הטרק ברכס הדרקנסברג.

כתב: גילי חסקין

לאלבום תמונות מטרק לדרקנסברג

לסרטון שצילם ארז הרשטדט

לסרטון על הטרק – מטעם החברה המארגנת Drakensberg Treking

ראו באתר זה,: טיפוס להרי מרו וקילימנג'רו, טרק בהרי סימיאן (אתיופיה), טרק בהרי האטלס;  טיולי רגל בכף ורדה ,

ראו גם: ספארי בפארק קרוגר; דרך הגנים בדרום אפריקה, הממלכה ההררית לסוטו; קייפטאון וסביבתה

למיגוון טרקים ברכס דרקנסברג

רכס הדראקנסברג ("גב הדרקון" באפריקאנס: Drakensberg -מבוטא "דראקנסבֶּרכֶה"), נמצא בחלקה המזרחי של דרום אפריקה ונמתח לאורך כ-1,000 קילומטרים מכיוון דרום מערב לכיוון צפון מזרח, עם פנייה לצפון מערב.

במערב תוחמים את הרכס נהר אורנג' ונהר ואל (Val), ובמערב ובדרום על ידי מספר נהרות קטנים, שהגדול בהם הוא נהר טוגלה (Tugela). הרכס מפריד את פרובינציית קוואזולו נטאל (KwaZulu-Natal) מפרובינציית המדינה החופשית (Free State), ומגיע עד לחוף נטאל.

מבחינה גאולוגית, המתלול הגדול (Great Escarpment) של דרום אפריקה מורכב מקירות עמק השבר התלולים, שנוצרו סביב בליטה של ​​קרום יבשתי במהלך התפרקותה של דרום יבשת העל גונדוואנה, שנדחקו מאז פנימה ממיקומם המקורי ליד החוף הדרומי של אפריקה. הרי הדרקנסברג הם קצהו המזרחי .

במהלך 20 מיליון השנים האחרונות, דרום אפריקה חוותה התרוממות מסיבית, במיוחד במזרח, וכתוצאה מכך רוב הרמה שוכנת מעל 1,000 מ' (3,300 רגל) למרות שחיקה נרחבת. הרמה נוטה כך, שהיא הגבוהה ביותר במזרח ומשופעת במתינות כלפי מטה לכיוון מערב ודרום. בדרך כלל, הגובה של קצה המתלולים המזרחיים עולה על 2,000 מ' (6,600 רגל). הוא מגיע לנקודה הגבוהה ביותר שלו של למעלה מ-3,000 מ' (9,800 רגל) שם המתלול מהווה חלק מהגבול הבינלאומי בין לסוטו (Lesuthu)  למחוז קוואזולו-נאטה בדרום אפריקה. הנוף של מדינת לסוטו, הוא למעשה מורדות הדרקנברג.

ראו באתר זה: ממלכת לסוטו ההררית

לאלבום תמונות מלסוטו.

ההרים מכוסים בשכבת בזלת שעובייה עד 1,500 מטרים, ומתחתיה אבן חול, שילוב היוצר מצוקים תלולים ופסגות. שכבת אבן החול, נוצרה משרידיו של אגם ענק, שכיסה את האזור בו מצויה דרום אפריקה בימינו לפני 500 מיליון שנה, ואילו שכבת הבזלת נוצרה לפני 2,200 מיליון שנה, בהתפרצות געשית, שגאולוגים סבורים שהיא הגדולה בהיסטוריה של כדור הארץ, וקשורה בפיצול הלוחות הטקטוניים של אפריקה ודרום אמריקה. תהליכי סחיפה טבעיים של פעולת המים ומזג האוויר, במיוחד מכיוון מזרח, בו מצוי האוקיינוס ההודי, יצרו קניונים ורכסי הרים מרהיבים, שהביאו לעולם את הנוף הייחודי ויוצא הדופן.

יש הטוענים כי רכס ההרים השפיע על תיאורי "הרי הערפל" בארץ התיכונה, ביצירותיו של ג'. ר. ר. טולקין (J. R. R. Tolkien, אשר נולד בדרום אפריקה^[1].

הפסגה הגבוהה ביותר ברכס הדראקנסברג היא תבנה נטלניאנה (Thabana Ntlenyana), שגובהה 3,482 מ'. הפסגה היא הגבוהה ביותר בלסוטו. פסגות אחרות הן פסגת מאפאדי  (Mafadi), שגובהה 3,450 מ', פסגת מאקואננג (Makoaneng) שגובהה 3,416 מ', פסגת נג'סותי (Njesuthi), שגובהה 3,408 מ', פסגת שמפיין קאסל (Champagne Castle) , שגובהה 3,377 מ', ג'יאנטס קאסל (Giant's Castle) – מילולית: "טירת הענק" – שגובהה 3,315 מ' ובן מקדוהי (Ben Macdhui), שגובהה 3,001 מ'. כל אלו מצויות באזור הגבול עם לסוטו. צפונית ללסוטו הרכס נהיה נמוך יותר, ותלול פחות.

הרי דרקנסברג בפריחה. (AI)קניון נהר בלייד (Blyde River Canyon) במפומלאנגה (Magaliesberg.), הוא באופן טכני חלק מהדראקנסברג על אף שהגאולוגיה שלו שונה בתכלית משאר הרכס, בשל העדר פסגות הבזלת האופייניות להרי הדראקנסברג.

בשל המבנה הגאולוגי הייחודי שלהם, הם מהווים אתר יוצא דופן, וכמעט יחיד במינו בעולם. רק הרי סימיאן (Simian) שבאתיופיה, מזכירים את מבנה הדראקנסברג.

בדראקנסברג יורד שלג באופן סדיר בחורף, ולעיתים אף בקיץ, בעוד שהגשם והערפל נמשכים לאורך כל השנה. בקיץ מגיעות הטמפרטורות בעמקים עד ל-30 מעלות צלזיוס, בעוד שבחורף יכולות הטמפרטורות בהרים להגיע למינוס 20 מעלות צלזיוס.

