הם לא יעברו – הפגנת הימין באום אל פאחם.

הם לא יעברו

כתב: גילי חסקין, 22.03.09

ברוך מרזל וחבריו הכהניסטים רוצים להפגין באום אל פאחם, ב-24 במארס הקרוב.  בשם הדמוקרטיה, כביכול. המשטרה מתכוונת להיעתר להם, בשם חופש הביטוי כביכול. כאילו שאת מתנחלי חברון מעניינים החוק, המשפט והצדק. כאילו שחופש הביטוי עומד מעל לכול. כאילו שחופש ביטוי מוחלט חשוב יותר גם משלום הציבור. כאילו שסיפוק יצרים של קבוצה קיצונית, שולית וסהרורית, חשוב יותר מרקמת חייו של ציבור שוחר שלום. כאילו ששלוותם וביטחונם של יהודים יושבי הר אמיר ושל אלפי אזרחים הנוסעים בציר ואדי ערה, חשובים פחות מזכותם של המרזלים להביע את דעותיהם הגזעניות. כבר וולטר טען בשעתו שדמוקרטיה, אין פירושה שאדם יכול לצעוק "שריפה", באולם קלנוע מלא צופים. למעשה, אין צורך להרחיק עדות עד וולטר. בארצות רבות חוקק חוק האוסר על הכחשת השואה וגם בארצנו חוקק החוק נגד הגזענות, שאף הם סותר את חופש הביטוי. וטוב שכך. שהרי לעתים מתנגש ערך אחד בערך חושב יותר.

רק לפני שמונה שנים, עלה אריאל שרון להר הבית, כביכול כדי לממש את זכותו כיהודי. אהוד ברק, שהיה אז ראש הממשלה, אישר לו לממש את הזכות הזאת והתוצאה היתה אינתיפאדה של דם ואש ותמורת עשן. אריק שרון, טרם שהפך להיות שנוא נפשו של הימין הקיצוני, היה אז מושא גאוותו. בראש יהודי מורם נכנס לגוב האריות והתוצאה ידועה. ברוך מרזל וחבריו רוצים להיכנס למקום רגיש עוד יותר, למקום שאי אפשר לטעון בו לזכות יהודית כלשהי, לא משום שאינם רואים את הכתובת על הקיר, אלא רק משום כך.  המרזלים למיניהם הרי מכורים לניחוחו של העשן ומכיוון שלא די להם בתבערה אשר בחברון, הם רוצים להצית את האש בכל מקום שיוכלו.

מדינת ישראל הקימה ישובים בהר אמיר, מעל ואדי עארה. לא בתוך הערים הערביות אלא לצדן. תושבי קציר ומי עמי, שאני נמנה עליהם, לוקחים חלק במאבק הציוני על האדמות ומונעים בעצם נוכחותם את התפשטות הערבית על פני כול השטח. בו זמנית הם פועלים להשתלב במרחב בו הם חיים. זוהי תמציתה של הציונות. מאבק תוך מתן כבוד. שמירה על אינטרסים, בתוך דו קיום. גם רבים מתושבי ההתנחלויות דוגלים בכך. יש לי אתם ויכוח פוליטי נוקב, אך לא עימות ערכי. אולם אלו לא פני הדברים בחברון, שם יושבים היהודים בתוך העיר הערבית, לא רק כדי לשבת ולחיות אלא בעיקר כדי להעביר מסר לאומני חריף.  להשקפתי, להם זכות לשבת בחברון, אך אין להם חובה לעשות זאת. אני סבור שיש לוותר על זכויות מסוימות, למען מטרות אחרות. למשל, למען הזכות שלום ולביטחון.

מתיישבי חברון, לשיטתם, מממשים את זכותם לשבת בעיר האבות. האם גם אום אל פאחם היא עיר האבות?

אינני סבור שיש להתיר הפגנה חילונית בשבת, בתוך מאה שערים, הקוראת לאכילת בשר חזיר. מאותה סיבה אין להתיר הפגנת שמאל בתוך התנחלות יצהר ועל אחת כמה וכמה, הפגנת ימין, בלב לבה של עיר ערבית.

אין וויכוח שהזכות להפגין היא נשמת אפה של הדמוקרטיה. אין ויכוח שזהו אחד הכלים שיש לאזרח לצאת כנגד עריצותו של החוק, אולם האנשים הללו אינם מפגינים כנגד מוסדות השלטון. לו היו רוצים בכך, מן הסתם היו מפגינים מול הכנסת , מול קריית הממשלה או אפילו בכיכר רבין, כדי לזעוק את זעקתם; כדי להסב את תשומת לבו של הציבור למצוקתם. אולם בצעידתם בתוך עיר ערבית שאין בה ולו שריד לקיום יהודית הם מוכיחים שאינם מעוניינים בזכות ואפילו לא בהתיישבות. הם, שפוגעים בערביי חברון, שמסיתים ומדיחים, שוברים ומקללים ואפילו על עצי זית אינם חסים, רוצים להמשיך במסע ההרס, כדי להכרית, להצית, להרוס ולאבד, לא משום שאינם חוששים מתגובה ערבית נזעמת, אלא משום שהם מעוניינים בה. הם רוצים שכול הארץ תהיה חברון. קיצוני חברון הכו חיילים וביזו שוטרים והמדינה לא מלאה את חובתה לרסן אותם. הן ברור שלו ערבים היו עושים זאת, היו כוחות הביטחון פותחים באש וראשיהם היו מסבירים ומנמקים בתקשורת מודע המפגינים לא הותירו בידם ברירה. הם לא נהגו במתנחלים כפי שהיו נוהגים בערבים. ואלו, מכיוון שלשיטתם הם הצליחו שם הם רוצים להמשיך, חמושים בגפרורים, לכול מקום בו הם מריחים את האוויר רווי באדי הבנזין.

אנו חיים במציאות שבירה מאד. ארצות ערב מכאן וחמאס משם. בתוך המשוואה העדינה הזאת נמצאים ערביי ישראל. אכן, רובם אינם חובבי ציון. רבים מהם היו מוכנים לראות אותנו בחוץ, אבל כמעט כולם השלימו עם המדינה היהודית ואף רוצים להשתלב בה. האם גם אותם אנו רוצים לקומם?

אני קורא למשטרה להתעשת ולעצור את הרוח הרעה הזאת, טרם שתהפוך לסופה. הרי אם האנשים הללו יציתו תבעירה, לא יוכלו ראשי הביטחון וקברניטי המדינה לרחוץ בניקיון כפיהם ולטעון שלא יכלו לחזות אותה. ואם אלו לא יעשו את חובתם, האזרחים צריכים לעשות זאת במקומם.

אני מניח שאין מי מאנשי השלום שאינו מכיר את הקריאה המפורסמת "הם לא יעברו", שהושמעה במלחמת האזרחים בספרד, בתקופת המצור על מדריד, מפיה של דולורס איברורי [ובכינויה הידוע: לה- פאסונרייה] לעידוד רוח המגינים.

הם לא הצליחו, הפאשיזם עבר וניצח ודרדר את ספרד לארבעים שנות חשיכה. הפעם צריך לצעוק חזק יותר. להיות נחושים יותר. ישראל של שנות האלפיים חזקה עשרת מונים. אנו חייבים לעצור אותם. אני קורא לאזרחי ישראל, מהשמאל ומהימין השפוי, גם לציבור המתנחלים שרובו שוחר שלום, לצאת לנחל עירון, חמושים בשלטים וברמקולים ולצעוק: "הם לא יעברו".