גילי חסקיןארצות הברית וכיבוש המערב.
כתב: גילי חסקין; 09 אפריל 2022
תודה לגדעון ביגר על הערותיו.
ראו קודם, באתר זה: האידיאל האמריקאי של הספר,
המלצות לטיול בארצות הברית – חלק א'; המלצות לטיול בארצות הברית – חלק ב'
קובץ זה יכול להביא תועלת למטייל בארצות הברית, במיוחד במדינות המערב. אך רלוונטי גם לטיול בקנדה ולטיול במקסיקו.
המתיישבים הראשונים בארצות הברית של ימינו היו הצרפתים והספרדים. [ב-1562 מימן מנהיג הקלוויניסטים הצרפתי גספר דה קוליני (Gaspard de Coligny), התנחלות בפלורידה וזו הוחרבה על ידי הספרדים שהמיתו 300 מהמתיישבים[1]. ב 1565 נוסדה העיר סנט אוגוסטין שבפלורידה על ידי הספרדים. אך ללא הצלחה מרובה. מכול מקום, השלב הראשון של ההתיישבות של האירופאים, שהיו לאמריקאים, החל בחוף המזרחי. מן המאה ה-17 ועד סוף המאה ה-19, התפשט הישוב החדש מן החוף האטלנטי, דרך השפלות של פנים היבשת והרי המערב אל העמקים הפוריים שלחוף האוקיינוס השקט. כיבושו של כל חבל גיאוגרפי, העמיד בפני המתיישבים החדשים אתגרים משלו ובעיות מיוחדות הקשורות בתנאי התבליט, האקלים, הצמחייה, הקרקע וכמובן הילידים האמרינידים (Amerindian), שכונו בטעות "אינדיאנים".
החל מ-1770, החלה הגירה גדולה של לבנים, משלוש עשרה המושבות הוותיקות, אל הארץ הרחבה והפורייה שבין הרי האפלצ'ים ועמק המיסיסיפי. אפשר לזקוף את גל ההגירה הזה לזכותם של דניאל בון (Daniel Boone) וג'ורג' רוג'רס קלארק (George Rogers Clark), שמצאו את המעבר דרך ההרים אל עמק האוהיו[2]. אז קמו הישובים הלבנים הראשונים, במדינות קנטאקי וטנסי של ימינו. הדבר הביא לעלייתן של שכבות שלא נחשבו לשכבות המיוחסות ולחיזוק תהליך הדמוקרטיזציה של ארצות הברית. הדבר הביא בין היתר לניצחונו של אנדרו ג'קסון בבחירות. ג'קסון היה ממשפחה של מהגרי ספר והיה הנשיא הראשון שלא בא משורות האריסטוקרטיה הווירג'יניאית או זו של מסצ'וסטס. הוא עלייתו לשלטון של אדם פשוט, משמעה שהפוליטיקה האמריקאית חדלה להיות נחלתה של שכבת האצולה בלבד. התהליך ביטל סופית את השפעתן המכרעת של מדינות המזרח.
חוק מ-13 ליולי 1785 קבע שכאשר מספר התושבים בשטח מסוים, הגיע ל-5000, נעשה השטח טריטוריה (territory). המתיישבים היו רשאים לבחור אז באסיפה מחוקקת וזו היתה שולחת בא כוח לקונגרס. כשאוכלוסייתה שטח עלתה ל-60,000 נפש נעשתה הטריטוריה למדינה, בדרך זו התקבלו לברית קנטאקי, כמדינה ה-15 בשנת 1792; (המדינה ה-14 היתה וורמונט, שהתקבלה לברית ב-1791); טנסי, כמדינה ה-15 בשנת 1796, כמדינה ה-16 ואחריהן הצטרפו לברית מדינות אוהיו (1803), אילינוי (1812) ואינדיאנה (1819).
מספרם של המהגרים מן המדינות הוותיקות של ארצות הברית, בשנים 1790-1820 הגיע ל-2.5 מיליון. בעוד שהאוכלוסייה של מדינות 'ניו אינגלנד' גדלה בין 1800 ל-1820 ב-35%, עמד שיעור הריבוי באוהיו, קנטאקי וטנסי, על 300%. השפעת המערב הלכה וגברה משנה לשנה.
רכישת לואיזיאנה
בבחירות של שנת 1800 ניצח תומס ג'פרסון והיה לנשיא השלישי של ארצות הברית. חותמו של ג'פרסון האדם, הסמל והמיתוס הוא מן החשובים בהיסטוריה האמריקאית. רבים מן הערכים הקשורים בשמו של ג'פרסון נעשו ערכים אמריקאים בסיסיים. בעיקר חזונו בנושא הדמוקרטיה האמריקאית. שמו של ג'פרסון מזוהה עם המיתוס החקלאי. האמונה כי הדמוקרטיה האמריקאית חייבת להיות מושתת על החוואי, האיכר הקרוב לאדמה. הערכים החיוביים נובעים מהחקלאות והאלמנטים השליליים נובעים מהסביבה העירונית. . חלק מחזונו האגרארי היה רכישת לואיזיאנה, הטריטוריה העצומה מנהר המיסיסיפי ועד להרי הרוקי, מידי צרפת של נפוליאון בונפארטה. בשנת 1800 לקחה צרפת את השטח מידי ספרד. נפוליאון חלם זמן רב להקים מחדש את האימפריה הצרפתית באמריקה הצפונית. במערב האמריקאי התעוררה בהלה, במקום ספרד החלשה, היה נפוליאון שכנה של ארצות הברית[3]. למרבה המזל, הסכסוכים באירופה המשיכו לשחק לידי המדינה הצעירה וזאת לאחר שצרפת בראשות נפוליאון, שאפה להחליש את הממלכה המאוחדת. הצדדים החלו במשא ומתן לרכישת לואיזיאנה ועד מהרה החליט נפוליאון להציע לאמריקנים את כל שטח לואיזיאנה, שהיה שבשליטת צרפת, כדי לקבל תמיכה אמריקאית וכסף אשר ישמש לבניית הצבא הדרוש למערכות העתידיות לבוא באירופה. נפוליון סבר ששטחים אלו הינם חסרי ערך עבור צרפת, מפני שהצי הבריטי יכולה היה לנתק אותם מצרפת או לכבוש אותם עבור אנגליה.
המוטיבציה האמריקאית לרכישת השטח הייתה הרצון לשליטה מלאה בעיר ניו אורלינס, השוכנת במוצא נהר המיסיסיפי לים. תושבי המדינות המערביות (אוהאיו, קנטאקי וטנסי), שסחורותיהן היו נשלחות דרך המיסיסיפי למפרץ מקסיקו, חששו מסגירת נמל זה לסחר שלהם. הנשיא ג'פרסון האמין שברכישת לואיזיאנה הוא מבטיח מרחב התיישבותי במערב לדורות. ראה חשיבות מרובה בהרחבת תחום ההתיישבות במערב ותפש את חשיבות המערב להתפתחות העתידים של ארצות הברית. הוא חפץ ב"שיחרורם" של שטחים נוספים ייבשת, משלטונה של מעצמה אירופית. בנוסף, ארצות הברית, רצתה להשתמש בכסף שאותו תקבל מאזרחים שיקנו אדמות בחלקים אלה של המדינה ,על מנת לשלם את כספי החובות הכספיים הרבים, למדינות אשר תמכו בה במלחמת העצמאות.
תפישת הנשיא האמריקאי, לפיה עתיד המדינה החדשה שקמה הוא במערב היבשת, לא הייתה מושרשת עדיין בעם האמריקאי ועל כן רצונו לרכוש שטח אדמה כל כך גדול לא התקבל בצורה טובה בקרב חלק ניכר מההנהגה האמריקאית. יריביו חששו מחוסר תמיכת העם במהלך, לצד חוסר בכוח צבאי שיגן על השטח הזה, כמו גם יילחם בשבטים הילידים המקומיים. עם זאת, ב-30 באפריל 1803, חתמה ארצות הברית עם צרפת, על הסכם רכישת לואיזיאנה (Louisiana Purchase).
שטחה של הטריטוריה הזו היה אז גדול בהרבה משטח מדינת לואיזיאנה של היום: היא השתרעה ממפרץ מקסיקו בדרום ועד אלברטה וססקצ'ואן (Saskatchewan) – כיום חלק משטח קנדה – בצפון. תמורת 15 מיליון דולר בלבד, הנשיא תומאס ג'פרסון קיבל מקיסר צרפת נפוליאון, דריסת רגל ממערב לנהר המיסיסיפי.
