הילה לבנה ז"ל – הרהורים ליום הכיפורים

הרהורים למוצאי יום הכיפורים, י' תשרי, תשע"ח.

לא הלכתי לתפילת "נעילה". כשהייתי ילד, הייתי אחוז התרגשות למשמע תקיעת השופר. בית התרבות בכפר ביל"ו, שהוסב בחגי תשרי לבית כנסת, היה הפנינג ענקי. המבוגרים התפללו וריכלו לפרקים. הילדים השתוללו על הדשא. היה זה אירוע חברתי חד פעמי. מאז איבדתי את היכולת להאזין לתפילות בבית הכנסת והן אומרות לי מעט מאד. היהדות שלי היא חילונית מאד.

את החג ניצלתי לכתיבה ולהרהורים, בעיקר אודות המלחמה הארורה ההיא. אני בוכה ללא קול ודמעות על המתים שלי וגם לאילו שלא הכרתי.

ביום הכיפורים הללו, נוספה עוד דמעה.

הילה לבנה ז"ל, בדרכה לקירגיזסטן

הילה לבנה, נערה מקסימה, זהובת שיער, עם חיוך שובה לב, שדמותה נושאת התרמיל התנוססה בדף הפיסבוק שלה, הפכה לפני מספר ימים למושא דאגה; תחילה משפחתי ואחר כך קולקטיבי. הילה נעלמה במהלך טרק בקירגיזסטן, ארץ הררית באסיה התיכונה, שרכסיה המתנשאים לגובה של למעלה מ-7000 מ' מעל פני הים, זיכו אותה בתואר "גג העולם". זהו אזור מרהיב ביופיו, המושך אליו הולכי רגל ומטפסים מרחבי תבל. שני רק לנפאל באטרקטיביות שלו. למרותש אני מודע לסכנות שהאוזר טומן בחובו, האופטימיות שלי היתה לי לרועץ. במשך כמה ימים שיננתי לסובבים אותי שהכול יהיה בסדר. שתיכף נשמע ממנה, שהטלפון הסלולרי נפל לאיזה סדק בקרח, או נשטף במי הנחל. קיוויתי שהתעכבה באיזו יורטה קירגיזית ושאינה מבינה מדוע דאגנו. החיוך שהיתה מחזירה למבטינו הנוזפים, היה ממיס אותם.

כך קיוויתי וכך הסברתי לכול מי שהיה מוכן לשמוע.

כתבתי למישה, אחד ממטפסי ההרים המיתולוגיים של קיריגיזסטן והתייעצתי מה לעשות. לא היה צורך. צוותי חילוץ כבר עשו את העבודה.

אתמול הגיעה בשורת האיוב.

איני יכול שלא לחשוב על הפנים שלא יחייכו עוד, על החיים שנגדעו, על המשפחה שרוסקה לרסיסים, על החלומות שנגוזו.

הילה לבנה, בטיול בקיריגזסטן

לא ברור מה היה שם. לא ברור מדוע טיילה לבדה. האם שכבה שם,  פצועה טרם שהוציאה את נשמתה? האם ניתן היה להציל אותה, לו מישהו היה מטייל לצדה?

לא יודע עם שברי המידע יתחברו לפאזל. לא ברור אם זה חשוב.

לא הכרתי אותה ולא את משפחתה, והצער מייסר אותי.

אני רוצה לנצל את המקרה הטרגי  הזה (מילה מצמררת "לנצל"), כדי להזהיר את המטיילים:

הרים גבוהים הם עניין רציני. איננו מכירים מספיק את הקרח, את מפולות השלגים ואת הדרדרות שעלולות להיות בוגדניות. אנשים צרובי שמש אנחנו. לאחר שנים של קורבנות מיותרים למדנו לחיות נכון עם המדבר. רכסי גג העולם אינו הביוטופ שלנו.

ארבעה עשורים של טיולים רגליים באלפים, בהימליה, בהרי אלטאי, באטלס ובטרנס הימליה לימדו אותי להיזהר. לפתח צניעות ומורא כלפי ההרים וזעמם.

אני פונה לצעירים ולצעירים ברוחם, לטרקרים, לחובבי הלכת: לעולם, נקטו שמנה זהירות. טוב הכלב החי מן האיר המת. אל תשוטו בנהר ללא חגורת הצלה ולעולם אל תצעדו בהרים לבדכם. המספר הנכון הוא ארבעה לפחות. אם משהו נחבל חלילה, יכול חבר אחד להישאר לצדו ושנים אחרים להזעיק עזרה.

חשוב לא פחות: שכרו מורה דרך מקומי, או לפחות סבל המכיר את רזי השביל.

אני יודע שכולנו חכמים, מנוסים ויודעים את התורה. היינו בחוגי סיור וביחידות קרביות. ובכל זאת, הם באו משם. זה לא תמיד קל. לעתים יש פער ברצונות ובמנטליות זה גם יקר יותר ולא תמיד מצויות המעות בשפע בכיסי המטיילים. ובכול זאת, הם אנשי השטח. הם יזהו טוב מכם את הסכנה המתקרבת, את הסלע העומד להתדרדר, את שכבת הקרקע הדקיקה מדי המכסה את הקרחון, או את הסדק שחסוי תחת השלג.

ונשמרתם לנפשותיכם.

אנא, שתפו ככל האפשר.

גמר חתימה טובה

גילי חסקין