הזברה

ראו גם, באתר זה:

כתבות: טיול בטנזניה; ספארי בקניה; ספארי בטנזניה, סאפארי בזמביה

חומר רקע: , אנטילופות, האריה, הפיל, גנו, הקרנף, הצבוע, הג'ירף

הסימן העיקרי אצל כול מפריטי הפרסה, הוא התפתחות יתירה של האצבע השלישית, שציר הרגל עובר דרכה. במקרה של הסוסיים (Equidae), המותאמים לריצה,  קיימת רק האצבע האמצעית. האצבעות האחרות
התנוונו לגמרי. העור דק יותר מאשר אצל המשפחות האחרות.

במשפחת הסוסיים קיים רק סוג אחד, Equus, הכולל בתוכו את  הזברות, הסוסים, הפראים והחמורים. כל אלו דומים זה לזה במבנה גופם, במבנה ראשם ובמבנה
רגליהם. הזנב ארוך ושעיר . לכול המינים יש על צווארם, רעמה של שערות זקופות.

יש הרואים את הזברה כתת סוג בשם Hippotigris. יש לה רעמה קצרה וזנב משרעתי רק בקצהו. אויביה העיקריים של הזברה הם האריה האפריקני,
הזאב הטלוא והצבוע הנקוד אולם ריצתה (70 קמ"ש) מהירה משלהם.

הפספוס התפתח, לפי תאוריות עדכניות, כתוצאה ממוטציה גנטית, שהובילה לחסר בפיגמנטים בחלק מהתאים. עיקר העדויות התומכות בתאוריה זו מצויות במין שנכחד במאה ה-19, שלו היו פנים מפוספסות וגב כהה, כמו גם העובדה
שמדובר במין שמוצאו באפריקה, מקום בו חיה בהירה הייתה נכחדת במהירות.

דגם הפספוס הוא ייחודי לכל פרט ופרט במינים השונים. ישנם הבדלים במיני הזברות במבנה ובצורת הפסים. זברת גרבי ניכרת בבטנה הבהירה וחסרת הפסים ובפסים הדקים והמרובים בשאר גופה. לזברת ההרים יש בטן בהירה
ללא פסים. הזברה המצויה מפוספסת בכל גופה כולל בגחונה.

שאלה נחקרת מדוע יש פסים? למה שמש הדגם הזה"
בדרך כלל אזהרה או חיזור. לא מקובל. טורפים אותם. יש גם לנקבה ולזכר.

יש מגוון גדול של הסברים. כך למשל, פישלזון הציע שהפסים מסייעים להסתוות בצל עצים, כמו אצל הטגריס והם שריד לתקופה שהזברות
חיו בנוף אחר. יש הטוענים שמבנה הפסים עוזר לזברה להסתדר עם הקרינה החזקה בסוונה..
התברר שלא קשור. הקרינה חוזרת בגלל הבוהק של הפרווה. הרבה תיאוריות היו סביב ההסוואה של דגם הפסים. אחד הארגומנטים, כמה צבאות משתמשים בדגם לחיילים. מעדויות של אנשים רבים: בלילה מסתכלים על גוש של גנו וזברות, מגלים את הגנו קודם. בתהליך הטריפה אחת ההחלטות של הטורף היא באיזו נקודה הוא קופץ כדי להכריע את הטרף. הוא זקוק לאומדן מרחק מדוייק. דגם הפסים מטשטש את האומדן. כמו כן, קשה יותר לאתר את הסייחים. הפצצה החשובה הטילו חוקרים שווייצרים שחקרו ובנו דגם של עיני תשבץ. צירוף של הרב עינייות שמשדרת תמונה מתוצרפת למוח. כמו עין זבוב (חלת דבש). כך למשל, החרקים רואים אחרת מאיתנו. השווייצרים בנו דגם מעיני תשבץ ואז לא ראו את הזברה. חושבים שזה נועד נגד זבוב הצה צה. אם הוא עוקץ יונק, זה ימות. למה לאנטילופות כן. לאנטילופות מעלות גירה והיא מאפשר להם לעכל את המזון בצל. הצה צה לא מסתובב בצל.

ניסיונות לביית את הזברה ואפילו לאלף אותה, לא צלחו. למרות זאת ידועות הזברות שהובילו את מרכבתו של וולטר רוטשילד, לאחר מאמץ אילוף ניכר.

הזברה המצויה היא בעל חיים חברתי מאוד, החי בקבוצות משפחתיות קטנות המורכבות מזכר בוגר אחד, מכמה נקבות, ומהסייחים מההמלטות האחרונות. ההשתייכות לקבוצה היא קבועה, וגודלה נקבע לפי אזור המחיה: באזורים דלים
במזון הקבוצות בדרך כלל קטנות יותר. עדר הזברות מונה כמה עשרות פרטים. בראש העדר עומד זכר בוגר, חזק ומנוסה המסמן לשאר העדר לנוע או לעצור, וזאת באמצעות קולו והתנהגותו. אחרי שזכר ייסד לעצמו הרמון נקבות, רק לעתים נדירות ינסו זכרים אחרים לעמוד תיגר מול בעלותו.

מפעם לפעם, מתקבצות כמה קבוצות יחד, ויוצרות עדר גדול, לפעמים יחד עם חיות מרעה אחרות כגון גנו או בובל איילי. מקבץ גדול שכזה מזמין אליו טורפים בכל שעות היממה. על כן חייב להיות העדר ערני תמיד וזריז למדי' כדי להצליח להימלט משיני הטורפים. כמו בעלי חיים אחרים, הזברות מתקשרות גם
באמצעות קול: האמהות צוהלות כשהן מופרדות מהסייחים, וקולות בעת מנוסה מטורפים.