ברכישה זו נוסף לשטח ארצות הברית, אזור המערב התיכון, שבין המיסיסיפי להרי הרוקי . שטח של 2,147,000 קמ"ר, השוכן במרכז ארצות הברית של היום, תמורת כ-11,250,000 דולר. בנוסף כללה העסקה, ביטול חובות של צרפת לארצות הברית בשווי 3,750,000 דולר חשבתי שארה"ב הייתה חייבת כספים למדינות שתמכו במלחמה שלה לעצמאות אז מהיכן החוב הצרפתי לארצות הברית ? , שווה ערך לכ-278,000,000 דולר בשל ימינו. השטח שנרכש, כולל את שטחן (כולו או חלקו) של המדינות הבאות (לפי הגבולות של היום): ארקנסו, מיזורי, איווה, מינסוטה, דקוטה הצפונית, דרום דקוטה, נברסקה, ניו מקסיקו, צפון טקסס, אוקלהומה, קנזס, מונטנה, ויומינג, קולורדו, לואיזיאנה ושטח קטן בקנדה של היום. רכישת לואיזיאנה כמעט והכפילה את שטחה של ארצות הברית באותם ימים, ומהווה כ-23% משטחה היום.
הרכישה עוררה סערה ציבורית, שנבעה מחשש שאזרחי הטריטוריות החדשות ישנו את אופייה של ארצות הברית הצעירה. אמריקאים צפוניים רבים חששו שהכנסת הקהילות החקלאיות והלא-מתועשות, קהילות שהעבדות שגשגה בהן, תוריד את הדומיננטיות של המדינות הצפון-מזרחיות (ניו אינגלנד), ותהפוך את ארצות הברית ממדינה מסחרית ותעשייתית למדינה חקלאית.
הרכישה יצרה בעיות טריטוריאליות חדשות עם הספרדים, שכוחם בעולם החדש הלך וקטן והם החלו לחוש מאוימים מהמדינה החדשה. מלך ספרד צ'ארלס הרביעי (King Charles IV), טען כי הצרפתים התחייבו שלא להעביר שטחים לכוח שלישי, אך ללא הועיל.
האמריקאים טענו כי מערב פלורידה הייתה חלק מעסקת רכישת לואיזיאנה ואילו הספרדים לא היו מוכנים לוותר על השטח שהיה בשליטתם. אחרי סכסוכים רבים, קנתה ב-1819 ארצות הברית את מערב פלורידה מידי ספרד. ההסכם הושג בתום משא ומתן בין הנציג האמריקאי, ג'ון קווינסי אדמס (John Quincy Adams), אז מזכיר המדינה ולימים נשיא ארצות הברית, לבין הנציג הדיפלומטי הספרדי לואיס דה אוניס (Luis de Onis).
בחתימת הסכם אדמס-אוניס (Adams–Onís Treaty), שורטט גבול מוסכם בין ארצות הברית למלכות המשנה של ספרד החדשה. הקו עבר מהפינה הדרומית-מערבית של מה שכיום הוא לואיזיאנה, צפון מערב לשטח שכיום הוא וויומינג. ונמתח לאורך קוו רוחב 42° מערבה עד לאוקיינוס השקט. החוזה יישב סכסוך גבולות עיקש בין שתי המדינות, והוא נחשב כניצחון הדיפלומטיה האמריקאית, על רקע ההיחלשות של האימפריה הספרדית. בתמורה לשטחים החדשים שקיבלה ארצות הברית, היא שילמה לממשלה הספרדית' סכום שהגיע לכ-5,000,000 דולר.
כמו כן, רכישת לואיזיאנה אפשרה לחוואים מהמערב להשתמש בנהר המיסיסיפי, הסירה את הנוכחות הצרפתית מהגבול המערבי של ארצות הברית, וסיפקה למתיישבים פוטנציאליים שטח נרחב להתיישבות.
משלחת לואיס וקלארק
תומס ג'פרסון (Thomas Jefferson), האמין במה שכונה אחר כך בשם 'היעוד הגלוי' (Manifest destiny) של ארצות הברית, להשתרע על הייבשת כולה, מאוקיינוס עד אוקיינוס. הוא היה פילוסוף מדיני אבל גם חוואי מנוסה, הבין שמי שישלוט בשטח הוא מי שיכבוש אותו ברגליו, ומיהר לשגר משלחת צבאית ומחקרית שתגלה מה בעצם רכש מהצרפתים. עד אז, למתנחלים האירופים באמריקה היה מושג קלוש ביותר על היבשת המשתרעת ממערב למושבות ניו־אינגלנד. כל שידעו הוא שיש שם שבטי אינדיאנים רבים, ושהרחק בקצה היבשת רובץ אוקיינוס גדול ושקט. מטרת המשלחת היתה גילוי המעבר הצפוני-מערבי (דרך ימית בין האוקיינוסים האטלנטי והשקט). ג'פרסון היה נחוש לגלות את מכמני המערב, למפות את דרכיו ובעיקר למצוא את נתיב השיט היעיל ביותר במעמקי היבשת, כזה שיאפשר הובלת סחורה מאזור המיסיסיפי בואכה האוקיינוס השקט, ומשם לשוקי המזרח הרחוק. בשנים ההן התבסס המסחר על אניות ונתיבי מים, ונשיא ארה"ב האמין בכל ליבו שהמחקר יעניק למדינתו הצעירה יתרון כלכלי מוחץ על יריבותיה. מספר שבועות לאחר הרכישה, נתן ג'פרסון, שתמך בהתפשטות מערבה, הוראה לקונגרס של ארצות הברית להקציב 2,500 דולר על מנת "לשלוח קצינים נבונים וכעשרה עד שנים עשר גברים, לחקור אפילו עד האוקיינוס המערבי". על צוות המסע הוטל לחקור את הבוטניקה, השבטים האינדיאנים, הגאולוגיה ובעלי החיים של האזור. יש לזכור כי פעולות אלו נערכו, כאשר האזור היה נתון עדיין לריבונות זרה. ג'פרסון היה מעוניין גם באזורים שמעבר לתחומי לואיזיאנה ("ארץ אורגון") וביקש לדעת את הכול על טבע הארץ, על הקרקעות, הנהרות, האקלים, החי והצומח, הילידים, כדי שיהיה אפשר להכשיר את האזור להשפעה אמריקאית[4].
ב-14 במאי 1804 יצאה היחידה תחת פיקודו של סרן ויליאם קלארק מצבא ארצות הברית, להפלגה במעלה נהר המיזורי (Missouri) אל סנט צ'ארלס (St. Charles) מיזורי, שם הצטרף אליהם סגן משנה מריוות'ר לואיס, קצין צבא לשעבר, בעבר פקוד של קלארק מזכירו האישי וידידו הטוב בעל מזג נוח וכישורי כתיבה וחקר מעולים, שהתעניין בגיאוגרפיה, בבוטניקה ובזואולוגיה. המספר המדויק של חברי המשלחת לא ידוע, אך לפי ההערכות היו חברים בה כ-45 איש. מטרת המשימה שלהם היתה לחקור את נהר המיזורי ויובליו העיקריים, שכן על ידי מסלולו וחיבורו עם מימי האוקיינוס השקט (בין אם נהרות קולומביה, אורגון, קולורדו או כל נהר אחר), עשוי לשמש נתיב התחבורה הימי הישיר והמעשי ביותר לרוחב היבשת לצורכי מסחר. משלחת לואיס וקלארק (Lewis and Clark Expedition) הייתה המשלחת היבשתית הראשונה שבה נחצתה אמריקה הצפונית, ממזרח היבשת אל חוף האוקיינוס השקט ובחזרה.
באחת מגיחותיהם אל השלג לצורך סחר חליפין עם האינדיאנים, הופתעו לואיס וקלארק לפגוש באחד הכפרים סוחר פרוות צרפתי, טוסן שרבונו (Toussaint Charbonneau,). הם מיהרו לשכור את שירותיו לצורכי תרגום וסיוע במסחר עם המקומיים, וגם רכשו את אחת מנשותיו, אינדיאנית בת 16 בשם סקאג'וויה ((Sacagawea, שהייתה אז בהיריון מתקדם. בילדותה נחטפה מכפר של שבט השושונה (Shoshone), הרחק במערב. לואיס וקלארק האמינו שנוכחותה תסייע להם בהתקדמות מערבה, בעיקר כשיגיעו לאזור שבו נולדה, וצדקו מעבר למשוער[5].
המשלחת השיגה את מטרתה להגיע אל האוקיינוס השקט, למפות, במטרה לבסס בעתיד את ריבונות ארצות הברית באזור. הם הקימו יחסים דיפלומטיים וסחרו עם עשרות שבטי ילידים. הם צברו מידע על בית הגידול הטבעי, החי והצומח, והחזירו דגימות צמחים, זרעים ומינרלים שונים. הם מיפו את הטופוגרפיה של הארץ, וקבעו את מיקומם של רכסי הרים, נהרות ושבטי האמרינידים הרבים שפגשו במהלך המסע. הם גם למדו הרבה על שפתם ומנהגיהם של השבטים האינדיאנים בהם הם נתקלו, והביאו רבים מממצאיהם, כולל אביזרי קרב ובגדים "אינדיאניים" מסורתיים[6].
