הודו – מורה נבוכים בנושא האלים ההינדיים

ראו באתר זה: ההינדואיזם.

מונותאיזם או פוליתאיזם?
ההינדואיזם הוא אנתרופוצנטרי, וריבוי מספרם של האלים והדמונים רק מעיד על מיעוט חשיבותם. האלים עשויים לעזור לתפילה ולהתבוננות, למלא לטובה את בקשות האדם; אך יכולתם להתערב בגורלו של אדם היא מצומצמת. ב-וודות הישות העליונה מכונה 'ברהמן', שהוא דמות ניטרלית, לא אישית, הוא הסיבה והמקור לכל קיום, ומצויים בו סט (ישות טהורה), סיט (תבונה טהורה) ו-אננדה (התענוג הטהור). הוא בלתי ניתן לידיעה ולכן הוא מצטייר כריבוא הדברים והצורות, והאלים הם כולם התגלויות שלו ודרכם ניתן להתקרב אליו. לכן, אולי, אין ההינדואיזם מוטרד בשל העובדה כי קיימים אלים רבים. קשה לתפוס כיצד דר הפולותיאיזם הוודי-הנותיאיסטי בכפיפה אחת עם האטמן הצרוף. "שעטנז" זה הוא אחת התופעות הקשות להבנה עבור איש המערב. הוגה הדעות ההינדי ראדאקרישנאן:
"… הדת ההינדית מקיפה את כל אזורי הביניים של המחשבה והאמונה, מפלאי הדמיון שבאכזריות האמונות הטפלות ועד ראייה מעמיקה ביותר של המחשבה הנועזת".
במבט ראשון, ההינדואיזם היא דת פוליתאיסטית (רבת אלים), אך אין הדבר כך: מעבר לאלים, מכיר ההינדואיזם ב"יישות עליונה", מושג ביניים בין תפישה של כוח נייטרלי ואי פרסונאלי – ברהמאן – ובין תפיסה של אל פרסונלי. היו מיסטיקנים שעבדו בעתות של התעלות נפש את הברהאמן, שאין לו מידות ולא תארים, אך עבודתם הקבועה, היום יומית, היתה לאל פרסונלי. חלק מההינדואים רואים גם בחיות או בתוואי נוף – אלים.

 

    

אגני
כח האל הנותן חיים בטבע. אל האש והקורבן. מאחד הארץ, השמים והחלל שביניהם. נחשב כמעורר החיים שבטבע. ב'ריג וודה' נאמר עליו שהוא ה"משיב חיים לכל היצורים". אינדרה – אל השמים ואל המלחמה. האל המוזכר ביותר בוודה, ועל עלילותיו יש סיפורים רבים. במהלומת הברק שלו הכניע את הדרקון שזמם לעצור את המים. הוא כבש את השמש ושחרר את השחר משביו. הוא מתואר רכוב על פיל, עטוי תכשיטים, חובש טורבן מלכותי והברק בידו. בת זוגו היא אינדרני או סקי. ורונה – האל המקיים את סדר היקום. זהו האל הוודי הראשי; משמר סדר היקום; בכוחו להעניש ולגמול טוב. מתואר לבוש מעיל זהב ומזכיר את מיתרה (האלוהות במיתראיזם – הדת הפרסית). מלבד אלו, יש עוד כמה אלים ואלות המסמלים את השמש, הירח, את הכוכבים ועוד. ביניהם דיאוספיטר אבי השמים; ויו המסמלת את הרוח ופרג'פטי אבי האלים והשדים.

