הייטרה למערת אמרנת אשר בקשמיר

קשמיר שבצפון הודו לא תמיד היה מקום בו מוסלמים והינדים ירו אלו מעל ראשם של אלו.  לא תמיד היתה מקום בו אינטרסים הודיים ופקיסטניים התנגשו בפראות.  קשמיר הינה גם אגמים יפהפיים, חלקם מכוסים בפרחי מים, אתרי סקי ומסלולי הליכה בין הרים ירוקים, יערות מחטניים ואתרי סקי, שדמה יותר לאזור האגמים באנגליה מאשר לתת היבשת ההודית.

אחד הטיולים היפים בקשמיר ובעצם בתת היבשת ההודית כולה הינו הטיול אל מערת אמרנט ואל הרכס הגבוה של ההימלאיה, המפריד בין קשמיר לבין לדאך. בין המוסלמים לבין הבודהיסטים, שאת חלקו עושים בתוך זרם אדיר של מאמינים הינדים…

האגדה ההודית מספרת שדווקא במערת אָמָרנָת (Amarnath), בצפון קשמיר, בגובה 4,175 מטר מעל פני הים, גילה האל שיווה לאשתו פָּרְוָוטי את סוד הבריאה. זוג יונים שהאזין לשיחתם שמע את הסוד, ומאז נולד צמד היונים שוב ושוב באותה מערה, והמקום הפך לביתם הנצחי. עולי הרגל באים לאמרנת כדי לראות, ואולי אפילו כדי לגעת, בלינגם הקרח – מעין עמוד המשמש כסמל פאלי עבור ההינדים, שכן הוא אחד מסמליו המובהקים של שיווה.

בכל שנה, בתקופת הירח המלא של חודש שראוואן (Sharavan) ביולי-אוגוסט, מקיימים אלפי צליינים הינדים את מצוות העלייה לרגל אל מערת אמרנת. עולי הרגל מתכנסים תחילה בעיירה פהלגם (Phalgam), השוכנת במרחק כ-40 קילומטר מן המערה וכ-95 קילומטר מסרינגר (Srinagar), בירת קשמיר. פהלגם היא עיירת נופש פופולארית, מוקפת הרים מיוערים, כרי דשא ירוקים, עצי אשוח ופסגות מושלגות. במשך רוב ימות השנה מושך המקום מטיילים הבאים ליהנות בעיקר מן השקט והשלווה, אך בימי הייטרה (העלייה לרגל) הומה העיירה אלפי אנשים.  כשהגענו לפהלגם נדמה היה שרבים משלושים אלף עלי הרגל כבר נמצאים שם. בכל פינת רחוב, תחת כל עץ ועל כל פיסת קרקע ישבו מאמינים הינדואים. בפאתי העיירה הוקמו מאהלים ומטבחי שדה לכלכלת הציבור. ממשלת הודו מתייחסת לעניין ברצינות תהומית והצבא נרתם למשימה ומקים בשטח ערי צליינים מאולתרות. היוזמה החופשית מקימה כאן דוכני תה ומסעדות.

בכל מקום נערכו תפילות והועלתה קטורת. הגברים צבעו על מצחם שלושה פסים לבנים מאוזנים שהם סמלו של שיווה. הנשים שזרו בשערן פרחים, ובצד כל אלה התנהלה פעילות מסחר ענפה. הסהדואים, הסגפנים הנודדים, כאילו יצאו מתוך אלבום של ה'נשיונל ג'אוגרפיק', נראו בכל מקום בבגדיהם הכתומים,  בגופם העירום למחצה ובזקנם הגדל פרא. על גופם היו כתובות ועל מצחם שלושת הפסים הלבנים. הם אחזו בידם קלשון צבעוני, שאף הוא מסמליו של שיווה, ובידם השנייה היתה קופסת פח עגולה ובה מעט מזון. העלייה לרגל נתפסת לא רק כמצווה, אלא כנקודת זכות. אחת הדרכים של המאמין לשפר את הקארמה שלו, להבטיח בגלגול הבא עתיד טוב יותר. זוהי למעשה השקעה לטווח ארוך. מפהלגם השתרך טור ארוך מאוד של אנשים במעלה ההר. מי שיכול היה להרשות לעצמו שכר סוס או סבל שיסייעו לו לשאת את ציודו או את גופו. העשירים יותר גמאו את הקילומטרים הראשונים בין פלגהם לאמרנת במונית. אלה הימים בהם הקשמירים מתפרנסים מההודים…

