הייטרה למערת אמרנת

העליה לרגל הגדולה, בקשמיר

כתב: גילי חסקין; 17-11-23

ראו גם: כתבה  במסע אחר און ליין: עליה לרגל בהודו – לגעת בשיווה.

כתבה במגזין הווירטואלי Gotravel. המסע אל מערת אמרנת בהודו.

ראו גם, באתר זה: טיול לקשמיר, פרקי יומן , הינדואיזם, . לטייל בהודו.

להרצאה על צפון הודו: קשמיר ולדאך 

להרצאה על עליות לרגל

בכל שנה, במהלך עונת 45 הימים סביב פסטיבל Shravani Mela,  בתקופת הירח המלא של חודש שראוואן (יולי-אוגוסט), מקיימים אלפי צליינים הינדיים את מצוות הייטרה (yatra), היינו, העלייה לרגל אל מערת אמרנת (Amarnath), השוכנת בהרי ההימליה, בגובה של 3,888 מ' מעל פני הים. המקום מקודש לאל שיווה. המילה Amar היא אחד משמותיו, ו- Nath , הוראתה מקדש. עולי הרגל מתכנסים תחילה בעיירה פאלגם (Pahalgam), השוכנת כ-40 קילומטרים מן המערה וכ-95 קילומטרים מסרינגר (Srinagar), בירת קשמיר.  זהו מסלול באורך של 42 ק"מ, כולו בעליה. ניתן לכסות את המסע, הלוך ושוב, בחמישה ימי הליכה.  מדי שנה, מבקרים כאן מאות אלפי צליינים. מקורות שונים מדווחים על מספרים פנטסטים בין כ-400,000  למיליון איש.

ההודים מספרים  שהמערה  הקדושה וקיימת יותר מ 5000 שנה והיא גם מוזכרת בכתבי הקודש ההינדים. באתר של "לגעת בהודו" קראתי כי המסורת המקומית מספרת שב 1850 גילה את המקום רועה קשמירי מוסלמי בשם בוטה מאליק  (Buta Malik)  שפגש  קדוש סופי. המיסטיקן נתן לרועה מזון ושק פחם כדי לבשל ולחמם את גופו. לאחר זמן שאריות הפחם הפכו לזהב. כשחזר הרועה כדי להודות לנזיר הקדוש מצא את המערה והלינגם בתוכה.

כבר כשהיינו בסריניגר, האוויר היה רווי ברחש לחש, אודות הייטרה (Āśrama), העלייה לרגל. העיירה, שהיא אז, בעלת אופי מרכז אסייתי, יותר מאשר הודי. עיר מוסלמית, המתה בהינדים, על מלבושיהם הצבעוניים.

נסענו לפאלגם היא עיירת נופש פופולרית, מוקפת הרים מיוערים, עצי אשוח ופסגות מושלגות. משך רוב ימות השנה מושך המקום מטיילים הבאים ליהנות בעיקר מן השקט והשלווה, אך בימי הייטרה (העלייה לרגל), הומה המקום אלפי אנשים. המטפסים מתחילים לעשות את דרכם לעבר המערה, כבר בחודש יוני. הפעילות מגיעה לשיאה. התנועה זרמה ברחוב באיטיות. הצטופפו שם אוטובוסים, משאיות, אופניים, מכוניות, עגלה רתומה לסוסים, טוסטוסים וכמובן הרבה בני אדם. בעד החלון הפתוחים של האוטובוס, נישאו ריחות של תבלינים, עשן דיזל, פרחים וניחות פרחים.

,נראה היה שרבים משלושים אלף העולים לרגל כבר נמצאים שם. בכל פינת רחוב, תחת כל עץ, על כל פיסת קרקע, ישבו מאמינים הינדיים. בפאתי העיירה הוקמו מאהלים ומטבחי שדה לכלכלת הציבור. נערכו תפילות רבות וקטורת הועלתה בכל פינה. הגברים צבעו על מצחם שלושה פסים לבנים מאוזנים, המסמלים את שלושת הפנים של שיווה ואת מטרת סגפנותו, שנועדה להכחיד את שלוש הטומאות: אנוכיות, השתוקקות ומאיא (אשליה). הנשים שזרו בשערן פרחים. נקל היה לזהות מביניהן את הכפריות לעומת העירוניות; את העניות לעומת העשירות, שמצבם הכלכלי ניכר באיכות הסארי שלבשו, כמו בבטנן השופעת, שלא היססו לחשוף.

