הטיול למרומי סיני

טרק בהר הגבוה של סיני – רשמי מסע

כתב: גילי חסקין

תודה לגדעון ביגר על הערותיו. תודה לארז הרשטדט על הלוגיסטיקה.

ראו גם, באתר זה: טיולים בסיני.

ראו באתר זה : טרק במזרח סיני ראו גם: טרק בערבה הירדנית- וואדי חומיימה.

לאלבום תמונות מהטרק למרומי סיני

בימים האחרונים של חודש אפריל, נסענו לטייל בהר הגבוה של סיני, לפני שיגיע גל החום הגדול ויצמית בהבל פה, כל רצון להוציא את האף מהמים.

לאחר סידורי הגבול, ירדנו דרומה, באחת מדרכי החוף היפות בעולם. לאורך מפרץ אילת שהוא מפרץ צעיר, דבר שבא לידי ביטוי בעומקו רב ובכך כמעט ואין לו מישור חוף הצמוד אליו; פרט לפתחי הגיאיות הגדולים, היוצרים מניפות סחף. אלו, אמנם חנקו וחונקות את שוניות  האלמוגים, אך מצד שני, יוצרות חופים חוליים ומאפשרות אגירת מי תהום על הפאן הבייני (קו המפריד בין המים המתוקים, למים המלוחים הכבדים מהם).במקום קמו נאות מדבר שאפשרו את התיישבות האדם במזרחו של חצי האי סיני[1].

המעבר לחצי האי סיני, אופף אותי בהתרגשות, למרות שהיינו כאן לפני 14 חודשים. את התחושות הללו היטיבה לתאר רחל שפירא, בשירה "על ארץ סיני", שהולחן על ידי מוני אמריליו, בביצוע של שלמה ארצי:

"השיר על ארץ סיני,

הוא שיר המסע הגדול במדבר,

אהיה נא אני הנוסע השר,

העובר בדרכי העפר,

השיר על ארץ סיני,

אבק המדבר מתערב בשערי,

נדבק בבגדי ומזהיב את עורי וליבי הולך אחר עיני,

אני גדלתי בארץ קטנה,

על כן שירי מלא תדהמה,

אני גדלתי בארץ קטנה,

על כן שירי מלא תדהמה,

כה אדירים המישורים שטופי השמש הקייצית,

כאלה לא ראיתי מעודי,

כה אדירים הם ההרים העשויים סלעי גרניט,

כאלה לא ראיתי מעודי,

השיר על ארץ סיני,

הוא שיר על פגישה עם אנשי המדבר,

אהיה נא שופר לאנשי המשמר,

היושבים לאורכה של גבעת העפר,

השיר על ארץ סיני,

אבק המדבר מתערב בשערם,

בק המדבר מתערב בשערם,

נדבק בבגדם ומזהיב את עורם

וידיהם בקיאות בכלי נשקם, אני גדלתי בבית קטון,

על כן שירי מלא תימהון,

אני גדלתי בבית קטון,

על כן שירי מלא תימהון,

כה אדירים הביצורים בקצה הארץ החמה,

כאלה לא ראיתי מעודי,

המשכנות החפורים במעבה האדמה,

כאלה לא ראיתי מעודי,

אני בגרתי בארץ הזאת ועצב בשיר הלום המראות,

אני בגרתי בארץ הזאת ועצב בשיר הלום המראות,

כי מלחמתה כה ארוכה,

כי מלחמתה כה ארוכה,

ועל חרבה תחייה ועל חרבה,

כי מלחמתה כה ארוכה,

כי מלחמתה כה ארוכה,

על כן השיר מהול גם בתוגה".

נסענו דרומה, בנתיבה של חטיבה 9 במבצע קדש. מבט על אי הפרעונים (גזירת פרעון), שכונה בשעתו בטעות "אי האלמוגים" , למרות שהוא בנוי מגרניט. קרניים מזרחיות שטפו באור רך, את המצודה שבנה צלאח א-דין, הניצבת על ראשו ככתר[2]. המשכנו דרך מפרץ מרסא אל-מראח', הלוא הוא ה"פיורד" הקטנטן שלו, למרות שאינו פיורד כלל.

הוראת השם 'ראס בורגע' (ראס בורקה), היא הצעיף שבו האשה הבדווית הנשואה מכסה את פניה. היה מי שראה בדיונות החול הלבן, הפרושות על מדרון ההרים וגולשות אל הים, דמיון לצריף ומכאן שמו. המקום מעלה בי אסוציאציות עגומות מאירוע הדמים, כאשר שוטר משמר הגבול המצרי ירה לעבר קבוצה של 12 מטיילים ישראלים, ב־5 באוקטובר 1985 (שבת חול המועד סוכות). לימים קם שם אתר נופש בשם Basata, שנוהל על ידי שריף אל גמארווי, במקצועיות רבה. היינו נוהגים להגיע לכאן בשנות התשעים, לפחות פעמיים בשנה, עד שיחסו העוין של שריף ושל אשתוה גרמניה, הבריחו אותנו.

פנינו מזרחה, בכביש שפעם נקרא "דרך זיווה". בשל בידודו וביתורו של ההר הגבוה של סיני, לא עברו דרכו דרכים חשובות, עד לתקופה הנבטית[3]. מאז, שאלו השתלטו על סחר הבשמים, עברה דרך הבשמים, התבלינים והבדים היקרים, דרומה, דרך עין חודרה, אזור סנטה קתרינה, לוואדי פיראן וממנו למצרים.

עברנו דרך ההרים המעוגלים של חגורת אבן החול; חולפים על פני המקום בו יצאנו לטרק במזרח סיני, לפני שנה ורבע וממשיכים הלאה, עד לאזור ההר הגבוה, שם העוצמות שונות לחלוטין. זהו נוף רב הוד, בו מתגלים סלעי המאסיב הערבו-נובי, סלעי גרניט וסלעים מטמורפיים (מותמרים). עצרנו באכסניה של פרג', שם ניכרת פעילות אינטנסיבית של מטיילים.

כל כך פשוט להגיע לכאן. פחות משלוש שעות של נסיעה מטאבה. נזכרתי בחוקרים החשובים של המאה ה-19 כמו למשל ג' ל' בורקהרט (Burckhardt) , חוקר שוויצרי, שלקח את ההזדהות שלו עם מושא מחקרו עד לקצה, למד ערבית על בוריה, התלבש כבדווי ואף התאסלם. הוא יצא משארם א-שייח, ב-14 למאי 1816, עלה דרך ואדי כיד, אותו הוא מתאר בהתפעלות, בילה ארבעה ימים במנזר סנטה קתרינה, טיפס לפסגות ג'בל מוסא וג'בל קתרינה, ויצא לכבוש את ג'בל אום שומר, כנראה המערבי הראשון שעשה זאת, למרות שלפסגה, כנראה שלא הגיע. הוא שב אל המנזר, ניצל מניסיון התנקשות בחייו, שמע איומים שיירצח בדרך, אך הצליח להערים על הבדווים ולהתחמק מהמנזר, בעודם מתכנסים לזיארה (עליה לרגל) בנבי צלאח.

גם הצייר דוד רוברטס, שהנציח את סיני במכחולו, הנוסע הצרפתי ליאון דה לבורד והחוקר אדוארד רובינסון, לא חוו מסעות קלים. המקרא מונה במדבר פורענויות רבות, שיש בהן סכנה רבה לאדם – רעב, צמא, חיות רעות. בספר דברים מתואר המדבר כמקום שיש בו חיות רעות ומזיקים: "הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא, נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב, וְצִמָּאוֹן, אֲשֶׁר אֵין-מָיִם"[4]. ברוח זו כתב ח"נ ביאליק, ב'מתי מדבר': "הִנֵּה כְּקוֹרַת הַבַּד פֶּתֶן-נָמֵר, מִשַּׂרְפֵי הַמִּדְבָּר הַגְּדוֹלִים". החוקרים של המאה ה-19, חוו הרבה מכול אלו.

סעדנו ארוחת צהרים מפנקת, מחוזקת באבטיח מתוק להפליא, העמסנו את הציוד על גבות הגמלים ויצאנו כשאנו מלווים בדליל (מדריך) ושמו צלאח, שפגשתיו לפני 24 שנים בטיול עם ילדי, שהיו אז פעוטות. להפתעתי הוא זיהה אותי מיד. הקפצה קלה, דרך המישור, שפעם היה מלא בטיוליות. ואנו בשולי בקעת א-רבא רחבת הידיים, שבה שוכן הכפר עם ובו חנויות, המשרדים, בתי המגורים והמסגד. בעוד שישראל השקיעה בסיני, בעיקר למטרות  צבאיות, המצרים, המנועים מלרכז צבא באזור מפורז זה, משקיעים בו בעיקר השקעות אזרחיות. עבורם סיני הוא ראש גשר לאסיה.

