כתב: גילי חסקין; ‏01-09-23

תודה לגדעון ביגר על הערותיו. תודה ליובל נעמן על התוספות וההערות. תודה לאבי שפיר ורוני רדו, על תשובותיהם.

ראו קודם, באתר זה: הטבע והאקולוגיה של מדגסקר ; מבוא לטיול במדגסקר ;  עולם החי של מדגסקר ;                                 הפאונה של מדגסקר; הצמחייה של מדגסקר; מבט אל יונקי מדגסקר, מבט אל עופות מדגסקר. הזיקיות 

לסרטון של לילך לוי

להרצאה על מדגסקר

ראו גם באתר זה: הקופים;   גורילה;   אורנג אוטן ;

לאלבומי תמונות:

תמונות מטיול במערב מדגסקר

תמונות מטיול במזרח מדגסקר

תמונות מטיול בדרום מדגסקר.

הלמור הוא בעל החי המזוהה יותר מכול עם האי מדגסקר, שנמצא מזרחית לחוף האפריקאי.

לסרטון על הלמורים.

הלמור (Lemur) הוא בעל החי המזוהה יותר מכול עם האי מדגסקר, שנמצא מזרחית לחוף האפריקאי.

פירוש השם "למור" (רוחות רפאים, או רוחות מהמיתולוגיה הרומית) בשל קולותיהם המזכירים רעשים, המיוחסים לרוחות רפאים [1]. יש האומרים שמקור השם טמון בעובדה שהלמורים ישנים במשך היום ובשעות הלילה הם פעילים וכשהם מנתרים בין ענפי העצים נדמה הדבר כצל חולף.

אף שהם מוגנים על פי חוק, המקומיים עדיין צדים אותם מדי פעם, אבל זהו אירוע נדיר. כתוצאה מכך, הלמורים אינם חוששים מבני האדם. בסיור ברחבי האי ניתן להכיר מקרוב שלל למורים ממינים שונים. למור זנב-טבעת המשפחתי (Lemur Catta); הסיפאקות (Sifaka) הרוקדות במופע אקרובטי של ממש; והאינדרי (Indri) הגדולים שקוראים ושרים/

לֶמוּרִים (שם מדעי: Lemuroidea) הם פרימטים (שם מדעי: Primates; בעברית: 'קופאים') בתת-הסדרה טרום קופים (קיפופים), הנפוצים רק באי מדגסקר.

הפרימטים הם סדרה במחלקת היונקים הכוללת למעלה מ-200 מיני קופים, קופיפים וקופי אדם. ההיסטוריה האבולוציונית של הפרימטים ראשיתה לפני 85 מיליון שנה[2].

פירושה בעברית של המילה הלטינית "פרימט" הוא "ראשון במעלה". את המונח טבע קארולוס ליניאוס (Carolus Linnæus) – מייסד שיטת המיון הזואולוגית המדעית, משום שבסדרה זו כלול האדם, "נזר הבריאה", כדברי ליניאוס. כך קרא ליתר היונקים "השניים במעלה" ולשאר בעלי החיים "השלישיים במעלתם". בקרבה האנטומית הרבה שבין האדם לקופים הבחינו כבר הקדמונים, כמו אריסטו וגלנוס.

מרבית הפרימטים חיים באזורים הטרופיים. כ-80% מהם חיים ביערות גשם. רק מעטים מקופי העולם הישן עברו לחיות בסוואנה ובשולי המדבר. מרבית הפרימטים ישנים על עצים או מצוקים. רק האדם והגורילה ישנים על הקרקע. אצל הפרימטים הראייה היא החוש המפותח ביותר. לפרימטים ראיית צבע חדה וטובה. נחנו בראיית תלת ממד בגלל הצורך לאמוד מרחק בקפיצות.

למרות זאת, הפרימט הוא יצור קשה להגדרה. אם יש משהו שמייחד את הפרימטים כקבוצה, הוא היעדר התמחות. רק קו אנטומי אחד התפתח אצלם מעבר למקובל בשאר בעלי החיים והוא המוח. דומה וסוד עוצמתו של הפרימט, מחדף העצים ועד לאדם, הוא הצירוף בין מוח גדול ממדים, יחיד במינו, בעל יכולת למידה גדולה, לבין גוף קטן ממדים יחסית, ובלתי משוכלל. תכונה נוספת היא החרות מן המתחים המיניים של הייחום העונתי.[3]

המין הגדול ביותר בסדרה הוא גורילה מזרחית (Gorilla Beringei) שמשקלו עד 250 ק"ג. הקטן ביותר הוא למור ברטה עכברי (Microcebus Berthae), או למור עכברי ננסי (Mouse Lemur),  שמשקלו עד 30 גרם (ראו להלן).

בסדרת הפרימאטים שתי תת סדרות.

1. תת סדרת הקופים (Anthropidea). יש המחלקים אותה לשתי על משפחות: קופים צרי-אף, כולל קופי אדם והאדם בכללם, וקופים רחבי אף.
2. תת סדרת הקיפופים (Prosimi)[4].

מכונים גם "דמויי למור" (Lemuriformes), קבוצה זו כוללת את הפרימיטיביים ביותר שבין הפרימטים. הם יותר קטנים מרוב הקופים ויש להם עיניים גדולות יותר. הם קרויים על שם קבוצת הלמורים שוכני מדגסקר.

[בעבר, כונו הקיפופים מכונים כיום גם בשם 'בעלי אף לח' (שם מדעי: Strepsirhini, מיוונית: Strepho – עקום; Rhis – אף) . המאפיין העיקרי של בני הקבוצה, וממנו נובע שמם הוא אפם – הם מאופיינים באפים רטובים (rhinarium), בניגוד לקרוביהם הקופים, שמכונים גם "בעלי אף יבש". האף הלח לממד על חוש ריח מפותח יותר, עליו מסתמכים הלמוריים, יותר מאשר הקופים[5]. אפיהם הרטובים מחוברים לשפתיהם העליונות, שמחוברות לחניכיהם – ובכך מוגבל מגוון הבעות הפנים שלהם. כיום רואים בקבוצה זו קבוצה מבוטלת, משום שחלק  מהקיפופים – בני משפחת הטרסיוסיים- (ראו להלן) משויכים לקבוצה בעלי אף-יבש והם מפותחים יותר מאשר בני תת-סדרת בעלי אף לח].

סימניהם המשותפים הם:

• גולגולת הפנים שלהם משוכה יותר משל הקופים.
• חלל קדירת המוח והמוח עצמו, קטנים משל הקופים – דבר המעיד על אינטליגנציה פחותה, וכך גם עולה ממבחני אינטליגנציה ליונקים.
• ארובות עיניים נוטות בעיקר לצדדים ורק במידת מה גם לפנים. הן נבדלות בדרך כלל, על ידי טבעת גרמית ופתוחות על פי רוב מאחור. העיניים מעט ואינן נעות בארובותיהם, אך שדה הראייה של הלמור, רחב מאד.
• כל האצבעות מצוידות בציפורניים שטוחות, פרט לאצבע השנייה של הרגל האחורית, המצוידת בטופר ומשמשת לסירוק הפרווה.
• האונות האחראיות על חוש הריח במוחם גדולות יחסית, דבר המעיד על חוש ריח מפותח.

רוב הקופיפים הם בעלי חיים קטנים או בינוניים, ליליים, שוכני עצים, ניזונים מחרקים, מפירות, או אוכלי כול; פרוותם צמירה וסמיכה וגם גוף ארוך בדרך כלל וזנב לא לופתני. לכול הלמורים, למעט האינדרי (Indri), זנב ארוך, המסייע בייצוב הגוף בזמן הקפיצות באוויר. הלמורים שונים מאוד מקרוביהם הקופים – עיניהם הגדולות מותאמות לראיית לילה ואוזניהם גדולות בהרבה יחסית לפרימטים.

מבחינת התנועה: למורים נחלקים לשנים: הולכי על שתי גפיים, המכונים  "בי פד" Biped lemur) ( והולכי על ארבע גפיים, המכונים "קוודריפד quadrupedal)    בני משפחת האינדריים הולכים על שתים. לכן הליכתם על הקרקע פחות מוצלחת. הולכי ארבע הם פוליגמיים. לעומת זאת, הולכי על שתים, מונוגמיים. אם בן הזוג מת, הם נשארים לבדם. עובדה מקשה על הריבוי.

