המושבה כנרת

מוֹשֶׁבֶת כִּנֶּרֶת שוכנת לחופה הדרום-מערבי של ימת הכנרת, בבקעת כנרות כ-185 מטר מתחת לפני הים, בצפון. הישוב ממוקם כ-6 ק"מ מדרום לטבריה. המושבה שוכנת על שרידי הישוב הקדום צינברי, שבו חנה אספסיאנוס לקראת כיבוש העיר טבריה.  שמו של היישוב נקרא על שמה של כנרת הקדומה. נהוג לכנות את הכפר (בשיבוש לשון) "מוֹשָׁבַת כִּנֶּרֶת", כדי להבדילו מקבוצת כנרת, השוכנת לדרומו.

נבקר במושבה כנרת, במסגרת הטיול "אידיאולוגיות סביב הכנרת" ובמסגרת הסיור למושבות הגלל התחתון (בהכנה).

כתב: גילי חסקין

רקע

סיפורה של כנרת הוא סיפור ההתיישבות בגליל התחתון, בתחילת המאה העשרים (1914-1900), תקופה שהיתה שונה מקודמתה ועמדה בסימן של גישה אחרת לענייני התיישבות. זהו במידה רבה גם סיפורה של חברת יק"א[1] שהוקמה על ידי הברון מוריס הירש בשנת 1891, במטרה לסייע ליהודים שנמלטו מרוסיה להתיישב בארה"ב ובעיקר בארגנטינה.

בשנת 1900, יצא לפועל הסכם, לבקשת הברון רוטשילד, לפיו בוטלה פקידות הברון בארץ וניהול מושבות הברון הועבר ליק"א[2]. כניסתה של החברה החדשה, גרמה לחרדות ומשברים במושבות הוותיקות, מתוך חשש להצרת צעדיהם של האיכרים שהתרגלו לחיות 'על חשבון הברון'. יק"א נתנה אשראי כספי והדרכה חקלאית ודגלה במתן שטחי קרקע גדולים והתבססות על משק פלחה[3]. לשם כך, נקנו על-ידיה ב-1900, כ-80 אלף דונם מאדמות הגליל התחתון המזרחי[4], כדי להקים חבל התיישבות חדש. תוך שנה השלימה יק"א את רכישתם של גושי קרקעות גדולים בסביבות סג'רה, מסח'ה, ימה ומחמיה-עובדיה, כפרים ערביים קטנים בגליל התחתון ובקעת הירדן. כך נוצר רצף טריטוריאלי מבקעת גינוסר בצפון ועד ג'יסר א-מג'אמע (גשר). יק"א הפכה את הגליל התחתון לאזור התיישבות יהודי רצוף כמעט מבחינה טריטוריאלית. זאת היתה למעשה תרומתה העיקרית למפת ההתיישבות היהודים בארץ ישראל[5].

כדי לממש את זכותה על הקרקע, הזדרזה יק"א להעביר איכרים מן המושבות הוותיקות, שקיבלה לניהולה מן הברון רוטשילד[6]. הקמת מושבות יהודיות חדשות בגליל התחתון בשלהי העלייה הראשונה, הייתה חידוש מרענן שהפשיר את הקיפאון המתמשך בהתיישבות היהודית. המושבות החדשות הפכו אפשרות ריאלית לקבלת נחלה ולהפוך לאיכר בעל קרקע, עבור בני המושבות הוותיקות של העלייה הראשונה, שבהן כמות הנחלות לא גדלה ורק מספר קטן של איכרים יכול היה להתפרנס ולהמשיך במשק ההורים[7].

הגליל התחתון נחשב לאזור ספר. עובדה זו יצרה אתגר אצל בני העלייה הראשונה. ארבע המושבות הראשונות בגליל התחתון, שהוקמו על-ידי יק"א, יושבו בעיקר על-ידיהם. יבנאל, כפר-תבור ומלחמיה הוקמו ב-1901 על-ידי צעירים בני ראש פינה, זיכרון יעקב, מטולה, מאיר שפייה ובחורן –  סאחם ג'ולן (טוּשָאנְבָּאבְּשוּן)  שנעזבה[8].

בגל ההתיישבות השני, ב-1904, הוקמה המושבה בית-גן מצפון ליבנאל[9] שאליה הגיעו גם  'חלוצים' שבאו בעלייה השנייה, אך בניגוד לרוב העולים, בחרו להתאכר – לקבל נחלה ולהיות איכרים במושבות.

בגל ההתיישבות השלישי, ב-1908, הוקמו שתי מושבות – מצפה וכנרת. במושבות האלה, האיכרים ברובם היו בני העלייה השנייה, אך בשונה מן הגרעין האידיאולוגי, שהקים את הארגונים המזוהים עם העלייה השנייה, העולים האלה החליטו לקבל נחלות במושבות החדשות ולחיות על פי מודל האיכרות של מושבות העלייה הראשונה על-פי התנאים של יק"א. פרופ' יוסי בן ארצי משתמש, בין השאר, בדוגמא הזאת, כדי להוכיח, ששנת 1904, לא היתה קוו גבול ברור, המבחין בין העליה הראשונה והשניה, אלא .שהיה רצף בין העליות

סג'רה ב-1903 מצפה והמושבה כנרת, ב-1908, הוקמו בשיטת האריסות, רק לאחר שהמתיישב, שיש לאל ידו להשיב את האשראי, יזכה למעמד של איכר, העדיף מבחינת הזכויות על הקרקע והמשק. כך נוצר חבל התיישבות חדש ובו שבע מושבות וחוות הכשרה.