הבטנו למעלה בשביל האבן המתפתל כנחש למערת אמרנת. בשביל זה צעדו מאמינים במשך שנים רבות והוא נראה כנחש צבעוני. העלייה לרגל אורכת כשבועיים. הדרך למעלה נמשכת כחמישה ימים והמשעול דומה באותה עת לחלום יעקב ובו מלאכים העולים ויורדים בסולם. היו כאן כאלה שעבורם הטיפוס הנו רק השלב האחרון במסעם. קדמו לו נסיעה בעגלת שוורים מכפרם הנידח אל תחנת הרכבת; נסיעה מייגעת ברכבת במחלקה השנייה, שארכה כחמישים שעות; נסיעה באוטובוס לסרינגר במשך תריסר  שעות נוספות, שלוש שעות של נסיעה בטנדר מקרטע עד לכאן, ומכאן מתחילים לטפס.

רוב המאמינים צעדו ברגל כשצרורותיהם על שכמם ומקל הליכה מאולתר בידם. חלקם נעלו בכפכפים, אך רובם צעדו יחפים, למרות הקור העז. היו שם עשירים שנישאו באפיריון, והיו צדיקים גמורים שהשליכו עצמם בחבטה אל הקרקע, קמו והפילו עצמם שוב, מסוחררים בריגוש, כמעט אחוזי טראנס. בתוך ההמון הרוחש הזה אפשר היה לראות גברים ונשים, צעירים וזקנים, ואפילו משפחות שלמות שנשאו על גבן ילדים ותינוקות. קשה היה להתעלם באותם רגעים מן ההבדל המשווע שבין הרוב ההינדואי על מיטלטליו המועטים, לבין המיעוט של המטיילים המערביים, שהיו מצוידים לתפארת.  אפשר היה למיין את עולי הרגל לפי הראשים, שחלקן קירחים, חלקם מכוסי ראסטות וחלקם עטופי טורבאן של סיקהים, שהסקרנות או העסקים משכו אותם לכאן.  אפשר היה למיין אותם לפי זקנים, מדובללים, פרועים או מטופחים ואפשר היה לפי הבגדים: מלבושים רעשניים, סארי מבד יקר, מלבושים כתומים של מאמיני הבהקטי, דרך האהבה והדברות באל, או מרופטים של הסאהדוס, הסגפנים הנודדים.  הם נראו בכול מקום  הסהאדוס, אנשים שעזבו את עסקיהם ומשפחותיהם ויצאו לחפש דרך. הם נראים עם מקל הליכה, בדרך כלל מקושט בקלשונו של שיווה ואוחזים בידיהם כמיכל נירוסטה, לנשיאת המזון אותו הם מקבלים מן העוברים ושבים. בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20 הם נהגו לעשן חשיש בגלוי, מוגנים על פי החוק, שהרי גם האל שיווה עישן סמים בהרי ההימליה, אבל בפרוס שנות האלפיים, כשממשלת הודו החלה להילחם בסמים מלחמת חורמה, הם מעדיפים לעשן בסתר.

הצטרפנו לצועדים ומצאנו עצמנו מוקפים נכים, חיגרים, פיסחים ומשותקים למחצה, שנראו כעולים במעלה ההר בכוחותיהם האחרונים. קטוע רגליים שחום עור שהגיע מהדרום הרחוק, טיפס במשך עשרה ימים אל המערה כשהוא נעזר בידיו בלבד. הבטנו בזרועותיו השריריות ובמבטו חדור האמונה וניסינו לפתוח בשיחה. "אתה חזק מאוד," אמרתי לו והצבעתי על שרירי ידיו התפוחים, מרמז לכוח רצונו העז. "לא," השיב בעצב, "רק האל הוא חזק." התקנאתי לרגע בכוחה של אמונתו.