בצידה המזרחי של הבקעה, מתנשאים בגאון, ג'בל צפצפה,  ג'בל פרה, וג'בל א-רבא. בין ג'בל רבא (מימין) לג'בל פרה (משמאל), נמצא פתחו של ואדי א-לג'ה, הלוא הוא ואדי הארבעין, שבו עוברת הדרך העתיקה, לג'בל מוסא ולג'בל קתרינה. בתי הכפר מפוזרים בגושים – גושים, לפי חלוקה משפחתית, או חמולתית, של שבט הג'בלייה (הרריים), תושביו מתפרנסים מן התיירות. מרבית הדלילים, מובילי הטיולים, כמו הטבחים והגמלים, מגיעים מקרבם. בתי הכפר בנויים מאבן מקומית, ולהם חדרים קטנים, חלונות צרים וגגות נמוכים, כדי להתאים את עצמם לתנאי החורף הקשים. מניסיוני קר כאן מאד בחורף. זוכר את הטיולים בהם היינו נדחסים באוהל מצחין, או מתכרבלים בשני שקי שינה, מבחינים בנהגי הטיוליות מתניעים בלילה את המנועים והבדווים, מכסים את הגמלים.

טיפסנו בוואדי אל ארבעין, שנקרא כך על שום ארבעים הימים אותם העבירו בני ישראל בהמתנה עצבנית למשה רבנו, שירד מהר סיני. דעה אחרת גורסת, שהוואדי, כמו המנזר שלמרגלותיו ("דיר אל ארבעין"), הבולט בגג הרעפים האדום שלו ובברושים שנטועים סביבי, נקרא כך על שמם של ארבעים  נזירים, שנרצחו על ידי הנוודים הסרצנים. המוסלמים לעומת זאת, מייחסים את השם, להתכנסות של ארבעים נזירים, בני הדתות האברהמיות, שהתאספו כאן, כדי לדון  בדרך בו יש לנהל את העולם. שמו השני, ואדי לג'ה, הוראתו "נחל ההד". כאשר קוראים בקול, מבינים מדוע. שביל רחב, בנוי היטב, עובר על גדתו המזרחית.

הוודי מלא בוסתנים מגודרים וחלקות עיבוד. נוף של חקלאות הררית שנראה שאינו שייך למדבר. הבוסתנים מושקים ממי מעין הנובע גבוה יותר בערוץ. המים זורמים בתעלה בנויה ומכוסה. לבוסתנים אחדים יש בארות והמים נשאבים בקילונים[5]. בשטח מפוזרות עדויות רבות לחקלאות קדומה, כמו גדרות אבן הרוסות ואמצעים שונים לסיכור מי נגר עילי, המעידים על תרבות יישובית שהיתה כאן ואשר יש לה המשך בהווה. החוקרים תמימי דעים ששרידי היישוב העתיק שייכים להתיישבות הנזירית, שפרחה באזור, מאז המאה השלישית לספירה ועד לכיבוש הערבי[6]. המחקרים שנעשו על ידי ישראלים בסיני מלמדים כי יישובי הנזירים בהר הגבוה אכן היו חוות זעירות, שהתבססו על מטעי נשירים ואולי גם על גידולים חד שנתיים. ואכן, יש בכך היגיון רב, שכן ההתבודדות לה שאפו הנזירים, לא היתה אפשרית בסביבה כה עוינת, ללא קיומם של תנאי יסוד לחקלאות, שיאפשרו לנזירים להתקיים, על יצור חקלאי מקומי.[7]

הדרך נבנתה כבר בתקופה הביזנטית ומאז שימשה למעבר נזירים ועולי רגל. פגשנו כמה צלייניות שהגיעו לכאן מירושלים. לצד הדרך נראו עצי ברוש,  שהובאו מאירופה על ידי הנזירים, היכו שורש וגידולם השתרש בשולי הבוסתנים. הברוש נקשר למוות משום שאינו מתאושש היטב מכריתה. באתונה היו ענפי ברוש מוצבים בבתי אבלים וברומא היו מקשטים בהם פסלים של פלוטו אל השאול. אובידיוס תיעד במטמורפוזות את המיתוס של קיפריסוס, שהפך לעץ ברוש כשביקש להתאבל לנצח על שהרג בטעות את צבי טיפוחיו. מקומו החשוב של הברוש, כסמל למוות, עבר מהתרבותה קלאסית לזו הנוצרית ועד היום, בתי קברות בכפרי יוון, נטועים בעצי ברוש. (גם אצלנו מסמל הברוש, בקומתו הזקופה, כמו נר נשמה מעל ובתוך בתי קברות).

הנוף מכה בעצמה, הרי גרניט גבוהים, זקורים ומעוגלים בקצותיהם, מטילים מורא על ההולכים למרגלותיהם וחשים כחגבים. מן האוכף שבמעלה סיכת קוויז, נשקפת תצפית מרשימה, מצד אחד אל משור א-רבא ומצד שני אל  ואדי טלאח, שנראה כפס ירוק מתפתל, בשל שפע הבוסתנים שבו. האזור של פסגות סיני מצטיין בשפע של מקורות מים: מעיינות קטנים, בארות ואף פלגים זורמים (ואדי טלאח, ואדי שאג, ואדי רותיג ועוד).

באזור גבוה זה, יורדת כמות משקעים גדולה יחסית. טמפרטורות החורף נמוכות. לעומת הצומח המדברי, הסהרו סינדי, שגדל באזור אבן החול. כאן, בהר, גדל כאן הצומח האירנו טורני, המאפיין רמות גבוהות ויבשות ובניגוד לצומח המדברי, לא מסתפק בערוצים בלבד, אלא גדל על המדרונות כולם. באזור יורד שלג כמעט בכול חורף, ומאחר שמי הפשרתו נספגים בקרקע, הרי שיעילותם רבה. ההרים הגבוהים של סיני ממאוכלסים צמחייה עשירה יתר מאשר באזורים אחרים בסיני. יש כאן משטחי סלע, המאכלסים צמחים ששרדו מתקופות בהן האקלים היה לח וקר יותר מאשר האקלים הנוכחי; מצויים מעיינות, המאפשרים גידולם של צמחים נדירים וכן קרקעות שונות, המאפשרות את קיומם של צמחים ממוצא שונה. יש צמחים כמו לענית הלבנון, המשותפים להרי סיני, להרי אדום ולחרמון. אלה פרסית שהיא צמח ערבתי מובהק. לעומת זאת, במפנים הקרומיים של ההרים, בעיקר לצדם של סלעים כהים, גדלים צמחים מדבריים (סודנו- דקאניים)[8].

ירדנו לוואדי טלאח, זהו אחד הגיאיות המרכזיים במרומי סיני אורכו כעשרה ק"מ והוא נשפך אל ואדי סלאף, הזורם בתורו אל ואדי פיראן, הגדול בנחלי דרום סיני וממנו, למפרץ סואץ. כמו גיאיות רבים באזור, עובר ערוצו של ואדי טלאח בקוו שבר שראשיתו בוואדי אל ארבעין. הלכנו בוואדי, שהיה מלא כולו בגבי מים, מקפצים מגב אחד למשנהו, ומתפעלים מהרים מלאי ההוד. הסלעים הנפוצים ביותר בדרום סיני, הם הסלעים המגמתיים. פסגות ההרים הגבוהים בנויים ממיני סלעים השייכים לקבוצה זו. הסלעים הללו נוצרו  מגיבוש של מינרלים מותכים, הנקראים "מגמה" (magma), מילה באיטלקית, שהוראתה "בצק", הנמצאת בעומק של מעל 10 ק"מ בעומק כדור הארץ. הטמפרטורה גבוהה, אבל הלחץ שומר על החומר המותך בצורה צמיגית ומכאן שמו. כאשר הלחץ יורד, המגמה עולה, פורצת דרך הקרום ועולה על פני הקרקע. עם העלייה מתקרר הנוזל והמינרלים השונים מתחילים להתגבש בהתאם לטמפרטורת ההתכה שלהם, השונה ממינרל למינרל (שרשרת בואן). צירופי המינרלים השונים, הם שבנו את המינים הרבים, של הסלעים המגמתיים.

סלעי התהום, המכונים גם "סלעים פלוטוניים" (על שם אל השאול הרומי), נוצרים ממגמה שהתגבשה בעומק הקרום, תוך עליה איטית מאד והתקררות איטית, שיצרה גבישים גדולים, בניגוד לסלעי הפרץ, שהוא שמם של הסלעים הנקראים על שמו של וולקן, אל הנפח הרומי. הסלעים הוולקניים מתקררים מהר יחסית ויוצרים גבישים קטנים. בסיני מצויים סלעים מגמתיים משני הסוגים ורובם נוצרו בעידן הפרה- קמבריום, לפני למעלה מ-450 מיליון שנים ועד מיליארד שנים. זרמי מגמה שונים חדרו זה לתוך זה. במקרה שהסלע החודר היה קשה מהסלע אליו פרץ, בולט בשטח פס שחור הנקרא "דייק" (במלעיל). במקרים בהם הסלע היה רך יותר והתבלה מהר יותר, נוצרו חריצים. חלקם משמשים כמעברים, המכונים "נקב"[9]. ייחודו של הנוף הנשגב בסיני, הוא הגיאיות העמוקים המתחתרים בסלעים אלה.