בכל מקום סובבו הסאדהואים (Sadhu), אותם סגפנים נודדים, כשגופם עירום למחצה, למרות הקור, שערם ערוך ב"ראסטות" מזוהמות, על מצחם שלושה פסי אפר מאוזנים, הם אוחזים בקלשונו של שיווה בידם וכלי אלומיניום קטן בידם השניה, שם הם מניחים את האוכל שקיבלו מאנשים טובים. הם נושאים עמם את תוף הדמרו (damaru), אשר לו שני צדדים והוא מסמל את אחדות שיווה ושקטי (האנרגיה הנקבית). הם לובשים אזור חלציים או גלימה בצבע כתום, המסמל את העובדה שהם טבלו טבילה סמלית בדמה מלא הפוריות של פרווטי (Parvati), רעייתו של האל שיווה. הסאדהואים הם אלו שבחרו בנתיב הסיגופים בדרכם אל ההארה. הם מאמינים שהעולם נברא בכוח המאיה (Maya), כלומר, אשליה ולפיכך בחרו בדרך הפרישות ומנתקים את הכבלים שקשרו בינם לבין חיי העשייה של העולם הזה.

הסמריטי (Samriti), החקיקה ההינדית, חילקה את חיי האדם לכמה "אשרמות" (Āśrama), היינו תקופות: הראשונה היא תקופת הלימודים, בשנייה הוא מקים משפחה, אחר כך הוא לומד בחברותה .רק ברביעית שבהן, אחרי שהקים בית ומשפחה וראה את ילדיו מקימים משפחות, הוא רשאי לפרוש. הם מאמינים כי תנועה מתמדת נוסכת ערנות בגוך ובתודעה. בניגוד להיצמדות למקום אחד, שמוליכה לקיבעון. יש ביניהם כמובן גם מתחזים ורמאים, אבל מרביתם אכן מחפשי דרך. הסדהואים הם חזיון נפרץ בהודו. אך באירועים דתיים נוכחותם גדולה במיוחד.

בכל רגע הגיע אוטובוס נוסף, עמוס אנשים לעייפה, חלקם יושבים על הגג, ופרק את מטענו האנוש. בין הנוסעים שירדו עייפים מהאוטובוס וסביבם . התנהלה פעילות מסחר ערה וענפה, כאשר רוכלים מסתערים עליהם ומציעים להם מכול טוב. לאתרי העלייה לרגל, מגיעים אנשים ממרחקים.. מצאנו עצמנו בתוך ערב רב, של צליינים, כשבגדיהם ומצנפותיהם הצבעוניות העידו מאין באו. היו של רג'פוטים מרג'סטן, טמילים שחורים מקרלה ועוד. שלל של פרצופים ומלבושים. הודו היא ארץ שבה ניכרים הבדלים לשוניים ותרבותיים בין בני חבלי הארץ השונים. אולם האמונה שהודו, הנקראת בפיהם "בהראט (Baharat), היא ארץ קדושה, יוצרת סולידריות בקרב ההודים, לפחות בקרב ההינדים. מנהג העלייה לרגל, שבזכותו באים הינדואים רבים, לחבלי ארץ אחרים בארצם, תורם אף הוא לתחושת האחדות הלאומית במדינת הענק. על כל צעד ושעל הקיפו אותנו מתווכים למיניהם שהיו להוטים לעשות עסקים. הספסרים, הנוכחים בהודו בכול מקום, רבים במיוחד במקומות כאלו. הם ניסו להשכיר לנו סוס, או "דולי" (אפיריון) לעליה בהר. אחרים ניסו לשכנע אותנו להתאכסן במול השייך ל"אחיהם", או לקנות בחנות השייכת ל"דודם".

לא מעטים הציעו לנו לעשן חשיש, כמו שיווה. בכול מקום עמדו אנשים וחיפשו דרכים מקוריות להתפרנס. אחד עושה להטוטים, השני שר בקולי קולות, לאחר תוכי מאולף, האמור לשלוף עבור הלקוח, נייר מקולף, עליו רשום עתידו. יש שם קוראים בכף יד, מנקי אוזניים, מעסים, מרפאים עממיים. בהודו אין סתירה בין קודש לחול. אין מקום לישו שיגרש את הסוחרים מבית המקדש.  יותר מכול בלט מספרם של הנכים ומקבצי הנדבות. הם הציגו את עצמם לראווה, בתקווה שלבו של זה שמולם, יימס וידו תשלח לכיסו. ברגע שהוא משלם, עט עליו המון של קבצנים נוספים. היו שם דוכני רחוב, לייתר דיוק שולחנות, שעל כל אחד מהם מגש כסף גדול ועליו קערות כסף קטנות, מלאות בשבבי קוקוס ותבלינים וכל מיני משחות בלתי מזוהות ולידו עמד דלי מים, מלא עלים, שצורתם לב. המוכר מרח על העלים כל מיני משחות, מילא אותם בקוקוס, תמרים טחונים, בבטל, בתבלינים ואז גלגל אותם לצרורות קטנים. קונים רבים הצטופפו סביב הדוכן. כמה נטלו בתאווה את העלים. אחרים התבוננו בסקרנות, או באדישות.