פוראם באזור וורקלה. צילום גילי חסקין

                                                          

וישנו
בשילוש הסכמאטי, וישנו הוא "המשמר" (לצד ברהמה "הבורא" ושיווה "ההורס"), אבל במציאות הדתית של הודו, הוא האלוהים למאמיניו. נזכר גם בספרות הוודית כעוזרו של אינדרה; ואילו בספרות הטקסים נודעת לו חשיבות רבה באהלהת הקורבן; אולם בהינדואיזם נתמזגו בו דמויות נוספות. וישנו הוא בעל כוח הקיום והחסד, הטרוד בדאגה לרווחת העולם ולסדר שבו; ממונה גם על גורל האדם. מסמל גם את האהבה האלוהית. בדמותו ובתיאוריו הוא תמיד נח או ישן על גבי אוקיינוס או על נחש בעל אלף ראשים (המסמלים את התוהו ובוהו), יושב בחצר השמיימית או כשמש רכובה על הנשר השמימי. וישנו מלא העולם כולו; הוא מכלכלו, מתגלה בו ועושה למען האדם; בת זוגו היא שרי (SRI) או לקשמי – אלת ההצלחה; סמל היופי והמזל הטוב. לפי מיתוס מקובל, הוא יישן באוקיינוס קדמוני, על גבו של ששא ("השריד"), הנחש בעל אלף הראשים. בשנתו צומח לוטוס מתוך טבורו וממנו נולד ברהמה הבורא את העולם, ושיווה יוצא ממצחו. כאשר העולם נוצר, וישנו מתעורר כדי למשול בו. מופיע בדמות גבר צעיר בעל ארבע ידיים, ומחזיק בידיו דיסקוס, קונכיה, שרביט או לוטוס. על צווארו מחרוזת ועל חזהו תלתל שערות. בת זוגו לקשמי, שהיא סמל היופי והמזל הטוב. וישנו שליט על גורלות בני האדם, פועל בעולם ע"י כך שהוא מתגלם ומתגלה בצורת אדם או בע"ח (כך גם מתקרב אל בני האדם), כדי להוסיף ולתקן את הדרהמה – חוקו של העולם – הנתון בסכנה ובמצב של ירידה. החשובות שבאותן צורות של התגלות – אבטרים – ( avatar – "ירידה לעולם") הם קרישנה וראמה. האבטרים היו במקורם דמויות אלים וגיבורים קדומים, אשר הצילו את העולם מכליה.
וישנו מתואר באחת הצורות הפיזיות (אבטרים) בהן ירד אל העולם.

עשרת האבטרים של וישנו הם:
1. מטסיה – (Matsya) הדג. הופיע בימי המבול הגדול כדי להזהיר את בני האדם. תחילה הזהיר את מאנו (אדם ההינדי), מן הסכנה ואחר נשא אותו ואת משפחתו יחד עם שבעה חכמים באנייה שהיתה מחוברת לקרן במצחו. דמות זו לא זכתה לפולחן נרחב.

2. קורמה (Kurma) – הצב. בימי המבול הציל אוצרות אלוהיים, ביניהם שיקוי עלומים, לבל יאבדו. ווישנו הפך לצב ענק וצלל למעמקי אוקיינוס החלב הקוסמי. על גבו הציבו האלים את ההר מאנדארה ומסביב לו את הנחש הקדוש ואסוקי. האלים והשדים משכו בנהר משני קצותיו וסובבו את ההר. האוקיינוס נחבץ וממעמקיו צצו האוצרות, ביניהם גם לקשמי, אשתו.

3. ורהה  (Varaha) – חזיר הבר. העלה את האדמה מתוך המבול. שד בשם היראניאקשה, השליך את הארץ למעמקי האוקיינוס. וישנו לבש דמות של חזיר בר, הרג את השד והעלה בניביו את הארץ. פולחן חזיר הבר היה נפוץ בתקופת הגופטה.

4. נרה-סימה – (Narasimha) – אדם-אריה. הכניע שדים רבים. ברהמה הבטיח לאחד השדים, שלא ייהרג בידי אדם או חיה, לא ביום ולא בלילה, לא על פני האדמה ולא בשמיים, לא בפנים ולא בחוץ. השד החל לטבוח באלים ובאנשים והרג גם את בנו הצדיק. ווישנו, שבא לעזרה, קפץ בדמות של לא אדם ולא חיה, בשעות בן הערביים, מתוך עמוד על סף ארמונו של השד, והרג אותו כשהוא מחזיק אותו בידיו, לא בארץ ולא בשמיים.

