הודו: פנג'אב, אמריצאר ומקדש הזהב

כתב: גילי (גלעד) חסקין*

צילום: דורון בן שמעון

אָמְריצָר (Amritsar) היא בירתה של מדינת פנג'אב (ਪੰਜਾਬ, पंजाब, Punjab) שבצפון-מערב הודו.  ליתר דיוק, מה שנותר מפנג'אב "הגדולה", שכללה בעבר גם שטחים הנמצאים כיום בפקיסטן, ובמדינות ההודיות הימאצ'אל פראדש, בקשמיר, צ'נדיגאר וראג'אסטן.

בשנת 1947 חולק האזור, בעקבות הכרזת עצמאותה של הודו, על פי מפתח דתי.  האזורים המערביים, המוסלמיים ברובם, עברו לפקיסטן והאזורים המזרחיים (הינדיים וסיקיים ברובם) עברו להודו.  כדרכן של העברות אוכלוסין, היא לא החליקה כשמן זית, כי בוצעה תחת מטר של אבנים ולפידי אש.  לא רק.  במקומות רבים, נעצרו הרכבות עמוסות הפליטים, לעתים על ידי הינדים, לעתים על ידי סיקהים ולעתים על ידי מוסלמים.  נוסעיהם נשחטו והפצע עוד מדמם.

פירוש השם "פנג'אב" הוא "ארץ חמשת הנהרות", שבאגן הניקוז של  נהר האינדוּס, המהווה את המישורים שלמרגלות ההימלאיה.  אך אחרי החלוקה של 1947 ועיצובם מחדש של גבולותיה הפנימיים של הודו, נותרו בתחומה רק שנים מהם, סוטלג (Sutlej) וביאס (Bias). רוב שטחה של המדינה הוא שפלה מישורית, שאדמתה הפורייה מצמיחה יבולים רבים כבר אלפי שנה.  הגידול החשוב ביותר הוא חיטה, אך מגדלים בה גם אורז, כותנה, קנה סוכר, דוחן, תירס, שעורה ופירות.  שמעם של פנג'אב ועושרה יצא למרחוק כבר בעת העתיקה. לכאן נהר אלכסנדר מוקדון בראש גייסותיו וכאן, סמוך לנהר הביאס, עצרו מפקדיו את מרוצו הנואל ובקשו ממנו: "עד כאן". אין בה, בפנג'אב הרבה אטרקציות תיירותיות.  נופיה החקלאיים אינם מרהיבים ומישוריה אינם זרועים בכפרים ציוריים או בשווקים ססגוניים.  משום מה פנג'אב איננהנחשב לחלק בלתי נפרדמטיול בהודו. בכל זאת כדאי לבוא לכאן, ולו בגלל מקדש הזהב, בעצם בגלל הסיקהים.

פנג'אב של ימינו היא המדינה היחידה בהודו המאוכלסת ברובה בבני העדה הסיקהית. פנג'אב  של הודו המודרנית, לא הוצגה כמדינה שנוצרה על  בסיס דתי, אלא לשוני.  ב-1965, לאחר לחץ מתמשך, זכו הסיקהים במדינה דוברת בשפתם, פנג'אבי. אין בה עושר של מחצבים. מן הסתם  חריצותם של הסיקהים הפכה את המדינה לעשירה ומבוססת. פנג'אב תופסת רק 2.5% משטחה של הודו, אך תורמת למעלה מ-30% מיבולי החיטה, למעלה מ-10% מיבול האורז וכמעט 30% מתוצרת החלב של כל הודו.  ההכנסה הממוצעת לנפש בפנג'אב גבוהה בכ-50% מעל לממוצע ההודי.  לפנג'אבים 5% מכלל פיקדונות הבנקים שבהודו כולה.  בראשית שנות ה-80 תוחלת החיים שלהם היתה 65 שנה לעומת הממוצע ההודי שעמד אז על 45.

