הזמנה לאיסטנבול

איסטנבול – הזמנה לטיול

כתב: גילי חסקין; 13-03-20

תודתי לגדעון ביגר על הערותיו

ראו גם, באתר זה: סיור באיסטנבול; מביזנטיון לקונסטנטינופוליס; תקופת הזוהר של האימפריה הביזנטית. דעיכתה של קונסטנטינופוליס; איסטנבול בתקופה העות'מנית;  טורקיה – טיול במסלול הקלאסי.

להרצאה על איסטנבול; להרצאה על מערב טורקיה, להרצאה על מזרח טורקיה

הקדמה

איסטנבול (נהגה אֶסְ-טָאמְ-בּוּל, כשההטעמה על ההברה האמצעית); היא עיר יפה, מגוונת, שוקקת חיים, מלאת צבעים וניחוחות, עשירה באוצרות אומנות ובעלת היסטוריה רבת שנים. זו איננה עיר פשוטה לעיכול, או מובנת מאליה. מטיילים רבים מתקשים להסיר את קליפותיה החיצוניות ולתור את נבכי עולמה רב העניין. המפגש הראשון עם איסטנבול הגועשת, רוחשת, על טעמיה וניחוחה, עלול להכות בתדהמה גם מטיילים מנוסים[1].

איסטנבול  איננה בירת טורקיה, אך היא העיר הגדולה ביותר, נמלה הראשי, מרכזה הכלכלי והתרבותי והיעד העיקרי המושך תיירים, המבקרים בה. אף על פי שאנקרה היא בירתה של הרפובליקה מאז 1923, איסטנבול לא איבדה מחשיבותה וממעמדה. אנקרה המודרנית היא נשוא גאוותם של הטורקים, אך לאיסטנבול הבלה מזוקן, שמורה אהבתם.

איסטנבול היא עיר עתיקה. כאשר התחיל הרודוטוס לכתוב את תולדות העולם שהכיר, במאה החמישית לפני הספירה, כבר מלאו לאיסטנבול מאתיים שנה. מאז הגיעו אליה מתיישבים וכובשים רבים, שכל אחד מהם הוסיף לה נופך ותוכן משלו. היא עשירה להפליא באתרים היסטוריים ובמוזיאונים המכילים אוצרות ארכיאולוגיים, אמנותיים ופולקלוריסטיים, המספרים את תולדותיה רבות השנים. כבר בדרך מנמל התעופה על שם אטא טורק אל העיר, לחופו היפה של ים השיש, עובר המטייל דרך ידיקולה (Yedikule Hisarı), המבצר בעל שבעת המגדלים, דבר המבהיר לו שנכנס לעולם תרבותי עשיר, מגוון ורב עניין. האתר נמצא בנקודת המפגש של חומות העיר עם ים מרמרה (ים השיש). ארבעת המגדלים הראשונים שלו, נבנו כחלק מחומת הקיסר הביזנטי תיאודוסיוס השני, במאה החמישית. את שלושת המגדלים האחרים, בתוך החומות, הוסיף מחמט הכובש במאה ה-15. כדאי לטפס על מגדל סולטן אחמט השלישי, ולהשקיף על חומות העיר. זוהי נקודת תצפית טובה ומסייעת להתמצאות בעיר. (בסוף אוקטובר 2018 נחנך נמל תעופה חדש, במחוז ארנבוטקוי (Arnavutköy) שבצפון-מערב איסטנבול, כ-35 קילומטרים ממרכז העיר והוא מגיע אליה בנתיב שונה. לטעמי פחות מרשים).