משלחת המחקר של תומפסון
דייוויד תומפסון ( David Thompson) היה סוחר פרוות בריטי-קנדי, מודד וקרטוגרף. במהלך הקריירה שלו הוא נסע כ-90,000 ק"מ ברחבי צפון אמריקה, תוך מיפוי של 4.9 מיליון קמ"ר של צפון אמריקה לאורך הדרך[7]. תומפסון הוא גיבור קנדי, אבל חלק מהשטחים שחקר ומיפה הם היום התחומי ארצות הברית.
בשנת 1797 נשלח תומפסון דרומה על ידי מעסיקיו בחברה הצפון-מערבית (NWC), לסקר באזור הגבול קנדה-ארצות הברית לאורך נתיבי המים מאגם סופיריור (Superior) כדי לספק שאלות בלתי פתורות בשטח שנבעו מאמנה בין בריטניה הגדולה לארצות הברית, לאחר מלחמת העצמאות האמריקאית[8]. עד שנת 1798 השלים תומפסון סקר של 6,750 ק"מ מגראנד פורטייג' (Grand Portage), דרך אגם ויניפג (Winnipeg), אל פרשת המים של הנהרות אסיניבויין ומיסיסיפי, כמו גם לשני צדי אגם סופריור[9].
ב -1806, נשלח תומפסון חזרה לפנים היבשת, מתוך החשש מהמשלחת המתחרה האמריקאית בראשות לואיס וקלארק. חשש זה הוביל את החברת צפון-מערב להציב לתומפסון משימה למצוא את המסלול לאוקיינוס השקט ולפתוח את שטחי המסחר הרווחיים לאזור זה.
תומפסון נסע להרי הרוקי, להתכונן למשלחת שתלך בעקבות נהר קולומביה עד האוקיינוס השקט. ביוני 1807 חצה את הרי הרוקי ובילה את הקיץ בסקר אגן קולומביה. הוא המשיך לסקור את האזור בעונות הבאות. תומפסון מיפה והקים עמדות מסחר בצפון-מערב מונטנה, איידהו, וושינגטון ומערב קנדה. חלק מעמדות המסחר שהקים היו הראשונות ממערב לרוקי באיידהו ומונטנה. המפות שהוא עשה באגן נהר קולומביה היו באיכות ופרטים כה גבוהים עד שהמשיכו להיחשב כמקור סמכותי עד אמצע המאה העשרים.
בתחילת 1810 חזר תומפסון מזרחה לכיוון מונטריאול, אך תוך כדי נסיעה קיבל הוראה לחזור להרי הרוקי ולמפות את הדרך לשפך של נהר הקולומביה, כחלק מהתחרות עם החברות האמריקאיות שפעלו במטרות דומות. במהלך שובו עוכב תומפסון על ידי קבוצה עוינת של ילידים, והוא נאלץ לחפש מסלול חדש למעבר בהרי הרוקי ומצא את המעבר דרך אתאבאסקה (Athabasca).
דייוויד תומפסון היה האירופאי הראשון שעבר לאורך כל נהר קולומביה. במהלך נסיעתו בשנת 1811 במורד נהר קולומביה, הוא חנה במפגש עם סנייק ריבר (snake River) ב־9 ביולי 1811. שם הציב שלט עם הודעה שהאזור שייך לבריטניה והצהיר על כוונת החברה צפון-מערב לבנות נקודת מסחר במקום זה. תומפסון המשיך במורד הקולומביה, עבר את "מחסום דאלאס" באורגון בפחות מאמץ מזה שעברו לואיס וקלארק, כאשר גאות בנהר נשאה את סירתו מעל מפלי המים. ב־14 ביולי 1811 הגיע תומפסון למבצר אסטוריה שנבנה בשפך נהר קולומביה,[10].
גודל השטח שמיפה תומפסון הסתכם ב-3.9 מיליון קמ"ר של אזורים לא ידועים (חמישית משטח יבשת צפון אמריקה). בן זמנו, החוקר אלכסנדר מקנזי (Alexander Mackenzie), העיר כי תומפסון מיפה בעשרה חודשים, יותר ממה שהיה מקובל לעשות במשך שנתיים[11]. בזכות ההישג ההיסטורי הזה תואר תומפסון, בראשית המאה ה-20, כ"גאוגרף היבשתי הגדול ביותר שחי אי פעם"[12].
מאז 1806, כשחזרו לואיס וקלארק, ממסעם לשטח אורגון, מיעט הממשל של ארצות הברית להתעניין במערב הרחוק. המהנדס סטיבן הרימן לונג (Stephen Harriman Long) הוביל חמישה מסעות לאזור המישורים הגדולים. באחד המסעות הגיע לפארק ילוסטון. בשובו ממסעו בשנת 1819, דיווח כי המישורים הגדולים "כמעט שאינם כשירים כלל לעיבוד". על מפת האזור בו חיה כיום אוכלוסייה משגשגת של כמה מיליונים, נרשם "המדבר האמריקאי הגדול".
המלחמה עם בריטניה ב-1812
המלחמה היתה תוצאה של האינטרסים המנוגדים של ארצות הברית הצעירה שביססה זה עתה את עצמאותה והחלה להתפשט מערבה. מן הצד השני עמדו האימפריה הבריטית – בריטניה הגדולה עצמה ומושבותיה בצפון אמריקה, שכמה עשרות שנים לאחר מכן יהפכו לקנדה, וכן אומות הילידים האמריקאים, שהתנגדו למהלכי ההתפשטות מערבה של ארצות הברית, וניסו להתגבש בעצמן למעין קונפדרציה משלהן שתבלום את התקדמותה של ארצות הברית אל עומק היבשת. מעבר לאינטרסים ביבשת אמריקה הצפונית, הושפעו כל הצדדים ממהלכי המלחמות הנפוליוניות באירופה באותן שנים, מלחמות שבהן נטלה בריטניה חלק מרכזי.
ב-21 באוקטובר 1805 הביס הצי המלכותי הבריטי את הצי המשולב של ספרד וצרפת בקרב טרפלגר, ובריטניה הפכה לשליטה הבלתי מעורערת בים. כדי לפעול נגדה יצר נפוליאון את "השיטה הקונטיננטלית" – חרם כלכלי שלו היו שותפות בעל כורחן גם פרוסיה, אוסטריה ורוסיה; השיטה הקונטיננטלית הייתה מבוססת על כך שיבשת אירופה תספק את צורכי עצמה, ותחרים סחורה המגיעה מבריטניה. זו האחרונה גמלה בהטלת מצור ימי על אירופה.
המצור פגע קשות במסחר האמריקאי, שחלק נכבד ממנו היה תלוי באירופה. ארצות הברית ראתה בכך הפרה בוטה של זכויותיה כמדינה ניטרלית, אך הבריטים סברו שעדיף לפגוע בזכויות אלו מאשר לאפשר לארצות הברית לסחור עם האימפריה הצרפתית. מעבר לשיקולים האסטרטגיים, חששו הבריטים גם מהגידול המהיר בנפח המסחר הימי של ארצות הברית: בין השנים 1802 ל-1810 גדל צי הסוחר של ארצות הברית כמעט פי שניים, והפך לצי הסוחר הנייטרלי הגדול ביותר בעולם. עיקר הסחר האמריקאי היה מופנה לבריטניה: כ-80% מהכותנה שגדלה בארצות הברית שווקה בבריטניה, וכ-50% משאר הייצוא שלה נועד לשווקים בבריטניה. הבריטים החלו לחשוש מהתחרות המסחרית ההולכת וגדלה, ואילו ארצות הברית ראתה בהגבלות המסחר פגיעה בחוק הבינלאומי[13].