המושבה כנרת

המושבה כנרת נוסדה בקיץ 1908, ביוזמתו של חיים קלווריסקי-מרגליות[10], שהיה פקיד יק"א בגליל התחתון ורכש את הקרקעות מהשבט הבדווי אל- דלאייקה (ח'אן אל דלאייקה עמד במקום בו נבנתה חוות כנרת), שאנשיו כינו אותה "ארץ הנחשים והאבנים"[11]. המושבה הוקמה כישוב חקלאי, עבור איכרים מהישוב הוותיק בארץ, שרצו להקים את ביתם בכנרת. כמו מצפה, זו בעצם מושבה של העלייה הראשונה, שנבנתה בימי העלייה השנייה. המושבה תוכננה לשמונה משפחות, כי זהו אופייה של מושבת פלחה, שצריכה לתת לכול משפחה הרבה אדמה כדי להתפרנס.

כנרת נבנתה בתקופה שנוצרה מציאות חדשה, הן בקרב האיכרים והן בקרב הפועלים. בתקופה זו נפתח בארץ עידן הפלחה, בניגוד לתפיסה ההמונית של ההתיישבות במושבות המטעים. פולחן העבודה במרחבים, המסתפקת במועט, הרוכשת הרבה קרקע, שבה הפועל והאיכר חיים מתוך קשר הדדי עמוק. קלווריסקי התכוון להקים את כנרת כמושבה גדולה, על כל השטח שרכש, כולל הקרקעות ממזרח לירדן. אך הפקידות הממונה בביירות, לא אשרה את תכניתו והוא נאלץ להעביר את מרבית השטח לידי "המשרד הארץ ישראלי". על שטח זה הקים ארתור רופין את החווה בחצר כינרת.

העלייה לקרקע של המושבה והחווה, מסביב לח'אן של דלייקה, בוצעה בעת ובעונה אחת. ב- 1908 חברו יחדיו כל זרמי ההתיישבות הציונית לכנרת. חקלאים ממושבות השפלה במימון הברון הירש, אידיאולוגים ציונים מהפכניים במימון הסוכנות, ומשפחה ציונית אחת מגרמניה. כך נולדו תאומי כנרת: כנרת המושבה וכנרת החווה (השם "כנרת" ניתן על ידי סופר בשם צ'צ'קס, שהיה אז אלמוני יחסית. לימים יתפרסם בשם 'ש"י עגנון'). החווה הציונית תוכננה ללדת מושבה, אחרי הכשרה של פועלים מתאימים. אז לא היה ידוע מה שהתברר מאוחר יותר: בחוות כנרת נולד המפעל השיתופי של פועלי העלייה השנייה והשלישית. המושבה, לעומת זאת, ביקשה להמשיך את מפעל המושבות הגליליות של יק"א[12].

איכרי המושבה התגוררו בצריף צמוד לחומת החווה שכונה "בית הקרשים"[13]. הוא הכיל את האיכרים, את ציודם ואת הבהמות. החווה והמושבה נבנו סמוכות זו לזו, בשל מצב הביטחון הרעוע. המתיישבים נאלצו להתמודד עם בדואים משבט א-דלאיקה, שהתנכלו להם, לאחר ששטחי המרעה והמאהל שלהם נמכרו ליהודים. כנרת שייכת לקבוצת המושבות, שאתרי האחיזה שלהן בקרקע היו אתרים חדשים, כלומר, קודם לאחיזת המתיישבים היהודיים בקרקע, לא היה באתר כל מבנה. יש להניח שכאשר נאחזו באתר חדש, היו שיקולי האיתור אופטימליים, משום שהמייסדים יכלו לבחור בנקודה בעלת יתרונות האיתור הרבים ביותר, בלא תלות באתר קיים[14].

האיכרים קבלו מיק"א הלוואה לתחילת דרכם ובנו את בתי הראשונים ואת מבני הציבור, המשמשים את כנרת כבר 100 שנה. כמו במושבות הגליל התחתון האחרות, נבנה בכנרת בית ספר מרווח. פקידי יק"א בגליל התחתון התוו דרכי קישור מפותחות, כדי להקל על הקשרים שבין המושבות העבריות לבין עצמן וגם בינן לבין טבריה ונצרת. "דרך המושבות", כפי שנקראה אז, נסללה מכפר תבור דרך יבניאל, למלחמיה (לימים, מנחמיה). דרך נוספת הוכשרה בואדי פיג'אס (נחל יבניאל), בין יבניאל ועובדיה ומשם לכנרת. דרכים אלו נסללו על חשבון הפקידות ועל ידי המתיישבים או על ידי פועלים יהודיים, משום שהשלטונות העות'מניים לא עשו דבר בתחום הכשרת הדרכים[15]. בניגוד למושבות הברון, יק"א העדיפה לבנות רק את החומה החיצונית של המושבה והשאירה את הקמת המחיצות לאיכרים עצמם. לכן ביבניאל ובכנרת הקימו את המחיצות, רק בשלב מאוחר לבניית המשק והמגורים.

