הזיקיות

כתב: גילי חסקין

קובץ זה יביא תועלת בטיול באפריקה בכלל ובטיול למדגסקר בפרט

ראו קודם, באתר זה: מבוא לאקולוגיה של מדגסקר, החי והצומח של מדגסקר,

בהכנה :  הפאונה של מדגסקר ;  הפלורה של מדגסקר

ראו גם: מבוא לטיול במדגסקר

ראו באתר :  הרצאה על מדגסקר 

הזיקיתיים (שם מדעי: Chamaeleonidae) היא משפחה של לטאות, מסדרת הקשקשאים, ממחלקת הזוחלים. הן חיות בעולם הישן בלבד.

המשפחה כוללת שני סוגים ומאתיים מינים[1]. מינים חדשים עדיין מתגלים. ההבדל בדיווחים השונים קשור בעובדה שיש חוקרים הרואים כמה טיפוסים כתת מינים הכלולים במין אחד, ואילו חוקרים אחרים רואים בטיפוסים אלה מינים עצמאיים[2].

תפוצה

מחציתם של בני משפחת הזיקיתיים חיים ביבשת אפריקה, באזורים שמדרום לסהרה ומחציתם באי מדגסקר. רבות מהן אנדמיות[3] למדגסקר למרות מספרם הרב של מיני הזיקיות במדגסקר, לא בטוח שמקורן משם.[4]. למעשה, הוכח לאחרונה, שמקור הזיקיות הוא דווקא ביבשת אפריקה. הם הגיעו למדגסקר, בשני גלי הגירה, על "רפסודות" שחצו את מצר מוזמביק[5].

יש הטוענים, שהמגוון הרב של הזיקיות, משקף את מוצאן משטחים פתוחים דווקא (סוואנה, כרי דשא , קרקעות חשופות(, שמאפיינים את תקופת האוליגוקן (מלפני 33.9 מיליוני שנים עד לפני 23.03 מיליוני שנים)[6].

רק ארבעה מינים חיים מחוץ ליבשת אפריקה: בערב, בהודו ובסרילנקה. מין אחד, זיקית מובהקת , או זיקית ים תיכונית (Chamaeleo chamaeleon), חי באזור הים התיכון ומצוי גם בישראל[7]. זוהי אחת משתי הזיקיות החיות באירופה, יחד עם הזיקית הסאהלית[8] (שחיה ביוון), לשם הובאה על ידי האדם. זיקיות הובאו על ידי האדם, להוואי, קליפורניה ופלורידה[9].

הזיקית הקדומה ביותר היא Anqingosaurus brevicephalus, שהופיעה בפלאוקן התיכון (לפני 58.7 עד 61.7 מיליון לפני זמננו), ומאובנים שלה נמצאו בסין[10].

נמצאו מאובנים של זיקיות Chamaeleo caroliquarti מהמיוקן התחתון (13-23 מיליון שנים לפני זמננו בצ'כיה וגרמניה . מאובנים של Chamaeleo intermedius, מהמיוקן העליון (5-13 מיליון לפני זמננו), נמצאו בקניה. כנראה שהזיקות קדומות יותר. הן נבעו מאותו אב קדמון ממנו התפתחו האיגואנות, לפני 100 מיליון שנים.

ראו באתר זה: האיגוונות

מכיוון שנמצאו מאובנים באפריקה, אירופה ואסיה, נראה שתפוצת הזיקיות בעבר, הייתה רחבה יותר מאשר בימינו[11].

טקסונומיה

דירק הילניוס (Hillenius) ההולנדי, מומחה לטקסונומיה של הזיקיתיים, כולל את כל הזיקיות בסוג זיקית (Chamaeleo), ואת כל הזיקוניות בסוג נוסף – זיקונית (Brookesia). מרבית מיני המשפחה כלולים בסוג זיקית (Chameleo). בסוג האחר זיקונית ( (Brookesia, כלולים שלושים מינים קטנים, החיים על הקרקע, וזנבם הקצר אינו מאחז ואינו לופת את הענפים. צבעיהן של הזיקוניות אינם בולטים, ומרביתן דומות לעלים יבשים. שזנבם אינו מאחז (לופתני).

צ'ארלס קלבר (Klaver), מומחה אחר לטקסונומיה של הזיקיתיים, מחלק את הזיקוניות לשני סוגים: הסוג Brookesia שמיניו חיים במדגסקר, והסוג Rhampholeon שמיניו חיים ביבשת אפריקה. את הזיקיות מחלק קלבר לארבעה סוגים: Chamaeleo שמיניו חיים ברובם באפריקה ומיעוטם באסיה ובאירופה; Bradypodium שמיניו חיים באפריקה; ושני המינים הנוספים, ה-Furcifer וה-Calumma , שחיים במדגסקר.

השם (אטימולוגיה)

נראה כי לחוקר שתיאר לראשונה את הזיקית והעניק לה את שמה, היה דמיון עשיר, שכן פירוש השם Chamaeleon הוא "אריה זעיר" או "ארי הקרקע". פירוש השם Bradypodium הוא "רגל אטית", והוא מתייחס לתנועתן האטית של הזיקיות הנמנות עם הסוג הזה. לבני הסוג Furciefer יש בליטות על החוטם, שנתנו להם את שמם המדעי, שפירושו "נושא המזלג". לבני הסוג Rhampholeon חרטום בולט ואנקולי, ובעטיו הם מכונים "אריה אנקולי", ובני הסוג Brookesia נקראים על שם המדען שגילה אותם לראשונה.

מקור השם העברי ב"זקיתא" המוזכרת במסכת סנהדרין . יש שם פלפול על אורחות האכלתם של בעלי-החיים בתיבה, ומוזכרת שם "זקיתא" – יש אומרים כי מקור השם מארמית, "זיקא", רוח – שנוח לא ידע במה להאכילה, ו"אריה" שניזון בתיבה מחומו שלו (כלומר מן האוויר) במשך שנה שלמה[12]. מנדלי מוכר ספרים זיהה את ה"זקיתא" עם ה-Chamaeleon : "הכמיליון שניזון מן הרוח, ועל כן נקרא בפי העם זיקית, כי דרכו לאכול תולעים ושרצים". הוא ביסס דבריו על אותה מסכת, והסיק שמכיוון שלא ייתכן שאריה יחיה על אוויר, כנראה "אריה" שבסנהדרין הוא-הוא ה"כמליון", אריה שעל האדמה[13].

גודל

גודלם של מרבית המינים הוא כשל לטאה ממוצעת – 20-30 ס"מ.

הזיקית הגדולה בעולם היא זיקית מלגשית ענקית (שם מדעי: Furcifer oustaleti) , אנדמית למדגסקר, אך נמצאת גם בקניה כמין פולש.. אורכה יכול להגיע עד 68 ס"מ. כגודלו של חתול בית [14]. זוהי דוגמא מובהקת לענקות איים (Insular Gigantism). זו תופעה ביולוגית שבה גודלם של בעלי חיים שמשתכנים באי מבודד גדל באופן משמעותי לעומת בעלי חיים קרובים אחרים החיים באזור יבשתי.

זיקית ענקית נוספת היא  זיקית הכּוֹמֶר (Parson's chameleon), ששמה המדעי Calumma parsonii, חיה ביערות הגשם של מזרח וצפון מזרח מדגסקר ומגיע לאורך של 65 ס"מ, זיקית זו היא בעלת עטרה גדולה ומגושמת המזכירה ברדס של כומר, מה שנתן לה את שמה. זיקית גדולה אחרת היא זיקית תימנית (Chamaeleo calyptratus), המכונה גם זיקית גבוהת הקסדה, החיה בתימן ומצטיינת בקסדה גבוהה ובצבעים עזים. זיקית זו  פופולרית כחיית מחמד[15].

אורך המינים הקטנים ביותר, דוגמת זיקונית ננסית (שם מדעי: Brookesia micra) שאורכה 30 מ"מ. היא גם הזוחל הקטן ביותר בעולם היום. היא חיה בין העלים ביערות באי מדגסקר. היא התגלתה בטבע על ידי משלחת בראשות החוקר פרנק גלאו (Frank Glaw), מטעם מחקר של האוסף הזואולוגי של מדינות בוואריה, שבילתה ביערות מדגסקר בחיפוש אחר מינים חדשים[16].

פרנק גלאו גילה זיקית קטנטנה נוספת: זיקונית דספרטה (שם מדעי: Brookesia desperata) אף היא אנדמית לאי מדגסקר. זיקית זו היא קרובתה של הזיקונית הננסית. זיקית קטנה זו מגיעה לאורך של לא יותר מ-25-30 מ"מ והיא בעלת גוף קטן וגלילי, גווני חום-חיוור כשהחלק התחתון לעיתים כהה יותר ובחלק העליון עובר פס לבן. הראש קטן בעל עיניים גדולות ובולטות. למרות שהיא קטנה היא ציידת מוצלחת של זבובים וטרף דומה, אותו היא לוכדת בלשונה המהירה. בניגוד לזיקיות אחרות המטפסות על הענפים, זיקית זו מעדיפה לחיות על הקרקע בין פסולת העלים בהסוואה וגם מטילה את ביציה עליהם. זיקונית קטנה זו ידועה רק מממצאים בודדים שהתגלו ביערות הגשם בצפון מדגסקר וכן במטעי בננות שהופצו למדגסקר בידי האדם.