במשך שנים האמינו שארצות הברית יצאה למלחמה נגד בריטניה, במטרה להגן על חופש הימים המקודש לה ועל זכותה לסחור באופן חופשי עם שני הצדדים, במלחמה שהתחוללה באירופה. מה גם שהצי הבריטי עצר אניות אמריקאיות, החרים את מטעניהן, הורידו מלחים מסיפוניהן וכפו עליהם לשרת בצי הבריטי. אולם המחקר חשף את הגורם האמיתי לפרוץ מלחמה זו והוא האינטרסים האמריקאים בקנדה. עובדה היא שהתמיכה הגדולה במלחמה באה דווקא מצירי החוואים מן הדרום והמערב ואילו התנגדות לה בא המצד הסוחרים של הצפון, שהמשיכו להרוויח מהסחר הימי, כאשר אניותיהם הצליחו לפרוץ את הסגר הימי. לאורך גבולות ארה"ב בצפון שכנה מושבה בריטית וכאשר אנגליה נלחמת ב-1812 בצרפת, נוצרו הזדמנויות למחטף של קרקעות. רבים בארצות הברית האמינו, כי מוקדם או במאוחר, יהיו קנדה ומקסיקו, לחלק מהעורף האגררי של ארצות הברית. עתה עלתה האפשרות של כיבוש קנדה. צבא ארצות הברית שלא היה מוכן כיאות למלחמה, פלש לקנדה, כבש את יורק (טורונטו), שהיתה אז בירת קנדה ושרף את העיר. בתגובה שרפו האנגלים, בשלב מאוחר יותר את וושינגטון. כאשר שיגרו הבריטים צבא של 20,000 חיילים לארצות הברית, נגוז החלום לכיבוש קנדה.
משלחתו של דה בונוויל
הלבנים היחידים שחדרו לאזור שממערב להרי הרוקי לפני 1830 היו חוקרים, סוחרי פרוות ויוקשים (ציידים). אלו הכירו היטב את המערב הרחוק וללא הנחייתם, ספק אם ההגירה לרוחב היבשת היתה מתאפשרת. הם שגילן את המעבר הדרומי של הרי הרוקי בוויומינג, עמק נרחב, המוביל בשיפוע נוח, אל עברה האחר של פרשת המים היבשתית. קבוצת יוקשים בהנהגתם של ג'דידה סמית (Jedediah Smith) וויליאם סאבלט (William Lewis Sublette), העבירה ב-1830 את ראשוני הקרונות המחופים מנהר המיסורי אל הרי רוקי.
בנג'מין לואי דה בונוויל (Benjamin Louis Eulalie de Bonneville) קצין יליד צרפת בצבא ארצות הברית, קיבל השראה מכתיבתו של הול ג'יי קלי (Hall J. Kelley), מתיישב בניו אינגלנד, שהוביל בעצמו משלחת מחקר לצפון מערב, כמו גם ממאמרי מערכת בעיתונות והחליט להצטרף לחקירת המערב האמריקני. בונוויל נפגש עם קלי שהתרשם ממנו ומינה אותו להוביל את אחת המשלחות לארץ אורגון. המשלחת הייתה אמורה לצאת בתחילת 1832. המחסור במתנדבים למסע הביא לעיכוב ולביטול הסופי של המשלחת, והותיר את בונוויל מבלי שמילא את שאיפותיו.
כדי להמשיך לחקור את המערב, פנה לגנרל אלכסנדר מקומב (Alexander Macomb) לקבלת חופשה מהצבא, וטען כי הוא יוכל לבצע מסע חשוב בקרב הילידים האמריקנים במדינת אורגון, שבאותה תקופה הייתה תחת כיבוש משותף של ארצות הברית ובריטניה. האזור נשלט ברובו על ידי "חברת מפרץ ההדסון" (Hudson's Bay Company או HBC), שהיא החברה המסחרית הוותיקה ביותר בצפון אמריקה ובין הוותיקות ביותר בעולם. בטרם ייסודן של מושבות אירופאיות בצפון אמריקה, פעלה החברה כממשלה בפועל בצפון אמריקה והייתה בעלת האדמות הגדולה בעולם[14].
מקומב נעתר לבקשתו, ובנג'מין קיבל חופשה בת 26 חודשים, שנמשכה מאוגוסט 1831 עד אוקטובר 1833, והורה לו לאסוף את כל המידע שעשוי להועיל לממשלה. במיוחד הוא היה אמור להתחזות כסוחר פרווה ולברר את ההיסטוריה הטבעית של האזור, אקלים, קרקעות, גאוגרפיה, טופוגרפיה, הפקת מינרלים, גאולוגיה ואופי השבטים המקומיים. הוצאות בגין מסעו שולמו על ידי תורמים פרטיים[15],.
המסע שידוע כהישג הבולט ביותר בחייו החל במאי 1832, כאשר עזב את מיזורי עם 110 איש,. המסע מומן על ידי ג'ון ג'ייקוב אסטור (John Jacob Astor), יריבה של 'חברת מפרץ ההדסון' ונחשב למולטי מיליונר הראשון בהיסטוריה של ארצות הברית. המשלחת התקדמה מפורט אוסג' שבנהר מיזורי, עד נהר פלאטה – ברחבי ויומינג של ימינו. הם הגיעו לנהר גרין באוגוסט ובנו עמדת סחר בפרוות, אותה כינו פורט בונוויל[16].
באביב 1833, בונוויל התקדם לאורך נהר סנייק, באיידהו של ימינו, נסחף לראש נהר הסלמון ובסופו של דבר אל פורט נץ ( Fort Nez Perces). הוא גם שלח חבורת אנשים בפיקודו של ג'ו ווקר לחקור את אגם המלח הגדול ולמצוא מסלול יבשתי לקליפורניה. ווקר גילה מסלול לאורך נהר הומבולדט ברחבי נבדה של ימינו, וכן איתר ווקר המעבר לסיירה נבדה. בהמשך נודע השביל כ"קליפורניה טרייל", הדרך העיקרית לנוהרים לשדות הזהב במהלך הבהלה לזהב בקליפורניה. ספקולציות רבות הקיפו את המוטיבציה של בונוויל לשלוח את ווקר לקליפורניה. כמה היסטוריונים שיערו כי בונוויל ניסה להניח את הקרקע לפלישה בסופו של דבר לקליפורניה, אז חלק ממקסיקו, על ידי צבא ארצות הברית. קפטיין בונוויל, הנהיג את הקרונות הטעונים הראשונים במערב הדרומי ובמורש נהר סנייק אל הנהר קולומביה. כשנסע לניו יורק כדי לבקר את פטרונו ג'ון ג'ייקוב אסטור, פגש את וושינגטון אירווינג (Washington Irving). בונוויל הקסים את אירווינג בסיפורי הרפתקאותיו. מכיוון שבונוויל התקשה לכתוב בעצמו את הרפתקאותיו. שניהם הסכימו כי בסכום של 1000 דולר, בונוויל ימסור את מפותיו ותוויו כך שאירווינג יוכל להשתמש בהם כבסיס לספרו השלישי. התוצאה הייתה ספר "הרפתקאותיו של קפטן בונוויל במערב הרחוק", שפורסם בשנת 1837[17].
עדיין, חלקים נרחבים מארצות המערב, נותרו בלתי ידועים.
גירוש הילידים
האמונה ב"ייעוד הגלוי" (Manifest Destiny) התבטאה גם בהתכתשויות מרובות של הכוחות המזוינים של ארצות הברית עם השבטים הילידים, בעיקר בשטח שעתיד להיות מערב ארצות הברית. בשטח זה של אדמת עשב שוטטו שבטי הקאנסא (Kansa), הפוני, הסו, השאין, שחורי הרגל, הקראו והאראהפו. עדרי ביזונים ענקיים סיפקו לילידים של המישורים את כל צורכיהם. זה מכבר אילפו הילידים האמרינידים את צאצאי הסוסים שנשלחו לחופשי על ידי הכובשים הספרדיים. ילידים אלה לא עסקו כמעט בחקלאות וידעו אך מעט את אמנות האריגה, קליעת הסלים או הקדרות. אך הם היו פרשים מצוינים. מהרגע שלמדו להשתמש ברובה, היו מאיימים הרבה יותר מהשבטים המזרחיים שנכנעו ללבנים..
האמריקאים הלבנים, התחילו בהתיישבות באזורים שבין הרי האפלצ'ים לנהר המיסיסיפי, שלפחות להלכה היו חלק משטח המדינה, ואורגנו כטריטוריות שעתידות להפוך למדינות. השאיפה להתרחבות מערבה נומקה ברצון להשגת עוצמה לאומית וגם באמונה לפיה השיטה האמריקנית הדמוקרטית שבמרכזה חופש לאדם תיטיב גם עם תושבי האזורים החדשים שיסופחו לארצות הברית.