תת-סדרה זו כוללת כ-90 מינים נפוצים באפריקה הטרופית, באסיה הדרומית ובאיים הסמוכים לה. רובם הגדול במדגסקר, שם הם מהווים כמחצית מהאוכלוסייה של כל היונקים.[6]

מקורם במשפחה קדמונית שנקראת אדפיפורמס  (Adpifofmas), הם המסד של כול תת הסדרה. הם התאימו לחיים על העצים והיו בעלי מבנה רגליים חזקות וזנב שרירי וגמיש, שהתאימו לקפיצה. לסתותיהם היו ארוכות יחסית עם חותכות רחבות, שלוש טוחנות בחצי לסתם וניב בודדת. מבנה השיניים מרמז על תזונה בעיקר מעלים ומבנה הגולגולת מרמז על התפתחות של גזע המוח, באופן בולט יותר משל הלמורים. בני הקבוצה התקיימו החל מתחילת האאוקן (מלפני 56 מיליון שנה), עד המיוקן (23 מיליון שנה לפני זמננו) והמאובנים שלהם התגלו לאורך רוב היבשות הצפוניות (אירופה, אסיה ואמריקה הצפונית) ודרומה עד לדרום אסיה ולצפון אפריקה.

גילם באפריקה מוערך ב-62 מיליון שנים. מהם התפתחו, במסלולים מקבילים:

בנוסף ללמורים במדגסקר. (ראו בהרחבה להלן). התפתחו, משפחת הטַּרְסְיוּסִיִּים (שם מדעי: Tarsiidae) באסיה, המכונים גם "קופיפיים"[7]. יש להם גוף קטן (אורך גופם כ-10–15 סנטימטרים) עם רגליים, עיניים ואזניים גדולות יחסית לגופם. הם מותאמים לחיים בחשכה ביערות. פרימטים אלה הם היחידים בסדרה שאינם ניזונים כלל מצמחים ומשיגים את מזונם על ידי טריפת בעלי חיים אחרים – בעיקר מחרקים. הם ישנים בחבורות, בחללים בעץ במשך היום[8].

משפחת הלּוֹרִיסִיִּים (Lorisidae) בהודו ובדרום מזרח אסיה (שם הם חיים עד היום)[9]; הם יצורים צמריים, בעלי עיניים גדולות המותאמות לחיים בחשיכה הלילית, אצבעות חזקות וטפרים המתאימים לסירוק פרווה. הם חסרי זנב כמעט לגמרי והם הרבה פחות ניידים מרוב הפרימטים. למעשה הם הפרימיטיביים ביותר מכל הפרימטים למעט הגלגויים. בנוסף יש להם חוש ריח חד, הנעדר משאר הפרימטים וגם שמיעה חדה ואוזניים גדולות. הלוריסיים מותאמים לחיי עצים’ הם מטפסים כדרך הזיקית ויורדים מעט מאוד לקרקע. מזונם העיקרי הוא חרקים שונים אך הם יאכלו גם בעלי חוליות קטנים, ביצים ופירות.

קרובי משפחתם הם הפוטויים (Pottos), בעלי הפרווה הכתומה והאף הארוך. יצורים ליליים, שוכני עצים, החיים במערב אפריקה.

כאילו הם הגלגו (Galago) שבאפריקה, המכונים גם -Bush Baby (סוג של קיפופים, החיים ביבשת אפריקה, בערבות, סוואנות וביערות). הגלגו, קטנים מאוד ומשקלם אינו עולה על -300 גרם. הם שעירים ובעלי עיניים ואוזניים גדולות והם יוצאים מקנם שבין העצים בלילה. ליצורים אלה רגליים ארוכות ביותר, העוזרות להם לקפוץ למרחק של כמה מטרים  בכל זינוק, מה שעוזר להם לתפוס טרף קטן ולהתחמק בקלות מטורפים. הם בין הקטנים שבפרימטים וגם בין הפרימיטיביים ביניהם, יחד עם הלוריסיים [10]

כל אלה מכונים "דמויי למור" .

החלוקה הטקסונומית והפילוגנטית, עם זאת, מורכבת יותר מהתמונה הגאוגרפית. תחילה סברו, שההתיישבות של בעלי האף-הלח במדגסקר התרחשה באירוע סחיפה אחד, שגרם ליישוב האי בצאצאים של מין אחד. אולם בניתוח גנטי של בני התת-סדרה ניתן לראות שקיימת קרבה רבה יותר בין חלק מהמינים המדגסקריים לבין מינים מיבשת אפריקה, מאשר בין המינים המדגסקריים לבין עצמם. כך שכנראה לא התרחש אירוע סחיפה יחיד – אלא שני אירועי סחיפה: אחד של בני על-משפחת למורים והשני של בני על-משפחת לוריסים. אך העדויות המאובנות אינן מספיקות על מנת לקבוע האם הסחיפה השנייה הייתה מאפריקה למדגסקר או בכיוון ההפוך.

ללמורים חמש אצבעות בכל גף – הבוהן נגדית לשאר האצבעות. בחזה – שתי בלוטות חלב בלבד. ובנוסף, מלבד הקואלות, הם בעלי החיים היחידים בטבע בעלי טביעות אצבע הקטן ביותר הוא למור ברטה עכברי (Microcebus Berthae), או למור עכברי ננסי (Mouse Lemur), (שהוזכר לעייל)  שמשקלו עד 30 גרם. גודלו לא יותר מאגרוף, ועד לפני שני עשורים נחשב למין נכחד. גם היום נדיר לראותו.

תזונתם צמחונית כמעט לגמרי ומבוססת על פירות, עלים ופירות. בשבי הם יאכלו גם חרקים.

יש 103 מינים של למורים במדגסקר – טרום קופים / פרימטים. הם חיים בנישות אקולוגיות שונות. יש הנפוצים בשטחים נרחבים ויש המוגבלים לשטחים קטנים, כמו למשל, למור הביצות (Lac Alaotra bamboo lemur).

אבות הלמורים עברו למדגסקר לפני כ 54 מיליון שנה בשיטה של "רפסודות" (Random Drafting), או "נתרני איים" – היסחפות על בולי עץ, או גושי בוץ שהתגבשו בנהרות, בעקבות סופות ציקלון גדולות (ייתכן שעל מחצלות עשב יותר מאשר על בולי עץ, כך שגם היה להם מה לאכול ומי גשמים לשתייה).[11] הבידוד האיץ את האבולוציה המאוד דינמית של מינים שמקורם היה ביבשת.[12]

אויביהם הטבעיים של הקיפופים במדגסקר, הם משפחת טורפי מדגסקר (Eupleridae), ובראשם הפוסה (שם מדעי: Cryptoprocta Ferox),[13] ועופות דורסים: עקב מדגסקר (שם מדעי: Buteo Brachypterus) ואיה זרונית מדגסקרית (שם מדעי: Polyboroides Radiatus), שהיא עוף דורס ממשפחת הנציים החיה באי מדגסקר (קרובת משפחתה של איה זרונית אפריקנית). אויב נוסף הוא נחש רב חנק (Boa). ינשופים דורסים את הגורים.

בהיעדר קופים ותחרות אחרת, פרימטים אלה הסתגלו למגוון רחב של בתי גידול, והתפצלו למינים שונים.

בתת סדרה זו יש שש משפחות:

• משפחת הלמוריים (Lemurideae). היא הגדולה והנפוצה בתת הסדרה. הם אנדמיים למדגסקר. כל בני המשפחה הם אוכלי צמחים או אוכלי כל, אך חלקם אוכלי פירות, חלקם אוכלי עלים, אחרים כוללים גם חרקים במזונם, ויש כאלו האוכלים בעיקר עלי חזרן. הם שוכני עצים, לפחות חלקית, ויש כאלו המבלים חלק מזמנם על האדמה. הם מיטיבים לקפוץ ולטפס. מתקדמים הן על ידי ריצה אופקית על ענפים והן על ידי ניתור מגזע מאונך אחד למשנהו.