את שם המין כינו B. desperata, שמשמעו: "בית גידול", כדי להגדיל את המודעות לבתי הגידול המיוערים שלה. היא נתונה כיום בסכנת הכחדה חמורה עקב בירוא יערות האי לטובת חקלאות, כריית פחם ורעיית פרות. ידועים רק פרטים בודדים שהתגלו ממין זה ולא ידוע כמה בוגרים נותרו כלל בטבע.

הזיקונית היא יצור המתחפר בפסולת העלים בחיפוש אחר זבובים, נמלים וטרף דומה והיא גם יכולה לטפס על העצים. בלילות הן ישנות על העצים כדי להקטין סיכויי טריפה שונים מצד עופות דורסים. הן עלולות להיות בסיכון, בגלל כריתת יער הגשם. אלו הקטנים שבסדרת הלטאות. דוגמא לגמדות איים.

גמדות איים זו תופעה ביולוגית שבה גודלם של בעלי חיים שמשתכנים באי מבודד קטן באופן משמעותי לעומת בעלי חיים קרובים אחרים החיים באזור יבשתי. אלו אספקטים שונים ודומים של  "חוק פוסטר" (Foster's rule), המכונה גם "חוק האי". זהו עקרון בביולוגיה אבולוציונית, קובע כי  בני המין קטנים או גדלים, בהתאם למשאבים הזמינים בסביבה.

החוקר ג' בריסטול פוסטר,  במאמר שפרסם ב-1964,  בכתב העת Nature, תחת הכותרת "האבולוציה של היונקים על האיים". הציע כי יצורים מסוימים באי התפתחו לגרסאות גדולות יותר של עצמם, בעוד שאחרים הפכו לגרסאות קטנות יותר של עצמם. לשם כך, הוא הציע הסבר פשוט כי יצורים קטנים גדלים בהיעדר טורפים הנמשכים אליהם ביבשת ויצורים גדולים נעשים קטנים יותר עם היעדר מקורות מזון.[17]

זיקיות שונות משאר הלטאות גם בכמה תכונות אנטומיות ייחודיות, שחלקן קשורות בהתאמה לחיים אילניים (ארבוראליים). יותר מלשאר הלטאות. התאמות אלה מתבטאות ביכולת הטיפוס המעולה, בכושרן של הזיקיות להסוות את עצמן ובשיטת הציד המדהימה שלהן. הן בדרך כלל שוכנות עצים או שיחים, אם כי ישנם מינים של זיקיות קטנות השוכנות על הקרקע תחת מחסה עלים. מינים שונים של הזיקית נפוצים במגוון רחב של אזורי מחיה: יערות גשם טרופיים והרריים, סוואנות וערבות. קיים מין של זיקית שחיה במדבר, זו היא זיקית נאמאקה (Chamaeleo namaquensis), האנדמית למדבר נמיב[18].

מבנה גוף

גופן של הזיקיות פחוס בצדדים וגובהו עולה על רוחבו. בעוד אשר לשאר הלטאות, לרוב גוף מעוגל או משוטח. רובו מכוסה בקשקשים גרגיריים קטנים וביניהם קיפולי עור רך, דבר שמאפשר לזיקית להתכווץ ולהתמתח בעת הצורך בהתאם לתנאי הסביבה. בייחוד במעברים הצרים שבין הענפים. הזיקית מסוגלת לשנות את צורת גופה בהתאם לכמות האוויר שהיא שואפת לכיסי האוויר שבריאותיה. כך היא יכולה להיות פחוסת צדדים וגבוהה כעלה בעת ראוות צד והתחממות, וגם יכולה להיות נפוחה ועגלגלה כמו בעת כניעה.

ראשה של הזיקית מוצק. הגולגולת חזקה. כמה מהעצמות הקדקוד והצדעים בולטות לאחור ויוצרות מעין קובע או כרבולת. ובו בולטים, בייחוד אצל הזכרים, קיפולי עור מכוסי קשקשים, יש המכנים אותם "שמטות"), או זיזים מחוספסים או קרניים, קצרת או ארוכות, שמספרם 1-4, המתבלטים בשעת איום וראוות צד.

בליטות אלו מרשימות אצל זיקית פישר (C. fischeri) ואף יותר אצל זיקית מקרינה (C. jaksoni), ששלוש קרניים ארוכות וחדות קבועות לה – שתיים על מצחה עוד אחת אצל חרטומה. שני המינים הללו חיים במזרח אפריקה. הבליטות והקרניים מופיעים אצל הזכר ואינן מפותות אצל הנקבה. אפשר לקראות בהן סימן מין משני, הקשור בחיזור ולמאבק בין הזכרים[19].משני צדי הראש מופיעים קפלי עור.

השיניים קטנות ולרוב חדות. הן אקורודנטיות, כששני החרדונים ומחוברות לכיסי הלסתות ולא לצדיהן (פלוירודונטיות), כמו אצל שאר הלטאות. נשיכתן של הזיקיות, ואף של הגדולות שביניהן, אינה מסוכנת או מכאיבה, למרות שפעירת הפה והבלטת השיניים החדות מפחידה למדיי.

מבנה הראות מיוחד לזיקיות: צינורותיהם הארוכים ממלאים את כל הגוף; משום כך מסוגלת הזיקית, לנפח את גופה בשעת רוגז או פחד.

גם העיניים מיוחדות במינן: ארובת העין מוקפת טבעת גרמית. העין מוקפת בעפעף חרוטי עבה, הפתוח רק בקדקודו ומותיר נקב סגלגל המותאם לאישון. העיניים מסוגלות לנוע לכיוונים שונים באופן בלתי תלוי. בשעה שעין אחת נוטה לפנים או למעלה, העין השנייה נוטה לאחור או למטה ועל ידי כך, סורקות הזיקיות את הסביבה בכול היקפה, הן בכיוון האופקי והן בכיוון האנכי ולהקנות לה שדה ראייה רחב, ממנו מקבל מוחה שתי תמונות שונות וברורות בו-זמנית. הפניית העיניים לכיוון אחד מאפשרת ראייה ביונוקולרית – המקנה לאובייקט עומק – והתמקדות בטרף. שמורות עיניהן יוצרות כעין טבעת עור, הפועלת כמין צמצם של מצלמה, מרכזת את הראייה בנקודה מסוימת ומסייעת לזיקית לאתר את טרפה.  אברהם ארבל מדווח, כי לא פעם, כשהאכיל זיקיות, הן התבוננו בו בעין אחת ובצרצר ששימש כמזון בעין השנייה, ובעת ששלחו את לשונן – "פספסו" ולא פגעו בצרצר[20]. הזיקיות יכולות לראותקרניים אולטרה-סגולות[21]., ורואות דברים שלא נראים לעין האנושית  [22].

לזיקית אין פתח חיצוני לאוזן וגם לא עור התוף, ורק האוזן הפנימית מפותחת בהן. אך היא איננה חירשת ומסוגלת לשמוע בטווח של 200–600 הרץ. מבנה האוזן הוא כנראה הסיבה לכך שהזיקיות אינן משמיעות קולות פרט לקולות הנשיפה שהוזכרו[23].

מבנה הרגליים והזנב שונה מאשר אצל שאר הזוחלים. הרגליים דקות, עשויות כצבת  ומתאימות לטיפוס וללפיתה. האצבעות מצוידות בטופרים חדים ומאוחות בקבוצה של שתים ושלוש: ברגל הקדמית מאוחות שלוש האצבעות הפנימיות ומולן מאוחות שתי האצבעות החיצוניות. ברגל האחורית מאוחות שתי האצבעות הפנימיות ומולן מאוחות שלוש האצבעות החיצוניות. סידור זה מאפשר לפיתה הדוקה של ענפי עצים ושיחים וטיפוס לאורכם.  הזיקית נעה לאיטה ועוצרת את תנועתה מפעם לפעם. יש לה סבלנות רבה, שהיא מצרך חיוני כאשר מדובר בציד חרקים.

הזנב ארוך גמיש ואינו שביר. אצל בני הסוג זיקית, הזנב מאחד ומסייע לתנועה ולאחיזה: הוא אינו נושר מפגיעה, כזנב הלטאה. הוא יכול להתכרך סביב עצמו. בדרך כלל נכרך סביב ענפים ולופת אותם, ומשמש כעין רגל חמישית. לעתים אפשר לראות זיקית תלויה כאשר זנבה לופת ענף וכל גופה תלוי באוויר[24].

צבעיהם של מיני הזיקית שונים זה מזה. ברוב המינים שולט הצבע הירוק הזרוע כתמים או נקודות בצבעים אחדים.: שחור, אפור, צהוב, חום ואף כתום ואדום.

