800×600

הטרנספר
של בית אלפא.

כתבה:
מאירה יעקובא, ניר בנים.

ערך:
גילי חסקין

למאמרים
נוספים של מאירה יעקובא, ראו באתר זה: ישוב המפעל תל אור;
צבי אריה סלור

נבקר
בבית אלפא ונדון בפרשת הפילוג במסגרת הטיול: מבית אלפא לנהלל (בהכנה).

ראו
גם: בית אלפא:
סרט דוקומנטרי על מסע שורשים
של חברי רמת יוחנן, אל בית אלפא

מאמר זה חולק מסיבות טכניות לשנים. המשכו: בין בית אלפא לרמת יוחנן

בית אלפא

     עבודה זו "טרנספר, למה? היכן? ומתי?",
היא פרי הצעתו ובקשתו של הד"ר גלעד (גילי) חסקין ואני נענית לה בשמחה.
בהזדמנות זו ברצוני להודות לו על רעיונותיו היצירתיים.

העבודה מתבססת על מקורות מהארכיון
הציוני, עיתונות יומית, ספרי מחקר ואתרי האינטרנט של הקיבוצים בית אלפא ורמת
יוחנן. לדאבוני נבצר ממני להשתמש בחומר העשיר והמקורי, המצוי בארכיונים הקיבוציים האלה
ובארכיון הקיבוץ הארצי בגבעת חביבה. למרות זאת אקווה שעבודה זו, תיתן לקורא תמונה נטמנה
ככל האפשר, על המתרחש בקיבוצים אלה ערב המשבר, התרחשותו והשלכותיו. ברצוני להודות
לבתיה לשם מהארכיון הציוני ולספרני הספרייה האזורית באר – טוביה.

רקע היסטורי  

בבואנו
לדון במשבר שפקד את הקיבוצים בית אלפא ורמת יוחנן (1937 – 1940) עלינו לקחת בחשבון
כי לא היה זה המשבר הראשון בראשיתה של התנועה הקיבוצית. קדמו לו משבר ופילוג בין יישובי
גדוד העבודה עין חרוד ותל יוסף, (1923) שנבע מטעמים כלכליים וארגוניים, כאשר הנושא
המרכזי היה אי הסכמה וויכוח על מידת האוטונומיה הכספית של משק עין חרוד, הראשון
בין קיבוצי גדוד העבודה, לבין גזברות  הגדוד.
[1] המאבקים בין
המשק והגדוד היו מרים ולא נמצא פתרון שיניח את הדעת בין שני הצדדים. בסופו של דבר
נקראה ההסתדרות ובן גוריון בראשה, להכריע בפרשה. אלה פסקו על חלוקת המשק המשותף של
עין חרוד ותל יוסף ועזיבת עין חרוד את המסגרת הגדודית. הפילוג הביא לחלוקת אמצעי הייצור,
קרקע ומים, בעלי חיים, מיכון חקלאי והעברת חברים. בעין חרוד נותרו 123 חברים ובתל
יוסף התיישבו 225 חברים, "נאמני הגדוד". כן נפסק שכל גוף התיישבותי שירצה לשמור על
אוטונומיה כספית חייב יהיה לקבל את מרות ההסתדרות, ולא – יינקטו כנגדו אמצעים
שפירושם הימנעות מהקצאת משאבים כספיים מהמוסדות המיישבים שפעלו באמצעות המרכז
החקלאי. בסופו של הסכסוך עין חרוד קבלה את מרות ההסתדרות וזכתה לתמיכה ממוסדותיה ותל
יוסף שנסמכה על גזברות הגדוד "נענשה" על ידי ההסתדרות, ביישוב הורעו
תנאי החיים, ביניהם מצב הבריאות, הכלכלה והפרנסה.