לא תמיד העיר נעימה. היא סובלת מזיהום אוויר, רעש, דחוק וצפיפות, אבל כול שוטטות ברחובות העיר, בין אם מדובר בסמטאות העיר העתיקה, ברחוב ההומה, העולה מגשר גלטה אל כיכר טקסים, או בצדו המזרחי של מצר הבוספורוס, חווה המטייל עושר יוצא דופן: שרידים רומאיים, כנסיות ביזנטיות, מסגדים בני תקופות שונות, בניינים בעלי השפעה ברוקית מובהקת ואפילו נגיעה באר נבו. טיול בעיר העתיקה משול להתעמקות בספר היסטוריה, אבל במקום דפדוף בעמודים, כאן פוסעים בין מבנים, חדרים עתיקי מוצגים, ויטרינות עמוסות בכלי זהב וכסף, או אריחים בוהקים בכחול. איסטנבול היא יעד מופלא לחובבי שווקים וגם של מלאכות עממיות. החל מאורגי שטיחים ועד למעצבי תכשיטים[2].

ברגע שהמטייל חש כבדות מסוימת, הוא יכול לנוח מכובד ההיסטוריה ומשפע הארכיטקטורה וליהנות מהגנים הירוקים, או מהאופק הכחול של הים. המשורר אורחאן ולי-קניק (Orhan Veli Kanık), שנולד בעיר ב- 1914 וסיים בה את חייו הקצרים בגיל 36, תיאר את אהבתו אל העיר וכיסופיו לצבעיה וקולותיה. כתיבתו לירית מחד וחופשית מאידך. היא הכניס רעננות לשירה הטורקית המודרנית וכתב על חיי היום יום, על רגשות, על חטאים קטנים ולא חשש להעביר ביקורת מחויכת על סביבתו, כולל הוא עצמו.

מבני ציפר למדתי שבתל אביב, ברחוב הטייסים שביד אליהו, חי עיתונאי ותיק מאוד, ממוצא טורקי, שבארץ שינה את שמו לאראל גינאי וכתב ב"ידיעות אחרונות" ובעיתונים זרים. שמו המקורי בטורקיה היה ארול גונאי. הוא היה מידידיו הטובים של המשורר הטורקי הנודע, וכשחלה ולי-קניק, במחלה שלא קם ממנה והיה חסר כל, אסף אותו גינאי אל ביתו, ולי-קניק כתב על כך שיר ושמו "החתול של ארול", שהוא אחד השירים הפופולריים של טורקיה עד ימינו ויוצא במהדורות חדשות בלי הרף[3]. גם אני, ששנים הובלתי טיולים בטורקיה, לא שמעתי קודם לכן,  על האיש מרחוב הטייסים, שהיה מצילו של המשורר הנודע של טורקיה.

ולי-קניק מיטיב לתאר את רוחה של העיר, בשירו "אני מאזין לאיסטנבול":

מקשיב לאיסטנבול, העיניים עצומות.

תחילה, רוח קלה נושבת.

העלים על ענפי העצים

מתנועעים לאיטם.

בקרנות הרחוב

מצלצלים פעמוני מוכרי המים.

מקשיב לאיסטנבול, העיניים עצומות.

מקשיב לאיסטנבול, העיניים עצומות

צווחות הציפורים שחולפות מעל.

אוושת רשתות הדיג במעגן

רחש גלי אישה בים.

מקשיב לאיסטנבול, העיניים עצומות.

מקשיב לאיסטנבול, העיניים עצומות

הקירות באפלולית קמרונות השוק.

המולת מח'מוט פאשה

היונים שבכיכר.

קולות הפטיש שעולים מהרציף.

ריח הזיעה ברוח האביב.

מקשיב לאיסטנבול, העיניים עצומות

מקשיב לאיסטנבול, העיניים עצומות

בית העץ נטוש על גדת המים.

לודוס – הרוח החמה נרגעת

מקשיב לאיסטנבול, העיניים עצומות[4].

תרגום: רותי בכר. עיבוד עברי: יעקב שקולניק.

