הטיול למרגלות הבלוחה

הטרק להרי אלטאי

כתב וצילם: גילי חסקין

לתמונות מהטרק

ראה קודם: מבוא לרכבת הטרנס סיבירית, שהוא במידה רבה מבוא לסיביר ואף מבוא לרוסיה.

הבטתי בחלקת היער שלמרגלותי. הנחל דמה לעורק בצבע כחול, כמעט תורכיז, שהתפתל בתוך השמיכה העבותה, של היער. כר הדשא היה זרוע באוהלים במגוון של צבעים. עוד מעט תגיע המשאית ותיקח אותנו חזרה אל המחנה אשר בכפר טונגור. עוד מעט נשטוף את האבק והזיעה במי מרחץ האדים הרוסי (באניה) ונלגום בירה קרה. לתחושת העליצות התגנב זיק של געגוע. צער על שהטרק עומד להסתיים. השמים הכחולים ממעל והשרירים הדרוכים דרשו עוד. היתה זו חוויה סיבירית מרוכזת. עשרה ימים של הליכה ביערות עבותים, בשבילים מבוצצים, במעלות תלולים ובתנאים ספרטניים.

השם "סיביר" מעלה אסוציאציות של ערבות, מרחבים וגם של ארץ גזירה. גולאגים ושמות של לוחמי חופש ואסירי ציון, ששילמו בה על דעותיהם. כבר במהלך המאה ה-19, כשעונש המוות ברוסיה בוטל, לפחות להלכה, הפכה סיביר יעד לשינוע כל מי שהשלטון מאס בו. סטלין ייסד את ה"גוּלאג" (Gulag), "ההנהלה הראשית של מחנות עבודה לתיקון"), מערכת ביורוקרטית גדולה להגליית אלמנטים אנושיים בלתי רצויים. למחנות עבודת הכפייה נשלחו אמנים מודרניים, זמרי ג'ז, מתאגרפי רחוב, זונות או כאילו שכל פשעם היה שהיו בעלי דעות עצמאיות מדי. הם הועסקו בחטיבת עצים, בחפירת תעלות, בהנחת אדנים לאורך מסילת הרכבת או בעבודה במפעלים שנבנו באזורים נידחים ריקים מאדם.

ההתפשטות הרוסית אל סיביר התנהלה במקביל להתפשטות האירופאית אל אמריקה. אולם למרות עושרה הרב  של הארץ, נותרה סיביר לא מפותחת במשך מאות שנים. האקלים הקיצוני והבידוד הרתיעו רבים. מערכת תחבורה מסורבלת ולא יעילה לא הצליחה לגשר בצורה ראויה על המרחקים העצומים בין נקודות היישוב, דבר שגרם להזנחה וקיפאון כלכלי. בשנת 1886 הורה הצאר אלכסנדר השלישי על הנחת מסילת ברזל בין למוסקבה לוולאדיווסטוק (Vladivostok), שבמזרח הרחוק, דרך שמונה אזורי זמן, ערבות, ביצות הרים ויערות. עם הזמן הגיע אורך המסילה של הרכבת לכמעט 9,300 קילומטרים. מסילת הברזל עודדה הגירה. איכרים רבים קיבלו חלקת אדמה וכרטיס נסיעה ברכבת, לכיוון אחד , חינם אין כסף.  סיביר, "האדמה הישנה" בשפת בני האלטאי, התעוררה לחיים. ערים חדשות קמו לאורך המסילה. בדומה לקנדה, האתוס הסיבירי אינו כיבוש הספר בסגנון "המערב הפרוע" של ארצות הברית, אלא התבססות סביב תחנות הרכבת. עם הזמן הפכה סיביר לאסם התבואה של רוסיה וכמקור למחצביה.

סיביר הוא מרחב ענק. גדול מקנדה, המדינה השנייה בעולם. רובו ככולו ברוסיה האסייתית. מיעוטו בקזחסטן. בתודעה הקולקטיבית סיביר היא מרחבים אפורים ותו לא, אבל במבט שני מתברר ומתגלה שיש בה נהרות מרשימים, ימות שמימיהן בצבעי כחול עמוס ורכסי הרים. המפורסם שבהם הוא אלטאי.

