גילי חסקיןטרק בהרי הסימיאן
טיול חברים באתיופיה.
ראו גם כתבה במגזין הוירטואלי של YNET: טיול להרי סימיאן. ראו גם מצגת מ טיול בהרי הסימיאן
כתבות נוספות בנושא : הגיאוגרפיה של אתיופיה ; תולדות אתיופיה בעת העתיקה ; תולדות אתיופיה בימי הביניים;
תולדות אתיופיה בתקופה המודרנית ;תולדות אתיופיה בעת החדשה
ראו מצגת תמונות : אתיופיה הקלאסית-2013
ירדנו בשביל המוביל אל הכפר האחרון. הירידה היתה לא קלה ורצופת מהמורות. גם השמש הכתה במלוא עוזה. מרחוק בלטו הצוקים המזדקרים של הרי הסימיאן (Simien), אלו שהעניקו לו את הכינוי "לוח השחמט של אלוהים". ואכן, מכול מקום מזדקרים צוקי ענק. שארית של הרי הגעש שנשחקו במשך לפחות ארבעים מיליון שנים של בלייה. כך נוצר נוף מרהיב של פסגות משוננות, סלעים חשופים, גיאיות צרים ועמוקים ומצוקים אדירים המזדקרים לגובה של מאות מטרים. זהו, ללא ספק, המקום המרהיב ביותר של הרמה האתיופית, שנוצרה כתוצאה מנזילה של לבה שעלתה ממעמקי כדור הארץ. עבורי היתה זו הגשמת חלום ישן. רעיון שנשאתי בלבי שנים רבות ועתה נקרתה לפני ההזדמנות.
ברכס הרי סימיאן נמצא ההר הגבוה ביותר באתיופיה, ראס דשאן (Ras Deshan), המתנשא לגובה של 4,620 מטרים. הפסגה הרביעית בגובהה באפריקה. עשרים פסגות בתחומי הרכס מתנשאות לגבהים של מעל ל – 4,000 מטרים. המקום מיוחד לא רק בנוף הבלתי שגרתי שלו אלא גם בעולם החי העשיר שבו: קופי ג'לאדה, הנראים כהכלאה מרתקת בין בבון לאריה, יעלים האנדמים לרכס זה, זאבים אתיופיים המזכירים במראם שועל אדמדם, דורסים שונים, בעיקר נשרים, אבל גם פרסים שנעלמו ממרבית המקומות בעולם ועוד. המקום הוכרז כפארק לאומי כבר ב-1968 והוחל בצעדים של שימור והגבלת הצייד. בשנת 1996 הוכרז הפארק על ידי אונסק"ו כאתר בעל חשיבות למורשת העולמית, ובכך נוספה תרומה נכבדה וחשובה מאין כמוה לשמירת המערכת האקולוגית העדינה והשברירית של האזור מאז נעשו ניסיונות רבים, לא תמיד מוצלחים, כדי לשתף את האוכלוסייה המקומית בשמירה על ערכי טבע ייחודיים אלה. אמנם, הרשויות האתיופיות טרם הצליחו להגיע לרמת השיתוף המוכרת מקניה, בין המסאים לבין השמורות. תושבי הכפרים החיים באזור טרם הבינו שבעל חיים חופשי ופארק נקי מכניסים יותר כסף ממנת בשר ומשדה חקלאי, אבל שיתוף הפעולה שכבר הושג, מצד חלקם של התושבים המקומיים יצר מערכת של יחסי גומלין בין התושבים לבין הפארק, וחלק גדול מהם עובד ומקיים עצמו ממתן שירותים לתיירים המגיעים לטייל במקום. יחד עם זאת, עונים הרב של המקומיים, ההתחממות העולמית והמחסור בכרי דשא ומקומות רעייה טובים, יוצרים מתח בין התושבים המנסים להתקיים לבין הגורמים המנסים להגן על ערכי הטבע. שטחו של הפארק הוא 220 קמ"ר והגישה הנוחה אליו היא מהעיר גונדר (Gondar), הידועה בארמונות ובמבצרים שנבנו בה במאה ה-17 והעניקו לה את הכינוי "קמלוט של אירופה". אישית אני חושב שיש כאן היסחפות קלה וההשוואה אל ארמונות המלך ארתור האנגלי היא קצת מופרכת, אבל לאסוציאציות דרך משלהן. כך או כך, זהו טיול מהמבצרים מעשי ידי האדם, אל המבצרים הקדומים בהרבה, מעשי ידי הטבע.
