הודו: פוג'ה ומלה בפושקאר

  

פּוּשְּקָּר הוא כפר שלו, מוקף גבעות מחודדות, שעל פסגותיהן אתרי פולחן.  אחד מפנינייה של רג'סטן, ארץ הנסיכים שבמערב הודו. כמו מקומות אחרים ברג'סטן, גם פושקאר נראה כחזיון תעתועים בלב המדבר.  מעיין "פאטה מורגאנה" מקסימה ובה מקדשים, גהטות לטבילה, בתים מסויידים בלבן וכיפות דמויות בצל. מקדשי הכפר בוהקים בגוון כחלחל לבנבן, בכיפותיהם הומות יונים, ועל עצי השיטה מקפצים קופים.  בדוכנים נמכרים סמרטוטי משי, או כיסויי מיטה רקומים שמראות זעירות שובצו בהם. על עגלות העץ מבריקות עגבניות שמורקו בידי הרוכלים. מעל כמה מהמסעדות מתנוססים שלטים בעברית, המכריזים על ממכר פלפל וחומוס.  פושקר הינו חווייה מזוקקת של טיול בהדו. רצף מוזר של מראות:  עגלות עמוסות תבלינים, מקדשים הומי תלמידים ואגם קדוש.

    צילום: אייל עמית, הוצאת מוזה

הרכבת פורקת את המטיילים באָגְ'מֶר הסמוכה והם ממהרים להסתלק ממנה. בגלל הלכלוך. בגלל האיסלם.  בגלל פיתויי פושקאר.  חבל.  אג'מר היא עיר שוקקת, אף היא שוכנת לחופו של אגם ומעוטרת בגבעות מחודדות למראה.  אג'מר היא הרבה יותר מקרש קפיצה בדרך לפושקאר.  זהו אתר עליה לרגל למוסלמים בהודו ובלבה ניצב קברו של הקדוש חווג'ה מוּאין א־דין צ'ישְטי. הם מגיעים לכאן מרחבי המדינה כולה, כדי להשתטח על הקבר הקדוש.  כמו אצל ההינדים, כמו אצל הסיקהים, המקומות הקדושים מייצרים אנרגיה משלהם והיא מהפנטת אליהם טיפוסים, שכל אחד מהם ראוי להתנוסס בעמוד השער של ה"נשיונל גי'אוגרפיק'". חוג'ה מואין א־דין צ'ישטי היה צופי, היינו מיסטיקן מוסלמי, נודד וקנאי דת, ששוטט כאן במחצית הראשונה של המאה ה-13 והטיף לדת האיסלאם. לא לאיסלאם ממוסד כמו זה שטופח במדרסות של בגדד, אלא איסלאם קנאי, שנוצר על האובניים של הנוודים התורכיים באסיה התיכונה.  הסגפן הקדוש הגיע לכאן בשעתו, פרש לתאו למדיטציה מעמיקה וכעבור שבוע נמצא כשהוא מת.  במותו הגשים את האידיאל הדרווישי, להגיע לאחדות עם האל, גם במחיר הקיום הפיזי.  שמעו של הקדוש יצא לתהילה כבר במאה ה-15 והשליט המוגולי הוּמָאיוּן –  שקברו בדלהי הינו יצירה ארכיטקטונית של ממש – בנה את מקום התפילה לזכרו של הצדיק.  מספרים שאכבר, גדול השליטים המוֹגְהוּלים, נהג לעלות לכאן ברגל, מביתו שבאגרה, מדי שנה בשנה. המקדש מלא בפעילות קדחתנית ורווי באווירה של קדושה.  הספקנו לבקר גם במסגד אדהאי-דין-קה-ג'הונפרה, שנבנה משרידי מקדשים הינדיים וג'יינים ולמרות שהוא זקוק לשיפוץ, הוא עדיין יצירה אדריכלית רבת רושם.

נסענו משם.