ראו גם,
באתר זה: גדוד
העבודה

משבר נוסף
בתנועה הקיבוצית הצעירה, ארע ב – 1926 בין משק כפר גלעדי, הגדוד וההסתדרות. הגורם
לכך היה רצונו של משק כפר-גלעדי, השייך לגדוד העבודה, להתאחד עם משק תל-חי הסמוך
לו שאף הוא השתייך לגדוד העבודה. היות שמשק תל חי סבל ממצב כלכלי קשה, משלוח
אמצעים כספיים ומשלוח חברים להשלמת השורות לא הביאו לשיקומו וליציבות בספר חבריו,
העלה משק כפר גלעדי את הרעיון לאחד את שני המשקים למשק אחד. הוועד הפועל של הגדוד
תמך בצעד זה, אך מיעוט מחברי תל-חי, ובראשם אלכסנדר זייד (שקודם לכן עזב את כפר
גלעדי בחרי אף), התנגדו נמרצות לאיחוד. ואז , כמו במקרה של עין חרוד, נקראו
ההסתדרות ודוד בן גוריון בראשה, להכריע בפרשה. ההסתדרות, שהתנגדה לפעילותו של
הגדוד, שרבים מחבריו ישבו בכפר גלעדי, החליטה לאשר את פרישת תל חי מהגדוד ולהוציא
את משק כפר גלעדי מן ההסתדרות. ייתכן שברקע להחלטה עמדה גם פרשת "הקיבוץ
החשאי".

ראו באתר
זה: הקיבוץ החשאי.

המאבק היה
ממושך, על כפר גלעדי הופעלו צעדים כלכליים, כלומר מניעת כל המשאבים הכספיים. למרות
תמיכת ההסתדרות, התפרק משק תל חי בקיץ 1926 וכל אמצעי הייצור שלו הועברו לכפר
גלעדי. בסופו של דבר, קיבל כפר גלעדי את מרותה המוחלטת של ההסתדרות.

מתיאורים מתקבלות המסקנות
הבאות:

א.       בעת משבר, כאשר גוף
התיישבותי נתון בקשיים חברתיים וכלכליים ומתקשה להגיע בכוחות עצמו לפתרון הוא נאלץ
לקרוא לעזרה לגוף ארצי, ההסתדרות, או הקיבוץ הארצי. ניסיון העבר מוכיח שהפתרונות המוצעים
נעשים בדרך של כפייה, ואלה אינם מביאים לפתרון אלא להחרפת המשבר. שליטת ההסתדרות
באמצעים הכספיים נותנת בידיה כוח רב ואמצעי כפייה. [2]

ב.       הקרע שנוצר עקב המשברים
והפתרונות שניתנו להם כמעט ואינו ניתן לאיחוי, נמשך במשך שנים רבות גם בדורות
הבאים של היישובים.  

בני עשרים
ועוד קצת… נערים מהמעמד הבינוני… שנטשו בית מלא כל טוב להגשים חלום ערטילאי
בארץ מדברית… בבואם לארץ כבר הייתה נפשם מצולקה, כבר חזו מבשרם את השנאה ליהודי.
כבר התפקחו מאשליית המזומנת להם באירופה. [9]  

החברים חסרי
ניסיון בעבודה חקלאית, נדרשו לעבוד בעבודות שלא הוכשרו לקראתם: הכשרת קרקע, סיקול
סלעים ואבנים שעל ההר, עקירת הסדריות וחפירת בורות לנטיעת עצי זית וכרמים. השכר שנקבע
היה בהתאם לתפוקתם. התוצאה, השכר היה נמוך ולא כיסה את כל צורכיהם. [10]

