניף" של משפחת מטביוב מכפר תבור[17]. אברהם מטביוב הגיע לעתלית בשנת 1908 בקירוב, לאחר שעבד במשך תקופה לא ארוכה במושבות סג'רה ובית גן. הם התנסו בעבודת האדמה תחילה בחדרה ולאחר מכן במושבות הגליל התחתון. במסגרת "מדיניות ההעברות" שאותה נקטה יק"א, מאז ימי חיים קלווריסקי בגליל התחתון, נשלחה המשפחה, על ידי האגרונום ז'יל (יואל) רוזנהק, פקיד יק"א, אל עתלית המבודדת ומוכת המלריה. אברהם מטביוב נודע גם כמשורר עממי לעת מצוא, כנגר אומן וכ"קלסניק", שפירושו ברוסית "עושה גלגלים". הוא עסק לפרנסתו, שנים רבות, בבניית צריפים ועגלות, ויצר בהתנדבות, ללא שכר, את ארון הקודש במושבה. בשנות ה-20 הסבו את שם משפחתם לעברית ובחרו בשם "מכבי" [18].

מסופר כי ב"מסע המושבות" (1913)[19], דנו הרבנים עם האיכרים, בנוגע להפרשת תרומות ומעשרות. ההתלהבות שנוצרה גרמה למתיישבים לבקש מהרבנים לתת למושבה, שם בעל צליל עברי מובהק יותר. בעקבות כך הרבנים הציעו את השם "תרומיה", הלקוח מספר יחזקאל: "והייתה להם תרומיה מתרומת הארץ"[20]. השם נתקבל, כמעט פה אחד (בהתנגדות בודדת) והרבנים המשיכו לחיפה. השם החדש במהרה נשכח והמתיישבים חזרו להשתמש בשם "עתלית", שכן, גם הוא נחשב לשם עברי קדום[21].

בעיה קשה עמה התמודדו התושבים, היו היחסים עם חלק מהכפרים שהקיפו אותם. באזור המבצר הצלבני, שכן הכפר עתלית. בהמשך, לכיוון דרום, נמצאו כפרי "המשולש הקטן": אג'זים (כיום כרם מהר"ל), ג'בע (כיום גבע כרמל) ועין ע'זאל (כיום עופר). לכיוון הים שכנו הכפרים סרפנד (כיום צרופה) וכפר לאם (הבונים). בינם לבין עתלית, בראש רכס הכורכר, שממזרח לכביש החוף, שכן כפר ארמני קטן, בשם שייח' בורייך ("כורע ברך"), ייחודי בארץ. תושביו היו ארמנים, מניצולי הטבח שעשו בהם "הטורקים הצעירים" בשנת 1915. בעל הקרקעות ריחם על הפליטים האלה והעניק להם מאדמותיו כדי שיקימו להם בית חדש[22]. הכפר היה קיים עד שנות ה-60 ורק אז נטשו אותו אחרוני תושביו ועברו לחיפה. תושבי עתלית סבלו זמן רב, עד תום תקופת המנדט מהתנכלויות ערביי טירה. הם שרפו את הגרנות, העלו עדרים על השטחים החקלאיים, גנבו ציוד חקלאי והרגו את אחד השומרים. עם ערביי עין חוד היו יחסים טובים. בתנופת הפיתוח שעברה עתלית החל משנות השבעים, עבר גרעין הקבע של המושבה שינויים רבים. כמה ציוני דרך נעלמו, ביניהם "הבית הציבורי", (הבניין המרכזי בו ישבו פקידי יק"א / פיק"א ומשרתי הציבור).

בשנת 1920 התיישבו שמונה דייגים עבריים , כולם משוחררי 'הגדוד העברי האמריקאי', בחורבות המבצר הצלבני של עתלית והצליחו לפתח את הדיג, למרות תנאי החיים הקשים. בסופו של דבר לא עמדו בפני הקדחת והתנאים הרעים ונאלצו לעזוב את המקום[23]. בין חלוצי הדיג היה אהרון לוי אהרונוב , שנישא ללאה מטביוב, בת המושבה[24], שהיתה ה"בשלנית" ומנהלת מטבחם של חלוצי הדיג העברי בעתלית[25].

בשנת 1922 הקימה פיק"א את חברת המלח. המקום נבחר בשל תנאי הקרקע. החרסית הרבה שבשכבת הקרקע, שמנעה ממי הביצות לחלחל, התאימה להקמת בריכות אידוי של מים מלוחים מהים הסמוך, שנשאבו והוזרמו לבריכות. איסוף המלח ארך שלושה חודשים ויצר פירמידה של מלח, שנראתה למרחוק.  ועם הזמן, ככל השתכללו האמצעים הטכנולוגיים, צמצמו את תקופת האיסוף.