 

מאג'מר לפושקאר.  מהאיסלאם להינדואיזם.  שני עולמות בארץ אחת. אחים יריבים לאם אחת.  זהו המקום הקדוש היחידי בהודו לברהמה, האל היוצר.  ההודים מתחלקים בין השׁיווָיָאטָס – מאמיני שׁיווָה, לבין הווישְׁנָיָאטָס – מאמיני וישְנוּ.  ברהמה ממלא מקום בעייתי בהינדואיזם.  הוא הבורא, אך מעולם לא היו לו חסידים רבים ובאורח פלא – אין הינדים המוגדרים כמאמיניו של ברהמה, הגם שהוא בורא העולם.  הוא יצר את העולם בשליחותו של וישנו או שיווה, תלוי באמונה.  זהו אל כל חי, שתפקידיו אינם מוגדרים ולא הוקדש לו פולחן בפני עצמו.  כמעט שאין מקדשים הקרויים על שמו.  הוא מופיע בדמות גבר בעל ארבעה ראשים, אם כי בתבליטים רואים רק שלושה, כי אחד פונה אחורנית.  האגדה מספרת כי פעם היו לו חמישה ראשים, אך בוויכוח עם שיווה הראה לו האחרון את נחת זרועו וקיצץ לו ראש אחד.  לברהמה ארבע ידיים, שבהן הוא מחזיק מחרוזת תפילה, כד קטן, פרח לוטוס ואת הוֶודוֹת – הספרים המקודשים, בהם אינו מופיע.

בת זוגו של ברהמה היא סָרָאסְוָוטי, אלת הלמידה. היא מסמלת את האנרגיה הנשית הנובעת ממנו.  מספרים כי ברהמה יוצר הקוסמוס, נותר ללא מקום פולחן משלו.  הוא פנה לווישנו, האל המקיים את העולם, וזה הצמיח מטבורו פרח לוטוס והעניקו לברהמה, שהשליך אותו ממקום מושבו השמימי אל הקרקע.  אז נבעו ממנו מים שהיו לאגם.  אחרים יספרו כי ברהמה הרג שד שהציק לתושבי פושקר.  הנשק שלו היה לוטוס, שאחד מעליו הפך לאגם.

 

במשך כל ימות השנה פושקר הוא כפר רגוע, מנומנם משהו, מקום אידיאלי לתלמידי חכמים ולתרמילאים עייפים.  האחרונים נוהרים לכאן בכמויות, כמו לייתר התחנות המקובלות בנתיבם הכבוש של המטיילים.  מצוות אנשים מלומדה.  ניתן לזהות אותם ולתת בהם סימנים:   הנה הטיילים, אלו שבאו לטעום מעוד אחד מטעמיה של הודו.  הנה ה"עייפים", אלו שהגיעו בעיקר כדי לנוח.  הם יושבים כאן לפחות שבועיים, כפי שנמסר להם בתדריכים השונים והנה ה"סטלנים".  הצ'אראס  הזול והזמין, הסהאדוס הקדושים המעשנים בחסות החוק גורמים להם להשכים בשעות הצהרים, מקושטים בקעקועים ובראסטות, כשחיוכם רחב ומבטם מצועף.  הצ'אראס הזול והיצירתיות הקולינארית הולידו את ה"בהאנג לאסי".  משקה המורכב מיוגורט מוקצף וממנה הגונה של סם.  מפעם לפעם גובה הצ'אראס את מחירו האלים. מטייל שראשו נדפק מכמות הגונה של סם והוא מפרנס את צוותי החילוץ כמו את המרפאות לבריאות הנפש.  גם בתחום הזה איננו מצטיירים כחברה בעלת פרופורציות.  פושקאר אכן יכול להיות מעבדה לבחינת החברה הישראלית, אבל לא רק.  פושקר היה מקום קדוש ויעד לעלייה לרגל הרבה לפני שהישראלים גילו את הודו.

 

פעם בשנה, בקָרטיק פּורינָאמָה, בליל הירח המלא של חודש קרטיק (בנובמבר),  פושקר, הופך להיות שונה  לחלוטין. כאשר הירח זורח במלואו מעל שמי העיירה, מתקיימת חגיגה גדולה באגם. אלפי אנשים נוהרים מבתי המלון, מאכסניות הצליינים, מחניוני הגמלים, וכאילו מתוך החולות. הם באים מהכפרים המרוחקים של רג'סטאן ומהערים הגדולות. איכרים, רועים, חנוונים ואנשי עסקים, לקיים את מצוות העלייה לרגל. חלק טובלים במים, חלקם מסתפקים ברחיצת ידיים, והשאר מביטים במתרחש בשלווה סטואית. הפעילות הדתית, ששיאה בשלוש לפנות בוקר, מתחילה הרבה קודם לכן. החל מבוקרו של אותו יום, מתגודדים המונים סביב האגם וכמו תופרים למימיו שוליים צבעוניים. רבים מסתפרים לכבוד האירוע, אחרים עוסקים בתפילות ובמדיטציה וכמו תמיד בהודו רבים שם הסוחרים, הסקרנים והטרחנים.

