ההתיישבות הציונית ברמת הנדיב

כתב: גילי חסקין  , ‏‏03/11/2023

גני רמת הנדיב הם פארק טבע רחב-ידיים, שהוקם סביב חלקת הקבר של הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד. הברון ורעייתו נקברו שם  באפריל 1954 בטקס ממלכתי של קבורה מחדש[1]. רמת הנדיב נמצאת בשמורת חוטם הכרמל, כך שהביקור משלב גם טבע ונוף.

רמת הנדיב היא החלק הדרומי והנמוך של חוטם הכרמל.  קדקודו הדרומי של הכרמל, המזדקר מעל נחל תנינים, עם המושבה בנימינה אשר מעבר לו, מתרומם לגובה של 141 מ' בלבד, אולם הוא מתנשא בבת אחת, עטור צוקים זקופים, כדי 130 מ' מעל המישור שלרגליו. האזור מכונה בפי הערבים "אל ח'שם" = החוטם) .

גבולותיו של חוטם הכרמל הם: מדרום – השרון הצפוני, ליד בנימינה; ממערב – בקעת כבארה, ממזרח – בקעת הנדיב ומצפון נחל דליה הזורם בוואדי מילק. בחלקו הדרומי מערבי של חוטם הכרמל, נמצאים מצוקים הנקראים "צוקי החוטם". חוטם הכרמל צופה על מרחבי נוף – על מישור חוף הכרמל והים התיכון ממערב, על רמות מנשה והרי שומרון שמדרום מזרח ועל רמת הנדיב שלמרגלותיו. רמת הנדיב היא שלוחתו הדרומית ביותר של הכרמל. המרחב הטבעי של דרום הכרמל ובקעת הנדיב הוא אזור מגוון במיוחד, הכולל יערות וחורשים, גבעות ועמקים, שטחים חקלאיים ונחלים.

ראו ברחבה: סיור לחוטם הכרמל

ההתיישבות באום אל-עלק

בשנת 1880 קנה נוצרי אמיד מלבנון, בשם חורי, את אדמות המקום והקים שם בית חווה גדול בית החווה נבנה חדרים-חדרים שהקיפו חצר פנימית. רוב אבני הבניין נלקחו מהווילה הכפרית שבחורבת עקב, בצד המערבי של השמורה. בני משפחת חורי היו נוצרים מלבנון. למרות זאת הם בנו מסגד למען אריסיהם המוסלמים.

בשנת 1913 רכשה "החברה להתיישבות היהודים" (יק"א), את חוות חורי בשמו של הברון דה רוטשילד.

המקום נקרא בערבית "אום אל עלק", שהוראתו "אם העלוקות"; על שם העלוקות המצויות במים. אדמת הנקודה נקנתה בזמנו על ידי הברון רוטשילד. במשך שנים הוחכרה לאיכרים תושבי זכרון יעקב. בסוף שנת 1919 ניתנו ההוראות הישירות לתכנית הפיתוח הגדולה של יק"א בשוני וכבר בראשית 1920 ישבה באום-אל-עלק קבוצת של 52 פועלים שעבדו אצל יק"א, אך המקום כנראה שימש אותם  למגורים בלבד[2].

קצת למעלה משנתיים עמד המקום, בסימן ניסיונות חוזרים של קבוצות פועלים-עולים מאנשי העליה השלישית להיאחז בו, בתנאים קשים ביותר. עברו בו שלוש קבוצות עיקריות ועוד בודדים שהצטרפו לקבוצות, או רק התקיימו לצדן. אך סופם של ניסיונות אלה כולם היה כישלון מר וטרגדיות אישיות וקבוצתיות.

כאשר הגיע לארץ, גל העלייה הגדול של ראשית שנות העשרים (העליה השלישית), הסכימה פקידות יק"א, ליישב כאן את אנשי 'השומר הצעיר'[3].

הקבוצה הראשונה החזיקה מעמד חודשים ספורים בלבד. התברר שהמרחק ממקום המגורים לביצה, לא היה בטוח בכלל , אנשים רבים חלו בקדחת, לא היה טיפול רפואי ולא תנאים מינימליים למגורים. שנים רבות אחר-כך ספר חבר הקבוצה ידידיה ("פילק") שוהם (איש ביתניה עילית ומייסדי בית אלפא), כי "בעגה החלוצית של אותם הימים קראו למקום אומללק"![4].

לקבוצה השניה סודרו ושופרו תנאי המגורים והיא הצליחה להחזיק במקום שנתיים. למרות שגם אותה תקפו מחלות, אנשיה התקשרו למקום ורצו לכונן בו ישוב של קבע, אלא שליק"א היו תכניות אחרות. היא הועידה אתה קרקעות למושבה בבנימינה. לא היה לה עניין בהקמת קבוצות, שראתה בהן אפיזודה חולפת. לכן לא עודדה את הקבוצה שקראה למקום "תל צור" , לא עזרה לה, ואף העמידה מכשלות בדרכה, עד שזו נאלצה להתפרק ולנטוש. המרכז החקלאי, ששם לב שהקבוצה החלה לפתח התחלות של משק, ראה במקום ראוי להתיישבות, ולא היה מוכן לוותר עליו בקלות. למקום נשלחה קבוצה שלישית, שנקראה משום מה, "משמר הוולגה". כעבור מספר חודשים, התאבדו חבר וחברה מהקבוצה, הדבר זעזע את הייתר והם נטשו את המקום.

קבוצת השומר הצעיר

הקבוצה הראשונה באה מקרב העולים הראשונים, של תנועת השומר הצעיר, שהחלה להתארגן בגליציה, אחרי  מלחמת העולם הראשונה. היתה זו תנועה של צעירים מאד, משכילים, בני טובים, שהגיעו לציונות מתוך שורשים עמוקים במסורת היהודית. הם שמעו על ניסיון ההתיישבות המופלא של דגניה והושפעו ממהפכנים יהודים רוסים  סוציאליסטים, ונתפשו לרעיון. הם גיבשו לעצמם מטרה כפולה: לעלות לארץ ישראל ולבנות אותה ובו זמנית להקים בה חברת מופת, סוציאליסטית צודקת, שתעמיד בראש סולם הערכים שלה את ערך האדם. הם תכננו להקים "מושבה שומרית" , שבה העבודה וחיי החבה יהיו משותפים. הם לא נתנו את הדעת, כיצד תיארה הקבוצה ותפעל בחיי היום יום[5].