השארנו מאחורינו את גונדר, על מבצריה ועל המבנים שהקימו בה הפולשים האיטלקים בשנות ה-30 של המאה ה-20, עברנו על פני מה שמכונה כאן "הכפר הפלאשי" ומספק בעיקר מזכרת ויזואלית לפרק יהודי ארוך שנים, חלפנו על פני בית הקברות היהודי, שהוא בעצם השריד היהודי היחידי שנותר כאן, אם לא נמנה את כול אותם אלפים שאפשרות השיפור במצבם בישראל, עורר בהם רגשות יהודיים עמוקים. הנוף הבטיח טובות: משטחים צהובים של "פרח המסקל" ופסגות משוננות של רכס הסימיאן התחתון. במקום אחד עצרנו כדי לראות את מלאכת הדייש ואת הזרייה. אחד הגברים אוחז בידיו מֵזרה, הנראה כקלשון מעץ, לבעל שתי זרועות, המשמש להפרדת המוץ מהגרעינים. אתיופיה היא הזדמנות מצוינת לשוב במנהרת הזמן אל תקופת המקרא. החקלאות המסורתית, הרועים, שואבות המים. כולם מזכרת חיה לעולם שעבורנו נעלם הרבה לפני שנולדנו.
הדרך מספקת גירויים ויזואליים רבים ואנו משתדלים שלא להתעכב יותר מדי, כדי שלא להקדיש יום שלם למאה ק"מ שבין גונדר, לבין עיירת השוק דברארק (Debrak), שער הכניסה לסימיאן. במקום כמה עשרות דוכנים מעץ, בהם מוכרים את כול הטובין הדרושים לאיכרי האזור, החל מבגדים צבעוניים וכלה בכלים חקלאיים. אספנו שם כמה מחברי הצוות המקומי שנועד ללוותינו והמשכנו אל ההרים. הנוף הפך למבותר מרגע לרגע ולירוק יותר מעיקול לעיקול. בדרך לכסנו מבט מלא קנאה על הלודג' היחידי אשר בפארק. את הבקתות הללו אני מכיר באופן אישי. מקום לא רע להעביר בו את הלילות הקרים.
המיניבוס השלנו התנשף במאמציו להתגבר על המהמורות שבדרך הבוצית, עד שעצרנו במקום בשם Mikibi, בגובה של 3170 מ' מעל פני הים. האוויר הדליל הכביד על הריאות. גם הקור מורגש בשעה זו. התחלנו ללכת ביער דליל של עצי Irika Arbuvia, המזכירים מעט את הערער המוכר אצלנו, ונרקיסים שפרחו כאן בחודש מאי. מעל ראשנו דאו כמה פרסים. בארץ צריך להתאמץ הרבה ולהצטייד בטונה של מזל כדי לצפות בדורס הענק, המרהיב הזה ואילו כאן הם חזיון נפרץ. בשלב זה מנינו 13 חברים, מדריך מקומי שאת שמו קשה לשכוח, "פאנטה", שלושה מלווים נושאי קלצ'ניקובים וסבל אישי, נמוך ומקורזל שיער, בעל חיוך טוב לב, ששכרתי כדי שיישא את המחשב והעדשות. נאמנותו וחביבותו זיכו אותו בשם "ששת", בהשראת רובינזון קרוזו.
מכול עבר הופיעו בבוני ג'לאדה המיוחדים לפארק. להקות של יצורים חביבים, פחות תוקפנים מקרוביהם, בבוני הסוואנה. הם יושבים על עכוזם ותולשים עשבים בשתי ידיהם. כפות הידיים של שלהם מצוידות באצבעות קצרות וחזקות שלהן ציפורניים קשיחות המותאמות לחפירה ומעניקות להם יכולת של מריטה ותלישה של עשבים במהירות מספקת. מכיוון שמדובר בדיאטה דלת נוטריינטים, הם זקוקים לכמויות עשב ענקיות, שיספקו אנרגיה לפעילותם. פרוותם דמוית המשי של הזכרים, שצבעה חום – שוקולד מוזהב, מכסה על גוף רזה ודל שומן. אורך שיערם מגיע ליותר מ –40 ס"מ, והוא כה דק עד שרוחות קלות ועדינות השכיחות בגבהים האלה מעיפות אותו כגל. כשזכרי הז'לאדה "דוהרים" באזורים העשבוניים, פרוותם מתבדרת ברוח ומשווה להם מראה מלכותי. פניו של הזכר אפורים – כהים ומקומטים, יש לו רעמת שיער, ומעל פיו ולצדיו גדל מעין שפם. על החזה שלו מופיעים כתמים אדומים גדולים. לזכרים זקנים יש מעין כיפה עם שיער ארוך שלעתים משתרבב על הקרקע בעת שהם יושבים. זרועותיו של הזכר מכוסות פרווה שחורה מבריקה כקטיפה. גבו מעוגל בעקמומיות, והוא בעל מצח עמוק המזכיר את מבע פניהם התבוני של קופי – העל "האנושיים". לכול זכר ראשי שובל של נקבות וגורים ומסביב, במעגל מרוחק יחסית, עדר של רווקים החומד לו את השלל. מישהו מתקרב יותר מדי לדעת המנהיג והוא מתנפל עליו בנשיכות. הנקבות מתבוננות מהצד, אומדות את כוחו של מנהיגן ושם הצעירים הקוראים תיגר על מנהיגותו. בבוא היום יכתירו אחד מהם ליורש.