הסיקהים הינם אחת הקבוצות הבולטות ביותר בנוף ההודי.  הדמות הסיקהית המוכרת, של גבר מזוקן, ששערו עטוף שטורבן, הפך כמעט לסטריאוטיפ ההודי.  הם מיעוט דתי ותרבותי המהווה כ-% 1.5 מהאוכלוסייה ההודית ומספרם נאמד ב-15- 18 מיליון.  זוהי קבוצה דתית שהתהוותה בהודו במהלך המאה ה- 15 על ידי הגורו נאנאק  (1469-1539).  מייסד הדת היה גוּרוֹ, מורה רוחני, בדומה לשני "גורוס" אחרים שייצרו דת (בודהא ומהווירה), אם כי מפרידות ביניהם כאלפיים שנה עם בעיות אחרות לחלוטין.

 

מקור המילה "סיק"  בסנסקריט ומשמעה "ממשיכי דרך" (Disciples).  הסיקהי הוא אדם הלומד. חייו רצופי עיון ושינון מתמיד.  הסיקהים מתפללים בבתי תפילה מיוחדים הנקראים גורדווארה (Gurdwara), מצטרפים לדת בטקס התבגרות הכולל טבילה ושורפים את מתיהם.

כשאני כותב "עם" או עדה" יש בכך משום הבעת עמדה פוליטית.  הסיקהים הם בשום פנים ואופן לא רק קבוצה דתית, כמו הג'יינים למשל, ומרביתם אינם רואים את עצמם כעם.  למעט קבוצות קיצוניות, המוסתות על ידי קבוצות קיצוניות עוד יותר, היושבות בחו"ל, הסיקהים הם בנים נאמנים לאומה ההודית.  ובכל זאת, בעשורים האחרונים החלה תנועת פונדמנטליזם סיקהי המוקצנת על ידי הפזורה הסיקהית בנכר.  הם דורשים הקמת מדינה סיקהית נפרדת 'קאליסטן'.  הדרישות הבדלניות הסיקהיות הובילו בעבר למתח, לאלימות, להתפרעות, להתנגשות עם הצבא.  אירועי 1984 זכורים לרע, על ידי הסיקהים, כמו על ידי לאומנים הינדיים.

אמריצר מונה כ-2.5 מיליון נפש והיא שוכנת סמוך מאוד לגבול הפקיסטני. אמריצר התפתחה מכפר קטן למרכז עסקי ומנהלי חשוב כיום, על אם הדרך מהבירה המודרנית צ'אנדיגר  ללאהור בפקיסטן, שעד החלוקה הייתה בירתה ההיסטורית של פנג'ב ושוכנת רק 50 ק"מ מערבה ממנה.  שמה של העיר נגזר מסנסקריט: "אמריט סאראס", שמשמעו  "בריכת הנקטר", הנוזל אותו שותים האלים באמונה ההינדואית, בכדי להישאר בני אלמוות.  באמריצר נמצא ההארימנדיר סאהיב, הקרוי גם "המקדש המוזהב", המרכז התרבותי והרוחני של דת הסיקהים.  אמריצר היא מעיין 'מֶכָּה' של הסיקהים ומשמשת יעד עלייה לרגל מכל קצוות תבל.  מגיעים לכאן סיקהים מבריטניה ומאוסטרליה, אך ברגע שהם מגיעים לכאן דומה והם שבים מיד להיות הודיים.  רבים מהם אינם מהססים לעצור את המטייל הנקרה בדרכם ולשאול אותו שאלות רבות, לעתים אישיות, לעתים חצופות, כדרכה של הודו.