בקיץ 1920 התארגנה בגליציה קבוצה של יותר ממאה חברים, שהגיעו בקבוצות קטנות, מערי מוצא שונות. הייתה זו הקבוצה הגדולה ביותר של חברי "השומר הצעיר", ממרכז אירופה, בתוכם מרבית הנהגת תנועתם. הם עלו לארץ ב-12.7.1920 באניה "קרנוליה". ידידיה שוהם, שהצטרף אליהם באום אל עלק מספר: " בשעתו נפוץ בקרב ציבור הפועלים, הסיפור על רדתם לחוף בדגלים פרושים, בסך ובשירה. היה זה ביטוי תמים אך מרשים, לאמונתם בחיים החדשים, בארץ החדשה"[6]. הם השתכנו ב"בית העולים" ביפו, פנו ללשכת העבודה של הפועל הצעיר', חולקו לשתי קבוצות ונשלחו, אחת לבית גן ואחת לאום אל עלק. לא ברור אם הפיצול היה על רקע של ויכוח רעיוני, או טכני גרידא[7].

כ-60-70 חברים, יצאו מבית העולים, בעגלות, על גבי פרדות וחמורים, או ברגל והגיעו לאום אל עלק. ביניהם, אנדה פיקרפלד עמיר, לימים סופרת, שהתעקשה של לסיים את לימודיה התיכוניים ולעלות ארצה.

הם מצאו במקום חצר מוקפת חומת אבנים נמוכה. בתוכה כמה מבנים קטנים מאבנים ומבוץ, ערימות אשפה וגללים. לא היו שום תנאים סנטיריים, לבית שימוש הלכו אל מאחורי השיחים ולרחצה ירדו אל המעיין לפי תור, פעם בנים ופעם בנות. השיה נעשתה על גבי שמוכות או מחצלות קש, על הקרקע, תחת כיפת השמיים, בחצר, עם העזים והכבשים, שהרועים הערבים נהגו להוביל לכאן. לקבוצה הראשונה בנקודה, הצטרפו תוך זמן קצר עולי קבוצת ההכשרה "סיגניובקה", גם הם של השומר הצעיר, מסביבת לבוב. "סיגניובקה" נחשבה לקבוצה מעולה שאליה נוספו גם עולים בודדים[8].  (בין מייסדיה היה מיכאל אסף (אוסובסקי) שהיה מזרחן ועיתונאי ישראלי, חוקר תולדות הערבים בארץ ישראל).

הם ירדו מדי יום לעבוד בביצה, במעדרים ובמכושים ולחפור תעלות לניקוז המי. הבחרות התעקשו והשיגו שוויון מלא עם הבחורים ועבדו כמותם במעדרים ובאתי חפירה. חברת יק"א שילמה ת משכורתם לפי מטר רץ של תעלות שהספיקו לחפור. הפועלים מראש הוזהרו מפני הקדחת, לכן בליל התכסו בכילות, כדי להגן על עצמם מעקיבות היתושים. אך כשהלכו אל מקום העבודה, לפנות בקר, בשעותה חשיכה, תקפו אותם היתושים ועד מהרה אנשים החלו לחלות. אנשים הושכבו במחנה, תחת השמש היוקדת, או בצל כמה עצים, כשחבריהם מנסים לטפל בהם, ללא תרופות וללא סיוע רפואי מקצועי. את המים לשתיה הביאו מן המעיין על גבי חמור וסביר להניח שהם היו מזוהמים במי ביצה. מספר היוצאים לעבודה פחת מיום ליום, הספק העבודה ירד בהתאם ועמו גם התשלום. אלו שהבריאו או רק הבריאו למחצה, שבו לעבודה, אבל התשישות הכריעה אותם. בא היום, בו מתוך 72 איש חברי הקבוצה, יצאו לעבודה רק 14. בצר להם פנו ל"הפועל הצעיר" וליק"א בבקשת עזרה. הם השיגו להם אוהל להשכיב בו את החולים, אך לא מעבר לכך. קבוצה אחרת, שישבה בח'אן של שוני, נתנה להם כמה שקי שעועית ובמשך זמן מה, היה זה מזונם היחיד. הם החלו להישחק. הם היו רגילים לחיי חברה עשירים, בתנאים אלו לא היו בהם כוחות לקיים חיי פעילות תרבותית אחרי העבודה והם נתקפו רגשות אשמה. עקב כך התחדדו היחסים ביניהם, דבר שהגדיל את השחיקה[9].

מיומנו של חבר הקבוצה, חבר הקבוצה ידידיה שוהם, לימים סופר וחבר בית אלפא[10], עולה תמונה של מצב קשה עד זוועה: "חדר יחיד גדול בבית-בנוי היה מלא זבל וגרוטאות. לנו על הגורן ובישלנו בחוץ על אבנים. לאט לאט סידרו וניקו את המטבח ובחדר הגדול קבעו חדר אוכל. סביב הקירות הניחו את החפצים והמשיכו ללון בחוץ" אותו מקור הוסיף פרטים על אנשי המקום, על פינוי הערבים, על ביקור אצל יוצאי הגדוד העברי בשוני, על מתחים בין אנשי "השומר הצעיר" לקבוצת החלוצים ועל הקדחת. "רבים חלו והתחילה העריקה. בתחילה היו עוד ניסיונות של יצירת הווי חברתי, עד שהקדחת הכריעה את רובם". גם אנדה קארפ, שאחר כך היתה זוגתו של מאיר יערי, חלתה כאן בקדחת, ששבה ופקדה אותה גם ב-1923 והדביקה גם את בתה הקטנה[11].