הלמוריים חיים בחבורות. תקופת ההיריון משתנה אצל הלמורים. נעה בין 9 שבועות בלמורים עכברים, 9 -10 שבועות בלמורים קטנים;  18-24 שבועות בלמורים אחרים. 1-2 וולדות,  פעם בשנה. חיים 15-25 שנים. מידתם מגודל חולדה ועד גודל חתול. האוזניים קטנות, מכוסות, חלקית לפחות, בפרווה, ובקצותיהן ציצות שיער. אפרכסות האוזניים מפותחות ביותר. הזנב צמיר ואורכו כאורך הגוף. הרגליים האחוריות ארוכות. הזכר נבדל בצבעו מהנקבה. בסוג למור שחור (Lemur Macao) למשל, הזכר שחור ואילו הנקבה והצעירים חומים. תנועתם העיקרית היא טיפוס וקפיצה. לכל האצבעות, חוץ מהאצבע השנייה, יש ציפורניים שטוחות, כמו לקופים. ללמור טופר מיוחד המיועד לטיפוח וסירוק הפרווה, המכונה Toilet Claw. כמו כן, לסתו התחתונה של הלמור "מאובזרת" במערכת שיניים חותכות דמויות מסרק, אשר גם לה תפקיד חיוני בטיפוח הפרווה.

במשפחה ששה סוגים (למור, למור גמדי, למורת אפורה, למוריה סמורית, פנר, קיפוף ארך גפיים). כולם חיים במדגסקר.

הסוג הגדול ביותר במידתו ששרד היום, הוא הלמור (Lemur). גודלו כשל חתול. אורך גופו 50-60 ס"מ אורך זנבו כאורך גופו. האוזניים קטנות ומעוגלות הצבע בדרך כלל חום-אפור, אך יכול להשתנות בחורף ובקיץ. הרגליים האחוריות ארוכות מן הקדמיות אבל כף הרגל אינה מאורכת ביותר. הלמורים קופצים ורצים על כל ארבעת הגפיים. בתנועה הזנב מורם. הם שוכני עצים. ביושבם על הענף, הם נאחזים בו ברגליהם ובידיהם הם מגישים את המזון לפיהם. הלמוריים נעזרים בטופרים לקפיצות מענף לענף וכך לא נופלים.

הלמוריים  מנקים את פרוותם בשיניהם החותכות וגם בטופר הרגל. מזונם העיקרי הוא פירות, בתוספת חרקים. חיים בחבורות. משך ההיריון אצל הסוג למור, הוא חמישה חודשים. נולד וולד אחד, לעתים רחוקות – שניים הוולד נישא כשהוא נאחז לרוחב בטן אמו. שלושה שבועות לאחר היוולדו, הוא מטפס על גבה של אמו וחודש אחד אחר כך, מתחיל להתרחק ממנה. חי בשבי עד עשרים שנה. יש ששה מינים של הסוג למור.[14]

הסוג המוכר ביותר הוא למור קטה (Lemur Catta), המוכר יותר בכינויו "למור זנב הטבעת". הוא הנפוץ ביותר בגני החיות. למור זנב-הטבעת הוא מין דגל של מדגסקר עקב פרסומו בסרטים ומראהו הייחודי. אורכו מטר אחד. צבעו אפור ולו טבעות שחורות סביב העיניים וקצה החרטום שחור אף הוא. סימן ההיכר שלו הוא הזנב, שלו טבעות שחורות ולבנות לסירוגין. הכפות המחוספסות שלו מסייעות לו בטיפוס על הסלעים. פעיל ביום וניזון מפירות. הוולדות נישאים לאורך גחנו ולא לרוחבו, כמו אצל ייתר הלמוריים. נעשים מאמצים רבים לשמר את בתי הגידול שנותרו לו, כתוצאה מכך הוא משמש כמין מטרייה ועוזר להגנה על מינים שחולקים איתו את בית הגידול.[15]

למור זה  שוכן הרים סלעיים ולא מיוערים. זהו מין הלמורים שמבלה הכי הרבה זמן על הקרקע, בחיפוש אחר פירות ועלים ובהתרועעות בחברה.

למורים אלה הם בעלי חיים חברתיים מאוד, שחיים בקבוצות המונות עד 30 פרטים. לרוב, כשמגיע הלילה, נוהגים הלמורים לטפס בחבורה על עץ גדול במיוחד שיש עליו מקום לכולם, או להתפצל בין כמה עצים סמוכים. העניין הוא שלא לרשות כל למורי זנב הטבעת במדגסקר עומדים עצים המתאימים ללינה. משום כך הם לנים באופן קבוע במערות ובנקיקי סלעים. שימוש במערות הוא אמנם תופעה נדירה בקרב פרימטים, אך שימוש ארעי כבר תועד בעבר בכמה מינים. מה שייחודי ללמורים הוא השימוש העקבי, היומיומי, באותן המערות. התברר כי מדי לילה פוקדות חבורות הלמורים אחת מכמה מערות נבחרות – וזאת הפעם הראשונה שדפוס התנהגות זה תועד בפרימט, שאינו אחד מאבותינו, בני האדם הקדומים. להערכת החוקרים, הלמורים בחרו לעבור ללינה במערות, משום שהמערות מספקות להם הגנה מפני טורפים. בדרך זו הם גם מבטיחים לעצמם אספקה מתמדת של מים שנקווים במערות, וכן בידוד מחום ומקור, באזור שבו הטמפרטורות מאמירות בקיץ וצונחות בחורף.[16]

הלמור הגמדי (Microcebus Murinus) הוא הקטן שבקופיפים ובכל הפרימטים בכלל.

גודלו כעכבר. אורך הגוף 13 ס"מ וזנבו 15 ס"מ. צבעו אפור או חום אדמדם, בהתאם לסביבה. הפרווה צמירה, הראש מעוגל והחרטום מחודד. העיניים גדולות והאוזניים דקות. כף הרגל מאורכת, כמו אצל גלגו. שוכן עצים מושלם. פעיל בלילה. ביום ישן בנקרות עצים. בחורף הוא אוגר שומן בבסיס זנבו ואת עונת היובש בקיץ מבלה בשינה, תוך הורדת חום הגוף – שינה הדומה לשנת חורף (Hibernation) אצל חיות צפוניות[17]. מזונו בעיקר חרקים. אך גם פירות ועלים.

הלמור הגמדי בונה לו קן בראש עץ, כמו ציפור. ממליט בתחילת עונת הגשמים – שנים- שלושה וולדות. אויבו הראשי הוא הינשוף.

• משפחת האינדריים (Ibdriidae).

גם היא מצויה רק במדגסקר. המשפחה המפותחת ביותר בתת סדרת הקיפופים. מידתם גדולה (45-90 ס"מ). החרטום קצר, רחב ועירום. החזה משוטח ורחב. המוח הגדול מתפשט ומכסה את המוח הקטן. לבוגרים רק שתי מלתעות. בכול אלה הם דומים לקופים. הרגליים האחוריות ארוכות מאד והבוהן גדולה במיוחד. מקפצים על רגליהם האחוריות ומהלכים זקופים על הקרקע, כשידיהם משולבות מעל ראשם. ניזונים מעלים בלבד. בהתאם לכך בנויה מערכת העיכול. אורך המעי האטום – כאורך הגוף ויותר. נולד ולד אחד פקוח עיניים.

• במשפחה שלושה סוגים: אבהי, אינדרי וסיפאקה.

הגדול ביניהם האינדרי ( Indridae)), שאורך גופו מגיע ל-90 ס"מ. משקלו  הוא כמשקל כלב קטן, והם מזכירים הכלאה בין חתול לקואלה. אין לו זנב והוא מהלך על האדמה, רק על רגליו האחוריות. צבעו שונה: מלבן ועד שחור. על פי רוב  מגוון: שחור, חום ולבן. פרוותו משיית, כל האצבעות ארוכות והאגודלים עבים. זו התאמה לטיפוס. שוכן עצים מוחלט (ארבולי). ניזון מעלים.

קולותיהם הצווחניים של האינדירים מזכירים לאחדים, קול של אוויר המשתחרר בבת אחת מהבלון שבו היה כלוא. לדעת אחרים, הם משמעים קולות כשל אדם. מקובל לחשוב כי האינדריים משמיעים את קולותיהם כדי לסמן טריטוריה, כפי שנוהגים קופי השאגן באמריקה הטרופית. כיום סוברים שחלק מהשירה היא גם קולות של חיזור.