איסטנבול נהנית קודם כל ממיקום מרהיב עין ביופיו. היא שוכנת משני צדיו של מצר הבוספורוס, זוהי רצועת מים, שאורכה כ-30 קילומטר ורוחבה, במקום הצר 700 מ', המפרידה בין אסיה ואירופה ומקשרת בין ים השיש (ים מרמרה) בדרום, לים השחור בצפון. הבוספורוס (Bosphorus), בטורקית "איסטבול בואזיצ'י (Boğaziçi), הוא עולם בפני עצמו. משתלב בעיר ושונה ממנה. עטור בגבעות מוריקות, עטור במעגני סירות ומנוקד בבתים צבעוניים. רבים מהן עונים להגדרה "יאלי" (Yali), שהוא יצירה ארכיטקטונית ייחודית לאיסטנבול – בית קיץ מפואר לגדות המצר, הנהנה מנופו המרהיב. המושג המעורפל "סגירת מיצרים" כעילה למלחמה, הופך להיות מוחשי, כשצופים בבוספורוס מאחד המצודות או הארמונות שלחופו[5].

שלושה גשרים מחברים בין חלקה האסיאתי של העיר לחלקה האירופי וחוצים את המצר. המרהיב מכולם, מכונה "גשר הבוספורוס הראשון", ומעורר אסוציאציות לסרט הגרמני-טורקי "לחצות את הגשר: הצליל של איסטנבול". הגשר השני, "גשר פתיח' סולטאן מהמט" (Fatih Sultan Mehmet Bridge) או "גשר הבוספורוס השני", שוכן כחמישה ק"מ צפונית לראשון. השלישי והחדש בגשרים, נחנך בספטמבר 2016 , 10 ק״מ צפונית לגשר השני ושמו "גשר שולטן סלים"  Yavuz Sultan Selim Bridge)).

איסטנבול בנויה לא רק על ציר ימי חשוב, אלא גם בדרך יבשתית חשובה, שהובילה שיירות מאסיה התיכונה לאירופה. לעיר היו לאורך כל הדורות, את התנאים האידיאליים להתפתחותה של עיר ונראה שלא החמיצה את ההזדמנות שקיבלה על ידי הגיאוגרפיה.

משני צדי הבוספורוס, פני השטח גבעתיים, כך שדומה שבתיה גולשים אל המים. לצד היתרונות הגיאוגרפיים הבולטים, העיר סמוכה למוקדי רעש אדמה הפוקד את העיר וסביבותיה אחת, לכמה שנים[6]. קרבת העיר לים השיש מגבירה את הסיכון הנשקף לעיר, שכן בעקבות רעידות אדמה היא עלולה להיפגע מגלי צונמי.

המראה הראשון של העיר, עוצר נשימה ממש. קו הרקיע של העיר, עטורת המסגדים והמגדלים, נראה כאילו שורטט ביד אמן, בבקר הוא לובש כסות ורדרדה ובערב בולט על רקע כתום עז. הצד המערבי והאירופי של העיר, בנוי משני צדיה של קרן הזהב, חריסון קארס (Chrisokeras) ביוונית, או האליץ' (Haliç) בטורקית, היא לשון ים צרה, החודרת מהבוספורוס לעומק השטח האירופי. מצפון וממזרח לה משתרע רובע בייולו (Beyoğlu) ומדרום וממערב לה רבעי אמינוני (Eminönü) ופתיח' (Fatih) וכן רובע איופ (Eyüp). קרן הזהב מהווה מעגן טבעי, ומקיפה, יחד עם הבוספורוס וים מרמרה, את חלקה העתיק של העיר איסטנבול, והופכת אותו לחצי אי. את  קרן הזהב חוצים מצד לצד, קווי אוטובוס הים. לפי אגדה יוונית מקור שמה היווני של קרן הזהב בשמה של קרואסה, אמו של ביזס (Βύζας) מייסדה של ביזנטיון בשנת 667 לפנה"ס. לפי מקורות אחרים, שמה של קרן הזהב, נובע מהאדמות הפוריות שסביב לה, אך ככל הנראה, השם מתייחס לעושרם של המבנים שנבנו סביב לשון הים בתקופה הביזנטית. בתקופת זו, שימשה קרן הזהב, כנמל העיקרי של הצי וחומות העיר נמתחו על גדתה הדרומית, כמו גם סביב לעיר כולה. על חופה הצפוני של קרן הזהב (כיום באמינני) הוקם "המגדל הגדול" (Megalos Pyrgos) ושרשרת נמתחה בינו ובין העיר שעל הגדה הדרומית, כדי למנוע מכלי שיט זרים מלהיכנס אל לשון הים.