5. ומנה – (Vamana) הברהמין הגמד – הכניע שדים רעים. שד בשם מהבלי השתלט על העולם. וישנו הופיע לפניו בדמות גמד ובקש ממנו שטח אדמה, ככל שיוכל לכסות בשתי פסיעות. מבוקשו ניתן לו והוא גדל וגדל, ובשתי פסיעות כיסה את השמיים, האדמה ומה שביניהם. בפסיעה השלישית הוא דרך על ראשו של מהבלי. את העולמות התחתונים הוא השאיר בחסדו לשד.

6. פרושה רמה (Parasurama) – רמה נושא הגרזן. וישנו לבש דמות של ברהמין והשמיד קשאטריה רבים, בני כת הלוחמים שבקשו לחסל את העולם. כך החזיר לברהמינים את הבכורה.

7. רמה-צ'נדרה (Rama) – גיבור שיר העלילה "ראמיאינה". גבור אציל רוח שנלחם ברע הקיים בעולם. סמל המידות הטובות. נחשב כנסיך וגיבור, ששיקם את העולם, ומשמש מופת ועידוד 'לישרים'. וישנו מתגלגל בדמות נסיך זה כדי להציל את העולם מן השד ראוואנה, שליט לאנקה. הוא מופיעה בדרך כלל נושא קשת וחצים, כשהוא מלווה על ידי סיטה אשתו, אחיו לאקשמנה וחברו הנאמן הנומאן. סיטה, אשתו, גם היא משמשת מופת לנאמנות, ששיאו בקשה למות אחרי מותו, יחד בתהליך שריפת הגופה. על שם אחיו החורג, "בהרט", נקראת הודו בפי תושביה. פולחן ראמה קיבל חשיבות רק לאחר הכיבוש המוסלמי. בשמו מנחמים זקנים, שרים שירי קינה לפני תהליך קרימריום.

8.קרישנה – (Krishna) מלבד היותו אבטר של וישנו הוא גם אל בזכות עצמו. הפופולארי מכל האלים. גיבורם של מיתוסים רבים שבהם הוא מתואר כמאהב, לוחם ומלך. קרישנה מתואר לעיתים כתינוק אלוהי שמנמן, או נער שובב גדול מנגן בחליל ושובה את ליבן של נערות רועים, או כגיבור, אב גדול ואח דואג. הדימויים המיניים המתקשרים לשמו מסמלים את הקרבה בין המאמין ואלוהיו (דבר המוגדש ב-בהקטי). הקשר לרעיית בקר, מדגישה את היות הפרה ביטוי לפוריות ושפע, ולמנהגים המתקשרים אליה – האכלה — פעולה פולחנית, שתן שלה = קדוש (משמש בטכסים) וכן לאיסור על אכילת פרה (ולעיתים בשר בכלל). קרישנה, "האל השחור" (כחול כהה בדרך כלל), מופיע פעמים רבות במהבהרטה כאל גיבור ואפילו (בבהאגאווגיטה – החלק המאוחר שלה), כאל וגיבור. במרוצת האלף הראשון לספירה, התפתח פולחן קרישנה, כאבטר השמיני של ווישנו ולעתים קרובות כהתגלמות של האל עצמו, אז הוא מקבל את כל תאריו וגלגולי, אז נכתבו גם שתיים מהפוראנות הפופולריות ביותר, המתארות את מעלליו:לידתו, גניבת החלב, ההתקלסות ברועות, אהבתו ל"ראדהא ועוד. זהו גלגולו החשוב ביותר של ווישנו, המופיע במהבהרטה, כידידם ויועצם של חמשת בני פאנדו. הוא הלוחם הבלתי מנוצח, אולם מופיע גם כאל שלוו, קונדס וארוטי. עם סיום הקרב הגדול במהבהרטה, פורש קרישנה אל הייער, כדי לבכות את מות הלוחמים משני המחנות. צייד חושב אותו בטעות לצבי ושולח חץ הפוגע בחלק היחידי הפגיע בגופו – הלוא הוא העקב. קרישנה גדל בכפר למשפחת רועי פרות והיה בצעירותו מאהב גדול. קרישנה ונערות הפרות הם אולי הנושא הפופולארי ביותר בדראמה ובמחול המסורתי, גם במניאטורות ובציורי הבד של רג'סטן. הוא מופיע גם בדמות תינוק, אולי בהשפעה נוצרית. בדמות זו הוא פופולארי במיוחד בקרב נשים.