ירדנו בדרך בנויה היטב, על ידי דורות של נזירים ובדואים, עד למפגש עם ואדי טלעה "הקטן" (להבדיל מוואדי טלעה ה"גדול"), הנשפך מדרום (משמאל), לראש ואדי טלאח. במפגש הוואדיות נמצא תל קדום, שמכסה על שרידי מנזר ביזנטי, שהיה קרוי על שמם של המרטירים קוסמאס ודמיאנוס. הבדווים העניקו לו את השם 'דיר פגרא", הינו, 'מנזר העניים'. הבולדרים הענקיים חוסמים את ערוץ הנחל. טיילנו בין הסלעים, אל המעיין מטפטף, שם המים הרבידו כמות גדולה של טרוורטין (נטף נחלים), עליהם גדלו שרכים קטנים, המכונים "שערות שולמית", שעליהם, המרוחים בשומן, אינם נרטבים ומכאן שמם הלטיני capillus-veneris, כלומר שערות ונוס, על שום אלת היופי, שהגיחה מן המים ושערותיה יבשות. ונוס העברית היא השולמית, הנזכרת בשיר השירים[10]. הדבר נכון במיוחד לאור הפסוק המתאר את שערות השולמית: "הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה – עֵינַיִךְ יוֹנִים, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ; שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד"[11].

זהו מקום אהוב על מטיילים ובדואים כאחד. אל פינת החמד שלנו הגיעו כמה נערים על גבי חמוריהם, כדי למלא מים בג'ריקנים מפלסטיק ומשפחה. בלטה במיוחד, נערה תכולת עיניים, רמז למוצאם הבלקני של בני שבט הג'בליה, שאבות אבותיהם הובאו מרומניה, על ידי הקיסר הגדול יוסטיניאנוס, כדי לבנות את מנזר סנטה קתרינה. מנזר גדול כמו סנטה קתרינה, לא יכול היה להיבנות ביוזמה ובאמצעים מקומיים, אלא על ידי הממלכה.

בצדי הדרך אפשר לזהות כוכי התבודדות של נזירים (הרמיטז') מהתקופה הביזנטית. עצרנו לצד מנזר קטן, דיר רהאב (מנזר הנזיר), המכונה גם "דיר טלעה". בוניו הביזנטיים, קראו לו על שמו של יוהנס (יוחנן) קלימכוס, מחשובי הנזירים בסיני בחילופי המאות השישית והשביעית לספירה. מלבד המנזר הגדול, הקיים והפעיל, מצויים באזור שרידים ריבים של פעילות נזירית. הדבר מתבטא בשרידים של מנזרים וקפלות, ושרידים של טרסות חקלאיות. גם האוכלוסייה הבדווית חיה, רובה ככולה בכפרי קבע קטנים, השייכים לבני שבט הג'בלייה, בני חסות המנזר.

ראשיתה של הנזירות בסיני, החלה בסוף המאה השלישית לספירה. אז התבססה הנזירות בואדי נטרון שבמצרים ומשם התפשטה במהירות על פני המזרח הנוצרי כולו. חלקו הדרומי מערבי של חצי האי סיני היה מקום אידיאלי להיווצרות של מרכז נזירים. ואמנם, במהרה, התקבצו אליו נזירים רבים ממצרים, ארץ ישראל, סוריה, אסיה הקטנה וארצות נוספות. התנאים היו אידיאלים, הבידוד סייע לביטחון האישי. שפע המים והבוסתנים הבטיחו קיום מינימלי. הנזירים של אז, חיו בכוכי בהסתודדות ובבוסתנים קטנים שנטעו בין הרי הגרניט ונאלצו לעתים להתמודד עם התקפות של נוודים, שכונו בפיהם "סרצנים". חלק מההתמודדות של הנזירים עם התופעה, היתה להמיר את דתם של אלו לנצרות. המנזר שייך למנזר סנטה קתרינה ובתקופות מהן שגשגה תנועת הנזירות, הוא היה מאוכלס בנזירים. הנזירות הנוצרית היא זו שהניחה את היסוד בדבר מתן תורה, דווקא בהר הגבוה של סיני[12].

המסורת היהודית לא הצביעה על מקום ספציפי, אולי במכוון.

לפי המסופר בתנ"ך נדדו בני ישראל במדבר סיני במשך 40 שנה לאחר שיצאו ממצרים. במהלך נדודיהם במדבר סיני הם קיבלו את התורה: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם – בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי. וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר, וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (שמות, י"ט, 1). מיקומו המדויק של הר סיני בו התקיים הטקס שנוי במחלוקת. חוקרים שונים ממקמים אותו במקומות שונים ברחבי סיני, אחרים טוענים כי הוא היה בנגב המערבי או אפילו בחצי האי ערב. על פי המשנה, ישנה זיקה בין מתן תורה בסיני ובין התגלות הכתב העברי בסיני "…וְהַשָּׁמִיר וְהַכְּתָב וְהַמִּכְתָּב וְהַלּוּחוֹת…"[13].

בימי הביניים התבססה המסורת הקושרת למקום את הקדושה קתרינה, שמתה על קידוש הנצרות באלכסנדריה במאה הראשונה לספירה[14]. באורח פלא התגלו, כעבור מאות שנים, עצמותיה על פסגת ג'בל קתרינה, הגבוה שבהרי סיני . האגדה מספרת שמלאכי שרת ירדו מהשמיים והעבירו את גופתה לסיני. העצמות הורדו מן ההר והוטמנו בכנסיה אשר במנזר. פולחן קתרינה התקבל באירופה בהתלהבות עצומה, עולי רגל נהרו לכאן תוך סכנות רבות. נראה שלשלטון הביזנטי היה עניין שיגיעו לכאן אנשים ויתכן שמשום כך עודד את מסורת הר סיני ואת פולחן קתרינה, דווקא באזור הזה.

הוואדי נטוע בעצים רבים, בעיקר זיתים ותמרים ולאורכו צינורות שחורים מפלסטיק, להובלת מים למטעים. כמות גדולה בהרבה ממה שזכרתי בעבר. הבוסתנים הנטועים בצפיפות משווים להר מראה יותר חקלאי ופחות פרוע. במרוצת הדורות הלכה אוכלוסיית הנזירים והתמעטה, בעטיים של לחץ ומצוקה, שנגרמו להם על ידי שבטי הבדווים, שבאו לאזור, בעקבות הכיבוש המוסלמי. חלק מהבוסתנים ניטש והתייבש, המתקנים החקלאים נהרסו ברובם וחלק מהם עבר לידיהם האמונות של בני שבט הג'בלייה, שהיו לממשיכיהם של הנזירים בתחום החקלאות והתרבות היישובית[15].

המדבר נתפש כמקום מקלט לאנשי מצוק מרי נפש, למורדי חברה ולמחפשי מפלט. הדוגמא הטובה שיותר היא של דוד, שברח משאול אל המדבר: "וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמִּדְבָּר בַּמְּצָדוֹת, וַיֵּשֶׁב בָּהָר בְּמִדְבַּר-זִיף;"[16]. משום כך, נמשכים אל המדבר אנשים משולי החברה: "יִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו כָּל-אִישׁ מָצוֹק וְכָל-אִישׁ אֲשֶׁר-לוֹ נֹשֶׁא, וְכָל-אִישׁ מַר-נֶפֶשׁ, וַיְהִי עֲלֵיהֶם, לְשָׂר"[17]. עבור אחרים, ההליכה אל המדבר, נובעת מבקשת מנוס, משחיתות החברה: "מִי-יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר, מְלוֹן אֹרְחִים, וְאֶעֶזְבָה אֶת-עַמִּי, וְאֵלְכָה מֵאִתָּם"[18]. לימים כתב ויליאם ליסט היט מון (William Least Heat-Moon), המוכר גם בשם בו נולד, וויליאם טְרוֹגְדוֹן (William Lewis Trogdon),: "בני אדם, פרשו אל המדבר בכל התקופות, כדי ללכת לאיבוד, אולי כי אובדן שכזה קורה כאן לא ספק, אם רק תרשה לעצמך ללכת לאיבוד"[19].

במאה ה-19 ידע האזור עליה של צליינים מרחבי תבל, בייחוד מרוסיה הצארית ומתרומותיהם נערך השיפוץ. כיום נמצא בחור צעיר ששומר על המקום. הוא סיפר לנו שמו פרח'ן, היינו 'שמחה' בתרגום לעברית (או "גילי") והוא מאחרוני הילדים שנולדו בישראל. אמו סבלה מקשיים בלידה, הרופא של סנטה הזעיק עזרה והיא הובלה במסוק לבית החולים אסף הרופא, שם נולד. גם צלאח, מדריכנו, באחד השלבים של הקריירה שלו, עבד בפיצריה 'רימיני' באילת. האם אני מזהה געגוע בעיניהם, או שמא אני רק רוצה לראות זאת כך.

את הלילה העברנו בבקתה פתוחה, מעל אחד הבוסתנים. ה'סופתח' של הטבח שלנו היה מרק עוף ותרנגולת מכובסת. לא הבטיח טובות. הלילה ירד, הצטופפנו סביב המדורה, שתינו תה וצפינו בגג של כוכבים. מה יפים הלילות בסנטה….זה הזמן לפרוש הצידה, לספוג את צלליות ההרים הבולטות על רקע השמים השחורים, זרועי הכוכבים. בהיעדר משאיות, מכוניות, טלוויזיה, אפשר לשמוע את השקט. וויליאם טְרוֹגְדוֹן (William Lewis Trogdon), שהוזכר לעייל, כתב בספרו 'נתיבים כחולים' (Blue Highways): "בליל אביב זה שררה מסביב דממת אלוהים אדירה. גם זה הוא קולו של המדבר"[20]. גם אליהו הנביא העיד על ההתגלות האלוהית בהר חורב, ב"ק֖וֹל דְּמָמָ֥ה דַקָּֽה"[21].