שבט הסאן, שבעבר כונו "בושמנים"(Bushmen) חי בהרי הדראקנסברג מזה למעלה מ-4,000 שנה, והותיר במקום ציורי מערות ייחודיים, המתעדים את חייו ומורשתו.

המילה סאן (sān) היא משפת הקוי קוי  (Khoekhoe)) ומתייחסת פשוט ללקטי מזון ("אלה שמרימים דברים מהאדמה") שאין בבעלותם משק חי. ככזה, הוא שימש בהתייחסות לכל אוכלוסיות הציידים-לקטים של אזור דרום אפריקה שקהילות דוברות הקוי קוי באו איתן במגע, והיה במידה רבה מונח המתייחס לאורח חיים, נבדל מאורח חיים של רועי צאן ובקר או חקלאים, ולא למוצא אתני מסוים.

בסביבות שנת 200 לספירה,  היגרו רוב בני הקוי קוי אל אזורי החוף בכלל ובפרט לאזור הסובב את כף התקווה הטובה. רוב בני הסאן נשארו בפנים הארץ. בעוד שהמתיישבים הלבנים הראשונים הבחינו בין הקבוצות וראו בהן עמים נפרדים, מקובל בקרב חוקרים רבים להתייחס אליהם כאל קבוצה אתנית אחת: "הקויסאנים". זוהי קבוצה בעלת שתי תצורות שונות, שאופיים הוא בעיקר טכני והמעבר ביניהם הוא דינאמי^[2]. אף שלכול אחת מהקבוצות היו מנהגים ודפוסי ארגון חברתי שונים, בנסיבות מסוימות, יכלו הקוי-קוי להפוך לציידים-לקטים, המזדהים כ"סאן", כאשר נשאלו לזהותם ואליו הסאן, שהפכו לרועים, הזדהו כקוי-קוי^[3]. קבוצות אלו,  מייצגות את אוכלוסיית הילידים של אפריקה הדרומית לפני שהתפשטות הבנטו (Bantu) הגיעה לאזור לפני בערך בין 1,500 ל-2,000 שנים^[4]. מעריכים כי בראשית המאה ה-17, היו מעל 100,000 קויסאן ברחבי דרום אפריקה ונמיביה של ימינו. רובם ככולם נכחדו עד סוף המאה ה-19, כתוצאה מהאלימות והמחלות שהביאה עמה התיישבות האירופאית^[5].

המערות שכיחות באזורי אבן החול הנשחקת בקלות, ובחלקן יש ציורי מערות שציירו בני הסאני. בכל אזור הדראקנסברג מצויות 40,000 יצירות נפרדות של אמנות שכונתה "בושמנית", המהוות את האוסף הגדול בעולם של אומנות זו. בשל החומרים בהם השתמשו ליצירת הציורים, קשה לתארך ציורים אלו, אך ישנן ראיות אנתרופולוגיות, לרבות כלי ציד מצוירים, המראים כי התרבות הבושמנית קיימת בהרי הדראקנסברג כ-40,000 ואולי אף 100,000 שנים. האוכלוסייה הסאנית  התמעטה מאוד מאז המאה ה-17, לרוב כתוצאה ממלחמות עם שבטים אפריקנים אחרים שפרשו לאזור הפורה בו חיים הסאני. במהלך המאה ה-19 הושמדו הסאני כמעט כליל בידי האירופים, לרוב בשל סכסוכים על אדמה ושטחי ציד. הסאני , המקיימים אורח חיים של נוודים-לקטים, לא הכירו את מושג הבעלות על חיות בית, אך תרבותם כללה אלמנט של טריטוריית ציד, בעוד שהאירופים הכירו את מושג הבעלות על חיות הבית, אך לא הכירו במתחמים שקבעו הסאני לציד. כך צדו הסאני בהמות בית השייכות לאירופים, בעוד שהאירופים פלשו למתחמי הציד הסאני. הטכנולוגיה האירופית של המאה ה-19, הצליחה להתגבר על טכנולוגיית תקופת האבן של הסאני, והתוצאה הייתה הכחדתם של הסאני כמעט לחלוטין. כיום ישנם מספר שבטי  סאני באזורי המדבר של הקלהרי ומדבר נמיביה, אך תרבות ההרים הבושמנית המתועדת בציורי המערות שבדראקנבסברג, אינה קיימת עוד.

ראו באתר זה : תושביה הקדומים של דרום אפריקה.

האפריקנרים נתנו לרכס  את השם 'הר הדרקון' (Drakensberg), בגלל צורתו, שהזכירה להם את צורת גבו של דרקון (בשפת הזולו נקרא הרכס uKhahlamba, שהוראתו "מחסום החניתות". שבטי הבסוטו (Basutho) ההררים, שמכנים את הרכס "מלוטי" (Maloti), רעו את עדריהם ועצרו בחניתות ובחיצים את בני הזולו. לימים, הגיעו האפריקנרים והקימו חוות באזור. בני נהגו לגנוב את פרותיהם ולנוס אל ההרים. האפריקאנרים דלקו אחריהם, רכובים על סוסים ומזויינים בנשק חם. בניגוד לזולו שקדמו להם, אותם בני הבסוטו כבר לא יכלו לעצור.

בשל שילוב ייחודי זה של אתר טבע בעל יופי טבעי נדיר, וחשיבות גאולוגית, ומקום המתעד את אורח חייהם של בני שבט הסאן, שבמידה רבה הולך ונכחד, נבחר רכס ההרים לאתר מורשת עולמית בשנת 2000.

חלקו הצפוני של הדרקנסברג, קניוני הבלייד, הנחשב לאחד הקניונים העמוקים בעולם, נכלל בדרך כלל במרבית הטיולים  הקלאסיים לדרום אפריקה.

החלק הדרומי לעומת זאת, מושך אליו בעיקר חובבי הליכה. האזור הוא אזור מתוייר ובו מסלולי הליכה רבים המציעים לצועדים מראות פנורמיים. בעיקר הטרק שנקרא  Drakensberg Northern Traverse Route (הדרך הצפונית, החוצה את רכס  הדרקנסברג), -Grand Traverse, נולדה שם כאתגר לקביעת זמן מינימלי והיא גם מגובה במרוץ זוגות שנתי. משם התפתחה גם לטרק סטנדרטי אך מאתגר ביותר. הזמן המקובל לטרק הוא 14 ימים.