גשם החל לטפטף ורוח חזקה נשבה. עולי הרגל פרשו יריעות ניילון מעל לראשם, והמשיכו לעלות בשביל שהלך והפך בוצי וחלקלק. היו שם כמה עשירים מופלגים שפסעו בצעדים מדודים כשהם לבושים במחלצותיהם. משרתיהם הגישו להם מזון ונופפו במניפות מול פניהם המיוזעות. בסיומה של כל עלייה תלולה הוקמו דוכנים מאולתרים, ובהם חילקו לעולי הרגל תה חם וצ'אפטי שעה שנחו מן המאמץ הרב. הצבא ההודי דאג להקמת מאהלים שבהם מצאו המאמינים מפלט מפני גשמי המונסון והרוח הקרה. מכל אלה זכור לי במיוחד מחנה שנקרא ששנאג (Sheshenag). היה שם אגם קטן בצבע כחול ירקרק, עטור הרים נישאים, ועל המדרונות שסביבו ניטו אלפי אוהלים. מתצפית מעל המחנה נראה שביל ארוך, אינסופי, מלא עד אפס מקום בנקודות ססגוניות של עולי רגל. ברגע מסוים אמרתי לנוגה: "ראי, מסביבנו הרים מהיפים בעולם, אך איננו רואים אותם".

 עולי הרגל גונבים את ההצגה מהיפים שבנופים. ככל שעלינו ההרים הפכו לקירחים מצמחייה והרוח התקררה. בתום שלושה ימי טיפוס מאומצים הגענו אל המערה. תור ארוך של אנשים סגר על הפתח, ושוטרים רבים ניצבו מסביב כדי לשמור על הסדר. המאמינים הוכנסו אל המערה במהירות, אחד אחד, והמשגיחים שעמדו סביב זירזו אותם ללא הרף לצאת החוצה כדי לפנות מקום לבאים אחריהם בתור. הצליינים נכנסו למערה בדחילו ורחימו. הם נשאו תפילה קצרה מול לינגם הקרח, אחדים נגעו בו ברטט, ויצאו החוצה במהירות. העניין כולו ארך דקות אחדות, ומיד לאחר מכן החלה הירידה הארוכה חזרה. את כל הטיפוס המייגע הזה עשו כדי להתפלל דקות אחדות במערה החשוכה והקפואה. ברור היה לנו שמשמעותו ומהותו של האירוע מחוץ לתחום השגתנו. יכולנו לתעד אותו, אולי אפילו לדקלם אותו, אך לא היה לנו שום סיכוי להבין אותו באמת. תואר האצולה "תרמילאי", להבדיל כביכול מ"תייר", נראה באותו רגע כחסר משמעות. כולנו, יסודיים ומעמיקים ככול שנהיה, אורחים לרגע, מתבוננים מבחוץ לתוך אוקיינוס האמונה ההודי.

מרבית המטיילים החלו לרדת בשביל המתפתל לכיוון פהלגם. עבורנו היה זה רק שלב ראשון בטרק יפהפה ומגוון להפליא, המחבר בין ההרים הירוקים, המיוערים של קשמיר, לבין המדבר של לאדאך.

למחרת התחלנו ללכת מזרחה, ללב ההימלאיה, לתוך הבקעות הירוקות וההרים המושלגים. התרחקנו מהמולת עולי הרגל והתחלנו להתמסר לטבע עצמו. כאן ראינו עוף דורס שהתקשינו לזהות, ושם מרמיטות מבוהלות שמיהרו להתחבא.  הרי ההימלאיה בשום פנים אינם טבע פראי. השבילים לא נועדו לתרמילאים ולחובבי טבע דווקא, אלא נסללו ברגליהם של כפריים ורועים. בדרכנו פגשנו חבורה מרשימה של רועים גוזָ'רים, נוודים למחצה המחלקים את חייהם בין ארבעה חודשים של חורף במישורים החמים של ג'אמו, ארבעה חודשים של קיץ בהרי ההימלאיה, והיתר בנדודים מההר אל המישור ובחזרה. ארבעה חודשים בכל מקום וארבעה חודשים בדרכים. אלה גברים כחולי עיניים וקשוחי מבט ונשים ששערן אדום מחינה, אך פניהן חרוצות קמטים. המותגים הקוסמטיים לא מוכרים כאן.  התלוצצנו שהלנה רובינשטיין נשמעת כאן כקללה ו"פנינה רוזנבלום" כחלום רע. השמש והרוח חוללו בפניהן שמות. היו שם גם ילדים שרעו את עזיהם, ובעיקר תחושת גאווה. איש לא רדף אחרינו בתחינה לכסף או לסוכרייה.