ביום המחרת המשכנו ללכת בוואדי טלאח, לדלג בין הבריכות והתבונן בשדות הפרג, שנמצאו בשלבים שונים. הפרג התרבותי Papaver somniferum)) הוא צמח חד-שנתי זקוף וגבוה (1 מ' ויותר) ובלתי מסתעף, עם פרחים יפהפיים, ענקיים וצבעוניים (יש זנים בצבעים שונים). העלים ירוקים בגוון נוטה לכחול, ורובם ערוכים בשושנת בבסיס הצמח, נישאים על פטוטרות, שסועים ומשוננים, אורכם עד 20 ס"מ. עלי הגבעול יושבים, קטנים יותר. פרג תרבותי פורח באביב ובקיץ. ניצן הפרח גדול, נוטה מטה, סגור בשני עלי-גביע ירוקים ושעירים, הנושרים עם היפתח הפרח. בתוכם ארוזים עלי הכותרת כשהם מקומטים מאוד. לקראת היפתחו מזדקף עוקץ הפרח. אז נפרשים ארבעת עלי-הכותרת. הם מפורדים, צבעיהם שונים, מלבן וסגול עד כחול ואדום רוויים ועזים. חלקם התחתון (מרכז הפרח) כהה יותר ומאדיר את רושמו של הפרח. האבקנים רבים, צבעם סגול. הפרח אופייני לסוג פרג, אך גדול מאוד (קוטרו עד 12 ס"מ). הלקט גדול הנראה ככדור עם צלחת כוכבית בראשו. הוא נפתח לפזר את הזרעים בחלונות קטנים הנוצרים מתחת לקרנות הצלקת. הזרעים שחורים וקטנים, אין בהם רעל, והם משמשים במיוחד באפיית אוזני המן. יש זנים לנוי עם עלי-כותרת מצויצים, ויש עם פרחים ממולאים[22].

הפרג התרבותי מטופח בתרבות בין היתר לשם הפקת אופיום. אופיום הוא חומר המשמש כידוע צרכני סמים, אך הוא משמש גם ברפואה הקונבנציונלית. פוצעים את ההלקט בעודנו בוסר, ומן השרף הנוטף ממנו מפיקים אופיום, וגם שפע של תרופות נוספות: מורפין, קודאין, פפברין ועוד. נוסף לכך מגדלים פרג לשם זרעיו, המשמשים בקונדיטוריה ולהפקת שמן-מאכל, ואינם מכילים כל סם. עדויות לשימוש בחומרים שהונפקו מהפרג יש כבר מתקופת המקרא. דומה שבתקופות הקדומות היו גבולות השימוש בסם לרפואה או להנאה ולפולחן, מטושטשים. מהממצא הארכאולוגי שנחשף במזרח הקרוב עולה שצמח הפרג היה ידוע במרחב של ארץ ישראל בתקופת המקרא. לדעת חוקרים אחדים, כלים הקרויים בפי הארכאולוגים בשם "בילביל" שיוצרו בקפריסין ושווקו בכל רחבי הלבנט, נוצרו בצורת הלקט הפוך של פרג כדי לרמז על תכולתם. בדיקת מעבדה של שבר פכית שנמצא בתל אל-עג'ול, העלתה שהוא מכיל שרידי אופיום. בעיר שומרון במאה הראשונה לפנה"ס, היה אחד ממרכזי הפולחן של אלת האדמה דמטר ובתה פרספונה, אשר התאפיין בשלהוב ההמונים, מה שנעשה בעולם היווני ורומי באמצעות אופיום שהופק לצורך זה. בתלמוד הירושלמי הוזכר ה"אופיון" בין מרכיבי הקילורין, תרופה לעיניים (עבודה זרה פ"ב מ ע"ד), וגם כחומר משלהב בקרב הפגאנים, שגרם כנראה לשיכרון חושים עד כדי סכנה, ולכן חז"ל גם מסתייגים ממנו. דיוסקורידס, רופא בן המאה הראשונה לספירת הנוצרים, מתאר בספרו על חומרי המרפא את השימוש באופיום לרפואה, אופן הפקת גלולות מהאופיום, והסכנות בשימוש מופרז בחומר[23]. נזכר במשנה יחד עם אורז ודוחן[24]. אוריה פלדמן סובר שאזכורו במשנה מתייחס אליו כאל מקור לשמן-מאכל. נזכר גם בכתבי הומרוס. תמונת פרח פרג מופיעה על מטבעות יהודיים שטבע יוחנן הורקנוס במאה השנייה לפני סה"נ. בארץ אסור לגדלו, אך בעבר גידלו אותו פה ושם, אם לנוי ואם להפקת זרעי פרג לשמן ולקונדיטוריה, ונותרו פרטים פליטי תרבות.

ראו באתר זה: גידול האופיום במשולש הזהב.

בארץ גידלו פעם שדות נרחבים של פרג תרבותי תוך פיקוח הדוק למנוע דליפתו לשוק הסמים  ,במקביל גידלו אותו בגינות-נוי בגלל יפי הפרח וגודלו. כיום אין מגדלים אותו בארץ, כנראה בכל-זאת בגלל קושי בפיקוח. היו שדות שזהרו בפרחים אדומים והיו שנראו בהם רק הלקטים חרוצים. הבדואים מתפרנסים בעיקר מסחר האופיום והשלטונות המצריים מעלימים עין. גידול האופיום בסיני, כמו גם גידול הקנאביס, הוא סיפור חדש יחסית. צור שיזף, למד משיחות עם הבדווים, שגידול הפרגים לאופיום, התחיל כבר ב-1981, באזור ג'בל סירבל. שיזף תוהה, האם החל גידול האופיום בהעלמת עין? ברשות גורמי המודיעין המצרים, שרצו לטפח רשתות חדשות פרו-מצריות? יוזמה מקומית? לחץ של השוק בקהיר? מקרה? הכל ביחד כנראה.

מרגע שהחל הגידול הגרעיני בוואדיות של דרום סיני הוא התפשט על פני סיני והביא למגדליו כסף רב. גידול הפרגים הוא ענף החקלאות הבדואי העיקרי היום בסיני.[25]. אסור שהמראה החינני של שדות הפרג והמראה הרומנטי של הבדווי המעבדים אותו, יטעה. השדות הללו מביאים עמם מוות. במהלך השנים, בהם התפתח סחר האופיום, נהגו המטיילים הישראלים, לראות בו משהו, שיש בו קורטוב של חן. על הגידולים היו מספרים בקריצה שובבית, כממתיקי סוד. כאשר במגזין 'מסע אחר', התפרסמה כתבה בנושא, המערכת הוצפה במכתבים זועמים של מטיילים בסגנון: "שברתם את קשר השתיקה". מעבר לחששם של המטיילים, פן פרסום כתבות מעין זה, יצור מתח בין הבדווים לבין המטיילים ואף יסכן אותם, הדבר קשור לתחושת האחווה ובעיקר הרומנטיזציה שעשו המטיילים לבדווים, מהדורה ישראלית של הפרא האציל.

ראו באתר זה: הבדואים – פרידה מחלום.

את הלילה העברנו במחנה מלוכלך, מלא אשפה שהותירו הפועלים בשדות האופיום. נזכרתי ביני לביני, איך לאחר ההלם של החזרת סיני ב-1982 ניחמנו את עצמנו שהמקום ישוב להיות מדבר. נראה שלא. התעשתנו וניקינו את השטח, כדי לאפשר לינה בתנאים סבירים. להפתעתנו, הטבח הפגין יכולת ויצירתיות והוציא תחת ידיו ארוחה טובה. מערב זה והלאה, לא חדלנו מלשבח את הטבח, על היצירות הקולינריות שהוציא תחת ידיו. פעם אורז, פעם ספגטי, שקשוקה לארוחת בוקר ועוד.

ביום המחרת טיפסנו מספר שעות, כדי להגיע אל ג'בל טרבוש. השביל בו פסענו, נהיה צר יותר ויותר, עד שנעלם. גם הכושר אינו מה שהיה פעם. נזכרתי בימים היפים, בהם הדרכתי טיולים בסיני, בשלהי שנת 1978. מתברר שבגיל 66, הכושר אינו כפי שהיה בגיל 22. גם בשנת 1983, בטיול הראשון לאחר החזרת סיני, זה היה אחרת. אפילו לפני עשרים שנה, בטיול עם הילדים, דילגתי על ההרים בקלות יחסית. לאחר טיפוס בשביל לא שביל, הבנו שיהיה זה ארוך וקשה מדי, להעפיל אל ההר שנראה רחוק כל כך ולהספיק לשוב אל עקבותינו. לא הבנו מדוע לא נשלחו הגמלים לבּע'בּע', המישור אותו ראינו למרגלותינו. ההליכה מכאן לג'בל טרבוש והחזרה באותה דרך, נראתה למעלה מכפי כוחותינו. ברור היה שאין סיכוי לשוב למאהל לפני חשיכה. ההיגיון אמר, "לחתוך הפסדים" ולהתכנס לכיוון הבע'בע'. מכיוון שהציוד היה מפוזר באוהלים, הצעתי לחברים להמתין בתוך מבנה אבן מאולתר, ליד בור מים. רענן ואנוכי, חזרנו למאהל, מהלך של שעה וחצי, מגרשים את המחשבות על העליה הממתינה לנו בעוד כשעה.