הגיאוגרף יוסי בן ארצי, מבהיר במחקרו, כי המושבות תוכננו בכמה דגמים רגולריים (סדורים). כנרת נבנתה בדגם הרחוב הראשי, הדומה מאד ל"כפר הרחוב" האירופאי, שבו יש רחוב אחד וכל המשקים ערוכים סביבו. גם כאן היו שני דגמים משניים. רחוב עם בתים משני אגפיו ורחוב עם בתים ומשקים רק מאגפו האחיד (חד אגפי). כמו בכנרת ובמצפה[16]. דגם זה התאים למושבות קטנות, בנות שמונה עד תריסר משפחות מתיישבים, ואפשר שהמתכנן השאיר את האגף השני, לשלב התפתחות מאוחר יותר, שבו אמנם התפתח הישוב להלן. מקורו של כפר הרחוב במרכז אירופה ובמזרחה. היא מעידה על מידה רבה של תכנון, שהמניע לה היה אולי צורת ההגנה היעילה שמאפשר דגם זה[17]. פקידי הברון שילבו אלמנטים מוכרים מאירופה עם מה שנראה להם חיוני לתנאי הביטחון בארץ, בעיקר בתחום השמירה על הרכוש. ושכללו את "כפר הרחוב", למכלול של חצרות משק ובתי מגורים מוקפי חומה. ייתכן מאד שהמתכננים הושפעו גם ממושבות הטמפלרים, שחלקן נבנו לפי דגם זה. יעילותו של דגם זה נראתה כה רבה, עד כי מהנדסי הברון ויק"א דבקו בו במשך שנים רבות. למין בניית עקרון ב-1884 ועד ליסוד כנרת ב-1908.

חלוקת הנחלות בגליל היתה יותר מסובכת מאשר ביהודה. בעוד שביהודה נקנו גושי קרקע רצופים בדרך כלל, נקנו האדמות בגליל לשיעורין ובחלקות מפוזרות. התפרסותם של החלקות על פני שטח נרחב והיעדר הרציפות ביניהן, גרמו לסיבוכים בחלוקה. תחילה נמדדה כל חלקה, חולקה לפי טיב הקרקע ורק אז פוצלה לפי נחלות היחיד. כך עשו בכול גוש וגוש והתהוותה חלוקת קרקעות מפוצלת ומבותרת. במפת אדמות כנרת, מומחש פיצול זה, של החלקות האישיות בשיעור קיצוני. אדמתן של שמונה משפחות, פוצלה ל-34 יחידות שונות, ששכנו במרחקים גדולים זו מזו[18]. במקרה של כנרת, הקרקע היתה ראויה לעיבוד רק בחלקה. חלק ממנה היה צריך לעבור תהליך ארוך ומתיש של הכשרת קרקע. וחלק אחר נועד מראש למרעה. כל משפחה קבלה כמה חלקות מכול סוג[19].

מאוספי ביתמונה

המתיישבים היהודים, שהגיעו לגליל התחתון, עם הקמת המושבות החדשות, בראשית המאה העשרים, היו בעלי רמה תרבותית גבוהה בהרבה מזו של שכניהם הערבים. גם רמת החיים בארצות מוצאם, הייתה גבוהה מזו שבארץ-ישראל בכלל ובגליל התחתון בפרט, שהיה נידח ביותר באותה תקופה. המוסד המיישב יק"א תכנן את המשק החקלאי היהודי על פי שני יסודות: היסוד החקלאי, שעליו עמד הכפר הערבי ומודל האיכר הרוסי – בניגוד לבעלי המטעים והכרמים במושבות יהודה והשומרון. התנאים הפיסיים הקשים שלא השתנו ובעיקר מצוקת המים, שנותרה בעינה במשך השנים, נתנו את אותותיהם ורמת החיים של המתיישב היהודי ירדה פלאים מבלי שנותר הבדל גדול בינו לבין שכניו הפלאחים הערבים. ההבדל העיקרי היה בתחום החינוך, הבריאות והארגון הפנימי. האיכר היהודי עיבד את שדותיו וטיפח את בהמותיו לפי השיטות המסורתיות המקובלות באותם ימים בארץ [20] , אף כי חברת יק"א השתדלה להכניס כלים ושיטות עיבוד המקובלות באירופה.

קבוצת המתיישבים הראשונה נבחרה על פי כישוריה החקלאיים. במרכזה עמד דוד רובין, שהיה בין משתתפי הכינוס הראשון של "החורש" ומזכיר הארגון. הוא עברת את שמו ליזרעאלי וארגן ביקטרינוסלב[21] קבוצה שלמה של פועלים. ידידו מנחם אוסישקין קרא לו כדי לתגבר את החווה, אך כמו חברים אחרים בארגון "החורש", הוא הסתייג מהקמתה ומהעומד בראשה. במקום זאת, הצטרף למושבה[22]. יחד עמו התלכדו גם בני גדרה ואריס יהודי ממוצא קווקזי.