צילום: דורון בן שמעון

מקדש הזהב הינו אבן שואבת למטיילים רבים. חסרונו העיקרי, הוא איננו נמצא בדרך לשום מקום, אלא אם מגיעים לכאן בטיסת "אוזבקיסטן איירליינס".  היישר מטשקנט. אולם אז, בימי הסתיו של 1989, אפשר היה רק לחלום על טיסה ולא נותר לנו אלא להתנייע לכאן באוטובוסים צפופים ודחוסים בהמוני אדם.  באותם ימים התפתינו להימלט מהדוחק והמחנק שבאוטובוס, כמו מדרגשי העץ, אל המלכודת המסוכנת של הגג. הישיבה על הגג מעניקה הזדמנות לחוות את הנוף ב-360 מעלות, מעגל מושלם של יופי. נסיעה מרגשת, כשהרוח מלטפת את הפנים, שעלולה להיות גם מלכודת מוות.  לא חשבנו על כך ולמזלנו ניצלנו מגורלם של  מטיילים שנפלו מהגג אל מותם.

תחנה מרכזית: בהודו, כמו בהודו. רעש, המולה, שאון המנועים, צופרי אוויר, קרקור תרנגולות געיית פרות.  אנו מעמיסים את התרמילים על שכם וכבר פרצופים מזוקנים מקיפים אותנו.  חלקם על  הולכי רגל המנסים למכור לנו מוצר זה או אחר, אחרים, על גבי אופניים, שלוחי בתי ההארחה, לכולם, כך מסתבר, אח שהוא בעליו של בית הארחה, אחיין בעל משרד נסיעות ואחות מנהלת בית מלון. כעבור רגע מתגלה אחיין נוסף, בעל חנות מזכרות.  בעודנו מנסים להתעלם מהם מגיע נהג ריקשה ומבטיח סיור בעיר.  אנו דוחקים את עצמנו בעקבות התרמילים ודוחקים בו להסתלק משם.  הנהג החביב, סיקהי, כמרבית תושבי אמריצר, זקנו עשוי בקפידה, שערו אסוף בטורבן ולאמת ידו צמיד מאלומיניום.  בבלוריתו תחוב מסרק זעיר עשוי פלסטיק ועליה מעוטרת חרב זעירה, המחליפה את של החרב המסורתית, שהיתה חגורה למותניהם בימים מיליטנטיים יותר.

 

עבור כלל ההודים, אמריצר איננה רק בירת הסיקהים, אלא ציון דרך בהיסטוריה של הודו המודרנית.  כאן, בעיר הזאת ממש, אירע אחד האירועים הבולטים והמזעזעים במאבקם של ההודים לעצמאות.  תחנתנו הראשונה באמריצר היתה ג'אליאנוואלה באג (Jallianwalla Bagh)  פארק גדוש בפרחים ועצים, המנציח את זכרם של אלפיים ההודים, שנהרגו ונפצעו כאן, כאשר נורו ללא הבחנה על ידי הבריטים, בשנת 1919. המון אדם – הינדים, מוסלמים, סיקהים ואולי כמה בודהיסטים, התכנסו כאן לאסיפה בלתי חוקית, אך גם בלתי אלימה. המפקד הבריטי גנרל דאייר, פעל באטימות וברשעות, לפי הספר ממש, כאילו עמדו לפניו לוחמים חמושים.  למרות העובדה שחומה גבוהה הקיפה את מקום הכינוס ואנשיו חסמו את היציאה היחידה, הוא סידר את חייליו בשורה, מכונות ירייה בידיהם, ובקור רוח מקפיא נתן את פקודת האש.  זעקות ההמונים הנטבחים, כשהם מנסים להימלט, הדהדו באוזניו של מהטמה גהנדי והוא גמר אומר להינתק מבריטניה ולחתור לעצמאות מלאה.  כמו רבים אחרים, משכה אותי דמותו הצנומה והקטנה של האיש הענק הזה, אם כי ראיתי בצעדיו הפוליטיים, כולל המאבק לאי אלימות, לא רק  דרכו של איש קדוש, אלא של מנהיג ממולח, שהכיר את נפש יריביו ושהבין שהדרך לעצמאותה של הודו תושג דרך דעת הקהל בבריטניה.