הרי האלטאי (Altai) הם רכס הרים מפורסם באסיה התיכונה, בגבול רוסיה, סין, מונגוליה וקזחסטן, המכסים חלק גדול משטחה של הרפובליקה האוטונומית "אלטאי" שברוסיה. הם משתרעים לאורך 2,000 קילומטרים, ממדבר גובי במזרח עד מערב סיביר. מכאן זורמים מימיהם של נהרות האוב (Ob) והאירטיש (Irtish) . אלטאי המונגולית תחומה באזור צפון-מערב על ידי אלטאי הרוסית ומונגוליה ונמצאת בעיקר באזור הגבול עם סין. מזרחית לרכס נמצא מדבר גובי והרכס הגובי-אלטאי.

לפני מספר שנים טיילתי בהרים המושלגים של הרי אלטאי, מצדם המונגולי ובאגמי קאנאס שבשינג'יאנג', סין, שבשולי הרכס. דווקא באזור הרוסי, ההגעה מורכבת מעט ודורשת הנפקת אישור בטחוני המתיר לתייר לשוטט באזור נידח זה.

הרי האלטאי מוזכרים, אפילו במפות בקנה המידה הגדול ביותר, ולו מהסיבה הפרוזאית, שהמרחבים העצומים המקיפים אותם משאירים לקרטוגרפים מקום לאזכר את שמם. הגבוה ביותר בשרשרת ההרים הוא הר הבֶּלוּחָה (Belukha), "לבן" ברוסית (כמו לוויתן הבלוגה), שמתנשא לגובה של 4,506 מטרים. תושבי המקום הם נמנים על עמיה ערבות, מרביתם ככולם ממוצא טורקי. ההמילה "אלטין" הוראתה בטורקית "זהב" ולפיכך, פירוש השם בשפות הטורקיות הוא "ההרים המוזהבים".

הרפובליקה האלטאית, אחת מ־21 הרפובליקות של רוסיה, היא אזור דליל אוכלוסין להפליא. בשטח הרפובליקה, שבה לא פחות מ־7,000 אגמים, חיים כ־120 אלף רוסים וכ־70 אלף ילידי אלטאי.

המיעוטים האתניים אינם מהווים יותר מחמישה אחוזים מכלל אוכלוסיית סיביר המונה 35 מיליוני תושבים. בני האלטאי מהווים כיום מיעוט קטן אפילו בהשוואה לשאר המיעוטים בסיביר. לילידי האזור, המתפרנסים בעיקר מגידול בעלי חיים, תווי פנים מונגוליים, ומלבד הרוסית הם דוברים גם אלטאית – שפה ממשפחת השפות האורל-אלטאיות, שגם התורכית והמונגולית נמנות עמן.

ההיסטוריה של האלטאים החלה בסוף המאה ה-5 לספירה, כאשר שבטים נודדים מהערבות המונגוליות מחד וממזרח סיביר מאידך, החלו להתפשט על פני דרום סיביר. ההבדל בין טורקים לבין מונגולים הוא בעיקר בתחום השפה והדת, לכן נכון יותר להשתמש במונח "אנשי הערבות". מהמאה ה-15 עד ל-1750 היו האלטאים תחת שלטונו של אויראטס (Oyrats)  ממערב מונגוליה ושל צאצאיו, שנודעו באכזריותם, עד לכיבושה בידי הסינים.

ראו באתר זה: הכיבוש המונגולי;  העמים התורכיים..

במשך עשרות שנים הייתה רפובליקת אלטאי אזור מריבה בין רוסיה לסין, ורק בשנת 1864 נחתם הסכם הבנה שהעביר את הרפובליקה סופית לידי הרוסים. במשך מאות שנים שמרו האלטאים על מסורת הנדודים המקורית שלהם, עם המקנה והבקר ללא מגורי קבע, ורק בתקופה הסובייטית, אולצו רוב הנוודים להתיישב בכפרים ובחוות, ולהתפרנס מחקלאות.

לימוד השפה הטורקית נאסר רשמית בתקופה הקומוניסטית, אך דווקא אז הקפידו ההורים להעביר את מורשת עמם לילדים, על אפה וחמתה של המפלגה. לאחר נפילת המשטר הקודם וההכרה בטורקית כשפה הרשמית השנייה של הרפובליקה, פסקה ההתלהבות להעברת המסורת, ומבין הילידים, לא נותרו רבים המדברים  טורקית. בחודש אפריל 2016, נמצאה מומיה באלטאי המונגולית ותוארכה למאה ה-6 לספירה. לטענת החוקרים, אתר הקבורה בו נמצאה המומיה ייחודי בשל היותו אתר הקבורה הטורקי היחידי בו נשתמרו הממצאים במלואם. החפצים שנשתמרו באתר עשויים ללמד את החוקרים אודות הפולחן והדת בקרב עמי האזור. במוזיאון ההרמיטאז' שבסנט פטרבורג, מוצגים אוצרות מאותו קבר.