שינוי הצבע

התכונה המרשימה ביותר של הזיקית היא יכולתה לשנות את את צבע עורה. התכונה הזאת קיימת גם אצל זוחלים אחרים, ובכללם חרדונים שונים. היא בולטת גם אצל סוג של לטאה ממשפחת האיגואניים החיה באמריקה. הלטאה הזאת, הנקראת אנוליס (Anolis), משנה את צבעיה במהירות, ולכן זכתה לכינוי "זיקית אמריקנית".

זיקיות נחשבות לחיות סתגלניות שמסוגלות לשנות את צבע עורן ביחס לסביבתן במטרה להיטמע בה. בעוד מנגנון שינוי צבעים – ואפילו מרקם – לצרכי הסוואה קיים בטבע, זה לא בהכרח המקרה של הזיקיות.  לעתים הן  מחליפות צבעים גם לשם הסוואה והטעיה (של טורפים ונטרפים) , אך בעיקר כביטוי למצבן. האמונה שאם נניח זיקית מובהקת על בד אדום – היא תאדים, היא כמובן אמונה מופרכת, שהרי אין לזיקית זו צבען אדום להבליטו. עם זאת יש לכמה מיני זיקיות צבען אדום. כך המצב למשל אצל הזיקית המעודנת (Chamaelo gracillis) ממזרח אפריקה. כשזו מדגימה עמדת איום, מתבלטים בגרונה פסים אדומים-כתומים המבליטים את עור הגרון.[25].

כאשר התנאים החיצוניים נוחים, ואין זיקיות אחרות בשטח, צבען של הזיקיות הוא צבע הסוואה: ירוק בגוונים שונים, ירוק מנומר כשהיא נמצאת על שיח או על ענף עץ, חום כהה או בז' בלכתה על הקרקע, ואפור מוכתם כשהיא צמודה לגזע או לענף עבה. אין ספק שצבעים אלה עוזרים לה להסתתר מפני אויביה, ובמידה מרובה יותר להסתתר מפני החרקים שהיא צדה. אולם יותר מכול, קשורים שינויי הצבע במצבה הפיזיולוגי והחברתי של הזיקית, ואלו קובעים במרבית המקרים את צבעיה.

שורה של גורמים חיצוניים משפיעה על צבעי הזיקית: כאשר קר, בעיקר בחורף, הזיקית כהה מאוד וצבעה אפור כהה עם כתמים שונים. כאשר זורחת השמש, קורה לעתים שצדה של הזיקית המופנה כלפיה כהה בהרבה מצדה השני המרוחק מהשמש. בחושך הופכות הזיקיות בהירות, וצבען אפור בהיר או בז' אחיד.

מתברר שהגוונים העזים שבהם מתהדרות הזיקיות, נועדו דווקא להבליט אותן. העור של הזיקית הוא אמצעי תקשורת שמעביר מסרים ויזואליים לסביבה: אם הזיקית חשה מאוימת, למשל, היא תחליף את צבעיה. הזיקית המובהקת היא בעל חיים יחידאי (סוליטרי), והופעת זיקית נוספת בשטחה גורמת לה התרגשות המתבטאת בהתנהגות שונה ובשינויי צבע מהיר.

נקבה מעוברת תשנה את צבעיה (ובמצב זה יידחו ניסיונות התקרבות של זכרים) הצבע הבוהק הוא אמצעי לביסוס מעמד בין הזכרים. הזיקית מגיבה גם למזג האוויר בשינוי צבע: בשעות הבוקר הקרירות, כאשר על הזיקית לקלוט את אור השמש כדי להתחמם, היא נוטה לצבעים כהים הבולעים ביעילות את הקרינה, ומסייעים לה להגיע במהירות לחום הגוף האופטימלי[26]. סביר להניח שאין זו פעולה נשלטת אלא תכונה "טבעית": כפי שכתב ט' כרמי, ב"נאום הזיקית" :  "אין לי תקנה הקשת בדמי לברית כל פעם שאני נופלת מתעורר בי צבע אחר"[27]. נמצא, שהחזרת האור מעורן של זיקיות עולה משמעותית כשטמפרטורת הסביבה עולה מ-20° ל-35° (פרוש הדבר שבליעת הקרינה יורדת)[28].

לסרטון על שינוי הצבע אצל זיקיות

ישנן זיקיות בהן לזכרים יש צבעים עזים כדי למשוך את הנקבות, בהתאם לעקרון ההכבדה[29]. קיימים מינים רבים של זיקיות שהם צבעוניים ומרשימים.

הצבעונית בין כל הזיקיות היא הזיקית הנמרית (Fureifer paradalis) ממדגסקר, שהוזכרה לעייל. צבעה הבסיסי ירוק עם פסים ונקודות בצבעי כחול וירוק, ועפעפיים אדומים הנראים כשני פנסים. הזיקית הנמרית יכולה לשנות את צבעה ולהפוך אדומה או כתומה, מוכתמת בכתמים לבנים, חומים או כתומים. מהירות שינוי הצבע מדהימה, עובדה היוצרת בעיה אצל הצלמים. זיקית נמרית לא רגועה מאבדת את צבעיה העזים. הזיקית הנמרית הנקבה אינה צבעונית וצבעיה הם צבעי הסוואה לא בולטים.

לצבעי הזיקיות יש ערך חשוב בתקשורת ביניהן. הצבעים והשינויים המהירים החלקים בהם משדרים שדרי תקשורת הברורים היטב לזיקיות, למרות שהן בעלי חיים יחידאים (סוליטריים) שאינם מקיימים יחסי חברה.

אצל הזיקית המובהקת, שרפרטואר הצבעים שלה מוגבל, צבעים השונים, המביעים מצבים שונים:

צבעי איום – זיקית שפרט אחר חדר לתחומה, משנה את צבעיה לירוק בהיר מוכתם בכתמים שצבעם אפור-ירקרק.

צבעי כניעה – זיקית מאוימת או זיקית שהובסה בקרב, משנה את צבעיה לאפור כהה. צבע זה לרוב אחיד, ולעתים מוכתם בכתמים בהירים. שני הצבעים מופיעים הן אצל הזכרים והן אצל הנקבות.

צבעי הזדווגות – הזכר המחזר הופך אפור בהיר או בז', ועל רקע זה מתבלטים כתמים כהים בגודל לא אחיד, הפזורים על כל הגוף והראש. הנקבה המסרבת להזדווג הופכת אפורה כהה (צבעי כניעה) או שהיא מבליטה צבעי היריון. הנקבה המוכנה להזדווג, עומדת במקומה וצבעה הופך בז' או חום בהיר. לעתים צבעה אחיד ולעתים מתבלטים עליה כתמים בצבע חום כהה.

צבעי היריון – מופיעים אצל נקבה שכבר הזדווגה פעמים אחדות. צבע הרקע אפור בהיר או כהה, ונקודות צהובות פזורות על פני כל הגוף. לעתים הצבע הירוק מנוקד בצהוב. כאשר פרט אחר מתקרב לנקבה הרה, הולכים צבעיה ומתבלטים. צבע הרקע הופך כמעט שחור, ועליו כתמים צהובים וניקוד צהוב עז. בצבע הזה יש אלמנט של אזהרה, והזכר המחזר אחרי נקבה בצבעים אלה מסתלק ממנה עד מהרה. אם לא, היא מכה בו ונושכת אותו. גם נקבה החודרת לתחומה של נקבה בצבעי היריון בולטים, תסתלק משם במהירות. שפת הצבעים של מיני הזיקיות הססגוניים עשירה יותר. זכרים מחזרים או מאיימים של זיקית נמרית, מבליטים את צבעי האדום והכתום שלהם, ומשדרים לנקבות המחוזרות ולזכרים המאוימים מסרים צבעוניים ברורים. כך משמשות הצבעוניות והיכולת לשנות תכופות צבע, הן את צורכי ההסוואה של הזיקיות, לשם הגנה והשגת ציד, והן את צורכי התקשורת עם בני מינן.

מנגנון שינוי הצבע

ההסבר המקובל הוא, שהחלפת הצבעים של הזיקיות קשורה לפיגמנטים שבעור, בדומה לשאר בעלי החיים. באופן זהה למנגנון של דיונונים.

בעורה של הזיקית שלוש שכבות מסוגי תאים שונים היוצרים את הגוון: בשתי השכבות התחתונות מצויים תאים כרומטופורים (תאים שמכילים פיגמנטים ושמחזירים אור)[30] – בשכבת העור הפנימית ביותר שוכנים תאי מלנין (melanophores), המייצרים את אותו פיגמנט כהה המצוי גם בעורם של בעלי חוליות רבים אחרים[31]. נמצא שההורמון אינטרממדין המופרש מן ה אונה התיכונה של בלוטת יותרת המוח (היפופיזה), הוא הקובע  את ריכוזם של גרגרי המלנין. ככל שהורמון מופרש לדם בכמויות גדולות יותר, כך הוא גורם לפיזור רב יותר של גרגרי המלנין ובהתאמה לכך – להופעת צבע כהה[32]. מה שמייחד את הזיקית הוא שלוחות של תאי המלנין, המסתעפות מעלה לשכבת העור העליונה. בעת הצורך, על פי אות עצבי או הורמונלי, יוזרם המלנין דרך הבליטות הללו כך שיכסה את הצבעים האחרים. למלנין תפקיד חשוב בשמירה על הטמפרטורה. מעל שכבת המלנין מצויים תאים בעלי פיגמנט צהוב.