ארזנו את האוהלים והציוד, העמסנו אותם על הגמלים וחזרנו מותשים אל החבורה. יחד איתם, המשכנו בדרך יפהפייה על שפת קניון, מתבוננים בקניונים החורצים בעצמה את המדבר הזעוף. הצמחייה העיקרית היא של לענת המדבר, שכאשר ממוללים את עליה, עולה מהם ניחוח עז של שמנים אתריים. לצד הדרך בלטו בצבע צהוב סגלגל, פרחיו של שיכרון כהה, ששמו המדעי Hyoscyamus muticus והוא מכור למטיילים בשם "שיכרון סיני". הכותרת בצבע סגול עמוק (לוע הכותרת כהה עוד יותר ובמרכזו כתם צהוב, ואף זירי האבקנים משתתפים ותורמים צבע סגול. זהו  מין רב-שנתי , שגדל בסיני ונדיר בנגב. דומה לבן סוגו שכרון זהוב. המינים השונים מכילים אלקלואידים בכמויות משתנות, ולפיכך השיכרון הוא צמח רעיל. עוד בתקופות קדומות היה הצמח ידוע., שבכמויות מזעריות ניתן להפיק ממיני השיכרון השונים משככי כאבים. תכונותיו הרפואיות תוארו על ידי פליניוס הזקן. בנוסף, הבדואים נהגו לעשן את עלי הצמח להקלה בכאבי שיניים. כיום ידוע כי ניתן להפיק מצמח השיכרון גם אטרופין. בשיכרון על כל מיניו טמונה סכנת מוות. כל חלקי הצמח ארסיים ומסוכנים ביותר. הרפתקנים שביקשו להגיע באמצעותו לשיכרון-חושים סבלו כאבים אכזריים וייסורים קשים, ובקושי ניצלו ממוות. מספרים על גורמים פליליים שהשתמשו בצמח כדי להרעיל את קורבנותיהם או לסמם אותם לצורך שוד[26].

מהמצוק גלשני אל ואדי בע'בע', ובו נווה מדבר, בו צמחים דקלי תמר. במקום היה צינור שהביא מים ממרחק. ניצלנו את הזדמנות למקלחת של ממש. אפשר להתווכח על הנוחות, אבל לא על התפאורה. מעת לעת נראו בסביבה בדווים המעבדים את שדותיהם. רובם ככולם משבט הג'בלייה. האוכלוסייה הבדווית בדרום סיני, היינו בשטח המשתרע ממצוקי ג'בל א-תיה דרומה, עד לאזור ראס מוחמד, מאוגדת בתשעה שבטים, המכונים "שבטי הטאוורה". לשם זה שני פירושים אפשריים: האחד, על שם הר סיני – ג'בל טור סינא והשני, על שם העיירה א-טור. בראש אגד שבטי הטאוורה עומד שייח' השייח'ים, היינו "שייח' אל משאיח'". כל אחד מהם כולל עשרות עד מאות משפחות. נוסף להם, מתגוררים בדרום סיני שלושה שבטים: תראבין, אחיוות וג'בליה, המשתייכים למטות שונים. עד ראשית המאה ה-20, הייתה אוכלוסייה זו מנותקת כמעט לחלוטין מהארצות הסמוכות, בגלל בידודו הגיאוגרפי של חצי האי סיני. בחילופי המאות חלו שינויים משמעותיים בחברה הבדווית, כתוצאה מהפיתוח הכלכלי של אוצרות דרום סיני: הנפט, המנגן, הגבס, הדיג המודרני, התיירות ועוד. כל אלו גרמו לניידות רבה של הבדווים, לנטישת מקורות פרנסה מסורתיים, במעבר למקומות בהם מצאו הבדווים מקורות פרנסה  טובים יותר. כל אלו הביאו ליצירת מגע הדוק של הבדווים עם השלטונות הבריטיים, המצריים, הישראלים ושוב המצריים.

שבט הג'בליה הוא הוותיק מבין השבטים בדרום סיני. הם שבט לבדד ישכון, שבמשך דורות, בני השבטים האחרים נמנעו מלהתחתן עמם, אולי בשל מוצאם ה"מפוקפק". הרכילאים מספרים שנערות שלא הצליחו להינשא, היו נשלחות על ידי הוריהן, לפתות את אחד הנזירים ולהתעבר ממנו, כדי להמשיך את קיום השבט.

הם אינם נחשבים ל"התאיים", היינו, טמאים, אך למרות זאת, הם לא שותפו בחיי שאר השבטים ואף נודו בצורה מסוימת. מרבית הנוסעים והחוקרים שתיעדו אותם במאה ה-18 וה-19 כמו פוקוק ((Pcocke, בורקהרט (Burckhardt) ופלמר (Palmer), טוענים שמוצאם מאירופה כנראה מהבלקן. הם היו השרתים במנזר ובכך נבדלו משאר השבטים. רובינסון מצטט את אב מנזר סנטה קתרינה, המספר על קורותיהם ומוצאם הוולאכי (דרום רומניה) של בני הג'בליה. קיימת אפשרות כי בעבר הרחוק, השתלבו מספר יוצאי אירופה, שאינם נזירים, באוכלוסייה המקומית וזה המקור לטעות. תתכן גם אפשרות שהחיפוש אחר מקור אירופאי, הנחשב למכובד, בא לפצות על רגשי הנחיתות, עקב הנידוי.  בני שבט ג'בליה מנועים מלשאת את בנות השבטים האחרים אך בנותיהם נישאות לעתים לבני שבטים אחרים.  בני השבט היו בעבר מובילי שיירות המטענים של המנזר, מנמל א-טור לסנטה קתרינה. לשבט מאות בוסתנים בהר הגבוה וכן גני תמרים ושטחי חקלאות בנאת פאראן[27].

בבקר המחרת, התבוננו שוב על עטרת הרי הגרניט שסובבה אותנו ככתר, והתחלנו בטיפוס לכיוון ג'בל טרבוש, אותו הר שחור, שבולט מעל סביבתו. תחילתו של היום היתה בשביל מסודר, שאפשר לנו, בכול עיקול, תצפית אחרת על ההרים. עם הזמן, טיפסנו וטיפסנו, בדרך לא דרך, נאחזים בסלעים, ממשיכים לעלות, עד שהטלנו ספק ביכולת שלנו להגיע אל היעד. בשלב מסוים החלטנו לוותר, להתקפל, אבל לאחר כמה דקות של מנוחה, הצלחתי להתעשת, אזרתי כוחות וטיפסתי עוד כמה עשרות מטרים, עד לתצפית נהדרת סביב סביב, על ארץ הררי האלוהים. מכאן, בגובה של למעלה מ-2000 מ', מעל פני הים, יכולנו להתבונן בטרבוש, שניתב לא הרחק מאתנו, בקוו גובה מקביל ושכנענו את עצמנו, שגם "כיבוש" זה, נחשב….

מראש ההר ניתן להבין את מבנהו של הרכס הגבוה, המרכזי של דרום סיני. זהו אינו רכס אחד, אלא מבנה הררי ביותר, גבוה ומבותר, המתחלק לכמה גושים הרריים, המתבלטים מעל סביבתם. השטח בנוי בעיקרו מכמה תצורות של סלעי גרניט וכן מסלעים וולקניים. דייקים לאלפים מבתרים את ההרים לכול הכיוונים ובלייתם היא שהכתיבה במקרים רבים את הטופוגרפיה הנוכחית ויצרה את המערכת המסועפת של הגיאיות המשניים[28]. ממש מולנו, בגובה זהה לגובה שבו אנו נמצאים, ניצב הטרבוש, שצורתו הגלילית מסבירה את שמו. הטרבוש בנוי מסלע סיאניט, המעניק לו את צבעו השחור. סלע זה הוא מן הקדומים שבסלעי היסוד, הבונים את מרומי סיני. של האזור, בשלב מאוחר של יצירת הסלעים חשפה את הסיאניט הקדום ואת הגרניט דמדם הצעיר ממנו, לתהליכי הבליה שהעניקה להם את צורתם המיוחדת. ההליכה על הגרניט נעימה יותר. מדריכי סיני המיתולוגיים, שפגשתי בשנות ה-70, נהגו לומר, שהגרניט "קולט את ההולך ואילו הסיאניט, "פולט" אותו.

שחור או אדום, גרניט או סיאניט, קימוט, בלייה, מחדרים. כל אלו יחד, יוצרים תחושה של הוד. לא רק יפה, אלא נורא, היינו, מטיל מורא.