חוקרים ממדגסקר ומאוניברסיטת טורינו הקליטו שירים שהשמיעו עשרים קבוצות של למורים אינדריים (39 למורים בסך הכל) במשך 12 שנים, וחיפשו בהם מרכיבים קצביים שניתן למצוא במוזיקה האנושית. הם מצאו שתי דוגמאות למקצב דמוי־אנושי בשירי הלמורים. קצב של 1:1, שבו המרווחים בין שני צלילים הם באורך שווה, וקצב של 1:2, שבו המרווח השני כפול באורכו מהמרווח הראשון. בנוסף שמו לב לירידה הדרגתית במפעם (טמפו), המוכרת במוזיקה האנושית כ"ריטרדנדו".

זו הפעם הראשונה שמקצבים ברורים זוהו במוזיקה שאינה אנושית. הממצאים רומזים לכך שללמורים יש חוש קצב ופעימות שחוזרות על עצמן, ומאפשרות לבני אדם, לזוז בהתאם לקצב המוזיקה[18].

האבהי (Avahi), שהוראת שמו המדעי (avahi laniger)  "אבהי [שם מקומי] נושא צמר". ואכן, פרוותו צמרירית וצפופה. אורכו 3-40 ס"מ ואורך הזנב כאורך גופו. צבעו חום אפור והזנב כתום. העיניים גדולות והאוזניים קטנות וחבויות בפרווה. לילי ואילני. ניזון מעלים וניצנים. משך ההיריון 4-5 חודשים היילוד נישא על גב האם חודשים אחדים[19].

הסוג הידוע ביותר במשפחה הוא הסיפאקה (Propitecus). מידתם 45-55 ס"מ. אורך זנבם כאורך הגוף. הצבע שונה ומגוון: לבן, חום, זהוב וכדומה. הפנים עירומים ושחורים. מסוגלים לקפוץ למרחק של 10-12 מטר. אולם, על הקרקע, אינם מהירים יחסית והם הם מתקדמים בקפיצות ובקומה זקופה; כאילו רוקדים ברוב חן. להבדיל מהלמורים היכולים להתהפך באוויר כשהם נופים, ולנחות על רגליהם, כמו חתולים. נפילה של סיפאקה היא קטלנית עבורה.

זו חיה יומית, אך הם נחים בשעות החמות של היום. מזונם: עלים, פרחים ופירות.

הם נוהגים לישון על העצים ומתעוררים בשעת בקר מאוחרת יחסית.

יש מקומות בהם הם נערצים כקדושים. באחרים הם ניצודים ונאכלים. בסוג שני מינים.

מפורסם לא פחות, אך נדיר מאד,  הוא למור ארוך אצבע (Daubentonia madagascariensis), המוכר בשמו "אי אי" (aye-aye). שם זה ניתן לו על ידי חוקר הטבע הצרפתי פייר סונרט (Pierre Sonnerat), שתיאר אות ב-1782. מין בודד במשפחת הדובנטוניים  (Daubentoniidae). מיוחד במינו מבין הקיפופים. אורך גופו 45 ס"מ, זנבו זיפני כעין מכחול ואורכו 50 ס"מ. פירוש השם איי איי אינו ידוע, מאחר ששפתם הקדומה של תושבי האי נכחדה, אך היות שהמקומיים רואים בו יצור המביא מזל רע, ההנחה הרווחת בקרב החוקרים היא ש"איי איי" פשוט מבטא קריאת אזהרה.

האיי איי הוא הפרימט הלילי הגדול בעולם. משקלו של זכר בוגר עומד על כ-2.5 ק"ג וגובהו מגיע ל-37-30 ס"מ (עד 53 ס"מ כולל אורך הזנב) ומשקל הנקבה הוא בערך 2.4 ק"ג ואורכה כאורך הזכר. אינו דומה לשום דבר אחר: יש לו אוזניים ענקיות, פרצוף מחודד, עיניים גדולות וזנב ארוך וסמיך. גם כי, אברים  בגופו מזכירים בצורתם, אברים אצל  מינים רבים ושונים, עובדה שהקשתה על חוקרי הטבע לסווגו במשך זמן רב. איי איי בוגר מכוסה בפרווה שחורה בכל גופו, פרט לאזור הצוואר, שם פרוותו שחורה ולבנה. צורת גופו אופיינית לפרימט, אך זנבו סבוך כזנב סנאי, פניו מחודדות כפני דביבון ועיניו עגולות וכדוריות. שיניו החותכות גדולות ביותר וממשיכות לגדול כל חייו. הוא יכול בנגיסה אחת לפצח אגוז קוקוס.  ידיו הן היוצאות דופן ביותר; בדומה לשאר הפרימטים, הוא בעל ארבע אצבעות מקבילות ואגודל זקוף, אך הבוהן והאצבעות ארוכות וצרות והאמה ארוכה מאוד ויכולה להגיע לפי שלושה מאורך שאר האצבעות[20]. עיקר פרסומו בא לו בזכות האצבע האמצעית הדקיקה בידו, בה הוא משתמש כנראה גם לנקישות קלות על גזעים מתים בכדי לגרום לזחלים לזוז בתוך הגזע, גם כסטטוסקופ המאפשר לו לחוש היכן מסתובבת רימה או זחל בתוך העץ, גם כדי למשוך את הליבה מקני הבמבוק.  וגם כחכה לדוג את הצייד העסיסי[21].

האיי איי מתחיל בחיפוש אחר מזון בשעות הלילה, החל מחצי שעה לפני שקיעת השמש ועד שלוש שעות לאחריה, והוא עוסק בכך כ-80% משעות הלילה, עם הפוגות קצרות למנוחה. מבנה גופו דמוי הקוף של האיי איי מסייע לו לנוע בעזרת סדרה של זינוקים אנכיים במעלה ומורד העצים. תנועה אופקית קשה עבורו יותר והוא ממעט ללכת או לרוץ על פני הקרקע. במהלך חיפוש המזון עשוי פרט בודד לעבור עד 4 ק"מ על צמרות העצים.

האיי איי נוהג לחפש זחלים בדרך ייחודית לו, שאינה קיימת אצל אף פרימט אחר ודומה לפעולתו של נקר. הוא מתופף על גזע עץ באצבעותיו הדקות, ובעזרת שמיעתו המפותחת יכול לקבוע מצליל ההד של התיפוף האם יש זחלים בתוכו. כאשר הוא מוצא זחלים, הוא מכרסם את העץ בשיניו ומחדיר את אצבעו האמצעית הארוכה לתוכו כדי לתפוס אותם.

האיי איי הוגדר זמן רב כמין מתבודד, אך מחקרים שנעשו בשנים האחרונות מגלים ששיתוף הפעולה בין פרטי האיי איי גדול ממה שנהוג היה לחשוב. זכר בודד נוהג לחפש את מזונו בשטח הטריטוריה שלו, שגודלה מגיע עד ל-320 קילומטרים רבועים, אך טריטוריות הזכרים חופפות במקרים רבים והזכרים מפגינים מאפייני התנהגות חברתית בעת פגישתם, הכוללת חיפוש מזון משותף ותקשורת באמצעות קול וריח. לעומתם, הטריטוריות של הנקבות לעולם אינן חופפות, אף על פי ששטחן המרבי הוא 81 קמ"ר, כלומר קטן פי ארבעה מאלה של הזכרים. סימון הטריטוריה מתבצע על ידי חיכוך אברי המין והראש בענפי העצים.

האיי איי פוליגמיים והזכרים לרוב מתחרים זה בזה על הזכות להזדווג עם הנקבות. תצפיות הראו שתחרויות הזכרים מגיעות לעיתים לאלימות הדדית, עד כדי הפלת זכר מזדווג מגבה של הנקבה.

לאחר ההפריה, הזכרים נשארים לרוב בקרבת הנקבות עד לאחר הלידה ותחילת התבגרות הצאצא. משך הריון נקבת האיי איי אורך כחמישה חודשים והלידה יכולה להתרחש בכל שעה משעות היממה. פרק הזמן בין ההריונות עומד לרוב על 3-2 שנים. לאחר הלידה, הצאצא יונק עד גיל 7 חודשים ונשאר צמוד לאמו עד גיל שנתיים.

רוב קשריו החברתיים של הגור מתרחשים עם אמו דרך הזנה ומשחק. גם הזכר מתחלק לעיתים עם הצאצא במזונו. לאחר 13 שבועות לערך, מתחיל האיי איי הצעיר לבוא במגע עם צעירים אחרים, לרוב דרך משחק.

