תודתי לדמיאן יפה מנכ"ל ה"החברה הגיאוגרפית" שאפשר את המסע הזה.
ימת בייקל, צילום : גילי חסקין; מאי 2011
את השם "סיביר" שמעתי מזמן. הצליל עדיין מתנגן באוזני יחד עם זיכרונות ילדות אחרים. הרושם היה של משהו רחוק, קר, משמים ובעיקר רע. היו גם סיפורים על סבא שלי, יצחק אלחנן חסקין, בנו של רב העיירה פְּרילוּקי, שנשלח למאסר בסיביר, בעוון פעילות ציונית. עם השנים התברר שלא בסיביר מדובר והוא נשלח בכלל למקום אחר, אך הרושם בעינו נותר. הסיפורים על אסירי ציון, הנמקים בסיביר בשנות ה-60 הגיעו לאוזני בשנות ה-60 והגבירו את הרושם הרע. סיביר היתה עבורי בעיקר ערבות אפורות, כמו מצבם הנפשי של הגולים.
חלפו שנים. כבר הייתי מדריך טיולים צעיר, משוחרר צה"ל, אחוז סקרנות לגמא מרחקים ולגמוע עולם ומלאו. באחד הטיולים, בערב, סביב המדורה, דומני שבהרי אילת, הסביר לנו בחור צעיר, עולה חדש מרוסיה, שסיביר אינה מחנות מוקפי גדר תיל ומגדלי שמירה ושלג וקרח לנצח. הוא הוסיף והסביר שסיביר היא חבל ארץ ענקי גדול שמקצה עד קצה, מהרי האורל ועד קמצ'טקה, הוא מקיף שמונה אזורי זמן; שהיא ארץ של טבע שכמעט לא נגעו בו. חבל ארץ שרובו ריק מאדם. מקום שכל מה שיש בו הוא ללא כל ספק, גדול ורב עצמה. יער הטייגה שאורכו שמונת אלפי ק"מ מהרי אורל ועד האוקיאנוס השקט, הנהרות הרחבים והארוכים, נהר הלֶנָה שרוחבו במחצית דרכו לים 16 ק"מ וקרוב לשפכו 60 ק"מ והרי הגעש האדירים של קמצ'טקה. אך מעל כל אלו מתנשאת בגאון ימת בייקל – הגדולה באגמי תבל.
"אם תטילו לאגם את מטבע הזהב של הצאר", כך סיפר, "תראו אותה עד לעומק של מאה מטר". הבחור הוסיף וסיפר על נופים מופלאים. הוא אפילו העז והשווה את יופיים לאלו של קולומביה הבריטית שבמערב קנדה. הוא דיבר בלהט על הרים ואגמים, על נהרות ויערות. על מחוז כיסופים, מושא לגעגועים. הסקרנות התעוררה, אך טרם התגבשה לחלום. עם השנים התחלתי לשמוע שמות נוספים, כמו הרי אלטאי, נהר יינסי וכמובן, שוב, ימת בייקל.
קראתי ספרים וכתבות, צפיתי בעשרות תמונות, תחקרתי מטיילים ששבו משם, אבל שום דבר ממה שסיפרו לא יכול היה להתחרות בתדמית שנתקבעה בזיכרוני. שום דבר לא יכול היה להתחרות באסוציאציה של גולאגים ועובדי כפייה. סיביר האפורה, המשמימה והמנוונת.
עד שנסעתי.
סיביר הוא אזור גדול ברוסיה ובצפון קזחסטן, הכולל את כל צפון אסיה. גבולות האזור במערב הם הרי אוראל; במזרח האוקיינוס השקט; בצפון אוקיינוס הקרח הצפוני ובדרום האזורים ההרריים של צפון-מזרח קזחסטן, מונגוליה וסין. רוב רובו של האזור, מלבד הקצה הדרום מערבי, שייך לרוסיה. הוא תופש כ-77% משטחה של המדינה והוא גדול יותר אפילו מקנדה, המדינה השניה בעולם מבחינת גודל שטחה. חשוב להבחין בין המושג הגיאוגרפי "סיביר", לבין הגליל המנהלי הרוסי, אשר אינו כולל את החלקים הקזחיים ולא את מה שהרוסים מכנים "המזרח הרחוק" ושטחו גדול מזה של ארצות הברית.
בסיביר זורמים נהרות ענק, שכיוון זרימתם הכללית מדרום לצפון: אוב, יניסי, אנגרה, לנה, אינדיגירקה וקולימה. מבין הגדולים, רק הנהר אָמוּר זורם דרומה. הנהרות משמשים להובלת סחורות, ולייצור כוח הידרו חשמלי. האקלים היבשתי המובהק גורם לטמפרטורות קיצוניות. במקומות רבים מטפסות הטמפרטורות בקיץ לגובה של º35 מעלות ובחורף 2009-2010 נמדדה טמפרטורה של °42 כמעט בכול יום. בסיביר נמצא היישוב הקר ביותר בעולם- הכפר אוימיאקון (º63 מעלות רוחב צפון ו-º145 מעלות אורך מזרח) שליד ורחויאנסק. בשנת 1933 נמדדה שם טמפרטורה של º72- מעלות צלזיוס.
בסיביר מצויים אוצרות טבע לרוב, ביניהם ברזל, פחם אבן, יהלומים, נפט זהב ומתכות נדירות אחרות. כך למשל מכרה היהלומים הגדול באודכני (Udachny) שבמזרח סיביר. ערך היהלומים הגולמיים שהופקו בו עד שנת 2000 מוערך ב-25 מיליארד דולר; מעריכים כי טמונים בו יהלומים נוספים בשווי של כ-50 מיליארד דולר. משום כך, כבר בימי הצאר ובעיקר בתקופת השלטון הקומוניסטי הוחל בפיתוח תשתיות וביישוב מאסיבי של רוסיה האסייתית.
בנוסף לנהרות וליערות הטייגה האינסופיים חיים סיביר גם אנשים. השיוך המדיני לרוסיה עלול להשכיח את העובדה שמדובר במזרח אסיה. מכאן למשל הגיעו הקירגיזים וכמה מעמי הערבות האחרים. השם מונגוליה איננו מצומצם ליחידה המדינית המונגולית של היום וגם לא רק למחוז הסיני בשם זה. מונגוליה היא מושג גיאוגרפי תרבותי הכולל את כל המרחב הערבתי, המוכנה גם טוּרָאן, ממנו הגיעו עמים רבים, החל מהונים וכלה בסלג'וקים, ששטפו עת העמקים הפוריים בהם פרחה התרבות הפרסית המעודנת והמשיכו עד אירופה. התורכים העות'מניים היו רק האחרונים שבהם. עד היום חיים בסיביר בוריאטים, יקוטים, טובינים, בקאסים, אלטאים, אוירטים, אוונים, צ'וקצ'ים וונגוזים. החל מהמאה ה-17 הגיעו לכאן גם ציידים רוסיים, בעקבותיהם סוחרי פרוות ובהמשך גם אסירים וגולים.
שנים לא מעטות לאחר שהתחלתי לשוטט ולהדריך מטיילים ברחבי הגלובוס היתה רוסיה יעד שאפילו לא חלמתי להגיע אליו. וודאי שלא לסיביר, והנה, שעריה הכבדים של סיביר נפתחים, כחלק מפתיחותה של רוסיה למערב ולכספו. ישראלים אינם נזקקים אפילו לוויזה. מאי 2010, אני טס ארבע שעות מנתב"ג למוסקבה. כבר בנמל התעופה מצטיירת מדינה שונה. אינני רואה הרבה, אבל בכול זאת, הפרצופים השונים, צלילי השפה הזרה, חיתוך הדיבור, נוטעים בי תחושה שמדובר בעולם אחר לגמרי. עוד כמעט שש שעות של טיסה ואני נוחת באירצקוק. שם אסייתי מובהק. האסוציאציה המיידית שלי היא אלכסנדר זייד שבא מכאן. שונה כול כך מחבריו שהגיעו ברובם ממזרח אירופה. אני מהרהר בדרך הארוכה שעשה הגבר הזה, איש העבודה, שהיה יוצא דופן גם בקרב חבריו בארגון 'השומר', ובמקומו באתוס הציוני.