יומן זה מתאר את החיים במקום, בצורה מעורפלת, תוך ערבוב של  זמנים ומקומות, הגיגי לב ועובדות, אך הוא מסמך אוטנטי ורב רושם. הכותב התנודד בין תקוות גדולות בלב, חדוות נעורים עזה, לילות שירה עם נגינת כינור ומגע אנושי קרוב ובין רגעי ייאוש, התפכחות, אכזבה ורפיון.

[…] "כאן הכל שונה: בטבע שתיקה עמוקה, לפניך מרחק אין חקר. אי-שם נראים צללי הרים ובינך וביניהם עמק טבול בזוהר השמש השוקעת. מוזר מאוד מצלצל באזניך הרעש של ששים הקולות המגיע מהמטבח. הוא בלבד המכניס נימה צורמת בשעה זו ובסביבה זו. אפילו יללת תנים בוכים בלילות מתמזגת יפה עם מנגינת הטבע כולה. […] שם בגלות טיילתי הרבה בלילות; ראיתי לילות גשם ולילות בהירים; ראיתי שמים שחורים כשעננים מכסים את פני הירח והכוכבים. וראיתי ליל ירח טבול כולו באור כסף לבן ומרגיע – אך שם השמים אינם שחורים כמו כאן, הכוכבים אינם מתנוצצים כל כך חזק, והחושך המאיים איננו כה עמוק ונורא. כאן לא וורשה, פראג או לבוב. אך כאן אולי הפינה היחידה בעולם בה החיים עוד פשוטים ופרימיטיביים, למרות רמת התרבות הגבוהה של נושאי החיים האלה. נכון, שאין אני מרוצה ואני מתאונן על הרפיון, וכו', אך רואה אני שרק פה נוכל ליצור דבר חדש לגמרי, חפשי מכל השפעות אירופה. אמנם, משחק פוקר הוא: נעמוד וננצח, או נפול ונאבד". [….] כאן באום-אל-עלק יצאנו מדי יום יום עם מכוש ואת לתעלות. מובן שיצא רק מי שלא חלה. אחוז החולים היה כאן מהתחלה גדול מאוד. ככה מתחילים דברי הימים של הריכוז באום-אל-עלק. והם מעניינים עד מאוד. אני מתאר לעצמי, כי לו קראתי סיפור חיים אלה, כתוב בפשטות וללא הגזמה, הייתי מתרשם מאוד. בטוח אני, כי היה משפיע עלי ועל אחרים במידה ניכרת: לא אוכל עוד לזכור אותם הרגעים שישבנו כאן ושרנו; כל אותם רגעים של מאמץ לייצור כאן דבר-מה, למרות הכל; לא אוכל לזכור את האנשים, שכל אחד הוא בעל אופי מיוחד, ורבים מהם עזבו כבר את המקום; לא אזכור כבר את רגעי הרוגז ורגעי השמחות. (אודה, כי רבו הראשונים על השניים). […] הם כולם שומרים, להם האמנתי כל ימי חיי….מובן שלפעמים קשה לכתוב על השולחן, כי מפריעים בבדיחות תפלות ויותר  מכך , בוויכוחי סרק, גדושים עקיצות טיפשיות. כמו החמור שלנו, די לו לאכול ולנעור, ככה גם הם: לאכול ולצעוק דברי שטויות. להתקוטט על לא כלום".

[…] כמה פעמים התאהבתי כאן, כמעט בכל הצעירות. באחת, בשל קולה הנעים ושירתה שאין דומה לה; בשנייה, בשל יופייה והרכות שבה, ואולי מפני שעבדה אתי יחד זמן מה; בשלישית, נדמה היה לי שאמרה פעם או פעמיים דבר שתאם את מחשבותי וגם היו לה תלתלים שחורים ויפים. וכך גם האחרות"[12].

תיאור דומה מוסרת המשוררת וסופרת הילדים  אַנְדָה עמיר-פּינְקֶרְפֶלְד[13]: "עבדנו ביבוש הביצות על-יד שוני, מעבר לנחל-התנינים (במקום הביצה רחבת-הידים משתרעים עתה השדות המוריקים והפורים של בנימינה).

ראו באתר זה: ביצות כבארה

גרנו בחורבת "חאן" גדול על ראש ההר, באום-אל-עלק (אם-העלוקות בעברית, בשל העלוקות המרובות השורצות שם במים). ישנו על הגג של החאן ועל הגורן השטוחה של הערבים, יחד אתם. בתוך החאן שימש לנו אולם אחד גדול ואפל "מחסן" (לסלים ולמזוודות המרובים שהבאנו אתנו מחוץ-לארץ) ו"מטבח". סדין מתוח על חבל חצה בין ה"מחסן" וה"מטבח", שבו עמדו כירים פתוחים מאבנים, אשר עליהם היינו שופתים את הדוד הגדול היחיד ובו בישלנו את ה"ארוחות" שלנו – מרקים מימיים או אורז שהיה תמיד חרוך. אש הכירים מילאה את חללו של האולם בפיח ובעשן צורב, המדמיע את העינים. עיני המבשלות היו תמיד אדומות ודומעות, ומן האוכל נדף ריח עשן חריף. את ארוחותינו היינו אוכלים בישיבה על-גבי הסלים והמזוודות, או קורסים על הרצפה, או על האבנים בחוץ. החצר מוקפת היתה חומת-אבנים מרובת פרצות, ומכוסה שכבת גללים עבה של כבשים שהיו כונסים לכאן לילה-לילה. בחושך היינו לא אחת נתקלים בגופם הצמרי והחם בדלגנו מעליהם אל האולם שלנו, ואף משתטחים על המצע החם והרך, הנודף ריח עז של גללי כבשים.