שעות אחר הצהרים אינן נוטות חסד להרי הסימיאן. הערפילים מכסים את הנוף ואנו מגיעים באור אחרון למחנה Sankaber, הנמצא ברום של 3250 מ'. במחנה כמה ביתנים המשמשים כמטבחים לקבוצות, שירותים ולא יותר מכך. צוותי המטבח הקדימו להגיע ותוך כשעה אנו מצטופפים באוהל גדול יחסית, לארוחת ערב משותפת. הקור אופף את המאהל ואותנו ושולח זרועות מקפיאות המיטיבות לחדור מבעד למעילים.
בבקר המחרת זרחה עלינו השמש ושלחה קרניים טובות, עדיין קרירות, דרך כיפת השמים הכחולים. כבר בתחילת המסלול הגענו למקבץ גדול של ילדים, יושבים בשקט, כשמבוגר אחראי מהסה אותם במקלו. על המחצלת ממול, הונחו עבודות יד מקומיות, בעיקר קלועות. לאחר משא ומתן וקניות מוצלחות המשכנו ללכת כשהילדים מפתיעים אותנו מעת לעת ומקבלים את פנינו בשירה. הלכנו כמה מאות מטרים עד למצוק ממנו נשקף נוף מרהיב של מצוקים גבוהים, מדרונות מוריקים ואפרים רעננים.
אי משם הופיעה להקה נוספת של בבוני ג'לאדה, סמלו של הפארק. הקופים היו עסוקים ב"גרומינג" פליית כינים שתפקידה יותר חברתי מאשר סניטרי. מקום החיות האופייני של בבוני הז'לאדה הוא מדרונות הרריים עשבוניים, כמעט ללא עצים, ברום שנע בין 1,400 ל – 4,620 מ' מעל פני הים. על חזהם של בבוני הג'לאדה כתמים אדומים, שהקנו להם את הכינוי "קוף הלב המדמם". לזכר הדומיננטי רעמת אריה, מוזקן ארוך. הוא יושב על עכוזו ועל יבלות השת שלו, חושף את שיניו מעת לעת ומזקיף את איבר מינו. להראות "אני הגבר". בדיוק כפי שעושים אצלנו. אלא שבגלל מגבלות חברתיות אנו מנועים מלהפגין את האשכים או להזקיף בפומבי את איבר המין, אנו מראים לכול את הג'יפ.
כמו אצל מרבית הקופים, גם אצל בבוני הז'ילאדה חלק נכבד מהתקשורת מתבצע באמצעות הבעות פנים. הבעות הפנים שלהם נחשבות בין המשונות והדרמתיות ביותר בעולם החי, ובעיקר הפיכת השפתיים וכיווץ עור הראש. כאשר הם יוצרים מעין משולשים אדמדמים מעל העיניים, ניתן לשמוע את קריאות האזהרה שלהם. קימוט השפה העליונה במעין חיוך אינו אלא מחוות פיוס, המיועדת בעיקר למנוע היווצרות קונפליקטים.
לאחר הליכה לא ארוכה, הגענו ל"סכין הגילוח", אחד הכינויים שהענקנו לנוף המאפיין את הסימיאן הגבוה. הולכים ביער תמים, במישור חדגוני למראה ולפתע המצוק נוחת מאות מטרים מטה מטה.