ראו באתר זה: אלכסנדר זייד
בחוץ מתבוננים בי הרבה פרצופים אסייתיים וביניהם חיוך ענק של נדיה, מדריכה מקומית צעירה, שתלווה אותי בימים הבאים. העיר אירצקוק מעניינת. הגדרה פושרת למדי עבור יעד שהטיסה אליו אורכת כעשר שעות. זוהי עור רוסית באופייה, עם כיכר סטליניסטית בלבה, עם כנסיות מרשימות, שוות ביקור ללא ספק, עם אנדרטות המציינות אירועים ואישים, כיאה לאחת הערים החשובות בסיביר. אך מונומנטים אלו, יפים ככול שיהיו אינם הסיבה להגיע לכאן, יפים מאלו קיימים במוסקבה, סנט פטרבורג וקייב.
יחד עם זאת, יש במונומנטים הללו, כדי להזכיר נשכחות. כך למשל פסלו של קולצ'אק, גיבור מלחמת רוסיה – יפן. רק לפני חודש שבתי מטיול ביפן, שם הצגתי את הקרב, מצדו האחר, המלוכסן יותר. עם שובי, ידעתי, מצפה לי הדרכה בתל חי, שם נדון בטרומפלדור, שקיבל ציון לשבח על חלקו במלחמה זו, בה איבד את ידו. גיבור תרבות אחר הוא שליחוב (Shelichov), חוקר אלסקה, המכונה בפיהם בחיבה "קולומבוס הרוסי". נדיה נאנחה כשהזכרתי לה את העסקה המפוקפקת שעשו הרוסים, כשמכרו לאמריקה את החבל העשיר הזה תמורת שבעה מיליוני דולרים בלבד.
אירקוצק, בירתה העתיקה של סיביר. היום מלאו 256 שנה להופעת הקוזאקים על גדות נהר אירקוצק (ובשפת המונגולים, בעליו המקוריים של השטח של סיביר – הנהר מהיר הזרימה).
מבנה האבן הראשון באירקוצק – כנסיית ״ההתגלות״ עם ציורים של סיפורי הנצרות בסגנון הביזנטי. לא הרחק משם – פסלו האידיאלי של הקוזאק עז המבט, חמוש מכף רגל ועד ראש וגם יפה תואר, שונה מהקוזאקים עליהם למדנו בילדותנו. אכן, הכול תלוי בנקודת המבט. , הדמיון הלאומי הקולקטיבי של הרוסים \, רואה בשודדים האלה את האידיאל. כמעט יפי הבלורית והטוהר.
סימון על המדרכות מוביל את המטייל בין בתיהם של שועי העיר, סוחרים שבאו לכאן בעקבות הכסף.בתי עץ של עשירים ובית אבן של שעיהו פיינברג – אוליגרך יהודי ואיש ספר דגול.
אירוח ביורטה בוריאטית. צילום: גילי חסקין; יוני 2017
סמוך לגדת האנגרה ניצב בגאון פסלו של הצאר אלכסנדר השלישי. הוא נודע כטיפוס מחוספס, השונה בתכלית מקודמיו – אביו הליברל אלכסנדר השני, ואחי־סבו אלכסנדר הראשון, שנודע כג'נטלמן רגשן ואבירי. אלכסנדר השלישי לא רחש כל חיבה לתרבות גבוהה, עדנה ואלגנטיות, והתפאר בהיותו מחוספס כמרבית נתיניו הרוסים. גישתו הישירה והחותכת הייתה גסה לעתים, אך התאימה למראהו ולתנועותיו המגושמות. אביו נרצח על ידי המהפכנים של תנועת "נרודניה ווליה", שניסו להתנקש גם בחייו הוא. אכן פעילותו הדיפלומטית זיכתה אותו בכבוד במערב וגשר על שמו נמתח בפריז, אך לו הייתי נשאל, לא הייתי מציב כאן דווקא את פסלו. לא נשאלתי. הפסל הוצב, הורד על ידי הקומוניסטים וכיום משיבים עטרה ליושנה.
מוזיאון הדיצמבריסטים איננו בית נכאת ולא מוצגים בו חפצי אומנות. אין כוונה ללהקת רוק אמריקאית בשם זה. אלא אריסטוקרטים שהקימו את הקבוצה המהפכנית הראשונה של רוסיה, והתקוממו כנגד הצאר ניקולי הראשון בדצמבר 1825. הצאר דיכא את המרד וכמה מהם הוגלו לסיביר.
הביקור בביתם מחזיר כמו במנהרת הזמן, לימי המהפכה של פעם, לא יכולתי שלא להרהר ברעיונות הגדולים שלבלבו על אדמתה של אמא רוסיה, הנרודניקים, ההליכה אל הטבע, שמשנתם האידיאולוגית הולידה אנשים כמו ברל כצנלסון, יצחק טבנקין א"ד גורדון ורבים אחרים מבני דורם. לאחר שרעיונותיהם האוטופיסטיים נכשלו, החלו לאחוז בנשק וקראו לעצמם "סוציאל רבולוציונרים", כמה ממנהיגי היישוב הושפעו מהם. ידועות במיוחד אולגה, לימים חנקין, ומניה וילבושביץ – שוחט. מבלי משים התחלתי לזמזם שירים רוסיים. נדיה הביטה בי מופתעת. עבורי היו אלו שירי תנועות הנוער ועבורה הם שירי הצבא האדום.
הייתי חסר סבלנות, סקרן לראות את ימת בייקל, עליה שמעתי כל כך הרבה. על גודלה העצום ובעיקר על צבעה הכחול והעמוק. לפני שנתיים ביקרתי ביימת חוֹפְסְגוֹל שבמונגוליה, הנמצאת על אותו קוו שבר עצמו וצבעה הכחול העמק לא מש ממני.
הקדמתי להגיע. מאי עדיין חודש חורפי. יערות של עצי אשור, עירומים לגמרי, ללא עלה ירוק וגזעיהם בוהקים בלבן. כעת מובן מדוע שגו המתרגמים מרוסית לעברית, שכינו עצים אלו "לבנה". אני מהרהר ביערות העבותים, בשפע הירוק של הקייץ וחש צריבה של החמצה.
סרגיי הנהג משתולל במהירות מאצ'ואיסטית ואני מנסה להירגע בהתבוננות בנהר האנגרה (Angra) – הנהר היחידי המנקז את ימת בייקל, שמזינים אותה שלוש מאות נהרות. גדול הנחלים עדיין מכוסות בשלג, אך הערוצים כבר פתוחים והמים זורמים. בדרך מוזיאון "פתוח", כפי שנקראים בטעות מוזיאונים קטוּרים. במקום ריכוז גדול של בתים שפורקו מהאזור שהוצף על ידי סכר של נהר האנגרה. כבר בשנות ה-50 נבנתה באזור תחנת כוח והסכר שנוצר כדי לשמר מבנים האוצרים בקירותיהם תרבות והיסטוריה. מזל שכבר אז מישהו חשב על שימור העבר. היו שם כנסיות ובתי מידות וגם יורטות חורף של הבוריאטים, בני האזור שעוד נפגוש בהם. עוד שעה קלה של נסיעה ואנו בליטסביאנקה (Listvyanka), לחופה של ימת בָּייקל – מאגר המים המתוקים הגדול בעולם.
העיירה דבוקה לצלע ההר, בולטת בבתי העץ הצבעוניים שלה. בשמשות של בית המלון שקירותיו צבועים ארגמן, משתקפת היימה הקפואה. מולנו, ביימה, מזדקר "סלע השאמאנים". לשם היו מביאים לפנות ערב חשודים בפשע כלשהו. אם שרדו את הלילה, סימן שלא חטאו. במקרה של נשים חשודות בניאוף, החוק עובד להיפך. העובדה ששרדו את הקור, מעידה על כך שחטאו, שהיימה אינו רוצה לקבלן…. באסיה קל יותר להיות גבר.
המילה הזאת, "שאמאניזם", תלווה אותנו רבות במהלך הטיול. שאמאן הוא רופא, המרפא את היחיד או הקהילה, על ידי קשר שהוא יוצר עם הרוחות. פעמים רבות הוא ממלא את תפקידו של הליצן, השחקן והנביא. אוסף של מיומנויות שאינו מוכר בחברה הממוינת שלנו. ההתקשרות לרוחות נעשית על ידי פרקטיקה של כניסה לטראנס, למצב פסיכו- פיזי אחר. המילה "שאמאניזם" מקורה באזור הזה, בשפה הטונגוזית והגיעה לאנגלית דרך הרוסית.
ראו באתר זה: שמאניזם.
מהטונגוזים נותרו מעט מאד. הרגליהם להינשא בתוך שבטם בלבד, שהביא למאגר גנטי מוגבל וסיבות אחרות גרמו לכך שייוותרו מהם רק כמה מאות.