בשכבה העליונה מצויים תאים המכילים סריגים העשויים גבישי גואנין מזעריים[33]. שינוי הצפיפות בין הגבישים משנה את האור המוחזר ובכך משתנה גוון עורה של הזיקית. כאשר הזיקית שלווה ורגועה, הצפיפות בין הגבישים גבוהה והאור מוחזר באורכי גל קצרים (גוון כחול/ירוק), לעומת זאת, כאשר הזיקית מתרגשת ,הגבישים מתרחקים זה מזה והאור מוחזר באורכי גל ארוכים (ירוק/צהוב/כתום/אדום). שילוב בין הפיגמנט הצהוב מהשכבה התחתונה לבין האור הכחול המוחזר בשכבה העליונה, יוצר את הגוון הירוק המוכר של הזיקית.

אולם, בשנת 2015 מצאו  מדענים, כי כמות הפיגמנטים כלל לא משתנה בהחלפת הצבעים. לעומת זאת התגלתה שכבה מתחת לעור שמכילה גבישי מלח זעירים, ממש זעירים – פחות ממאית הרוחב של שערה אנושית.

כמו כל חומר, גם המלח שובר קרני אור ומשקף גוונים על פי התכונות הפיזיקליות שלו באותו רגע נתון – גודל, צפיפות, זווית וכדומה. הגבישים שמתחת לעור הזיקית מסודרים ברשת תלת-ממדית, מה שהופך את ספקטרום שבירת האור שלהם למגוון ורחב יותר. ואם לא די בכך, הזיקית יכולה גם לתמרן את שכבת הגבישים על-ידי כיווץ והרחבה, וכך ליצור מערך מורכב מאין כמותו של שיקוף אורכי גל, או במילים אחרות, להפוך את העור שלהן לשלט חוצות מתחלף.

מדענים באוניברסיטת ברקלי ניסוי לחקות באופן מלאכותי את מנגנון הגבישים של הזיקית ואף הצליחו במידה לא מבוטלת. בסרטון הרצ"ב  ניתן לראות כיצד שינוי במתיחה של החומר מגדיל את החלל שבין התאים המלאכותיים וגורם לתכונות שבירת האור של החומר להשתנות.

לסרטון על מנגנון שינוי הצבע

אלא שהמדענים ייצרו חיקוי בעל שכבה אחת – ואילו הגבישים של הזיקית בטבע מצויים בכמה שכבות, מה שמאפשר להן ליצור כמעט גרפיטי על גופן. הן משקפות צבעים שהעין האנושית אף לא מסוגלת לראות.

אם כך, מה שנחשב לאורך שנים רק כמנגנון הסוואה הוא למעשה גם שפה ויזואלית שמבטאת בגוונים חיים את מצב הרוח של הזיקית. לכן אין לכנות אדם סתגלן  בשם 'זיקית'. מסתבר שהן דווקא יותר דומות לאנשים מוחצנים, כאלה שנוטים לשקף את הלך הרוח הפנימי שלהם כלפי חוץ.

שפת גוף

הצבעוניות והיכולת לשנות צבעים במהירות משרתות היטב את תקשורת הזיקיות, אך יש להן אמצעי תקשורת נוספים. לזיקיות, כמו לרוב הלטאות, אין מיתרי קול, אולם בשעת סכנה או איום, הן נושפות נגד יריבים או אויבים. מקור האוויר הננשף בשקי האוויר הגדולים, שהן חלק מהריאות של הזיקיות. על ידי שאיפת אוויר רב יכולה הזיקית לנפח את גופה ולהיראות גדולה, ובעת סכנה היא נושפת את עודפי האוויר בנשיפות קולניות האמורות להפחיד או לדחות אויבים ויריבים (גם נחשים רבים, ביניהם הצפע הארסי, משמיעים קולות נשיפה עזים במצבים דומים). מידת היעילות של הנשיפות אינה ברורה, אך אין ספק שהיא מרתיעה. אמצעי נוסף לתקשורת, הקיים אצל מינים רבים, הוא הבליטות המוזרות המופיעות על המצח או על החוטם, והנראות לעתים כקרניים. הבליטות האלה קיימות אצל בני הסוג נושאי המזלג (Furcifer) ממדגסקר, ואצל מיני זיקיות אחרים.

הזואולוג אברהם ארבל מסביר כי בתצפיות שנערכו בזיקיות המקרינות (Chameleo jacksonii) ממזרח אפריקה, נמצא שהזכר משתמש בקרניים לצורך חיזור אחר נקבות, וכדי לאיים על זכרים יריבים. זכרים מתחרים לעתים שעל חוטמן הן איברים המשמשים לפרסומת, ממש כקרני האיילים והיעלים וכזנבו של הטווס. גם הן משמשות להרתעת יריבים ולהרשמת הנקבות, וגם הן מכבידות על הזכרים הנושאים אותן, ובדרך זו משמשות אותם להוכיח את כשירותם.

מצוידות בצבעים מרשימים וביכולת לשנותם, ובקרניים מוזרות, מוכנות הזיקיות לתקשר עם בני מינן ועם העולם הסובב אותן. בהיעדר קולות לתקשורת ווקאלית (פרט לנשיפות) פיתחו הזיקיות שפת גוף מרשימה הכוללת עמדות שונות. השפה הזאת מתוגברת בהבלטת בליטות החוטם והקרניים ובשינויי צבע מהירים.

בתצפיות שערך ד"ר ארבל,  בזיקית המובהקת מישראל , הוא הבחין  בעמדות התנהגות אחדות המופיעות אצל רוב הזיקיות:

עמדת התחממות – הזיקית פוחסת את צדי גופה שהופך גבוה. היא מפנה את צדה אל השמש. הצד המופנה למקור החום לרוב כהה.

ראוות צד – גם כאן נפחס הגוף והופך גבוה. הגרון נמתח כלפי מטה בעזרת עצם הלשון. יש שתי צורות לראוות הצד. באחת, הפה סגור, ואז נראית הזיקית כמו בעמדת התחממות, אלא שצבעיה שונים. אם לא די בעמדה זו כדי לסלק את היריב, עוברת הזיקית לעמדה השנייה, עמדת האיום, והיא פוערת את פיה.

מכות ראש לצדדים – מתחילות מראוות צד, לרוב מעמדת איום. הזיקית מכה בראשה בתנועות מהירות ועצבניות, חמש עד עשר מכות ראש ברציפות ואחריהן מנוחה.

נדנוד איום – הגוף פחוס בעמדת איום. רגל קדמית אחת מונפת, ולעתים גם הרגל האחורית הנגדית מונפת באוויר. הזיקית מפנה את צדה כלפי היריב, ומתנדנדת קדימה ואחורה כמה עשרות פעמים. נדנוד זה מופיע לעתים כשהפה סגור והגרון אינו מתוח. עמדה זו מקבלת עוצמה חזקה יותר של איום כאשר הפה נפער לרווחה והגרון נמתח. בשעת הנדנוד, נושפת הזיקית בחוזקה. לעתים ניצבים שני זכרים זה מול זה ומבצעים נדנודי איום, ואז מאפיר אחד מהם, עובר לצדו של הענף, ומקפיד להימצא שם כשהוא מוסווה חלקית מן התוקף, מקטין את הפרופיל שלו ועובר לעמידה שפופה. כך הוא מודיע ליריבו שוויתר על הקרב, והוא כאילו נכנע. אם הפרט השני – זכר מאיים, או נקבה גדולה בראוות צד – אינו חדל מלאיים, מסתלק הפרט הכנוע בהליכה שפופה, שהיא צורת כניעה חזקה יותר, ונעלם בסבך השיחים או בין ענפי העץ. מתברר שהזיקיות מבינות היטב את שפת הגוף, וכשזו מלווה בנשיפת אוויר ובשינויי צבע מתאימים – די בה לקיים את התקשורת בין הזיקיות.

אצל זיקיות צבעוניות ובעלות קרניים, שפת הגוף מלווה בחילופי צבעים עזים ובהבלטת הקרניים. כך, בשעת החיזור מתבלטים הצבעים של הזכר, והקרניים מובלטות ומרשימות את הנקבה. הנקבה, שהיא חסרת קרניים ולרוב פחות צבעונית, יכולה להתרשם מחיזורי הזכר, הכוללים ראוות צד ונדנודים, ולבסוף מזדווגת עם הזכר המרשים. אם הנקבה אינה מעוניינת, היא עוברת לראוות צד, ובנשיפות ובנדנודים מסלקת את הזכר הטרחן מן השטח בבושת פנים.

