גילי חסקין
כתב: גילי חסקין
02 בפברואר 2009
משה רעות, ילד נצחי הגיע לגיל בינה. בן שישים הנער ועדיין מסתובב, כובע מלחים לראשו, קסדת אופנוע בידו, מבט ממזרי בעיניו ובמוחו מהקודח מתרוצצים רעיונות, תכניות, יוזמות ובעיקר חלומות. משה רעות הוא טייל, מלווה קבוצות, מפיק ובעיקר חולם. אדם הפועל מתוך מעיין נובע של יצירה.
חיים שוסטר, חבר ועמית, אמר עליו שעבורו המרחבים וקצה האופק אינם מהווים גבול שאין לחצותו. לאופק של משה אין בכלל גבול, החל מתשוקתו ללכת לאיבוד בילדותו בחולות של חולון, וכלה באינספור הטיולים שיצא אליהם בבגרותו: ברגל, באוהלים, בחום, בקור, כמו מסומם שמכור למרחבים; אדם שצריך להזריק לנימי נפשו את המרחבים, את האשים ואת הסיפורים. תמיד הה כזה, לא רק בטיולים, אלא גם בתכניות, גם ביזמות וגם באהבה.
בשלהי שנות ה-80 גילה הציבור הישראלי את העולם הרחב בהיקפים שלא נודעו עד אז. על הגל הזה פרחו "נאות הכיכר" ו"החברה הגיאוגרפית". באותה תקופה קם גם המגזין "מסע אחר", שניסה אף הוא להשביע את התשוקה להבין וללמוד את מה שמאחורי המראות. משה ידע לזהות את הרגע ולנצל את ההזדמנות. הוא החליט לקחת את הרעיון של ידיעת הארץ ולהנחיל לציבור את ידיעת העולם. בניגוד לרבים שבאו אחריו, משה לא חיפש קיצורי דרך. הוא הבין שיש להקדים שורשים לצמרת. ביסודיות בל תאמן ובסבלנות בל תתואר, כיתת רגליו לבתי המרצים ואנשי האקדמיה ובעמל רב בנה צוותי חשיבה ומערכת מייעצת. אנשים דיברו, הציעו, התווכחו, אך דומה שרק הוא ראה את המטרה, שלא תמיד השכיל להסביר אותה במילים.
פגשתי אותו לפני 21 שנה, במשרד קטן ברחוב פרץ חיות. הבטנו זה בזה, מבטו נפגש במבטי, אוזניו הקשיבו בדריכות, לא רק למילים אלא גם למנגיניה. הוא הביט בי בעין בוחנת, חייך בינו לבינו, רשם משהו בפנקסו. באותו הרגע ידעתי שנועדנו ללכת יחד. לא תמיד הבנתי אותו, אך נפלתי שבי בסודו של הקסם.
איש מלבדו לא השכיל לראות את הבניין, אך הוא הבין שאם יעמיק את היסודות, גורד השחקים יצמח בכוחות עצמו. זה לא קרה כמובן. היה צריך אותו, את משה, שירד מן הכלל אל הפרט, מהשחקים אל הקרקע. בעבודת נמלים הרכיב מערכת, בנה צוות עובדים וצוות מרצים והצליח להקים את "המכון ללימודים גיאוגרפיים", שהפך מגוף למוסד וממוסד למושג.
המכון התרחב, שלח זרועות לחיפה וירושלים, ולאחר שרכש את "המרכז לתרבויות המזרח", הפך ל"מרכז ללימודים גיאוגרפיים". בשיא כוחו מנה הגוף הלומד כאלף תלמידים ועוד מאות אורחים מזדמנים שהגיעו לאירועים שונים, בהם השכיל משה להביא ארצה את מראות הקסם של דרום אמריקה, את מחול הפלמנקו ואת צלילי המוסיקה של וינה, של פרו ושל ארגנטינה. אנשים באו לסדנאות, רקדו לצלילי בוזוקי, רקחו מיצים ברזילאים ומלמלו מנטרות בודהיסטיות, כשהם מתרגלים מדיטציה. משה השכיל להפוך נשים מבוגרות לבלרינות, גברים מעונבים ליוגים ומרצים צינים לשותפים לדרך.