9. בודהא – (Budha) הנאור. גווטאמה מייסד הבודהיזם. הבודהיזם נעלם כמעט כליל מהודו, כבר לפני 800 שנה, אבל ההצלחה של בודהא כמורה רוחני, הביאה את הברהמינים לאמץ גם אותו. אולי כאמצעי להתחרות על נשמת המאמינים, פשוט "בלעו" את בודהא. בתור בודהא, מעודד ווישנו, שדים ורשעים, לכפור בוודות ובכך הם מביאים על עצמם כלייה.
10. קלקי (Kalki) האווטר העתיד לבוא. הסוף תקופת החושך שבה אנו חיים (קאלי יוגה), יופיע ווישנו בדמות אדם, הרוכב על סוס לבן, חרב בוערת בידו, וידון את הרשעים לשבט ואת החסידים לחסד. זוהי תוספת מאוחרת, שמקורה בבודהיזם ובנצרות. כיום אמונה פופולארית. ברובן של ההתגלמויות, וישנו ממונה על גורל בני האדם. בדרך כלל הוא מתואר בצורה סמלית. יש שהוא נח או ישן ע"ג האוקיינוס המסמל את התוהו ובוהו – הנחש בעל אלף הראשים. יש שהוא יושב בראש חצר המלכות השמימית ויש שהוא רוכב על הנשר השמיימי (לעיתים נשר-אדם) – גרודה. רבות מההתגלמויות נחשבות כגילויים חלקיים בלבד של האל. מאמיני קרישנה טוענים כי מתגלמת בו יישותו של ווישנו במלואה; גישה דומה רווחת בקרב מאמיני רמה.

 

שיווה
במטאפיסיקה הסינתטית המאוחדת, שיווה הוא האל "ההורס", לצידם של ברהמה ווישנו. אבל במציאות הדתית של הודו, דמותו המשתנה ורבת הניגודים היא האלוהים למאמיניו.ווישוואנאת, האל של הכל. הוא המוות והזמן (קאלא), ההורס כל. שיווה הוא מעין המשך לאל האימה הוודי רודרה. הוא נזכר באחת האופנישדות כאישורה, היישות העליונה. שיווה הוא עוצמה שבכח, אך אינו מתערב בפועל במנהגו של עולם; יחד עם בת זוגו – אומא, דורגא או פרווטי, הוא שוכן הרחק מן העולם, בהימליה ומעשן חשיש. יש לו עין שלישית במרכז המצח והוא נושא קלשון משולש. שיווה הוא מקור הטוב והרע. ידוע גם כנאטאראג'ה, הרקדן שריקודו זעזע את היקום וברא את העולם; בריקודו האקסטטי הוא מייצג את מחזור יצירתה, הריסתה ויצירתה מחדש של הבריאה. ביצירות אומנות מתואר שיווה כמלך הרקדנים, התגלמות האנרגיה של היקום. פסליו מראים גם את התהוות היקום, גם את חורבנו. הריקוד מביע את המקצב שבלב כל קיים – בין ביקום בין בהכרה של הפרט, רצונו ורגשותיו; המקום שבו החוכמה והמאיה (אשלייה) נאבקות זו בזו. שיווה מתואר כבעל ידיים רבות: זוג אחד מבטא את האיזון בין החיים למוות, זוג אחר לציון ההתנגשות בין הטוב לרע ועוד. המטרה היא התאחדות עם מקור התנועה (החיים עצמם). מצד שני מייצג את ההתרכזות ושל הסגפנות והיוגה ככח קוסמי. הוא רוח האימים, אך יחד עם זה יכול להיות טוב ומיטיב. הוא סגפן ומלומד, פטרון המתבודדים. שיווה הוא מנהיגם של היוגים הסגפנים, ובתור שכזה הוא מתואר עירום למחצה, מרוח באפר, גולגלות סביב מותניו ומחרוזת נחשים סביב צווארו. הוא היוגי הגדול – "מהאיוגין", יושב על עור טגריס, הרחק בהרים, שקוע במדיטציה וכך שומר על קיום העולם. הירח נעוץ בשערותיו, שם שוכנת גאנגה – אלת הנהר גנגס.