עם השכמת הבוקר היינו גולשים מן ההר לשוני, אל הבצה. היינו נכנסים זוגות-זוגות, מכוש ומעדר ביד, לתוך הבוץ וחופרים בו תעלות-תעלות, שתי-וערב לפי תכניתו של המומחה לניקוז מטעם פיק"א [צ"ל יק"א]. כל היום, בהפסקה קצרה לשעת הצהרים, טבלנו במים עד ברכים. את ארוחת-הצהרים היינו אוכלים בצוותא, בלב הבצה, על אי יבש במקצת, בצל תאנה ענפה בקרבת מעיין שוקק וקריר. עם שקיעת החמה היינו חוזרים עייפים אל ההר שלנו מלווים גדודי יתושים. צעד-צעד היינו עולים ומגיעים הביתה רק עם חשכה. בדרך-כלל השבילים בהרי שומרון פתלתולים הם ומועדים לתעיות. סלעים גדולים וקטנים מסתירים את האופק מעיני העולים בהר, ויקרה כי צעדים מעטים לפני הבית אין אתה מכיר את המקום, ואתה מפקפק אם הלכת בדרך הנכונה. ערב אחד איחרנו בשובנו מזכרון-יעקב הביתה. אתנו היה החמור הלבן שלנו, שנשא על גבו את ה"פרודוקטים" מן "המשביר". אותו לילה ליל חושך היה, ואת אימתו הגבירו יללות התנים שהתרוצצו לרגלינו. השבילים נשתבשו, ולא ידענו לאן עלינו לפנות. אולם החמר (עתה המהנדס אריה שרון) מצא עצה: "הסתדרו בזה אחר זה בשרשרת, ותנו יד איש לאחיו ולכו אחרי, החמור יובילנו הביתה" – קרא אלינו. וכך היה. לשמחתנו הגדולה הגענו בשלום הביתה אחרי כמחצית שעה של תעיות-פיתולים בין סלעים וקוצים. החמור הוליכנו בטוחות"[14].

היו גם רגעים טובים, כמו טיולים בארץ וביקורים אצל חברים. היתה תחנת רכבת סמוכה, אבל בדרך כלל הכסף שהיה הספיק רק להסיע בה את החולים, אבל הלכו הרבה ברגל. ביקרו את חבריהם בביתניה ואף יצאו לגליל. תוך זמן קצר ניחתה עליהם מכה נוספת. אחד החברים, דב אופר יצא לבדו לטייל בגליל ונרצח על ידי חברים[15].

חברת יק"א , שהיתה מעוניינת בזירוז קצב העבודה, שלחה למקום פועלים נוספים, מנוסים יותר. הם חיו בחצר לצדה של הקבוצה, אך לא בתור קבוצה. מצבם הפיסי הטוב יותר, עורר תסכול בקרב חברי הקבוצה המקוריים. הם קראו להם "חלוצים סתם", להבדיל מעצמם שהיו חלוצים מתוך הכרה ונמנעו במפגין מקשר עמם, למעט אנדה עמיר שהתקרבה אליהם ומשום כך הסתבכה במריבות עם חבריה.

עם בוא גשמי החורף הראשונים, של שנת תרפ"א, היה ברור לכול שעליהם לעזוב.

הרצון והניסיון "ליצור דבר חדש לגמרי" התנפצו במהרה מול המציאות הקשה ואפילו אכזרית. אמנם קורות הקבוצה לפרטיהם קשים לשחזור, אך ניתן לתאר את הסיבות לכישלון:

• חוסר תשתית פיסית למחיה ולקיום – הישיבה במקום חרב למחצה, במחיצת ערבים ועדריהם, ללא כל השקעה בסיסית במקום, הפכה לבלתי אפשרית עם בוא החורף הראשון.
• הבסיס הכלכלי – לא קם במקום משק כלשהו. ההכנסות היחידות היו מיק"א, ששילמה עבור התעלות שנחפרו בקבלנות לניקוז הביצה בשוני. כשנחלשו, ירדה התפוקה, ואיתה ההכנסה, עד לרעב ממש. אַנְדָה עמיר-פּינְקֶרְפֶלְד כתבה: "המשביר הפסיק לתת לנו מזונות 'בהקפה'. הרעב הציק לנו ולא היה כוח לחפור. קבוצת שוני השכנה עזרה לנו מעט בשלחה אלינו שקים אחדים של שעועית. ימים על ימים אכלנו אפוא רק שעועית."
• חוסר כל עזרה מוסדית – יק"א ריכזה פעולתה בשוני, ובאום-אל-עלק לא שיפרה אפילו את המגורים. ארגוני הפועלים לא סייעו בפועל במאום. שוהם מתאר במרירות: "גם בתנאים שהיו אז בארץ לא היתה כל הצדקה לצורה כה אכזרית של הפקרת קבוצה של צעירים וצעירות."
• ההרכב החברתי – מהתיאורים עולים פער ומתחים בין אנשי "השומר הצעיר" לבין "חלוצים סתם". במכתב מינואר 1921, תואר המצב הפנימי: "רוב החלוצים של קבוצה אחת היו שומרים, ושל הקבוצה השניה – חלוצים סתם. לדאבוני הגדול לא יכולנו להסתגל לקבוצת החלוצים. הם היו אנשי עבודה, חסונים, אבל הם לא היו מסוגלים לחיים חברתיים, ואנחנו להיפך. לא עסקנו קודם בעבודה פיסית ולא היינו כל-כך חזקים בגוף אבל החיים בקבוצתנו היו יפים. הם חשדו בנו שהננו בטלנים, רשלנים, ולא יכלו להבין אותנו[16]."
• מחלת הקדחת – זה היה הגורם הישיר והעיקרי להתפוררות. כתבה על-כך אנדה: "כל עוד לא קדחנו לא עלה על דעתנו כי אי-אפשר להמשיך זמן רב באורח-חיים בלתי-מסודר כשלנו כאן. סבורים היינו – כאלה הם החיים בארץ וטוב ככה, אולם התחלנו לקדוח, תחילה בודדים אחר-כך רבים ופעם קרה שמ-72 חברים יצאו 14 בלבד לעבודה. לטיפול בחולים לא היו במקום כל תנאים או עזרה מקצועית ובשלב ראשון הם פשוט הונחו על הקרקע, תחת כיפת השמים. רק אחר-כך הושג אוהל גדול למענם".

