הלנצח תאכל חרב?

ערב יום הזיכרון; ‏יום שלישי, ב' אייר תשע"ה

במלחמת הקוממיות היה אפרים ילד בן עשר. הוא שמע את הדי היריות והביט בהשתוממות בחיילים השבים הביתה לחופשה. במיוחד באפרים גובר, שעשה עליו רושם עז, בכובע האוסטרלי שחבש לראשו. ילדים בדרך כלל אוהבים את התכונה שיוצרת המלחמה ולא מודעים למחירה ולמוראותיה. אחיו, אבא שלי, שחזר מן המלחמה, האמין שעד שיתגייס אפרים, כבר לא יהיה עוד צורך בצבא.

בתקופת פעולות התגמול היה אפרים נער בגיל תיכון, חניך בתנועה המאוחדת, שכמו מרבת בני דורו, העריץ את לוחמי הצנחנים שחצו את הגבול באישון לילה. מן הסתם כאב את נופלו של עירא שר בבית גוברין, של אהוד דולינסקי בשדות העמק ולבטח שמע את שמעו של עובד לדיז'ינסקי, בן הכפר, שעוז רוחו בפעולת הכנרת פרסם אותו כאחד המפקדים המיתולוגיים של הצנחנים.

במבצע קדש היה אפרים בטירונות נח"ל. כמו מרבית בני הדור, התאבל על הנופלים במעבר המיתלה, ביניהם גם עובד. אני מניח שכמו חבריו, שר בלהט את "בשוב העם אל מעמד סיני".

במלחמת ששת הימים כבר היה מילואימניק. אני מניח שכמו כולנו התבשם מהניצחון המוחץ על ארבעת צבאות ערב, למרות הקורבנות שגבתה המלחמה, ביניהם יאיר רייטמן, בן הכפר. מן הסתם שמח משיבתנו לשטחים שאז עוד נקראו "משוחררים".  יתכן שגם הוא, כמו מרביתנו, נדבק בשיכרון הכוח.

אפרים לא האמין שיגויס למלחמת יום הכיפורים, כעובר בטל התייחס לעצמו בחיוך. ובכל זאת נקרא לדגל, לבש מדי זית, אחז בנשק, הספיק לראות את צה"ל הודף את המצרים, לשמוע על שיברונו של החלום ואולי גם על נפילתו של זוריק לב, שהיה גאוות הכפר. למרות זאת, הוא כתב מכתבים אופטימיים מ"אפריקה", כפי שנקראה הגדה המערבית של תעלת סואץ, בנימה רומנטית. כמונו, הוא היה אופטימי מדי. מהמלחמה היא כבר לא חזר. אחד מ- 2222 לוחמים שנותרו צעירים לנצח. הוא לא זכה לראות את ישראל הכואבת, מתנערת מיהירותה, כמו מחלומותיה. מתחילה להבין כי לא לעולם חוסן.

מעת לעת תהיתי, מה היה חושב אפרים, לו היה צופה בנו מלמעלה, במלחמה אחר מלחמה, מלקקים את פצעינו וקוברים את מתינו, מתלבטים בין שלמות הארץ לשלמות העם. מה היה מרגיש שהיה רואה אותי, אחיינו האהוב והסורר, חוזר היישר מהטיול הגדול בדרום אמריקה, אל מלחמת לבנון הראשונה.

מה היה חושב אפרים, לו היה רואה גם את בניו לובשים ופושטים מדים, מבוגרים בהרבה מכפי שהיה כשנפל. מה היה חושב אילו ראה את השכול ממשיך להלך בגננו כחרב? מה היה חושב אילו היה רואה את בני התאומים, שבים מהמלחמה בעזה, או מבצעים מעצרי לילה במחנות הפליטים ואגב כך מבכים את מות חבריהם?

מה היה חושב לו היה מתבונן בדביר נכדו, שבמתימטיקה מופלאה של מלאכי השרת, נולד בדיוק ביום השנה ה-31 לנופלו; נער בגיל מצווה, שעוד חמש שנים בלבד יקרא אף הוא אל הדגל?

האם היה מקונן על חזית הסירוב של שכנינו, כמו על חזית הסירוב שלנו? האם היה מבין שניתן לנצח בעזרת כידונים, אך קשה יותר לשבת עליהם?

מה היה חושב על מחול השדים בו אנו שרויים, על ה'חד גדיא' האנושי אליו נשאבנו; על הגלגל החוזר של מכה ומוכה, על פיגוע, תגמול ,שוב פיגוע ושוב תגמול.  האם היה זועק כמוני, "עד מתי יימשך הטירוף הזה?"

הלנצח תאכל חרב?

משפחת חסקין. מימין לשמאל: נורית, אפרים, סבתא נחמה, סבא יצחק, חנה הירש, יגאל ויפה חסקין

ראו גם, באתר זה:

אפרים היה כעשב השדה – דברים ליום הזיכרון תשע"א

ערב יום הזיכרון תשע"ב

בכול שנה בסתיו אפרים: דברים ליום הזיכרון 2002, 2003, 2004, 2006.

לך תגדל בן – דברים ליום הזיכרון תשס"ח

לאפרים , ערב יום הזכרון ג' אייר תשפ"ג