עלייה לרגל היא מנהג אוניברסלי. היא תופעה דתית וחברתית, המשלבת הליכה ותפילה ואפשר לגלות בה קווים יסודיים, המשותפים לדתות שונות וזרות זו לזו. תופעה זו קיימת בדתות רבות: יהדות, נצרות, אסלאם, בודהיזם, הינדואיזם וסיקהיזם[1] והדת הסינית המסורתית.  . זו פעולה מקובלת, בה יוצאים המאמינים במסע למקום קדוש על פי דתם, על מנת לטהר את עצמם או למלא אחר מצווה. מאמינים מכל הדתות, הקבוצות והכתות, נוהרים למקומות הקדושים, כדי לבקש מחילה, מזור ורחמים. יש עליות לרגל שתפקידן להביא ברכה רוחנית לעולה, יש עליות לרגל הקשורות לתאריך מסוים, יש שנועדו להמוני אדם, ויש כאלה שדי אם אדם בודד ייטול בהן חלק. עלייה לרגל מוגדרת כ"מסע, הנובע ממניעים דתיים, הן כלפי חוץ: אל מטרה קדושה, למשהו חדש ושונה, והן כלפי פנים: למטרה רוחנית והבנה פנימית"[2]. בכול הדתות, מטרת העלייה לרגל היא תפילה במקומות הקדושים, מתוך אמונה שתפילה במקומות אלו, יעילים מתפילה מקומות אחרים. בדרך כלל, קדושתם של מקומות מרוחקים, גדולה מזו של מקומות קרובים".

מאמינים היוצאים למסע של עלייה לרגל, עוברים ממקום של חול, למקום שכולו קדושה. דרכו של עולה הרגל עוברת בתחנות שונות, וגם המקומות הקדושים עצמם, בנויים ממחרוזת של אתרים, הקשורים זה לזה. עולה הרגל מתקדם מאתר לאתר, לומד את הסיפור עליו התחנך, באמצעות הגיאוגרפיה שלו ובאמצעות הפולחן שנערך בו. הדרך הארוכה אל המקומות הקדושים וביניהם, היא חלק מהותי ממעשה העלייה לרגל והיא נותנת לו תוקף. למסע העלייה לרגל יש משמעות דתית וערך סמלי. עולי רגל הולכים למרחקים, למקומות קדושים, כדי להתקרב ליסודות אמונתם. המסע הוא מעשה פיזי, אך מטרתו רוחנית.

ראו באתר זה: עליה לרגל.

חייו של ההינדי אפופי טקסים. אלו נחלקים לשלש קטגוריות: כאלו המבוצעים מדי יום, כמו קיום פוג'ה (puja) , כלומר תפילה לאלוהי המשפחה ונקראים "ניטיה"  (nitya); סוג אחר של טקסים, נערכים רק במועדים מסוימים בשנה, כמו החגים השונים, או טקסי מעבר – נקראים  "ניימיטיקה"
(naimittika) . הסוג השלישי הוא  "קמיה (kamya), היינו,  טקסים שהם רשות, אבל אינם חובה[3]. בקטגוריה זו כלולה העלייה לרגל.  רבים מאמינים שאין כמותה להיטיב את הקרמה ולזכות בגלגול הבא, מוצלח יותר. עולי הרגל באים לקיים את הפולחן בנמיכות רוח ומשתמשים בכל אמצעי תחבורה אפשרי: סירות, אוטובוסים, רכבות, קטנועים, אופניים ויש שבאים ברגל, בעיני הינדים רבים, היציאה לעליה לרגל והמאמץ הגופני הכרוך בכך הם כמעט אורח חיים. יש היוצאים למסע קצר למקדש האל האם הסמוך לכפרם. ההליכה הרגלית, הטיפוס על הגבעה עליה נמצא המקדש, מגבירים את עצמת החוויה. הם מביאים מנחה של פרחים, לעתים אגוז קוקוס ומעט מעות. תושבים רבים במערב הודו עולים לרגל, ביולי או בנובמבר, למקדש ויטהובה (Vithoba) ,שהוא גלגול האל קרישנה אשר בפאנדהאפור (Pandharpur), במדינת מַהָארָאשְׁטְרַה (Mahārāṣṭra). הם מגיעים מעיירות ומכפרים ברחבי הודו . לעתים הם צועדים 300 ק"מ בדרך אל היעד, כשהם שרים מזמורי תפילה בדבקות. חלקם נכנסים לדיסוציאציה (ניתוק) של ממש. אנשים מקסטות שונות, ובני מעמדות שונים, מתערבבים זה בזה ואפילו סועדים יחד, בדרך אל היעד. תודעת הקסטה נדחקת לאחור, במסע העלייה לרגל. גם זו תפעה אוניברסלית.