הסיבה העיקרית לכך שהמשק לא התפתח לכלל ישוב היתה שפיק"א לא הסכימה ליישב את הקבוצה[17].

יותר ממחצית האנשים היו זקוקים לטיפול. חלקם נסעו לטיפול רפואי באירופה. אנדה ואחיה יעקב פינקרפלד, ניצלו את שהותם שם גם להשלמת לימודיהם וכעבור כמה נשים שבו ארצה. היו כאילו שההתנסות בחיי קבוצה הספיקה להם ועברו לעיר. היו שעזבו את הארץ. אלו שבחרו להמשיך בחיי שיתוף, הצטרפו לחבורת 'שומריה' המקורית, בראשותם של מרדכי שנהבי ואבא שנלר (חושי), שישבה סמוך ליגור של ימינו[18]. יחד עם אנשי ביתניה עילית ושומריה, הם הקימו את קיבוץ בית אלפא[19]. המקום הינו חלק מהאתוס של 'השומר הצעיר' ומוזכר בביוגרפיות של מאיר יערי, ידידיה שוהם[20] ובכל מחקר על תנועת 'השומר הצעיר[21]'.

יעקב חזן, מראשי תנועת השומר הצעיר, היה יוצא דופן בכך שאמנם נמנה על קבוצת המייסדים, אבל הגיע ארצה כמה שנים אחריהם ומשום כך לא היה בביתניה עילית, בשומריה, בית גן ואום אל עלק, שהיו סימני הדרך, שהפכו לכור היתוך, שבו עוצבה דמותם התנועתית של הראשונים[22].

ראו באתר זה:   סיור ליגור  

כל משך קיומם במקום ארך כשלושה חודשים בלבד. חלק מהם אף עזבו את הארץ וחלק אחר הצטרפו לסוללי כביש חיפה-נצרת ומשם, ביחד עם יוצאי ביתניה, הקימו את קיבוץ השומר הצעיר א' – בית-אלפא.

קבוצת תל צור

השלב הבא בקורות אום-אל-עלק הוא ניסיונה של קבוצת תל צור, שכונתה גם  "קבוצת לופט", על-שם מנהיגה, צבי לופט[23]. הוא מתואר כגבר "גבוה ורזה, עיניו יוקדות-לוהטות, הוא מרכז את העניינים הכספיים של הקבוצה ומייצגה כלפי המוסדות. הוא האב הרוחני והמנהיג שלה. הוא גם המקבל את פני הבאים ומוסר להם על הכול"[24].  תל צור לא עלתה לקרקע כתוצאה של דיונים, ישיבות, החלטות ותקצוב. היו ברובם יוצאי קן "השומר הצעיר" בפשמישל שבגליציה, שקיבלו מיק"א עבודה בכביש זכרון-שוני  הם התחילו בעבודתם ב"ראשית תרפ"א" (אוקטובר 1920).  .  הם ניסו לראשונה להקים באום-אל-עלק יישוב חקלאי של ממש עם התרוקנותה מקודמיהם. אמנם, המקום נודע בקדחת ששררה בו ובעלוקות שהעניקו לו את שמו, אך הדבר כנראה נשכח מן הלב. קבוצה זו נולדה מתוך ההשקה שחייבים להתחבר לאדמה ומתוך הכרה שאין לכך די משאבים לאומיים ושאין לתת תקוות למעט באמצעים העצמיים[25].

קבוצה זו היא שנתנה למקום את שמו העברי הסמלי "תל-צור", שהתקבל מאז. המקום כונה "תל צור", משום שהאדמה היתה זרועה בהרבה צורים וסלעים[26]. לקבוצה הצטרפה החברה צפירה לנצ'יץ, היחידה ששרדה מהקבוצה הקודמת. היא התקשרה ללופט עצמו כבת-זוגו[27]. הם קיבלו הלוואה קטנה מיק,א ומאז איש לא שמע על הקבוצה.

משה כהן, שהגיע למקום, אחרי שקבוצת לופט עזבה, תיאר את קודמיו: "כמנזר עתיק נראתה תל-צור ואנשיה גאים ועצובים וחיים חיי צנע מופתיים, מסתפקים במועט שבמועט… במיוחד התבלט החבר צבי לופט ז"ל.[…]  לופט שלל כל מעורבות של מוסד כלשהו במו"מ עם יק"א ודבק עם קבוצתו בעקרון של אחריות עצמית גמורה ולשם כך הונהג משטר של הסתפקות במועט, כמעט הסתגפות. היתה זו קבוצה בעלת אידיאלים חברתיים, נלהבת להשתרש במקום הזה, […]. הם האמינו שלאחר שיירכשו ניסיון ויוכיחו את יכולתם, יוכלו לדרוש את הרחבת שטח אדמתם ופיתוח משקי נוסף, כדי להגדיל את הישוב החקלאי הזה.

רעיון ההתיישבות של לופט גרס.: "קיבוצים קטנים, בעלי מרץ ורצון להיאחז בחקלאות, מסדרים לעצמם בעזרת הלוואות מצומצמות (רק האינוונטר ההכרחי) ולזמן מוגבל, משק קטן המכוון לאפשרות של התפתחות איטית והדרגתית בהתאם לתנאי כל מקום ומקום. שלוש מאות לירות – זהו הסכום המספיק כיום בשביל רכישת זוג בהמות עבודה, עגלה, פרות אחדות, מספר קטן של בהמות דקות, מחרשות, כלי-עבודה קטנים, זרעים ותרנגולות. המשק מתפרנס בראשית היווסדו וכך במשך כל הזמן שהוא זקוק לכך – מהכנסות של עבודה צדדית של החברים, מתפתח כאמור בהדרגה, עד אותו הזמן שייתן לכל חבריו את האפשרות להתקיים מעבודתם החקלאית במקום גופו "[28].בדרך זו, חשב לופט, יענה על רצונן של הקבוצות להתיישב, ייווצרו קשר למקום ההתיישבות ומשק לתצרוכת עצמית ולרכישת ניסיון חקלאי תוך עקיפת הבעיה העיקרית – חוסר התקציב להתיישבות. משאלות רכישת הקרקע, הדיור והבטחת עבודה מכניסה קבועה – התעלם לופט במודע.