הזכר מגיע לבגרות לרוב בגיל שנה וחצי והנקבה בגיל שנתיים וחצי. תוחלת החיים הממוצעת אינה ידועה, אך הפרט שהאריך חיים ביותר בשבי חי 23 שנים.

הילידים מרבים לצוד את האיי איי, לא רק משום שהוא מזיק חקלאי, אלא גם בשל אמונה רווחת בקרב תושבי האי בדבר שטניותו של המין. האגדות המקומיות מספרות, שאדם שאליו מופנית אצבעו הארוכה של האיי איי נידון למוות, והופעתו של פרט בכפר מבשרת את מותו של אחד הכפריים. אחד השבטים המקומיים אף טוען, שאיי איי חודרים למגורי האנשים דרך הגגות ומנקבים את עורקי הקורבן באמצעות אצבעם הארוכה והמכושפת.[22]. אגדות אלו הסבו נזק רב למין, היות שהדרך היחידה להינצל ממוות, לפי האמונה, היא הריגת האיי איי. אף על פי שהמין מוגן על פי חוק על ידי ממשלת מדגסקר, מתרבים חיסולים אלה עקב תכיפות המגעים בין האיי איי לבני האדם, הנובעים מצמצום בית גידולם הטבעי והתפשטות הכפרים והשטחים החקלאיים[23].

17 מינים של למור, שחיו בעבר במדגסקר,  נעלמו בשל הצייד המוגבר, שינויי אקלים והכחדת יערות.

ביניהם היו למורי ענק, ששלדים ומאובנים שלהם נמצאו בשטח. בשפה המקומית נקראו 'בבקוטי' (Babakuti). גודלם היה כשל גורילה, משקלם עלה על 250 ק"ג, והם ניצודו בקלות בשל תנועתם האיטית. ידוע במיוחד הוא הלמור העצלן [24]. בני המשפחה היו גדולים יותר מכל מין של למור מודרני והגדול שבהם – למור ענק.

למור נכחד זה היה בעל זרועות ארוכות, רגליים קצרות, חוטם מוארך כמו של למור קטה (למור זנב הטבעת) ואוזניים שמוקמו בקצה הגולגולת, מה שבעבר גרם לחוקרים לחשוב שהלמור היה יצור מיימי. בהמשך הניחו, שהוא חי בין ענפי העצים, כמו עצלן  (Sloth) ומכאן שמו העממי: 'למור עצלן'. אם כי אין כל קרבה ביניהם.

הלמור הזה היה גדול בהרבה מכל למור חי. במראהו הוא הזכיר את הסיפאקה (Sifaka)[25] והיה על פי מבנה שיניו ולסתותיו אוכל עלים, שהיה בעל לסתות קשיחות מספיק למחוץ אגוזים וקליפות קשות. אולי הוא גיוון במזונות נוספים, כמו הלמורים החיים. עם זרועותיו הרחבות הוא יכול לנוע בין הענפים, כמו עצלן, מבלי לרדת לקרקע.

למור זה נכחד בין השנים 1,300-1,600, כנראה על ידי האדם שהגיע לאי .

מגלדאפיס (שם מדעי: Megaladapis) הוא סוג נוסף של למור נכחד אשר חי במדגסקר עד העת האחרונה. הוא מכונה גם "למור קואלה", עקב מבנה השלד המזכיר קואלה. למור זה היה קרובו של הלמור הענק והגיע לאורך 1.3-1.5 מטר ולמשקל של 40-80 ק"ג. במראהו הוא הזכיר קואלה עם זרועות ארוכות וכבדות, טפרים מעוקלים שתמכו ביציבה, גוף מכווץ ולסתות רחבות בעלות ניבים גדולים ושרירי לסת חזקים בהרבה מכל למור מודרני וכן היה בעל עיניים מצדי הגולגולת, דבר שאין לאף פרימט מודרני. ככל הנראה הוא היה קרובם של למורי הספורט הקיימים (אף שאלה בעלי מוח גדול יותר ולסתות קצרות יותר מהמגלדאפיס).

למור זה היה בעל חוטם צר שהזכיר מראה קרנפי ואולי עזר לבעליו לכופף את העלים לפיו. בשל מוחו הקטן יחסית הוא כנראה היה יצור איטי ונמנמן שהיה מגושם על הקרקע. מסוג למור זה, התגלו שלושה מינים שונים, יחידים במשפחה מגלדאפיסיים (Megaladapidae). הוא שרד עד לתחילת התקופה הנוכחית ונכחד באזור המאה ה-13', עד המאה ה-15, כשראשוני הפורטוגלים שהגיעו לאי גילו אותו.

ככל הנראה הוא היה קרובם של למורי הספורט ((Lepilemur)) הקיימים, אף שאלה בעלי מוח גדול יותר ולסתות קצרות יותר מהמגלדאפיס.

קבוצה נכחדת נוספת, הם למורי קוף או ארכאולמורים (שם מדעי: Archaeolemuridae; מילולית: "למורים עתיקים") קרוביה של משפחת האינדריים. הם קרובים למגלדאפיס (למור הקואלה) וללמורי העצלן, וכולם היו גדולים בהרבה מקרוביהם החיים כיום. כולם נכחדו לפני 3,000 עד 1,000 שנה לפני זמננו, עקב הגעת האדם למדגסקר.

למורי הקוף כוללים שני סוגים שהגיעו לממדים של בבונים במשקל 15 עד 35 קילוגרם, והם היו כנראה שוכני קרקע הרבה יותר מהלמורים החיים. ממבנה שיניהם ומאפיינים נוספים מרמזים על קרבתם לאבות ממשפחת האינדריים. הם קרויים למורי קוף עקב מבנה ארובות העיניים הגדולות שלהם המופנה קדימה, חוטמם הקצר ומצחם הגדול שהכיל מוח גדול יחסית. ככל הנראה הם חיו בחבורות מורכבות יחסית ללמורים ודמו באורח חייהם לקופים מודרניים.

הם היו בעלי זרועות ארוכות, רגליים אחוריות קצרות וכמעט ללא זנב. מבנה הלסתות מעיד שהיו צמחוניים שהתבססו על עלים ואגוזים או קליפות קשות אותם פיצחו עם לסתותיהם. למעט הלמור הענק, הם היו מגושמים מאוד על הקרקע ונעו בין ענפי העצים. גם בעלי חיים אלה נכחדו בעת האחרונה. גם במקרים אלה, סביר להניח שבשל ציד.

אולם למרות דמיונם לקופים הם היו ככל הנראה פעילי לילה עקב ארובות העיניים הגדולות הרגישות יותר לאור. לתזונתם הם ניזונו מעשבים וזרעים כמו הבבונים הזנובים (הג'לדות של אתיופיה)[26] , אך ייתכן שגיוונו גם בבעלי חיים קטנים.

הלמורים הללו כנראה נכחדו עם בוא האדם למדגסקר ונפגעו מציד למטרות בשר . הלמור המגושם היה חסר ישע על הקרקע והיה טרף קל וגם היה מתרבה באיטיות. נמצאו עצמות של כמה למורים , שנפצעו מחפץ קשה, אולי מידי ציידים. הלמור המגושם היה חסר ישע על הקרקע והיה טרף קל וגם היה מתרבה באיטיות. נמצאו עצמות של כמה למורים , שנפצעו מחפץ קשה, אולי מידי ציידים  כמו כן, נפגעו הלמורים, משריפות מכוונות שהאדם הבעיר כדי לפנות מיערות מדגסקר לשדות חקלאיים. בהמשך, עקב בצורות, השריפות התמשכו והרגו למורים רבים. דבר זה היה גורם משמעותי בהקטנת אוכלוסייתם ועקב תהליך הרבייה הממושך והנדיר שלהם, הם לא הצליחו להתאושש מכך.עם זאת חלף זמן מה, בין הגעת האדם לאי מדגסקר עד להכחדה המוחלטת של הלמור שחלה בעת האחרונה.

קרוביה של משפחה זו הם למורי הקוף (Archaeolemuridae) הנכחדים והאִינְדְּרִי – האִינְדְּרִי Indri Indri)), הגדולים בלמורים החיים.