בליל הירח המלא מתקבצים המוני אדם סביב הגהטים, המדרגות הגולשות אל המים. בתנועתם השקטה הם דומים לנחיל דבורים ססגוניות, שגלש במדרגות וזרם לכיוון המים. גברים בתחתונים ונשים עירומות למחצה טובלים במים והכול ללא שמץ מיניות.  הכוהנים הברהמינים מתרוצצים בין המתפללים:  זהו היום שלהם. הם מוכרים שירותי דת – ברכות, במשך כל הלילה.  מתפרנסים מהתקווה.  כמו מהמצוקה.  במהלך הברכה הם יוצקים מים מן האגם לידיהם המושטות של המאמינים, מבקשים מהם לאחוז בפרח או בקטורת כמנחות לאגם ודורשים מהם לחזור על מָנְטְרָה שהם ממלמלים כלאחר יד.  במנטרה משולב שמו של המתפלל ושמות נוספים לפי בקשתו.  לסיום הברכה, קושר הכוהן חוט אדום למזל טוב לרגלו של המאמין, מקבל את שכרו ועובר אל המאמין הבא.  יריד האשליות.

יריד פושקר הוא הרבה יותר מפּוּגָ'ה (תפילה במקדש): זוהי תפילה המונית, אירוע פולקלוריסטי רב עוצמה ורושם.  המֶלָה – כפי שנקרא כאן היריד – מושך אליו כשבע מאות וחמישים אלף בני אדם, הבאים לחגיגות הירח המלא, לטבילה באגם הקדוש, לסחר בגמלים ולהשביע את סקרנותם האינסופית.  בהודו כמו בהודו, מתערבב חג דתי עם סחר מכר, עם לונה פארק ועם תופעות אנושיות מוזרות.  קודש וחול.

ראשיתו של היריד, כעשרה ימים קודם למילוא הירח, עת מתחיל יריד הגמלים הגדול.  גמלים מקושטים צצים מעבר לחולות.  גם פרות.  גם סוסים.  גם חמורים. אך מרשימים מכול הם הגמלים.  גדולים, אצילים ומסמלים את הרומנטיקה של המדבר.  עוד גמלים ועוד גמלים מתקבצים מכל עברי הישימון הרג'סטני.  אוהלים מוקמים, ערמות חציר נערמות ודוכנים צצים מכל עבר.  כל מה שאדם כפרי חפץ לרכוש בעיר הגדולה, יימצא לו ביריד, כולל בידור. מגיעים רקדנים, נגנים, זמרים, להטוטנים, מיסטיקנים בולעי אש ומאלפי חיות.  מספרים שמאה אלף גמלים מחליפים ידיים במשך עשרה ימים.  גם אם המספר מוגזם ובהודו הכול מוגזם, וגם אם מדובר בעשרת אלפים גמלים בלבד, זהו מספר עצום.  הגמלים מרוכזים על דיונה ענקית סמוכה לכפר.  הסוחרים מברישים את פרוות הסוסים עד שהעלו ברק.  קרני השוורים נצבעות כחול, אדום, או ירוק.  פרוות הגמלים מגולחות בדוגמאות שונות ונצבעות אף הן.  חלקם עוטים בדים רקומים ורִתמותיהם מקושטות בגדילי צמר.  לרגליהם נענדים צמידים מרשרשים ולנחיריהם טבעות כסף וזהב.  פה ושם נראות חבורות גברים, אוחזים בכוח בגמל מתייסר, כדי להגשים את גחמות היופי של בעליו או של קונהו העתידי.  הקונים בודקים את הגמלים משן ועד פרסה ועומדים על המקח שעה ארוכה, עד שהשטרות מחליפים ידיים והקונה נעלם עם גמלו מעבר לרכס.  פעמים רבות נערכות תחרויות רכיבה שהן גם בידור לצופים וגם הפגנת יכולת מול קונים פוטנציאליים.