אצל הזברות שתי קבוצות חברתיות נבדלות: משפחה – זכר עם שש נקבות וצאצאים. בין 2-16 פרטים. קבוצה שניה – רווקים. כאילו ללא משפחה. אצל היחידה המשפחתית הרכב הקבוצה קבוע. הזכר הדומיננטי יוצא דופן. אם יקרה לו משהו, הקבוצה תאמץ זכר מחליף.

הזכר המחליף ייזדווג עם הנקבות. יש טענה שתפקיד איבר המין הגדול של הזכר הוא להפיל את העובר ולגרום לאמו להפיל ולהתעבר מחדש מזרעו.
בגיל בגרות מגורשים הזכרים מהקבוצה ומחפשים פתרון אחר. לקבוצת הרווקים יש קשרים יוצאי דופן. בדרך כלל, בקבוצות של רווקים, אין קשרים חזקים בין החברים, כי כל אחד כ"א שואף לעזוב. אצל הזברות הקשרים מאד חזקים. יש מנהיג רווקים ואין הררכיה מובהקת. הוא תמיד בוגר ומנוסה. לעומת זאת, ביחידה המשפחתית יש הררכיה מאד קשיחה. כשהם זזים הם יזוזו בטור. לפי המדרג החברתי. הן קובעים את המדרג החברתי על פי הריח. באף ובפי הטבעת. יוצא הדופן היחידי הוא הזכר. הוא קובע הכול.
רוצה לשנות כיוון, הוא הולך קדימה, מסמן לנקבה הדומיננטית הויא מתקנת. כול זכר דומיננטי שואף להרחיב את המשפחה כמה שיותר. כשהוא מצליח, הנקבה שמגיעה הופכת להיות אחרונה בדרוג ולא תמיד מתקבלת יפה. יש לה סיכוי להתקדם, אבל נכנסת כדרג נמוך.

יש דאגה לחלשים. כמו אצל הפילים. כמעט עד מוות.
אין נטישה. היחיד שיש סיכוי שיינטוש הוא הזכר הדומיננטי. קלינגר ראה זכר שנפצע, דידה מאחור, המשפחה אימצה זכר אחר. הוא החלים והצטרף לעדר רווקים.

הזברות מתגוננות בחצי גורן, אוזניים מופנות קדימה. הטורפים העיקריים הן האריות. כמוה גנו. שומרים על מרחק של מאה מ' שמאפשר לברוח מספרינט של הטורף. בועטות. הדומיננטי נשאר אחרון. הם נטרפים בהמוניהן. הזכר
מגן על החבורה.

בטבע מגיעות הנקבות לבגרות מינית בין גיל שנתיים לארבע שנים. הזכרים מגיעים לבגרות מינית בגיל ארבע בערך. בעונת החיזור נלחמים הזכרים ביניהם על הנקבות תוך כדי נשיכות ובעיטות.

נקבת הזברה עשויה להתייחם ימים ספורים בלבד אחרי ההמלטה, כך שהיא יכולה להרות כל השנה. הריון הזברה המצויה נמשך כ-12 חודשים, בדרך כלל מומלט סייח אחד (ולעתים נדירות שניים). הסייח נולד במשקל של 32 ק"ג,
ויכול לעמוד על רגליו כמעט מיד. למרות שהסייח יכול לרעות כבר כשבוע אחרי הלידה, הוא ימשיך לינוק מאימו עד גיל 16 חודש. אחוז התמותה של הסייחים הוא קרוב ל-50%, כשרובם מתים מציד של אריות וצבועים.

דגם הפספוס של גוף האם נטבע מיד במוחו של הסייח הנולד וכך יכול הוא לאתרה תמיד. האם משגיחה עליו תמיד ודואגת שימצא במרכז העדר, שם
הוא פחות חשוף הוא לסכנות. היא גם תגונן עליו אם יתקפוהו טורפים ולא תנטוש אותו אפילו אם יצליחו להורגו, אלא אם תישקף סכנה גם לחייה.

בטבע יחיו 25 שנים. בגני חיות מתארכת תוחלת
החיים עד ל-40 שנה.

זֶבְּרוֹאִיד (='דמוי זברה') הוא הכלאה בין זברה לסוסים אחרים.

שלוש הקבוצות הידועות ביותר של זברואידים הינן:

·
זונקי – הכלאה בין חמור לזברה.

·
זוני – הכלאה בין זברה לפוני.

·
זורס –  הכלאה בין זברה לסוס.

השמות הם כמקובל שילוב של שם המין של האב ולאחריו שם המין של האם של בן הכלאיים.

מרבית הזברואידים הם תוצאה של הכלאה בין זכר זברה ונקבה מהסוג סוס שאיננה זברה. זברות הוכלאו עם בעלי חיים הדומים להם, כמו חמורים וסוסים, החל מהמאה ה-19. קיימות כמה חוות חקלאיות העוסקות במלאכה זו גם
כיום. זברואידים מוצגים לראווה בעיקר כקוריוז, משום שהם אינם ראויים לרכיבה או לעבודה. הזברואידים הזכרים הם לרוב עקרים והנקבות הן בעלות פוריות נמוכה.