תזונה

הזיקיתיים פעילים ביום וניזונים בעיקר מטריפת חרקים. כגון: חגבים, חרגולים, גמלי-שלמה, זבובים, זחלים ובעיקר פרפרים. כמו כן היא גם ניזונת מעלים וצמחים מיוחדים.

המינים הגדולים החיים באפריקה ובעיקר זיקית מלר (C. melleri) וזיקית ענק (C. oustaleti) צדים חולייתניים – ציפורים ומכרסמים קטנים – אך הם גם מרבים בציד חרקים.

הציד נערך בדרך כלל מהמארב, בעזרת הלשון הארוכה, שחלקה הקדמי, המעובה, מכוסה ריר דביק. לרוב, אורך הלשון השלופה, כאורך הראש והגוף גם יחד. לעתים אפילו יותר מכך.

הזיקיות, המותאמות היטב לחיים אילניים, אורבות לחרקים בשקט ובסבלנות אין קץ. כאשר הן מזהות את טרפן – זבוב או חגב שנחת על ענף העץ עליו הן עומדות – הן מתקרבות אליו באטיות, עד לשלב בו הן מסוגלות להביט בו בשתי עיניהן בראייה תלת ממדית המאפשרת אומדן מרחקים טוב. הזיקית אינה חייבת לגשת עד לטרף, ודי שתתקרב אליו כדי מרחק המקביל לאורך גופה – 20 סנטימטרים לערך אצל הזיקית המובהקת, ועד 45 סנטימטרים אצל זיקית ענק ממדגסקר. משהגיעה הזיקית למרחק הנכון מן הטרף ואיתרה אותו, מתחיל תהליך הציד הדומה להטלת פלצור בכיוון הטרף – אלא שכאן משמשת הלשון הדביקה כפלצור.

בתהליך שליפת הלשוןמעורבים עצם הלשון, שרירים טבעתיים המצויים בהיקף הלשון ודם רב הזורם לכלי הדם של הלשון. הלשון נשלחת אל הטרף במהירות רבה, כ-0.07 שניות. מהירות שליפת הלשון החוצה, קשורה בהתכווצות של שרירים טבעתיים ואילו הכנסתה פנימה קשורה בשרירים אורכיים.

יש מיני זיקיות שבצדי פיהן מצויים כיסים מיוחדים המפרישים נוזל מתקתק. לכיסים אלו נמשכים זבובים ואלו כנראה משמשים מזון לזיקיות המפתות. בשבי למדו הזיקיות לאכול צרצרים וזחלי חיפושיות מהיד של המטפל. לעתים צדו את החרקים בלשונן, ולעתים התקרבו אליהם וצדו אותם בלסתותיהן. כך נהגו גם בחרקים שהונחו בכלוביהן בכלי האכלה מיוחדים. הזיקית שותה את מי הטל שהיא מלקקת מעל הצמחים. בשבי שתו הזיקיות גם במציצה מכלי מים. בספרד היה נהוג בעבר להשתמש בזיקית כציידת זבובים. הזיקית הונחה בחדר בתוך כלוב שעל קרקעיתו כלי עם דבש או ריבה. כל זבוב שנמשך אל הפתיון המתוק – נצוד ונאכל.

הזיקיות שותות מים שהן מלקקות מעלי הצמחים. מעדימעדיפות מים זורמים על פני מים עומדים.

אויבים

למרות צבעי ההסוואה המעולים, יש לזיקיות אויבים טבעיים רבים המצליחים לצוד אותן. אין ספק שבהבלטת הצבעים בעת חיזור ובהכרזה טריטוריאלית, יש סכנה לזיקיות ובעיקר לזכרים, אך זהו חלק ממנגנון הפרסומת שלהם. אם בעקבות הבלטת הצבע בוחרות הנקבות בזכרים – כדאי להם להסתכן. כאשר זיקית נתקלת בטורף, היא תנסה להגדיל את גופה בתנוחת איום.

לזיקיות הצעירות ולזיקיות הזעירות דוגמת הזיקית החוטמנית והזיקוניות, אורבים גמלי שלמה ועכבישים גדולים הטורפים אותן ומכלים רבות מהן. חולדות, מכרסמים וטורפים קטנים אוכלים זיקיות, ונשיפות האזהרה של הזיקיות אינן מרשימות אותם כלל. גם נחשים ממינים אחדים צדים זיקיות, אך אויבי הזיקית הרבים ביותר הם ממחלקת העופות וביניהם ניצים, דיות, קוקיות, חנקנים ודורסי לילה.

רבייה

בני המשפחה הם בעלי חיים סוליטריים. כל פרט חי לבדו בנחלתו, שעליה הוא מגן מפני פולשים. פגישה בין שני פרטים מלווה בתנועות איום, בנשיפת אוויר ובשינוי צבעיה גוף. לרוב מסתיימת הפלישה בנסיגת הפולש. בעונת הרבייה מתקיימים מפגשים בין הזכרים לנקבות, הנפרדים לאחר ההזדווגות. לנקבות המלאות ביצים, יש "צבעי היריון" מיוחדים. רוב מיני הזיקיות מטילים ביציים. מינים מעטים משריצים וולדות חיים. הביצים מרובות. עד 40 בתטולה אחת. הביצים לבנות ומוארכות, לקליפתן יש מגע קלף גמיש, והן סופגות מים מן הקרקע. לרוב הן מטילות בקרקע לחה. או ברקבוביות של גזעי עצים חלולים. להבדיל מהזיקית המובהקת, המטילה את ביציה במחילה, מטילה נקבת הזיקית הנמרית את ביציה בגומה שהיא חופרת בקרקע בשעות היום. אמנם בדרך זו היא נחשפת בפני טורפים, אבל כנראה שצבעי ההסוואה הטובים שלה מסייעים להעלים אותה מעיני טורפים בשעה שהיא מטילה.

אין דאגה לביצים ואין טיפול בצאצאים.

חלק מן הנקבות מתות ימים אחדים לאחר ההטלה, ומכאן הסברה שנקבת הזיקית מטילה פעם אחת בחייה. אולם בתנאי שביה נצפו נקבות שחיו חודשים רבים לאחר שהטילו את ביציהן. הנקבה מטילה 30-50 ביצים, והצעירים בוקעים לאחר שמונה-עשרה חודשים . ויוצאות מן הקרקע לאוויר העולם. עליהן להסתדר בכוחות עצמן, ללא כל טיפול של הוריהן.

הצעירים מטפסים מיד על עצים ושיחים, ומתחילים לשחר לטרף. בשבי, הם טורפים ברצון, זחלים של חיפושיות קמח וחרקים קטנים אחרים תוך הפגנת כישורי ציד מדהימים, אותם לא למדו אלא קיבלו בתורשה. הם גדלים ומגיעים לבגרות מינית בגיל שנה לערך.

הזיקית המזוקנת (C. hoehneli) מקניה והזיקית הדו פסית (C. bitaeniatus) ממזרח אפריקה אינן ממהרות להטיל את ביציהן לאחר ההזדווגות. הביצים נותרות שבועות אחדים בגופה של הנקבה, והעוברים המצויים בהן מתפתחים בסביבה מוגנת וחמימה. עם תום התפתחותם, מטילה הנקבה על ענפי העצים את הביצים המכילות עוברים שלמים וקליפה דביקה. כל ביצה מוטלת על ענף נפרד, בהפרש של חמש-שש דקות. עם ההטלה, מחככת הנקבה את פתח הביב שלה בענף, ומדביקה עליו את הביצה. דקות אחדות לאחר מכן, קורעת הזיקית הצעירה את קליפת הביצה הקשה והגמישה ומגיחה ממנה לעולם החיצון. הזיקית הזעירה הזו מצוידת בכישורי טיפוס, הסוואה וציד, המאפשרים לה להתקיים בעולם העוין. פיזור הביצים בא להבטיח את הצאצאים מפני טריפה. תופעה זו של הטלת ביצים המכילות עוברים בשיא התפתחותם, נקראת אובוויויפריה (Ovoviviparia)[34]. היא מוכרת אצל זיקיות אחרות וגם אצל זוחלים נוספים דוגמת העכן הקטן, שהוא נחש ארסי ממשפחת הצפעוניים, החי בישראל.

הזיקית בפולקלור

כושרן של בני המשפחה לשנות את צבעיהם והשימוש שהם עושים בשקי האוויר של ריאותיהם – ניפוח גופם ונשיפת אוויר לצורך התגוננות – היו מקור השראה לשפע של אגדות ואמונות תפלות.

עד כדי כך, שהכינו "זיקית" הוא משל לאדם המשנה את דעותיו וצבעו לפי הצורך. הסופר-שחקן-במאי סטיוון פריי (Stephen John Fry) הגדיר בראיון ל"גרדיאן" את יכולתו להיטמע בטבעיות בין סוגים שונים של חברים: "אני זיקית. אני נהנה מזה ואני לא בהכרח חושב שזה צבוע מצדי".