הילידים נלחמו נגד האמריקאים בסדרה של מלחמות בלימה נואשות. המליציה המנוסה של וושינגטון לא יכלה להם והם השמידו את משלחות הסיור ששיגר אל שטחם. מזכיר המלחמה הנרי נוקס, הודיע: "האינדיאנים, בהיותם התושבים המקוריים, הם בעלי הזכות על הקרקע". מזכיר המדינה תומס ג'פרסון הודיע ב-1791 שהאינדיאנים החיים בתוך גבולות המדינה, מוגנים בפני התערבות בענייניהם ושעל הממשלה לפנות את המתיישבים הלבנים המנסים לנגוס באדמותיהם. אך הלבנים המשיכו לנוע מערבה והלחץ על הממשלה גבר. עם השבעתו של ג'פרסון לנשיאות, היו כבר 700,000 מתיישבים מעבר להרים. הם עברו לאוהיו, אינדיאנה ואילינוי בצפון ולאלבמה ומיסיסיפי בדרום. היו בערך פי שמונה לבנים מאשר ילידים. ג'פרסון חייב את הממשל הפדרלי לקדם את פינויים של שבטי הקריק והצ'ירוקי מג'ורג'יה. במקביל גברה התוקפנות כלפי הילידים בג'ורג'יה.
תכופות בתולדות ארה"ב התעלמו נשיאים בעלי השקפה ליברלית מהאינטרסים של בני גזע אחר, כפי שהפגין אנדרו ג'קסון (Andrew Jackson), גיבור צבאי לשעבר, כשסילק את השבטים הילידים מערבה. ג'קסון היה בעברו ספסר קרקעות, סוחר עבדים ואויבם התוקפני ביותר של הילידים בתולדות אמריקה הצעירה.
ג'קסון הפך לגיבור במלחמה ב-1812, שהיתה במידה רבה מלחמה להרחבת שטח המדינה, לתוך שטחי הילידים. במהלך המלחמה עודד טקומסה (Tecumseh), מנהיג שבט השוני (Shawnee), שהיה נואם כריזמטי את האינדיאניים מצפון אלבמה וג'ורג'יה לתקוף מתיישבים לבנים. הוא ניסה לאחד את הילידים כנגד הפלישה הלבנה והתרעם כאשר ילידים אחרים השתכנעו לוותר על שטח אדמה גדול ולמוסרו לממשלת ארצות הברית. טקומסה איחד שבטים בטריטוריה הצפון מערבית מול האמריקנים, בניסיון לדחוק את המתיישבים אל צפון נהר אוהיו. ארבע מאות מתיישבים נהרגו בטבח ב-1813. ארצות הברית החלה מלחמה מול האינדיאנים. המלחמה התרחשה יחד עם מלחמת 1812, ובמהלכה פיקד ג'קסון על הכוחות האמריקנים
ולהחרים את הסחר עם הלבנים, אך צבאו חוסל על ידי הצבא.
. ג'קסון ניצח את הילידים ב- וחיסל את צבאם[18].. האמריקנים וכוחותיהם הרגו 800 ילידים בקרב,. לאחר הניצחון, הסדיר מזכיר המלחמה תומאס פינקני את תנאי הכניעה. התנאים כללו הענקת אדמות לארצות הברית, שיקום המוצבים האמריקנים הסגרת לוחמים, והסכם שימנע סחר עם מדינות זרות.
בשנים 1814-1824, בסדרה של הסכמים עם הילידים בדרום, השתלטו הלבנים על שטחים גדולים מאד באלבמה, פלורידה, טנסי, ג'ורג'יה מיסיסיפי, קנטאקי וצפון קרוליינה. ג'קסון עודד עת פלישתם של לבנים לאדמות אמרינידיות ואז אמר לילידים שלממשלה אין יכולת לפנות את הלבנים ושעדיף להם לוותר על האדמות מאשר להימחות מעל פני האדמה[19]. מרבית הספרים העוסקים בתקופתו של ג'קסון, אינם מזכירים את מדיניותו כלפי הילידים. ספרי הלימוד בבתי הספר מדברים על ג'קסון איש הספר, החייל, הדמוקרט ולא על ג'קסון ספסר האדמות ומשמיד הילידים.
ב-1830 עבר בקונגרס "חוק העברת האינדיאנים" [כך במקור] , שאישר לנשיא לפתוח במשא ומתן ולחתום על הסכמים עם האמרינידים שלפיהם יוחלפו שטחים במדינות המזרח, בתמורה לאדמות הילידים, הנמצאות ממערב לנהר המיסיסיפי.
בין 1829 ל-1837 הועברו אלפי אמרינידים, פחות או יותר שלא ברצונם, אל ממערב למיסיסיפי. לבני שבטים בעלי חוות מפותחות היטב, במיוחד לבני תערובת רבי השפעה, ניתנה רשות להישאר במקומותיהם ולקבל אזרחות אמריקאית. לעוזבים הובטחו קרקעות חדשות במערב. אולם פקידים פדרליים גנבו את מה שהגיע לילידים ואלפים מתו במהלך המסע מערבה. רוב השבטי היו חלשים מכדי להתנגד. אולם ראש השבט "נץ שחור" (Black Hawk), של שבטי הסאק (Sauk), ניסה לשמור על המושב הקדום של שבטו בפתח הנהר רוק שבאילינוי, אך פולשים נגסו בתחומו, פגעו בשדות התירס של הילידים ואפילו חרשו את קברי אבותיהם. לפיכך נסוג נץ שחור לגליל מיזורי, שם חוו חרפת רעב ואיומי בני שבט הסו. באביב הבא שב נץ שחור לארצו עם כאלף בני שבטו, מטרה להשיב נחלות לאינדיאנים ולנקום ב"אדם הלבן" אשר ראה כאויב המר ביותר של האוכלוסייה האינדיאנית. המיליציה של אילינוי גויסה. הפלוגה בפיקודו של אברהם לינקולן רדפה אחרי הילידים הגוועים מרעב. היתה זו השתלטות על קרקע, מוכתמת בטבח זדוני של ילידים[20]. סוף המלחמה באוגוסט 1832 סימל את סופה של ההתנגדות האינדיאנית להתרחבות אמריקנית באגן הניקוז של המיסיסיפי והשנים הבאות היו שקטות יחסית. בסופה של המלחמה, הגנראל זאכרי טיילור Zachary Taylor)). נפגש אישית פגש ב"נץ שחור" וקיבל את כניעתו בפני הכוחות האמריקאים.
הלבנים קבלו על הילידים כי אינם מוכנים להתיישב ולהשתקע כבני תרבות, אבל הצ'ירוקי (Cherokee) בג'ורג'יה בנו בתים נאים וסללו דרכים טובות, שמרו על השלום, קיבלו מיסיונרים נוצריים, הדפיסו ספרים בשפה כתובה שהמציא בן שבטם סקוייה (Sequoya) ואימצו חוקה לאומית. אולם ג'ורג'יה התייחסה בזלזול אל זכויות האמנה שלהם טענה שהם נתיניה ואריסיה. גילוי ביש של זהב בשטח הצ'ירוקי ב-1828 הביא לאזור שכבה אלימה של לבנים. ג'ורג'יה הפרה את האמנה בין ארצות הברית לבין הצ'ירוקי וקראה בגלוי תיגר על המשל הפדרלי. אולם הנשיא ג'קסון התיר לג'ורג'יה לנהוג כרצונה. ב-1838 גורשו הצ'ירוקי מאדמת אבותיהם ואיבדו רבע מאנשיהם במהלך הגירוש.
בסוף המאה ה-19 ישבו האירופאים וצאצאיהם את מרבית שטחי ארה"ב (הראויים להתיישבות) והקימו בה חברה מדינית וכלכלית, מן המפותחות בעולם. הילידים לעומת זאת, שרדו במקומות ספורים בלבד, לאחר ששבטיהם נדחקו או נשמדו תוך מלחמה עיקשת במתיישבים הלבנים וחלקם מת מנגיפים שהובאו על ידי האירופאים, שגופם לא פיתח נוגדנים מולם. התקדמות המתיישבים מערבה, הביאה לידי התנגדות מתמדת עם התושבים האמרינידים. את כיבוש מהערב ליוו מאבקים עקובים מדם בין הלבנים לבין ה"אינדיאנים". עדרי הביזונים (שכונו "בופאלו"), שעליהם חיו שבטי האמרינידים של השפלות, הושמדו בהמוניהם על ידי האדם הלבן. השמדתם של אלו הגיעה לשיאה בשנים 1850-1870, שעה שנסללה מסילת הברזל, משום שהביזונים פגעו באדנים והפריעו תנועת הרכבות. כמו כן, היתה מגמה לגזול מהילידים את מטה לחמם, רצון לספק בשר זול ומהיר לפועלי מסילות הברזל שעמלו על הנחת הקווים שיחצו את שטחי הענק הללו כדי להשתמש בעורות הביזונים להנעת המכונות הגדולות של המהפכה התעשייתית בארה"ב ובאירופה ; או סתם כשעשוע מזעזע. עם היעלמות הביזונים מן השפלות נשמט הבסיס הכלכלי של הילידים. הממשלה ניסתה אמנם לנהוג במתינות כלפי הילידים, אך לרוב לא היתה מסוגלת להשתלט על הקצב המהיר של ההתקדמות מערבה. בעקבות המלחמות הרבות נסוגו הילידים מדי פעם לכיוון מערב והתכנסו בשטחים שהוסכם עליהם שיהיו "טריטוריה אינדיאנית", אולם המתיישבים הלבנים חמדו גם את קרקעות אלה. בסופו של דבר נקבעו לאמרינידים המעטים שמורות, בדרך כל במקומות פחות רצויים. בשמורות אלה היה עליהם להפוך לאיכרים, דבר שעשו בחוסר רצון ובהיעדר יכולת[21].