הסוחרים נראים כהתגשמות הסטריאוטיפ הרג'סטני. מזכירים להפליא את אבותיהם הרָגָ'פּוּטים,  הפרשים האמיצים שפרסות גמליהם הרעידו את חומות המבצרים. הם משופמים כהלכה, ירוקי עיניים ומקושטים כדבעי.  הם לא באים לבדם.  עמם באות גם נשותיהן, עמוסות תכשיטים לרוב, בנותיהם היפות, קרובי משפחה, עטורים תכשיטים, תרבושים, מגבעות, זקנים, קרחות וצלקות – מזכרת מאירועים שאינם בהכרח פולחניים או שלווים.

  

בארבע לפנות בוקר הירח עדיין זורח.  עוד לא עלה אור ראשון ומחנה הגמלים קם לתחייה. עשרות מדורות קטנטנות, ראשים צמודים זה לזה, ניחוחו המתקתק של החשיש.  אט-אט עולה השחר.  השמיים מאפירים וצלליות הגמלים מקבלות גוון חום מוחשי.  עוד שעה קלה והשמיים כמעט כחלחלים.  הסוחרים מסלסלים את שפמיהם ומיטיבים את מגבעותיהם. מעולם לא ראיתי אותם מצחצחים שיניים.  הנשים מגיעות כשהן רחוצות ושיערן מסורק בקפידה.  אי משם מצאו פרח רענן שנתחב בשיערן.

יום חדש.

  

מעבר לדיונה מגיחות בנות קאסטה נמוכה.  הן מביאות מספוא לגמלים, אוספות את גלליהם לסלים גדולים ונושאות אותם לייבוש. אין להן שלט המזהה את מעמדן, גם לא לבוש מיוחד. מעמדן הנמוך ניכר בהילוכן ובמחוות הקטנות של גופן.  הקאסטות אינן מוכרות בחוקי המדינה, אך הן כלל ברזל בחוקי החיים.

לפושקר מגיעים גם סָהאדוּס, אותם סגפנים נודדים, נזירים פרושים שרק כותונת לעורם, סנדלים מרופטים לרגליהם ובידם מקל נדודים וקופסת אלומיניום.  הם מתפרנסים מהמנחות המושלכות לקופסה.  נותני המנחות הם מאמינים החוששים מקללתם וגם אנשים מסורתיים, שכמו בכל תרבות, כמעט מעריצים את האדוקים מהם, אלה שהעזו ועשו מעשה.  נאמן לרוח הסָמְריטי, התורה שבעל פה ההינדית, עוזב הסהאדו את עסקיו ומשפחתו ויוצא לחפש את דרכו.  יש גם חקיינים, קבצנים הנראים בדיוק כמוהם – 'טוּריסְט-בָּאבָּא' בשפת המטיילים.

הם מתהדרים בשיערם הארוך שלא נחפף ונראה ככבל של נהגי משאיות ומקבצים תרומות. יש גם כאלה, אך הרוב הם מחפשי דרך אמיתיים.  הם לנים במקדשים, נוסעים חינם בתחבורה הציבורית ואפילו מעשנים חשיש בחסות החוק.  חלקם הם מאמיני שיווה וסמלו – שלושה פסים מאוזנים – צבוע בלבן על מצחם.  למאמיני וישנו שלושה פסים מאונכים.  לעתים הם נושאים עמם קוף או תוכי.  הם פולים כינים זה משיערותיו של זה או מניחים לקופיהם לעשות זאת.  חלקם יושבים בפתח המקדש, עירומים כביום היוולדם, כשהם מרוחים באפר מתים.  לאחדים רגליים מנוונות והם אינם מסוגלים עוד ללכת.  לדבריהם – מרוב ישיבת לוטוס אגב מדיטציה, מחירו של נדר שנדרו.  סיפור יפה אינו חייב להיות נכון. את האמת לעולם לא נדע.  הם נעים בזחילה, או בשכיבה על גבי לוח עץ בעל גלגלים. גופם משוח באפר או באבקות לבנות וצהובות, שיערם מדובלל ופרוע.  לעתים מתקבצים להם כמה סהאדוס על במות שאלתרו בפינות שונות של הכפר, נועצים את קלשוני שיווה שלהם סביב מדורה קטנה שהבעירו, מגלגלים באצבעותיהם את מחרוזות התפילה, מעשנים סמים או נושאים דרשות.  אחדים מהם מברכים עוברים ושבים תמורת תרומה ואחרים מציגים לראווה מומים שהטילו בגופם במו ידיהם.  את ההצגה גונב בדרך כלל מי שמסוגל להפגין יכולת מיוחדת עם איבר מינו, כגון הרמת משא כבד, או מי שהטיל בו מום בכוונה תחילה.