לאלטאים דת מסורתית המשלבת אנימיזם, שמאניזם ובמאות האחרונות גם מרכיבים נוצריים. בדומה לקבוצות אתניות אחרות, הקשורות לטבע, גם אצלם לכל תופעת טבע מיוחס אל: כך למשל, אל האש והמים והאדמה והרוח. כמה מתושבי האזור, נוהגים לעתים להשליך למדורה מעט מזון למדורה, בתחילת כל ארוחה – מנחה לאל האש. האלטאים קשובים לטבע ויכולים לתקשר ביניהם על פני מרחקים בעזרת נקישות על גזעי עצים. בנוסף לשימושים הסטנדרטיים של העצים כחומר בערה וכחומר גלם לבנייה, ולשימוש הסטנדרטי פחות כאמצעי להעברת הודעות, משמשים ענפי הארזים כברומטר לחיזוי מזג האוויר: הענף למעלה – צפוי יום שמש, למטה – יום גשם.

למרבה הצער, את ילידי אלטאי כמעט ולא ראינו. פה ושם איכר מלוכסן עיניים, או פרש על גב סוסו, אבל סך הכול היה זה טיול של טבע "נטו". כמעט ללא מפגש עם ילידי המקום.

הרי אלטאי מציעים נוף הררי ירוק, נחלים שוצפים, מפלי מים ופסגות מעוטרות בשלג עולמים – הוא עבור הרוסים, אתר מועדף לנופש בטבע, לטיולים רגליים עם תרמיל ואוהל על הגב. האטרקציות העיקריות הן רפטינג ביובלי האוב, טיפוס הרים, מסלולי הליכה ורכיבה על סוסים.

בסיביר לבדה יש 53,000 נהרות. הגדולים בהם הם האוב, הלנה והיניסיי, הזורמים מדרום לצפון. הקטון (Katun), המנקז את אזור הבלוחה אל האוב, אורכו 688 ק"מ נחשב לאחד הנידחים והיפים יותר. “קטון” פירושו בשפת בני אלטאי "נסיכה", ועל פי הרוסים, יחסית לרוחבו, הוא הנהר עם ספיקת המים (כמות המים העוברת בנקודה בנהר בזמן נתון) הגדולה ביותר בעולם. לאחר זרימה לאורך 500 קילומטרים נשפך הנהר אל נהר האוב הענק. למרבה הצער, נהר הקטון לא הצליח "להימלט" מהמכה הקשה שנוחתת על נהרות העולם, וגם אותו, כמו נהרות רבים אחרים, עומדים לסכור באופן שלא יאפשר שיט כלשהו במורדו. יצאנו לשם, במטרה לתפוש את הטבע ברגע האחרון.

ב־100 השנים הבאות התמונה תשתנה בוודאי, אבל בינתיים, מיקומם הנידח של הרי האלטאי, רחוק מכל שדה תעופה, אפילו מקומי, כמו גם עונת הטיולים הקצרה ,עושים את האיזור לאחת מפינות העולם שטרם התגלו על ידי תיירים רבים. הרוסים, כך מסתבר, באים לכאן בהמוניהם. החל מתלמידי בית ספר תיכון, בחופשה וכלה בפנסיונרים הנושאים על גבם את תרמיליהם הענקיים.

זהו אזור מרוחק. טיסה של ארבע שעות למוסקבה ולאחר המתנה של שעתיים לערך, טיסת המשך של כארבע שעות נוספות, אל ברנהול (Barnahul), שבפרובינציית אלטאי, הנמצא במרחק של ארבעה אזורי זמן ממוסקבה ומישראל. מיד עם הנחיתה, פגשנו את נציגי הספק המקומי, Len Alp Tours, העמסנו את הציוד על עגלה נגררת, נדחסנו למיניבוס והחלנו בנסיעה ארוכה. המישורים הסיביריים אינם משעממים, אך גם אינם מסעירים. שדות דגן רחבי ידיים, יער של עצי בריוז'ה (בעברית: שדר, לבני גזע, כפר מוזנח יחסית, תחנת דלק קטנה וחוזר חלילה. מעת לעת חולפים על פני בקעה מוריקה, משתעשעים במראה העננים המטילים את צילם על שדות בשלל גוונים, אך הכול מונוטוני למדי. כעבור מספר שעות עצרנו במעבר הרים ובו שוק, שם מוכרים בני אלטאי, כמו מתיישבים רוסיים את מרכולתם. בעיקר מזכרות ומזון, כמו הצנוברים המפורסמים של יערות האורנים. כמו כן ניתן לקנות שם דגים מומלחים ובשר על הגריל, שעוד נתגעגע אליו.