אנו מבקרים במוזיאון של המקום ובעיקר בהשוואות בין ימת בייקל לבין ימות מפורסמות אחרות, במיוחד לימת טנגניקה שבמזרח אפריקה, המזכירה אותה בצורתה, גם אם לא בגודלה. אקווריומים שונים מציגים דגים מכאן ומכאן. עולם טרופי מול עולם סוב ארקטי. רכבל לוקח אותנו אל על, לפסגת הר Chersky. היימה נפרשת למרגלותינו במלוא הדרה, אלא שהיא קפואה עדיין. היכן הכחול העמוק שכל כך מאפיין אותה? נדיה ממהרת לנחם ולהסביר שעבר עליהם חורף קשה במיוחד והאביב בושש לבוא. עוד אשמע את ההסבר הזה פעמים רבות במהלך השבועיים הקרובים. אנו יורדים במהירות אל העיירה, משוטטים בין בתי העץ שלה, מבקרים בחווה לגידול כלבי האסקי ואחר הצהרים פוסעים אל השוק המקומי, שם נהנים מקליידוסקופ הפרצופים שנראים בו. מכול עבר מביטים בנו רוסים סמוקי לחיים, בוראיטים מלוכסני עיניים וגם בני אסיה התיכונה, שהשתקעו כאן בימים של ברית המועצות. ימים רחוקים שנראים לרבים כמו חלום רע ולאחרים כמו גן העדן האבוד.
מרבית הסוחרים הם טג'יקים, אוזבקים או קירגיזים. האחרונים הגיעו מכאן, לא בדיוק מכאן, אלא מצפונה של סיביר והתיישבו בין הרי טיין שאן להרי פאמיר. בפרץ של נוסטלגיה אני אוכל אורז אוזבקי ושיפוד על האש ומטייל לאורך היימה שדומה וגליה קפאו והותירו שובל של קצף קפוא על החול. זוגות פוסעים חבוקים ומתבוננים המחטי הקרח המזדקרות לאורך החוף. אני שולח רגל ושובר אותם בפצפוץ קולני. בדוכנים מאולתרים יושבים מקומיים, שותים וודקה ואוכלים דגים שנקנו לפני כחצי שעה ונצלו על הגחלים. אנשים מנופפים לי לשלום ומזמינים אותי לכוס משקה. לאחר סירוב מנומס אני יושב איתם, ממלמל כמה מילים רוסיות וכטוב לבי בוודקה, מתחלי לטעום גם מדגים. פתיחה טובה לטיול נהדר.
התבוננתי ביימה, בספינות שנלכדו בנמל בצבתות הקרח ודמיינתי איך הכול יכול להיראות אחרת, כשהכול זוהר בכחול ושוליו רקומים בירוק. יעברו כמה ימים עד שאלמד להעריך את הקסם של רצפת הקרח הענקים ואת המראה הנוגה של היערות בשלכת.
זוהי יימה ענקית. הנתונים המספריים מפתיעים: אורכה 636 ק"מ, רוחבה כ-80 ק"מ ושיטחה כ-31,500 קמ"ר. גדולה פי אחד וחצי ממדינת ישראל. עומקה המרבי 1,637 מ' ועומקה הממוצע 758 מטר – העמוק באגמי העולם. נפח מימיה הוא כ-23,600 ק"מ מעוקב, וההיא מכילה כ-20% מכמות המים המתוקים העיליים בעולם כולו. ימת בייקל נחשבת לאחת הצלולות שביימות העולם ואף ל"זקנה" שבהם, היא נוצרה לפני 25-30 מיליוני שנה, בקוו שבר, בדומה ליימת טנגניקה שבמזרח אפריקה. מתברר כי מתחת לקרקעית היימה ישנה שכבה של משקעי סחף בעומק של כ-7 קילומטרים, שהצטברו במהלך השנים. משמעות הדבר היא שתחתית בקע הבייקל היא בעומק של כ-9-8 קילומטרים מתחת פני היימה וזהו הבקע היבשתי העמוק ביותר בקליפת כדור הארץ. בקע זה הוא צעיר במונחים גיאולוגיים ומתרחב בכ-2 סנטימטרים מדי שנה.
היימה, המוקפת הרים, הוכרזה כשמורת טבע וכאתר מורשת עולמית. בידודה, גילה ועומקה תרמו להיווצרות פאונה עשירה ומיוחדת של מים מתוקים. ביימה חיים 1085 מיני צמחים ו-1550 מיני בעלי חיים, מהם מעל ל-60% אנדמיים. הם מהווים מוקד חשוב לחקר האבולוציה. זהו אחד המקומות העשירים במיני אורגניזמים בעולם כולו ומשום כך זכה לכינוי היומרני משהו" "הגלפגוס של רוסיה". שפע הדגה הוא אולי זו הסיבה לשמה הטורקי – מונגולי: "האגם העשיר". היימה מוזכרת בטקסטים הסיניים העתיקים בתור "הים הצפוני", בלבו של מחוז Xiongnu. היו שנים שהאימפריה הסינית הגיעה עד לכאן. המקום לא היה מוכר לאירופאים עד שהתחילו המסעות הרוסיים לחקר סיביר במאה ה-17. האירופאי הראשון, Kurbat Ivanov, הגיע לכאן ב-1643. ואחריו הגיעו רבים, שהפכו את המחוז המונגולי משהו, למחוז רוסי.
מרבית התיירים באים לליטסביאנקה כדי לנסוע ברכבת הטראנס סיבירית, לייתר דיוק בקטע מיוחד שלה, שיצא משימוש כבר ב-1952 ומסיע תיירים בלבד. בקטע המדובר, בקצה של ימת בייקל, עוברת הרכבת על פני 33 גשרים ובתוך 200 מנהרות. מעבר להישג ההנדסי מעורר הרושם ומעבר לנופים היפהפיים של היימה, יש משהו מרגש מעצם הנסיעה ברכבת ששמה התקשר בתודעה למחוזות עלומים, עליהם שמעתי כילד ולא האמנתי שאגיע אליהם. הרכבת מחברת את רוסיה האירופית לסין, למונגוליה ולחבלים הרוסיים המזרחיים. הרכבת משמשת להסעת נוסעים ומטען, ובעתות מלחמה שירתה את רוסיה (ולימים את ברית המועצות) להעברת אספקה לחזית.
הכול התחיל עם הקמת וולדיווסטוק בשנת 1860 ובכך התגשמה שאיפה ותיקה של רוסיה לעיר נמל לחוף האוקיינוס השקט. עד 1880 התפתחה ולדיווסטוק לעיר נמל ראשית, ותוך זמן קצר התברר כי רב הצורך בתחבורה נאותה בין החבלים המזרחיים והמערביים של רוסיה. ב-1891 החלה הנחות מסילת הברזל, תחת פיקוח שר האוצר דאז, סרגיי ויטה. בדומה לבניית קו הרכבת בין החוף המזרחי לחוף המערבי בארצות הברית, החלו בוני הקו הרוסים לבנותו במקביל משני קצותיו לכיוון אמצע המסלול. ב-1883 הגיעה הרכבת הראשונה לאירקוצק ולחופי ימת באיקל. יישובים רבים הוקמו לאורך המסילה בעקבות הקמת קו הרכבת. אוכלוסייתם הכוללת מונה כמיליון נפשות.
פרויקט בניית המסילה בוצע בעיקר על ידי אסירים בעבודת כפייה ועל ידי חיילים רוסים. ימת בייקל, 60 קילומטר מזרחה לאירצקוק, הייתה אחד המכשולים הגדולים בבנייה: עקיפת היימה הייתה כרוכה בהארכה ניכרת של הקו, ואילו בניית גשר לא הייתה אפשרית. המסילה הסתיימה משני צדי הימה ומעבורת מיוחדת, שוברת קרח, נקנתה באנגליה כדי לשאת את הנוסעים מרכבת בצד אחד של הימה לרכבת שנייה בצדה השני. בחורף הוסעו הנוסעים והמטען על גבי הימה הקפואה במזחלות, עד שהושלם ענף המסילה מצדה הדרומי של הימה. עם השלמת קו נהר אמור צפונה לגבול עם סין, ב-1916, נוצר רצף של פסי רכבת מסנט פטרבורג עד ולדיווסטוק – 9288 ק"מ. קו הרכבת הארוך בעולם.
הנסיעה שארכה שבועיים עד שלושה שבועות לפני כמאה שנה, אורכת כיום שבוע, אולם נוסעים רבים, ובעיקר התיירים שביניהם, מעדיפים לערוך חניות ביניים באתרים שלאורך מסילת הברזל. במסעה חוצה הרכבת שבעה אזורי זמן מקומי, אך בתוך הרכבת מחושב הזמן על פי שעון מוסקבה, כתוצאה מכך הולך וגדל פער הזמנים המלאכותי בין יושבי הקרונות לבין האנשים בחוץ.