הקשר בין הלמוריים לריח הפירות

במחקר חדש הראו מדענים מגרמניה וממדגסקר, שריחם של פירות שיונקים אוכלים באופן קבוע מתגבר ומשתנה כשהם מבשילים. זאת לעומת פירות שאוכלות ציפורים, והריח שלהם משתנה הרבה פחות. הממצאים מעידים על כך שריח הפירות אינו תופעת לוואי, אלא התפתח במיוחד כדי לתקשר עם מפיצי הזרעים.[27]

את המחקר הוביל ד"ר עומר נבו (Nevo), שחקר את האבולוציה של האדם, ובין השאר של חוש הריח. התוצאה הייתה מחקר על קופי עכביש בפרו והפירות שהם אוכלים, שהראה תוצאות מבטיחות, אך היה צר למדי ועסק רק בארבעה מיני פירות. השלב הבא נערך באי מדגסקר, על 30 מיני צמחים מ-15 משפחות שונות. 19 מהמינים נאכלים רק על ידי לֶמוּרִים – ספציפית למורים אדומי בטן (Eulemur Rubriventer), המין הנפוץ באתר המחקר. את 11 מיני הפירות האחרים, אוכלות בעיקר ציפורים.

מדגסקר נבחר כאתר המחקר משום שבו קל יחסית לבצע הפרדה כזו. משום במדגסקר יש עצים שרק הלמורים נוגעים בהם, לעומת במקומות אחרים, כמו למשל ביבשת אפריקה, שם יש המון חפיפה בין הפרימטים לבין הציפורים, כולם אוכלים את אותם פירות. בנוסף, הלמורים מסתמכים על חוש הריח שלהם יותר מרוב הקופים, וראייתם טובה פחות. אם יש פרימטים שבוחרים פירות לפי הריח שלהם, סיכוי טוב שאלו יהיו הלמורים.[28]

כדי להראות שהלמורים אכן מפעילים לחץ אבולוציוני על העצים, כדי לפתח ריח מובחן של פירות בשלים, בחנו החוקרים גם את התנהגותם של בעלי החיים. הם ביצעו 534 תצפיות על למורים אדומי-בטן, שאכלו פירות משבעה מיני העצים שנכללו במחקר, וגילו שהפרימטים רחרחו את הפירות לפני שבחרו איזה מהם לאכול. הם עשו זאת בעיקר במינים שבהם הפרי הבשל היה בעל ריח שונה במידה ניכרת מהפרי הלא בשל.  הנחת העבודה היא, שהם משתמשים בחוש הריח מטווח מאוד קצר, כדי להעריך את הבשלות והאיכות של פרי יחיד. לפי ההשערה, עצים שמאפשרים ללמורים לבחור בקלות את הפירות הבשלים לפי הריח יהפכו לחביבים יותר עליהם, והם יבקרו אותם לעתים קרובות יותר ויאכלו יותר פרי. כך ייווצר לחץ אבולוציוני על העץ לפתח ריח חזק וייחודי לפרי הבשל.

שימור וסכנה

הלמורים חיים רק במדגסקר ובגני החיות ברחבי העולם. העלמות מינים של למור במדגסקר משמעותה הכחדת מין. לחץ האדם המגיע מריבוי והתפשטות אזורי המחייה של האדם, עומדים בקונפליקט עם השאיפה לשימור מינים. מאז הגעת האדם לאי, לפני כאלפיים שנה, ובמיוחד במאות האחרונות בהן התפשט הפרימט האנושי וכבש אזורי מחייה שהיו במשך מיליוני שנים נחלת הלמורים, נכחדו מינים רבים. אכן ישנם מאמצי שימור בהשפעת ובמימון קרנות, וכן בשל התיירות המביאה אף היא ממון לצד דרישה לשימור, אך מצב האוכלוסייה הבוחרת קיום בראיה לטווח קצר עשויה לעיתים לעמוד בקונפליקט עם מאמצי השימור. הלמורים ניצודים למען בשרם על ידי תושבי כפר מלגשים, אם למחייתם הישירה, ואם כדי לספק לשוק בשר יוקרה בערים הגדולות. רוב האנשים הכפריים אינם מבינים את ה"סכנה" שבשיטות ההגנה הללו, מכיוון שרובם אינם יודעים שציד למורים אינו חוקי או שהלמורים חיים רק במדגסקר. למדגסקרים רבים יש "טאבו", או "פאדי" (Fady), ביחס לציד ולצריכה של למורים, אך זה לא מונע את הציד שלהם באזורים רבים. אף על פי שהציד היווה איום על אוכלוסיות הלמורים בעבר, הוא הפך לאחרונה לאיום חמור בהרבה, ככל שהתנאים הסוציו-אקונומיים מתדרדרים. קשיים כלכליים הביאו אנשים לנוע ברחבי הארץ בחיפוש אחר עבודה, מה שמוביל לנטישת מסורות מקומיות . בצורת ורעב יכולים גם להאפיל על ה"פאדי" שמגן על הלמורים.

מינים גדולים יותר, כגון סיפאקות ו-ורקיות (Varecias), הם מטרות נפוצות לציד, אך מינים קטנים אף יותר ניצודים או נתפסים בטעות במלכודות המיועדות לטרף גדול יותר. ציידים מנוסים מארגנים מסיבות ציד באמצעות כלי נשק, מלכודות ורובי נשיפה, והורגים 8-20 למורים בציד בודד. את מסיבות ציד אלו והנחת מלכודות הלמור ניתן למצוא באזורים לא מוגנים ובחלקים המרוחקים ביותר של אזורים מוגנים. פארקים לאומיים ואזורים מוגנים אחרים אינם מוגנים מספיק על ידי רשויות אכיפת החוק. לעתים קרובות יש מעט מדי ריינג'רים מכדי לכסות שטח גדול ולפעמים השטח בפארק לא עביר דיו מכדי להיבדק באופן קבוע. מידע מעודכן לשנת 2020, מצא כי מתוך 107 מיני הלמורים במדגסקר, כמעט כולם (103) מאוימים בהכחדה. רשימת 25 הפרימטים בסכנת הכחדה ביותר בעולם המתפרסמת כל שנתיים מאז שנת 2000 מזכירה 18 מינים של למורים בסכנת הכחדה גדולה. הדאגה העיקרית להישרדותם של הלמורים היא הרס של בתי הגידול שלהם. כריתת היערות מתבצעת לשימושים לקיום התושבים, כגון חקלאות "כריתה ושריפה" – המכונה "טאווי" (Tawi) במלגשית)- יצירת שטחי מרעה לבעלי חיים על ידי שריפות, וכריתה חוקית ולא חוקית של עצים לייצור. לאחר מאות שנים של שימוש לא מנוהל, הגידול המהיר בהרס היערות מאז 1950, פחות מ-60,000  קמ"ר, כלומר 10% משטחה של מדגסקר, עדיין מיוערים. רק 17,000  קמ"ר או 3% משטח האי מוגנים. עקב תנאים כלכליים קשים וחוסר יציבות פוליטית, רוב האזורים המוגנים מנוהלים ומוגנים בצורה לא יעילה. אזורים מסוימים מוגנים באופן טבעי על ידי המרחק שלהם ממקום ישוב, הבידוד שלהם, לעתים קרובות בראש צוקים תלולים. אחרים, כמו היערות היבשים והקוצניים המוגנים בצורה גרועה במערב ובדרום, נמצאים בסכנת הרס חמורה. עד 2070, 95% מבית הגידול של הלמור במדגסקר עלולים להיהרס עקב התחממות כדור הארץ וכריתת יערות.

מינים מסוימים של הלמורים עלולים להיות בסכנת הכחדה גם ללא כריתת יערות מוחלטת, כמו למור הצווארון ((Varecias, הרגישים מאוד להפרעות בבית הגידול שלהם. אם העצים בעלי הפירות הגדולים ייעלמו, היער יכול לתמוך בפחות פרטים ממין מסוים והסיכוי שלהם להתרבות יכול להיות מושפע במשך שנים. אוכלוסיות קטנות עשויות להיות מסוגלות להתמיד בשטחי יער מבודדים במשך 20 עד 40 שנה בשל תוחלת חיים ארוכה, אך בטווח הארוך אוכלוסיות אלו עשויות שלא להיות קיימות. אוכלוסיות קטנות מבודדות יכולות להיעלם גם כתוצאה מאסונות טבע או מגיפות (אפיזואטיקות). שתי מחלות שהן קטלניות ללמורים ועלולות להכביד על אוכלוסיות הלמורים מבודדות הן טוקסופלזמה[29], המועברת על ידי חתולים שהתפראו, והרפס סימפלקס (שלבקת)[30] המועבר על ידי אדם.