את המפרץ, שמימיו מקבלים גון זהוב לקראת שקיעה, חוצים מספר גשרים: המפורסם שבהם הוא גשר גלאטה (Galata Köprüsü), סמוך למקום מפגשו עם הבוספורוס. גשר זה נקרא אולי על שם הפולשים הקלטים. תיאוריה פופולרית טוענת, כי מקורו של משחק הקלפים "ברידג'" (Bridge), נוצר על ידי חיילים בריטיים, ששירתו במלחמת קרים וקראו לו על שמו של גשר זה, אותו חצו, בדרכם לבתי הקפה, כדי לשחק קלפים[7].

גשר אטאטורק (Atatürk Köprüsü) חוצה את קרן הזהב, במרחק של כ-750 מטר ממנו.  גשר שלישי נקרא "הליצ'" (Haliç Köprüsü), עליו עובר הכביש המהיר הפנימי של העיר[8]. גשר רביעי, עליו תחצה הרכבת התחתית של איסטנבול את קרן הזהב, נמצא בשלבי הקמה. בשנת 1502 ערך לאונרדו דה וינצ'י, לבקשתו של הסולטאן בייזיד השני, שרטוט של גשר לרוחבה של קרן הזה, ברוחב של 24 מ' ובאורך של 240 מטר, שנשען על קשת יחידה. אולם בסופו של דבר, לא הוקם[9]. לו היה מוקם, היה זה הגשר הארוך בעולם, באותו זמן. ב-17 במאי 2006, הודיעו ראש ממשלת טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן וראש עיריית איסטנבול, כי הגשר יוקם מעל קרן הזהב, לפי תכניותיו וקנה המידה המקוריים של דה וינצ'י. אך ישמש הולכי רגל בלבד. אם אכן יוקם הגשר הוא יהיה הגשר החמישי, החוצה את לשון הים.

איסטנבול היא עיר ענקית. שטחה 1,539 קמ"ר. בעיר ובפרברייה חיים כחמישה עשר מיליוני בני אדם. זוהי העיר החמישית בגודלה בעולם כולו, (בהתייחס לתושבים החיים בתוך גבולותיה של העיר עצמה),. זאת אומרת, שצפיפות האוכלוסין בעיר מגיעה ל-2,523 איש לקמ"ר. גדול עשרת מונים מהצפיפות בטורקיה כולה, המגיעה ל-102 תושבים לקמ"ר.

איסטנבול שוכנת באירופה ובאסיה. אם נתעלם מקנטרה שלשפת תעלת סואץ, הרי איסטנבול היא העיר היחידה בעולם הבנויה על פני שתי יבשות. החלק האסייתי גדול יותר, הוא אזור מסחרי תוסס ולמרבה ההפתעה, יש בו אתרים היסטוריים מעניינים. מגבעת צ'מילגה (Camlica) נשקפת תצפית יפה של העיר על מרחביה ועל הגבעות העוטרות אותה. איסטנבול אינה נגמרת ביבשה. "איי הנסיכים" (Kızıl Adalar), השוכנים בים השיש, הם חלק בלתי נפרד ממנה. זהו ארכיפלג קטן, של תשעה איים, הנמצאים בים מרמרה, כעשרים עד שלושים קילומטרים דרומית-מזרחית לעיר. מעבורת הנוסעים צופרת בבואה אל האי בויוקאדה (Büyükada), כאילו מברכת לשלום את הספינות העוגנות במזח הקטן. רוח ים קרירה מתיזה רסיסים מלוחים, וברקע נשמעות צרחות קולניות של שחפים ונקישותיהם של פרסות הסוסים הרתומים לכרכרות, שמשמשות עדיין כאמצעי התחבורה המוביל באי.