הקפטיין הנרי ספנסר פלמר, מראשי הסקר הבריטי של סיני, פתח את  הדו"ח שלו בכמה משפטים מלאי רגש, עצמה והכרה בגדולת הרגע: "אכן, זהו מדבר במלוא מובן המילה. אך מדבר של סלע, של פסגות מחודדות, רכסים קודרים, ועמקים צחיחים, היוצרים שממה זועפת, מתאימה במלואה לתואר המדבר הגדול והנורא"[29].

אברהם שקד, מוותיקי המדריכים בסיני וחובב מדבר מושבע, ריכז לא מעט ציטוטים מספרי מסע ישנים וחדשים[30]. בדברים שנשא בליל הסדר בסיני, פסח תשל"ט (אפריל 1979) אמר: "כי טעם החירות הוא בשיכרון המרחבים, וטעם זה ידענו וידעו רבים אחרים, שבאו עמנו ואחרינו אל תוך מדבר זה".

מבקר האמנות האמריקאי, ואן דייק (Van Dyke), שב ב-1901 ממסע של שנתיים במדבריות, ממנו חזר אדם אחר ממה שיצא. הוא כתב בספרו "המדבר"[31]: "זוהי ארץ זועפת של פסגות מבוקעות, עמקים קרועים לגזרים ורקיע לוהט. בכל צעד וצעד ירמוז לך הפראי, המתריס, המתגונן.  כל דבר במדבר נראה כלוחם בכוחות ההרס. יש כאן מלחמה בין כוחות ומאבק לקיום, שאין כמוהו לפראות ולאכזריות בשום מקום אחר בטבע".

ראו באתר זה: המדבר בתרבות.

הירידה הייתה נעימה יחסית. הגענו בשעה מוקדמת. יש משהו נעים בשיבה למקום מוכר, גם אם אינו מזמין במיוחד. המים בצינור היו חמים וניתן היה מעט לנוח.

יום המחרת, היה ארוך עבורנו וארוך כפליים עבור הגמלים ומלוויהם. אלו השכימו לקום, יצאו לדרכם קצת אחרי שש בבקר ונאלצו ללכת מסביב, דרך סנטה. לקחנו בחשבון שיגיעו רק בשעה 21:00 והתכוננו ללילה ללא ארוחת ערב.

למחרת הלכנו בנוף מרהיב, בחלקו העליון של ואדי טלעה, בדרכנו לגלת אזרק. פילסנו את דרכנו בין בולדרים ענקיים, ראינו קניונים עמוקים ועברנו בבוסתנים שהטיפול בהם הוזנח במהלך השנים. ראינו עצי עוזרר סיני המרשימים בגודלם. עד שהגענו לגב שקיבל את מימיו ממים שטפטפו על המצוק. היתה זו פינת חמד; מקום אידיאלי לארוחת צהרים, שכמו כימים האחרים כללה גם חציל אפוי על גחלים, התרחצו והתלבטנו לאן להמשיך. בעבר, כך מסר צלאח, השתלשלו חבלים מלמעלה, שבעזרתם היה אפשר להגיע לגלת אזרק (הבריכה הכחולה), שמעבר למצוק. הפעם זה נראה מסובך, שבנו כמה מאות מטרים אחורנית, טיפסנו במעלה לא קצר, עד מעל לבריכה.. למרות שהרחצה כבר היתה מאחורינו והשעה היתה פחות אטרקטיבית לרחצה, ירדנו למעיין, כדי ליהנות ממראה הבריכה, שערות שולמית שבשוליה והעצים שהשתקפו במימיה. נזכרתי בטיול לפני כמעט שנות דור, ביום בהיר וקר של חודש פברואר, כשענבר בני, שהיה אז רק בן שש, קפץ למים הקרים וחצה את הבריכה בשחייה.

גלת אזק היא גולת הכותרת של היום. הבריכה מוקפת העצים, משכיחה את העובדה שאנו במדבר. גובהו הרב של אזור מרומי סיני, (1600-1000 מ')  עם פסגות רבות שגובהן למעלה מ-2000 מ', פועל כגורם ממתן על האקלים המדברי ומייחד את האזור בהשוואה ליתר חלקי מדבר סיני. כמויות המשקעים דלות, בגלל נדירותם של התנאים ליצירת עננים. הופעת המשקעים משתנה באופן קיצוני משנה לשנה. אירועים הגשם בסיני קשורים בדרך כלל להשתנות מקומית של תנאי לחץ האוויר, עקב התחממות רבה של הקרקע, או שינויים קלים במערכת הלחץ הגבוה, בעיקר בעונות המעבר. אז יכול לחדור לאזור אוויר לח. במקרים כאילו, האוויר נאלץ להתרומם מעל המחסום הטופוגרפי הגבוה, להתקרר ולהתעבות. לכן כמות המשקעים יכולה להגיע ל-100 מ"מ ויותר, לעומת 30 מ"מ, בממוצע רב שנתי, לאורך מפרץ אילת. בגלל הטמפרטורות הנמוכות בחורף, חלק מהמשקעים יורדים במרומי סיני בצורת שלגים. בשנה שעברה, חוו המטיילים לג'בל אום שומר, גשם עז, שהרטיב לגמרי את האוהלים והציוד . לראשונה, אחרי ארבעה ימים בהרים,  ראינו קבוצה של מטיילים. ישראלים כמובן. עוד הליכה לא ארוכה ואנו בפרש רומאנה – אזור רחב ידיים בערוץ ואדי ג'באל. שזהו למעשה מטע גדול יחסית, שהוכשר ללינת מטיילים. במהלך השנים קמו שם כמה בקתות ללינה , שירותים וברזים של מים זורמים. כמעט בכל מנזר נמצא מישהו שזוכר את ימי הישראלים. כמעט כולם זוכרים את שמם של "אבו נאר", הלוא הוא אבנר גורן, שהיה קמ"ט ארכיאולוגיה ואת מוסא סלע", הלא הוא משה סלע, מקיבוץ יפעת, שהיה מכונה גם "מוישה וחצי", בשל גובה קומתו. רבים זכרו גם את אורנה גורן, מי שהיתה אז רעייתו של אבנר ואת אברהם שקד, שהיה מבכירי המדריכים בסיני. אני מדמה נוסטלגיה בעיניהם.

הדמות הראשונה שראינו, עוד לפני זו של בעל המקום, היתה הטבח שלנו, שהופעתו הלא צפויה בשטח, דמתה לחזיון תעתועים. לפני שווידאנו שלא מדובר במכת שמש, הגיש לנו תה חם…התארגנו בשטח.

בעבר היינו "נזרקים" בשקי שינה, בין הבוסתנים. במהלך השנים קמו שם בקתות, חלקן סגורות וחלק בנויים במעיין מרפסת מקורה ויש בהם אפילו מזרונים, להנאת המטיילים. בשלב מסוים איתרנו ערימה של שמיכות מאובקות, שספק אם אי פעם עברו חוויה של כביסה.  אני הייתי היחידי שהעז להתכסות בהן. היתר חששו מעקיצות פשפשים. סימנים אדומים על רגלי שנראו למחרת בבקר, הבהירו לי שלא הייתי היחידי שנהנה מחומן של השמיכות. כעבור שעה קלה, נשמעה קריאת זירוז של הטבח, לבוא לסעוד את ארוחת הערב. מסתבר שבשלב מסוים פרש מן הגמלים, והגיע ברגל, כשעל גבו סירים, כלי מטבח ומצרכי מזון.

למחרת טיפסנו במעלה תלול למדי, הנקרא "נקב בחרייה", לכיוון ג'בל באב. הגענו לאוכף וירדנו עד למעיין עין נגילה, שלידו פרחו פרחים כחולים. מקום נהדר לפיקניק. קשה לתאר תחושה יותר נעימה ויותר מרגיעה מאשר שכיבת פרקדן בצל הסלעים, לאחר טבילה במעיין בסיני. אנטואן דה אכזופרי, בספרו "הנסיך הקטן" כתב: "סוד יופיו של המדבר, העיר הנסיך הקטן, שהוא צופן אי שם בחובו מקור מים חיים"[32].

שתי בנות נשארו "שומרות מאהל" ואנחנו טיפסנו בשביל צר ומתפתל, אל ראשו של ג'בל באב, אל מה שכונה בעבר "באב אל דוניה", היינו, שער העולם. לאחר כחמישים דקות של טיפוס תלול, הגענו לראש האוכף, שהוא בעצם פתח צר בחומת הגרניט, במפנה המערבי של ג'בל באב. ממנו נשקף מראה מרהיב של האזור כולו, הוד קדומים שזכה לכינוי ארץ הררי האלוהים.. שממה מדברית רבת עצמה, מכול עבר בולט הפראי, המתריס.