התיירים באים כדי לטעום משהו ומסתפקים בנסיעה בת יום אחד, לאורך אחד הקטעים האטרקטיביים של הרכבת. הנסיעה נוחה להפליא, אולי נוחה מדי. יש בה משהו סטרילי מדי. מלוקק מדי. מרבית התיירים הם רוסים, שעבורם זהו ביקור ראשון וסביר להניח שיחידי. חופשה בסיביר יקרה להם יותר מחופשה באירופה. מעת לעת עוצרת הרכבת והנוסעים מתקבצים סביב מדריכה מקומית הצורחת לתוך מגאפון, נתונים מספריים כאילו או אחרים או מהללת את הישגי הבנייה. ויש מה להלל. המסילה עוברת בפס צר בין הצוקים לבין היימה. חוצה גיאיות ונעלמת במדרונות. קשה להאמין כיצד הצליחו, בראשית המאה העשרים, להתגבר כך על מכשולי הטב, עם הרבה דינמיט והרבה ידיים עובדות. אני מהרהר כמה טרגדיות מקופלות בין הסלעים.
האוכל המוגש ברכבת מזכיר בטעמו את האוכל במטוסים ואני מעדיף לאכול בורשט באחד הכפרים. מרק סלק לוהט, עם כפית נדיבה של שמנת ולצדה מלפפון כבוש תוצרת בית. הכול נשטף בוודקה כמובן.
כעבור שבע שעות של נסיעה ועצירות לסיור והסברים, מגיעה הרכב לתחנת סלודיאנקה (Sludyanka). מבנה התחנה מרהיב ובנוי כולו משיש. מרבית הנוסעים אצים כדי להצטלם ליד המבנה, או להציץ בכנסייה הסמוכה, שכיפותיה בצורת בצלים. לאחר שסימנתי את הV"" ההכרחי וצילמתי את התחנה, מצוות אנשים מלומדה, עליתי על הגשר וצפיתי בעשרות הקרונות המסיעים עצים שנכרתים בכמויות ענק ביערותיה של סיביר. האם אינם מבינים שגם המשאב הזה דינו להיכלות. האם גורלם של יערות הגשם של תאילנד מאיים גם על הטייגה של סיביר? הרוסים השמידו, בשם הפיתוח, את ימת ארל, שהיתה אטרקציה נופית ואתנית. בעבר זיהמו את ימת בייקל. מה היעד הבא בתור? איזה ערך טבע נוסף ייעלם מפני הקדמה?
המשכנו בנסיעת רכבת חזרה לאירצקוק, כשאני הולך שבי אחר כדור השמש הכתום הצובע את היימה בגווני תפוז. מצאתי את עצמי מהרהר בספר סיביר של הסופר הפיני טימו ק' מוקה: "לרגע השמים עודם צלולים ובהירים מעל לנהר וגם מאחוריו, אך ככל שהלילה יורד עוד ועוד הם הולכים ומתכהים, עד שהשמש הנעלמת לפרקים מאחורי הגבעות עולה מעלה מעלה ומחממת שוב. העצים נוטים צפונה באור הלילה ועומדים כך אילמים ונטולי כל ארשת, עד הבוקר". אמנם, הספר אינו מתייחס לחבל הגיאוגרפי סיביר, אלא לכפר בלפלנד, אך התיאור מתאים להפליא והאסוציאציות מוצאות את דרכן בעצמן.
ביום המחרת אנו נוסעים צפונה, לאי אולחון (Olkhon). אפשר להגיע לכאן ברחפת מאירצקוק. לא רלוונטי במקרה שלנו. אנו גומאים את המרחק במכונית. הנוף ערבתי. דומה ועזבנו את רוסיה ואנו במונגוליה. בדרך עוברים מנזר בודהיסטי קטן. הנזיר, לבוש ארגמן, פותח לנו את המקום ולפנינו מנזר טיבטי לכל דבר עם תמונת הדלאי לאמה ועם פסלו של הרפורמאטור הגדול צוֹם קה פה, מי שייסד את מסדר צהובי המצנפת בטיבט. מתברר שהבוריאטים היו פעם כולם בודהיסטים ובמהלך השנים הפכו חלקם לנוצרים. חלקם שמרו על מורשת אבותיהם ולאחר המהפכה הקומוניסטית עברו דיכוי דתי, כמו נוצרים, מוסלמים ויהודים. במבט ראשון המקום נקרא ה קצת סוריאליסטי: מנזר טיבטי ברוסיה. בהמשך, עצרנו לסעוד במסעדת דרכים קטנה. אכלנו צ'יבוריק (Chiburik) – בצק מטוגן ממולא בשר ופוזי (Pozi) כיסונים – מזכירים את ה"מוֹמוֹ" הטיבטי. טעים וזול.
מכיוון שהיימה עדיין קפואה, אנו מגיעים לאי בהוֹבֶרְקרָפְט – מין רחפת המחליקה על הקרח במהירות מסחררת, וחיש קל אנו מגיעים לנמל האי. במקום ממתין לנו הנהג אנטולי, מאותו גזע קדמון של איכרים רוסיים, שהקולאקים של תל עדשים נראים לעומתו כנערי מקהלה. לאחר שלחצתי את ידו הבנתי מדוע אומרים שליהודים אין ידיים חזקות. אנטולי, בן ונכד למהגרים, חי כול ימיו באי הקטן, ששטחו 72 קמ"ר והוא הגדול מבין 27 האיים שביימה. לא הרחק מהנמל, בור ענק שנוצר מנפילת מטאוריט ומראש ההר נשקפת תצפית נהדרת על המצוקים הנופלים אל הקרח. בדרך עצרנו לתצפית על האיון Ogoi, שם הוקמה ב-2005 סְטוּפָּה ענקית, האמורה לשמש כיעד לעליה לרגל לבודהיסטים מכול העולם.
אנו נוסעים בקו התפר, בין האזור הדרומי, המיוער, לאזור הצפוני הקירח. אני מתבונן באכזבת מה בעשב הצהבהב ומדמיין כיצד הוא נראה ביולי, כשהכול ירוק. גם אנטולי מקונן על החורף הקשה ועל האביב שאחר להגיע. הוא מצביע בהתרגשות על פרח סגול ענוג למראה שנקרא Podsnezhnik . הוא הראשון לפרוח מבין פרחי האביב והוראתו "מתחת לקרח". אכן, אנו נוסעים בין שלוגיות ומעת לעת נתקלים בסנאי אדמה ביישן, או בבז שמסתחרר מול עינינו. סימני הפיתוח ניכרים. במקומות רבים צצים בתי הארחה. בעוד מספר שנים יקומו כבר כפרי נופש, במקום דרך האספלט ייסלל כביש, אל אז ייעלם הקסם.
חוזיר (Khuzhir) הוא הכפר הגדול היחידי באי. התמקמנו בבית הארחה הנקרא Jemchujina Olkhon (פנינת אולחון), שם יומרני מעט למקבץ של בקתות עם שירותים בחוץ. חצינו את הכפר השמם למראה. מתברר שבקיץ הוא הומה אדם. מאות תיירים, רוסים ברובם, מגיעים לכאן כדי ליהנות מהצוקים, הכחול העמוק ומהשקט היחסי. הם נוהגים לרחוץ במים שהטמפרטורה שלהם מעפילה באוגוסט למרומי º15מעלות…
האטרקציה הידועה ביותר באי ואחת התמונות המפורסמות של היימה היא בסלע השאמאנים בורחאן (Burhan). שני גושי סלע ענקיים הבולטים מתוך קוו המים ממש. המסורת מספרת על שאמאנית, שהיטיבה לעשות בכשפיה, עד שעוררה את זעם האלים, אולי בגלל היבריס שתקף אותה. יום אחד הגיעו חסידיה, לסלעים למרגלותיהם ישבה ולא מצאוהה עוד. את געגועיהם מבטאים המקומיים במנחות שונות, בעיקר בקבוקי וודקה ובקשירת סרטי בד צבעוניים. המשכנו לטייל על הצוקים הנופלים אל החוף ומשם אל חוף הרחצה החולי, שם נותרה צורת הגלים קפואה בקרח. הייתי נותן הרבה להחליף את הלבן האינסופי בכחול העמוק עמוק של בייקל.