בויוקאדה, "האי הגדול" בטורקית, הוא המרכזי שבארכיפלג וגם המרשים שבו. זהו אי מפורץ למשעי, משובץ במסעדות דגים מעולות ובתי קפה מטופחים, ומוקף חופים קטנים ומבודדים שמשקיפים על אגן אל ים השיש, הפעם מתוכו.

אך העניין הגדול הוא באיסטנבול של אירופה. בתקופה הביזנטית היא היתה אחת הערים החשובות של תרבות המערב, סטפן צוויג כתב שכיבושה היה אחת ההחמצות הגדולות בהיסטוריה[10]. אלף שנה לאחר שרומא נבזזה על ידי הוונדלים, התחילה ביזתה של רומא המזרחית. אבל גם אחר כך, איסטנבול וטורקיה כולה, מאז ומתמיד משכו מערבה וחפצו להיות חלק מאירופה, תהליך שהגיע לשיאו כשמוסטפא כמאל אטאטורק, אביה של טורקיה המודרנית, נתן גט כריתות למזרח והשליך את יהבו על המערב. הוא אמנם העביר את הבירה לאנקרה האסיאתית, אך זאת כדי לתעל את הפיתוח ולהזרים את האנרגיה הלאומית, ללבה של אנטוליה.

מעט ערים בעולם משתוות לאיסטנבול ביופיין, במיקומן ובעושר המונומנטים שבהן. קוו הרקיע שלה משורטט בצריחים ובכיפות, במגדלים ובנחשולי רעפים. מכל מקום עולים ניחוחות של תבשילים, ריח עץ שרוף והבל של המוני אדם. זוהי עיר של גשרים ומפרצים, גנים מטופחים ומבוכים של שוק, ככרות הומי יונים, חנויות שטיחים, הנראות למרחק כפסיפס צבעוני, דוכנים מזון מהיר ומסעדות, המציגות לראווה תבשילים טורקיים. סירות דייגים ובתי קפה קטנים. אפילו השפה הטורקית שאינה דומה לשום שפה מוכרת, מוסיפה למרום נופך אקזוטי. זוהי עיר עם שפע של ארכיאולוגיה וארכיטקטורה, אמנות ופולקלור.

איסטנבול היא גם אוסף של חוויות קטנות: שתיית כוס תה בחנות שטיחים, תוך התבוננות בשטיחים המעופפים בחנות בידיו המנוסות של המוכר, כשהם מחליפים את צבעיהם מזווית לזווית; אכילת סימיט (בייגלה) טרי, שחום ופריך; להתענג על טעמה המשובח של עוגת קדאיף עם קיימק (שומן חלב מוצק), חציית מיצרי הבוספורוס, שבמהלכה נפרשת העיר לרווחה ואי אפשר בלי חוויה של צחצוח נעליים, שמקבלות טיפול מיומן והופכות למבריקות ונוצצות.

אפשר להאזין באיסטנבול לצלילי פעמונים של כנסיות, לקריאות המואזין (שקטות בהרבה מאלו שאצלנו), לניגון המלווה את הדרווישים המחוללים, לתופים של רקדניות הבטן במועדונים, נקישות הרגליים של הרקדנים, המוסיקה הכורדית הנשמעת מייללת לאוזני הבלתי מקצועית בעליל, קריאותיהם של המלצרים, צפירות האניות בנמל ומוסיקת הרחוב, שמתמסרת לעוברים והשבים מכל המעמדות החברתיים. כל אלו יוצרים את המוסיקה המיוחדת והעמוקה של איסטנבול, שצריך אוזן כרויה במיוחד, קילומטראז' גדול של הליכה ברחובות והרבה סבלנות כדי להבחין בכול צליליה.