ממול ראינו את ג'בל טרבוש, שהגענו כמעט עד לראשו, את ג'בל מדסוס, שעל פסגתו ויתרנו, ואת הרכס המאורך, רב הפסגות של ג'בל סירבל. מעל ואדי פיראן, נראו שתי פסגות כהות המכונות ג'בל בנאת. האגדה מספרת שמדובר בשתי אחיות יפות מראה, שרצו להינשא לאהוב צעיר, אבל אביהן כפה עליהן נישואים לגבר זקן ולכן הן קפצו מראש ההר אל מותן. הרחק משם, נראים משטחי עילו אל עג'רמייה, רחבי הידיים, שנקראים בעברית "מישורי היפרוקים". מישורים אלו בנויים סלעי יסוד ונחרצים על ידי מחדרים מגמתיים שכיוונם צפון דרום. מעליהם, נבלעים באובך, מתנשאים צוקיה של רמת א-תיה הלבנים, החוצים את סיני ממזרח למערב ושמם בעברית "מדבר התועים". מדרום נראתה פסגתו של ג'בל אום שומר, השלישית בגובהה בסיני. נזכרתי כי בטיול הרגלי של פברואר 1979. טיפסנו בוואדי איסלה, שזרמה בו כמות גדולה של מים ("כמו בים", נהגו הבדואים לומר אז) וירדנו דרך בריכות המים הטבעיות של וואדי אימלחה. חלפו למעלה מארבעים שנה, יותר מסך שנות נדודיהם של בני ישראל במדבר והזיכרון עדיין חי.

המקום  מיטיב להעביר תחושות של קדושה אפשר למצוא את מה שכתב עליו ניקוס קזנצקיס, לאחר מסע קדחתני של חיפוש רוחני: "אף לא קול אחד, שום סימן למים או לעשב ירוק. בדידות אנושית עשויה מחול ואלוהים". גם הנוסע ג'ורג' ט' לוט (George T. Lowth), כתב על מדבריות ערב: "החלל הלא מיושב, הבלתי ברור הזה שלפניך, מפתה מאד – כמו מין תעלומה המושכת אותך בסוד ובקשר לא ברור בינך לבינה…הליכות לילה אלו במדבר גורמות לאדם לחשוב מחשבות מוזרות; אך לא מחשבות רעות – הבדידות נשגבת מדי היא להן "[33].

יתכן שהעוצמות הללו, היו אחת הסיבות לכך שנזירים כה רבים נהרו לכאן.. מראות הנוף ועצמתו, הלמו את עצמת  רגשותיהם הדתיים. כמו כן, תרמה לכך אמונתם המלאה, שאלו הרי סיני האמתיים. כאן התגלה אלוהים למשה. התגלות שישרה דעתם, את התגלותו של ישו.

שבנו למעיין, לארוחת צהרים והמשכנו דרך ואדי עתר, ונקב אום סיכה, ללינה בסיל בוליעה שבוואדי ג'בל.

ביום המחרת, הלכנו דרך ואדי זוותין, שנראה כך כנראה על שום פיתוליו הרבים. הנקודה שבה מתחבר וואדי זוויתין אל הקניון הצר שבראש ואדי טובוג, מכונה "חדיד אל ד'יב", כלומר, מעבר הזאב. לאורך הערוץ נטועים בוסתנים מרשימים, בהם, בנוסף לעצי פרי, גדלים כמה עצי צפצפה, שמגזעיהם מכינים הבדווים את השאדוף, היינו, קילון, המסייע להעלאת מים מן הבאר אל השדות. מראה הבוסתנים הירוקים, הנטועים בגיאיות הגבוהים, עד לגובה של 1,800 מ' מעל פני הים, מרענן את הנוף הצחיח, המציג חמישים גוונים של חום. השילוב של המסלע הגרניט, עיצובו על ידי תהליכי הבלייה ותנאי אקלים נוחים בגלל הגובה הטופוגרפי, יצרו משק מים שמאפשר את גן העדן המדברי הזה, כפי שנאמר בשיר "מצא חן במדבר". הראשונים שידעו לנצל את התנאים הללו לנטיעת מבוסתנים היו הנזירים הנוצריים, שהגיעו לכאן בתקופה הביזנטית, כנראה כבר במאה החמישית לספירה. הם הקימו סכרים ומאגרי מים, חפרו תעלות השקיה, הקימו גדרות ונטעו עצים. הם הביאו איתם מארצות הסביבה, את עצי הפרי ועצי הנוי. עם הזמן, עבר היידע אל הבדווים. במטעים גדלים חבושים, משמשים, תפוחים, תאנים ואגוזי מלך. ידוע במיוחד הוא מין של אגס, שפורח בסוף האביב, בפריחה לבנה, מבשיל רק בסוף הסתיו וניתן לאחסן אותו במהלך החורף.   הקרקע שייכת לנזירי סנטה קתרינה ומקימי בוסתן חדש, קיבלו את אישורם הרשמי, שנרשם גם בספרי המנזר. הקמת בוסתן חייבה עבודה רבה ולשם כך נשכרו פועלים מיומנים. בצד שמאל של הדרך, ראינו את הארמון שבנה החדיב' (משנה למלך מצרים) עבאס, בראש ג'בל עבאס באשה.  עבאס חילמי הראשון (שלט 1848–1854), היה נכדו של מוחמד עלי, מייסד מצרים המודרנית. להבדיל מסבו המפורסם, שהיה בעל גישה פרו צרפתית, ניתק עבאס את היחסים הטובים עם צרפת ואיטליה. הוא היה ריאקציונר ורודני. לא היה לו עניין או רצון להמשיך במפעלים שעסק בהם דודו המהולל. התנגד לכול צעדי קידמה שבהגשמתם היה צורך להיעזר באירופאים ואף התקין תקנות  שיגבילו את ישיבת האירופאים במצרים. הוא התייחס בחשדנות גם אל המצרים שעבדו בשירות סבו. כל מדיניותו היתה מבחינת עיכוב מכוון של תהליכי המודרניזציה.  עבאס סגר בתי ספר ובתי חולים, הקפיא את רעיון חפירתה של תעלת סואץ ובמקומה, סלל מסילת רכבת, כדי שתשרת את האוכלוסייה המצרית[34]. הוא בנה את ההר כארמון, בו יוכל למצאו מזור למחלת הקצרת ממנה סבל. המסורת הבדווית מספרת שהחדיב עבאס, חיפש את המקום הייבש ביותר, לכן שלח את משרתיו לפזר חתיכות של בשר, על ראשי ההרים ואלו שעל פסגת עבאס באשה, השתמרו טוב יותר. אברהם שקד מציע,  שהוא בחר בפסגה זו דווקא, משום ששתי הפסגות הגבוהות האחרות, גבל קתרינה וגבל מוסא, היו תפוסות על ידי נוצרים. מכול מקום, עבאס ביש המזל, נרצח על ידי משרתיו ולא זכה לגור בארמונו.

נקב אבו ג'יפא, זהו שביל רחב ובנוי היטב ועובר פיתולים רבים, כדי לשמור על שיפוע מתון. מכיוון שהוא דרך ראשית למה שמכונה "ואדיות הג'בל", הוא מתוחזק היטב על ידי הבדואים. פירוש השם הוא "אבי הסירחון" שם שהעניקו הבדווים שפסעו בנתיב זה מאחורי הגמלים. בכניסה לנקב ראינו שרידיה של מלכודת נמרים. בעבר התבססה כלכלת הנמרים על היעלים. הבדואים שצדו מעת לעת את היעלים, השכילו , גם מבלי שהתכוונו לכך, לכלות את הריבית ולשמור על הקרן. אבל ברגע שהגיעו חיילים מצריים במאה ה19-, הם החלו לצוד את היעלים ולנמרים לא נותרה ברירה אלא לצוד את העזים של הבדווים. אלו, נאלצו לשמור על רכושם ויצאו ללכוד את החתולים המופלאים הללו, עד שגם היעלים וגם הנמרים, נעלמו מן הנוף.

בדרך ראינו כבר לא מעט מטיילים, הפעם אירופאים, שהגיעו מסנטה קתרינה, לטיולי יום. .הלכנו בין סלעים ענקיים, ומטעים, עד לרכב שהקפיץ אותנו לאכסניה של פג'ר.   כבור כשעתיים של מנוחה, הגיע הרכב ולקח אותנו לחוף בנואייבה, הזדמנות לרחוץ בים סוף, לשנרקל מעט ובעיקר לנוח.

אולם כבר בהתחלה, שמענו מארז הרשטדט, שבחורף האחרון ירדו גשמים רבים בסיני. הייצר הטוב הפציר בנו להישאר ולנוח, אך הייצר הרע, שמנצח בדרך כלל, גרם לנו לצאת לטיול בקר במויית אל וואש-וואשי, מקור מים הנמצא ממש בלב המדבר,. בשעה 7 בדיוק, הגיע בדואי, בטנדר, מלווה בנער עגלגל למראה. הסענו על הארגז של הטנדר, שרופד עבורנו בשמיכות.

לאחר הצטיידות בסופרמרקט פנינו מערבה, בנוף של ואדי רחב, שמראהו אינו מסעיר. כעבור נסיעה קצרה, התחלף הנוף ומצאנו עצמנו נוסעים בנוף של גרניט. בשלב מסוים, עצר הנהג את הטנדר והתחלנו ללכת בחברת בנו השמנמן, שהתגלה כקל רגליים. אמנם, מרבית החבלים והסולמות שהותקנו במקום, נסחפו בשיטפונות האחרונים, אבל בעזרת חבל מאולתר ועבודת ידיים, טיפסנו מעלה מעלה, מבוססים בנעלינו בגבים שהתמלאו השנה במים. טיפסנו ודילגנו עד שהגענו לגב ענק, שאפשר שחייה כמו בבריכה. ארוחת בקר במקום והרודן המתקתק האיץ בנו לשוב. סיום מוחץ לטיול מסעיר.