בסוף שנות ה-20, הקימו עולים ממזרח אירופה, שכונה נוספת, סמוך לחברת המלח, שנקראה "עתלית ב". בתחילת שנות ה-30 הצטרפו למקום עולים מגרמניה ונבנתה תחנה לטחינת גרעיני חיטה לקמח. הוקמו גם משקים חקלאיים שהתבססו על רפת, לול, כרמים וירקות. בית הספר שכן בבניין קטן בן שלושה חדרים. חדר אחד שימש כגן ילדים. בחדר שני, גדול יותר, למדו דרך קבע, שתי כיתות. בחדר נוסף למדה כתה נוספת. עם הזמן הוקם צריף בחצר, סמוך לבניין ובו למדו עוד שתי כיתות.

מדי שבת הובא סרט לעתלית. בערבי קיץ הוקרנו הסרטים בשטח פתוח. את המושבים הקיפו בשקי חול, כדי למנוע כניסה ללא תשלום. בחורף היתה הקרנה באולם המסעדה של חנות המכולת. אם היה חשש לסצנות ארוטיות בסרט, היה המורה ניצב בפתח המכולת ומונע מהילדים להיכנס. בקיץ, הילדים המנועים להיכנס, נהגו לשבת בחוץ ולראות את הסרט מצדו השני של המסך.

מחנה המעפילים עתלית

בשנת 1932 הוקם בעתלית מחנה עבודה לאסירים, על-ידי שלטונות המנדט הבריטי בארץ ישראל. בשנים 1939- 1948 הוסב המחנה ושימש כמחנה מעצר למעפילים, אשר שהגיעו לארץ-ישראל בדרך בלתי חוקית בים וביבשה ונתפסו על ידי הבריטים. המעפילים שנתפסו הועברו למחנה בעתלית ושוחררו על חשבון מכסת העלייה הכללית שהשלטון הבריטי קבע.

תפוסתו המקסימלית של המחנה היתה כ-3,000 איש. בכל תקופת תפקודו כמחנה מעצר למעפילים, נעצרו בו עשרות אלפי מעפילים למשך פרקי זמן שונים, החל ממספר ימים ועד לשנתיים. במחנה שהו גם עולים חוקיים לתקופות של כמה ימים לצרכי רישום וחיטוי. במחנה נבנו כ-100 צריפי עץ, רובם שימשו למגורי המעפילים ובחלקם פעלו המרפאה, המטבחים, חדרי אוכל ומגורי הסגל. תנאי המחיה של המעפילים היו סבירים יחסית והם זכו ליחס סביר מצד השלטונות שכללו ארוחות סדירות וחופש תנועה סביר בתוך גבולות המחנה. עם זאת, המחנה היה מחולק למחנה לגברים ולמחנה לנשים וזאת במטרה למנוע בריחה ומשפחות רבות הופרדו במהלך שהותם במחנה[26].

מעפילי אניית "קולורדו", היו הראשונים שנתפסו והועברו למחנה למעצר ממושך של יותר מכמה ימים. בליל 10/10/1945 פרץ למחנה כוח מהגדוד הראשון של הפלמ"ח, בפיקודו של נחום שריג, ושחרר את כל 208 המעפילים שהיו עצורים במקום. בעקבות חטיפה אלימה של עולים, שהעפילו רגלית מסוריה ולבנון והשתכנו בכפר גלעדי שבצפון הארץ, על ידי הבריטים וכוונתם להסגיר אותם חזרה לארץ המוצא, שם צפוי היה להם מאסר עולם עם עבודות פרך, הוחלט כי יש לפרוץ את מחנה המעצר בעתלית ולחלצם ממנו, למרות קרבתו לבסיסי צבא בריטים גדולים והעדר דרכי תחבורה בטוחות לפיזור המעפילים. יומיים לפני המבצע הסתננה למחנה חוליית פלמ"חאים, אשר שימשו כמדריכי אימון גופני וג'ודו בפלמ"ח, במסווה של מורים, במטרה לארגן את המעפילים ולהשתלט על הזקיפים הרבים ששמרו על המחנה[27]. נתיב הבריחה ותנועת הכוחות תוכנן על ידי דווידקה נמרי, ששהה בבית אורן יומיים קודם למבצע.