גהנדי זכה בצדק לכינוי "מהאטמה", היינו "נפש גדולה", שהעניק לו הסופר ההודי, רבירדאנאט טאגור, חתן פרס נובל לספרות, אך בו זמנית, קיים מרחק בין הדמות הקדושה המתוארת בסרט המפורסם לבין הפוליטיקאי המורכב והמתוחכם, שצ'רצ'יל אמר עליו באירוניה, ש"פעמים רבות צם עד מוות, אך משום מה אף פעם לא מת"…

אקאל טקהאט הוא המבנה בו מתכנס בקביעות הפרלמנט הסיקי.  משום כך הסתער עליו הצבא ההודי בימים האלימים של שנת 1984.  מפקד המשטרה ק.פ.ס. גיל נשלח לדכא את אי השקט במדינה. הוא ביצע את משימתו ביעילות רבה. רבה מדי. מרבית הפעילים הסיקהים נכלאו או נהרגו.  עד היום זוכרים לו כאן את שיטותיו האלימות ואת הפגיעה החמורה בזכויות התושבים.   באותם ימים התרכזו הקיצונים הסיקהים ממקדש הזהב.  אינדירה גהנדי, ראש ממשלתה של הודו, בצעד לא מספיק מחושב, הורתה להכניס את הצבא למתחם הקדוש, במבצע "כוכב כחול", שהיה יעיל, אך גם שנוי במחלוקת נהרגו.  כארבע מאות סיקהים ונגרם נזק כבד למקדש.   באותה שנה נרצחה גהנדי על ידי שומרי ראשה הסיקהים, דבר שגרר רציחות בלתי מאובחנות של סיקהים על ידי הינדים ברחבי המדינה.   נראה כי הודו השלוה והרגועה, ארץ ה"שאנטי" האגדית שוכנת בעיקר ברוחם ובדמיונם של מערביים הרוצים לראות בה את התשליל של העלום המערבי האלים. אולם מתברר כי הודו, הרוחנית, הקסומה, יודעת להיות גם אלימה ומרושעת.  הנזק שנגרם למקדש כבר תוקן, אך פצעי העלבון טרם הגלידו.

השתדלתי למתוח את גבול סקרנותנו עד הסוף;  להמתין מעט עם השיא.  נהג הריקשה שלנו החל להוביל אותנו בסמטאותיה הצרות של העיר העתיקה, כשאיננו חדל מלהציע לנו לבקר בחנויות לממכר מזכרות, במתפרות לחולצות, בחנויות לליטוש אבני חן.  כולן, כך מסתבר שייכות לאחיו.  משפחה גדול יש לו לנהג.  בדרך עצרו אותנו נערים סקרניים והכבירו עלינו שאלות למכביר, כשפופולארית במיוחד היא השאלה הנצחית "וויץ' קנטרי", היינו, "מאין אתה". סבלנות, בהודו, היא משאב שנגמר. מתיש הוא מתכלה בין הסמטאות והטרדנים.

מקדש שרי דורגיאנה (Shri Durgiana) הינו גרסא הינדית של מקדש הזהב. המקדש, שנבנה במאה ה-16, מוקדש לאלת המוות דוּרְגָה וכולל מקדש מרכזי, המחופה בכיפה מוזהבת, בלבו של מאגר מים גדול.   בבואה חיוורת של המקור.

איילת, שותפתי למסע, טענה, במידה רבה של צדק, שכל האתרים הללו הם בעלי חשיבות משנית ודחקה בי להגיע לעיקר.  שבנו לריקשה שם קטענו את הצעותיו החדשות של הנהג והאצנו בו להגיע למקדש הזהב. הנהג הביט בנו באדישות – עוד זוג תיירים, שנוסעים למקום שעבורו  הוא מובן מאליו.   אנחנו לעומת זאת, נסענו למקום שעבורי היה חלק מהפנטזיות על הודו.  ככל שהתקרבנו למקדש, גברה התרגשותי. היינו מוקפים בחובשי טורבאנים, מבטם אצילי ותקיף.  הצבעתי לעברם והסברתי לאיילת בהתרגשות:  זה טורבאן גדול של בוגרים, זהו דגם של בני נוער, עם הרבה פחות בד, ולילדים רק חתיכת בד קטנה, המכסה "קוקו" קטן במרכז הראש.  מדי פעם נפרמה אחיזה של טורבאן סביב ראשו של מאן דהו.  הוא היה מפרק כמה סיבובים של בד בטבעיות גמורה, כאילו היה המשך של שיערו ומסדר אותו בשלווה גמורה.  ככל שקרבנו למתחם המקודש, נראו יותר ויותר הולכי רגל בבגדים חגיגיים. המולת העיר נמוגה.  צופרי הריקשות והאופנועים, נביחות הכלבים וצעקות הסוחרים, דעכו לאיטם עד שהיו לדממה.  תחושת הקודש התחדדה, אולי ברחוב, אולי בדמיוננו.