לקראת ארוחת הערב. נתקלתי לראשונה ב"בָּניָה" הסיבירית". מעין סאונה המחוממת בגזרי עץ. לקראת ערב, כשהטמפרטורות מתחילות לרדת, אני נכנס לכוך הלוהט, יוצק מים רותחים לגיגית, מצנן אותם מעט במי קרח, שופך על עצמי מים בטמפרטורה הרצויה ומקרצף את גופי. מעת לעת חובט על גבי בענפי צפצפה, להזרמת הדם או השד יודע מה. לאחר שאני נקי כדבעי אני שוכב על אחד הדרגשים וברגע שגופי מחשב לרתוח, אני יוצק עליו מים קפואים, המצמררים אותי. אני רועד לרגע, מתמכר לחום ושוב מצטמרר, מים קרים וחמים חליפות. לרגע נדמה לי כי מדובר בווריאציה סיבירית לסדאו מאזו….
יום המחרת הוקדש כולו לאי אולחון. עצרנו מול סלע שצורתו כצורת ומול סלעי "Treia Brata", מילולית: שלושת האחים". מספרים על נערה יפה ששרכה רגליה וברחה מבית הוריה. לבקשת אביה הפך השאמאן המקומי את שלושת אחיה לעיטים והם יצאו לחפשה. לאחר שהתגלתה, סיפרה להם אחותם האובדת על אהבתה הגדולה לגבר ממעמד חברתי נמוך והתחננה בפניהם שלא יעמדו בינה לבין אושרה. לבם נכמר עליה ובשובם שיקרו לאביהם שלא מצאוהה. האב, שאמאן אף הוא, גילה את השקר ובזעמו הפך אותם לסלעים. מעבר למסר החינוכי יש במקום ובסיפור כדי להעיד על המורשת השאמאנית רבת הפנים של עמי סיביר.
במקום אחר, נראים סימנים של בניית נמל. כמה גושי בטון מתוכם מזדקרים עמודי ברזל חלודים. מזכרת כעורה לימים עברו. אסירי הגולאג הם שהציבו את העמודים הללו. ובכל זאת, מזכירים לנו מארחינו, סיביר, ששימשה כבית כלא ענק, היתה רחוקה ממרכז השלטון, ובאזורים מסוימים היתה אחיזת השלטונות רופפת יחסית; לפיכך, היא שימשה גם כמקום מקלט לאנשים שביקשו לעצמם שמץ של חירות. הפועלים נשלחו לכאן מפולין הרחוקה, בעידן שלא היו בו דואר אלקטרוני והודעות טקסט סלולאריות, משאירים מאחוריהם משפחה, חברי וזיכרונות. כאשר השתחררו, לא השיגה ידם לשלם את הוצאות המסע והם נשארו כאן. אני מנסה להתנחם בכך שנרתמו לבצע משהו מועיל. נזכר בסיפוריו של סבא על הפועלים החופרים שורה ארוכה של בורות במשך כול היום ומצטווים לסתום אותם ביום המחרת.
כך המשכנו, תוך עצירה לתצפיות על הסלעים והאגם הקפוא, אל כף חובוי (Hoboi) שבקצה הצפוני של האי. הלכנו ביער דליל, בתוך בליטת סלע שהזדקרה לתוך האגם. המצוקים כאן תלולים במיוחד וסביבנו רק היימה. תחושה של סוף העולם. ישבנו על חרטום הסלע, רגלינו באוויר והתבוננו בקרח. לעתים, כך מספרת נדיה, מגיעים לכאן כלבי הים, שוברים את הרח ומוציאים את אפם כדי לנשום. הם יפים שמיוחד, בפרוותם הלבנה, בעונת החורף.
אנטולי הכין לנו ארוחה של מרק, מדגים שדג במו ידיו, מתחת לקרח. המרק "עבר" עם הרבה וודקה. אין ספק שאנטולי נהג מוצלח יותר מאשר טבח. תוך כדי ארוחת הצהרים הוא הספיק לפרוש בפני את מורשתו הפוליטית, אותה חולקים מבוגרים רבים ברחבי רוסיה: סטלין היה חזק ומשום כך טוב; גורבצ'וב היה חלש ולכן רע. כל ייתר המושלים, מפיוטר הגדול ועד מדבדב, מקומו על הסקאלה לפי הפרמטרים המורכבים הללו. נדיה הסמיקה במבוכה. בדרך חזרה נסענו בעקבות הפרות השבות מן המרעה. היו אלו רגעים קסומים של שמים כתומים, לבן בשלל גוונים וצלצולי פעמונים, שהעבירו בי תחושה של געגוע. עד כמה שידוע לי, יונתן גפן מעולם לא היה כאן ובשירו על נטשה ופייר ערבב בין סיביר לדנובה הנמצאת במרחק אלפי ק"מ מכאן ובכול זאת, הצליח להעביר משהו מן התחושה:
"בללייקה וודקה בערב
השדות ושריקת רכבות
הכל כבר נראה שם אחרת
וסיביר זה לא רק ערבות".
בצדה השני של היימה נמצא מפרץ Chivurkay. בקיץ, נפליג לשם היישר מכאן. יום של שייט לאורך המצוקים, בין איונים וסלעים. כעת, היימה קפואה מכדי לשוט עליה ומעטה הקרח שביר מכדי לנהוג עליו. לקראת ההפשרה הצפויה הפך הקרח ללבן, אולם בחורף, מינואר ועד מארס, שכבת הקרח שקופה כזכוכית ובוהקת, בעיקר בימים בהירים. ניתן לצפות דרכה פנימה, כמו באקווריום, אל הכחול העמוק הזה. לא נותר לי אלא לדמיין את השייט הקסום בין עשרות הגוונים של הכחול, את עופות המים ואת כול מה שהיימה הזאת יכולה להציע בימות הקיץ.
בליית ברירה, חזרתי לאירצקוק ונממנה המשכתי ברכבת לאולן אודה Ulan Ude)). גם כאן מדובר ברכבת הטראנס סיבירית. נסעתי במחלקה שנייה, עם עוד רוסים רבים המתנייעים כך בארצם הענקית. בכול קרון מייחם עם מים רותחים, לשתיית קפה או תה. נוסעים רבים עומדים וצופים בנוף הנשקף מן החלונות. חלקם נוסע כבר מספר ימים. להפתעתי הם חברותיים, סקרנים וממהרים להציע תה או וודקה. מתקשה להאמין שסיביר יכולה להיות ידידותית כל כך. לאחר כשבע שעות של נסיעה, הרכבת עוצרת במחוז חפצי. מרגיש ששבעתי רכבות ומהרהר בנוסעים של המאה הקודמת שהעבירו שלושה שבועות בנסיעת רכבת בכול כיוון. ירדתי נרגש משהו. אני אוהב תכונה של תחנות רכבת. אנשים יורדים, אחרים עולים, פרידות מכאן וקבלות פנים משם.
אולו אנדה היא בירת הרפובליקה הבוריאטית. שם "מפוצץ" משהו ומעורר ציפיות. המציאות בשטח, מינורית יותר. למעט מונומנט של אשה, המסמלת את האם הבוריאטית, מתנת מונגוליה הסמוכה, לא ניכר בעיר שוני מכול עיר רוסית אחרת.
בלב העיר כיכר סטליניסטית באופייה ובה פסל ראש ענקי של לנין, הנחשב לגדול בעולם. הרעיונות האוטופיסטיים של מארכס והתאמתם למציאות הרוסית על ידי לנין, הושלכו מזמן לפח האשפה של ההיסטוריה. ובכול זאת, הפסל עוד כאן, גדול, קר, מרוחק ודומני שאפילו מאיים. הרוחב הראשי ססגוני ומלא חיים. קְסוּשָה – המדריכה המקומית – מצביעה בגאווה על הבית בו שכן פושקין, שהתרפק אף הוא על הרומנטיקה הסיבירית.
ליד הקתדרלה הגדולה, כנסיית אם האלוהים, מצויים בתי מידות מרהיבים מעץ, שתריסיהם גדולים ומגולפים להפליא. מתברר שגודל החלונות מצביע על עושרו של אדם, שיכול להרשות לעצמו להשקיע יותר משאבים בחימום ביתו. שכנו בהם סוחרים. 40% מהם, כך מספרים, היו יהודים. חלקם אפילו לא ממוצא רוסי. הם הגיעו לכאן מפולין ומליטא, בעקבות הפרנסה. עד לגל העלייה הגדול של שנות ה-70, מרבית המנהלים של בתי החרושת היו יהודים. תוך כדי טיול מתברר כי סוכנת הנסיעות נטשה דוברת עברית. סבה, כך היא מספרת היה יהודי והודות לפירוש הנדיב של חוק השבות הגיעה עם בעלה לארץ. לאחר כמה שנים של ניסיונות קליטה, חזרו לכור מחצבתם.