מבצע זה פתח את המאבק המזוין בבריטים, שנמשך בכל מה שקשור להעפלה עד קיץ 1947 ("המאבק הצמוד"). היתה זו פעולה מורכבת ואפילו מסובכת: בשחרור מעפילי עתלית השתתפו כמאה פלמ"חאים, שצריכים היו להשתלט על המחנה ושומריו ולהעביר את המעפילים למרחק של כמה עשרות קילומטרים, למקומות מסתור, מבלי שהפיקוד האנגלי יידע על הפעולה בשלב מוקדם וכשייוודע לו עליה, לא יוכל לתפוס את הבורחים[28]. הכוח פרץ למחנה בפעולה משולבת משלושה כיוונים, כאשר על הכוחות הפורצים פיקדו נחמיה שיין[29] , סגן מפקד הגדוד, יצחק רבין ומדריך קרב מגע מיכה פרי, ושיחרר 208 האסירים.

בזמן שקבוצה אחרת של פלמ"חאים שמרו על בסיסי הצבא הבריטי הצמודים, נלקחו האסירים ברכב וברגל ובמהלך הלילה חצו את הכרמל, במעלה נחל אורן, דרך עספיא, נחל נחש (ואדי חיה), שנודע בתלילותו והגיעו עם שחר ליגור[30]. הכוונה היתה לפזרם בין יישובי הסביבה,  אולם בואה של המשטרה הבריטית עיכב את הפיזור. הקיבוץ נחסם מכל עבריו על ידי מכונות חקלאיות, כאלף מתושבי חיפה והיישובים הסמוכים מלאו את הקיבוץ, והבריטים ויתרו ולא נכנסו אליו ולא נוצר כל מגע בינם לבין המעפילים או אנשי הישוב. המעפילים הוסתרו בבתי החברים ביגור, ואחר כך פוזרו ברחבי הארץ[31]. על המבצע הזה ושיתוף הפעולה של קיבוץ יגור, כתב יורם טהרלב את שירו "צל ומי באר". במלאת חמישים שנה לפריצת כלא עתלית, החליפה ועדת השמות הממשלתית את שמו של נחל נחש ל"נחל מעפילים", על שם מבצע זה[32].

בעקבות "השבת השחורה" (29 ביוני 1946), הובאו למחנה  עתלית עצורים שנתפשו במהלך חיפושי הנשק (בעיקר בקיבוץ יגור). שם נהגו בהם ביד קשה. השוטרים היכו אנשים שסירבו לתת את טביעת אצבעותיהם. והתעללו בהם. רק לאחר שהודיעו נציגי העצורים כי יפתחו בשביתת רעב, נפסקו העינויים, כעבור מספר ימים פונו העצורים לרפיח. המחנה בעתלית פונה כולו לצורכי אחזקת המעפילים, שכן העליה הבלתי לגלית התגברה בעצם הימים ההם[33].

החל מתחילת 1946 נתפסו אניות מעפילים בקצב גדול, המחנה התמלא עד אפס מקום והבריטים החלו לגרש את המעפילים שנתפסו למחנות בקפריסין‏. ב-1947 הגיעה הסוכנות היהודית להסדר עם הבריטים על פיו הורשו חלק מהשוהים במחנות המעצר בקפריסין להגיע לארץ ישראל ובלבד שישהו בעתלית עד לקבלת "סרטיפיקט". הסוכנות היהודית קבלה לידיה את הניהול הפנימי של מחנה המעפילים כמחנה עולים‏. עם הקמת המדינה, פונה המחנה והאסירים הנותרים שוחררו[34].

כמו כן, עצרו הבריטים במחנה זה, גם את עצירי המחתרות. החקלאים שהביאו תוצרת חקלאית למחנה, היו מבריחים בתחתית הארגזים, כלים לחיתוך הגדרות. מעת לעת היו נמלטים כמה עצירי מחתרת ומוצאים מחסה זמני בבתי האיכרים. כאשר היתה מגיעה רכבת עם נשק, ממחנה החימוש הקרוב, היו הבריטים עוצרים בתחנה המקומית, הולכים לשתות בירה במסעדה סמוכה, שם מכרו להם במכוון את הבירה במחיר מוזל. בעוד הם שותים, היו חברי ההגנה עולים לרכבת, משליכים את רובים החוצה ובטרם תגביר הרכבת את מהירותה, היו קופצים ממנה. אוספים את הנשק ומחביאים בחולות ליד קיבוץ נווה ים. בבקר מוקדם היו מעבירים בשטח עדר צאן, שהפרשותיו מנעו מהכלבים לגלות את עקבות הבורחים. אחר כך היו מחביאים את הנשק ברצפת המשאיות שהובילו מלח, למקומות שונים בארץ.