הָארי מָנְדיר (מקדש האלוהים), הוא ליבה של פנג'אב.  מרכז פועם וחי, שמזרים דם בעורקיהם של חמישה עשר מיליוני הסיקהים שחיים בהודו וכן של הפזורה הסיקהית בעולם, באנגליה, באפריקה ובארה"ב.  המקדש ניצב בלבה של הבריכה המקודשת אמאריט סארובאר, מילולית, "ברכת הנקטר" שהעיר נקראת על שמה.  שטף תמידי של עולי רגל זורם אל 'בריכת האלמוות' שמסביב למקדש הזהב ובא בשעריו מדי יום, מארבע לפנות בוקר עד אחת עשרה בלילה.

מקדש הזהב הוא לא רק הקדוש ביותר לבני הדת הסיקהית, אלא גם אחד האתרים המפורסמים בהודו ואולי בעולם כולו.  מפורסם כמעט כמו הטאג' מאהל, אך בשונה ממנו הוא קטן, אינטימי כמעט, ויופיו אינו מתבטא במשחקי פרופורציה מדהימים בשיש, כי אם בשילוב שבין מתכת מוזהבת, מים ועושר של עיטורים.  חלקים הנמוכים של קירות המקדש מעוטרים בפרחים ובעלי חיים, בסגנון המזכיר את זה של הטאג'. בעיצובו האדריכלי של המבנה ניכרות השפעות הינדיות ומוסלמיות.  הכיפה, שעל פי הטענה מצופה ב-750 ק"ג של זהב טהור, מסמלת את פרח הלוטוס.  הפרח הענוג, העולה מתוך מי המדמנה של השלולית, מסמל את טוהרה של הדת, גם בהינדואיזם ובבודהיזם, העולה מתוך מדמנת החיים.  פרח הלוטוס של המקדש הזה הוא הפוך, היינו, פונה כלפי הקרקע, ולא כלפי השמים. אולי כדי לסמל את מעורבותם של הסיקהים בבעיות העולם הזה ובעיקר בבעיותיה של הודו.  כמו בטאג', המים משחקים תפקיד חשוב ברושם הכללי. המקדש בוקע מתוך המים ובו זמנית משתקף בהם ומכפיל את הדרו.  "גורל האדם בידיו" ו"אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו" הן אמרות סיקהיות המביעות את אחריותו של הפרט על עצמו. למעשה, אחריותו של הפרט איננה אישית בלבד אלא ציבורית, והיא באה לידי ביטוי כלפי הקהאלסה (khalsa, קהילה) כולה; אל לו לפרט להיות לנטל חברתי, ועליו לסייע לשאר.