ואסילי המדריך, בעל מבנה גוף אתלטי וזקנקן מטופח, איש שטח למופת ונצר למטפסי הרים. אינו מכביר מילים או מנדב הסברים. רק מזרז אותנו, שהדרך ארוכה. יחלפו שעות עד שנבין עד כמה צדק. ההגעה לתחילת הטרק תבעה נסיעה של 14 שעות בדרך קופצנית. הסיביריקס, אני שסיביר, טוענים, ש1000 ק"מ אינם מרחק….

בשעת לילה מאוחרת, אנו מגיחים מהרכב אל העלטה, פוסעים על פני גשר רעוע שמטעמי בטיחות הנוסעים פוסעים עליו רגלית והלכנו בשביל בוצי אל מחנה ויסוטניק. (Vysotnik), הסמוך לכפר טיונגור (Tiungur)), שאוכלוסייתו מעורבת: אלטאית ורוסית.

במקום מסעדה, משרד של החברה המקומית, חדרים צנועים ללינה בתנאים צפופים והעיקר, באניה רוסית לתפארת. זהו מרחץ אדים, לוהט להפליא. לאחר שמתחממים בסאונה ולאחר שהזיעה ניגרת מכול נקבובית אפשרית, ממלאים קערה במים רותחים או צוננים, איש איש לפי טעמו, ושוטפים בהם את הגוף. בחצר המחנה ניצב ה גֵר המונגולי, או יוּרְט (Yurt), כפי שהוא נקרא ברוסית. זהו אוהל נוודים בנוי משלד עץ ומיריעת לבד. במקום אחר ניצב אַיִּל (במלרע, Ail). זהו בית עץ משושה ולו קצה מחודד. כאשר עברו האלטאים להתיישבות קבע, הם בנו את ביתם במבנה דומה לאוהל הנדודים והוא משמש אותם בעיקר בימיה קיץ. במרכזו של האייל, כמו בגר, דולקת אש ובגג פעור פתח יציאה לעשן (טנגרי, בפי הקזחים והמונגולים).

יום המחרת החל בעצלתיים. לאחר ארוחת בקר של דייסת סולת יצאנו לשוטט בכפר טונגור. התבוננו בבתי העץ המטופחים יחסית ובגינות המעובדות בחריצות, על רקע ההזנחה הכללית של הכפר. בתי הכפר בנויים מקורות עץ מקבילות לקרקע והחלונות מעוטרים בפיתוחי עץ ומשוחים בצבעים זוהרים. בחצרו של כל בית מגדלים יושביו ירקות לשימוש ביתי. בחלק מהחצרות עמדו עגלות רתומות לסוסים ובמקום אחר, טרקטור ישן.

כדי לחסוך מעלה בוצי, עקפנו אותו ברפטינג של שעתיים. חתרנו בסירת 'זודיאק' גדולה בנהר קאטון, לפי הוראותיו של ואסילי, כשאנו נהנים מהנוף המיוער כמו מהשמש הנדיבה. קאטון פירושו בשפת בני אלטאי "נסיכה"

בתום החתירה יצאנו לדרך. למרבה ההפתעה היה חם. לא תעזור העובדה שאנו בקוו רוחב של פריז. עדיין "סיביר" נחשבת בתת מודע למקפיא הבינלאומי. אכן, אמרה סיבירית אומרת ש-°20 מעלות מתחת לאפס אינן נחשבות לקור, אבל יולי ואוגוסט מביאים לסיביר מזג אוויר שונה לחלוטין. כפי שהתבטא שלונסקי בלשונו הציורית: "גם לשקיעות תפרחת ושלכת".