הטרק מסתיים בדרך כלל במבצר השמפניה (Champagne Castle). הר זה, מזדקר לגובה של 3,149 . השני בגובהו בדרום אפריקה. ההר זכה לשמו המוזר הודות לשני מטפסי הרים נועזים דיוויד גריי (, David Gray) ומיי'גור גרנת'ם, (Major Grantham) שטיפסו על הפסגה. הם רצו לחגוג את הישגם בבקבוק שמפניה, אולם המדריך המקומי שלהם שפך את הנוזל היקר על הסלע וכך הוטבל הדרקנסברג לנצרות….

בחרנו בחלק הקצר והפופולרי ביותר  של ששה ימי הליכה. זהו מסלול העובר למרגלות  שש  פסגות מרכזיות שגובהן עולה על 3,100 מ'. אין למעשה מסלול ממש, לא שבילים, לא סימונים. זהו  שטח פראי נטול סממנים רגילים של אזורי טיול.

המסלול מסתיים בפסגת הקתדרלה (Cathedral Peak, באפריקאנס Cathedralpiek ), שגובהה 3,004 מ'; ומכונה גם Mponjwana . מצוק זה הזכיר למן דהוא כנסיית ענק, רבת צריחים ומכאן שמו. יומיים הליכה משם נמצאת "טירת הענק" (Giant's Castle): היא פסגה בדרום הרכס,  שגובהה 3,315 מ'. המקום קיבל את שמו מכיוון שהוא מזכיר פרופיל של ענק ישן. המדובר למעשה ברמה הנמצאת בין העמקים העמוקים באזור זה של הדראקנסברג. באזור מצויים גם ציורי הקיר של הסאן. מדי שנה באפריל מתקיים במקום מרתון אופניים אתגרי.

טעמתי מן הרכס לראשונה לפני כשלושים שנה, בקצהו הצפוני, בקניונים המרשימים של הבלייד. לפני שנתיים, ביקרתי באזור, בשיא עונת הגשמים, כשמים ניגרו מכול עבר וגמרתי אומר לראות אותו בזמן "נכון" יותר.

יצאנו מנמל התעופה של יוהנסבורג, שם פגשנו את פיטר ומרייה (שמייד כונתה "מרים"), שני פנסיונרים אפריקנרים, שעובדים שנים בחברת "Drakensberg Hikers" ועבודתם המשותפת הפכה אותם לזוג.

נסענו מספר שעות דרומה-מערבה, עד לגבול עם לסוטו. שם לנו במחנה קבוע של אוהלים גדולים ופגשנו את הצוות המקומי: חבורה של סבלים ומדריך שחור, עב בשר,  שהתגלה כבעל כושר גופני גבוה. כולם בני שבט הזולו.  למחרת , התברר שכל הציוד, כולל שק השינה, אמור להיכנס לנרתיקים קטנים, הנישאים על הגב. משימת אריזה לא פשוטה.

נסענו מספר שעות עד ללודג' Witsieshoek Mountain Lodge, שהכרתי מטיולי הקודם ולו ביתנים הפזורים על רמה, שמעליה מתנשאים צוקי ענק. נסיעה של כמה ק"מ, לכניסה לשמורה של פארק רויאל נטאל. במגרש החניה של סנטינל (Sentinel car park), בגובה של 2,500 מ' מעל פני הים וממעל מזדקרים צוקי ענק כהים, כשממש מעלינו מזדקרת פסגתו של Peak Sentinel'  , ה"אייקון" של הרכס, שגובהה  3166  מ', מעל פני הים.

הייתי שם כמעט שנתיים קודם לכן, בחודש דצמבר 2022. הייתה זו עונת הגשמים וההרים כוסו במעטה ירוק רענן. הלכתי יום שלם בגשם, ולא ידעתי כנראה להעריך את שפע הצמחייה שמסביב. המראה הפעם היה מאכזב, הכול צחיח. יעברו יום או יומיים, עד שאתנער מהזיכרונות הירוקים ואלמד להתפעל מהמצוקים השחורים הפורצים מתוך השממה.

תוך כדי עליה, עצרנו לארוחת צהרים שתהיה התפריט הקבוע בימים הקרובים: קרקרים, גבינה ונקניק. לא יותר. טיפסנו בשביל תלול ומרוצף, ארבעה ק"מ, לגובה של 2,800 מ', שם, מעל גיא צר, טיפסנו  בשני סולמות שרשראות, ה-Chain Ladders. אלו סולמות מתכת מתנדנדים, עד לדרגש סלע רחב. כאן אנחנו (או נחנו) כבר במקום זכה לשם הרומנטי "הגג של אפריקה".

הליכה נוספת לרכס האמפיתיאטרון (Amphitheatre Ramge), זהו מצוק שאורכו כחמישה קילומטר וגובהו כקילומטר, המשתרע בין שתי פסגות שגובהן מעל 3,000 מ'. האמפיתיאטרון הוא אחד הנופים המצולמים ביותר בדראקנסברג ובדרום אפריקה. מיסיונרים צרפתים באזור כינו אותו "Mont-aux-Sources" , היינו, "הר המקורות", שכן מאזור זה נובעים מספר נהרות, לרבות נהר טוגלה  (Tugela) ונהר אורנג' (Orange), הארוך בנהרות דרום אפריקה, הממשיך לנמיביה ומתחתר שם בקניון עמוק. .

בסופו של היום, הגענו למפל טוגלה. זהו  אחד המפלים הגבוהים  בעולם. שני רק למפל אנחל (Angel) שבוונצואלה. גובה המפל הוא 947 מ'. נהר הטוגלה נובע מאזור האמפיתיאטרון, למשך מספר קילומטרים, עד לאזור המפל, ומשם נשפך לאוקיינוס ההודי במרחק כ-300 קילומטרים ממקורו. המפל שזרם בשצף קצף, כעת יבש. לא נותר לנו אלא להתפעל מהצוקים הגבוהים ומהעננים ששייטו מתחתנו. במקום בו נקרעו העננים, ניתן היה לזהות משבצות חקלאיות קטנות ואגם מלאכותי גדול , המעשיר את הצבעים החומים ירוקים, בכתם תכול.