בכול תולדות היחסים הדיפלומטיים האין סופיים בין הילידים ללבנים, לא נמצאה כמעט דוגמא להסכם שלא הופר על ידי האדם הלבן. התהליך שזכה לשם המכובס "פינוי האינדיאנים", חשף את השטח שבין הרי האפלאצ'ים למיסיסיפי, בפני התיישבות לבנה: לגידולי כותנה בדרום ודגן בצפון, להתרחבות, להגירה, לתעלות, לרכבות, לערים חדשות. כך נולדה אימפריה יבשתית עצומה, שהגיעה עד לאוקיינוס השקט. לא ניתן לאמוד את המחיר המדויק בחיי אדם. את הסבל קשה אפילו לנחש[22]. הסטטיסטיקה מספרת את הסיפור: לפי ספרו של מייקל רוגין (Michael Rogin) "אבות וילדים" (Fathers and Children) בשנת 1790 היו 3,900,00 אמריקאים ורובם חיו במרחק של עד 80 ק"מ מהאוקיינוס האטלנטי בשנת 1830 כבר היו 13,000,000 אמריקאים ועד 1840, הספיקו 4,500,000 לחצות את רכס האפלצ'ים אל תוך עמק המיסיסיפי – המרחב הענק המרושת בהרות שזרמו ממערב וממזרח אל המיסיסיפי. ב-1820 חיו 120,000 ילידים ממזרח למיסיסיפי. ב-1844 – פחות מ-30,000 מתוכם נאלצו להגר מערבה[23]. החוקר ואן אברי (Van Every) מסביר כי לא היה עוד עם שפגיעת הגירוש בעבורו היתה כה מנפצת כפי שהיתה עבור האמרינידים. הם היו רגישים לכול היבט חוש של כל פרט בסביבתם הטבעית. הם לא תפסו מעולם ומלואו את מושג הבעלות הפרטית על האדמה, אבל אהבו אתה רץ וחשו חלק ממנה. מולדת שהיתה עבורם קדושה. הכוחות שהובילו לפינוי לא היו מתיישבי הספר הלבנים, שכניהם של הילידים. כוחות הגירוש באו מהתעשייה ומהמסחר, מצמיחת האוכלוסייה, מהרכבות ומהערים, מעליית מחיר האדמה ומחמדנותם של אנשי העסקים[24].
ראו בהרחבה, באתר זה: גירוש ה"אינדיאנים" בארצות הברית.
הגעת המורמונים
בשנת 1846 יצאו המורמונים מאילינוי ובשנת 1847 הגיעו לאגן המלח הגדול של יוטה, שהיתה עבורם "הארץ המובטחת". עד סוף 1848 הגיעו 5000 איש, לשטח שיהיה בעתיד למדינת יוטה. מנהיגם בריגהאם יאנג בחר באדמה צחיחה ומבריחת אורחים זו, בתקווה ששוב לא יציקו "הגויים" לצאן מרעיתו. סיבה נוספת היתה משום שהיה זה שטח של מקסיקו. אם כי המלחמה עם מקסיקו עתידה היתה לשנות מצב זה.
ראו בהרחבה, באתר זה: תולדות יוטה.
כיבוש החבלים המקסיקניים.
לאחר רכישת לואיזיאנה בשנת 1803, החל גל הגירה של אלפי אמריקנים ממזרח ארצות הברית, לשטחים המערביים החדשים וגם לשטחים שעדיין לא נשלטו בידי ארצות הברית. השטחים שמדרום מערב לשטחי "רכישת לואיזיאנה", נשלטו תחילה בידי ספרד והחל מ-1821 נשלטו בידי מקסיקו, לאחר שזו השיגה את עצמאותה.
חבלי הספר של מקסיקו – קליפורניה עילית, ניו מקסיקו וטקסס, התפרשו כמניפה לעבר ארצות הברית. הספרדים חקרו חבלים אלה עוד במאה ה-16 ואחרי הפוגה ממושכת, התנחלו בהם, מיסיונרים נשלחו להציל את נשמותיהם של ה"אינדיאנים", ולאור הגבול הוקמו מוצבים (Prezidioa), להגנת הכמרים בעבודתם. המתנחלים הספרדים המעטים, ששוכנעו להרחיק כל כך, קיבלו ממשלה הספרדית ממענקים נדיבים של קרקעות ואריסים אמרינידים בשיטת האנקומיינדה ( Encomienda)[25]. הממשלה המקסיקאית החדשה היתה חלשה ומפורדת וראתה בעצבנות את זרימתם של השאפתנים מארצות הברית, עד 1840 באו מאות אמריקאים להתגורר ולסחור בארץ זו. החל מ-1827, הציעו האמריקנים למקסיקו לרכוש שטחים אלו תמורת סכומים גבוהים. ההצעה לכשעצמה נחשבה לעלבון והחזרה עליה עוררה חשד. בכול זאת, באי עקביות מוזרה, עודדה מקסיקו הגירה מארצות הברית אל טקסס.
בשנת 1835 החלה המהפכה הטקסנית, לאחר שנשיא מקסיקו, אנטוניו לופז דה סנטה אנה, (Antonio de Padua María Severino López de Santa Anna y Pérez de Lebrón), המוכר יותר כסנטה אנה הכריז על עצמו כדיקטטור בטענה כי המדינה לא מוכנה לדמוקרטיה[26].
טקסס מרדה כנגד השליטה המקסיקנית. דבר שהוביל ליצירת "רפובליקת טקסס" ב-1836. מכיוון שהיו חילוקי הדעות בדבר הגדרת הגבול שבין מקסיקו לרפובליקת טקסס, וסכסוכי גבול מזוינים פרצו בין שתי המדינות. החליטה לבסוף רפובליקת טקסס, לשמחתם ובעידודם של האמריקנים, להסתפח בשנת 1845 לארצות הברית, וב-4 ביולי אושר בקונגרס האמריקני צירופה של טקסס כמדינה פדראלית. מקסיקו לא אהבה, כמובן, את סיפוחה המהיר של טקסס לארצות הברית ועניין הגבול שבין ארצות הברית למקסיקו הפך לנושא מרכזי שעל סדר היום של שתי המדינות. הנשיא ג'יימס פולק (James Knox Polk), שהיה ממובילי תחושת "הייעוד הגלוי", הציע מיד עם כניסתו לתפקיד ב-1845, לרכוש את כל השטחים המקסיקנים שבדרום מערב תמורת 25 מיליון דולר, אך מקסיקו סירבה לוותר על כמחצית משטחה לשכנתה תאבת השליטה ממזרח, גם תמורת סכום גבוה שכזה.
סיפוח השטחים לא התקבל בעין יפה במקסיקו, אשר ראתה בהם חלק משטחה,. מנקודת ראותה עדיין היתה טקסס חבל מקסיקני. אבל אילו הסתפק פולק בטקסס ולא שולח ידו אל שטחים נוספים, סביר להניח שמקסיקו לא היתה יוזמת מעשי איבה, אבל פולק רצה בכול מאודו לרכוש את קליפורניה, מחשש שאם ארצות הברית לא תעשה כך, יקדימוה אנגליה או צרפת. התכתשות של פרשים מקסיקנים עם פרשים אמריקאים, היתה תירוץ לארצות הברית להכריז על מקסיקו מלחמה. ההשתלשלות היתה ברורה: פולק פיתה את מקסיקו למלחמה בשאלת הגבול עם טקסס, כדי לזכות בקליפורניה והדבר הוביל למלחמת ארצות הברית–מקסיקו (1846–1848).
בארצות הברית היא נקראת גם "מלחמת מקסיקו", ובמקסיקו — "ההתערבות האמריקנית", "הפלישה האמריקנית למקסיקו", או "מלחמת התוקפנות הצפונית". במהלכה הביסו הכוחות האמריקאים את מקסיקו וסיפחו לארצות הברית טריטוריות חדשות הכוללות, לפי הגבולות של היום, את קליפורניה, נבדה, יוטה, אריזונה, וחלקים מוויומינג, קולורדו, וניו מקסיקו.