הטמפרטורה הגבוהה יחסית וההתאדות של היער, יצרו לחות והגירו זיעה מגופנו, כמעט כמו בסאונה אמש. עבור ישראלים, המורגלים בנופים צחיחים או צחיחים למחצה, יש משהו מרגיע ומרנין בשפע גווני הירק. העצים ובהם עצים רכי עלים כמו שדר (הנקרא בטעות "לבנה" בפי המתורגמנים מרוסית) וצפצפה, מתערבבים במחטניים כגון אשוחים ואורנים. ההליכה באחו היתה נעימה יחסית, ביקרנו בחווה חקלאית נטושה שצמחו בה עשבי קנאביס רבים, אך סך הכול לא קרה הרבה. מאכזב משהו. עצרנו ללינת לילה, לגדת נחל אורוקטוי (Oroktoy), הזורם מכאן אל הקאטון. לבוגרי הטרקים הקודמים קשה היה להתרגל לתנאים הספרטניים. אין דבר בין האופי הרוסי לבין חדוות השירות של אסיה התיכונה. במקום ספסלים, ישבנו על גזעי עץ ואת האוכל בישלנו על מדורה, תחת כיפת השמים. כל אחד מזג לצלחתו כף גדולה של כוסמת ואכל בדממה. התפריט היה טעים למדי, אם כי דל. פעם כוסמת, פעם אורז, פעם ספגטי ופעם פירה מאבקה. לארוחות הבקר אכלנו בעיקר דייסות. כמה מאתנו התקשו להסתגל למזון בעל המרקם הרך.

גם היום השני לא היה מלהיב במיוחד, אם כי התחלנו לראות באופק את פסגותיו המושלגות והמעודדות של הר בלוכה. עדיין רחוקות. היער יפה, אך חוזר על עצמו. בגבהים הנמוכים יחסית ראינו את עצי השדר, אך כאן, הצמחייה מורכבת בעיקר מעצים אצטרובלים, שיכולים לשרוד חורף קשה וקר, כמו אורן, ארזית, אשוח ואשוחית.

אחת הבעיות הקיימות בכל מקום בו ישנם עצי מחט היא הקושי של צמחים נמוכים להתקיים. עלי המחט הנושרים מכילים מינרלים מסיסים החודרים לקרקע ומקשים על צמחי תת יער לצמוח ולהתקיים. גם הטייגה אינה יוצאת מכלל זה, ויערותיה אינם מצטיינים בצמחייה נמוכה שופעת, אך קיים שפע במיני עשב, טחב, חזזיות גרגרי יער ופטריות. גידולים אלה מהווים את מזונם העיקרי של אוכלי עשב ומכרסמים, כדוגמת הסנאי, הלמינג המרמיטה והנברן, הנמצאים בחלקה התחתון של שרשרת המזון בטייגה. הם, בתורם, נאכלים על ידי חיות גדולות יותר כחתולי שלג, שועלים, זאבים ולעתים נדירות הרבה יותר, גם על ידי צובלים, בעלי הפרווה היקרה בעולם. היונקים הגדולים הנפוצים ביותר בטייגה הם האייל והדוב החום. מעת לעת ראינו גללים טריים של דוב עשירים באוכמניות לרוב.

"רק העופות הנודדים", כתב צ'כוב, "יודעים היכן נגמרים העצים". הטייגה מכסה שטח שדי בו כדי למלא בעצים את כל סין. תנאי החיים הקשים בטייגה, הנובעים ממשרע טמפרטורות קיצוני ומקור עז בחודשי החורף הארוכים, לא עודדו התיישבות נרחבת במעמקי היערות. נקודות יישוב גדולות נבנו בסיביר רק במקומות בהם עברה מסילת הברזל או על גדות אחד הנהרות הגדולים. ניסיונות להקים יישובים בעובי הטייגה נכשלו, בעיקר משום שהאקלים היכה במתיישבים ללא רחם וגזר עליהם ניתוק ממושך. בקיץ, קשה להבין זאת. היער, היה מנוקד במאות או אלפים של עשב האש, שפרחיו זהרו בוורוד, ובכול מקום נתקלנו בשפע של פרחים צהובים, או כחולים. לאורך הדרך טעמנו תותי בר ואוכמניות שצבען סגול. ואסילי הסביר לנו שחלקן חמוצות וחלקן מתקתקות. לרוע מזלי טעמתי רק את החמוצות מאד. כמו כן ראינו לא מעט פטריות. חלקן דומות לאורניות והן מותרות באכילה וחלקן אדומות ומנוקדות בלבן, כמו בספרי ילדים והן רעילות. אי משם בצבץ לו אגם קולדואיירי(Kulduairy)  בגונו הכחול העמוק, שעצי היער השתקפו במימיו, אך מכיוון שלא היינו זריזים מספיק, הקדימו אותנו קבוצות אחרות ונאלצנו ללון בטייגה. ניחמנו את עצמנו שכמות היתושים תהיה כאן קטנה יותר.