המאהל כבר היה מוכן, לצד Bilanjii falls  היבשים אף הם. המים רתחו על הפרימוס, שתינו תה מול הנוף הכביר ולאחר שקיעה, ארוחת ערב ספרטנית, של נקניקיות ופירה המוכן מאבקה.

בבקר, הליכה מהירה אל המצוק הנמצא בסמוך למאהל כדי לראות את הזריחה. השמש הציצה בכדור כתום מעבר לעננים וצבעה את המשים בגוונים חמימים.

חצינו אוכף קטן ופתאום אנחנו בלסוטו. זוהי מדינה הררית, חסרת מוצא לים והיא המדינה היחידה בעולם, שכל שטחה מצוי בגובה של למעלה מ-1,000 מ' מעל פני הים, דבר שזיכה אותה בכינוי "הממלכה שבשמיים" (Kingdome in the Sky).  הגבול של דרום אפריקה ולסוטו הוא קו פרשת המים. נהנינו מכמה ק"מ של הליכה בשטח מישורי, לא מרשימה במיוחד, עד שהגענו לנחל הררי יפה, מקום טוב לטבילה.  טיילים ותיקים טוענים שהנופים הטובים ביותר מגיעים אחרי העליות הקשות ביותר. אני טוען שאין בנמצא עליה קשה, אלא רק עליה שלא עולים מספיק לאט. אתה תראה??. עצרנו בערוץ Mnweni לארוחת צהרים. משם ירדנו אל אורנג' ריבר, שיהפוך לנהר גדול, אולם כאן הנהר הכתום הוא עדיין צעיר.

אנחנו מטיילים בסוף העונה היבשה. ההרים שבדצמבר 2022 עטו גווני ירוק רענן, כעת צחיחים ומפגינים קשיחות מדברית. ובכול זאת ראינו ערוצים של נחלים דקים, מים שנוצרו בגבים. אהבנו את  מראות הערוצים שנראו כחוטים עבים, בהם זורמים המים שמכניסים חיים בכל. ערוצים סלעיים, רדודים יחסית בעונה הזאת אבל שובים את הלב, בהשתקפות המים, בתצורות הסלע ובהמון המפלונים והבריכות הקטנות. מילאנו מים בחשש מה, מאחר שראינו באזור כמה עדרי צאן. אבל לא הייתה ברירה אחרת, לכן גירשנו את המחשבות הטורדניות. פגשנו רועים בני שבט הבסותו^[6], הניכרים בכובע צמר מיוחד, שהביעו בנו התעניינות מסוייגת.

אחד מהם, שעמד דומם, בקו הרגיע הרקיע, נשען על מקלו, התעניין בי כל כך, עד שפתח בשיחה "Give me a Sweet:. אין כאן הרבה מטיילים אך אלו שהגיעו, הספיקו להשחית את המקומיים. הלכנו בקווים ישרים בשטח כמו שהוא, ללא נתיב מוגדר. למותר לציין שלא פגשנו אף מטייל מלבדנו. חוויה של בידוד. אנחנו לבדנו והוד הקדומים.

עייטים  ופרסים דאו בשמים. עדרי צאן שרעו על המצוק, תלויים בין שמים לסלע. כמו כן, ועוד פכים קטנים. והעיקר. סיום דרמטי. רב עצמה. הוד קדומים.

היה זה יום הליכה שאני מדמה אותו לפרבולה: הליכה נחמדה, לא יותר, בין שני שיאים נופיים של מגדלי גרניט רבי עצמה,  הנישאים בגאון אל על, מעבר לשמיכת העננים. שמיכה דינמית העולה מהתהום הפרוס אלף מ' מתחתנו ומחבקת את מגדלי הסלע. גם הקטע הרמתי, שלא היה מסעיר, זימן לנו חוויות. פרחי אביב שבצבצו על פני האדמה הצחיחה. דמויי כרכום וסתוונית. גרסה מקומית של "בני היורה" (המיוצגים אצלנו בכרכומים, סתווניות וחלמוניות). פרחים המקדימים לפרוח, בתנאים פחות טובים מאשר באביב, אך נהנים מתחרות מועטת. מתברר שהקדמנו מעט. עדיף היה להמתין עוד שבועיים. בתחילת אוקטובר, לאחר הגשמין הראשונים, מתכסה הרכס בכסות ירוקה, מנוקדת בשלל צבעי פרחים.

כעבור 45 דקות הגענו למאהל, שנמצא סמוך למושבת עיטי הקייפ (Cape eagle-owl). זהו מין של ינשוף דורס, שחי בצוקים באזורים ההררים של אפריקה. הם  נוהגים לעופף בין גובה פני הים ועד לגובה של3000 מ' ואוכלים בעיקר ציפורים קטנות או יונים. מעת לעת ראינו ממעל כמה פרסים, שריגשו אותנו במיוחד/

הפרס (Gypaetus barbatus) הוא סוג עוף דורס ממשפחת הנציים ולו מין יחיד. מקור השם העברי בתנ"ך, שם הוא מוזכר כאחד העופות הטמאים למאכל^[7]. יש הגוזרים את שמו מן השורש פר"ס, על שום שהוא פורס (=שובר) עצמות ואוכל את המֵחַ שבהן. באנגלית מכונה "Bearded Vulture" בשל הניצוי הייחודי בפניו – מהעין עד למקור, המקנה לפניו צורת שפם וזקן.

הפרס ניתן לזיהוי בקלות על-פי הכנפיים הארוכות והמחודדות (ייחודי לדורס כה גדול) והזנב המעוין. אפיון זה רחוק אומנם משאר הנשרים, אך הגודל מבדיל אותו מדורסים קטנים אחרים דוגמת הבזים והזרונים שלהם מבנה דומה.

