הטיפוס לוולקן וייה ריקה

כתב: גילי חסקין

ראו גם, כתבה מקוצרת במגזין האלקטרוני של YNET – העקשנות משתלמת.

ראו גם, באתר זה: טיול באזור האגמים הצ'ילני.

וולקן וייריקה הינו הר געש מושלג שמלועו הפעור מיתמר עשן.  הר בצורת חרוט יפהפה המזדקף מעל לאזור האגמים אשר בדרום צ'ילה.  למרגלותיו אגם גדול ויפה שלחופו שוכנת עיירת קייט, וכולם נושאים את השם "וייריקה".  תמונתו של ההר המעשן, מעל היערות המחטניים, מתנוססת על גבי גלויות רבות והוא נחשב לאחד משיאי הטיול בדרום צ'ילה.  

ראו באתר זה: וולקניזם.

הטיול שלי להר, היה בנובמבר 1980.  טיול זה החל למעשה בבית הקהילה היהודית שבעיירה טמוקו (Temuco) היה שם ספר דק שנכתב על ידי המטיילים ובו אינפורמציה על כל הקשור בטיולים באזור.  בשלב זה, היינו עדיין מטיילים טריים ב"ייבשת", השם המאגי שניתן לדרום אמריקה על ידי המטיילים שקדמו לנו.  (כבר חלפו  למעלה משנות דור והשאלה האלמותית: "אז כמה זמן אתה בייבשת?", עדיין נשאלת).  השמות נשמעו לנו אקזוטיים ומסעירים:  "קונגיגיו, ויָיריקה, פֶּטְרוּאֶה". מיהרנו לרשום אותם בשקדנות ובהתרגשות ביומני המסע שנשאנו עמנו.  על וייריקה שמעתי עוד בארץ, אך הרעיון שאפשר לטפס עליו, נולד רק על רצפתו של בית הקהילה בטֶמוּקוֹ.  בחדר קטן זה  התחילו מן הסתם הרבה מסעות בפטגוניה הצ'ילֶנית.  הפרק המוקדש לוייריקה היה בעיקר אוסף של התרשמויות ששה חברים, שטיפסו על הר הגעש כמה ימים קודם לכן והם התבצרו ביניהם בויכוחים לוהטים ומתועדים, על דברים שנראו להם עקרוניים, כמו למשל הסוגיה, אודות אורך הטיפוס. אם הוא לוקח שש וחצי שעות או שמא רק שש.

הצטיידנו ויצאנו לדרך. כמה טרמפים על גבי טנדרים פתוחים ואנו בעיירת הקייט וייריקה (Villarica). מקום נעים וציורי למרגלות ההר. אלטרנטיבה זולה ושקטה לפּוּקוֹן (Pucon) הסמוכה. אם כי פחות נעימה.  לא תמיד היה כאן שקט כל כך.  העיירה שנוסדה ב-1552, הותקפה שוב ושוב בידי בני המָפּוּצֶ'ה.  בני השבט, ילידי המקום, שנושלו מאדמתם על ידי הספרדים, השיבו מלחמה שערה, עד לחתימת ההסכמים עמם ב-1882.   אחת הסיבות לקסמו של האזור הוא שהטיול משולב במפגשים עם בני המפוצ'ה, שהפכו עלםה שנים לבוקרים.

ראו באתר זה: מפוצה

עוד טרמפ "לחץ" על חוטב עצים שמורת הטבע ואנו למרגלות ההר, הניצב בלבה שם שמורת טבע באותו שם. זוהי שמורה לא גדולה במושגים צ'ילנים ומצויות בה פסגות נוספות.  כמו למשל וולקן קטרופיאן (2360) וכן לוע צדדי של הר הגעש לנין הנמצא בארגנטינה.  המרשים מכולם הוא ויריקה, שבפסגתו מתנוססת לגובה של 2847 מ' מעל פני הים.  ההר התפרץ לאחרונה ב-1971 וזרמו ממנו שלושים מיליון מטרים מעוקבים של לבה, שהסיטו מספר נהרות מנתיב זרימתם.  הפעילות הגעשית טרם תמה.  הלבה רותחת בפנים והראייה – העשן עדיין מיתמר.  היה ברור לנו שאנו מטפסים.  בגלל הנוף.  בגלל האתגר.

בימים ההם של שלהי 1980, טרם פעלו סוכנויות שארגנו טיולים אל ההר ואנו לא היינו מודעים לסכנות הגלומות בקרח.  החלנו ללכת עם הציוד על גבינו, שנים עשר ק"מ של הליכה קשה ביום חם, כאשר השמש קופחת והזיעה ניגרת.  העידוד היחידי היה שפע היערות שמסביב, בעיקר נוֹטָפָגוֹס מקומי, שהוא מהדורה דרום אמריקאית של האשור ואראוקריה, שבלט בזרועות המעוגלות ששלח ובעליו הקשיחים והמשוננים.  אט אט הלכו העצים וקטנו, היער הלך ונעלם ונותר רק ההר המושלג שבאופק והעשן שהתמר ממנו, ככל שהתקרבנו נראה ההר גדול ומאיים יותר והעשן – סמיך יותר.