קבוצת המתיישבים הראשונה במושבה היתה כישלון. שלוש משפחות מהשבע ירדו לאוסטרליה והצטרפו לקהילה הגדולה של פליטי ההתיישבות היהודית בגליל. אולם הכישלון לא התרחש בבת אחת. מתיישב עזב ומתיישב בא. כשמולאו הבתים מחדש והרווקים יצרו משפחות, שוב היו שבעה בתי המתיישבים וחוות טריידל מאוכלסים. קבוצה שניה זו של מתיישבים, שהתייצבה במקום בשנת 1911, נשארה בכנרת עד היום. היו בה בני מושבות, משפחות של מתיישבים – עולים ופועלים מעולי העלייה השנייה[23]. למרות ההבדלים הרעיוניים בין הקבוצות, המציאות וההתמודדות עם חיי היום יום גברה על הבדלי התרבויות. בין המתיישבים התפתחו יחסי שכנות של שיתוף פעולה ועזרה הדדית.

היה ברור שלא יהיה ניתן להישאר לאורך שנים באוכלוסייה כה קטנה. מעבר להצטרפות לא משמעותית של פועלים, היה צריך להגדיל את מספר החקלאים. אפשר היה להגיע לכך רק על ידי צמצום החלקה של כל מתיישב, על ידי התקנת מערכת השקיה ועל פיתוח משק חלב ומטעים. עם השתפרות הטכנולוגיה, הוכשרו שטחים רבים וניטעו זיתים, הדרים, תמרים ומנגו. זהו תהליך שאינו פשוט כלל ועיקר, משום שהוא יוצר תחושה חריפה של רעב לקרקע. כמו כן, התעורר חשש שמא תהפוך המושבה הקטנה, לעיירה עבור פליטי העבודה החקלאית והיא תאבד את צביונה הייחודי. אך החשש להישאר חשופים ובודדים גבר עליו. כך נקלטו משפחות נוספות, החלקות הושקו וצומצמו. גם אחוזת טריידל הגדולה (ראה להלן), נמכרה.

כשבא למושבה הצייר יצחק ניסנבוים, בראשית שנות ה-30, הוא רצה בשלווה ובמיקום ייחודי מול הנוף, משום כך התעקש לגור מחוץ לרחוב הראשי של המושבה. הוא לא יכול היה לשער שביתו יהפוך לעמדה קדמית, במהלך המרד הערבי הגדול. דבר שהגביר בייתר שאת את הצורך להגדיל את המושבה. שכלול מערכת ההשקיה אפשר שחרור קרקעות ומספר המשקים גדל. בשנות הארבעים הוחל בהקמתה של שכונת הפועלים, תהליך שהיה רצוף משברים. בנייתה של השכונה נמשך עד לאחר הקמת המדינה. הוקמו 15 בתים חדשים, חלקה של החקלאות ירד והתווספה ליישוב אוכלוסייה יוֹ‏זמת. למרבה המזל, מרבית מהתושבים ללא משק היו בני המושבה ונכדיה, לכן עבר משבר זה, ללא עימותים מפוררים.

במשך כל שנות קיומה של חוות כנרת, עד הקמת המדינה, חיו "תאומי כנרת" בשכנות הדוקה. שיתוף הפעולה ביניהן היה עמוק. המשרד הארצישראלי, האחראי לחווה ויק"א, האחראית למושבה, פעלו יחדיו. שירותי הבריאות היו משותפים. בתקופת השלטון הבריטי, המוכתר של המושבה, היה גם המוכתר של החווה. המזח בכנרת נבנה כדי לשרת את החווה, כמו את המושבה. מבחינות רבות היו המושבה והחווה, חברה אחת. כמו כן, נערכו אירועי תרבות משותפים.

בני כנרת היו שונים בתכלית מבני המושבות ביהודה, או בייתר שאת בזיכרון יעקב, שהתנגדו לפועלים ומרדו ברעיונותיהם. תושבי כנרת הצטרפו ל"החורש" ול"השומר". היו מבני המושבה, שהפכו לחלק מהאתוס של העלייה השנייה. כך למשל ברוך צ'יזיק, איש הטבע והשפה[24], השומרים למשפחת אברמסון. אפשר להזכיר את אפרים ושרה צ'יזיק ((שרה צ'יז'יק שנפלה בתל חי ואחיה אפרים, שנפל על הגנת חולדה).), שהחלו את דרכם בכנרת . השומר חיים דב בלניקוב, הכיר בכנרת את אשתו חיה לבית צ'יזיק וכעבור מספר שנים עברו למלחמיה[25]. ביחסים בין אנשי המושבה לפועלי החווה חלו תמורות. אנשי המושבה התבגרו ואילו החווה נותרה צעירה. תחילה דובר ביחסי חברות ואחר כך כמעט באימוץ. משפחת אברמסון, למשל, שהתה באום ג'וני בעת הניסיון הראשון לקיים שם קבוצת פועלים. מוקי צור מספר שמשה, שהיה אופה המושבה ואשתו חנה היו "הנשק הסודי" של אום ג'וני. הם טיפלו בכול עבודות הבית והעניקו לחלוצים שם, את תחושת הבית.