עמדנו על ראש הצוק, הנופל בתלילות למרגלותינו, מאות מטרים למרגלותינו. ההרים היו מבותרים והבזלת, שנערמה עליהם בשכבות, במצב צבירה שונה, העניקו להם מראה של עוגות רבות כבות, והזכירו מעט את הנוף של קניון הנחושת אשר במכסיקו. המשכנו ללכת עד למצוק שצורתו כצורת תיאטרון גדול ומולנו ממש, ברום של 3040 מ', נפל ברעש מלכותי מפל המים Gimbar. מפל מים מרהיב, שהתדרדר אל תחתית המצוק, לעומק של 500 מ'. אחד הגבוהים והמרשימים שבמפלי תבל. מבטי כולם רותקו אל המפל. דומה ולרגע הכול נעלם חוץ משאון הזרם והמראה המכושף של המים המתגלגלים.
הטרק אינו קל כלל ועיקר. העליות ארוכות וחלקן תלולות, האוויר הדליל אינו מקל בלשון המעטה. נראה היה שהמסלול אינו מתאים לכולם. כאן התפצלנו. ארבעה מאתנו פנו למסלול קצר יותר ואילו אנו החלנו לעלות, מי ברגל ומי על גב פרדה, בשביל תלול, אל מעלה ההר. גם כאן פגשנו להקה גדולה של ג'לאדות. הנקבות קפצו במהירות. כמה מהן נשאו עמן את תינוקותיהם. הקטנים ביותר היו צמודים לחזן. הגדולים יותר נצמדו לגבן והגדולים יותר, כבר ישבו עליו, כמו פרש על סוסו.
אימהות הג'לאדה, בנותיהן ואחיותיהן, יוצרות יחידות משפחתיות קרובות, בוחרות להן זכר שאינו בן משפחתן מבין אלה המנסים להיות זכרים בכירים, והוא הופך להיות הזכר הבכיר ובעל ההרמון. רק נקבה אחת מביניהן, שהיא הנקבה הבכירה תזדווג עם הזכר הבכיר. הזכרים אינם תוקפניים יתר על המידה במריבות בין – משפחתיות, ואלה מסתיימות רק לעתים נדירות בתבוסתו של בעל ההרמון. אולם אם זכר בעל הרמון אינו מגן כראוי על הנקבות שלו, הוא עלול לאבד את סמכותו בעיניהן ואת זכויותיו המיניות. במקרה כזה זכר אחר מדיח אותו ממעמדו.
הזכרים הצעירים מתחברים לקבוצות עצמאיות מיד לאחר שהם עוזבים את אימותיהם, ועד אשר הם מגיעים בעצמם לבגרות מינית המאפשרת להם להיות "עוקבים". העוקב הוא זכר מתבגר שעוקב אחרי הזכר הבכיר כדי ללמוד את דרכיו, וכדי לתפוס את מקומו כאשר תיווצר הזדמנות. כקבוצה חברתית עצמאית הם נעים בשטח תוך כדי שיחור מזון, ונפרדים רק אם מקורות המזון מועטים ומחייבים אותם להתרחק מלהקת האם שלהם. הם נעים בשטח של כחמישה ק"מ בעת חיפוש המזון והאכילה, וישנים בלילה עם כל הלהקה בקצות המצוקים הנישאים.
הזכרים בעלי ההרמונות מודעים לניסיונות ההשתלטות של הזכרים הצעירים על הרמונם, ולכן הם אינם מהססים לרדוף אחרי אותם זכרים ולדכא את כוונותיהם, כל עוד כוחם במותניהם. מרדפי זכרים דומיננטיים מלווים בריצות, נביחות, קפיצות, ניתורים, בעיטות בסלעים וטלטול ושבירה של ענפים שמעידים על התרגשות, אך אינם נמשכים יותר מדיי זמן. ייתכן שבהתנהגותו התוקפנית הזכר גם מנסה להרשים את נשותיו. בשלב מסוים על הזכר לשוב למשפחתו/הרמונו. במקרה שכזה הוא מותיר את שדה המערכה לזכר שאפתן אחר שפועל באותה דרך ומאותן סיבות. הנקבות עצמן תומכות בזכר שלהן, בדרך כלל, והן אף מתלהבות להדגים לו את נאמנותן בסדרות של טיפולים בפרוותו. הן גם מציגות לו את פטמותיהן, כמחווה כנועה האופיינית למינים שונים של פרימטים.