 

מצד שני, הוא מעשן סמים בהרים וגם שתיין בהאנג מתהולל. הוא נוהג להופיע בשדות קרב, שריפות וצמתי דרכים (מקומות מועדים לפורענות), מלווה רוחות ושדים. הוא טריאמבקה – בעל שלושת העיניים שבמרכז מצחו עין שלישית, סמל לתבונתו העליונה. גרונו כחול (נילאקאלת), בגלל הרעל הקטלני, שריד אחרון של האוקיינוס הקוסמי, שאותו שתה כדי להציל את העולם מחורבן. הוא גם איש משפחה למופת, החי עם אשתו פרווטי ועם שני בניו גאנש וקרטיקיה, והוא גם אנדרוגינוס. יום אחד התאהב בווישנו, שלבש דמות עלמה חיננית ושניהם היו לגוף אחד – הארי הארא. הוא האלוהות שבה נפגשים כל הניגודים ומתמזגים לאחדות יסודית אחת. סמלו הוא אבר הזכרות – לינגם (שהופיע כבר בחפירות של עמק האינדוס); בכל מקדש שיווה יש לפחות לינגאם אחד, לעיתים עומד במרכזו של פות סמלי, המזכיר בצורתו נורת שמן. שיווה מזוהה באופן טבעי עם התפקיד הזכרי בתהליך הרבייה. נאנדי, השור, כלי הרכב שלו הוא סמל של כח הגברא. אך עם זאת, הוא מתואר לפעמים כנזיר. שיווה מביא חורבן והרס, אך עם זאת גם בורא מחדש. הוא אל נורא ואיום, אך גם התגלמות של רוך ונועם. יש בו גם פעילות בלתי פוסקת, גם מנוחה נצחית. אע"פ שהוא מציין את ההבדל שבין המינים הוא גם סמל האחדות. הוא מקור הטוב והרע גם יחד. שיווה הוא האלוהות שבה נפגשים הניגודים ומתמזגים לאחדות אחת. הוא מזוהה כזכר וסמלו איבר מין זכרי (בהרבה מן המקדשים דמותו מיוצגת על ידי פר). שיווה אינו יורד לעולם (כמו וישנו), אלא מתערב לטובת מאמיניו. הוא מביא חורבן והרס אך הוא גם בורא מחדש; הוא נחשב כאל נורא ואיום אך יש בו התגלמות של רוך ונועם; פעילותו נצחית אך גם יש בו מן השלווה והמנוחה; הוא מייצג את ההבדל בין המינים אך גם את האחדות הנעלה מכל ההבדלים; הוא מקור הטוב והרע גם יחד. לכן, לעיתים קרובות פסלו של שיווה כולל ידיים רבות המבטאות את הדואליות של דמותו – זוג אחד לביטוי האיזון בין החיים והמוות, זוג לציון ההתנגדות בין הטוב והרע. לפי סיפור עממי מנע שיווה את הרס העולם: הוא קשר את שערותיו והיטה את מימי ה-גנגס שאיימו לשטוף ולהציף את העולם. את פעולות ההרס, מתארים לעיתים קרובות כביטול הבערות, סילוק הטומאה וסיוע לאדם להגיע אל השלווה. בת זוגו פרווטי (לה שמות רבים, ביניהם דורגה או קלי שלכל אחד מהם התכונה האופיינית), היא אולי שריד לתרבות המטריאכלית הקדומה; גם היא דמות דואלית: היא אכזרית ומבטאת את מידת הדין והמוות (חצאיתה מעוטרת בגולגלות); אך היא גם טובה, אחראית על ליל המנוחה בין מחזורי בריאת העולם.