על פי האנתרופולוג ויקטור טרנר (Victor Turner)[4], פעמים רבות, נוצרת בין הצליינים, תחושה של שותפות גורל ואף אחווה, המתגבשת במהלך ההליכה המשותפת, ההתמודדות עם קשיים דומים והשהות המשותפת במקום הקדוש, המלווה בפעילות כמו תפילה ואכילה בצוותא. העלייה לרגל נעשית מחוץ למסגרת המשפחה, הקהילה והמדינה, כך שגם שהחוקים של מסגרות אלה אינם חלים עלייה. עולה הרגל ניצב מול רצף של אובייקטים קדושים, ומשתתף בפעילויות סמליות, שלפי אמונתו יעילים בשינוי מצבו הפנימי ולעיתים גם החיצוני. בעת העלייה לרגל, מטשטשים הבדלי המעמדות בין המשתתפים, הלבוש של כולם אחיד, ואף לא ניתן להבחין בין כהן לבין אדם פשוט. במרכז התיאוריה של טרנר, נמצא מושג ה'קומוניט'ס (communitas), מילולית: קהילת השווים. במהלך החגיגה הסוחפת באתרי עלייה לרגל, המשתתפים מתפשטים מכל אפיוני הסטטוס ההיררכיים המבדילים והמגבילים של חיי השגרה וניצבים כנועים ושווים, מול הקרבה הבלתי־אמצעית והטוטלית אל הקדושה. אווירה זו מייצרת חוויה ספונטנית שבה האחר נהפך לאח[5]. אני יכול להעיד משיחות עם עולי הרגל, סביב המדורה, שהם חשים עצמם שותפים עם עמיתיהם, לאירוע רב משמעות.

מושג נוסף של טרנר, שהפך לרווח בשיח המחקרי, הוא " אנטי־מבנה" (anti-structure), היינו, שבירת הסדר החברתי המקובל. מושג זה, כפי שכותב  האנתרופולוג יורם בילו: "מדגיש עוד יותר את האופי ההיולי, הנוזלי וממוסס הגבולות של האווירה בקרב עולי־רגל"[6].

הינדים יוצאים למסעות צליינות ממושכים מאד למקדשים מרוחקים. הם מעבירים ימים תמימים, ברכבות צפופות ועושים את הקטע האחרון בהליכה רגלית. המרחקים הם עצומים. כך למשל, המרחק ממומביי לוורנסי הוא כ-1,500 ק"מ ובדרכי הודו, יש לחשב התקדמות של לא יותר מ-30 קמ"ש. זכור לי מראה של משאיות עמוסות בגברים לבושי שחור, בדרכם למקדש  טריפוטי  (Tirupati), הנמצא מצפון מערב לצ'נאי (Chenai). חלקם מגיעים מדלהי או ממקומות מרוחקים עוד יותר. טבילה בנהר במקום מקודש, מטהרת את הנפש ממחשבות או מעשים חוטאים ובעיקר מסייעת בצבירת זכות "פוניה" (Punya), מעין נקודות זכות דתיות, המיטיבות את הקארמה. יש בהודו שבעה נהרות מקודשים, שהקדוש ביניהם הוא הגנגס.  עשרות אלפי הינדואים מכתתים את רגליהם למקומות כמו הרידוור, וורנסי או אלהבד, כדי לטבול בגנגס.

ראו באתר זה: הגנגס.

ישנם אירועי טבילה מיוחדים, קומבה מלה (Kumba Mela), המתקיימת אחת לשלוש שנים, בארבעה אתרים שונים. במקרה הזה, קהילות שלמות, יוצאות בהנהגת גורו מקומי, שבדרך כלל מגיע לשטח כמה שבועות קודם לכן ומקים מאהל, כדי לשכן בו את צאן מרעיתו. כיום, חברות תיירות רבות מארגנות נסיעות קבוצתיות לאתרים דתיים מרוחקים לעתים המספרים לא נתפסים. שבעים מיליון מאמינים מגיעים לקומבה מלה (Kumba Mela), אחת.

ראו באתר זה: קומבה מלה

לעתים הדרך אל ה'גהאט" (ghat) -המדרגות היורדות אל הנהר -, מלוכלכת מאד, דבר העומד בסתירה בוטה לחוויית הטהרה שהטבילה אמורה להעניק. גם בגהאט נאלץ הצליין לעקוף בזהירות את מדורות הבישול שהבעירו צליינים אחרים. גם הפרות הקדושות, הגם שמספרן מתמעט בשנים האחרונות משאירות בדרך מזכרת ריחנית. לעתים מתבצע טקס אש שנקרא "ארטי" (arti). מערכת הכריזה משמיעה בקול רם פסוקים המפארים את האלה "גנגה" ((Ganga, אלת הנהר. הצליין מאתר ברהמין מקומי, לעתים בעזרת נער שהתנדב לשמש לו כמדריך, הכוהן מתווך בינו לבין האלה. הוא מבצע את הפוג'ה, מעניק צדקה לכוהן, מניח גרגרי אורז ופרחים בנהר ומתפלל לשלומם של משפחות. לא תמיד עולים הצליינים לנהרות קדושים. יש לא מעט אתרים  מקודשים בהרים. כך למשל, ההימליה הם מקודשים. שם שוכן האל שיווה. משערותיו הסבוכות יוצא הגנגס ומרווה את האדמה המישורית הצמאה למימיו.