איסטנבול היא העיר המייצגת את המדינה ולו רק משום שחמישית מאוכלוסיית טורקיה חיה כאן. תיירים מגיעים לכאן בזכות המטען ההיסטורי הכבד, שהעיר נושאת על גבה ובזכות אפשרויות הבילוי הרבות שהיא מציעה, אולם הטורקים באים לכאן כדי למצוא פרנסה טובה יותר, כדי ללמוד בבתי ספר טובים יותר ולהיות קרובים לבתי חולים מתקדמים יותר. רוב אוכלוסיית איסטנבול היא מוסלמית-סונית. המיעוט הלא-סוני הגדול ביותר הוא הזרם המוסלמי שנקרא "אלווים", המונים 4.5 מיליון בני אדם, כששליש מכלל האלווים בעולם (אין קשר לעלווים שבסוריה), חיים בטורקיה. המיעוט האתני הגדול ביותר באיסטנבול הם הכורדים, גם כן בני דת האסלאם, המונים בין שנים לשלושה מיליון בני אדם. איסטנבול היא כנראה המרכז הכורדי הגדול ביותר בעולם. נראה גם כי מספר האנשים שמוצאם בוסני, החיים באיסטנבול, אינו פחות ממספרם של הבוסנים החיים בסרייבו. המיעוט הנוצרי הבולט ביותר הוא הארמנים, אשר מונים בין 50 ל-70 אלף. בין המיעוטים הזניחים ביותר קיימים, נכון לשנת 2019, כ- 10,000 יהודים וכ-3,000 יוונים.

מפרץ הים הרומנטי, החודר ממצר הבוספורוס אל העיר, מפריד בין שני חלקיה האירופאים, והופך את גרעינה העתיק לחצי אי. כפי שהגדיר זאת משורר ביזאנטי: "זר המים העוטר את העיר". לפיכך, איסטנבול העתיקה היא עיר שצורתה כמשולש שתי צלעות מוגנות על ידי מים: מצפון – מפרץ קרן הזהב ומדרום – ים השיש (מרמרה). הקדקוד שביניהן הוא מקום המפגש של שניהם עם מצר הבוספורוס. הצלע השלישית, היבשתית – מבוצרת בחומה. זהו לב העיר העתיקה ביזנטיון (בלטינית: Byzantium), אחר כך סטמבול (Stambul) העות'מנית[11]. כאן התנחלו המתיישבים הראשונים. מקור השם "איסטנבול", נובע מהמילים היווניות המודרניות "סטן פולי", שמקורו במילים ביוונית קדומה "איס טן פולין"  שפירושן "אל העיר" – כאשר העיר בה מדובר היא עירו של קונסטנטין, או "קונסטנטין-פוליס". בהתייחסם לעיר העתיקה, המקומיים אינם אומרים "סטמבול", כפי שאומרים לפעמים התיירים. הטורקים מזכירים לרוב את שם הרובע, כגון "סולטנאחמט" (Sultanahmet), "אקסאראי" (Aksarai), או "בייאזיט" (Bayazit). כמו כן, לא נהוג להשתמש בביטוי "העיר העתיקה" (‏Eski shehir), שהוא שמה של עיר אחרת, מרוחקת מאיסטנבול.

באופן גס, ניתן לומר, כי בדומה לרומא, בירתה הקודמת של העולם, העיר העתיקה משתרעת על גבי שבע גבעות (לא בדיוק, הגבעה השביעית רחוקה יותר). לא פעם מכנים אותה משוררים רומנטיקנים: "עיר שבע הגבעות". בראשי הגבעות מתנשאים צריחי מסגדים, כיפות ומגדלי פעמונים של כנסיות, המעניקים לעיר את הצללית המסעירה שבערי העולם.

בשעה שממערב הלכה ונבנתה ביזנטיון (קונסטנטינופוליס, איסטנבול), כמרכז עירוני לתפארת, סבל החלק המזרחי מתת פיתוח. מצב זה השתנה רק במאה ה-19, עם התרחבות העיר. זהו גם אזור המגורים הגדול והמתפתח ביותר באיסטנבול. כמו כן מתפשטת העיר צפונה לכיוון הים השחור ומערבה לכיוון שדה התעופה.