הקבוצה מתנה  25 חברים, וגרו בשלושת חדרי החצר הגדולים. מבנים אחרים שבחצר, שימשו לאורוות ומחסנים. אלו סודרו עבורם על-ידי יק"א, שכנראה הבינה את הצורך בתנאי מינימום ואף העניק להם הלוואה של 600 לי"מ (לירות מצריות). התקיימו מהכנסות עבודות חוץ של החברים שרובן הושקעו במשק ועיבדו 150 דונם פלחה וארבעה דונם גן-ירק. כמו כן, גידלו עופות. בתום השנה הראשונה, אותה ראו כ"שנת לימוד וביסוס", המזרע הכניס חלק הגון מצרכי הבית לשנה השניה. נרכש עוד זוג בהמות ועגלה והוגדל מספר העופות. את השנה הראשונה והצליחו גם להחזיר ליק"א, 40% מחובם.

לופט ציין כי "חומרית" סיימו שנה זאת ללא דיפיציט [גירעון], ומוסרית – "צעדו בביטחון" לעתיד. אולם מספר החולים הגיע ל-25% ממספר החברים. מחלת הקדחת פשטה בקבוצה ולעתים חלו בה 70%[29]. בראשית השנה השניה קיוו להלוואה נוספת מיק"א של 1000-500 לי"מ כדי להקים משק שיפרנס עשרים נפשות כשהמטרה הוגדרה: "להניח יסוד ממשי להתיישבות של כל חברי הקבוצה, או רובם הגדול, במושב עובדים או בצורה אחרת"[30]. ארגון הקבוצה היה בעל אופי קואופרטיבי אך שיטת הארגון השתנתה לפי הנסיבות בעבודת החוץ. בשנה השניה קיבלו בהלוואה 400 לי"מ מההנהלה הציונית ורכשו עדר עיזים, חמש פרות וכלים נוספים ובשנה זו עבדו כבר מרבית החברים במשק החקלאי שסיפק עיקר צרכיהם (חלב, ביצים ובשר, ירקות). הוכשרו גם שטחים נוספים והוחזר חלק נוסף מהחוב[31].

הנחתו הבסיסית של לופט שניתן להתקיים וגם להקים משק בהדרגה מהכנסות עבודות החוץ, לא עמדה במבחן המציאות. אמנם ההתפתחות בשנה ראשונה נראתה מעודדת אך בשנייה נותרו ללא עבודה כשנסתיימו עבודות הכביש. גם הערכותיו הכספיות נתבדו. למרות ההסתפקות במועט ואספקה עצמית של מרבית המוצרים היתה נחוצה השקעה בסיסית גדולה בהרבה מהערכתו של לופט, והמשק שקע בחובות. "אסונות משקיים", ירידת ערך האינוונטר, ושינוי כללי לרעה במשק א"י תרמו להרעת המצב הכלכלי.

נושא המחלות והקדחת הודגש ותואר שוב ושוב וביטוי לכך נמצא ברשימת מקבלי העזרה על-ידי קופ"ח, בסוף 1921 ובה נכללת תל-צור עם מספר מטופלים נכבד, יחסית לגודלה[32]. חברים רבים לא יכלו להחזיק מעמד ונטשו את הקבוצה במאי 1922, נספתה צפירה לנצ'יץ' מכוויות, בתאונת פרימוס בוער, ואסון מותה הטראגי הטביע את חותמו על הקבוצה כולה[33]. רק מעטים מהם נותרו במקום: "הרבה, הרבה יותר מאשר על המשק הצעיר עבר על הקבוצה עצמה. כמה טרגדיות פנימיות הצטברו פה, כמה לבבות נשברו, כמה קשרים נפסקו… אולי הקדחת האכזרית אשר החלישה את הגופות, החלישה גם את הלבבות, אולי גם התנאים – הם שהביאו את הפירוד ואולי זה רק מסיבת אי הקביעות שבנוער והתשוקה הרגילה לרשמים חדשים. העובדה היא שאחד אחד הלכו בלב שבור… ופנו מקומם לקבוצה חדשה"[34]

השיפור במצב התברואתי עם ייבוש הביצה, שיפור תנאי המקום וראשית התפתחות המשק יכלו אולי לתת תקוה להתגברות על הקשיים. נראה שאי-הוודאות שחברה לריחוק ולבידוד הכריעה את הכף לכיוון הכישלון. יק"א עזרה לקיום אך לא התחייבה לדבר. מאידך, המוסדות הציוניים ראו במקום "שלטון יק"א" שאין להיכנס אליו. במועצת "הסתדרות הפועלים החקלאיים" ב-21.4.1921 מתברר שהחליטו, בין השאר, "אין להשקיע כספים ביצירת משקים ארעיים על אדמה זרה. את כוחות העבודה ואמצעי ההתיישבות יש להשקיע רק באדמות אשר עברו לרשותנו לחלוטין"[35]. אפילו לופט, שדגל באי-תלות מוחלטת, קבל על-כך ש"אין שמים לב לנקודות צעירות וקטנות" ומסתבר שנזקק לעזרת המוסדות, בניגוד לכוונותיו.

האגרונום מלך זגורודסקי[36] תיאר את המשק לפרטיו, הרכב הקבוצה וסידור העבודה הפנימי וציין כי הקבוצה טירונית בחקלאות "לכן הם שואלים את השכנים הערבים מתי לזרוע ובאיזו אדמה." הוא המליץ בפניהם על רכישת עדר עיזים, שאמנם נרכש אחר-כך. בדו"ח הראשון (20.1.1922) התרשם גורודסקי מעבודתם וניסיונם של חברי הקבוצה והמליץ לתמוך בהם, אך הדו"ח המאוחר (-14.9.1922) פסימי יותר: "המצב בלתי ברור כי היק"א איננה נותנת שום הבטחות לעתיד וקרן היסוד איננה יכולה להיכנס בראשה וברובה לתוך שלטון היק"א – גורם שהחברים התחילו להתייאש מתקוותם, ומה גם שעבודה צדדית לא תמיד מצויה והמחסור שורר לפעמים במשק. חברים חלשים עוזבים את המקום וכעת, בסוף תרפ"ב, נשארו מ-25 חברים שהיו בראשית תרפ"ב רק 18 חברים. עתיד הקבוצה בלתי ברור ובלי עזרה מעשית בוודאי לא תוכל להתבסס"[37]. כפי שכתב אחד החברים במר לבו: "נמחקה נקודת ישוב ממפת כיבושינו"[38].