לקראת ערב הגענו ל"רפוחיו (Refugio) – בקתת עץ קטנה.  השעה היתה עדיין מוקדמת מכדי לישון והחלטנו להמשיך הלאה. לפי ההנחיות שקיבלנו היינו אמורים לפגוש כעבור חמש דקות בקתה נוספת.  חמש הדקות הלכו והתארכו וכבר חשבנו שטעינו ועמדנו לחזור אחורה.  ברגע האחרון החלטנו למדוד "צעדים כפולים", כמו בניווטים, בימים הטובים, ואכן, כנראה בעזרת המדידה,  זיהינו את הבקתה שם יכולנו להתארגן ולנוח. הבקתה הזו, כמו שוקת המים שעברנו בדרכנו וכן תחנת האינפורמציה שבפתח הפארק הוקמו על ידי ק.ו.נ.א.פ – רשות שמורות היער של  צ'ילה.  הכול מסודר בצורה דקורטיבית ומשתלבת להפליא בנוף.  לאחר ארוחת הערב הדלקנו מדורה ושרנו עד חצות הלילה.  אין כמו דרום אמריקה כדי לחוש את ארץ ישראל של פעם.

את היום שלמחרת פתחנו בהליכה מהירה לכיוון ההר, שמרגע לרגע הלך ו"גדל". למרבית המזל השארנו את המוּצ'ילות (כך מכונים ב"ייבשת" תרמילי הגב) הכבדות, אחרת היינו מתקשים להתמודד עם השיפוע התלול.  כעבור כשעה של הליכה עברנו את קוו העצים – קוו גובה שממנו ולמעלה לא גדלים יותר עצים כי קר מדי – ולאחר כשעת הליכה  הגענו לקוו השלג. עוד כחצי שעה ואנו בתחנתו העליונה של הרכבל המשמש את הגולשים בעונת החורף. זו התחנה האחרונה של האנשים הנורמאלים. לכאן הם מגיעים באפס מאמץ ואילו אנו  רק בשליש הגובה. שרירינו כבר רועדים ונותרו לנו עוד שני שלישים של דרך.  דני הציע, ובצדק, לנוח מעט ולהתבונן בנוף של אזור האגמים. השמים היו כחולים, האוויר היה נקי ומכל עבר נראה נוף וולקני מרהיב, של מישורי בזלת ופסגות געשיות, זרוע נקודות כחולות של אגמים.  מכאן ואילך מטפס שביל ההולך וצר עד שנעלם ואנו עולים ללא שביל  במדרון ההולך ונעשה תלול מרגע לרגע. התפתלנו מפה, עקפנו משם, אך כעבור רגעים מספר התברר שאין ברירה אלא לבוסס בשלג.  מסתבר שמלכתחילה שגינו.  הדרך הנוחה הינה דווקא על השלג ואילו אנו חיפשנו משום מה דרכים עקלקלות על גבי צוקים ופיסות קרקע זרועות גרגירי אבנים. השלג בתחילה היה רך ונעים, אבל תוך זמן קצר הקפיא את הרגליים.  הרגשנו תחושה מוזרה של חום בכל הגוף וקור בכפות הרגליים. הדרכים העקלקלות הובילונו לגוש גדול, קשה ומסוכן של קרח שהדרך היחידה לעבור אותו היתה בעיטות חזקות, כדי למצוא מדרך לכף הרגל, דבר שלא מנע החלקות, אך היה בטוח באופן יחסי.  רק עשרים ושתים שנים מאוחר יותר, כשטיפסתי אל ההר, חמוש בגרזן ובמסמרי שלג (קרמפונים), הבנתי כמה בורים היינו, כשטיפסנו כך, ללא ציוד וחפים מיידע.  היו מטיילים שלא זכו לאותו חשבון נפש.  הם העפילו אל ההר אחרי העונה, וסמוך לפסגה החליקו אל סדק בקרח ואל מותם.  אנו לא חשבנו על כל אלו. מעיינינו היו נתונים לפסגה, יהירים, שיכורי נעורים, בטוחים בכול עלומינו.   יוסי שעט קדימה, עפר פגר מאחור, ואנוכי צעדתי בחברת דני שקטר אודות נעלי הפלדיום שלו שספגו מים, וקלל את יוסי המדרדר אבנים.