לאורך הדרך בלטו עמודי פריחה של פוקר, שזהרו בצבע כתום, כמה אלוורות בצהוב זוהר, פרח וורדרד שדמה לוורד בר Abyssinian rose וכעבור זמן קצר, מצאנו את עצמנו פוסעים ב"יער" של סביוני ענק (Giant Lobelia), שכמה פלטו בעמודי פריחה מרשימים. עוד קטע של הליכה בדרך מישורית יחסית ואו מגיעים לנהר Gimba. החרוצים שבינינו חלצו את נעליהם וחצו את הערוץ במים הקפואים. כל היתר, נכנעו ליזמות המקומית וחצו את הנחל על גבה של פרדה. הסלעים מצדו השני של הנחל היו מקום אידיאלי לארוחת הצהרים ומשם עוד כשעתיים של טיפוס עד לכפר הגדול יחסית גיץ' (Geech). פאנטה, המדריך המקומי, הזמין אותנו לבית ידידיו, שם, בבקתה המעשנת, צפינו בטקס הקפה המסורתי. בעלת הבית הבהבה את הפולים על האש, הגישה את המחבת החם לנחירנו, כדי שנשאף ונריח. אחר כך באו שלבי הכתישה, הבישול. השתייה היתה אך חלק קטן. במטבח צפו הבנות בהכנת אינג'רה מעיסה מותססת המעניקה למאפה את טעמו החמצמץ. גיץ' הוא כפר גדול שלא מעטים מתושביו מתחרים עם עולם החי של הסימיאן, על משאבי הטבע. עוד טיפוס קצר ואנו במחנה. היינו אמורים לטפס לגבעה סמוכה, כדי לצפות בשקיעה, אולם העננים החליטו עבורנו. כמה מלמלו ביטוי רפה של צער מעושה והתרכזו בכוס התה המהביל וביניקת מעט חום מתוך מעיליהם.
אין כמעט דמדומים באזור הטרופי. הערב יורד בבת אחת, העלטה אופפת את המאהל ויחד עתה גם הקור. הטבח מגיש לנו מרק לוהט, אותו אנו לוגמים בלהיטות. בהמשך יוגשו פרוסות של קישוא מטוגן, אותו נלמד לאכול מדי ערב. לקינוח אנו שותים תה חם. הרבה תה, המחמם את הקרביים. דבר שיעלה לנו בהשכמה לילית, לצורך פיפי. תענוג מפוקפק בלילה קפוא. גל וענת הצטיידו בבקבוק חם. היתר מזגו מים רותחים לבקבוק פלסטיק ומחליקים אותו לשק השינה.
ביום המחרת, עוד בקר בהיר וקר. על גגות המבנים נחתו מספר עורבים עבי מקור, הבולטים בצווארון לבן. אור ראשון על מובילי הפרדות האתיופים, העטופים בשמיכות. התחלנו לעלות, עליה מתונה בין סביוני ענק רבים עד למצוק, שהוא האטרקציה העיקרית של הסימיאן. דומה וענק קדמון ביתר את הקרע בגרזן. בלי הכנה מוקדמת, ההר נופל בתלילות מטה מטה, לתוך מרחבים אפורים. ילדים מקומיים מקיפים אותי, להוטים למכור משהו. כמה מהם מצביעים בעיניים מיומנות על יעלים המטפסים על קיר תלול. מימיננו נראה הר מרשים, למעשה שלוחה הבולט מהרכס החוצה. זהו אימט גוגו (Imet Gogo), המזדקר לגובה של 3960 מ'. העייפים, החולים והסובלים מתשישות עקב הגובה הטופוגרפי, המשיכו משם הלאה והחרוצים יותר מעפילים מעט, הולכים על גבי "סכין גילוח", מעיין שלוחה צרה, שלא מסגירה ולו ברמז את הדרמה שהיא עומדת להציג. לאחר כ-150 מ' של ציפייה, ללא הכנה כלל, נפער לפתע הנוף ומסביב נשקף שוב אותו אמפיתיאטרון של הטבע, הפעם מזווית אחרת, כשלמרגלות ההר, מזדקרים שלושה צוקים זקופים שיד הבלייה טרם הכריעם. היתה זו בעצם הזדמנות לקבל זווית של 360 מעלות על רכס הסימיאן. פנורמה שלמה של צוקים ומדרונות. משם, ירידה של כ-20 דקות, רק כדי להתבונן שוב בהר וכדי להתחיל בעליה שאורכה כאורך הגלות. כמה שהיטיבו לחזות את הפורענות המתרחשת, שכרו לעצמם פרדה וכל הייתר, טיפסו לאיטם, נאבקים במשעול התלול ובאוויר הדליל, ביער של עצי Giant Hazel , עד לפסגת Enatye, בגובה של 4070 מ'. משמעות השם דומה ל"ממה מיה". ואכן גם מכאן, נשקפים 360 מעלות של הרים, צוקים וגיאיות. מעגל שלם של הוד קדומים.