אולם עדיין לא נאמרה המילה האחרונה בפרשת אום אל עלק. המרכז החקלאי כבר לקח את תל צור תחת חסותו וראה בה נקודת התיישבות, לכן הוא נכנס למאבק עם יק"א. אברהם הרצפלד הטיל את כול כובד משקלו למאבק ויצא כשידו על העליונה. ושרה כניסתה של קבוצה חדשה למקום.

את קבוצת לופט, החליפה בסוף 1922, קבוצת "משמר הוולגה", שהתקיימה בתל-צור עד נובמבר 1923. הם היו מראשוני קבוצות "החלוץ"[39] שהגיעו לארץ בעליה השלישית וממנסחי מטרותיו.

ראשיתה של הקבוצה בעיר סארטוב, בתחילת 1918. חבריה עברו הכשרה בחקלאות, בבניין ובעבודה וחיו כקומונה במשך כשלוש שנים ברוסיה. באורח חייהם וארגונם היו למופת לרבים מאנשי "החלוץ" ברוסיה. אנשי הקבוצה עברו כמה תחנות בדרכם ארצה, כולל ניסיון עליה דרך הקווקז, ושהות בחוות "מסלה חדשה" ליד קושטא. הם עלו בקיץ ובסתיו 1922, ולאחר כמה חודשי עבודה בבניין בחיפה, הוצע להם על-ידי "המרכז החקלאי" להתיישב באום-אל-עלק, שבה נותרו רק לופט וארבעה מחבריו כדי לקבלם ולהדריכם (אוקטובר-נובמבר 1922). הרכוש שקיבלו היה דל: מעט כלי-עבודה, ארבע פרות ערביות, עדר עזים, מעט תרנגולות ושלושה זוגות של פרדות. מים הועלו למקום מעין צור למיכל בגג הבניין על-ידי משאבה מונעת בכוח זוג בהמות (מנז'). הם עסקו בשיפוץ המקום ובעבודות פלחה וגן ירק וחיפשו עבודות חוץ. כיוון זה הלם היטב את שאיפתם לאי-תלות, אך בפועל התברר להם שישנה מעט מאוד עבודה באזור (שני חברים עבדו במשק יק"א בשוני, מעט עבודות הובלה). באותו זמן שרר מצב חוסר עבודה קשה בכל הארץ ובאזור נדחו עבודות יבוש ביצות הכבארה. במהרה גילו שעל המשק הזעיר רובץ עול חובות כבד. הם  זרעו 160 דונם תבואות חורף והכינו שטח לגידולי קיץ אך בינתיים כלה כל מלאי הדגנים למזון אדם ובהמה. "המחלבה" שאמורה היתה לספק חלק חשוב בכלכלתם לא הכניסה דבר  ארבע פרות ערביות דלות לא נתעברו, וכמובן לא נתנו חלב. המרעה העשיר שסביבם לא נוצל. בקשתם להלוואה ממחלקת ההתיישבות נדחתה "מפאת מצבנו הכספי הנוכחי הקשה"[40]. הם פנו לעזרת המרכז החקלאי ובקשו תוספת אדמה בעמק, סלילת דרך, הלוואה לרכישת אינוונטר והכשרות הדרושות במקום[41]. על רקע המצב הקשה חל פילוג פנימי בקבוצה. העוזבים בפילוג (שמונה) הצטרפו לקיבוץ גניגר (דגניה ג') שעלה לקרקע באביב 1923. ואז ספגה הקבוצה מכה קשה: עקב הצלחה ביבולים, הזמינה הקבוצה מלשכת הפועל הצעיר, פועלים נוספים, לעונת הקציר. בין פועלים אלה הגיעה בחורה בשם דורה ליפונסקי, שהתיידדה עם חבר הקבוצה משה לוקצ'ר. השנים יצאו לשמירה ומסיבה לא ברורה, התאבדו. אירי האירוע, נעשה יחסה של יק"א חשדני כלפי הקבוצה. הם הסכימו שתישאר, בתנאי שתיהפך למושב עובדים. אול החברים עמדו על דעתם, שהם בוחרים בחיי קבוצה[42].

באוקטובר 1923 עזבו אחרוני אנשי "משמר הוולגה" את תל צור. לופט כתב בשם הקבוצה: "אחרי עבודה של שלוש שנים נאלצנו על-פי פקודת החברה יק"א לעזוב את תל צור למרות ההבטחות המפורשות של מנהל יק"א הנרי פרנק[43], להשאירנו במקום". הניסיון לשנות החלטה נכשל והם נאלצו למכור את בעלי החיים לכיסוי חובותיהם. לדברי לופט הסיבות לכישלון: "גורמים בלתי תלויים בנו כמו ירידת מחיר האינוונטר, תמותת בהמות, מחלות אנשים ותנאי המקום שאין כדוגמתם אולי בכל הארץ"[44].

עם עזיבת אחרוני קבוצת "משמר הוולגה" את תל צור ב-1923 ,חוסל היישוב העברי במקום ולא התחדש אלא בשנת 1939 עם היאחזות קבוצת בית"ר בגבעה זו. שתי משפחות, פולק ופנט, הובאו למקום על ידי יק"א, כדי לשבת ולשמור עליו ונשארו עד אוקטובר 1924, עת עברו להתיישב בבנימינה וגבעת עדה.

ישוב קבוצת בית"ר

במרחק של כ-200 מ', במעלה הגבעה צפונה, נמצאים שרידי הישוב תל צור, שהקים גרעין מפלוגת הגיוס של בית"ר.