העוף נקרא גם "Lammergeier" בגרמנית וכך באנגלית ומשמעו "עֵיט הטלאים" (טלאי כבשים) ובעבר "Ossifrage" שמשמעו "שובר עצמות", שהוא גם פירוש שמו בספרדית, "quebrantahuesos". הפרס שוכן באזורים סלעיים בגבהים 1,500–4,000 מטרים. עם תחילת השלג הוא יורד לקנן בגבהים של 500 עד 800 מטרים, ואף מסתתר בכוכי סלעים ובמערות.

עיקר מזונו של הפרס (בשיעור כ-70% עד 90%) בא מעצמות פגרי יונקים, לעיתים קרובות של מכפילי פרסה מבויתים ככבשים וכעזים. עובדה זו היא שהעניקה לו את שמו הלועזי. גוזליו מוזנים במכרסמים ובעופות קטנים. את מזונו הוא מלקט בזוג או ביחידות, בסביבת עדרי הבר או הצאן, וכן מתחנות האכלה לנשרים וממזבלות פגרים בקרבת אזורים כפריים.

את העצמות הגדולות צורך הפרס באמצעות נשיאתן מעלה ואז הפלתן מגובה של 30 עד 100 מטרים, ושבירתן עקב כך, על קרקע מסולעת. הפרס עוקב מלמעלה אחר מקום נפילת העצמות, וצולל אליהן מטה בצורה ייחודית, כשעיניו נעולות על המטרה, כדי להגיע אל שברי העצמות עצם שאינה נשברת, נאספת ומוטלת שוב ושוב מגובה רב, עד לחשיפת מח העצם שבה. עצמות קטנות נבלעות בשלמותן. בקיבתו מיצי עיכול חזקים המסייעים לו בתהליך עיכול החומר הקרני. העוף צורך כ-250 עד 500 גרם של עצמות ליום. תזונה זו נראית אומנם מוזרה, אך לעצמות ערך תזונתי גבוה, שכן תכולת החלבונים והשומן בהן גבוהה, ובכך העוף מנצל גומחת מזון שיש בה מעט מתחרים.

בנוסף לכך אוכל הפרס פיסות בשר ועור הצמודות לעצמות. הוא ידוע גם בנטייתו לגנוב מזון מעופות דורסים אחרים, העושים כך את עבודת הציד בשבילו. לעיתים הוא נצפה שומט מגבוה יונקים קטנים, זוחלים וצבים בשלמותם, כדי לבקעם מבפנים. הפרס הוא אוכל הפגרים היחידי המביא לקינו טרף ברגליו או במקורו, ולא מעכלו למחצה עבור צאצאיו.

לפרס טריטוריה רחבה ביותר המשתרעת על פני 200 עד 400 קמ"ר, שהוא מגן עליה באגרסיביות רבה. החיזור אחר בני הזוג נעשה בשעת מעוף; בני הזוג מתקרבים אחד לשני במהירות וחושפים את טופריהם ואת כנפיהם הארוכות. צורת חיזור זו מזכירה את מיני העיטים והעקבים.

למין שני גזעים (תתי מין): פרס אירואסייתי (G. b. barbatus) שחי במגרב, דרום מערב אירופה, טורקיה, המזרח התיכון וכן באסיה – באפגניסטן, במונגוליה ובסין. עוף דורס זה חולף רק לעיתים נדירות ביותר בשמי ארץ ישראל. העוף קינן במצוקי הגליל במאה ה-19, ו־5–10 זוגות קיננו עד לשנות ה-50 של המאה ה-20 במדבר יהודה, בנגב ובהרי אילת. קינון ודאי אחרון נרשם במדבר יהודה בשנת 1981^[8].

תת-המין פרס אפריקאי (G. b. meridionalis) בחצי האי ערב ובמזרח ובדרום יבשת אפריקה.

ההבדל העיקרי בין שני תת-המינים, הוא היעדר פלומת שיער שחורה באזור האוזן אצל תת-המין האפריקאי (G. b. meridionalis).

עונת הרבייה חלה בדרום אפריקה – ממאי עד יולי. הנקבה מטילה שתי ביצים בהפרש של שבוע אחד, וכל עופות המשפחה דוגרים עליהן במשך 54 עד 58 ימים, אך כמו אצל מרבית הדורסים הגדולים שורד גוזל יחיד. זוהי תופעה  המכונה" רצח אח", או "סינדרום הבל", שבה גורם הגוזל הבכור למותו של אחיו הצעיר בצורה עקיפה או פשוט על ידי לקיחת מזונו, תוך מספר ימים מבקיעתו^[9]. הגוזל ששרד נשאר בקן כ-120 ימים עד שהוא מתחיל לעוף.

אגדה רומית עתיקה שנכתבה על ידי הסנאטור הרומי קאיוס פליניוס השני, טוענת כי המחזאי והמצביא היווני אייסכילוס נהרג, כשפרס הטיל עליו צב יבשה מגובה רב, שכן סבר כי קרחתו המבהיקה היא סלע. מדריך הנוער העובד שמעון פרסקי, עברת את שמו, ל"פרס", לאחר שנתקל בדורס זה, בטיולו עם שמריה גוטמן, במדבר יהודה, בשנת  1944.

הלילה בישר אופטימיות. ירח כמעט מלא ושמים מוכתמים במעט עננים

בשעה 04:30 התחיל לרדת גשם לא חזק עם הפוגות בהן אפשר היה להתבונן בצוקים שמסביב. אמנם נשקף מהמאהל נוף מרהיב של צוקים, שבלטו במרחב שמתחתנו. אבל עננים אפורים איימו על התחושה הנינוחה. סוטלץ', המדריך המקומי רצה להישאר במאהל. המחשבה על יום שלם באפס מעשה עשתה לנו רע. משום מה, אנסנו את השטח והחלטנו שמדובר בממטרים פזורים מעת לעת. ושכחתי שצריך להקשיב למדריך….לחצנו  עליו עד שנאות. כעבור זמן קצר החל לרדת גשם קל שהלך והתחזק, הלך והתעצם. בדרך חלפנו על פני כמה בריכות סלע טבעיות, אידיאליות לרחצה ביום סביר, אבל הקור המקפיא, והמים שזלגו מבגדינו לתוך הנעליים, הרחיקו כל רעיון להתבדח בנושא. אחד הסבלים טען שראה את צבי הצוקים (Klipspringer) הקטן. לא ראינו אבל במקומו צפינו בעדר של mountain reedbuck, אנטילופות בגודל של צבי ארץ ישראלי, החיה בהרים.