עוד בימי קדם נוצר הדימוי שלפיו מי שמחליף צבעים, כמו זיקית, אינו אדם ישר: בשוכבו כשכיב מרע, הספיק אלכסנדר ינאי לומר לשלומציון את המשפט הבא  "אל תתייראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומים לפרושין שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס"[35]. על כן גלוסטר, בדרכו לחטוף את הכתר ולהיות ריצ'רד השלישי מצהיר: "אני יכול לחייך, ולרצוח בעודי מחייך… להרטיב לחיי בדמעות תנין… אני עוד אוסיף צבעים לזיקית"[36].

אריסטו היווני, במאה הרביעית לפנה"ס, תיאר בספר השני של "תולדות החיות" אותה לטאה המסוגלת לשנות את צבעיה כשהיא מתמלאת באוויר. שמה ביוונית chameleon, שפירושו "קרוב לאדמה" (משום שהיא זוחל) ו"אריה" (כנראה משום דמיון ראשה לרעמת הלביא ויכולתה לארוב לטרפה ולעוט עליו).

אריסטו כאילו ניבא מצוקה קיומית כשניסה ב"אתיקה הניקומאכית" שלו להגדיר את האושר כשלעצמו: לכאורה רק לאחר מותו של אדם ניתן לקבוע אם היה מאושר, אבל "אם נעקוב אחרי גורלו של אדם, פעם נקרא לו מאושר ופעם אומלל, ונהפוך את האדם המאושר לזיקית חסרת ביטחון".

אובידיוס הרומי (43 לפנה"ס עד 18 לספירה) כתב ב"מטאמורפוזות" שהזיקית עוטה את צבעו של כל דבר שהיא נוגעת בו, וניזונה מאוויר[37]. הקדמונים הרומים (פליניוס הצעיר ואחרים) חוזרים על כך שהזיקית ניזונה מאוויר, ובעקבות אובידיוס, שקספיר אף שם בפיו של המלט תשובה לשאלת אביו לשלומו: "בולע אני אוויר כמו זיקית"[38].

"זיקיות", מפלטה של הזיקית, נחשבת לתכונה שלילית אצל בני אדם, כאילו אין לאישיותם צבע משלה. המשורר הרומנטי האנגלי,  ג'ון קיטס (John Keats 1821-1795), במכתב מ-1818, התייחס לחוסר היכולת ה"זיקיתית" שלו עצמו, היינו, שינוי אופי: "באשר לאופי הפיוטי עצמו, הוא אינו 'עצמו' כי אין לו 'עצמי'. הוא הכל ולא כלום – אין לו אופי. הוא נהנה באור ובחושך… מה שמזעזע את הפילוסוף איש המוסר מהנה את המשורר-הזיקית… המשורר הוא הדבר הכי לא-פיוטי שקיים, כי אין לו זהות: הוא תמיד ממלא גוף אחר… אי אפשר לסמוך על אף מלה או דעה היוצאות מפי כנובעות מזהותי. איך אפשר, אם אין לי זהות? כשאני נמצא עם אנשים, ואם אני מצליח להשתחרר מהרהור ביצירי מוחי שלי, אינני חוזר לעצמי, אלא זהותו של כל אחד ואחד בחדר צרה עלי, עד שאני נמחץ בתוך זמן קצר"."[39].

ידועים אגדות באזורי המזרח התיכון שהזיקית מקללת את אויביה בקולות הנשיפה שהיא משמיעה. בתרבויות אפריקאיות רבות יש אמונה שאסור להרוג זיקיות, כנראה בגלל כוח הנזק הרב הטמון בהן. במקומות שונים בעולם, פוחדים בני האדם מ"קללה" של הזיקית. יש הרואים בהן סימן לברכה. בני שבט הטוגן (Tugen) מקניה[40] רואים בהליכתה האיטית של הזיקית, סמל להליכה האיטית והכפופה של הזקנים. הם מאמינים שאדם הרואה זיקיות מזדווגות, יזכה לאריכות ימים ויזכה לראות את ניניו משחקים עם זיקיות. בני שבט אקוי שבאפריקה המערבית, נוהגים לפייס את גופתה של הזיקית, אם הרגו אתה בדרכם, בשוגג.

זיקית פנתר – או הזיקית הנמרית (Furcifer pardalis), החיה באיים מדגסקר, ראוניון ומאוריציוס, היא הצבעונית והמרשימה מבין כל הזיקיות החיות בעולמנו. זיקית זו קיבלה את שמה מהחוקר ז'ורז' קיווייה (Jean Léopold Nicolas Frédéric Cuvie) שנתן לה את שמה עקב הפסים המאפיינים את גופה וגם עקב צורת הרגליים הגדולות שלה המזכירות כפות נמר[41]. תושבי האי נוסיבה והאיים הסמוכים לו, רואים בזיקית הנמרית יצור ארסי ומסוכן שאסור לגעת בו. הנשים לעולם אינן נוגעות בזיקית, וגבר שנגע בזיקית – לא יכול לגעת באישה במשך שלושה ימים. המתת זיקית נמרית מביאה על ההורג ועל משפחתו מזל רע וצרות צרורות.

נהגי המוניות במדגסקר, הנוהגים בפראות ודורסים לעתים כלבים ותרנגולות, לא יעזו לעולם לדרוס זיקית. כתוצאה מכך, נוצר לא פעם פקק תנועה גדול, כאשר זיקית צבעונית חוצה את הכביש. לאמונות הטפלות האלה אין כל יסוד מדעי. הזיקיות אינן ארסיות ואינן גורמות כל נזק לבני האדם ולרכושם, אולם תושבי מדגסקר מאמינים ביכולתן ההרסנית. בשל הפחד הם אינם פוגעים בזיקיות הצבעוניות, שחיות להן באין מפריע.

בארץ ישראל ובסוריה, בני העם מנחשים את עתידם לפי צבעה של הזיקית (חרבאיה) כשזורקים עליה כיפת ראש. ערביי ארץ ישראל מאמינים שלפני מותה של הזיקית, היא מקללת את הורגה. בשל האמונות העממיות, הזיקיות מוגנות ובני האדם אינם פוגעים בהן לרעה. זאת למעט שלושה כפרים דוברי ארמית, בהרי מול הלבנון, שמותר בהם להרוג את הזיקית המכונה "גמלא אודא", היינו "גמל היהודים", באומרם שאמנם היא נראית כלטאה ירוקה ותמימה, אך למען האמת היא יצור מבהיל שמצפה ליום הדין. באותו יום נורא, יסיק "גמל היהודים" את אש הגיהינום, ובנשיפותיו העזות ילבה אותה וישרוף את בני האדם, אויביו מימים ימימה. "גמל היהודים" מזוהה אצל תושבי מספר כפרים בהרי מול הלבנון עם הזיקית המובהקת החיה בישראל. לפי אמונת תושבי הכפרים, כל ההורג זיקית, יגרום להקטנת אש הגיהינום, ובשל מעשהו הנאצל יזכה לחיי עולם בגן העדן. אבל, את הזיקית יש להרוג במכה אחת, ומי שנכשל – אסור לו להכותה שנית, שמא יירש בעצמו גיהינום, ואז תוכל המרשעת להתנקם בו לנצח נצחים[42].

לדעת חוקרים רבים, הזיקית כלולה ברשימת שמונת השרצים, שלהם דינים ייחודיים המתבטאים בדיני טומאה וטהרה ובהלכות שבת[43]. רק שיש ויכוח מי היא מבין השמות שברשימה. רס"ג סבור שזו החומט[44]. לדעת הזואולוג ישראל אהרוני, ה"כוח" שמוזכר ברשימת השרצים זה הזיקית[45]. יהודה פליקס חושב שהיא ה"תנשמת" המוזכרת ברשימת השרצים. על פי יהודה פליקס  שמה של הזיקית בתנ"ך מגיע מקולות הנשיפה הידועים שהיא משמיעה כשהיא חשה מאוימת[46] (זיק בעברית עתיקה = רוח). מנגד יש כאלה שלא מסווגים את הזיקית ביחד עם השרצים, מנחם דור טוען, שלא ייתכן שהיא תהיה ברשימה, היות שאין עליה די בשר שיהיה צריך לאוסרו[47].

במסכת סנהדרין שהוזכרה לעייל, מוזכרת הזיקית כחיה שנח לא ידע במה להאכיל עד שפעם אכלה תולעת שנפלה מרימון ומאז חתך לה נח ירק מתולע למאכל[48].

הערות

[1] Glaw, F. (2015). "Taxonomic checklist of chameleons (Squamata: Chamaeleonidae)". Vertebrate Zoology. 65 (2): 167–246.