במשך 1100 שנה שלטה מכאן בירת האימפריה הרומית המזרחית ובמשך למעלה מארבע מאות שנה משלה מכאן האימפריה העות'מנית, מפריחתה ועד דמדומי שקיעתה. מתקופות הזוהר הללו נותרו בה שכיות חמדה. מסגדי ענק, היכלות כנסייתיים, היכלי קברים, מוזיאונים.

איסטנבול היא מקום נפלא להכיר את מלאכת המחשבת של הפסיפסים מהתקופה הרומית והביזנטית, את השטיחים הארוגים והקשורים, כשלכול מחוז בטוריקה יש את הדוגמא המובהקת המאפיינת אותו. הארמונות והמוזיאונים הם הזדמנות להכיר את אריחי אזניק הבוהקים בכחול שנחשבים לאחד המאפיינים מובהקים של האומנות העות'מנית.

קליגרפיה טורקית היא אמנות מורכבת. בדרך כלל, על כל יצירה חתומים שניים: הקליגרף, שכתב בכתיבה תמה, באותיות ערביות פסוקים מהקוראן, והמאייר (היום כמעט תמיד מאיירת), שעיטר את האותיות המסולסלות באיורים מורכבים לא פחות. תכונה הכרחית אצל שניהם, מעבר לידיים מיומנות בכתיבה תמה, היתה לב טהור מכול חטא[12].

איסטנבול היא פסיפס של שכונות, רבעים, מבנים , גשרים ונושאים להרחיב או להעמיק בהם. זהו לא יעד לטיול אחד, אלא לביקורים חוזרים ונשנים, המאפשרים למטייל, בכל פעם להסיר שכבה אחת או שתיים מאילו שנערמו על ה"תל" המדומיין הזה.

לא תמיד הכול עובד כפי שרוצים, הקצב איננו בדיוק מערבי, אך למרות זאת, לעניות דעתי, כדאי מאד, להגיע, לנפוש ולטייל. אכן, יחסי ישראל וטורקיה עלו שרטון החל מאמצע העשור הראשון של  המאה העשרים. אולם יש לזכור שהיחסים הללו ידעו עליו וירידות מאז קומה של מדינת ישראל ויש לקוות שנראה בקרוב מגמות של שיפור.

איסטנבול היא יותר מסך הכול האתרים המרהיבים הזרועים עלפני גבעותיה. בין שכיית חמדה אחת למשניה, יש רחובות בהם אפשר לבהות בזרם ההולכים והשבים בכיכר מסוימת, ועל הים, הרחם הכחול של התרבויות. הים המוחלט, שהיה שם לפני שהגיעו המתיישבים ויהיה שם תמיד.  פטרוס גיליוס (Petrus Gyllius), המלומד הצרפתי בן המאה ה-16, הגדיר היטב את העיר: "בעוד ערים אחרות הן בנות תמותה, העיר הזאת תתקיים כל עוד יש בני אדם בתבל".

טורקיה בכלל ואיסטנבול בפרט היא ייעד תיירות אידיאלי. לא רק לטיול מלמד, אלא גם למקום נופש ובילוי. היא גם חוויה קולינרית ממדרגה ראשונה. המטבח הטורקי ידוע כאחד המגוונים והמשובחים בעולם. החל ממסעדות המגישות "דונר קבאפ" (döner kebap), שהוא גרסה טורקית, מוצלחת פי כמה, של השווארמה שלנו ומוגש על מצע של פיתה, מכוסה ביוגורט וטובל בחמאה מומסת, ועד לדולמה, ירקות ממולאים שטעמם שמיימי. אסור לעזוב את העיר מבלי לנסות את מעדן החצילים האפוי בתנור ברוטב עגבנית שנקרא "האימאם התעלף" (Imam Bayildy). אפשר לעבור חוויה קולינרית באיסטנבול, דרך דוכני טעימות בשוק, דרך מסעדה המציגה תבשילים בחלון הראווה שלה, סירה המשמשת כמטבח צף על מי הבוספורוס  וכלה במסעדות יוקרה. איסטנבול מציע למבקר בה שפע גדול של מאכלים, מהם ניתן לטעום בכל שעה משעות היום. לעתים, בפינת רחוב, לעתים בבית קפה רומנטי, לעתים במסבאה של ראקי ולעתים במסעדות שכונתיות, מגישות אוכל טעים, שאינו נופל באיכותו מזה המוגש במסעדות המפוארות שלחוף המצר.