בדרכנו היינו אמורים לראות את הסלע המפורסם המכונה "שן השטן" (Devils tooth) ולהתבונן דרומה, לנוף עוצר נשימה, של "מבצר השמפניה" (Champagne castle), בו אנו אמורים לסיים את הטרק. היינו אמורים לחצות את Ntonjelana pass, הנודע בנוף המרהיב הנשקף ממנו, אבל דווקא ביום זה, הנוף היה מכוסה במסך של עננים.

הגשם לא חדל מלרדת. בשלב מסויים חדר את מעילי הגשם והמים שנזלו הרטיבו את הנעליים עד שהיו ספוגות מים אף הן. כעבור ארבע וחצי שעות הליכה ו 14 ק"מ הגענו למאהל, רטובים עד לשד עצמותינו. מתברר שגם הציוד, שנישא על גב הסבלים, נרטב ברובו. ענן עטף את המאהל וקור עז השתרר. נכנסתי לשק שינה, רועד מקור. עד שהפשרתי מעט ונדחקתי עם יתר החברים, באוהל המרכזי. רק החברותא הצילה את המצב. כל הלילה ניתך גשם עז. חששנו שהאוהלים יקרעו. לקראת 02:00 לפנות בקר, הסופה שככה. התעוררנו לבקר בהיר, מוקפים בגבעות שכוסו במעטה של שלג . הכול מסביב קפוא. הלכנו על העשבים ואלו נשברו תחת רגלינו. השמש שלחה קרניים חמימות. פרסנו את הבגדים ליבוש, בעוד שסוטלץ', עולה לפסגות מרוחקות, בהן יוכל להגיע לרשת סלולארית. הוא חזר לקראת שעה 11:00 ובשורה לא טובה בפיו: סופת שלג מתקרב וההנחיה היא לרדת מן ההר. חשבתי לרגע למחות, התקשיתי להאמין שלא נשלים את הטרק, אבל מהניסיון אמש, למדתי שאסור להתווכח עם המקומיים המכירים את הרכס טוב יותר.

טיפסנו לאחת הפסגות, טיפוס תלול לנוף מרהיב, ממנו נפרשו? מעלות של פסגות מחודדות ורבועות, שחלקן דמו לחיילי שחמט, קירות סלע תלולים הנופלים בבת אחת אל התהום, קניונים החורצים את ההרים ועוד. מעגל מושלם של יופי. התבוננתי בהרים העוצמתיים, בעננים שרחפו למרגלותיהם והתקשיתי להאמין שנאי שאני נפרד מהמראה נורא ההוד הזה.

הנוף היה צחיח להפליא, אך בשלב זה כבר למדנו לאוהב אותו. עם הירידה, הופיעו צמחים עשבוניים הנקראים Tussock grass ואחריהם הופיעו שיחים קטנים שנקראים Erica ולהם פרחים ורודים.

משם החלנו לרדת לאט, בשביל תלול, בנוף שעם הירידה, הלך והוריק יותר ויותר . חלפנו בין הצוקים שהזדקרו מעלינו לכיוון השחקים. מספר הפרחים הלך וגדל.  עד שניקדו את המרחבים הירוקים בשלל צבעים. ההרים עשירים במיני צמחים. מתוך 153 מינים של צמחים החיים בשמורה, 98 הם אנדמיים, כלומר חיים רק כאן.  ל-119 מינים, יש  מקום של כבוד בספר האדום של המינים הנמצאים בסכנת הכחדה. בהמשך נראו כמה מינים של ברוש, שהם נדירים באפריקה וחיים שם בשל התנאים האקולוגיים הייחודיים.

בשלב מסוים הופיעו שיחים קטנים ובהמשך פרוטיאות יפהפיות שצבען אדום עז. הפרוטיאה (Protea) הוא סוג של צמחים פורחים בדרום אפריקה. האריאל (תחום התפוצה) שלהם מוגבל אך אינם אנדמיים. ניתן למצוא אותם גם במרומי הקילימנג'רו.

הפרוטיאה  פורח בדרך כלל בזמן האביב. המבנה הכללי של ראש פרח פרוטיאה מורכב ממסה של פרחים על כלי קיבול העשוי מגבעול חזק הניצב לו. השחלה מוגנת על ידי כלי הקיבול ובכך לא גלויה כאשר מסתכלים על הפרחים, האבקנים לעומת זאת, מופיעים בחלק העליון של הפרח ובכך יכולים בקלות להעביר את האבקה אל החרקים והציפורים שינדדו איתם למקומות אחרים ויעזרו בהנבטתם.

משפחת הפרוטיאות (Proteaceae) היא משפחה עתיקה בין מכוסי הזרע. משפחת הפרוטיאות נחלקת לשני תתי משפחות: הפרוטיאודיאה (Proteoideae), נפוץ בדרום אפריקה, וגרווילאודיה (Grevilleoideae), המרוכז באוסטרליה, בדרום אמריקה ואזורים קטנים נוספים של גונדוואנה שכיום הם חלק ממזרח אסיה. באפריקה קיים סוג זה במדגסקר, ואילו דרום אמריקה ואוסטרליה חולקות הרבה סוגים נפוצים – הדבר מצביע על היפרדות מאפריקה הרבה לפני שהם נפרדו זה מזה. עדויות מאובנים מלמדים כי הפרוטיאה הקדומים גדל ביבשת גונדוואנה בתקופת הקרטיקון העליון, לפני 75-80 מיליון שנה.