למטה מתפתל נהר Lama ומאחוריו גבעות נמוכות יחסית, אפרים ירוקים, משבצות חקלאיות בגווני ירוק וכמה כפרים. ירידה לכיוון הערוץ ועליה למחנה Cheneck, בגובה של 3620 מ'. אי משם הופיעו כמה מקומיים. יש להם כישרון לאתר את המבקרים בשעות הנכונות. הילדים ממתינים בכול פינה עם חפצים קלועים מקש מעשי ידיהם, הנערים מציעים רכיבה על גבי פרדה ואילו לכאן הגיעו החולים, הפסחים והנכים. גבר זקן מציג בפנינו את כף רגלו המעוותת ואיש צעיר יותר מראה לנו את לחייה הנפוחה מכאב של בתו הסובלת מכאב שניים. אנו מתבוננים בה בצער וידינו קצרה מלהושיע. זוהי אפריקה. אין מנוס ממנה. קסומה ומייאשת.
היום שאחרי כבר לא חייך אלינו. את פנינו קיבל מזג אויר זעוף למדי. ענן מאיים שחור רבץ על המאהל וחנה על הפסגות שמסביבו. בליית ברירה התחלנו לטפס, בתוך הערפל שמעת לעת התפזר ונקרעו בו חלונות, שאפשרו לנו להציץ אל המצוקים ולדמיין מה ניתן היה לראות ביום בהיר. ובכול זאת, היה למסתורין קסם משלו. לאורך הדרך ראינו את היעלים הייחודיים לסימיאן (Wallia Ibex) והפעם מקרוב. הם עמדו לא הרחק מהדרך הראשית, כשהם מציגים לראווה את קרניהם המרשימות. ראינו גם להקה של בבוני ג'לאדה משתוללת במרחק של כמה מטרים מהיעלים ואלו אדישים למראם.
טיפסנו לעבר פסגת Bwihat, המתנשאת לגובה של 4430 מ'. האמת היא שלא טיפסנו ממש עד לראשה. הריאות המיוסרות התפשרו על מעבר ההרים שבגובה של 4200 מ', "בלבד". זוהי מן הסתם, הנקודה הגבוה ביותר בטיולנו. מולנו התנוסס ראס דשאן (Ras Dashen), הגבוה שבהרי סימיאן וקרוב ממנו, ראס דגאן, לגובה של 4543 ומסביבו התרוממו כמה בליטות געשיות נוספות מעל הגודש של הירק. נשארנו באותו קוו גובה כמעט וירדנו לאט לאט, תוך כדי כך שאנו נפרדים לנצח מסביוני הענק, אל שרידי כפר פלאשי, שנקרא Meshaa. כאן חיו כנראה "בייתא ישראל". או שמא היו אלו בני ה"פלאש מורא", הרואים בישראל מפלט מהמצוקה האפריקאית. מרבית כפרי היהודים שכנו ליד מקורות מים, בשל דיני הטהרה החמורים שלהם. אך אילו אינם נראים כאן. פאנטה, מדריכנו, סיפר כי היהודים החביאו מטמונים באדמה ואלו מוגנים על פי חוק. מקומי שחשף אחד מהם, נענש על ידי הרשויות. אני מתבונן בשרידי הבקתות העגולות, מהרהר במעבר החד שביצעו, מהבקתות המעוגלות שבהרים הקרים, מהסביבה הקשה, הבוגדנית לעתים, אל חיים בשיכון, עם אסלה בשירותים ומים זורמים. מדמיין אותם יורדים מההרים הללו ברגליהם למודות המאמץ, מהלכים לאורך השדות, הם וטפם עמם, צפונה מכאן, לעבר סודאן. אני מהרהר במסע הארוך רצוף התלאות, במעשי השוד, האונס וההתמודדות עם הרוע האנושי. חושב על מבריחי הגבול, על הילדים שמתו בדרך ועל התלאות שזימנו להם מחנות הפליטים שבסודאן, עד שנלקחו מכאן, על כנפי נשרים. הם האמינו שבעצם מסעם קנו את הזהות הישראלית. האמת, כך מתברר היתה מסובכת יותר וכואבת הרבה יותר. אנו אוהבים את העלייה. פחות מכך, את העולים. יותר מאוחר, הפכה העליה לפשוטה יותר. אין ספק שהסיכויים המשופרים בארץ, כולל סל הקליטה הגבירו אצל רבים את המוטיבציה בחיפוש אחר שורשיהם היהודים. מתברר כי גם לפאנטה, מדריכנו, זורם דם יהודי בעורקיו.