[2] אברהם ארבל, "דבר עלי בצבעים. מידע על הזיקיות – האמונות הטפלות הקשורות להן באפריקה, על סיווגן, על צבעיהן המשתנים, על מבנה גופן, על חיי המין שלהן והרבייה, מט"ח, https://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=3981

[3] אֶנְדֵּמִיּוּת היא מצב בו טקסון  כלשהו (במיון עולם הטבע, טַקסוֹן היא קבוצה שמקבצת את כל האורגניזמים בעלי תכונות משותפות), בדרך-כלל מין, מתקיים באזור תפוצה מצומצם ומוגדר היטב. התנאים הפיזיים בתחום תפוצתו של טקסון אנדמי שונים מהתנאים באזור הסובב (מטריקס), שבו לא נמצא הטקסון. מינים אנדמיים נתונים לעיתים קרובות בסכנת הכחדה גבוהה, שכן שינוי אקולוגי באזור מוגבל אחד יכול להביא להכחדתם. המונח "אנדמי" מקורו ביוונית, בשילוב של en (בתוך) עם demos (אוכלוסייה).

[4] Tolley, Krystal; Burger, Marius (2007). Chameleons of Southern Africa. Struik. pp. 26–28

[5] Tilbury, Colin (2014). "Overview of the Systematics of the Chamaeleonidae". In Tolley, Krystal A.; Herrel, Anthony (eds.). The Biology of Chameleons. Berkeley: University of California Press. pp. 151–174.

[6] Bolet A, Evans SE (16 November 2013). "Fossil History of Chameleons". In Tolley KA, Herrel A (eds.). The Biology of Chameleons. Univ of California Press

[7] אביעד בר, גיא חיימוביץ ואמיר ארנון, זוחלים ודו-חיים בישראל – מדריך שדה, מהדורה שלישית 2022.  עמודים: 90-92, 279

[8]זיקית סאהלית המכונה גם זיקית אפריקנית (שם מדעי: Chamaeleo africanus) היא מין של לטאה ממשפחת הזיקיתיים החיה באפריקה והופצה על ידי האדם ליוון. אורכה הממוצע 34 ס"מ אך היא יכולה להגיע גם לאורך 46 ס"מ. היא בעלת גוונים ירוקים עם כתמים צהובים ואפורים מצידי גופה. הזנב גדול ומתלפף על עצמים או מכורבל על עצמו. הכפות גדולות ותופסות ענפים היטב.

היא מצויה בעיקר בסוואנות ובערבות יבשות באזור הסאהל ממאלי עד סודאן ומצפינה גם עד למצרים. היא מצויה רוב זמנה בין הענפים וגם בין עשבים וקני סוף וממתינה לטרף. הטרף מורכב מחרקים גדולים כמו חגבאים, גמלי שלמה, פרפרים ותולעים. לעיתים היא אוכלת אפילו לטאות קטנות שהיא מפתיעה.

[9] Daly, Natasha (2017). "Inside the Secretive World of Florida's Chameleon Catchers". National Geographic.

[10] Tolley, Krystal; Burger, Marius (2007). Chameleons of Southern Africa. Struik. pp. 26–28

[11] Bolet A, Evans SE (16 November 2013). "Fossil History of Chameleons". In Tolley KA, Herrel A (eds.). The Biology of Chameleons. Univ of California Press.

[12] האי זקיתא, לא הוה ידע אבא מה אכלה. יומא חד, הוה יתיב וקא פאלי רמונא, נפל תולעתא מינה, אכלה. מיכן ואילך הוה גביל לה חיזרא, כי מתלע, אכלה— תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף קח עמוד ב

[13] מנדלי מוכר ספרים,  תולדות הטבע,  1872

[14] זיקית מלגשית ענקית היא בעלת גוף ירוק משובץ מעט בלבן וקצוות ראשה וגבה חומים. הראש גדול ובעל אף בולבוסי קצר ונוקשה.  חיה בין ענפי העצים ביערות מדגסקר, ונפוצה בכל רחבי האי ומצויה גם בערים ובכפרים. כמו רוב הזיקיות, טרפה מורכב בעיקר מחרקים מעופפים כמו חגבים, גמלי שלמה, פרפרים ועשים, שחלקם נחשבים כמזיקים לאדם. הטרף מתבצע באמצעות לשון גדולה ושרירית. בשל הדברתה את המזיקים, זיקית זו נחשבת במדגסקר לחיה חיובית. זיקית זו גדולה מאוד וטריטוריאלית, ולכן היא טורפת גם זיקיות מסיגות גבול.

[15] זיקית תימנית חיה בהרי תימן, איחוד האמירויות הערביות וערב הסעודית. חיה באזורי מחיה שונים, בחלקם כמות משקעים רבה ואחרים הם מדבר צחיח. הזיקית התימנית מותאמת במיוחד לעצים – יש לה גוף שמתאים בדיוק לאחיזה נוחה בענפים. הזיקית חיה כמין פולש גם באזורי פלורידה ואיי הוואי בהיקפים מצומצמים. לזכרים יש מעין דורבנות על גבם, אך אין לנקבות. הדורבנות אינם נמצאים על גבן של זיקיות צעירות ומתפתחים עם התבגרותן. צבעו הטבעי של הזכר הוא ירוק ומשתנה במצב של לחץ. הזיקית התימנית היא אוכלת כל – למרות שרוב מזונה מורכב מחרקים, היא ניזונה גם מעלים, פירות ופרחים של צמחים שונים, במיוחד בעת בצורת. נקבת הזיקית יכולה להטיל עד כשלוש פעמים בשנה, כאשר כל תטולה יכולה לכלול 20 עד 70 ביצים. גופה של הזיקית מותאם במיוחד לטיפוס ומחייה על העצים – גופה דומה לעלה, ורגליה מותאמות במיוחד לטיפוס על זלזלים.

[16] לזיקיות אלה זנב קצר וראש גדול עם עיניים בולטות היכולות להסתובב במקום. צבען חוּם והזנב כתום בהרבה מקרים. כמו לשאר הזיקיות, גם לזיקונית ישנה לשון ארוכה ודביקה הנעה במהירות

[17] דוגמה לחוק האי: האוח (Athene cretensis), שנהיה ענקי באיים, והאייל (Candiacervus), שנהיה ננסי באיים. שניהם נכחדו מהאי כרתים.

[18] לזיקית נאמאקה ראש גדול בצורת משולש, עיניים בצורת חרוט, הנעות כל אחת בפני עצמה. צבעה מחולק בין צדי עמוד השדרה כשאחד שחור ואחד לבן עם פסים. אורך גופו של הזכר 14 ס"מ, ושל הנקבה 16 ס"מ. כפות רגליה משוטחות כדי לנוע בחול בניגוד לרגלי זיקיות אחרות שלופתות ענפים. זיקית נמיב, חיה לבדה ואורבת לחיפושיות מדבר שמחפשות אחר צל ולפעמים אף ללטאות קטנות.

הן יכולות להטיל ביצים שלוש פעמים בשנה, בכל פעם בין 6 ל-22 ביצים, הבוקעות לאחר שלושה עד ארבעה חודשים. הם מגיעים לבגרות בגיל חמישה עד שבעה חודשים.

[19] אברהם ארבל, " זוחלים ודו חיים" , בתוך: עזריה אלון (עורך ראשי), החי והצומח של ארץ ישראל, כרך 5, עמ' 79

[20] אברהם ארבל, "דבר אלי בצבעים", טבע הדברים : החברה לחקר האדם והסובב בע"מ, פברואר 1998 , גליון 28

[21] קרינה אוּלְטְרָה סגולה (ידועה גם כקרינת UV; ראשי תיבות של "Ultra-violet"), היא קרינה אלקטרומגנטית, בעלת אורך גל קצר מזה של אור נראה, פירוש השם "אולטרה סגול" הוא "מעבר לסגול" (ultra בלטינית – "מעבר"); סגול הוא הצבע בעל אורך הגל הקצר ביותר בטווח אורכי הגל של האור הנראה. חלק מאורכי הגל העל-סגולים נקראו בעבר "אור שחור", משום שאינם נראים לעין האנושית.

[22] "Chamaeleon News". Chameleonnews.com. August 2004. Archived from the original on 22 January 2008. Retrieved 1 November 2017.

[23] אברהם ארבל, " זוחלים ודו חיים" , בתוך: עזריה אלון (עורך ראשי), החי והצומח של ארץ ישראל כרך 5, עמ' 79

[24] לב פישלזון, זואולוגיה, כרך ב', עמ' 380-381

[25] אתנחתא של טבע: הסוד של הזיקיות נחשף – זו הסיבה האמתית שהן מחליפות צבעים, מגזין מהות החיים,

[26]How do the Cameleonnews change colors – סרטון

[27] "נחש הנחושת", תרשיש, 1961, דביר, 1990

[28] טמפרטורה משנה צבעים, של זיקיות בקניה – PDF

[29] עֶקְרון ההכבדה הוא עִיקָרון שניסח הזואולוג הישראלי אמוץ זהבי, כדי להסביר אופני תקשורת בעולם החי. לפי העיקרון, כדי שמסר יהיה אמין, חייבת להתקיים התאמה בין המסר לסימן המעביר אותו, כך שהונאה תהיה בלתי משתלמת. במקרים רבים, מטרת המסר היא להפגין את בריאותו או כושרו של פרט מסוים, והסימן מתבטא בצורות שונות של הכבדה, שהיא בלתי כדאית לרמאי, כלומר למי שאינו בריא או כשיר.