עתלית לאחר קום המדינה

עם קום המדינה, שוכנו עולים חדשים במחנה המעצר בעתלית והמקום כונה "שער עליה ב'". במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים, שהו במחנה אלפי שבויים מצריים. בלחץ עסקנים מקומיים לא צורפה עתלית למועצה האזורית, אלא הפכה למועצה מקומית. ליישוב החקלאי שמנה 450 נפשות, נוספה מעברה שאכלסה 3,500 נפש, מבלי שהישוב היה ערוך להתמודד עם בעיותיה. לאחר חיסול המעברה, הקימו בעתלית מרכז קליטה לעולם מברית המועצות ומאתיופיה[35].

עתלית היא יישוב במעמד מוניציפלי של ועד מקומי במועצה אזורית חוף הכרמל. בעבר, משנת 1950 ועד איחוד הרשויות של שנת 2003, הייתה עתלית מועצה מקומית, ששטח השיפוט שלה היה 14,000 דונם. מספר התושבים המעודכן לסוף 2018 הוא 8,000.

הערות

[1] חבצלת, 22 נובמבר 1901, גליון 18

[2] רן אהרנסון, "שלבים בהקמת מושבות העליה הראשונה ובהתפתחותן", בתוך: מרדכי אילאב (עורך), יצחק בן צבי, ירושלים תשמ"ב, עמ' 80

[3] שם, עמ' 75

[4] שם, עמ' 80.

[5] החוקר רן אהרנסון כותב בספרו "לכו ונלכה"  נתונים מסוימים על עתלית (אדמות נקנו על ידי יק"א בשנת 1901, המושבה נוסדה בשנת 1903) ואילו בספר העליה הראשונה , כותב אותו חוקר (רן אהרנסון) דברים שונים (הקרקעות נרכשו על ידי פקידות הברון בשנת 1899 והעליה לקרקע בשנת 1901).. בספר הראשון כתוב שהמושבה עלתה לאתר הקבע ב-1906 ובאחר, ב-1904. תשובת רן אהרנסון היא שספר העליה הראשונה נכתב מאוחר יותר, לאחר שרכש ידיעות נוספות. בנוסף, שאלות חשובות נותרו  פתוחות: (א) מתי נרכשו אדמות – עם חתימה בלחיצת יד, או חתימת ההסכם עם בעל הקרקע? עם רישום ראשוני של הנכס בטאבו או עם קבלת הקושאן עליו? (ב) מתי מוקם יישוב: עם חריש גבולותיו או העיבוד הראשון של אדמותיו? כשקבוצת עובדים זמנית עולה למבנה כלשהו, לרוב גם הוא זמני? כשבעלי הקרקע החדשים עולים לאדמתם או כשמשפחותיהם מצטרפות אליהם? כשמתחילים לבנות את יישוב הקבע? אין הסכמה מקובלת, ולרוב לכן היו וישנם כמה מועדים.

[6] יוסי בן ארצי, המושבה העברית בנוף ארץ ישראל 1882-1914 , יד בן צבי, ירושלים, תשמ"ח. עמ' 103-105

[7] רן אהרנסון, עמ' 83

[8] ר' אהרנסון , עמ' 89

[9] יוסי בן ארצי, המושבה, עמ' 141

[10] כנראה שגם  מוכתר עתלית, דוד דודסקו, שהיה ממייסדי המושבה, פעל במסגרת ארגון הביון. לאחר גילוי הרשת, הוגלה מוכתר עם כל משפחתו לדמשק  ובעזרת שתדלנים, הועבר לאנקרה

[11] מ' דיסקין, מאמר מרדכי, תרע"ב, עמ' ז'.

[12] זאב וילנאי, אריאל , אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל, תל אביב, 1979עמ'6029-6030

[13] ר' אהרנסון, לו ונלכה, סיורים במושבות העליה הראשונה, יד בן צבי, ירושלים, 2005,  עמ' 222-223

[14] הלל יפה, דור מעפילים תש"ל, עמ' 279, 285, 298

[15] י' קלוזנר, עם וארץ קמים לתחיה, מסע בארץ ישראל א, תל אביב תש"ד, עמ' 195.

[16] אחד מניניהם הוא ניצב בדימוס אליק רון

[17] אברהם הוא דודו של מיכאל מטביוב מכפר תבור.

[18] יואב רגב, "סובטניקים " בגליל, גרי הצדק הרוסיים במושבות הגליל, אחיאסף, נתניה 2009 , עמ' 172-173

[19] בחורף תרע"ד (1913) יצא מסע ייחודי של גדולי הרבנים ביישוב היהודי בארץ ישראל אל היישובים החדשים ביהודה ובגליל. הן למושבות העלייה הראשונה וההתיישבות החדשה של פועלי העלייה השנייה.