הפרוטיאה נקראת לעיתים  גם ״עצי הסוכר״ – sugarbushes (אפריקאנס: suikerbos). במסורת המקומית, פרח הפרוטיאה מייצג שינוי ותקווה. סוג הפרוטיאה נקראה בשנת 1735 על ידי קרל לינאוס על שמו של האל היווני פרוטאוס, שיכול היה להחליף את צורתו כרצונו. הסיבה לשם זה כי קיים מגוון כה רחב של צורות לפרח זה. פרוטיאה משך את תשומת הלב של בוטנאים בביקור כף התקווה הטובה במאה ה-17. מינים רבים הוכנסו לאירופה במאה ה-18 ונהנו מפופולריות ייחודית בזמן בקרב בוטנאים^[10].

בנוסף לפרוטיאות, הופיעו צמחים נוספים, כמו פרח כחול, שהיכיר לנו בן חצב יקינטוני.

את הקמפינג הקמנו בין עצים נמוכים שקליפתם מתקפלת, מתבוננים בשמים הכחולים, שהפכו וורודים לקראת שקיעה, מתקשים להאמין שהשמים עתידים להתהפך עלינו בעוד חצי יום.

לרגע חלף בנו הרהור של כפירה, שמא נחפזנו לרדת, אולם שלישיה של דרום אפריקאים, הנראו כסטריאוטיפ של האפריקנס, כשהם מלווים בכלב, אשררו את הסופה העומדת להגיע.

למחרת, הגענו לגבים גדולים, החום בעמקים מגיע לטמפ׳ פחות נעימות ׳ והשכיבה במים הקרים מעוררת ומהווה גם תחליף נוח למקלחת.

ירדנו ברגל עוד מספר שעות, עד לבקתות המיושבות בידי בני הזולו (Zulu).

הזולו הם אחת הקבוצות של עמים דוברי באנטו (Bantu), שהיגרו לכאן ממזרח אפריקה בין השנים 300  ל-1000 לספירה. היו אלו  עובדי אדמה, שחלקם גם כרו ועיבדו מתכות, כמו נחושת וברזל. בניגוד לציידים-לקטים והרועים, הקויסאנים, בני סאן וקוי-קוי. הגעתם של הבנטו לדרום אפריקה נפרסה על פני מאות שנים, ונעשתה באופן הדרגתי^[11]. אלו  נגסו באזורי הציד של בני הסאן ואילצו רבים מהם, לסגת לאוזרים מתאימים פחות לחקלאות ולמשק חי, כמו האזורים ההררים של דרקנסברג (Drakensberg). .^[12]

עקב ההגירה המאסיבית של בני הבנטו לדרום אפריקה, הצטמצם משקלה של האוכלוסייה הקויסאנית באזור. אלו  נאלצו לעזוב את שטחיהם בפנים הארץ ובחופיה, ונעו בעיקר אל עבר המדבריות בצפון דרום אפריקה ובנמיביה של ימינו. מגמה זו של קריסת החברה הקויסאנית הקצינה עוד יותר עם הגעת האדם הלבן לדרום אפריקה כאלף שנה מאוחר יותר^[13].

רובם ככולם של השחורים בדרום אפריקה הם צאצאים ישירים של בני הבנטו. חלק מהסבלים שלנו חיים כאן.

הלכנו כששה ק"מ בנוף לא דרמטי מדי, עד ללודג' פשוט , שהיה בעצם מקבץ של כמה בקתות, שם לנו בתנאים טובים לאין ערוך מאלו שהיו בטרק, אך לארוחת ערב, אותו בשר מיובש מלווה באורז או אטריות.

למחרת נסענו כשלוש שעות, עלינו למרגלות  Cathedral peak (מילולית: הר הקתדרלה), בתקווה שנוכל לטייל ברגל למחרת. לאחר התארגנות במלון שלו לובי מרשים, אם כי לא מחומם והתארגנות בחדרים קרים אף הם, יצאנו להליכה במזג סגרירי, הלכנו מול צוקים המכוסים בעננים, לעמק סגור, מוגן מרוחות, שם, נוצר מיקרו אקלים שמאפשר צמיחה של יער קטן.

בדרכנו חזרה נתקלנו בעדר מרשים של איילנד , הנקראים גם  קאנה או בּוֹנְגּוֹ (שם מדעי: Taurotragus). זהו סוג של אנטילופה ממשפחת הפרים, שמקורו באזורי סוואנה באפריקה. האילנד הוא הגדול שבאנטילופות של אפריקה, עם זכרים במשקל שנע לרוב בין 600–800 ק"ג ונקבות במשקל שבין 400–600 ק"ג. אנטילופות אלו גבוהים כמו פרות ולהם קרניים עבות, מוצקות במיוחד.מפותלות סביב עצמן ומתנשאות ישר כלפי מעלה.

בלילה, יצאנו בקור העז, ללודג' מהודר (ויקר) פי כמה, לארוחת ערב מפוארת, מזנון עשיר להפליא, שהיה הניגוד קיצוני לארוחות של השבוע שחלף

בערב, התכסו ההרים וגם הלודג' במעטה של שלג. למחרת, התפעמנו מהנוף שמסביב, שהיה מכוסה במעטה צחור. מכאן היינו אמורים להמשיך הלאה. פיטר ורייצ'ל התקשו "לחלץ" אותנו  מהלודג', משום שהדרכים היו חסומות בשלג.

בסופו של דבר הצלחנו לצאת להפשיר ולהמשיך הלאה, לאזורים הטרופיים, החמים פי כמה, נפרדים מהדרקנסברג עם תחושה קלה של החמצה והרבה טעם של עוד.

הערות

^[1] ג'ון רונלד רעואל טולקין (: John Ronald Reuel Tolkien‏; בראשי תיבות של שמו הפרטי: ג'. ר. ר. טולקין ובאנגלית J. R. R. Tolkien;‏ 1892 –  1973) מפקד מסדר האימפריה הבריטית, חבר האגודה המלכותית לספרות, היה סופר, משורר, בלשן ואקדמאי אנגלי. הוא שימש כפרופסור ללשון אנגלית עתיקה בין 1925 ל-1945 ופרופסור לאנגלית מודרנית ולספרות אנגלית בין 1945 ל-1959 באוניברסיטת אוקספורד.