בשלב מסוים חשנו את הסכנה. המדרון הפך לתלול ומאיים גם עבור רוחנו הפוחזת. התקדמנו אט אט, עקב בצד אגודל, כאשר אנו מנסים שלא להחליק  מטה וכמו כן להגן על ראשינו מברד האבנים המתדרדר מלמעלה. הדברים סותרים כמובן, כי בכל פעם שבורחים מאבן – מחליקים מטה.  בשלב מסוים נשאר דני מאחור, ולאחר כ- 20 דקות חבר אל עפר שפיגר אחריו. והם התבוננו בתימהון בפסגה ואלו את עצמם מה הם לעזאזל עושים במקום הקר והמיותר הזה. לאחר התייעצות בארבע עיניים החליטו שהמרק החם אשר בבקתה עדיף על הטיפוס ושהנוף וודאי אינו שווה את המאמץ. כמו השועל והענבים מעבר לגדר, שהפכו בעיניו לחמוצים.

יוסי קל הרגלים כבר היה הרחק למעלה ואנכי המשכתי לבדי בדרך הקשה אל הפסגה שדומה והיא הולכת ומתרחקת.  השמש היוקדת והמאמץ מצמיאים ומקור הנוזלים היחידי היה השלג.  מפעם לפעם גחנתי לצנן את הפנים הלוהטות בחופן של שלג והתקדמתי הלאה.  לעתים הרמתי ראש אל שלוגית שטפטפה מעלי והצמדתי את שפתי לקרח, מבלי לפקפק ולתהות על ניקיונו. היה זה טיפוס איטי, שכלל "רחיצת פנים" והתקדמות, רחיצת פנים והתקדמות. עוד קצת עם מאמץ ונגיע לפסגה.  השרירים עייפו, הברכיים רעדו. היה קשה. את מאת המטרים האחרונים עברתי בעזרת "רגליים ידיים ושניים" והגעתי תשוש אל יוסי שחכה למעלה ועודד אותי בקריאותיו.

בפסגה – מכתש גדול. גוש כהה  ששלג סביבו ושלג על קירותיו מתחתיתו נשמעים רעמים ובמרכזו לוע קטן , ממנו נפלטים אדים, ומוטחות אבנים אדומות – ההר פעיל! הבטנו הצידה מהופנטים אל הלוע הרותח בצבע אדום.  שם, לפנינו, המגמה יוקדת. שם ראשית החיים.

ישבנו כשעה, המומים מעוצמתו של הטבע ומיופיו של הנוף.  אגם וייריקה הגדול  נראה  קטנטן כאילו פרוש על כף היד. וולקן יימה המעשן אף הוא, נראה כגוש לבן זעיר שהזדקר מעל יערות האראוקריה של שמורת קוֹנְגיגיוֹ.  באופק נראו הרים מושלגים רבים, שיצרו שמיכה לבנה ענקית.  מצד אחד נפרשה לה ארץ של מקווי מים. אגמים מדרום, אגמים מצפון, כולם מוקפים ישובים קטנים, עיירות יפות ומשורים זרועים אפר וולקני.  מצד שני נראה הר מושלג ענק, ותחתיו מניפה של קרח ומאחור כפות רבות של הרים, חלקם מושלגים וחלקם מיוערים.  אזור האגמים של צ'ילה.

ישראלי שפגשנו אמש טען שהקפת הפסגה אינה אפשרית, אך אנו התעקשנו, ניסינו והצלחנו. כיום לא ברור לי מדוע, אך אז, בכוחם של נעורים, פסענו אט אט אוחזים בסלעים בחוזקה, נושמים ענני אפר ואוויר רווי אדי גופרית, משתעלים וממשיכים. מפעם לפעם הבטנו למטה  צפינו בחומר הבוער. שמענו את הלמות גלי הלבה הרותחת וראינו את הלוע זוהר באור אדום ומרשים של בראשית. היתה זו תחושה מוזרה: רגליים קופאות מקור, גרון נצרב מחום ובלב, הפשרה.

הירידה למטה כבר היתה בדרך הנכונה.  מדרון ענק של שלג, ריצה פראית למטה, גלגולים ואפילו החלקה בעמידה, על כפות הרגליים.  לאחר שנפלתי מספר פעמים התיישבתי על השלג והחלטתי להחליק במהירות על אחורי.  הישבן פעל כמזחלת עץ ועזר לי לשוט לטוס למטה.  בשלב הראשון זה נעים, בשלב השני, כואב, ובשלב שלישי לא מרגישים בו הוא קפוא ודומה כי הפך לקרח. הגעתי אל תחנת הרכבל עם המון חוויות ומעט מכנסיים משם כבר החלקנו בעזרת ניילון, במהירות עצומה.

בבקתה המתינו לנו דוגי ודני שהכינו לנו מרק חם וירדנו יחדיו למטה בדרך לפארק הבא.