חזרה לגבול, עם ציפיה לפעם הבאה.

הערות

[1] ראו בהרחבה: גדליהו גבירצמן, מבוא: חצי האי סיני – צומת בין יבשות ואוקיינוסים", בתוך: גדליהו גבירצמן, אבשלום שמואלי, יהודה גרדוס, יצחק בית אריה ומנשה הראל (עורכים), סיני, משרד הביטחון, אוניברסיטת תל אביב,  1987(להלן: סיני), חלק א', עמ' 1-27. תאור מתומצת ובהיר, אצל צור שיזף, סיני ומצרים, מדריכי כתר, ירושלים , 1884, עמ' 33-35

[2] בין המאה ה-14 והמאה ה-12 לפנה"ס, פעלו משלחות מצריות במפעלי כריית הנחושת בתמנע. הנחושת הועברה על ידי המצרים על גבי חמורים לנמל הטבעי היחיד במפרץ אילת ששכן באי האלמוגים. בחלקו הדרומי והשטוח יחסית של האי, נמצאו שרידים של מעגן קדום מתקופת הברזל השנייה, התקופה המקבילה לתקופת ממלכת ישראל המאוחדת המקראית. האי המשיך להיות מיושב גם במהלך התקופה הביזנטית, ויש הסבורים כי עד המחצית הראשונה של המאה השישית התקיימה בו קהילה יהודית אוטונומית בשם "יוטבה", הנזכרת במקורות בני התקופה כיישוב ששכן על אי במפרץ אילת. בשנת 1115 הקים בלדווין הראשון, מלך ירושלים הצלבנית, מבצר צלבני על הגבעה הנישאת לגובה 30 מטר בצפון האי במטרה להגן על פתחו של המפרץ, והעניק לו את השם הצרפתי "איל דה גרה" ("Île de Graye"). המבצר חוזק על ידי פולק מאנז'ו מלך ירושלים, במהלך המאה ה-12, אך בשנת 1171 כבש צלאח א-דין את האי לזמן מה, והשתלט עליו באופן מוחלט ב-1182. הוא הקים את המצודה מחדש, וכיום היא קרויה על שמו, ) בנו רותנברג, תגליות סיני, בהשתתפות ד"ר יוחנן אהרוני, אביה השמשוני וברוך ספיר, הוצאת מסדה, 1958, עמ' 174-170.(

[3] ראו באתר זה" אדוני המדבר

[4] דברים, ח', 15

[5] קילון הוא מוט מעין מנוף, הנע על ציר, ובקצהו דלי ומשמש לשאיבת מים מן הבאר. כתוב במשנה: "משקין בית השלהין במועד ובשביעית, בין ממעיין שיצא כתחילה, בין ממעיין שלא יצא כתחילה; אבל אין משקין לא ממי הגשמים, ולא ממי הקילון." (מועד קטן, פרק א משנה א). "הממלא בקילון־ עד שלושה ימים טמאין." (משנה: מכשירין, פרק ד משנה ט). (בערבית – שאדוף)

[6] י' ביילי, שבטי הבדווים בדרום סיני, צה"ל, מפקדת אזור סיני, 1974, עמ' 5.

[7] יוסף בן דוד, "תמורות כלכליות כגורם בהתנחלות הבדווים בדרום סיני", סיני, כרך ב' עמ' 827

[8] אבינועם דנין, "הצומח והצמחייה בסיני", בתוך: גדליהו גבירצמן, אבשלום שמואלי, יהודה גרדוס, יצחק בית אריה ומנשה הראל (עורכים), סיני, משרד הביטחון, אוניברסיטת תל אביב, חלק א', עמ' 475.

[9] אברהם שקד, בחזרה לסיני, ספריית מסע אחר, תל אביב, עמ' 52.

[10] שׁוּבִי  שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית, שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה-בָּךְ; מַה-תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם.  מַה-יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים, בַּת-נָדִיב; חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים, מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן.  שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר, אַל-יֶחְסַר הַמָּזֶג; בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים, סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים.  שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים, תָּאֳמֵי צְבִיָּה.  צַוָּארֵךְ, כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן; עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן, עַל-שַׁעַר בַּת-רַבִּים, אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן, צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק.  רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל, וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן (שיר השירים ז', א'-י').

[11] שיר השירים, ד', א'

[12]  יורם צפריר, "נזירים ומנזרים בדרום סיני", קדמוניות 9, תשל"א, עמ' 8-12

[13] מסכת אבות ה, ו

[14] על פי ההגיוגרפיה (סיפורי הקדושים הנוצריים), קתרינה חיה בתחילת המאה ה-4 לספירה. אך לקיומה עדויות הסטוריות. לפי האגדות, היא הייתה בתו של קונסטוס, מושל אלכסנדריה. בעקבות התגלות, החליטה לעבור לדת הנוצרית והוטבלה. לאחר הטבילה, היא פנתה לקיסר מקסנטיוס וניסתה לשכנע אותו להפסיק לרדוף את הנוצרים. היא נכשלה בכך, אך הצליחה להעביר לנצרות את אשתו של הקיסר וחלק מיועציו. עקב כך, היא נאסרה על ידי הקיסר אך גם בבית הסוהר המשיכה להעביר אנשים לחיק הנצרות. על כן, נידונה למוות על "גלגל שבירה". האגדה מספרת שכאשר נקשרה לגלגל העינויים, הוא נשבר ועל כן נאלצו להוציאה להורג בעריפת ראש. כך הפכה קתרינה למרטיר של הכנסייה. בעקבות סיפור אגדה זה, "גלגל השבירה" כונה גם "גלגל קתרינה".

קתרינה הקדושה הוזכרה במשפטה של ז'אן ד'ארק בתחילת המאה ה-15 כאחד ה"קולות" שהדריכו את ז'אן במעשיה ועמדו לימינה. החרב ששמשה את ז'אן ד'ארק בקרבות, הייתה חרב שנמצאה, באופן מסתורי, תחת המזבח הראשי בכנסייה על שם קתרינה הקדושה בעיר רואן.

[15] ד' מיכאלי, וי' בר יוסף, דרום סיני, לקט מאמרים, הכנס השנתי של החברה להגנת הטבע, תשל"ט, עמ' 10-107

[16] שמואל א', כ"ג, 14

[17] שמואל א', כב, 1.

[18] ירמיהו, ט', 1

[19] William Least Heat-Moon, Blue Highways, Ballantine Books, New York, 1982

[20] Least Heat-Moon, William (1982). Blue Highways. Boston: Little, Brown. pp. Dust jacket, www.bluehighwaysrevisited.net.

[21] מלכים א' י"ט, 12

[22] מיכה לבנה, "פרג תרבותי", צמח השדה. https://www.wildflowers.co.il/hebrew/plant.asp?ID=1164

[23] זהר עמר, "השימוש בפרג התרבותי בארץ ישראל ובסביבותיה עד לעת החדשה", שדות אסורים: הפרג והאופיום מימי קדם ועד ימינו, תל אביב, תשס"ו, עמ' 108- 121.

[24] חלה, א, ד; שביעית ב, ז

[25] צור שיזף, מגדלי האופיום של סיני, https://shezaf.net/%D7%9E%D7%92%D7%93%D7%9C%D7%99-%D7%94%D7%90%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%95%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%A1%D7%99%D7%A0%D7%99/

[26] שמו האנגלי הוא henbane. ראו בהרחבה: https://www.britannica.com/plant/henbane/  . ראו גם: אבינועם דנין, ברגל, בגלגל ועל גמל; בעקבות צמחי סיני: פרחי החן וזרעי הרעל.

[27] יעקב ניר, "שבטי הבדווים בדרום סיני – מבנם החברתי-משפחתי, סיני, חלק ב', עמ' 807-809  ראו גם. ט' אשכנזי, הבדווים, מוצאם, חייהם ומנהגיהם, הוצאת ר' מס,  ירושלים 1957, עמ' 22.

[28] דרום סיני, עמ' 36.

[29] זאב משל, דרום סיני, שהל"י, 1971, עמ' 28.

[30] אברהם שקד, "מדבריות, מה סוד קסמם", מסע אחר. הנ"ל, ציטוטים בספרו של ארז הרנשטט,  מדבר, ישראל, ירדן, מצרים

[31] John Van Dyke, The Desert, Peregrine Smith Inc. Salt Lake City, 1901 https://www.goodreads.com/book/show/463699.The_Desert

[32] אנטואן סנט אקסופרי, הנסיך הקטן, תרגום: אריה לרנר, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1971

[33] George T. Lowth, The Wanderer in Arabia; or, Western Footsteps in Eastern Tracks, 2 vol., FIRST EDITION, AUTHOR'S PRESENTATION COPY, Hurst and Blackett, 1855

[34] פ' ג/ וטיקיוטיס, תולדותיה של מצרים, ממוחמד עלי ועד סאדאת, הוצאת מאגנס, ירושלים, 1983, מעמ' 70-73