לאחר שיטוט קצר ברחובות ובעיקר בשוק הסיטונאי, ההומה, ססגוני ומסודר להפליא, יצאתי עם המדריכה המקומית ועם הסוכנת נטשה, אל Ivolginsky. זהו המנזר הבודהיסטי הגדול ברוסיה. בלב הערבה, למרגלות גבעות מוריקות, ניצב מנזר ענק, בולט במבנים הצהובים ובגגותיו האדומים. מונגוליה במיטבה. למרבית ההפתעה, המנזר נבנה בתקופתו של סטלין, בהיתר מיוחד. התבוננו בטָנְקוֹת התלויות על הקיר. בכמה מהן מוצגות סצנות ארוטיות, הממחישות את היאב והיוּם, ווריאציה טיבטית ליינג והיאנג הסיני. האל הזכרי והאנרגיה הנשית שלו מתמזגים בתנוחות פראיות של הזדווגות. בטיבט הטנקות הללו מוצגות לראווה במקדשים ואילו כאן, הצניעות שולטת והיחסים האסורים מכוסים.
סובבנו את גלגלי התפילה והענקנו תרומות לרוב, המשכנו לכפר לכפר הבוריאטי אצאגאט (Atsagat). מזכיר להפליא את מונגוליה, רק מתקדם יותר, מפותח יותר, לאחר שנים רבות של תירבות רוסי, ללא הקסם התמים של השכנים מדרום. ביקרנו ביוּרְטְה של ז'נייה, צעירה ויפה, שקיבלה אותנו במאור פנים והסבירה על אורחות החיים של הבוריאטים. מרביתם לא היו נוודים של ממש, אלא נוודים למחצה, שמדי קיץ היו מקפלים את מסגרת העץ של היורטה ואת הלבד המכסה אותה, מעמיסים אותם על גמל או משאית, מקימים אותה בהרים, שמקום בו גדל עשב רענן ומקפלים אותה עם בוא החורף. אז היו יורדים ליורטת הקבועה שלהם, הבנויה עץ.
שתינו את התה הטיבטי, שטעמו בחיכי מזעזע, וטעמנו מהתקרובת שהגישה. ז'ניה עודדה אותנו להכין את הכיסונים בעצמנו. הדבר נראה פשוט להפליא, אולם התוצאות שיצאו מאצבעותי גרמו לי לגנוז את מועמדותי לתפקיד שף של מסעדה מונגולית. מתברר שכאשר באות קבוצות של מטיילים ז'נייה מתפעלת אותם בבניית יורטה. הביקור מעניין, אך רחוק מהקסם המונגולי. מלוטש מדי. ניכר על בגדיה המסורתיים של ז'ניה שהם בחזקת בגדי עבודה, לצורך קבלת תיירים. יחד עם זאת, הביקור הזה, ממוסחר ככול שיהיה, מהווה הזדמנות טובה להביא את סיפורם של הבוריאטים. לאחר הארוחה הטובה, ישבנו למשחק שולחן, בעצמות גב של כבש, שעוצבו בצורת בעלי חיים. למותר לציין, שז'ניה המתורגלת במשחק והתאמנה בלילות ארוכים וקרים, הביסה אותנו בקלות.
בקעת סלנגה. צילום: גילי חסקין; ינוי 2017
נסענו משם לאורך בקעת הסלנגה (Selenga). עצרנו למרגלות גבעת Omulevka (על שמו של האומול, דג בייקלי מקומי, אנדמי ליימה). טיפסנו לראש הגבעה, שם ידעתי ממתינה לי תצפית מרהיבה על הבקעה היפה של הסלנגה ומקדש שאמני בתוך סלעים, שצורתם העניקה לו את הכינוי "האריה הנם". אכן בכול הדתות, נוצרת קרבה בין הרים לאלוהים.
המאמינים הישנים. צילום: גילי חסקין, יוני 2017
למרבה ההפתעה, הדבר הראשון בו נתקלו עיני היו שתי נשים וגבר, לבושים בבגדי ייצוג והנעימו בקולם בזמר, שהזכיר במעט את שירי ה"גבעטרון". יום קודם הסברתי למארחות שיש לשמור מידע בסוד, כהפתעה עבור המטיילים והם הדגימו עלי את מיומנותן החדשה. החבורה המצומצמת שזימרה למעני, מעל הבקעה הציורית של הסלנגה, היא חלק ממקהלת "המאמינים הישנים". בשנים 1666-1667 נערכו כמה רפורמות בכנסיה הפרבוסלאבית, בהשראתו של הפטריארך ניקון, שנתמך על ידי הצאר אלכסיי הראשון, במטרה ליצור הרמוניה בין חלקיה השונים של האימפריה ולהשתמש בדת כדבק המאחד אותם. השינויים הללו טקסיים ברובם ונראים כשוליים למבקר מבחוץ, אך כמו בדרך שינוי כזה, היו שהתנגדו היו נכונים לשלם מחיר גבוה כדי לשמור על עקרונותיהם ומסורתם. הם הוגלו לפולין, אך במאה ה-19, כשהאימפריה הרוסית הגעה גם לשם, הם הועברו לסיביר. כך צד הצאר שתי ציפורים באבן אחת: גם נפטר מאלמנטים לא רצויים וגם יישב את סיביר בכמה עשרות אלפי אנשים חרוצים, שעשו בה חייל. כמו הגרים הרוסים אצלנו, היו אלו אנשי אדמה חרוצים, שבנו בתים יפהפיים, עיבדו את האדמה ואפילו צברו נכסים.
נסיעה קצרה לכפר Tarbagatay. ביקור במוזיאון המתוחזק על האב סרגיי, ששערו הארוך אסוף במין "זנב סוס". המוזיאון שהקים מזכיר מעט את "אדם ועמלו". משם, המשך לכנסיה, שם הוסבר לנו שהמאמינים הישנים משתמשים רק באיקונות צבועות ביד ולא בהדפסים. נו זהו כנראה כאמור שולי, עבורם זה היה עולם ומלואו. ביקרנו בבית טיפוסי המדהים בניקיונו ובאסתטיקה שלו. מימי לא ראיתי משק חקלאי כה מטופח עם מלונת קייץ ומלונת חורף לכלב, עם חצר "מלוקקת ממש" ואפילו דיר חזירים מצוחצח. אקורד הסיום של הערב היה ארוחה בביתה של גלינה, כוכבת הלהקה ומורה לספרות רוסית. בעלה, אלכסיי, שר בלהקה אף הוא ושניהם מצטיינים ביכול ווקלית מרשימה. בטוב ליבנו ביין, זמזמתי להם נעימות רוסיות, והם, לאחר שהצליחו לאתר את המקור מבעד לזיופים שלי, הנעימו את קולם בזמר רוסי.
מקהלת המאמינים הישנים. צילום: גילי חסקין, יוני 2017
גם לאולן אודה יש מוזיאון קָטוּר. גדול ומגוון להפליא. במקום ריכוז של מבנים מרשימים שנאספו מכפרי המאמינים החדשים, יורטות קיץ של הבוריאטים ובעיקר מרכזי פולחן שמניסטיים. בפינה רחוקה של המוזיאון מוחזקות חיות בר בתנאים מחפירים, אך זוהי הזדמנות מיוחדת להתרשם מעולם החי של האזור, החל משועלים, דרך גמלים בקטיאריים כפולי דבשת, דובים ואפילו טיגריס סיבירי, שבגלל האקלים הקר, הוא גדול מעמיתו הבנגאלי. מתברר שעד היום קיימת באזור תיירות לשם ציד. אנשים מגיעים ממרחקים ומשלמים סכומי כסף גדולים כדי להרוג חיות בר.
לא הרחק מכאן, במרחק של ק"מ אחד בלבד, מתקיים מדי שנה פסטיבל סורחאבאן (Surkharban), המזכיר להפליא את פסטיבל הקיץ המונגולי (נאדאם). בראשית יולי, בתאריך המשתנה מעת לעת, מתקבצים תושבים מהאזור ומפגינים את יכולת שריריהם כמו את שליטתם בסוסים.