את היום השלישי החלטנו לדחוס. הכול כדי לצמצם את קטעי היער ולהגיע אל ההר, שהוא "הדבר האמיתי". לשם כך, ויתרנו על מפל המים הגבוה (60 מטר) ביותר באלטאי והחשנו פעמינו דרומה, לעבר הרכס המושלג. בסופו של היום, לאחר הליכה בין דייקים מרשימים שבלטו בתלוליות מתוך הקרקע, הגענו סמוך למחנה ויסוטניק (נוסף) שלמרגלות ההר, אך מכיוון שבסוף השבוע היה עמוס לעייפה, חנינו בפתחה של בקעת יארלו (Yarlu), הניצבת לנהר אקאם (Akkem), המנקז את הבלוכה.

היינו אמורים לצאת למחרת היום ולטפס אל האגמים הצבעוניים, אך לדאבוננו התברר שהאישור הביטחוני הדרוש לא הגיע. מדוע צריך להמתין להליקופטר שיביא במיוחד אישור שהונפק לפני 65 ימים, לבירוקרטיה הרוסית פתרונים.  הסתפקנו בטיול בבקעת יארלו הצבעונית. מינרלים מתכתיים צבעו את דפנותיה בשלל גוונים. טיפסנו על כרבולת סלע תלולה והבטנו אל ההר הענק שממול, שנראה כאשה שוכבת על גבה. מתברר שההר נחשב עבור האלטאים לאמא אדמה וייתכן שטרם בוא הנצרות התקיימו כאן פולחני פוריות מיוחדים. במשך מאות שנים, הודות לעבודתם של מיסיונרים, הפכו בני אלטאי אט-אט לנוצרים אורתודוקסים. בשנת 1904 חוו האלטאים מהפיכה דתית. רועה צאן בשם ששמו צ'ט צ'לפן (Chet Chelpan), ראה בחזיונו דמות משיחית בשם " אוריוט חאן" ( Oriot Khan) שתבוא להוציא את בני עמו לחופשי. הוא יצר למעשה דת חדשה וייחודית בשם בורחניזם (Burkhanism), משיחית סינקרטיסטית להפליא, המשלבת אלמנטים בודהיסטיים עם אמונות וכשפים עממיים ועם הכרה בכוחות הטבע החזקים מכול. האלוהות המרכזית בדת הזאת הוא "אק בורחיאן", שהוראתו "האל (בודהא) הלבן". אין בנמצא עדויות כתובות, אך המסורת חלחלה מן המקומיים ומצאה את דרכה אל מיסטיקנים מודרניים שבנו במקום מקדש שמתארו מעויין, בו נוהגים שואפי רוחניות מקצווי תבל לבוא, להתרכז  במדיטציה ולשאוב אנרגיה מן הר ברוח ה"ניו אייג'". אליבא דמיסטיקנים, זהו שער כניסה רוחני ל-Shambala  (שאמבלה)  הנחלה המוארת והמיתית של הבודהיזם הטיבטי, ששמה התגלגל בשפות המערב ל"שאנגרי לה" (בשנת 1933 כתב ג'יימס הילטון בספרו 'Lost Horizon' על גן-עדן טיבטי מסתורי ומרהיב בשם שנגרילה, שמיקומו לא ידוע. בין הרים מושלגים, אגמים צלולים ויערות ירוקים אינסופיים). לפי האגדה, מאמינים בורחנים מצאו אותה באלטאי, למרות ש"שמבלה" אינה בהכרח מקום, אלא מצב. הסופר, הפילוסוף והצייר הרוסי ניקולאס רואריך (Nickolas Roerikh) יצא עם מספר משלחות לאלטאי בראשית המאה ה-20, בניסיון לאתר את הכניסה לשמבלה, הוא לא מצא את הכניסה, אך צייר אוסף תמונות מרשימות מהאזור.

Nickolas Roerikh

ליד המקדש נבנתה מערכת של עיגולים, המזכירה להפליא אתרי פולחן פרהיסטוריים, כמו סטונהייג' Stonehenge שבאנגליה, או רוג'ום אל הירי שברמת הגולן. ישנם עוד אתרים כאילו, באירלנד ((Drombeg, בדרום ארמניה  (Karahunj)ובמקומות נוספים. הפסיכולוג היונגיסטי מיכה אנקורי טוען שמדובר בתבנית קוסמית, שכמו המנדלה הבודהיסטית, נוהגת להכניס את ההולכים בתוכה, להלך רוח שלוו ורגוע.

את שעות אחר הצהרים העברנו במחנה. מרחץ אדים לאחר חמישה ימים ללא מקלחת, היה חוויה מרנינה וסעודה בחדר אכילה צנועה, על כסאות, לצד שולחן, היה אירוע מלהיב.