שינויי אקלים ואסונות אקלים טבעיים מאיימים גם על הישרדותם של הלמורים. במהלך 1,000 השנים האחרונות, האזורים ההרריים במערב חוו יותר ויותר בצורת, ובעשורים האחרונים הפכו תקופות היובש לתכופות הרבה יותר. ישנם סימנים לכך שכריתת יערות ופיצול יערות מאיצים את הייבוש המתקדם הזה. השפעות הבצורת עדיין מורגשות ביערות טרופיים. עם הירידה בכמות המשקעים סובלים העצים הגדולים היוצרים את חופת היער, מה שמגביר את התמותה שלהם, מדכא את הפירות ומפחית את ייצורם של עלים חדשים, שהם המזון האהוב על הלמורים העיליים.

למרות שאינה מזיקה כמו כריתת יערות וציד, החזקתם בשבי של למורים ממינים מסוימים המוחזקים כחיות מחמד אקזוטיות על ידי המלגשים היא מרכיב שלילי. למורי במבוק נלכדים גם כדי לשמש כחיות מחמד למרות שהם שורדים רק חודשיים לכל היותר בשבי. לכידת חיות עבור סחר אקזוטי לחיות מחמד למדינות עשירות, אינה נחשבת בדרך כלל לאיום בשל כללי בקרת יצוא קפדניים.

מאמצי שימור

הלמורים משכו תשומת לב רבה למדגסקר ולמיניה האנדמיים הנמצאים בסכנת הכחדה. ככאלה, הם פועלים כמין דגל, כאשר המפורסם שבהם הוא הלמור טבעת הזנב, הנחשב לסמל של המדינה. הימצאות הלמורים בגנים הלאומיים מאפשרת עיסוק בתיירות אקולוגית המסייעת במיוחד לחיים של הקהילות המקומיות הממוקמות בסמוך לגנים הלאומיים, שכן היא מציעה להם אפשרויות תעסוקה והקהילות מקבלים מחצית מזכויות הכניסה לגנים. במקרה של הפארק הלאומי רנומפאנה (Ranomfana National Park), משכורות והכנסות אחרות הקשורות למחקר, מתחרות בהכנסה מתיירות אקולוגית.

משנת 1927 הכריזה ממשלת מדגסקר על "מוגנות" על כל מיני הלמורים על ידי יצירת אזורים המסווגים כיום לשלוש קטגוריות: פארקים לאומיים, שמורות טבע אינטגרליות ושמורות מיוחדות. ישנם כיום 18 פארקים לאומיים, 5 שמורות טבע ו-22 שמורות מיוחדות, וכן מספר שמורות פרטיות קטנות אחרות, כמו שמורת ברנטי (Berenty Reserve) והשמורה הפרטית סנט-לוצ'ה (Sainte Luce Reserve), שתיהן ממוקמות ליד פורט-דופין (Fort Dauphin)). כל האזורים המוגנים מייצגים כ-3% משטח הקרקע של מדגסקר ומנוהלים על ידי מנהלת הפארקים הלאומיים של מדגסקר, הידועה בעבר בשם Association Nationale Pour la Gestion des Aires Protégées (ANGAP), כמו גם ארגונים לא ממשלתיים אחרים (NGOs), כולל Conservation International (CI), האגודה לשימור חיות הבר (WCS) ו- Fonds World Wildlife Fund (WWF). רוב מיני הלמורים חיים ברשת זו של אזורים מוגנים, ואפילו מינים בודדים ניתן למצוא בפארקים או שמורות רבים.

ההגנה ניתנת גם על ידי קבוצת החי של המדגסקר Fauna Group (MFG), אגודה של כמעט 40 גני חיות וארגונים קשורים, כגון מרכז דיוק למור, דורל לשימור חיות בר, גן החיות של סן דייגו וסנט לואיס. ארגון לא ממשלתי בינלאומי זה תומך בפארק איבולוינה במדגסקר, מסייע בהגנה על שמורת בטמפונה Betampona)) ואזורים מוגנים אחרים, ומעודד מחקר בשטח, תכניות רבייה, תכנון הגנה והכשרת שומרי גן חיות. אחד הפרויקטים המרכזיים שלהם הוא החזרה לטבע של הלמורים הטבעתיים שנולדו בשבי כדי לסייע בפיצוי על הירידה באוכלוסייה בשמורה של בטמפונה.

יש צורך במסדרונות כדי לחבר בין אזורים מוגנים אלה כך שאוכלוסיות קטנות לא יבודדו. בספטמבר 2003, בדרבן, דרום אפריקה, הנשיא לשעבר של מדגסקר, מארק רוואלומאנה (Marc Ravalomanana), הבטיח לשלש תוך חמש שנים את שטח האזורים המוגנים באי. זה ידוע כעת כ"חזון דורבן". ביוני 2007, ועדת המורשת העולמית סיווגה חלק חשוב מהיערות הטרופיים של מזרח מדגסקר, כאתר מורשת עולמי חדש של אונסק"ו.

הקלת החוב של מדגסקר יכולה לעזור למדינה להגן על המגוון הביולוגי שלה. עם המשבר הפוליטי של 2009, כריתת עצים בלתי חוקית התרחבה וכעת מאיימת על יערות הגשם בצפון מזרח האי, כולל הלמורים שלהם והתיירות האקולוגית שעליה מסתמכות קהילות מקומיות לפרנסתן.

אוכלוסיות הלמורים נשמרות בשבי בגני חיות רבים מחוץ למדגסקר אך מגוון המינים מוגבל. סיפאקות למשל, לא שורדים היטב בשבי, ולכן מעט גני חיות מחזיקות אותם. האוכלוסייה הגדולה ביותר בשבי של הלמורים נמצאת במרכז דיוק למור שתפקידו כולל מחקר לא פולשני, שימור (למשל גידול בשבי) וחינוך ציבורי.

הערות

[1] המיתולוגיה הרומית משווה רוחות הרפאים, הלמורים, לנשמות הארורות של גברים ונשים שאינם יכולים למצוא מנוח כי הם חוו מוות טרגי או אלים במיוחד או נשללו מהם קבורה. לעתים קרובות הם באים לרדוף את בתי המגורים של החיים. כדי להרחיק אותם (מכיוון שביטולם אינו אפשרי), חגג העם הרומי את "חג למוריה" באמצע חודש מאי. כל אב ערך את הטקסים בביתו. תרגול זה נועד לפייס הופעות אפשריות של הלמורים כדי לחוס על החיים. המסורת סיפרה שרומולוס ערך את החגיגות הללו כדי לפייס את רוחו של אחיו רמוס , שאותו הרג, אך זהו כנראה פיתוח מיתולוגי של פסטיבלי מתים פגאני קדום כפי שקיים עדיין בתרבויות רבות.

[2] מדענים דוחפים אחורנית את מקור הפרימטים מ-65 מיליון שנה ל-85 מיליון שנה, הידען

[3] רוברט אדרי, בראשית הייתה אפריקה, זמורה ביתן, תל אביב, 1979, עמ' 70.

[4] תודה לרוני רדו על הבהרותיו

[5] תודה לעוזי פז, על הבהרותיו

[6] לב פישלזון, זאולוגיה ג, עופות ויונקים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ג, עמק 279-181.

[7] מילון בעלי חיים: נכר (תשל"ב), 1972, באתר האקדמיה ללשון העברית

[8] Tarsier Encyclopedia Britannica, https://www.britannica.com/animal/tarsier

[9] לּוֹרִיסִיִּים (שם מדעי: Lorisidae) היא משפחת פרימטים ננסיים החיים ברחבי יערות הודו ודרום-מזרח אסיה.

הם יצורים צמריים, בעלי עיניים גדולות המותאמות לחיים בחשיכה הלילית, אצבעות חזקות וטפרים המתאימים לסירוק פרווה. הם חסרי זנב כמעט לגמרי והם הרבה פחות ניידים מרוב הפרימטים. למעשה הם הפרימיטיביים ביותר מכל הפרימטים למעט הגלגויים. בנוסף יש להם חוש ריח חד, הנעדר משאר הפרימטים וגם שמיעה חדה ואוזניים גדולות.

הלוריסיים מותאמים לחיי עצים ויורדים מעט מאוד לקרקע. מזונם העיקרי הוא חרקים שונים אך הם יאכלו גם בעלי חוליות קטנים, ביצים ופירות.