הגיע הערב ואנו נטינו את אוהלינו למרגלות ההרים. לידנו ישבו חמָרים קשמיריים ועישנו נרגילה שלפומיתה הוכנסו גם עלי חשיש. הם נעצו בנו מבטים סקרניים, אך לא התקרבו, גם כאשר הבנות רחצו במים שחיממתי בסיר על גבי הפרימוס. לקראת שקיעה, כאשר השמיים האדימו והבנות ישבו רחוצות, כשהן מצטופפות סביב המדורה וסופגות מעט חום ועשן, ארז הצביע על הר מחודד שפסגתו המושלגת מזדקרת למרחוק. סביב הפסגה חג ענן שהעניק לה מראה של סומבררו מכסיקני. התחלתי לספר לקהלי המצומצם את הסיפור הגיאולוגי של היווצרות הרי ההימלאיה.  כבקי ורגיל התחלתי עם נדידת היבשות.  סיפרתי על היבשת ההודית שניתקה מהיבשת הדרומית הענקית ששמה, גונדוונה, ניתן לה על שם רמת גונד אשר בהודו. הודו נדדה צפונה, כשהיא מצמצמת את גודל האוקיינוס שבינה לבין אסיה.  האוקיינוס הפך לים, זה הצטמצם למפרץ, שהלך וצר עד שהודו התנגשה באסיה, המפרץ נעלם וההרים הפכו למצבתו.

נוגה ביקשה הסבר מסוג אחר. ידעתי למה היא חותרת. סיפרתי את האגדה על ההרים שהיו פעם קטנים ונמוכים. אז החלו לעוף לשחקים, אל קריאת התיגר שבמרומים, תוך התגרות בוטה באלים.  מעין גרסה הודית של ההיבריס היווני.  אינדרה, אל השמיים, הזעיף מולם פנים. הוא הזהיר אותם, אך הם לא שעו לא. הוא איים, קרא בקול ניחר, אך לשווא. אינדרה, שלא רצה לעשות מעשה קיצוני, נופף בסכינו שוב ושוב, אך ההרים הלכו וגבהו, הלכו וגבהו. הוא קרא לאל שיווה וביקש ממנו להתרות בבני חסותו.  ההרים הגיעו כבר לגובה של 6,000 מטר. שיווה לא שעה לקריאותיו של אינדרה.  אולי משום שהיה עסוק בפרבָטי, אשתו היפה. אולי לא שמע. אולי לא רצה. ההרים המשיכו לעוף לשחקים.  אינדרה איבד את שלוות רוחו. דומה היה שההרים לועגים לו.  הוא צעק שוב ושוב, הם עברו את האלף השביעי ולבסוף, בלית ברירה, החליט לעשות מעשה. הוא אחז בחרבו וקיצץ את כנפיהם. ההרים נותרו במקום בו נעצרו, חלקם בגובה שלמעלה מ-8000 מטר, והראיה – כנפיהם המרחפות ממעל, הנראות מרחוק כעננים.

משם החל הטיפוס הגדול, כשמעלינו נמתח הרכס הענק של ההימלאיה.  מהעבר השני נמצא עמק הזנסקר  (Zanskar )ואחריו לדאק, שבשולי הרמה הטיבטית. בינינו לבין הזנסקר הפרידו גוש קרח ענק ויום ארוך של הליכה. הקרחון מעורבב במוֹרֶנָה, הלא היא שפוכת הקרחון, שהעניקה לו צבע אפרפר.  מרבית שטחו היה מכוסה באבנים קטנות שהקלו על ההליכה ומנעו החלקה.  לאחר כמה שעות של טיפוס, נראתה לפתע שיירת סוחרים שמוביליה השכילו להוליך את פרדותיהם לאורך השביל החלקלק המתפתל בקרח.  הפרדות עמוסות היו בסחורה, מדדות רגליים בזהירות שלא להחליק על הקרח.  עבורנו זהו טיול, עבורן מציאות חיים.  הגענו למעבר ההרים של ה-Great Himalaia.  רכס ענק מחלק את העולם בין הירוק לצהוב, בין הפורה לשומם.  זהו מעבר חד מקשמיר ללדאק.  שני עולמות.  כאן רענן ושם יבש, כאן עדיין מרכז אסיה ושם כבר הרמה הטיבטית, כאן מוסלמים ושם בודהיסטים, כאן עגולי עיניים ושם מלוכסנים, כאן מסגדים ושם פגודות.  עמדנו והבטנו נרגשים בשני העולמות, במקום בו הם ניצבים זה מול זה מערב ומזרח.  מחר מתחיל פרק חדש.