כדי שהסימן יהיה אמין ויקשה על פרט אחר לזייפו, האות צריך להיות יקר מבחינה אבולוציונית ולהקשות על יכולת ההישרדות של הפרט. כך, אם פרט מזייף אות שעלותו גבוהה – כלומר, מפגין תכונה שלמעשה אין לו, ושאינו יכול לעמוד בעלותה, מכיוון שכשירותו המעשית נמוכה – הדבר יעלה לו ביוקר, לעיתים עד כדי כישלון בהשגת מזון, בפוריות או בהתחמקות מטורפים (אהוד אמיר, ‏תראו כמה אני יפה, באתר "אלכסון", 13 בספטמבר 2016).

[30] כרומטופורים (באנגלית: Chromatophores) הם תאים שמכילים פיגמנטים ושמחזירים אור. כרומטופורים מצויים בדו-חיים, דגים, זוחלים, סרטנאים וסילוניות. לתאים אלו חשיבות רבה ביצירת צבע עיניים ועור בבעלי חיים בעלי דם קר והם מיוצרים ברכס עצבי (Neural crest) במהלך ההתפתחות העוברית. כרומטופורים מסווגים לתת קבוצות בהתבסס על צבעם בעת חשיפתם לאור לבן: קסנטופורים (צהובים), אריתרופורים (אדומים), אירידופורים (מחזירי אור/זוהרים), לאוקופורים (לבנים), מלנופורים (חומים ושחורים) וציאנופורים (כחולים). המונח משמש גם כשם לבועיות בעלות צבע שקשורות לממברנה, אשר נמצאות בצורות שונות של חיידקים פוטוסינתטיים. חלק מהמינים מסוגלים לשנות את צבע עורם באמצעות שינוי מיקום הפיגמנטים ושינוי מיקומם של אזורים מחזירי אור. תהליך זה, שמשמש לרוב לצורך הסוואה, נקרא שינוי צבע פיזיולוגי. לסילוניות כדוגמת תמנונים יש כרומטופורים, אשר נשלטים על ידי שרירים. לעומתם, בעלי חוליות כגון זיקיות משיגים אפקט דומה באמצעות אותות תאיים, למשל באמצעות הורמונים או מוליכים עצביים.

[31] מלנין (Melanin) הוא צבען חום-שחור המופרש מתאים באפידרמיס הקרויים מלנוציטים.

המלנין הוא מולקולה בעלת מערכת קשרים כפולים מצומדים: מערכת זו מאפשרת בליעת אור בטווח רחב של אורכי גל. מלנין בולע קרינה באורכי גל קצרים (בעיקר קרינה על-סגולה) ובכך מגן על הגוף מפני הקרינה. ככל שאדם נחשף יותר לאור השמש, כך מפרישים המלנוציטים יותר מלנין והופכים את העור לכהה; זהו מקורה של תופעת השיזוף. המלנין נמצא בעיקר בעור, שם הוא משפיע על צבע העור, אך הוא מצוי גם בשיער ובעיניים. צבע עיניים כחול מעיד על ריכוז נמוך של מלנין בעיניים, או במקרה של שיער, שיער בלונדיני מראה על ריכוז מלנין נמוך. שומות ונמשים נגרמים על ידי הצטברות של מלנין. ככל שריכוז המלנין עולה, כך מתכהים השיער והעיניים.

[32] אברהם ארבל, " זוחלים ודו חיים" , בתוך: עזריה אלון (עורך ראשי), החי והצומח של ארץ ישראל כרך 5, עמ' 173

[33] גואנין (באנגלית: Guanine) הוא בסיס חנקני, נגזרת של פורין, המהווה מרכיב מרכזי בכל חומצות הגרעין. גואנין מסומן בגנטיקה באות G.

גואנין התגלה לראשונה בשנת 1846 בלשלשת של עופות ימיים וצואת עטלפים וכלבי ים (גואנו; מכאן שמו). רק בסביבות 1880 הוא קושר לחומצות הגרעין. המבנה המולקולרי שלו תואר לראשונה ב-1875 והמולקולה עצמה סונתזה בשנת 1900.

   [34] אסטרטגיית רביה שבה הביצים מודגרות בתוך גוף האם (ללא אספקת חומרי מזון תוך כדי ההתפתחות) ומושרצים צאצאים חיים, מאפיינת דגים מסויימים כגון סוסוני ים (מאיה אלסר (עורכת(, מדעי הים והסביבה הימית, פרק 4, עמ' 137

https://www.gov.il/BlobFolder/unit/school-supervision-

department/he/%D7%9E%D7%93%D7%A2%D7%99%20%D7%94%D7%99%D7%9D%20%D7%95%D7%94%D7%A1%D7%91%D7%99%D7%91%D7%94%20%D7%94%D7%99%D7%9E%D7%99%D7%AA.pdf

[35] תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף כ"ב, עמוד ב'

[36] בחלק השלישי של "הנרי השישי" של שקספיר

[37] מטמורפוזות, ספר 15:  "חיה זו, הזיקית, ניזונה מרוח ואוויר ומקבלת מיד את צבעו של כל מה שבו היא נוגעת"

[38] ויליאם שקספיר, המלט, בתרגומו של ט' כרמי, הוצאת דביר

[39] מיכאל הנדלזלץ, . "זיקיות או לא להיות" אתר האינטרנט של הארץ, 09-02-3004

[40] שבטו של נשיא קניה לשעבר,  דניאל ארפ מוי (Daniel arap Moi;‏),

[41] זוהי אחת הזיקיות הגדולות ביותר בעולם. אורך הזכרים יכול להגיע עד 50 ס"מ. הנקבות קטנות יותר ואורכן כחצי מהם. העיניים מתגלגלות על ציר, נעות בנפרד אחת מהשנייה, צבען אדום או חום כהה. הלסתות אדומות, חומות או שחורות, לעיתים עם פסים בצבעים עזים. השפתיים לבנות ובעלות קשקשים חדים ובתוכם לשון ארוכה ודביקה ושיניים חזקות התופסות את הטרף וקורעות אותו לגזרים. מאחורי הראש ישנה "עטרה" עבה ואחריה ישנם שורות "קוצים" קטנות לאורך הגב. הזנב מתעקל כמו סליל ויכול להיצמד לענפים. לאורך הגוף ישנו קו מאוזן בהיר, בדרך כלל בצבע תכלת ומסביבו פסים כהים. כפות הרגליים חזקות מאוד וכמו שנגזר משמה הם מזכירות כפות של חתול גדול. כמו רוב הזיקיות הם יכולים לשנות את צבעם, הירוק בעיקרון בהתאם למצב רוחם, הרגשתם והתנאים בסביבתם.

הזיקיות הללו חיות ביערות ברחבי צפון מדגסקר ובכמה איים בסביבה. הם חיים לבדם וכשפוגשים שני זכרים יריבים, הם מנפחים את צווארם, נושפים בחוזקה, מחליפים את צבעיהם לצבעים חזקים ואם זה לא עוזר הם מתחילים במלחמה בעזרת הלסתות עד שאחד הזכרים נסוג.

הם ניזונים בעיקר מחרקים שונים הכוללים פרפרים, עשים, חגבים, חיפושיות, גמלי שלמה, צרצרים ועכבישים. ייתכן שהם יאכלו אף זיקיות קטנות כולל זיקיות פנתר קטנות.

[42] אברהם ארבל, החי והצומח של ארץ ישראל, כרך 5, עמ' 79

[43] בהלכה היהודית, שמונה שרצים היא קבוצת שרצים ממשפחות הטורפים, המכרסמים והלטאות המוזכרים בתורה: "וְזֶ֤ה לָכֶם֙ הַטָּמֵ֔א בַּשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל-הָאָ֑רֶץ הַחֹ֥לֶד וְהָעַכְבָּ֖ר וְהַצָּ֥ב לְמִינֵֽהוּ: וְהָאֲנָקָ֥ה וְהַכֹּ֖חַ וְהַלְּטָאָ֑ה וְהַחֹ֖מֶט וְהַתִּנְשָֽׁמֶת" (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוקים כ"ט–ל')

[44] פירוש רס"ג על התורה, ויקרא, י"א, ל'

[45] זהר עמר, שמונת השרצים, מכון מש"ה, קריית אונו תשע"ו, פרק "כח"

[46] יהודה פליקס, חי וצומח בתורה, תיאור בעלי החיים והצמחים שבתורה מאוירים על ידי כמאתיים תמונות וציורים, ישראל הצעיר, ירושלים, 1984. עמ' 101

[47] מנחם דור, החי בימי המשנה והתלמוד, הוצאת גרפאור דפטל, 1977, עמ' 80

[48] האי זקיתא, לא הוה ידע אבא מה אכלה. יומא חד, הוה יתיב וקא פאלי רמונא, נפל תולעתא מינה, אכלה. מיכן ואילך הוה גביל לה חיזרא, כי מתלע, אכלה— תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף קח עמוד ב