"המכון" ואחריו "המרכז", הפכו להיות לא רק מקום לימוד אלא גם קבוצת התייחסות, היינו, גופים שאנשים התגאו להשתייך אליהם ומשה ידע להעניק להם את גאוות היחידה הזו. הוא בחר עבורם את טובי המדריכים ויחד יצאו לקצוות תבל, ממגדלי הפיינה שבדרום צ'ילה, ועד למפרץ האלונג שבווייטנאם. הוא השכיל לתמרן בין החברות היריבות 'נאות הכיכר' וה'חברה הגיאוגרפית', ולאחר שחברו זה לזה, להיות שושבינם, לצעוד עמם, אך גם לבד. לשמור על עצמאותו וייחודו, מבלי ליפול למלכודת דבש של מיזוג חמים ומסרס.
לא הכול הלך חלק. לא בעסקים ולא בחיים. דווקא בשיא כוחו התנפצו גלי החלומות אל סלע המציאות. המרכז נסגר ופינה את הבמה לגופים זולים יותר, שסיפקו פוליטורה יותר מאשר תוכן, הבית שהקים קרס, אך הוא המשיך לחלום וליצור. באופטימיות בלתי נדלית הצליח לקומם את עצמו מההריסות, למצוא אהבה חדשה ולהקים יש מאין את "רעות קשרי תרבות", גוף חדש שהתאים את עצמו לצורכי הזמן. משה גמר אומר שלא להילחם עוד בתחנות רוח, סך הכול אפילו הוא חייב להכיר בכך שמתחת לכובע הקסקט מבצבצות להן שערות שיבה. לא עוד קורסים שנתיים על סין וארצות האנדים, אלא סמינר על ברלין, סוף שבוע על יפן, סדרת הרצאות על ברזיל ומה לא. והכול, כמו תמיד, מתוכנן ומתופעל עד הפרט האחרון.
מסיבת יום ההולדת של משה היתה תעודת הזהות הטובה ביותר שלו. תיאטרון גבעתיים המה מבקרים שבאו מכול קצוות הזמן והמרחב בחייו המרתקים. הם הגיעו, מאושרים לפגוש אותו וגם זה את זה ונהנו לתת לו הזדמנות להגשים בחייו את החלום הפרוידייני, של כל אדם כמעט, להיות נוכח בלווייתו שלו.
היה זה אירוע שתוכנן ולוהק עד הפרט האחרון, כמלאכת מחשבת ממש. הופיעו זמרים ונגנים מרחבי הארץ, שכל אחד הציג את הפינה שיש בלבו אל משה, או לייתר דיוק את הפינה ששמורה למשה בלבו שלו. דומה והיה קשה להדוף את זרם הפונים, שחשו צורך אפילו דחף להציג את אומנותם ואת משה רעות שלהם. היה חסר באירוע רק את משה עצמו, בתפקיד המנהל כמובן, שיחתוך בבשר החי וישים גבולות לשפע. אני מוצא את עצמי בתפקידו של משה עצמו, עסוק לעתים באחוז הבודד העליון, שיהפוך את החיים לשלמות, שעלולה להיות משמימה באין יכולת לטפס ממנה הלאה. היה זה אירוע נפלא. היו בו גם חוויה חובקת עולם וגם משהו מניחוחה של ארץ ישראל של פעם. אולי בשל החתך המגוון והמיוחד של האורחים ואולי בגלל משה, שהשכיל לחבר בין כל אלה.
אהבתי לראותו על הבמה, קורן מאושר ומאור הזרקורים. זורח מאהבת הקהל. חשנו שזה מגיע לו. אין צורך להמתין למותו (הרחוק מאד) של אדם כדי לומר לו שאנו אוהבים ומעריכים אותו.
נאחל לו ולכולנו, שימשיך להפתיע.
באהבה רבה
גילי חסקין