לאיסטנבול יש הרבה מה להציע לתיירים, גם  בתחום הקניות. בין שווקים לחנויות יוקרה, יש היצע רחב ומגוון של סחורות ומוצרים. דברי מתיקה בבזאר המצרי, עבודות יד למכביר בבזאר המקורה, ספרים באיסתיקלל, מעילי עור ברחוב גומהורייט, ענתיקות בנשינטש…

מראשית שנות השמונים של המאה הקודמת, עלתה טורקיה במהירות מטאורית, על מפת התיירות העולמית. הקרבה לאירופה, חופי הרחצה, השילוב של ים ושמש, הנופים המגוונים, המשקעים ההיסטוריים, העושר הארכיטקטוני, אוצרות האומנות, המטבח העשיר, דברי המתיקה, התושבים מאירי הפנים; עבודות הנחושת והאריגה והמחירים הזולים יחסית, מושכים תיירים רבים וטורקיה מתקשה לעתים לספק את דרישותיהם.

הערות

[1] ראו בהרחבה: גילי חסקין ושרון טלמור, תורכיה – מדריך קל למטייל, תל אביב 1989

[2] על אתרי העיר, ראו בהרחבה: גילי חסקין ושרון טלמור, מדריך "קל למטייל", הוצאת דפוס קל", 1989

[3] בני ציפר, "איסטנבול כן מחכה לי", אתר האינטרנט של הארץ, 12-03-2006

[4] חעקב שקולניק, ורומן ידין (עורכים), מגזין מטרופוליס, הוצאת ארץ וטבע, חורף 1998-1999

[5] ענת מיי-דן, האימאם התעלף, 12 מסלולים מפתיעים מדריך טיולים לאיסטנבול,  הוצאת מודן, תל אביב , 1998

[6] איסטנבול ממוקמת בקרבת העתק צפון אנטוליה (KAFK, Kuzey Anadolu Fay Hattı), נקודה רגישה מבחינה סייסמית שהולידה מספר רב של רעידות אדמה בשנים האחרונות.

[7] Alan Truscott (February 2, 1992). "Bridge". The New York Times

[8] Çevre yolu – D100/O-1

[9] בשנת 2001 הוקם לפי שרטוטיו של דה וינצ'י גשר להולכי רגל בממדים קטנים יותר בעיר אוס (Ås) בנורווגיה,

[10] סטפן צווייג, שעות הרות גורל, שתים עשרה מיניאטורות היסטוריות, זמורה ביתן, תל אביב, 1985, עמ' 26-44

[11]השם "איסטנבול" החל להיות נפוץ בשפה הטורקית החל מהמאה ה-19, אף שרבים השתמשו (ומשתמשים גם היום) בצורה המקוצרת יותר המתבססת על הצורה המקורית – "סטמבול" – Stamboul. הוספת צליל "אי" בראשית השם מקובלת בטורקית לפני האותיות "ס" ו"ז", לדוגמה בשם העיר "איזמיר".

[12] על הפופולריות של הקליגרפיה באיסטנבול, ראו: שגיא כהן, "התפקיד החדש שטורקיה הולכת ומגבשת לעצמה בפוליטיקה המזרח-תיכונית", אתר האינטרנט של הארץ