מאוספי ביתמונה

אנשי המושבה גם העסיקו את הצעירים בעבודה ולעתים היוו עבורם תחליף למשפחה שנותרה בגולה. רבים מהם נקשרו בקשרים משפחתיים. היו מבין בני המושבה שהתיישבו בקיבוצים. מבחינות רבות דמו איכרי כנרת לאנשי העלייה השנייה, יותר מאשר לעמיתיהם ביהודה. יזרעאלי והלוי היו אנשי רוח, כתבו מוסיקה וספרות. שניידמן, שהיה בן להתיישבות של העלייה הראשונה, היה לגאוות המושבה בזכות תבונת הכפיים שלו. יצחק כבשנה, שהיה חלוץ, ניהל את החווה בחולדה ונאלץ לברוח ממנה מפחד לגאולת דם, היה מומחה גדול למטעים[26]. שכנותה של המושבה לישובים השיתופיים בעמק הירדן, השפיעה על אופייה. היא הקפידה על עבודה עברית, קנתה במרוכז את צרכיה והקפידה על שיווק משותף של תוצרתה. איכרי המושבה היו מודעים לייחודם. בגלויה מצולמת מהשנים הראשונות נכתב: "במושבה עובדים אכרים עם פועלים. בעבודה רק פועלים שיש להם משק מיוחד. לכל אכר יש בית קטן, ארווה גן קטן ולפני הבית איזה עצים. האיכרים פה לא כ"כ עשירים כמו ביהודה למשל. ראשית פה לרוב עבודת פלחה (עבודת אדמה) ולא פלנטציות כמו ביהודה. האכרים עם בני ביתם עובדים גם בעצמם בשדה ובבית. האכרים שביהודה לרוב אינם עובדים. כמו ה"פומשציקים" הרוסים"[27].

דוד יזרעאלי. מאוספי ביתמונה

נעשו כמה ניסיונות לאחד את המושבה והחווה ולקראת מלחמת העולם הראשונה התנהל משא ומתן רציני. יחד עם זאת, שרר לעתים מתח בין השכנים. כל צד חשש להתבטלות בפני הצד שכנגד. מה גם שהן המושב והן החברה הקיבוצית שסביבה לא חיו בחלל ריק והושפעו מאינטרסים ומנטליות של גופים ציבוריים ופוליטיים. מוקי צור מגדיר את המושבה כישוב שחי בין התחומים: ישוב של העליה הראשונה, שקם בימי העליה השניה; מושבה שהתפתחה הרבה מעבר לעיסוק בחקלאות, אבל שמרה על צביון חקלאי. היא קלטה הרבה מצאצאיה שגדלו בה, אבל אלו שינו בהדרגה את אופיה. היא חיה בשכנות הדוקה לקיבוצי עמק הירדן, אך שמרה על צביונה המיוחד.

סיור ביישוב.

בכניסה למושבה נמצא "רחוב המייסדים" ובו הבתים הראשונים הבנויים מאבן בזלת. כולל שני מבני ציבור בני שתי קומות.

בית חפץ

המבנה הציבורי הראשון בכנרת הוא בית חפץ. בנייתו הסתיימה בשנת 1911, על ידי חברת יק"א. קומת הקרקע נועדה להיות בית מרקחת ומרפאה לתושבי האזור. בקומה העליונה התגוררה משפחתו של יעקב חפץ, שהיה חובש בהכשרתו ונחשב לבר סמכא בענייני רפואה בכול העמק. יהודים וערבים כאחד באו אליו כדי לקבל טיפול רפואי. הבית נפגע ברעידת אדמה ב-1927 ושוקם על ידי חברת פיק"א. כיום המבנה הוא מוזיאון וארכיון המושבה. יעקב חפץ נולד ב-1887 בעיירה פוצ'פ שבאוקראינה, שם גם למד רוקחות. (מעיירה זו באו לארץ גם הסופר י.ח. ברנר והאחים גיסין). חפץ עלה לארץ ב-1908 והחל לעבוד בפרדס ידידו גיסין בפתח תקווה. בשנת 1911 הגיע לכנרת, כדי להחליף את החובשת נעמי שפירא. הוא נישא לפועה לבית ליס, שהיתה בחוות העלמות בכנרת. חפץ היה בהכשרתו חובש, אבל בכל שנות פעילותו בכנרת היה למעשה הרופא של כנרת ושל כל הישובים סביבה. באותן שנים ראשונות המחלות הנפוצות היו הקדחת, החולירע והטיפוס. חייהם של רבים מתושבי המקום ניצלו תודות לפעילותו של יעקב. חפץ הוא זה שטיפל ביוסף זלצמן מכנרת, לאחר שזה נורה בידי מתנקשים. לפועה ויעקב נולדו חמישה ילדים: נחמה, זיוה, רותי, ניצה ויצחק. יעקב נפטר בשנת 1978, בגיל 91, ופועה ב-1981, בגיל 88.