לאחר נדודים ותלאות, נוכחו חברי
הקבוצה לדעת כי אין להם הכנסה מובטחת כשכירים והחלו לחשוב בכיוון של התיישבות
שיתופית. "הכרה בחיוניותה של ההתיישבות". [11] בפסח
תרפ"א (1921)  התלקטו שמונה עשר מחבריה
ונוספו אליהם תשעים ושניים חברים נוספים, מגדוד "שומריה" שנמנו על סוללי
כביש חיפה – ג'דה שהיה באחריות מפלגת "הפועל הצעיר". [12]  הקבוצה המאוחדת שמרה על ייחודה ולכידותה חרף התלאות
הרבות שעברו עליה. בניסיון
להגשים את חלומם העתידי, החלו נציגיה במשא ומתן עם המוסדות הלאומיים והמיישבים בבקשה
להקצאת  מקום להתיישבות קבע. [13] בימים אלה דובר
על רכישת גוש נוריס באדמות עמק יזרעאל (1920). לקרקעות אלה היו "יתרונות
התיישבותיים רבים, שעליהם עמדו אבות היישוב כבר בסוף המאה ה- 19". עמק יזרעאל
ניחן בשטחי אדמה נרחבים לעיבוד ועשירים במקורות מים ונמצא בבעלות של מספר מצומצם
של אפנדים – דבר שהקל על רכישת קרקעותיו. תנאים אפשרו התיישבות רחבת ממדים ולאו
דווקא הקמת יישובים בודדים, הנפרדים זה מזה. כאמצעי קשר בין היישובים לבין ערי
החוף שימשה אז הרכבת שנסללה עוד בתקופה העות'מאנית. נושא רכישת אדמות עמק יזרעאל
עלה עוד בשנות ה 90 של המאה ה – 19 כאשר הברון רוטשילד גילה עניין ברכישתן. גם
יהושע חנקין פעל בכך רבות. אך מלחמת העולם הראשונה שהתרחשה בארץ בשנים 1914 –
1918, עיכבה את רכישת גוש נוריס ורק ב 1920 הצליח יהושע חנקין לגאול את גוש נוריס
מאדמות העמק.[14]

ראו באתר זה: יהושע חנקין וגאולת
האדמות.

     קבוצת חברי השומר הצעיר החלה במשא ומתן עם
המוסדות הלאומיים בכדי שיעזרו להם להימנות עם היישובים הראשונים שיועלו להתיישבות
בגוש נוריס.

 גורמים שונים עמדו בדרכם להגשמת אידיאל התיישבותם
במקום ואל הם:

א.       גדוד העבודה, גוף גדול, חזק
ומאורגן, טען שיש להקדיש את הגוש כולו להתיישבות פלוגותיו.

ב.       אנשי העלייה השנייה טענו כי
אין "שום סיבה לתת גם ל"שומר הצעיר" מקום בהתיישבות, שכן אין
לתנועה זו חזון התיישבותי כמו לגדוד או למושב העובדים שהיה אז בהתהוותו. לטענתם: "הם
לא הביאו רעיון אלא חוויה, לא אידיאולוגיה אלא אידיאה, ולא ראו את עצמם כארגון אלא
כעדה".[15]

ג.       
המחלקה להתיישבות חקלאית של ההסתדרות הציונית העלתה מספר
טיעונים. מהם, חוסר אמצעים מצד הקרן הקיימת לישראל ליצירת מקורות מים, מקום ההתיישבות
הרצוי הוכר כמקום מוכה מלריה ומהווה סכנה ביטחונית למתיישבים בו.

       לעומתם, חברי מרכז הסתדרות העובדים
החקלאים החליטו לאשר לקבוצת חברי השומר הצעיר את העלייה על הקרקע [16] 

למרות שהמוסדות המיישבים לא
עודדו את הקבוצה להתיישב, הם קבעו את מקום ההתיישבות והקציבו לו תקציב התיישבות. התקציב
היה  רחוק מסיפוק הצרכים המינימאליים להקמת
נקודת התיישבות חדשה לפיכך. לחברים לא נותרה ברירה אלא לגייס בכוחות עצמם תקציב לצורך
התיישבותם העתידית. לשם כך, הם שיגרו משלחת לאירופה, למרכזי תנועת השומר הצעיר,
בכדי שאלה יגייסו כספים וידרבנו את חניכיהם לקראת התיישבותם בעמק יזרעאל. כתוצאה
מביקור המשלחת החלה התעוררות חינוכית גדולה בקני השומר הצעיר בפולין ובגליציה. כן,
הם תרמו בעין יפה לרכישת מכונות חקלאיות ראשונות לבכור יישובי התנועה [17]  לאחר שנקבע מקום ההתיישבות התלקטו והתלכדו חברי
הארגון בנקודה זמנית סמוך לקבוצת גבע והצטרפו אליהם עוד שתי קבוצות של חלוצים יוצאי
גרמניה וצ'כיה. איחודן של קבוצות אלה הקל על המוסדות להתגבר על התנגדות מנהיגות
גדוד העבודה שדרשה בתוקף שכל גוש נוריס יוקצה להתיישבות חבריו.