מחוץ לאקדמיה רבים מכירים את טולקין כמחבר "שר הטבעות" והספר הקודם לו, "ההוביט", וכן בזכות הספרים שפרסם בנו כריסטופר טולקין לאחר מותו, המקיפים את רוב יצירתו אודות הארץ התיכונה (העולם הבדיוני בו מתרחשים סיפוריו) שלא זכתה לראות אור בחייו. טולקין הוא מחשובי הסופרים בז'אנר הפנטזיה,

^[2] History of South Africa – The early Inhabitants, the official website of the government of South Africa

^[3] ההיסטוריה הפוליטית של דרום אפריקה, עמ' 25

^[4] המונח "קויסאנים", המורכב משמות שתי האוכלוסיות, הוא מוסכמה אנתרופולוגית מודרנית בשימוש מאז תחילת עד אמצע המאה ה-20. הוא נטבע על ידי לאונרד שולצה (Leonhard Schulze) בשנות העשרים של המאה ה-20 וזכה לפופולריות על ידי האנתרופולוג היהודי הבריטי אייזק שפרה (Schapera, Isaac (1930). The Khoisan peoples of South Africa: Bushmen and Hottentots. Routledge.)

^[5] ההיסטוריה הפוליטית של דרום אפריקה, עמ' 27-28

^[6] התושבים בלסוטו נקראים "בסוטו" ומדברים את שפת הססותו.

^[7] הפרס מוזכר במקרא: "וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף, לֹא יֵאָכְלוּ, שֶׁקֶץ הֵם: אֶת הַנֵּשֶׁר וְאֶת הַפֶּרֶס וְאֵת הָעָזְנִיָּה."( ויקרא פרק יא פסוק יג).

^[8] פֶּרֶס במילון בעלי חיים א"י (תשכ"ג), 1963, באתר האקדמיה ללשון העברית;  יהודה פליקס, חי וצמח בתורה, ירושלים שדמ"ת (1984), עמ' 70;  פרס באתר הצפרות הישראלי

^[9] קייניזם או סינדרום הבל (: Cainism) היא תופעה שכיחה בתהליך גידול הצאצאים אצל מספר משפחות עופות, בדגש על עופות דורסים גדולים כעיטים, אך גם אצל עופות אחרים ממשפחת החסידתיים, סולתיים, פרגטיים, שחפיים, אנפתיים, פזאיים, עורביים וכן אצל מיני צרעות. התופעה מתבטאת בכך שבעקבות הטלה א-סינכרונית (לא בו-זמנית) של שתי ביצים או יותר פוגע הגוזל הבוגר (על פי רוב) בגוזלים הצעירים ולעיתים אף מביא למותם ימים ספורים לאחר בקיעתם.

את המונח טבע ונדלנד (Wandlend) במאמרו משנת 1958 בשל הדמיון בין התופעה לסיפור התנכ"י שבו הורג קין את הבל, אחיו הצעיר. ונדלנד הבדיל אותו ממושג כללי יותר, Fratricide או Siblicide – רצח אחים, המאגד מקרים בעולם החי של גידול צאצאים רבים יותר משניים, או כאשר הגורם לתופעה הוא היעדר מזון בכמות מספקת. במחקר שנערך על התופעה בעיט חורש (Aquila pomarina)[ תוצפתו קנים בהם הייתה אספקת המזון לגוזלים סדירה ומספקת. ככלל נראה שאספקת מזון לא מהווה גורם לתופעה במרבית המקרים. ידוע כי מספר גורמים יוצרים את התופעה במין זה: ההטלה והבקיעה האסינכרונית יוצרים הבדל התפתחותי בין הגוזלים.  הגוזל הבוגר בוקע במשקל גדול יחסית לאחיו ומתוך ביצה גדולה יותר. התנהגות אגרסיבית של הגוזלים במין זה. איום והפחדה מצד הגוזל הבוגר, גם כאשר אין פער ברור לעין בגודל או במשקל, הגורם לגוזל הצעיר לדרוש פחות מזון ולהימנע מלהתקרב לגוזל הבוגר בזמן ההאכלה. הגוזל הצעיר מקבל תשומת לב פחותה מאמו או מהוריו, על אף גודלו וקשיו בהשגת מזון.

קיימות מספר סברות לסיבת הטלת הביצה השנייה. הסבר אחד מסתמך על קטנותה של הביצה ביחס לביצת הבוגר. משערים כי התופעה מעידה על תהליך הדרגתי במעבר בין הטלת שתי ביצים להטלת ביצה יחידה, והמשך הישרדות המין גם במקרה של הישרדות פרט יחיד מכל תטולה.

במחקר שדן בקייניזם המביא לקניבליות בקרב פרסים נבחנה ההיפותזה של הטלת הביצה השנייה כ"ביצת ביטחון" (insurance-egg). במקרים הנידונים במחקר זה, הגוזל הצעיר מצליח לפרוח מהקן כאשר הביצה הראשונה לא בוקעת או שהאח הבוגר מת. במין זה קיים פער גדול בין הטלה להטלה, תרחיש אחד מוביל לקייניזם אגרסיבי ותרחיש שני מוביל לשרידותו של הצעיר במקרים בהם מת האח הבוגר. (Margalida, A., Bertran, J., Boudet, J. & Heredia, R. 2004.Hatching asynchrony, sibling aggression and cannibalism inthe Bearded Vulture Gypaetus barbatus. Ibis 146: 386–393.)

^[10] Littlejohn, G.M. (2002). Breeding Technology for Protea. Fynbos Research.

^[11] Clark, John Desmond; Brandt, Steven A. (1984). From Hunters to Farmers: The Causes and Consequences of Food Production in Africa. University of California Press. p. 33.

^[12] ג'ייגל וורדן,  "התהוותה של דרום אפריקה המודרנית: כיבוש, הפרדה ואפרטהייד", בתוך: בנימין נויברגר (עורך), צמיחת המדינות החדשות באפריקה, האוניברסיטה הפתוחה, עמ', עמ' 23-24

^[13] יהונתן אלשך, ההיסטוריה הפוליטית של דרום אפריקה, הוצאת משרד הביטחון, תל אביב, 2014