בית טריידל

אחוזה פרטית שניהלה משק עצמאי גדול שהעסיק פועלים מכל האזור. המבנה נבנה מחוץ לחומה ובנייתו הושלמה ב-1912. הבניין נקרא על שם המהנדס יוסף (יופ) טריידל שהתגורר בו. שלושת האחים לבית טריידל הם יוסף, אלפרד ואוסקר. יוסף, הבוגר, למד בגרמניה הנדסה חקלאית, הגיע לא"י בשנת 1898 והקים יחד עם אפרים קראוזה (אחיו של אליהו קראוזה, מנהל חוות סג'רה ומקווה ישראל), משרד טכני. חברת "הכשרת היישוב" ויק"א שכרו את שרותי המדידה והפיקוח ממשרד זה. אלפרד, האח האמצעי, למד אגרונומיה ומכספי חתונתו שלח לאחיו יוסף בא"י בבקשה לרכוש עבורו קרקע. יוסף שעסק באותה עת במדידת השטח למושבה כנרת רכש ובנה את הבית המפורסם.

מתוך אתר האינטרנט של נדב מן

יוסף טריידל פעל רבות יחד עם אהרן אהרונסון, לרכישת קרקעות ומדידתן, לשם תכנון התיישבות בהן, בעיקר באזור הצפון. האם, פאולינה, אשה בעלת חזון והון, הורישה לבניה 800 דונם בכנרת. המשפחה זכתה למעמד מיוחד במקום, אך ההבדלים התרבותיים בינם לבין ייתר המתיישבים, יצרו בסופו של דבר, פער ביחסיהם. כך שלמושבה היו שבעה משקים ולחוד, המשק הגדול של משפחת טריידל. ייחודו של הבית בכך שנבנה מבזלת ובסגנון אירופאי. בשנותיו הראשונות היה מלון באחד מאגפי הבית והתארחו בו בין הייתר הברון רוטשילד, ארתור רופין וחוקר הספרות יוסף גדליה קלויזנר. בהשראת הבית, כתב יעקב פיכמן, בשנת 1917, את שירו "על שפת ים כנרת", שהולחן בשנת 1921, על ידי חנינא קרצ'בסקי.

עַל שְׂפַת יָם כִּנֶּרֶת

אַרְמוֹן רַב תִּפְאֶרֶת

גַּן אֵל שָׁם נָטוּעַ

בּוֹ עֵץ לֹא יָנוּעַ.

מִי גָּר שָׁם? רַק נַעַר

כָּעוֹף בִּדְמִי יַעַר!

לוֹמֵד שָׁם תּוֹרָה הוּא

מִפִּי הַנָּבִיא אֵלִיָּהוּ.

הַס, גַּל לֹא קוֹלֵחַ.

כָּל עוֹף הַפּוֹרֵחַ

עוֹמֵד וְשׁוֹמֵעַ –

תּוֹרַת אֵל בּוֹלֵעַ.

האסם

כאן גרו רבים מפועלי הגליל ושומריו. ביניהם יוסף טרומפלדור, שפגש כאן את שרה צ'יזיק, שמשק קרובי משפחתה היה בשכנות. בהשפעתו נחלצה להגנת תל חי. כיום מוחזק המקום על ידי קרוביהם, משפחת בלניקוב.

הערות

[1] מאנגלית: J.C.A, ראשי תיבות של Jewish Colonization Association – "החברה היהודית להתיישבות".

[2] מיורק יורם, "רכישת אדמות הגליל התחתון על-ידי יק"א, בשלהי המאה התשע-עשרה", בתוך: הקונגרס העולמי האחד עשר למדעי היהדות, כרך שני, 1993, עמ' 165.

[3] בן ארצי יוסי, תכנון והתפתחות המערך הפיזי של המושבות העבריות בארץ ישראל 1882 – 1914, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור בפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, תשמ"ד, עמ' 22.

[4] מיורק יורם, 'התגבשות המדיניות ההתיישבותית של יק"א, בארץ-ישראל, 1896 – 1899', בתוך: כץ יוסי, (עורך), החברה להתיישבות יהודים יק"א מאה שנות פעילות 1891 – 1991, ירושלים, תשמ"ה, עמ' 1.

[5] . Norman Theodore, An Otsretched arm a History of the Jewish Colonization Association, Routlede  & Kegan Paul, London, 1985' p-45.

[6] זלטנרייך יאיר, "מפגש תרבויות? מושבות הגליל התחתון בעיני פקידי יק"א ופיק"א" בתוך: קתדרה 120, יד בן צבי, 2006, עמ' 110.

[7] . יואב רגב, ‏המושבה מצפה בראשיתה, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח.

[8] ניסיון התיישבת יהודי באזור חורן ,הנקרא טוּשָאנְבָּאבְּשוּן, המצוי בימינו בשטח מחוז דרעא צפונית מערבית לעיר דרעא. במקום התיישבו ב-1896 משפחות מרומניה ובולגריה. בהתאם להצעת נציגי הברון רוטשילד ניטעו עצי תות כדי לגדל בהמשך זחלי משי