אנו מתמקמים בביתם הקט של סאשה הריינג'ר המקומי ואשתו היפה גלינה. עצמות לחייה הבולטות מסגירות את מוצאה הבוריאטי, בחלקו לפחות. היא מבשלת לנו ארוחה דשנה של דגי הומול ובשיחה שאחריה מתברר שאיננה רק מארחת אלא מדריכת טיולים, הבקיאה באזור להפליא. למותר לציין שגם בחצרם מצויה בניה סיבירית, עליה התענגתי שעה ארוכה.
למחרת יצאנו בחברתו של סאשה אל הפארק הלאומי Zabaikalsky. השמורה, כך מכריז בגאווה, נחשבת לאחת הראשונות בעולם. כבר ההתחלה מבטיחה. מי הנהר הפשירו, האוויר צלול ובמים משתקפים ההרים המושלגים. אני מצלם כאחוז אמור, מנסה לשמר את היופי, טרם שייעלם. נסענו בודדים כמעט בג'יפ של סאשה, שבעיניו המנוסות זיהה עבורנו ברבורים, עגורים, ארנבונים, בזים ואפילו, כך נדמה לי, עיט לבן.
יפה כאן. אני מתחיל בהדרגה להתגבר על האכזבה של היעדר גונו הכחול של היימה. הפרחים שייהפכו את הכול למרבד צבעוני, בחודש יולי, שלחו חלוץ צהוב. יפה, אבל בודד. אני מתחיל לעכל שגם בלבן יש יופי משלו וכדאי להתאהב במקום להתמכר לגעגוע חסר התוחלת לבלתי מושג. באחד המפרצים עצרנו לטיפוס על מגדל תצפית. במי היימה ניכרים כמה בקיעים. פה ושם מופיעים כתמים כהים במעטה הקרח ובכול זאת בתוך הלבן הלבן הזה ראינו חבורה של דייגים, שקדחו חור בקרח ותפשו שלל נכבד. לצד הדרך אגמים קטנים שהקדימו להפשיר ובמימיהם משתקפים רכסים עטורי שיבה לבנה ומסרקים של עצי לבנה חשופים ועצי אשור בצבע ירוק כהה. מולנו מזדקר רכס האף הקדוש, כינוי מקומי לחצי האי הררי החודר אל מי היימה. מתוך הים הלבן מזדקר רכס מיוער שפסגותיו מכוסות בשלג.
אתר שמניסטי. צילום: גילי חסקין, מאי 2011
עצרנו בבורטוי (Burtui) – אתר פולחן שמאניסטי. במקום פסל מעץ והרבה סרטים צבעוניים. המקומיים, בוריאטים ורוסים, בודהיסטים ונוצרים, משליכים מטבעות לעבר הפסל ומבקשים בקשות. נוצר כאן תמהיל מיוחד, רב דתי ורב אתני. מעניין שהרוסים, שהגיעו לכאן החל מהמאה ה-17 לא רק שאינם מזלזלים בפולחן המקומי, אלא מאמינים בו. חלקם חשים יותר סיביריים מאשר רוסיים. מונגוליה קרובה לכאן גיאוגרפית ומנטאלית, יותר מאשר מוסקבה.
טיפסנו לרכס סמוך לאגם, ממנו נשקף נוף מרהיב. דרך מסומנת מובילה, מרחק של יומיים הליכה מכאן, אל המעיינות החמים. לאחר טיול רגלי על הרכס, גלשנו במורד לעיניהם המופתעות של כמה דייגים מקומיים, שמהג'יפים שלהם ניתן ללמוד שהגיעו לכאן לצורך בילוי ולא לצורך פרנסה. בחופשת הקיץ החוף הזה הומה נופשים רוסיים שבאו להתענג על הכחול העמוק ועל השמש. היינו לבדנו, אנו והדייגים ויכולנו להתענג על השקט. אחד הדייגים לקח אותי לסיבוב באופנוע ים, על הקרח. כך ביקרתי בכמה איונים, התרשמתי מהמפרצים הצרים והעמוקים, השולחים לשונות לבנות לתוך ההר ויכולתי לדמיין איזו חגיגה מצפה לנו בקיץ. אז נוכל לרחוץ במי המעיינות החמים שבמפרץZmeinaya ., לטייל ברגל באי Baklany, הגדול בין שבעת האיים אשר במפרץ ולצפות בכלבי הים הבייקליים, שהם כלבי הים היחידים בעולם החיים במים מתוקים. כנראה שהגיעו לכאן עקב חדירה של האוקיינוס הארקטי שהציף פעם את הימה ונסוג. בניגוד לקרוביהם הרחוקים אריות הים, אותם מוצאים בעיקר בחצי הכדור הדרומי, היצורים המשופמים הללו, אינם נוהמים בקולי קולות, אלא שוכבים אדישים על הסלעים.
צילום: גילי חסקין, מאי 2011
לאחר הסיור המסחרר, תרתי משמע, התקבצו הדייגים סביבנו. מסתבר שהם חבריו של סאשה. התיישבנו על ספסל מאולתר, ממש לשפת היימה, אכלנו דגי הומול מיובשים וגבינות, כשאנו מקפידים לשטוף את הכול בכמויות הגונות של בירה. החברה ניצלו את השמש המלטפת לצילום קבוצתי בחצי גוף עירום ואני החריתי החזקתי אחריהם. לאחר שהתעקשו נשאתי נאום ברכה לחיי הידידות הישראלית רוסית, והיללתי את גופי המים התאומים – ימת בייקל וים המלח. ניגש אלי בחור מקומי וסיפר בהתרגשות שהוא ייברי, היינו, יהודי. סביו הגיעו לכאן מפולין. הוא אינו דובר מילה עברית וסביר להניח שאם לא יעלה ארצה, ייטמע באוכלוסיה המקומית. אם לא הוא, אז צאצאיו. חבורת הדייגים הנופשים עלתה לג'יפים החדשים שלהם, כשהם מבושמים כדבעי. החוק הרוסי מחמיר מאד עם נהיגה במצב של שכרות, אבל אלכסיי ונטשה הרגיעו אותי שמעמדם החברתי והכלכלי הרם, עשוי להיות להם לעזר במגע עם הרשויות.
צילום: גילי חסקין; מאי 2011
יום המחרת הוקדש לבקעת ברגוזין. הסיור התחיל בעיירה ברגוזין, מכאן הגיע משה נובומייסקי, שעשה דרך ארוכה מימת בייקל לים המלח והקים למעשה את המפעלים הראשונים ואת רבת אשלג. בבית הקברות המקומי ניתן לראות מצבות כתובות עברית ומגני דוד. מוזר, אני בקצה העולם וחש תחושה חמימה, פמיליארית, נוכח מציבות כתובת עברית. המשכנו עם גלינה, לראות פטרוגליפים, היינו, ציורי סלע, המנציחים בעיקר צייד. גם אלו אינם מבטאים דחף אמנותי אלא טקס שמניסטי. כמו במקומות אחרים בעולם, החל ממערות אלטמירה והציורים מתקופת האבן ועד לאוברג'ינים באוסטרליה המציירים קנגורו לפני שצדים אותו. יש אמונה, שציור של בעל חיים, מקנה לצייד שליטה עליו. הבקעה מרשימה. אדמה פורייה, שדות מעובדים, עדרי פרות וסוסים. מולנו הרכס המושלג של ברגוזינסקי ומימין רכס איקצקי (Ikatsky), הנמוך יותר ובתווך, בין הנחל לבין ההרים, יערות וכפרים בוריאטים. אנו נוסעים בכפרים. מתבוננים בפנים המלוכסנות היפות, עוצרים לרגע לחזות בבית המשתקפים במי הנחל ולעתים מחליפים כמה מילים עם התושבים. באחד הכפרים חיו פעם יהודים רבים. הם עזבו מזמן אבל כמה מהתושבים עדיין נושאים שמות משפחה יהודיים.