ראו באתר זה: הערים המקודשות שלגדת הגנגס.

במקרה דנן, אין נהר ואין טבילה אבל כל המרכיבים הטקסיים קיימים. גם מעברים הרריים כמו גדות נהר, הם "טריטהא" (Tirtha), היינו, מקומות קדושים. על פי המסורת, מעברים אלה מקשרים בין עולם ההתנסות הרגילה לבין מציאותה קיום האלוהית של הברהמן (Brahmn) נשמת העולם[7]. טירטהות רבות קשורות לאל מסוים, לגיבור מיתולוגי או לאחד הקדושים והמקדשים שנבנים, נועדות להנציח את הנוכחות האלוהית[8]. טירטהות מקומות כאילו אוצרים בתוכם "שקטי" (Shakti), היינו  כוח קדוש, שהמבקרים במקום יכולים לספוג אותו[9].

אחרי הטבילה הטקסית (היכן שיש) , המאמינים עומדים בתורים ארוכים, כשהם שומרים על כיסיהם, בציפיה להיכנס לקודש הקודשים של המקדש (אור ללא הינדואים), שם הם יכולים להתבונן במורטי (Murti), פסלו של האל. הצלם שבהיכל. אקט ההתבוננות באל  נקרא "דרשן" (Darshan), והוא שיא החוויה הדתית. המתפללים חווים את חסד האל, בכך שהם שוהים בקרבתו וצופים בצלמו. עולי הרגל מקיימים באתר המקודש, מנהגי דבקות דומים לאלו שהם מקיימים בביתם, או במקדש הסמוך למקום מגוריהם. בשעת הפוג'ה, המאמינים נוהגים באל  כבאורח כבוד. הם מזמינים אותו לשכון בתוך הצלם שלו ומציעים לו מנחות לאחר התבוננות מעמיקה, הם מעלים מנחת כסף, מוארים מהאור המקודש שנוגהה מהמנורות שבידי הברהמין ומקבלים את ברכת האל הנקראת "פראסד" (Prasad) , מילולית: "חסד האל". אחר כך הם מקיפים את המזבח, עם כיוון השעון, כך שהמזבח תמיד ימצא לימינם, בהילוך דתי שנקרא 'פרדקשינה" (Pradakshina). לעתים אנשים עולים לרגל לאתר מקודש, כדי לפזר את אפרו של בן משפחה, לעתים כדי לכפר על עוון[10]. יש לציין כי המתקנים החברתיים ההינדואיים, בני המאה ה-19, התנגדו לעליות לרגל, כפי שהתנגדו למושג הטמאים ולנישואי ילדים. במרבית הדתות קמו מתנגדים למנהג עממי זה, אך החיים חזקים מהכול.

שכרנו "פוני", כך קוראים כאן לכל בעל חיים ממשפחת הסוסיים (גם אם הוא סוס רגיל, חמור, או פרד), עליו העמסנו את הציוד, בין היתר משום שהתכוונו להמשיך מהמערה הלאה, אל צדו השני של הרכס. התחלנו ללכת לאורך נחל זורם, כשמעלינו מבצבצות, כמו כתר, הפסגות המושלגות של הרי ההימלאיה. הִימלאיה (מסנסקריט: – מעון השלג) רכס ההרים הגבוה בכדור הארץ.

לפנינו השתרך טור ארוך מאוד של אנשים במעלה ההר. השביל המתפתל בהרים נראה כמו נחש צבעוני. מי שיכול היה להרשות לעצמו שכר סוס או סבל, שיעזרו לו לשאת את ציודו או את גופו. העשירים יותר נסעו במונית את הקילומטרים הראשונים שבין פאלגם לאמרנת (Amarnath). רוב המאמינים צעדו ברגל כשצרורותיהם על שכמם, מקל הליכה מאולתר בידם, חלקם נעולים בכפכפים, אך רובם צעדו יחפים. בתוך ההמון הרוחש הזה אפשר היה לראות נשים וגברים, צעירים וזקנים, ואפילו משפחות שלמות שנשאו על גבן ילדים ותינוקות. הם לבשו מעילי גשם חד פעמיים ולראשם חבשו מעין כיסוי מניילון. קשה היה להתעלם באותם רגעים מן ההבדל המשווע בין הרוב ההינדי עם מיטלטליו המועטים לבין המיעוט של המטיילים המערביים שהיו מצוידים לתפארת.