לא כולם בפושקר הם קדושים, אפילו אינם מתחפשים לכאלה.  ברחובות משוטטים הג'וּרוֹת. המקומיים טוענים כי הם אנדרוגינוסים מלידה.  לא נשמע לי סביר, אך יש ביניהם קוקסינלים, טרנסוונטיסטים, או גברים שעברו טקס כריתה מלא והם מהווים קבוצה נפרדת בחברה ההינדואית.  הם או הן חולפים בשטח, לבושים או לבושות סארי, מקבצים נדבות תוך כדי הפגנת מיניות בוטה, באופן שאפילו זונות הודיות לא תרשינה לעצמן.  הציבור ההינדי חושש מקללתם ומעניק להם נדבות ביד רחבה.  ביריד מסוג זה מופיעים גם שחקנים, המציגים לקהל אירועים מיתולוגיים כשהם מחופשים וחבושי מסכות.  יש שם להטוטנים העומדים זה על גבי זה, פקירים על גבי מיטות מסמרים, רקדנים, מגידי עתידות, אוכלי זכוכית ובולעי אש. כל מקום הוא תיאטרון.  תיאטרון האבסורד.

  

בפסטיבלים ובירידים מתקבצים כל התימהונים, החלכאים והנדכאים.  אנו יצירי חברה, בה נוהגים אנשים להצניע את מומיהם.  בהודו הם טורחים להבליט אותם באופן בוטה, להדגישם בצבע ולהציגם לעיני כל.  הגדם הופך למקור פרנסה.  בצדי הרחובות רובצים קבצנים, נכים, עיוורים, מצורעים ושתומי עין.  הם מתחננים בפני עוברים ושבים שישליכו לעברם מטבע, לעתים בהתרפסות מעוררת חמלה ובחילה.  שותפתי למסע פתחה את ארנקה בפראות וחילקה את המטבעות בהפגנתיות כשדמעות בעיניה.  חלפן כספים זריז זינק לעברה, הוציא מידיה כמה שטרות של רופיה ופרט אותם לעשרות פייסטות. הוא חייך חיוך סתמי ורמז לה לחלק מהם לקבצנים, כפי שעושים עולי הרגל.

לעתים נדמה שאי אפשר לשאת את נהר האדם הזורם ברחובות, גודש ומציף אותם, את הראשים השחורים כשחור הלילה, את אלה שצבעם כמו תה קלוש, או צָ'אי בחלב, את הפרות הגועות בפתח המקדש, את הקופים והטווסים, את הגמלים, שלל המגבעות והסארי הצבעוניים.  הסארי הוא יריעת אריג שאורכה מגיע לשישה מטרים. בקיפוליו הרחבים הוא עוטף ומסתיר את רגליהן של הנשים ועולה בשיפולים רבים. מעגל את אגנן, מצר את מותניהן, מקמר את שדיהן.  הנשים ההודיות הן מעודנות, חושניות כל כך, אך  הן אינן קורצות ואינן מחליפות חיוכים. הן מהלכות כנסיכות.

  

אני נשטף בצבעים חמים – אדומים, כתומים, ארגמניים וסגולים.  הכול מכה בעיניים, בלי להותיר סנטימטר אחד אפור, למען תוכלנה להירגע. לא רק העיניים – כל החושים משתתפים.  הריחות מכים בנחיריים בעוז.  ניחוחות של קטורת מתערבבים להם עם אלו של גללי פרות ואפר מתים.  ברקע בוקעות נאקות הגמלים, קריאות הרמקולים, שירת 'הארי קרישנה'.  גם חוש המגע סופג מהלומות משלו.  הכול ביחד גדוש קצת יותר מדי.  דומה שבהודו לא קיים המושג "במידה".  נראה כי כל אחד מאתנו הוא שחקן וצופה גם יחד בתיאטרון הזה, שהגה ממוחו במאי מטורף.  לרגע אני מייחל שהוא יופיע ויצעק:   'קאט' כדי שכולם יוכלו לחזור הביתה בשלום.

מאמר זה הינו עיבוד והרחבה של פרק תוך מהספר "שבוי בקסמה" של גילי חסקין, באדיבות: מוזה הוצאה לאור. כל הזכויות שמורות