בארצות הברית הביא הניצחון לגל של פטריוטיזם ולאמונה גוברת בייעודה ובכוחה של המדינה, בעקבות ההתפשטות הטריטוריאלית הגדולה מערבה עד לאוקיינוס השקט (ב-1846 נרכשו שטחים נוספים לטריטוריה של אורגון, כך שההתפשטות במערב התגברה גם צפונה).
אולם גם לאחר סיום המלחמה, נותר סכסוך הגבולות בין ארצות הברית ומקסיקו בלתי מיושב. רכישת גדסדן Gadsden Purchase)) ב-1853, הייתה המהלך שחתם סופית את גבולותיה של ארצות הברית היבשתית. הוסכם כי ארצות הברית תעביר למקסיקו סכום של 18,250,000 דולרים (שווי ערך לכ-630 מיליון דולר של היום) – תמורת 77,700 קמ"ר של שטחים הנמצאים כיום באריזונה ובניו מקסיקו. השטחים הללו אפשרו לארצות הברית לבנות את הרכבת הטרנס קונטיננטלית. שטחים אלו הרחיבו את "הספר האמריקאי" ופתחו בפני החלוצים, אפשרויות נוספות רבות.
ראו בהרחבה, באתר זה: התפשטות ארה"ב לעבר מקסיקו.
טריטוריית אורגון
האזור צפון-מערב ארצות הברית, שהפך ל'טריטוריה של אורגון', היה מאוכלס במקור בידי אמריקאים ילידים. האזור נחקר על ידי האירופאים, תחילה בדרך הים. המסע המתועד הראשון שבמסגרתו נחקר המקום נערך בשנת 1543 על ידי הספרדים, וכלי שיט בריטיים ביקרו באזור זמן לא רב לאחר מכן. בהמשך הגיעו גם אמריקאים[27]. בעקבותיהם החל מחקר יבשתי בידי משלחת לואיס וקלארק ודייוויד תומפסון, והחל להתפתח סחר בפרוות באזור. הסחר הוביל למתח בין בריטניה לארצות הברית, שתבעו שתיהן את השליטה על השטח[28]. האקלים, היערות והנהרות רוחשי הסלמונים של ארץ אורגןן– שבה נכללו לא רק לא רק מדינת אורגון של ימינו, אלא גם את מדינות, וושינגטון ואיידהו של ימינו, חלקים ממונטנה ומוויומינג, וחלק מקולומביה הבריטית שבקנדה של ימינו[29] -הזמינו התיישבות. אך היתה דילמה כיצד להגיע אליה? האם במסע חלוצי לרוחב הייבשת כולה, או במאתיים ימי הפלגה סביב כף הורן?
כמעט בכול משא ומתן דיפלומטי בין ארצות הברית לבריטניה הגדולה, סוכם שלא להסכים בשאלת אורגון. האינטרסים המתחרים של המדינות יושבו חלקית בהסכם 1818, שבה הוסכם על "כיבוש משותף" של "ארץ אורגון", ששטחה כלל השטח כלל את כל האזורים שמצפון לגבול עם מקסיקו (מה שעתיד להיות הגבול בין המדינות קליפורניה ואורגון), מערב להרי הרוקי, ומדרום לקו הרוחב 40'54 (היכן שכיום נמצא הגבול הדרומי בין אלסקה לקנדה). במהלך עשר השנים שבאו אחר כך, בריטים רבים היגרו לשטחי טריטוריית אורגון, בעיקר אל השטח שצפונית לנהר קולומביה, ובמקביל אלפי אמריקנים היגרו דרך נתיב אורגון ,בעיקר אל השטח שדרומית לנהר קולומביה.
בתום 10 השנים, החל משא ומתן בנוגע לבעלות על טריטוריית אורגון. במהלך המשא ומתן, טענה בריטניה הגדולה, שהיא מעוניינת בשליטה על השטח מצפון לנהר קולומביה, כשהצעות קיצוניות כללו גם שליטה על כל "טריטוריית אורגון". מולם, בארצות הברית, רווחה הדעה לפיה עליה לשלוט על כל טריטוריית אורגון.
בינתיים פקדו את חוף האוקיינוס השקט, סוחרי פרוות מבוסטון וספינות חופים שהובילו מטעני עורות. בשנת 1831 גייס הול ג'יי קלי (Hall J. Kelley), מתיישב וסופר מניו אינגלנד, את ה"האגודה האמריקאית לעידוד התיישבות בגליל אורגון". הוא עורר לפעולה את נתנאל ג'יי ואיט (Nathaniel Jarvis Wyeth), שארגן משלחות מחקר ב-1831 וב-1834, שהובילו להקמת מושבה אמריקאית בוילמנט (Willamette), שלזכותן, יותר מכול, יש לזקוף את צירוף אורגון לארצות הברית.
ב-1842 החל גל הגירה שכונה "קדחת אורגון". אנשי הספר של איובה, מיסורי, אילינוי וקנטאקי, שהיו שוכני יערות , יצאו בהמוניהם לכיוון אורגון. קרונות הקונסטונגה (Conestonga)[30] המחופים בבד אוהל, שנמתח על גבי כלונסאות דמויות חישוקים, שכונו "מפרשיות הערבות" היו מתכנסות בחודש מאי באינדיפנדנס (Independence) שבמיסורי. שם היו מתארגנות שיירות, היו ממנים להן קברניט ויוקש מנוסה היה נשכר כנתב. שיירות שהיו מונות לעתים מאה קרונות ואלפי ראשי בקר כל אחת, היו נעות במה שכונה לימים "נתיב אורגון", אלפי ק"מ מערבה. מכיוון שבאותם ימים ראשונים לא היתה דרך ארוכה לאורך נהר קולומביה, שולחו לא אחת הקרונות כרפסודות במורד הנהר. אם שפר מזלה, יכולה היתה שיירה שיצאה בחודש מאי מאינדיפנדס, לחגוג את חג ההודיה בעמק הוילאמנט שבאורגון. אולם אך ורק שיירה אחת באמת הגיעה ליעדה על כל אנשיה. אחדות מהשיירות החלשות נעלמו ולא נודע אם אנשיהן גוועו ברעב לאחר שאיבדו את נתיבן, או שנקטלו בידי הילידים. גל הגירה ניכר זה, של השנים 1843-1844, שמנה 4,000-5,000 איש, היה גדול מכדי שהסדרי השטח הארעיים שכוננו המתיישבים יהלמוהו והקונגרס שוכנע כי יש לפעול להסדר עם בריטניה הגדולה ולהעניק למושב הזו ממשל, חוק וסדר והסדר בעלויות על הקרקע[31].
הדבר התבטא במערכת הבחירות של שנת 1844 בה הרבו הסיסמאות דוגמת "חמישים וארבע ארבעים [קו הרוחב] או מלחמה", כשההבטחה המרכזית של ג'יימס פולק, מועמד המפלגה הדמוקרטית, היה לספח את כל טריטוריית אורגון. היתה סכנה לפרוץ מלחמה בין בריטניה לארצות הברית. עם זאת, ארצות הברית הציעה לקבוע את הגבול על קו הרוחב 49 כמו שאר הגבול עם קנדה, על-מנת למנוע מלחמה עם הממלכה המאוחדת, במיוחד כשברקע גברה המתיחות עם מקסיקו. לבסוף הוחלט ב-1846, שאכן הגבול יהיה על קו הרוחב 49, כשהשטח שדרומית לו הפך למדינות אורגון ווושינגטון, כשהגבול ביניהן נקבע בחלקו לפי מסלול נהר קולומביה. (למעט האי וונקובר שנשאר בידי בריטניה).
מן השטחים החדשים, שנרכשו בדרכים אלו, הגיעה קליפורניה לחשיבות מיוחדת, לאחר שגילו בה, ב-1848, אוצרות זהב ומאה אלף איש זרמו אליה מרחבי ארצות הברית וגם מאירופה. באותה שנה הסתיימה גם המחלוקת הממושכת עם בריטניה על אורגון. הסכם זה והמלחמה במקסיקו, הרחיבו את גבולה של ארצות הברית, עד לאוקיינוס השקט. שטחים אלו היו יעד למתיישבים רבים נוספים, שמתחו הלאה את גבול הספר, אל האפשרויות החדשות.
התרחבותה הטריטוריאלית של ארצות הברית נמשכה גם לאחר אמצע המאה ה-19. בשנת 1867 רכשה ארצות הברית מידי הרוסים, את אלסקה – שטח בגודל של 1,518,800 קמ"ר – בסכום של 2.7 מיליון דולר (כ-133 מיליון דולר בשערי 2020).