ב 4
בנובמבר 1922, לאחר תקופת הכשרה בקבוצת גבע עלה ראשון
קיבוצי השומר הצעיר להתיישבות. תחילה כונה היישוב "קיבוץ א' של תנועת השומר
הצעיר", ולימים נקבע שמו ל"בית אלפא". הנתונים שבידינו מורים שהיו
בבית אלפא עם הקמתה,  15 משפחות 9 ילדים 67
רווקים ו 13 רווקות. [18] אך לא חלף
זמן רב מהגשמת חזון ההתיישבות והקיבוץ  "נתפצל
לשלושה גושים ואיבד את הקשר עם תנועתו". [19]

בראשית שנות העשרים של המאה
העשרים החלו היישובים השיתופיים הקיבוציים להתארגן לקראת הקמת תנועה ארצית. בתחילה
הייתה התארגנות זו בהתאם להשקפה כלכלית וקיבוצית. הקבוצות הראשונות שהתארגנו לכלל
תנועה היו קבוצות דגניה א' ודגניה ב', שהיו בעלות אידיאולוגיה השמה את הדגש על
היחיד. חברי הקבוצות הראשונות האמינו, כי בצורת חייהם השיתופית והשוויונית הם
ישפיעו מבחינה מוסרית על כלל היישוב, אף זה שמחוץ להתיישבות.  [20]

אידיאולוגיה
זו הכתיבה גם את צורת ההתיישבות אשר לימים כונתה "הקבוצה הקטנה". הקבוצות
נטו לשמור על אוטונומיה מרבית לעצמן ולא נטו להצטרף לגוף ארצי חזק, מחשש שגוף גדול
ומאורגן עלול להטיל עליהם את כלליו וחוקיו. בניגוד להן גדוד העבודה אימץ לעצמו רעיון
התיישבותי מנוגד לחלוטין, "הקבוצה הגדולה". הוגה הרעיון היה שלמה
לבקוביץ, (לימים לביא), איש העלייה השנייה. לדעתו, היה צורך לשנות מן היסוד את
צורת ההתיישבות השיתופית העתידית ולהקים צורת התיישבות חדשה: "הקבוצה הגדולה".
זו, תהא פתוחה לכל, ועשויה לקלוט ללא בירור ובחירה את כל הפונים אליה. בהתאם
לתוכניתו גם על מבנה המשק לעבור שינוי, עליו להיות משק עצמאי, מבוסס על ענפים
חקלאיים מגוונים ככל האפשר, המשלב בתוכו גם מלאכה ותעשייה. על המשק לספק את כל
צורכיהם של חבריו, ללא תלות בגורמי חוץ. . [21]

     בהתאם להשקפתו של לבקוביץ הוקמו קיבוצי גדוד
העבודה, עין חרוד ותל יוסף המהווים באותה עת יחידה כלכלית אחת.

ראו באתר זה: סיור בעקבות
פרשיות הגנה והתיישבות בעמק חרוד.  

1. התומכים
   בהשקפת הקיבוץ הארצי.
2. תומכי
   אחדות העבודה.
3. תומכי
   המפלגה הציונית "פועלי ציון שמאל".
4. אוהדי
   הפלג השמאלי של "גדוד העבודה". [29] 

מחלוקות בקרב אנשי בית אלפא

העלייה
להתיישבות ולחיי קבע הייתה כרוכה במשבר. המציאות הקשה יצרה פער בין האידיאולוגיה
לבין המעשה, בין המושגים שהביאו איתם האנשים מן המורשת התנועתית בגולה ובין
המציאות והתחלת חיי קבע בארץ ישראל. שאלות מהותיות הפרידו בין חברי בית אלפא, כמו
עמד האשה ושאלת גידולה ילדים. שאלה נוספת, שחזרה על
הוויכוח שפילג את גדוד העבודה, היא הזיקה של חברי הקיבוץ לחברה הסובבת.