שמות נוספים של האל:
· Rudra – "היבבן" – אל סערה בוודות
· Nataraja – הרקדן הקוסמי
· Linga – אל הפריון – איבר מין גברי
· Pasupati – אדון החיות
· Sankara – נותן השלווה
· Yogishwara – אל היוגה
· Bairava – אל המתים

                                                          

האלה האם
בחלוקה הסכמטית של ההינדואיזם, תופסת האלה, על התגלויותיה השונות, מקום דומה לזה של ווישנו ושיווה. עבור מאמיניה היא האלוהים. דמויות של "האלה האם" היו בהודו כבר מראשית הציוויליזציה. האלה היא "שאקטי", האנרגיה היוצרת את האל. במהבהרטה היא מופיעה תחת שמות שונים, אבל רק בטכסטים מאוחרים יותר, מן האלף הראשון לספירה, היא מקבלת את התארים, האספקטים והאופנים השונים, כפי שאנו מכירים אותם היום. במקומות שונים בהודו, בעיקר הנידחים ביותר, היא עדיין האל הראשי, אבל כמעט בכל מקום עובדים אותה לצד שיווה או ווישנו. היא מופיעה כאשת איש, לצדו של שיווה בתור פרווטי; בתור לאקשמי, אלת השפע, היא מלווה את ווישנו וכסראסווטי, אלת האומנויות, היא גם אשתו של ברהמה. יש לה גם צדדים איומים כמו קלי, כח ההרס (ראה לעיל) ודורגה, לוחמת עזת נפש ברע, קוטלת השד בעל ראש התאו (פסטיבל במייסור).

                                                         

פרוואטי
בת זוגו היא פארווטי היפה, המופע ה"בורגני" של קאלי, שכלי הרכב שלה הוא טווס; יש לה גם צד אפל, עת היא מופיעה כדורגה האיומה. בתפקיד זה היא מחזיקה בכלי נשק בעשרת ידיה ורוכבת על נמר. לפעמים בדמות האיומה של קאלי, היא תובעת קורבנות. עם הזמן, בעקבות התחרות שבין חסידי ווישנו לחסידי שיווא, החליטו האחרונים להכריז על דורגאן – אשתו של שיווא, כעל אלה בעלת דמות משולשת:
א) יוני – הבוראת. ב) ז'אנאן מאטרא- אם כל היקום. ג) קאלי – אלת החורבן והדם.
כך נעשתה דורגה מאהא דווי, כלומר, האלה הגדולה.
קלי: בת זוגו של שיווה, שמותיה הרבים והשונים משקפים כפי הנראה את תכונותיה הרבגוניות של "האם הגדולה", המופיעה במחשבה ההודית כבר בתרבויות עמק האינדוס – שם נמצאו פסלי האלה האם, אם כדמות הרה (סמל מקור החיים), או כדמות גדולת שדיים (המשכיות החיים). אלה המשקפת בכוחה ובשליטתה את התרבות המאטריארכלית הפרה אריית. זהו כנראה הרקע לשקטיזם, שבו היישות האלוהית מתוארת בדמות אשה, והאשה דומיננטית יותר מן הגבר שהוא פאסיבי. קלי מתוארת כבעלת תכונות סותרות: יש לה צד אכזרי, המבטא את הדין ואת המוות, את כח ההרס. היא מתוארת בדמות שחורה, לשון איומה משורבבת מפיה, עטורה אז מחרוזת של גולגלות וחצאיתה עשוייה זרועות כרותות. מצד שני יש לה צד שלו. היא מסייעת למאמיניה להתגבר על פחדיהם. להבדיל משיווה, שהוא מרוחק מן הזמן ומן הבריאה; קלי היא הנוגעת בו ומביאה אותו אל העולם, אז הוא בורא ומחייה הכל. יש הטוענים כי את פעולת ההרס אפשר לפרש כחיסול הבערות, כדי שהנפש תגיע אל הדעת.