הצטרפנו לצועדים, ומצאנו עצמנו מוקפים נכים, חיגרים, פיסחים, ומשותקים למחצה שנראו כעולים במעלה ההר בכוחותיהם האחרונים. היו שישבו ללגום תה מתוק בחלב, אחרים נעצרו לעשן חשיש, או ירקו רוק אדום, כתוצאה מלעיסת אגוז הבטל (betel). קטוע רגליים שחום עור שהגיע מדרום הודו, טיפס במשך שבוע שלם אל המערה, כשהוא נעזר בידיו בלבד. הבטנו בזרועותיו השריריות ובמבטו חדור האמונה וניסינו לפתוח בשיחה: "אתה חזק מאוד". "לא", השיב, "רק האל הוא חזק". ראינו אפילו כמה מאמינים שמנים במיוחד, שארבעה גברים חסונים הובילו אותם ישובים בניחותא על כסא, שנישא על כתפיים במשך חמישה ימים רצופים. הודית עבת בשר נישאה באפיריון על ידי ארבעה קשמיריים רזים. שאלתי אותה בחיוך, בציניות משהו, אם לא קשה לה. היא ענתה לי ברצינות תהומית, שהנדנודים של האפיריון מכבידים עליה.

ההודים להוטים שלשוחח עם זר, הם מרעיפים עליו שאלות, עד שסבלנותנו פוקעת. במיוחד הם אוהבים לשוחח בענייני דת. כמה דיווחו נו שהם חווים חוויה רוחנית אמתית. היו שדקלמו , פעם אחר פעם, בקול מונוטוני, את ה"גאיטרי מנטרה" (Gayatri) , מזמור מה" רִיג וֶדָה"[11], המשבח את אל השמש.

גשם התחיל לטפטף ורוח חזקה נשבה. עולי הרגל פרשו יריעות ניילון מעל לראשם, והמשיכו לעלות בשביל שהפך בוצי וחלקלק. היו שם כמה עשירים מופלגים שטיפסו במחלצותיהם. משרתיהם הגישו להם מזון ונופפו במניפות מול פניהם המיוזעות ממאמץ. הדמויות הציוריות ביותר הן אלה של הסאדהואים אותם סגפנים הינדיים שנטשו את ביתם ואת משפחתם ופנו אל הדרך הארוכה של חיפושים רוחניים. הם מתפרנסים מתרומות הציבור, והעלייה לרגל אינה נתפסת אצלם רק כמצווה, אלא גם כנקודת זכות, שתוסיף לנשמתו של המאמין ותעזור לו בבוא העת להיוולד מחדש בגלגול טוב יותר ממצבו הנוכחי. למעשה, זוהי השקעה לטווח רחוק.

צליינים רבים רכשו מטה חזרן חזק, שקצהו מצופה במתכת, כדי להיעזר בו בעליה בשביל החלקלק. ככל שעלינו בהר, האוויר נעשה דליל יותר ודל בחמצן. הדופק הואץ. נאלצנו לנשום מהפה ומהאף גם יחד, כדי להחדיר לראותנו יותר חמצן.

הצבא ההודי דאג לעולי הרגל, והקים לצד הדרך מחנות אוהלים צפופים שבהם מצאו המאמינים מקלט מפני גשמי המונסון והרוח הקרה. במקום אחר ראינו מרפאה מאולתרת, שבה טופלו אנשים שסבלו ממחלת גבהים. בסיומה של כל עלייה תלולה הוקמו דוכנים מאולתרים, ובהם חילקו לעולי הרגל תה חם וצ'פאטי (מעין פיתה), שעה שנחו מן המאמץ הרב. לאורך הדרך הוקמו אוהלים גדולים, שחילקו מזון לכול דורש.

טיפסנו בתוך הנהר האנושי, שנראה לעתים כנחש צבעוני. הלכנו ביער של עצים איצטרובלניים, בעיקר אשוחים, שפינה את מקומו בהדרגה לשיחים ואחר כך לכרי דשא. עלינו כמה ק"מ במעלה תלול ,עד שהגענו  אל מחנה שנקרא ששנאג (SHESHNAG), הנמצא בגובה של 3,550 מ' . היה שם אגם קטן בצבע כחול-ירקרק, עטור הרים נישאים. כולם מושלגים. חלקם עטופי "סומבררו", היינו, מעגל של עננים.  האגדה מספרת שפעם ההרים חטאו בהיבריס ורצו לעוף לשמים. אל הסערה אינדרה הזהיר אותם, אך הם בשלהם. בלית ברירה, כרת זה את כנפיהם , לכן הם נותרו גבוה בהרים, כשכנפיהן מרחפות לצידם. על המדרונות שסביב האגם ניטו אלפי אוהלים. מתצפית מעל המחנה נראה שביל ארוך, אינסופי, מלא עד אפס מקום בנקודות ססגוניות של עולי רגל שטיפסו בנוף. הסביבה באזור זה הלכה ונעשתה צחיחה והרוח היתה קרה במיוחד. למחרת בבקר, העשב היה קפוא. עולי הרגל התעטפו בשמיכות, שתו תה בחלב והחלו לשרך רגליהם באיטיות. אמרנו לעצמנו, שהנוף האנושי הוא כה מסעיר ומגוון, עד שהוא מאפיל על יופיו של הנוף