בראשית 1898 פרצה מגפת טיפוס בקרב בני המושבה. אחד מבניו של מתיישב מרומניה נפטר והחולים הועברו לטיפול בראש פינה. במקביל הלכו וגברו התנכלויות התושבים הערבים, ללא התערבות מצד השלטונות העות'מאנים, עניין שהוביל לעזיבה הדרגתית של המתיישבים. בשל הגניבות הורע מאד מצבם הכלכלי של המתיישבים ובעצת נציגו של הברון רוטשילד עזבו המתיישבים את המושבה ועברו זמנית לצפת וראש פינה. בשלהי 1898 חזרו רק ראשי המשפחות למושבה ומצאו שנהרסה בידי בדואים שהתקוממו בעת ההיא כנגד השלטון העות'מאני. נציג הברון רוטשילד הורה למתיישבים לעזוב את המושבה. באוגוסט 1898 תוך שהם מאיימים על המתיישבים במאסר, החתימו אותם העות'מאנים על התחייבות שלא לחזור עוד לחורן והם עזבו את המקום לבלי שוב. המתיישבים מבולגריה עברו לצפת ואילו מרומניה למטולה. הקשר בין הקבוצות נשמר והן נודעו בגליל כאנשי ג'אחאם ג'ולן או אנשי סאחאם ג'ולן, על שם הכפר בו מוקם בית הפקידות המרכזי של אנשי הברון. ראו בהרחבה: צבי אילן, הכמיהה להתיישבות יהודית בעבר הירדן המזרחי, ירושלים, 1984.

[9] במושבה בית גן היו סממנים רבים של מושבת בת ליבנאל. בית הספר המשותף, הרופא, בית המרקחת, החנות – הכול היה ביבנאל.

[10] חיים מרגליות קלווריסקי (1868 – 19 בינואר 1947) היה אגרונום שהיה ממונה על המושבות בגליל מטעם יק"א. כן רכש אדמות באזור שבו נשפכים מי הכנרת לנהר הירדן, ועליהן נבנו כנרת ודגניה א'. בתפקידו הרחיב את היישוב היהודי בגליל, טיפח את העבודה העברית ואת מערכת החינוך. בשנת 1895 עלה לארץ והגיע ליפו. היה מזכיר המסדר הציוני החשאי "בני משה", מיסודו של אחד העם, ביפו. במשך שנתיים עבד כמורה בבית הספר החקלאי מקווה ישראל. הוא יסד את החווה בסֵגֵ'רָ‏ה, לימים אילניה ובנה את המושבה משמר הירדן. בעקבות ניסיון כושל לרכוש אדמות בגליל, שנעשה על ידי יהושע אוסוביצקי מטעם הברון רוטשילד, יק"א החליטה להטיל על קלווריסקי את התפקיד לרכוש אדמות להתיישבות יהודית בגליל. קלווריסקי, בעל הניסיון, ידע כי עם גמר רכישת הקרקע יש להקים על האדמה מושבה חדשה, אחרת הכסף ששולם על רכישת האדמה יונח על קרן הצבי.

[11] מוקי צור, "כנרת – ארץ הנחשים של דלייקה בוהו", בתוך: זאב ענר (עורך), סיפורי מושבות, משרד הביטחון, תל אביב, 1996 (להלן, צור-כנרת), עמ' 88.

[12] צור-כנרת, עמ' 84.

[13] יהודה עציון, בזיעתם, בדמם, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ירושלים, תשס"ט (להלן: בזעתם, בדמם), עמ' 575.

[14] המושבה, עמ' 103.

[15] עבר הדני, ההתיישבות בגליל התחתון: חמישים שנות קורותיה, הוצאת מסדה והתאחדות האיכרים בגליל התחתון, רמת גן, 1955, עמ' 73.

[16] יוסי בן ארצי, המושבה העברית בנוף ארץ-ישראל, 1914-1882, הוצאת יד בן צבי, ירושלים, תשמ"ח (להלן: המושבה), עמ' 198.

[17] T. Jordan, The European Culture Area, New York, 1973, p. 244

[18] המושבה, עמ' 212.

[19] צור, עמ' 86.

[20] ביתן, אריה, תמורות יישוביות בגליל התחתון, יד בן צבי, תשמ"ב, עמ' 276.

[21] עיר באימפריה הרוסית. נוסדה בשנת 1773, ונקראה יקטרינוסלב, על שם המלכה יקטרינה הגדולה. מיקומה הראשון של העיר נבחר במקום שבו ניצבת היום העיר נובומוסקובסק, והיא תוכננה להיות בירתהּ הדרומית של רוסיה, בדומה לבירה הצפונית, סנקט פטרבורג. את הרעיון לייסד את העיר הגה הרוזן גריגורי פוטיומקין, ידידה של המלכה. מקומה של העיר נבחר להיות בשטחים ששם שכן חיל זפורוז'יה של הקוזקים, שזה עתה בוטל, וכן אדמות שנלקחו מהטורקים במלחמה האחרונה. לאחר שבחודשי האביב הוצפה העיר החדשה, הוחלט על הקמת העיר יקטרינוסלב ליד הענף הדרומי יותר של הדנייפר בשנת 1884. העיר החלה להתפתח בצעדי ענק כמרכז תעשייתי, וסמוך לראשית המאה ה-20 הפכה לעיר השלישית בגודלהּ באוקראינה. במלחמת האזרחים היא עברה מיד ליד עד שב-1922 צורפה סופית לאוקראינה הקומוניסטית (ויקיפדיה).