                                                             

גאנש
בנם של שיווה ופרווטי. אל בעל ראש של פיל, אל החוכמה והשפע, האל הפופולרי ביותר בהודו. שיווה כשחזר ממסע צייד ארוך פגש במיטת אשתו עלם זר; רק לאחר שמלק והשליך את ראשו הבין מפרווטי שזהו בנם המשותף, שגדל בעת היעדרו. הוא הוריד את ראשו של פיל שעבר והרכיבו במקום בנו. הרכב של גאנש הוא עכבר.
קארטיקיה: אחיו של גאנש. אל המלחמה. פופולארי במיוחד בדרום.

                                                          

ברהמה:
לברהמה מקום פרובלמטי בהינדואיזם. הוא הבורא אך מעולם לא היו לו הרבה חסידים, והוא נדחק הצידה ע"י מאמיני ווישנו, האלה ושיווה. אחת האגדות על לידתו מספרת, כי היישות הראשונה (יישות חסרת דמות, תכונות וכיו"ב), בראה תחילה את המים ופלטה אליהם זרע, שנהיה ביצה זהובה, זוהרת כחמה, וממנה היא ילדה את בנה כברהמה. חסידי ווישנו מולידים אותו מלוטוס שצמח על בטנו של ווישנו. לעומת אילו, האלים שהוזכרו, ברהמה הוא בעיקרו מושג מופשט, שהתפתח בספקולציה הדתית מתוך מושג הכח האימפרסיונלי (ברהמן). זהו אל כל חי שתפקידיו אינם מוגדרים ולא נודע לו פולחן בפני עצמו. כמעט שאין מקדשים לשמו. הוא מופיע בדמות גבר בעל ארבעה ראשים (בתבליטים רואים רק שלושה, כי אחד פונה אחורנית. מספרת האגדה כי פעם היו לו חמישה ראשים, אך בוויכוח עם שיווה "הראה" לו האחרון וקיצץ לו אחד. וארבע ידיים, שבהן הוא מחזיק מחרוזת תפילה, את הוודות (בהן הוא אינו מופיע), כד קטן ופרח לוטוס.
הכד – קשור למלחמה הגדולה שבין האלים (דווה) לשדים (אסורה). הכד שהכיל שיקוי אלמוות, עלה מים החלב שחבצו שני המחנות, בהוראת ברהמה, באמצעות הר גדול עליו היה כרוך אנאטה, הנחש האינסופי. כאשר עלה הכד, התנפלו עליו הרעים, אך ברהמה חטף אותו. כמה טיפות מהכד נפלו בדרך וקדשו ארבעה מקומות, ומדי שלוש שנים מתקיימת מֶלָה (מלה: שילוב של פסטיבל ועלייה לרגל) גדולה באחד מתוך ארבעת המקומות, שהחשוב שבהם הוא אלהבאד. לעתים הוא מתואר כרוכב על אווז או ברבור – כלי הרכב שלו. לפעמים- יושב על פרח לוטוס, סמל לכך שהוא בא מעצמו ולא נולד. ארבעת ראשיו של ברהמה, ממחישים את דמותו כרואה כל; ארבעת הוודס יצאו מפיו, כנ"ל גם הברהמינים. בת זוגו של ברהמה היא סראסווטי, אלת הלמידה; היא בעצם האנרגייה הנשית הנובעת ממנו. היא מזוהה עם "המילים הקדושות", אלת הנגינות, הנהרות המקודשים וסמל החוכמה ו"מי האמת". היא רוכבת ע"ג ברבור ואוחזת כלי מיתר הנקרא וינה. לפי ספור מוזר באחת הפוראנות, היה הפולחן שלו נפוץ פעם, אבל הוא נתפס בשקר, ומאז מסתפקים הברהמינים בתפילת בוקר לכבודו ופרח אחד בצהרים. ברהמה הרג שד שהציק לתושבי פושקר, הנשק שלו היה לוטוס, שאחד מעליו הפך לאגם.

* עוד על הודו באתר זה:

"הסיקהים בהודו"   ו"הגיאוגרפיה של הודו"   ב'חומר עזר';

"חוויות מטיול בקשמיר"  ו"הטיול למערת אמרנת" ב'קטעי יומן'.