בתום שלושה ימי טיפוס הגענו אל המערה, שם, גילה האל שיווה לרעייתו פרווטי (Parvati), את סוד הבריאה… שיווה הוא אל שברא בריקודו את העולם. ההורס ובונה מחדש , הוא אל שיש לו צד עולץ, אפילו נואף.  אך גם קודר ואיום. יתכן שצד זה של טבעו בא לו במקצת מרודרא (Rudra), אל הסערה הפראי של ההרים, המוזכר בוודות. פסליו מראים אותו לעתים כשעל צווארו מחרוזת של גלגלות (Mund Mala). דמותו האחרת של שיווה הוא נזיר מסתגף השוכן על צלע של הר קאילסה (kailasa), כשהוא שקוע בהרהורים. ראשו עטור בסבך שיער כה , כשחרמש הירח קבוע בתוכו וממנו נובע הגנגס הקדוש. פטרונם של הצליינים. באישיותו התמזגו גם קווי אופי של אל הפוריות, אדון החקלאות והעדרים. לעתים תכופות הוא מתואר כ"אדון החיות, "פאשאפוטי" (Pashaputi), אל הפריה והרביה, של הבהמות ושל בני האדם.

ראו באתר זה: האלים ההינדואיים.

למדתי מדורון בן חיים שהסיפור המיתולוגי מספר שהאל שיווה נפרד מרכבו, הפר ננדי בפהלגם – שנקראת בכתבי הקודש ‘הכפר בייל’ Bail Gaon )). בצ’נדרווארי הוציא את הירח JATA משיער הראסטות שלו. על גדות אגם ששנאג שיחרר את הנחש הכרוך על צווארו. ליד הר מהגונאס (Mahagunesh Parvat) עזב את בנו גנש. בפאנג’טארני שחרר את עצמו מחמשת האלמנטים, אדמה, מים, אוויר, אש ושמיים. יצא אל מרחב הפסגות והקרחונים בריקוד הקוסמי, טנדאווה (Tandava) ורק אז נכנס יחד עם אשתו, פרווטי אל המערה.

לתיאור מפורט של המיתוס

לעתים סוגדים לאל שיווה בדמות אנושית ולעתים בדמותו הסמלית של הלינגה, אבר המין הזקור[12]. זהו סמל מובהק לשני פניו של האל: אף שהוא סמל הסגפנות, הפרישות והיוגה, מרבים לעבוד אותו כסמל הארוטיקה והאנרגיה המינית. בכול מקדש של שיווה, נמצא לינגה.  הלינגה תמיד זקוף, משום שהוא עמוס בכוח היצירה: שיווה לעולם אינו שופך את זרעו. עוד לפני עליית תורת הטנטרה, שעשתה שימוש בדימויים מיניים, כדי להציג את אחדות הניגודים, נהוג היה לתאר את הלינגה' כשהוא יוצא מתוך היוני (Yoni), סמלו של איבר המין הנקבי. הלינגה והיוני מסמלים את אחדות הזכר והנקבה, השמים והארץ.  את הלינגה, נהוג למשוח בחלב, או בגהי (חמאה מזוקקת) ולהניח עליו מנחות של פירות, ממתקים, עלים ופרחים. לינגה בדרך כלל חצובים מאבן, אך לעתים גם מחומרים אחרים. קדושים במיוחד הם סוימבהו-לינגה (Swayambhu Linga), היינו, לינגה הנוצרים מעצמם. כמו כאן. לינגה טבעי. עשוי מקרח[13]. לצידו עוד שניעמודי קרח קטנים שמיצגים את פרווטי, אישתו של שיווה ואת גנש (Ganes), בנם' הידוע בראש הפיל אשר לו. במהלך חמישים השנים האחרונות, קרחון שיוולינגה הצטמצם בגודלו. כנראה באשמת ההתחממות הגלובלית.

קל היה לזהות את פתח המערה. תור ארוך של אנשים סגר על פתח המערה, ממתינים ל"דרשן" שלהם. ברהמינים ציידו את המאמינים בברכות. שוטרים רבים ניצבו מסביב כדי לשמור על הסדר. המאמינים הוכנסו אחד אחד למערה, והמשגיחים שעמדו סביב זירזו אותם ללא הרף לצאת החוצה כדי לפנות מקום לבאים אחריהם בתור. עולי הרגל נכנסו בדחילו וברחימו למערה. זהו אחד מ 51 השאקטי-פיטס ( Shakti Pithas), כלומר מרכז אנרגיה נשית, שמקורו באלה האם הכלל הינדית .