[22] דוד רובין יזרעאלי נולד ב-1886 בעיר יקטרינוסלאב שעל גדות הדנייפר, למשפחה יהודית בעלת קרבה לרב קוק ולבעש"ט. דוד היה פעיל ציוני כבר בצעירותו ובשנת 1905 עלה בראש קבוצת חלוצים לארץ ישראל. בני הקבוצה הגיעו ליפו, משם לחיפה ומשם ברכבת עד מלחמיה (מנחמיה). שם "אומצה" קבוצת החלוצים על ידי המורים צבי שהם וחנה בעלול. חנה הייתה המורה הראשונה בגליל, החל משנת 1903 עת לימדה בכפר תבור ביחד עם המורה יוסף ויתקין. על הגרנות במושבה מלחמיה נרקם רומן בין דוד רובין יזרעאלי ובין המורה חנה בעלול. דוד עבד שנתיים במלחמיה ומאחר והיה פועל מצטיין, גויס ע"י מניה שוחט לנהל את העבודה בקולקטיב שהקימה במושבה סג'רה. בעת שדוד עבר לסג'רה יצאה חנה ללמד עברית ילדים יהודים בעיר פלובדיב בבולגריה. שלוש שנים לימדה בבית הספר שהקים בן דודה, עד שחזרה לארץ (נדב מן, "מאה שנה להקמת כנרת" http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3614228,00.html).

בשנת 1909 קיבל דוד מיק"א משק במושבה כנרת, חנה חזרה לארץ והזוג נישא. חנה ודוד התנדבו לפעילות ציבורית במושבה במשך שנים רבות. דוד היה מוכתר ויו"ר ועד המושבה, חנה בניהול בית הספר במקום. במהלך השנים נולדו לזוג הילדים ימינה, עמנואל, שולמית ושמואל.

הניצחון בקרב נגד הסורים במלחמת העצמאות בעמק הירדן העלה אצל דוד כשרון מוזיקלי שהיה חבוי בו. הוא החל להלחין יצירות מוזיקליות שרבות מהן הושמעו בקול ישראל. דוד יזרעאלי הלך לעולמו בשנת 1965 וחנה בשנת 1982.

[23] מוקי צור, "כנרת – ארץ הנחשים של דלייקה בוהו", בתוך: זאב ענר (עורך), סיפורי מושבות, משרד הביטחון, תל אביב, 1996 (להלן, צור-כנרת), עמ' 86.

[24] היה אחראי לגינון דמשק. עזב את העיר ברכבת האחרונה, טרם שנפלה בידי הבריטים, באוקטובר 1918. הוא הגיע ארצה והחל לעבוד במחלקת החקלאות וההתיישבות של ועד הצירים לארץ ישראל. כעבור שנה נישא לשרה לבית אטקס וניהל את המוזיאון החקלאי בירושלים.  (בזיעתם ודם, עמ' 529, הערה מס' 97).

[25] בזיעת בדמם, עמ' 475.

[26]. יצחק כבשנה נולד בעיר פלונסק בשנת 1888. הוא למד ב"חדר" עם דוד בן גוריון והשניים הקימו בעיר, עם מספר חברים, את ארגון "עזרא". בין החברים בארגון היו שלמה לביא, ממייסדי עין חרוד, ושלמה צמח, מנהל ביה"ס כדורי. יצחק עלה לארץ בשנת 1905. עם חבריו התחיל לעבוד בפתח תקווה, שם הקים את מפלגת "הפועל הצעיר". כנתין פולני הוא נקרא לשרת בצבא הפולני ולכן חזר לפולין יחד עם חברו שלמה לביא. משסיימו את הטירונות רכשו השניים דרכונים מזויפים ושבו לא"י. כאן החל יצחק לעבוד לצדו של וילקנסקי (וולקני) בנטיעות יער הרצל בבן שמן ובחוות חולדה.

חנה לבית סוקלבר נולדה בפולין בשנת 1896. כאשר עלתה לארץ בשנת 1914 הגיעה ליבניאל שם התגוררו קרובותיה, שהיו אחיותיו של יצחק (השתיים נישאו לדב וחיים יופה. מרים וחיים יופה היו הוריו של האלוף אברהם יפה). חנה נישאה ליצחק והם התקבלו למושבה כנרת. יצחק היה פעיל ציבור בוועד של איכרי הגליל.

בשנות מלחמת העולם הראשונה, מכיוון שהיה מוכתר המושבה ופעיל בוועד, הוטל על יצחק לארגן ולספק לצבא העות'מני את עבודת הסוחרה – גיוס איכרים עם עגלות וסוסים עבור מאמץ המלחמה של התורכים. יצחק ירד עם צי העגלות ואיכרי הגליל לבאר שבע והיה מבצע משלוחים עד אל עריש ותעלת סואץ. בשנת 1917, כאשר גנרל אלנבי התקדם וכבש את באר שבע, החליטו הטורקים לפנות את אוכלוסיית תל אביב יפו צפונה. אלפי פליטים נעו בדרכי הגליל ויצחק כבשנה היה בצוות שפעל למצוא להם מחסה, מזון ועבודה ליד יבניאל וכנרת (נדב מן, http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3614228,00.html)

[27] נדב מן, שם.