בשעת הערב הגיע בהליקופטר האישור המיוחל ובבוקר יצאנו לכיוון ההר. במרחק של כעשרים דקות של הליכה מהמחנה, תוך כדי דילוג על פלגי מים, הגענו לאגם יפהפה שצבעו תורכיז, שנקווה ממימי הקרחון. ההר, שדמה מכאן לפירמידה מושלגת, הזדקר בתלילות מעל חופיו ופסגתו המושלגת השתקפה במימיו. שיירה של סוסים חצתה את המים על רוכביהם והעניקה למראה נופך מסעיר ורומנטי כאחד. לאורך חופו של האגם נבנו אוהלים רבים ששיוו לו מראה סוריאליסטי של גוף מים ששוליו רקומים בחוטים צבעוניים. לאחר שחיילי משמר הגבול המקומי בדקו את אישורי השהיה שלנו, הורשינו להמשיך. החלנו לטפס על פני המורנה הקרחית התלולה, אל העמק שצורתו כצורת האות האנגלית U. הטיפוס על מורנה אף פעם אינו קל. אך הפעם, למרבה הצער, לשיפוע התלול, הצטרפו תחלואי מזג האוויר ההפכפך כל כך באזור זה. תוך שעה קלה , התקדרו השמים, והטפטוף הפך לגשם. המשכנו לטפס, אך היה למרבה התסכול קשה להבחין בצבעי האגמים המיוחדים ולא בצלילותם המפורסמת, דרך מסך הגשם, אם כי שמנו לב לפוטנציאל המבטיח של מקווה המים הקטנים, שביום שמש, כך מספרים, מקבלים גוון שונה זה מזה. התבוננו באגם ירקרק, שמן הסתם זוהר בצבע תורכיז ביום יפה ובלשון הקרח שעד לפני שש שנים גלשה אליו ובינתיים ברחה" בשם התחממות כדור הארץ. בלית ברירה, שבנו למחנה ולסאונה.

הגשם השוטף המשיך לרדת בעוז, אך לקראת ערב התבהרו השמים וביום המחרת התגלה מעבר לעננים, הצבע הכחול המבשר טוב. שבנו לאגם הקסום, שמימיו הוארו באור יקרות, פסענו לאורך חופו והמשכנו לעבר הקרחון, כשאנו חוצים פלגי מים קטנים בקפיצה על אבנים הבולטות ממימיהם ופלגים גדולים יותר, בגשרי עץ רעועים. המשכנו לכיוון הקרחון, מדלגים ומטפסים על בולדרים ענקיים שהקרח הסיע עמו בדרכו הארוכה מטה.

הגשם הטורדני שהטריד אותנו אמש לא הגיע אל ההר. במקומו ירד שלג, שציפה את ההר בשכבה צחורה נוספת וכיסה את ההרים שסביבו במעיין "פודרה" לבנה. הקרחון שמילא את העמק עד לפני מאה שנה בלבד, הותיר אחריו רק מצלעות סלע משויפות להפליא ומורנה קרחית משני צדיו של העמק. הבטנו בעיניים מודאגות על הערפל שכיסה את פסגת ההר וקיווינו לטוב.

למעלה משם, למרגלות המורנה הקרחית האחרונה, ניצבת כנסיה פרובוסלבית קטנה וציורית, שהצריחים דמויי הבצל שלה נראו סוריאליסטיים מעט על רקע הקרחון. קפלת המלאך מיכאל נבנתה לזכרם של אלה שנהרגו בניסיון לטפס לראש ההר.  כמה רוסים טענו בלהט שזו הכנסייה הפרובוסלבית הגבוהה בעולם. כך או כך  היתה זו תזכורת ארכיטקטונית למחיר הגבוה שגובה הבלוחה מאילו שפסגתו המושלגת מאתגרת אותם.

המשכנו לטפס, מעודדים מהעננים שקרעו חלון מעודד שההר הזדקר בלבו. לאחר מאמץ נוסף,  הגענו לקצה הקרחון שכמה רוסים חסרי אחריות השתעשעו במערה למרגלותיו, כשרק צעקותיו הרמות של ואסילי, הבריחו אותם משם, טרם שמפולת סלע כיסתה אותם. ואסילי התבונן במבט מודאג על הקרחון, כמי שבקי ורגיל במקומות כאילו. הניסיון עשה את שלו והוא בחר נתיב בטוח יחסית לטפס על הקרח, או לייתר דיוק, על שברי הסלע המכסים אותו. המשכנו לטפס עד שהתגלתה לעינינו פסגתו של הבלוחה, במלוא הדרה, שנראתה כפירמידת קרח מרהיבה. שר המזל, שנטש אותנו אמש, הופיע שוב והגיש לנו כמנחה, את ההר הלבן הלבן הזה.  ארוחת הפיקניק הפכה למעדן בזכות המראה רב ההוד ואחריה שבנו חזרה למאהל. בניגוד לשירו המפורסם של אבי טולדנו, הדרך חזרה, כמעט תמיד, קצרה יותר.