[10] הגלגויים מסוגלים לקפוץ באופן מרשים תוך כדי שיטוטיהם בין העצים או השיחים בחשכת הלילה באמצעות שרירי רגליהם העצומים והעצמות הארוכות ובאמצעות כפותיהם המרופדות התופסות ויכולים להגיע בקפיצה אחת למרחק 2.25 מטרים. הם רודפים בלילה אחרי חרקים שונים ויכולים לתפוס אותם גם במעופם. ביום הם מקננים בחבורות בחורים בין העצים ומשמיעים קולות גבוהים שמזכירים תינוקות, מה שנתן להם את שמם האנגלי "בושבייבי" (תינוקות הסבך).

[11] אפריקה נפרדה מדרום אמריקה לפני כמאה מיליון שנה. פרימטים ראשונים הופיעו רק לפני 62-54 מיליון שנה. המרחק בין דרום אמריקה לאפריקה היה כמחצית מהמרחק היום.

[12] תודה לאבי שפיר.

[13] לפוסה מאפיינים חיצוניים הדומים למשפחות החתוליים, הנמייתיים והגחניים, מה שגרם למחלוקות ושינויים רבים בסיווגה המדעי. צבע פרוותה הוא חום-אדמדם עד כתמתם בהיר, גפיה שריריות וזנבה ארוך כמעט כמחצית גופה. הפוסה היא טורפת-העל של מדגסקר והיא צדה למאכל יונקים קטנים, ביניהם טרום קופים, זוחלים, עופות, ומגוונת גם בחרקים, דו-חיים ואף בצמחים. היא מצטיינת בתנועה על עצים, ופעילה הן במשך היום והן במשך הלילה.

[14] מנחם דור, לקסיקון דביר לזואולוגיה, הוצאת דביר, תל אביב, 1987, עמ' 354-355

[15] Frank P. Cuozzo, Michelle L. Sauther, Leaping Ahead, New York, NY: Springer New York, 2012, pp 157-163

[16] Michelle L. Sauther, “Limestone cliff – face and cave use by wild ring-tailed lemurs (Lemur catta) in southwestern Madagascar”, Madagascar Conservation and Development. www.journalmcd.com/index.php/mcd/article/view/mcd.v8i2.5

[17] תרדמת חורף הוא מונח המתאר את הדרך בה בעלי חיים רבים מסגלים לעצמם מצב של חוסר פעילות והאטה משמעותית של המטבוליזם, וזאת על מנת לשרוד תקופות של תנאי סביבה קשים ומחסור במזון זמין וחיוני. בעלי החיים מתגוננים מתנאי הסביבה הקשים באמצעות מעבר למצב של תרדמה. תרדמת החורף אינה מוגבלת רק לחיות בר כגון דובים, סנאים, צבים, נחשים, עטלפים ועוד, אלא משותפת גם לבעלי חיים קטנים אשר גרים בסמיכות לבני אדם, כגון אוגרים, הנכנסים לתרדמת חורף של ימים ספורים בלבד. כאשר החיה נמצאת בתרדמת חורף, היא אינה פעילה פיזית, ואינה אוכלת או שותה; גופה מתקיים מהשומן שצברה בעונות הפעילות. קיימים הבדלים בתקופת התרדמה אצל בעלי חיים שונים. יש כאלה המסתפקים בתרדמה של ימים אחדים ויש המאריכים את הזמן עד לחצי שנה. הדבר תלוי בתנאי האקלים באזור מחייתם, בגודל גופם של בעלי החיים (בעלי מסת גוף גדולה יכולים לקיים תקופה ארוכה יותר של תרדמה), ועוד.

מבחינה ביולוגית, תרדמת החורף אינה נחשבת לשינה רגילה (שבה פעילותו הפיזיולוגית של הגוף כמעט שאינה משתנה). במסגרת תרדמת החורף טמפרטורת הגוף יורדת מאוד, עד שהיא משתווה כמעט לטמפרטורה הנמוכה של הסביבה, וחלה האטה משמעותית בכל התהליכים הפיזיולוגיים. קצב פעימות הלב וקצב הנשימה יורדים בצורה משמעותית, וכך גם המטבוליזם בגוף, שקצבו יורד לכחמישית ממהירותו בתנאי הקיום הרגילים (איזק שני, מי ישן בחורף?, באתר המרכז הארצי למורי ביולוגיהhttps://web.archive.org/web/20100101130617/http://bioteach.snunit.k12.il/upload/.webpage/hyber.html).

[18] ניו יורק טיימס, " הוא מזכיר הכלאה בין חתול לקואלה, ומתברר שהוא יודע לשיר בקצב" אתר האינטרנט של הארץ" 27-10-21

[19] מנחם דור, לקסיקון דביר לזואולוגיה, , דביר, תל אביב, 1987, עמ' 19

[20] Louis EE, Sefczek TM, Randimbiharinirina DR, Raharivololona B, Rakotondrazandry JN, Manjary D, Aylward M, Ravelomandrato F (2020). "Daubentonia madagascariensis". IUCN Red List of Threatened Species.

[21] דן דן בולוטין, "מדגסקר- אי האגדות", אקו טיולי שטח:

[22]          Folklore Record: Relics of Popular Antiquities, Kessinger Publishing, 2003

[23] לקריאה נוספת: ג'רלד דארל, הרפתקאותיי עם איי איי, תרגום: גבי פלג, הוצאת מעריב 1994

דאגלס אדמס, הזדמנות אחרונה לראות, תרגום: רון בן עמי, הוצאת ספרי עליית הגג 2004

[24] (שם מדעי: Palaeopropithecidae) משמעות השם: "סיפאקה קדומה".

[25] סיפאקה (שם מדעי: Propithecus) הוא סוג של למורים במשפחת האינדריים. ככל הלמורים, היא אנדמית לאי מדגסקר. הסיפאקות הן פעילות יום ושוכנות יערות.

[26] בַּבּוּן זָנוּב או ג'לדה (שם מדעי: Theropithecus gelada) הוא מין של קוף ממשפחת קופים בעלי זנב, והוא המין היחיד ששרד בסוג תרופיתקוס (Theropithecus), החי ברמת אתיופיה והרי סימיאן הגבוהים, לצד פאונה של חיות נדירות כמו זאב אתיופי ויעל אתיופי.

למרות השם בבון הוא לא שייך לסוג זה וקיימת מחלוקת על קרבתו למיני הבבון.

[27] Fruit scent as an evolved signal to primate seed dispersal: https://www.science.org/doi/10.1126/sciadv.aat4871

[28] יונת אשחר, "הקשר המופלא בין למורים וריח הפירות שעוזר להפיץ זרעים" ' https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5363307,00.html

[29] טוקסופלזמוזיס היא מחלה הנגרמת בגלל טפיל חד תאי (פרוטוזואה) בשם טוקסופלזמה גונדי (Toxoplasma gondii).

טפיל זה נמצא לרוב במעיים של חתולים נגועים, וכן בתאים של בעלי חיים אחרים, ולכן ניתן להידבק במחלה כתוצאה ממגע ישיר של הפה עם צואת חתולים, מאכילת בשר נגוע שלא בושל כראוי וכן מעיבוד אדמה ומגע של יד בפה.

[30] הרפס (שלבקת) היא מחלת עור נפוצה, אשר נגרמת על-ידי נגיף ההרפס סימפלקס (HSV).

הנגיף יכול לגרום להופעת שלפוחיות ופצעים באזור הפה והאף (המכונים פצעי קור או פצעי חום) או על איברי המין והישבן. הסימפטומים של המחלה קלים בדרך כלל אם כי יכולים להיות מטרידים, כיוון שהפצעים עלולים לחזור פעמים רבות, להיות כואבים ולהפריע למראה החיצוני.

קיימים שני סוגים של הרפס סימפלקס:

הרפס סימפלקס סוג 1 (HSV-1) – רוב מקרי ההרפס באזור הפה נגרמים על ידי נגיף ההרפס סימפלקס סוג 1.

הרפס סימפלקס סוג 2 (HSV-2) – רוב מקרי ההרפס באיברי המין (הרפס גניטאלי) נגרמים על-ידי הרפס סימפלקס סוג 2. הדבקה בהרפס גניטאלי עלולה לגרום להופעת שלפוחיות על אברי המין או להיות נטולת סימפטומים.