לפנינו עמדו גברים סיקהים, חלקם עשירם, חלקם פשוטי עם. הם ניצבו כשרק מכנסיהם הקצרים לגופם, מגירים מים ומסרקים את שערם.  זה עתה יצאו מהמים. המים הקדושים:  כמו אצל ההינדים, כמו אצל הנוצרים.  גם אצל הסיקהים יש חשיבות גדולה לאקט של ההיטהרות.  נערים ונערות סיקהים, המגיעים לגיל 14 ורוצים להפוך לחלק מה"קהלסה", הקהילה הסיקהית, עוברים טקס טבילה. חמישה חברי קהילה אומרים תפילות ומכינים תמיסה של סוכר ומים. הם מתיזים מהתמיסה על ראשיהם ועל עיניהם של החברים החדשים. כשבן הדת הסיקהית מבקר במקדש, הוא רוחץ בבריכה גדולה שנמצאת בחצר המקום. היטהרות וניקיון לפני הכניסה אל הרחם  של המקדש.
רוב הסיקהים אמידים מאוד. הם מקפידים תמיד על הופעתם החיצונית ועל מראה בית העסק שלהם. לא יימצאו ביניהם מקבצי נדבות. נגע זה כאילו נותר נחלתם של ההינדואים והמוסלמים. הם גם אינם מפרידים בין חיי הרוח לחיי החומר. אין אנשי רוח המאוגדים במנזרים וממומנים על ידי הקהילה, ולא קיים אידיאל נזירי סגפני. הסיקהי המאמין מתרגל פרקטיקה רוחנית (תפילות ומדיטציה) במקביל לכלכלתו העצמית, פרנסת משפחתו ודאגה לכלל הקהילה.

הדת הסיקהית נולדה במאה החמש-עשרה, על רקע המתח שבין הינדואיזם לאיסלם.  המייסד, הגורו נאנאק, ביקש לאחד את הטוב שבשני העולמות.  הוא רצה להנחיל למוסלמים את העושר הרוחני והחוויתי הקיים בדת ההינדית ורצה לשחרר את ההינדים מריבוי האלים, מהעליות לרגל וממשטר הקאסטות.  הוא קיבל את רעיון ה'סָמְסָרָה' ההינדי – גלגל המיתות והלידות מחדש, אך גם את הרעיון המוסלמי של אל אחד כל יכול.  בסופו של דבר, עולים הסיקהים לרגל, אם כי לאגמים ולא לנהרות ומקיימים ביניהם משטר קאסטות, גם אם איננו קשוח כמו  ההינדי.  הסיקהים נרדפו על ידי השליטים המוסלמים, עד שהגורו התשיעי במספר, גובינד סינג, התשיעי במספר, הפך אותם לקבוצה מיליטנטית והם נותרו כאלה עד היום, לוחמים קשוחים ובעלי מיומנות טכנית גבוהה.  שיעורם של הסיקהים עצום בקרב קציני הצבא ההודי, כמו גם בין נהגים, החל מריקשה ועד מטוסי בואינג.

הגורו סינג נתן בהם סימנים, שיבדילו אותם וימנעו מהם לטשטש את זהותם:  השיער, שאסור לגזוז לעולם, המסרק התקוע בתוך השיער המגולגל, החרב בגדלים שונים, החל מאורך של יותר ממטר והיא מסוגלת לשסף ראשים ועד לחרב הסמלית, שגודלה כגודל זרת והיא מוצמדת למסרק בשיער. צמיד האלומיניום, המשמש כיום בעיקר כפותחן בקבוקים והמכנסיים הקצרים, שיבטיחו מהירות תנועה בקרב. השמנת נחבצה לחמאה.  ההתחככות עם השליטים העוינים חישלה אותם. בתהליך של ברירה טבעית שרדו החזקים והנחושים שבהם והעדה הפכה לאגרוף של פלדה. לא לחינם הם נושאים את שם המשפחה סינג, שמשמעו אריה.

הגבר הסיקהי הממוצע, הוא אחת התמונות שהרכבתי בדמיוני בתשבץ החלומות על המזרח הרחוק – אדם זקוף וגא, טורבאן על ראשו ואת לחייו מעטר זקן עבות.  נתקלנו בהם לא אחת בטיולינו בהודו.  נהגים סיקהים לא מעטים הובילו אותנו במשאיותיהם בדרכי המהמורות אשר בהימלאיה. רבים מהסיקהים נחשבים לסוחרים ממולחים.  רבים אחרים, שגלו מפנג'אב לאחר החלוקה, פתחו מסעדות פנג'אביות ברחבי המדינה, עד שהמטבח הפנג'אבי הפך לשם נרדף למטבח ההודי.  הסיקהים מגלים סולידאריות ואחריות הדדית.  מקדשיהם, הגורדווארה שלהם, פתוחים למאמינים ובעצם גם לאורחים בני דתות אחרות, חינם אין כסף.