ביום המחרת, טיפסנו למעבר ההרים Karatiurek. היתה זו עליה קשה, לגובה של 3060 מ'. לרגע מסוים קינאנו במטיילים שעשו זאת על גב סוסים. השיפוע היה תלול וממושך והאוויר הדליל לא הקל על ההליכה. הנוף ממעבר ההרים היה עוצר נשימה. כתר של פסגות מושלגות, אפוף עננים שנעו ממקום למקום ומדי פעם כיסו טפח וחשפו טפחיים.  הזריזים, שהקדימו להגיע, ערכו על הסלעים שולחן מהודר של ארוחת צהרים, כשהמנה המועדפת היתה דווקא הנוף.

ירדנו מהאוכף, בשביל נוח יחסית, כשמצד אחד נפער לעינינו עמק מיוער ומצד שני הזדקר רכס משונן של הרים מושלגי פסגות. כעבור שעה קלה של הליכה, התגלה למרגלות ההרים, אגם קורצ'רלה (Kucherla) המאורך, שבלט בצבעי התורכיז העמוק שלו. המרנו אמש את הביקור באגם ביום ההליכה לקרחון. מתיאורי ואסילי על צפיפות המבקרים שם, דומה שעשינו עסק טוב ובכול זאת, משהו קרץ בגוונים המופלאים שבין כחול לירוק.

ואסילי חשש ללון על צלע ההר הגבוהה ובחר לרדת בשביל תלול לעמק הירוק. הטונדרה התחלפה בעצים מדוכאים מקור ומרוח ותוך זמן קצר מצאנו את עצמנו ביער. למחרת בבקר התעוררנו לבוקר קפוא. האוהלים היו מכוסים בכפור. לאחר שהתקפלנו ירדנו כשאנו מבוססים בבוץ עמוק, עד לנחל קוצ'רלה שנראה כעורק כחול בתוך הים הירוק שמסביב.

מעת לעת נראה בן אלטאי מתנודד על סוסו, אך מרבית המטיילים שפגשנו היו רוסים, שהגיעו לכאן מרחבי המדינה כולה. הנוף הלך ונפתח. לינה אחרונה בשטח. ואסילי פינק אותנו במרק משובח ובשפע של שוקולדים. ביום המחרת המשכנו ללכת בנוף של עמקים ירוקים, עד למקום בו הגיעה משאית קטנה כדי לאסוף אותנו. השמש האירה באור נדיב. לנגד עינינו נשקף נוף של שדות ואחר כך גם של כפרים. צבעו של נהר הקאטון הלך ונעשה כחול, ככל שמימיו התרחקו מהקרחון. הנוף הלך ונפתח ומצאנו עצמנו שוב, במחנה ויסוטניק, לאחר עשרה ימי שטח.

ביום המחרת, בנסיעה הארוכה במרחבים הסיביריים, כשהתבוננו חרישית בעננים שציירו בשמים עדרי כבשים לבנות ובשדות הכוסמת שהצהיבו באור רך, נהנינו מהחדות שכה חסרה לנו באוויר הארץ ישראלי האביך ושיחזרנו את הטיול, איש איש בדרכו. יחסית לטרקים אחרים, לא היה כאן יחס נכון בין "ברוטו" ל"נטו", כלומר, ימי הנהלה או ההליכה בנוף ירוק ומרגיע היו מעטים ביחס לימים העוצמתיים. מספרם של הרגעים בהם הנשימה נעתקה מול נוף רב הוד, לא היו רבים. גם התנאים הספרטניים לא היו תמיד קלים. אולם כנראה שהשלם גדול מסך כול מרכיביו. משהו בהיתנתקות, בבידוד היחסי, באוויר הנקי, במזג האוויר ההפכפך, בתנאי השדה, בקרבה לטבע, בחשיפה לטיילות הרוסית על כל גווניה, במעבר מהגשם והרוח המקפיאים לבאניה הלוהטת, בקשר עם ואסילי ובאיכותה של החבורה, יצר חוויה רבת עצמה.