האימפריה הרוסית החלה לבסס את שלטונה באזור אלסקה במחצית השנייה של המאה ה-18, אך מעט מאוד רוסים התיישבו בה. הצאר אלכסנדר השני, ראה באלסקה מטרד בלבד, משום ששימשה רק כמקור לפרוות והייתה מרוחקת מרוסיה וקשה להגעה. בשוך הקרבות של מלחמת קרים (1853 – 1856) , החל הצאר לחפש אחר רוכשים פוטנציאליים לשטחים הרוסיים באמריקה, מאחר שהבין שלא יוכל להגן עליהם בעתיד מפני יריבתו הגדולה באותה התקופה – האימפריה הבריטית (בריטניה תבעה את האדמות הללו זמן קצר לפני שהביסה את רוסיה במלחמת קרים, במיוחד מאז שהשלטון הבריטי של קנדה גבל ישירות באלסקה).
בתום המלחמה הייתה רוסיה שקועה בחובות ועל כן חיפשה מקורות מימון. מזכיר המדינה האמריקני ויליאם סיוארד (William H. Seward), יזם את רכישת אלסקה ושכנע את הסנאט האמריקני לרכוש את השטח בהמשך. מהלך זה היה ביטוי למגמת ההתרחבות ולאידאולוגיית הייעוד הגלוי שאפיינו את ארצות הברית מתחילת המאה ה-19.
גורם נוסף שתרם להחלטה האמריקאית לרכוש את אלסקה, היה האיום הבריטי על גבולה הצפוני של ארצות הברית. בשנת 1867 החליטה בריטניה הגדולה לאחד את מושבותיה בצפון אמריקה ולאפשר להן להקים ממשל עצמי – ובכך ליצור את קנדה של ימינו. מהלך זה התפרש על ידי מזכיר המדינה של ארצות הברית כאיום מצפון, והוא ביקש לרכוש את אלסקה כמשקל נגד לאיחוד הקנדי.
עם תום מלחמת האזרחים האמריקנית (1865), סיוארד והשגריר הרוסי בוושינגטון די. סי., אדוארד דה סטייקל ( Edouard de Stoeckl); החלו במשא ומתן לרכישת אלסקה (השניים הגיעו להסכם ב-30 במרץ 1867, והוא אושרר על ידי הסנאט האמריקאי ב-18 באוקטובר באותה השנה).
וב-1958 היתה אלסקה למדינה ה-49 של ארצות הברית. השפעתה של ארצות הברית גברה גם באיי הוואי והם סופחו לארצות הברית בשנת 1889. ב-1959 היתה גם הוואי למדינה.
תקופת ההתנחלות הסתיימה בסוף המאה ה-19 וארצות הברית הפנתה את תשומת הלב ליעדים אחרים.
הערות
[1] פרד ברונר, אילן רחום, המעצמה העולמית הראשונה, ספרד, אירופה ואמריקה, בראשית העת החדשה,, כרמל, ירושלים, 2007, עמ' 296
[2] Aron, Stephen (1996). How the West Was Lost: The Transformation of Kentucky from Daniel Boone to Henry Clay. Baltimore: Johns Hopkins University Press
Miles P DuVal (1969). George Rogers Clark: Conqueror of the Old Northwest.
[3] ממושבות למלחמת אזרחים, עמ' 68-69
[4] ממושבות למלחמת אזרחים, עמ' 70.
[5] Lewis, William; Clark, Clark (1903). Hosmer, James Kendall (ed.). History of the Expedition of Captain Lewis and Clark, 1804-5-6, Volume 1. A. C. McClurg & Company, Chicago. p. 500.
[6] אריאל שנבל, " המסע שפתח בפני ארצות הברית את אמריקה", מקור ראשון, 17-05-2020
[7] The Country of Adventurers: David Thompson narrated by Rick Hansen".HBC History Foundation
[8] J. & A. Gottfred, "Art. I. The Life of David Thompson
[9] Van Herk, Aritha (2007). "Travels with Charlotte". canadiangeographic.ca. July/August. Canadian Geographic Magazine. Retrieved 27 March 2018.
[10] Meinig, D.W. (1995) [1968]. The Great Columbia Plain (Weyerhaeuser Environmental Classic ed.). University of Washington Press. pp. 37–38, 50.
[11] Thompson, David (1916). David Thompson's Narrative of His Explorations in Western America, 1784–1812. Champlain Society.
[12] David Thompson's narrative of his explorations in western America, 1784–1812 (edited by J.B. Tyrrell)
[13] Encyclopedia Britannica
[14]החברה נוסדה בלונדון ב-2 במאי 1670, כדי לחפש מעבר צפוני מערבי לאוקיינוס השקט, לכבוש את האדמות הסמוכות למפרץ הדסון, ולהמשיך בכל מסחר עם אותן אדמות שעלולות להתגלות כמשתלמות.
[15] History" Archived March 10, 2012, at the Wayback Machine, The Bonneville House, accessed 3 September 2011
[16] Ontko, Gale. Thunder Over the Ochoco, Volume I: The Gathering Storm, Bend, OR: Maverick Publications, Inc., 1997
[17] Irving, Washington. The Adventures of Captain Bonneville: or Scenes, Incidents, and Adventures in the Far West.
[18] היסטוריה של ארצות הברית, עמ' 176
[19] היסטוריה עממית, עמ' 173-178
[20] ההיסטוריה של ארצות הברית, עמ' 203-205
[21] עמירם גונן, רבקה גונן, גיאוגרפיה של ארצות הברית, הוצאת אב-אול, רמת השרון, 1971 (להלן: גונן), עמק 50-52
[22] הווארד זין, היסטוריה עממית של ארצות הברית, מ-1492 ועד ימינו, (תרגום: מתן קמינר), הוצאת בבל, תל אביב, 2007 (להלן: היסטוריה עממית), עמ'173
[23] Michael Rogin, Fathers and Children, Andrew Jackson and the Subjugation of the American Indian, New York, Knopf, 1975
[24] Van Every, Dale, The Disinherited: The Lost Birthright of the American Indian, New York , Morrow 1972
[25] אנקומיינדה היה מוסד משפטי וחברתי-כלכלי ספרדי שלפיו קבוצת בני אדם הצטרכה לגמול לאחרים באמצעות עבודה, מוצרים או אחרים, על ה"חסד" או "טובה" שקיבלה מהם – בדרך כלל, חסות וחינוך.
אנקומיינדה הייתה כלי לקולוניזציה שאומץ על ידי הספרדים בימי כיבוש אמריקה. ה"אנקומיינדה" הקולוניאלית הייתה שטח מסוים עם קבוצה של ילידים שחיה בו ושנמסר לכמה מתיישבים ספרדים, המכונים "אנקומנדרוס" (encomenderos), על מנת לנהל אותם ולהביאם לדת הנוצרית. האנקומיינדה היה במקרה זה מוסד שנועד לחזק את הקולוניזציה של השטחים החדשים, באמצעות שיעבוד פיזי, נפשי ודתי של האוכלוסיות הילידיות הפרה-קולומביאניות.
[26] סנטה אנה היה נשיא מקסיקו במשך 11 קדנציות לא רצופות ובפועל שימש דיקטטור לאורך קריירה פוליטית בת יותר מארבעים שנה. בתקופת שלטונו הביא לסדרת חקיקות שנועדו להעשיר את הממשל המקסיקני ואת האליטות השלטות במקסיקו סיטי. כאשר הפך לנשיא בפעם הרביעית פעל במטרה להשעות את החוקה המקסיקנית, פעולה שגררה את מקסיקו לתוך מלחמת אזרחים ממושכת והיוותה את הגורם הסופי לפריצתה של המהפכה הטקסנית של מקסיקנים בצפון המדינה (נורטנוס) ומתיישבים שהיגרו מארצות הברית. במהלך קרב סן חסינטו נתפס סנטה אנה וכדרישת ההנהגה הטקסנית נסוג עם צבאו לגדות נהר הריו גראנדה. לאחר עצמאותה של רפובליקת טקסס, המצב הפוליטי הפנימי במקסיקו החריף עוד יותר ופרצו מרידות לעצמאות בחבל ריו גראנדה, קואווילה, סונורה, באחה קליפורניה ואפילו יוקטן בדרום מקסיקו.
[27] Horner, John B. (1919). Oregon: Her History, Her Great Men, Her Literature. The J.K. Gill Co.: Portland. pp. 20–29.
Horner, John B. (1919). Oregon: Her History, Her Great Men, Her Literature. The J.K. Gill Co.: Portland. pp. 20–29.
Horner, pp. 53–59
[29] Horner, pp. 53–59.
[30] כונו כך כי ייצורם החל בקונסטוגה אשר במינסוטה. הוכנסו לשימוש נרחב בשלהי המאה ה-18
[31] ההיסטוריה של ארצות הברית, עמ' 246-247