הבקעה שופעת אטרקציות. עצרנו ליד סלעי גרניט גדולים, שדומה וענק קדמון השליך מראש ההר אל המדרון. הסלעים נעצרו מעל הכפר סוּבוֹ ומכאן שמם: "המצודות של סובו" (Suvinsky Zamki). לי הם נראים לי כהתרוממות. נטשה הציעה בחיוך שרק אומן היה יכול לפסל כאילו צורות בסלע. סרגיי טען שזוהי מורנה קרחית; זכר לקרחון שגלש במורד וסלעים אלו הם מצבתו. אני מפקפק ועולה למעלה, לצפות על הנחל ששוליו קפואים עדיין ועל השורה הארוכה של בתי הכפר. ירדנו רגלית בעד לגשר המוביל אל הכפר. פשוט מאד. בסיסי. רחוק מהליטוש שראינו אצל "המאמינים הישנים". ארוחת צהרים נפלאה אצל Nina. אין הכוונה למסעדה או פונדק, אלא לחצר, בית קטן, חדר קטן, שולחן וכמות נדיבה של אוכל טעים להפליא. מהבשר ועד לחמוצים, הכול תוצרת בית. לקינוח לביבות עם שמנת, לא כמו זו של "תנובה" הנמכרת בסופר מרקט, אלא שמנת מופרדת מצוקה, כפי שהיו מכינים פעם בכפר יהושע. לביבות מטוגנות, מרוחות בכמות נדיבה של שמנת ומקפא של גרגירי יער, היו סיום קטלני. הרהרתי בכמויות המאיימות של הכולסטרול וניסיתי להטביע אותו בוודקה. נינה היא איכרה פשוטה שרק בשנה שעברה הגיעה לראשונה אל מוסקבה. ניסיתי לתחקר אותה לגבי השקפותיה על פוטין, אך היא נשמעה יותר מוטרדת מבני שבגרו ומסתובבים בכפר באפס מעשה, חסרי מקצוע ובוחלים בעבודת כפיים.
מזיאון קטור לתרובת הביוריאטית, סמוך לאיסט ברגוזין. צילום: גילי חסקין; מאי 2011
יצאתי לסיבוב בכפר, התבוננתי באיכרים קשיי היום וכדי לתאר את תחושתי, אני מגייס לעזרתי שוב את טימו ק' מוקה, בספרו "סיביר": "התושבות הגיבנות של סיביר, בעליהן הזקנים מתו זה מכבר, אחר כך הרגו גם את בניהן, ועתה בקרב כל האנשים שבעולם הן לא הכירו עוד אלא אלה את אלה, כי לכולן היו פנים דומות מאוד ודאגה דומה: מה מתוך ידיהן הריקות לשלוח בחבילה לחזית. לאף אחת מהן לא היו שיניים בפה, לכל היותר זיז שחור או שניים, וכשהיו הולכות יחד לסאונה ופושטות את בגדיהן, היו גופיהן כמו של אחיות: שקי העור השדופים של חזותיהן וביטניהן שהשתפלו ברפיון אל ירכיהן הגרומות. הן היו הבריות הנטושות ביותר בעולם….וכל הצעירים מתים לפני הזקנים. עד שכבר עושים ילדים ויולדים אותם ומאכילים אותם כך שיגדלו, מגיע הצו ללכת…. ואז יורים בהם שם… ואם לא המלחמה, אז מגיע מוות אחר… בכל מקרה מלאך המוות בא. אלוהים אדירים מה זה צריך להיות"
אתר פולחני בבקעת ברגוזין. סםטמבר 2013. צילום: גילי חסקין
5-6 ק"מ משם נמצאת לאבן גדולה וקדושה, עטופה בסרטי תפילה. מזבח של ממש, המושך אליו מקומיים, הבאים לקבל ברכה. מסביב כמה עמודים ועליהם סרטי תפילה. בעודי מתבונן הגיעה מכונית קטנה, ממנה יצאו אשה מבוגרת ושני גברים צעירים יותר. רוסים בחזותם. לשניים מהם עצמות לחיים מוגבהות מעט, זכר לביקור חייליו של ג'נגיס ח'אן. לצווארם הם ענדו צלב ובכול זאת, הם פסעו דוממים, הקיפו את האבן הקדושה, מלמלו משהו, השליכו מטבעות אל הסלע והסתלקו ללא אומר. הכול אסייתי כל כך בבקעה הזאת,, מונגולי כל כך. גם אם מרבית הפרצופים הם רוסיים. המשכנו בנסיעה בצדה המערבי של הבקעה המופלאה, עד למקדש הבודהיסטי Yanzhima. למרגלות ההר ניצב מקדש ציורי, פוטוגני להפליא, שגגו המכונף צבוע צהוב וקירותיו אדומים. המקדש בן חמש שנים בלבד. לא קשה לחוש את ההתעוררות הדתית. נוצרית כבודהיסטית.
גלינה המליצה לבוא לכאן בסוף חודש פברואר, בתקופת ה- Sagaalgan, היינו פסטיבל הירח הלבן, המציין את ראש השנה הבודהיסטי. בתקופה זו באים לכאן מאות ואולי אלפי חוגגים בלבוש מסורתי רוכבים על סוסיהם וממחוללים לקול חצוצרות ותופים.
פסטיבל בוריאטי, צילום: גילי חסקין, ספטמבר 2013
מהמקדש מוביל שביל אל היער. פסענו כעשרים דקות לאורך העצים המסומנים בסרטים עד למבנה מעץ הסוכך על אבן קדושה, שהדמות שעליה מחוללת ניסים, בכול הקשור לפריון. באבן ניתן לראות אלה טיבטית, שיש המזהים אותה עם סרסווטי, אלת החכמה ההינדית.
המקדש נטוע בלב עצי אורן שלגזעיהם קשורים מאות סרטים צבעוניים. למרגלות האבן הקדושה, ארגז גדול ובו בובות של ילדים. במשך דורות נוהרות לכאן נשים חשוכות ילדים ומתפללות לפרי בטן. אין די בכוונה ואף לא בתפילה. גם המטבעות לא יעזרו. כאן מראים לאלים בדיוק מה לעשות. מאגיה במיטבה.
גלינה, אשתו של סאשה ורמדריכה בזכות עצמה. צילום: גילי חסקין, מאי 2011
חזרה לאיסט ברגוזין. ערב אחרון בביתם של סאשה וגלינה. בתם הצעירה מסתירה חיוך של שביעות רצון. מחר היא תוכל לשוב לחדרה. גלינה מכינה לביבות בשמנת ואני חוזר לבניה בפעם האחרונה. למחרת אנו עוזבים ואני מלא פליאה כיצד בזמן כה קצר הזוג הזה ננעץ כה עמוק בלבי. אולי זוהי יכולת מולדת של תושבי סיביר.
במרחק של שעתיים נסיעה מערבה משם, מתנשא מעל האגם מנזר פולוסק (Posolsk). מבנה בוהק בלובנו, מרהיב בסגנון בארוק סיבירי. מצועצע משהו. מעודן בהרבה מכנסיות הבצלים שהובאו לכאן ממוסקבה. מראהו מכיוון האגם שובה לב במיוחד. המשכנו בנסיעה מערבה, כשאני מתבונן בהשתאות בעצי האשור שהנצו לפתע, בפרחים הרבים המנקדים בסגול את הדשא שהוריק לאחרונה, בבקיעים שגדלו בשכבת הקרח, בכתמי המים ואפילו בשמש שצבעה את הכול במראה כתום. עוד שבועיים הימה תפשיר לחלוטין ותרהיב בגונה הכחול המפורסם, העצים מן הסתם ילבלבו וייתפרו ליימה כסות בשלל גווני ירוק.
מנזר פולוסקי, צילום: גילי חסקין; ספטמבר 2013
אני מנסה לסכם לעצמי את רשמי המסע, החל מהמפגש עם נידה, דרך הכנסיות של אירצקוק, האב סרגיי, תבשיליה של נדיה, קולה של גלינה הנישא ברמה ומתקשה להאמין: הארץ הזו, ששימשה כמחוז גלות קודר וידוע לשמצה, מתגלה בביקור כארץ שופעת פירות, עמקים רחבי ידיים, הרים, אגמים ובעיקר אנשים חמים, משעשעים, מרתקים ומאוד רומנטיים. רשמי המסע כוללים מפגשים עם אנשים, זיכרונות ספרותיים, דיג מתחת לקרח, גיבורי מהפכה, שרידי אצולה, ממון חדש ואפילו סאונה במבנה עץ לוהט כשבחוץ שורקת הרוח.
אקורד הסיום שלנו היה הרי ארשן (Arshan) שבדרום מזרח לאגם. רכס מרהיב של הרים מושלגים, המתרומם בבת אחת מעל פני הערבה. הפעם עונת השנה לטובתי. בקיץ, מן הסתם תיעלם כסות השלג הצחורה ותיוותר בפסגות המחודדות בלבד.
פריחה מאוחרת בבקעת אולחון. ספטמבר 2013
המקום מציע שפע של פעילויות: שוק מונגולי, מנזר ססגוני עטור הרים מושלגים, שביל המפלים ואין ספור של מסלולי הליכה, גדולים כקטנים.
גילי חסקין
מרתק באמת משנה את הדיעה הקדומה על חבל ארץ זה
טיול שעושים אותו פעם בחיים
שרה מה דעתך .???
מתגעגעת…
יש עוד יעדים , מרשימים לא פחות….