עוד קצת הליכה, ואו במחנה סונה (Sona), בגובה של 3565 מ'. זהו לא היה מחנה של ממש, אלא כפר, לייתר דיוק, רחבה של בית ספר, שאוהלינו הוקמו במגרש הכדורגל שלו. גשם שירד בעוז חדר דרך יריעות האוהלים והרטיב את המזרונים. נמלטנו לתוך כיתה של בית ספר והכשרנו אותה ללינה קבוצתית, כשילדי הכפר מתבוננים בסקרנות באורחים הבלתי קרואים. בשעת לילה מאוחרת התפזרו העננים וניתן היה לחזות שוב בכיפה האפריקאית המפורסמת, של שמים זרועי כוכבים. היה זה הלילה הראשון שלא חשנו את הקור צורב ממש. רק מזכיר לנו את קיומו, בנגיעות רכות.
השכמנו לבקר צלול במיוחד. באופק נראו "כלי השחמט " המפורסמים, כינויים של הרי הסימיאן כבר בעת העתיקה. מצד אחד ראינו את אימט גוג שכה הרשים אתנו שלשום ויכולנו לעקוב אחרי נתיב ההליכה שלנו ברכס הסימיאן הגבוה, ולמטה, מעבר למדרון, התרוממו פסגות הסימיאן הנמוך. רק עתה שמנו לב שאנו לבדנו. מרבית הקבוצות האירופאיות לא מגיעות לכאן. רובן ככולן נשארות במרומי הסימיאן. התחלנו לגלוש במורד, לכיוון נהר Incya. ירדנו וירדנו. הנוף השתנה במהירות. הפסגות הגבוהות של הסימיאן הלכו והתרחקו. את פרחי הפוקר הכתומים לא ראינו עוד וגם לא את פרחי האלורה שזהרו בכתום. לאחר כשעתיים של ירידה מעיקה משהו, הגענו לאזור של משטחי פרחים צהובים, שדות ענקיים שמלאו וגדשו את האופק. שמיכה צהובה שירדה וגלשה בגלים. מהזרעים הזעירים שלהם ניתן לעצור שמן. המשכנו לרדת, משאירים את הצהוב הצהוב מאחור, עד לגדת הנחל Incya, בגובה של 1600 מ'. לגדותיו גדלו עצי פיקוס ענקיים ששורשיהם לפתו את הסלעים שמסביב. מעץ לעץ התעופפה ציפור חומה, ארוכת זנב pin-tailed waders . כמו להכעיס, דווקא אז, כשהגענו למקום בו ניתן היה להשתכשך במים בהנאה, דווקא אז הקדירו השמים. לא ירק ממש גשם, אלא טפטוף טורדני. הרחצה כבר היתה פחות מענגת, אך קשה היה לשאת את הזיעה. לפיכך הסתפקנו במקלחת קצרה וקרה והמשכנו בדרכנו, שעלתה אל מחנה Mekarebo, אף הוא בכפר מקומי, בגובה של 2000 מ'. שוטטנו מעט בכפר, מתבוננים במלאכות היומיומיות, בנשים שכתשו פולי קפה, באלו שטוו בפלך ובגברים שבהו בהן. בלילה זה כבר ישנו ללא בגדים ארוכים וללא גטקס. היה חמים ונעים.