הם נשאו תפילה קצרה אל מול לינגה הקרח, ויצאו במהירות החוצה. העניין כולו ארך דקות אחדות, ומיד לאחר מכן החלה הירידה הארוכה חזרה לפאלגם (להזכירכם, צעדנו שלושה ימים בתנאים קשים, וכל הטיפוס המייגע הזה כדי להתפלל דקות אחדות במערה החשוכה והקפואה). ברור היה לנו שמשמעותו ומהותו של האירוע נגזלה מאתנו. יכולנו להבין אותו, אבל לא היה לנו סיכוי לחוש את קדושתו.

הערות

[1] Reader I & T. Reader, Ian, Walter, Tony (Eds.), Pilgrimage in Popular Culture, London 1993

[2] Richard Barber, Pilgrimages, the Boydell Press, Great Britain, 1993. R

[3] https://anglohindu.wordpress.com/2011/08/25/forms-of-worship/

[4] ויקטור טרנר (28 במאי 1920 – 18 בדצמבר 1983) היה אנתרופולוג בריטי, שהשפיע רבות על תחומי דעת רבים במדעי החברה והרוח במיוחד בתחומי האנתרופולוגיה ולימודי הדתות.

[5] טרנר, ויקטור, התהליך הטקסי, מבנה ואנטי מבנה, רסלינג, תל אביב, 2004. מצוטט גם אצל יורם בילו, מירון ממבט אחר, הארץ, 04.05.21. ראו גם: טרנר, ויקטור, "עליות לרגל כתהליכים חברתיים", בתוך: לימור, אורה; ריינר, אלחנן (עורכים), עלייה לרגל, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, רעננה, 2005, עמ' 64-19 (הספר יצא בשיתוף עם יד יצחק בן-צבי).

[6] Wouter W. Belier, "Arnold Van Gennep and the Rise of French Sociology of Religion", Numen, Vol. 41, No. 2 (May, 1994), pp. 141-162

[7] ריצ'רד ווטרסטון, הודו – אמונה ופולחן, (בתרגום דני רווה), הוצאת הד ארצי, עמ' 112-113

[8] ק' סקוט ליטלטון, חכמת המזרח, הוצאת הד ארצי. 1999, עמ' 46

[9] , הודו – אמונה ופולחן, שם

[10] ו.פ (המנט) קניטקר ו ו. אואן קול (תרגות עדי גינצבורג-הירש), הינדואיזם, סדרת למד בעצמך, הוצאת מודן, 1999,  עמ' 128-131

[11] הרִיג וֶדָה  היא קובץ דתי ודי, שמקורו בצפון מערב הודו, הנחשב לעתיק ביותר בהינדואיזם ולבסיס של רוב ההתפתחויות המאוחרות בדת. זהו אוסף בעשרה כרכים, או מַנְדָלוֹת, הכולל 1,028 מיזמורים לאלים שונים, הכתובים כולם בסנסקריט ודי. משמעות המילה "ודה" היא "ידע" (מהפועל "וִיד" – "לדעת", שיש לו מקבילות גם בשפות הודו-אירופיות אחרות), ומשמעות המילה "ריג" היא "פסוק" או "שבח".

המילה ודות משמשת כיום כשם נרדף למכלול הרחב של כתבי השְׁרוּטִי ("התגלויות") – טקסטים קדושים שחוברו לאורך אלפי השנים כהמשכים, תוספות והשלמות לוודות. על פי המסורת, הוודה לא נוצרה אלא התקיימה מאז ומעולם – הידע נגלה לרִישִים (נביאים או חכמים) העתיקים בדרך של הגות ומדיטציה ולאחר מכן נערך סופית בידי ויאסה. אין זה טקסט כתוב והוא הועבר בעל פה לאורך הדורות תוך שמירה קפדנית על דיוק והגייה.

מזה שנים מתקיים ויכוח בין החוקרים על מקורה ההיסטורי של התרבות הוודית כיום המחקר מסכים על תיארוך יצירת הריג ודה סַמְהִיטָה – החלק העתיק ביותר בקורפוס – לפרק הזמן שבין השנים 1500 ל-1200 לפנה"ס. מוסכם, כמו כן, כי היא נוצרה במרחב הגאוגרפי המוזכר בקורפוס כ"אזור שבעת הנהרות" (ככל הנראה פקיסטן של ימינו – אם כי מתוך שבעת הנהרות אחד התייבש ושניים התמזגו). חוקרים רבים טוענים כי הדת הובאה לאזור זה על ידי שבטים הודו-אירופים נוודים או נוודים למחצה שנקראו אריָה (Arya). מולם ניצבים אותם חוקרים המשוכנעים כי מדובר בשלב נוסף בהתפתחות הדתית של תרבות עמק האינדוס.

[12] ר' צ' זאהנר, דתות ואמונות, הוצאת פרידמן , תל אביב, 1968, עמ' 199

[13] רימרד ווטורסון,  עמ '66-67