המסע נערך בעל ידי עשרה רבנים ובראשם הרב אברהם יצחק הכהן קוק והרב יוסף חיים זוננפלד. במהלך המסע, שנערך ביוזמת הרב קוק שכיהן אז כרבן של "יפו והמושבות", ביקרו הרבנים בעשרים ושישה יישובים בצפון הארץ,. המסע החל ביפו ונע במשך חודש ימים ממושבות השומרון, אל מושבות הגליל, טבריה צפת וחיפה. מסע מיפו לגליל בימים ההם, היה ארוך, מפרך, ודרש השקעה רבה בארגון וגיוס ממון. באופן מעשי, התרכזו הרבנים בכמה מטרות: השפעה על שיפור החינוך על ידי שילוב בעבודה של מורים יראי שמיים, קדושת השבת, מצוות התלויות בארץ (סדרי הפרשת תרומות ומעשרות). מטרת העל שמובאת בהקדמה לחוברת 'אלה מסעי' אותה הדגיש הרב קוק: "לחדור אל עומק הלב של הפועל הצעיר שאף על פי שחלק ממנו שבוי הוא בידי דעות זרות אשר נסחפו מהשפעה נכרית, בכל זה חי גם בו אותו הרשף הישראלי, שבגעת בו יד רצויה ורוח נאמנה ישוב והיה לאור ישראל ושלהבת קודש". ארגון הפקידים והאמרכלים של אמסטרדם לקח על עצמו את מימון הוצאות המסע, ונציג הארגון בארץ, הרב בנימין יונתן הלוי הורוויץ, היה מהמשתתפים במסע. (על ביקרום בזכרון יעקב, ראו באתר זה: זכרון יעקב במאה העשרים). .

[20] (ספר יחזקאל, פרק מ"ח, פסוק י"ב)

[21] י"ח זוננפלד, האיש על החומה, ב, תשל"ג, עמ' 302.

[22] יהודה זיו, רגע של מקום, סיפורים מאחורי שמות מקומות, צבעונים, תל אביב, תשס"ה, עמ 110.

[23] שרה בת הלל ינובסקי, "הכשרה חקלאית", בתוך: י' ארז (עורך), ספר העלייה השלישית, כרך שני, תל אביב, 1964, עמ' 757.

[24] הוריה, אברהם ושרה התגאו מאד שביתם נישאה ל"איש משבט לוי" (הנכד, יעקב אהרונוב, בריאיון שניתן ליואב רגב, בחדרה, ב-5 במאי 2008).

[25] סובוטניקים בגליל, עמ' 174

[26] האתר הוכרז כאתר לאומי ב- 19/7/1985. בשנת 2010 הובאה לאתר ספינה הדומה לספינת מעפילים מקורית, וניתן לבקר בה כחלק מן הביקור במחנה.

[27] תהילה עופר, "כך סייעו 'מורים לעברית' לרבין לפרוץ אל מחנה עתלית", מעריב, 8 בדצמבר 1985.

[28] מאיר פעיל, "עתלית ואנטבה : המחתרת והצבא – מעצבי דמותו ופעילותו של יצחק רבין", עת־מול : עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל, הוצאת יד יצחק בן-צבי, מאי 1998, גיליון כ"ג 4 (138)

[29]שיין  נהרג כ-9 חודשים לאחר מכן בפעולה לפיצוץ גשר א-זיב במסגרת ליל הגשרים. ראו גם: קרני עם-עד, "איפה היית ב-10 באוקטובר 1945?", הקיבוץ,‏ 04.03.2004.

[30] אהרון קליין, איש המבצעים, סיפורו של מייק הררי, מפקד היחידה המבצעית של המוסד, כתר ספרים, 2014, עמוד 122.

[31] מאיר פעיל "פשיטת הפלמ"ח לשחרור המעפילים במחנה עתלית", בתוך: מרדכי נאור (עורך), מחנה המעפילים בעתלית, סיפורה של תקופה ומקום, המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות, עמ' 40-54.

[32] רגע של מקום, עמ' 35; עמ' 114.

[33] יהודה סלוצקי , ספר תולדות ההגנה,  עם עובד, תל אביב, 1973, כרך שלישי, חלק שני, עמ' 894-895

[34] אתר האינטרנט של המשרד להגנתה הסביבה.

[35] יקיר דודסקו, "עתלית – תחנת ניסיונות ומחנה מעצר", בתוך: זאב ענר (עורך), סיפורי מושבות, משרד הביטחון, תל אביב ;996, עמ' 188-193