למחרת, היום המלא האחרון של הטרק. השכמנו מוקדם. בשעה 06:30 כבר התחלנו ללכת. פאנטה בישר לנו על עלייה תלולה וארוכה שתפתח את היום, אך לא הצלחנו להבין מדוע אנו רק יורדים. שוב הגענו לנחל, שוב חלצנו את נעלינו כדי לחצות אותו, שוב הלכנו לצדו, נהנים מהצל המוטל על גדותיו. לאחר כשלוש שעות של הליכה, נהנינו מרחצה בבריכות Derkwenth pool ורק אחריהן התחלנו לטפס. מתברר שהיציאה המוקדמת העניקה לנו כמה שעות של אור חד, אך לא שיפרה את מצבנו בעת העלייה. היה חם, השביל התפתל ועלה. פאטנה הקפיד על שלוש דקות של הפסקה מדי 20 דקות של טיפוס. החום לא היה קל והזיעה ניגרה מכול עבר, אך די היה להיזהר בריאות המתאמצות אך שלשום, כדי לחוש שאנו מורעלי חמצן ממש. לאחר כשעתיים וחצי של עליה הזדקרו מולנו כמה פסגות מחודדות. אלו הם קמינים, קונדואיטים בלע"ז, כלומר, צווארי לבה שמלאו הרי געש קדומים, בחומר קשה מהם. ההר שסביב התבלה והצינור נשאר. אחד מהם מזדקר כאצבע, למי שהאסוציאציות שלו היו תמימות. למותר לציין שהיו גם אסוציאציות אחרות. הוא נקרא Awazza וכך גם הכפר שמולו. הכפר ניצב מולנו, מתוח על השלוחה כמו סרט. למרגלות הבתים צעדה חבורת גברים גדולה, שבלטו בגלימות השאמה הלבנות שלהם, בדרך לתפילה. אכלנו את ארוחת הצהרים באחת הבקתות בכפר, שבעליה היטיב לצייר על הקיר את הנוף המיוחד שמסביבו. המשכנו ללכת, הפעם בנתיב נוח להפליא, למרגלות הסלעים המשוננים, המעוגלים ובעצם בעלי כול צורה אפשרית. במקום מסוים נראה היה שהצוקים התרוממו בבת אחת מתוך שטיחים אינסופיים של פרחים צהובים. הקשר שלי עם ששת התהדק במהלך הטיול. הייתי זועק "ששת אלי" והוא היה מגיע בריצה מהירה, פותח את התיק ומגיש לי את המצלמה. בערב הזה הגיע לשיא, כשהסב את תשומת לבי לאחד ההרים והציע לצלמו.
ארוחת ערב אחרונה בכפר Mulit. ליל ירח מלא כמעט. צלליות ההרים נראות בבירור על רקע השמים הבהירים יחסית. הצוות הדגים לנו כמה ריקודים סביב המדורה. בריקודים האמהרים, החלק שמפזז במיוחד הוא הכתפיים. נהנינו לראותם שמחים, למרות שהיה קשה לראותם מבעד לעשן ולדמעות שהעלה. מוזר היה כיצד מדורה יכולה לעשן בזווית של 360 מעלות. בהיעדר משהו טוב יותר, הקדמנו לישון
ביום האחרון השכמנו קום. היה לילה חמים. ארוחת בקר אחרונה. אדווה לימדה את הטבח להכין חביתת לחם, לטובת הקבוצות הבאות ויצאנו לדרך. מה שנראה היה כ"זנב" של טרק, מתברר כהליכה של ממש. השביל הדרדר בדרך מלאה מהמורות. שעתיים של הליכה מזורזת, כמו סוסים שמריחים את האורווה, הביאה אותנו לכפר Adi Arkai עצרנו לתמונה קבוצתית, כאשר ששת מנסה את כוחו כצלם. רשמנו לעצמנו לקחתו עמנו גם לטיולים הבאים; הפעם גם כעוזר צלם. נכנסנו לכפר בצעד גאה, כשהנהג, שהמתין לנו כבר בשעות השחר, בא לקראתנו בריצה. אני מניח, בעצם קובע בוודאות, שדבר כזה לא היה מתרחש באירופה. ישבנו בבית קפה מקומי, גירשנו את הזבובים מעל פנינו, כמעט אדישים למגעם הטורדני, שתינו קוקה קולה קרה, שלאחר השבוע המאומץ דמתה בעיננו לנקטר. הנחנו לנערים לצחצח את נעלינו, לצוות להעמיס את הציוד והתחלנו את המסע חזרה לגונדר.
המלצה למדריך בהרי סימיאן
מדריך בסימיאן
Getachew Enyew
האתר שינה צורה.
יותר ברור יותר נקי בעין.
יפה.
ואתיופיה –
איזה תמונות מקסימות.
כייף לקרוא ולחוות ומעל לכל להתרגש לקראת הטיול שאוטוטו מגיע.
תודה .
רוחי
רולי שלום
תודה עבור המחמאה.
נעים לשמוע
אכן, באתר החדש הושקעו משאבים רבים של מחשבה, כסף ועבודה. מקווה שיביא תועלת לציבור המטיילים. אשמח אם תפיצי אותו בקרב מכרייך