אחת הפעמים האינטנסיביות מבחינת החוויה הסיקית היתה הביקור באגם הֶמְקוּנד, שברכס הגָרוָול המיוער אשר בהימלאיה.  האגם, הנמצא לא הרחק מהפירמידה המושלגת של נָנְדָה דֶווי, מהגבוהים שבהרי הודו, הוא מקום קדוש לסיקים.  הם עולים אליו לרגל בהמוניהם וטובלים באדיקות במימיו הקפואים כמעט.   מעניין, הדת נולדה בין הייתר על רקע ההתנגדות לעליה לרגל לנהרות הקדושים, אך במהלך השנים וההתחככות עם שכניהם ההינדים, שוככה ההתנגדות הגורפת, לעליה לרגל  אל האגמים והמעיינות. שם, בעמק הפרחים הסמוך, או במעיינות החמים ליד  מוקטינט (Muktinat), בבקעת פָּרוָוטי שבהימצ'אל פרדש., שם מתעקשים הצליינים הסיקיהים  לבשל את מזונם במימי המעיינות החמים.

כיסינו את ראשינו כמקובל, הפקדנו את נעלינו, טבלנו את רגלינו בתעלת המים החצובה בשיש הלבן בכניסה למקדש והצטרפנו אל הזרם האנושי ששטף פנימה בנחישות אך בשקט. הקפנו את בריכת האלמוות, נטמעים בים האדם. עייפים מהנסיעה הארוכה, התיישבנו על המדרגות המובילות למים, מביטים בשאריות האחרונות של שקיעה מרהיבה, שזרקה בשמים כתמי אור סגול.

לראשונה ראיתי גברים סיקהים ללא הטורבאנים המפורסמים. הם ניגשו למים בשלווה מכובדת, מפגינים בפרהסיה שיער ארוך ומטופל. רבים חלפו על פנינו: נשים האוחזות את תינוקותיהן בידיהן, מטעימות אותם בטעם ראשון של קדושה, צעירים משועשעים שקפצו אל המים בפראות, גברים שישבו ברגלים משוכלות, עיניהם ספק עצומות והם שקועים בחוויה מדיטטיבית עמוקה. זקנים שישבו בצד, רגליהם במים והם ממלמלים פסוקי קודש. מן הרמקולים בקעה נגינת ראגה, מוסיקה דתית. צלילים רגועים ועשירים, מזמורי קודש המחלחלים לגוף ולהם תפקיד חשוב בחיבורו של אדם אל היישות הנצחית. חזרנו לשם שוב, לשמוע את ראגת הלילה כשהכול מסביב שחור והאורות מרצדים במים. השתדלנו לחוות כמה שאפשר את 'ראגת האור הוורוד', המנוגנת כאשר בשמים מופיע פס צהבהב דקיק, המרמז על זריחה. ראגת השחר, עם ריצודו של אור שמש ראשון על זהב המקדש. שלושים ואחת ראגות שונות, שמתמזגות זו בזו וסוחפות את ההמון לעולם של קדושה. אותם וגם אותנו – שני זרים בים של טורבאנים.  שני חילונים שנשמתם איבדה את הכושר לקחת חלק בחוויית האמונה, אך עדיין מסוגלת לחוש את עצמתה.

נמל תעופה בינלאומי נמצא 11 ק"מ ממרכז העיר ונוחתות בו טיסות מסינגפור, טשקנט, לונדון, פרנקפורט בירמינגהם ויעדים אחרים.  אוטובוסים ורכבות מגיעים לכאן מערים ברות ברחבי הודו.