ב-17 במאי 1939, פרסם שר המושבות הבריטי מלקולם מקדונלד, את "הספר הלבן", שהטיל הגבלות על העליה היהודית לארץ ישראל ועל רכישת קרקעות בידי יהודים. כתגובה, העלו המוסדות המיישבים, כעבור מספר ימים,  שבעה ישובים, של "חומה ומגדל"[45]. היה זה השלב האחרון של "מתקפה ישובית", שהחלה בשיתוף פעולה עם הברטים ב-1936 המשיכה בהסתייגותם וכעת, למרות התנגדותם.

ראו באתר זה:   חומה ומגדל

קבוצת אנשי בית"ר, חידשה, בסיוע אביגדור מירקין[46], סגן מנהל פיק"א שהיה איש בית"ר, את נקודת התיישבות תל צור. הייתה זו נקודת ההתיישבות השנייה של תנועת זו, אחרי רמת טיומקין שליד נתניה[47]. הרעיון לחדש את הישוב בתל צור מקורו בבוגרי פלוגת זכרון יעקב, שנהגו לטייל באזור בשבתות. למקום עלתה קבוצת "המצפן" מזכרון יעקב בעידודו של שמשון יוניצ'מן[48], ממלא מקומו של נציב בית"ר בארץ ישראל. ערב העליה לתל צור, התנהל ויכוח עקרוני בתנועה הרוויזיוניסטית, אם על התנועה לעודד פעולות בנוסח מפא"י ולתמוך במתיישבי תל צור[49]. בסופו של דבר, תמך דוד רזיאל בעליה והקציב מכספי התנועה 400 לא"י. מפיק"א קיבלו המתיישבים סכום של 900 לא"י.

במבצע העליה לקרקע, שחל ב-23 במאי 1939, השתתפו כ-180 איש. לעזרת המתיישבים באו מגוייסים מפלוגות העבודה של בית"ר, אנשי זכרון יעקב וקבוצה מקיבוץ מעיין צבי השכן[50]. בלילה, עם סיום העליה, כאשר המגדל עמד על כנו וחומת העץ הקיפה את הישוב, נותרו במקום חמישים איש וביניהם בחורה אחת- המאותתת. הנשים והילדים נותרו בזכרון יעקב, עד השלמת בניין המגדל הקבוע, שכלל חדר ילדים בקומה הראשונה ותחנת נוטרים בקומה העליונה. אברהם הרצפלד, מהמרכז החקלאי, דיווח לקציני המחוז על העליה לקרקע, רק לאחר מעשה. למחרת יום העליה הגיעו מברכים רבים, ביניהם אברהם הרצפלד, ברכה חבס ואליהו גולומב, שהביעו את התפעלותם  מהדבקות במטרה שגילו בוגרי הגיוס[51]. לאחר שהמבקרים עזבו, פשטה אש בשדות שלמרגלות החומה, היה חשש שהאש תכלה את החומה, שהיתה בנויית עץ. אך למרבה המזל, הרוח שנתה את כיוונה והחומה נותרה לעמוד על תילה. הנקודה נוהלה על ידי ועד בן שלושה חברים שנבחר על ידי המתיישבים עצמם. צורת החיים והעבודה נקבעו כשיתופיים, לאו דווקא מנימוקים אידיאולוגיים, אלא בעיקר בתוך שיקולי נוחות וחיסכון.

שטחה של תל צור היה 8,500 דונם, מהם 50 דונם אדמת חריש, 100 דונם אדמת השקייה וכול הייתר, אדמת טרשים שנועדה למרעה. השטח הרציף העיקרי היה גוש של 180דונם. יתר השטחים היו חלקות קרקע מפוזרים בשולי הכרמל. על מרביתה חלקות התגלעו  סכסוכי בעלות עם ערביי האזור ולא פעם התדרדר המצב לכדי תגרות ידיים. ב-אותה שנה חודשו העבודות להקמת מבנה הקבר של רוטשילד ברמת הנדיב ופיק"א הבטיחה להעסיק עשרים חברים מארגון 'המצפן' בעבודות שונות הקשורות במקום ובשמירה עליו[52]. אולם מקור פרנסה זה יבש כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה. המחסור בעבודה הביא את חברי תל צור ללהקים במקום נקודת רועים. נרכשו 130 כבשים ומדריך מארגון "הנוקדים" הגיע באופן סדיר מגנוסר, ולימד את הרועים החדשים את תורת הטיפול בצאן. המתיישבים רכשו גם עדר של פרות ערביות, הקימו רפת ולול ושתלו גן ירק ועצי פרי. אך לא היה בכך כדי לקיים את כול החברים ורבים פנו לחיפוש עבודות מזדמנות[53]. תל צור הוקמה מלכתחילה כפעולת מרי כנגד הספר הלבן, יותר מאשר משיקול כלכלי-חקלאי. הגורמים העיקריים שעיכבו את התפתחות הישוב, בנוסף לתנאי השטח הירודים, היו חוסר הנכונות של המוסדות המיישבים להשקיע במקום והעדרו של ארגון אב או מסגרת על תומכת. הסוכנות טענה שהגוף האחראי הוא פיק"א ופיק"א לא ראתה בתל צור נקודה קבועה ולא נטתה להשקיע במקום עוד משאבים. גם התנועה הרוויזיוניסטית לא סיפקה למתיישבים את הסיוע הארגוני או הפיננסי שנדרש לפיתוח המקום.  ב-1941 החליטו אנשי המקום לעבור למבנה החאן של שוני. מכיוון שגם שם לא היתה מספיק קרקע, הציעו להם אנשי פיק"א, להשלים את תכנית בנימינה. השטחים המוצעים היו מספר גושים שהשתרעו במקביל לרחוב הקיצוני של המושבה. המעבר משוני למקום החדש התאפשר בעזרת הלוואה שנתנה פיק"א. גם קרן תל חי והבנק להלוואה וחיסכון שבזכרון יעקב, עזרו לישוב בצעדיו הראשונים. בנובמבר 1946 עברו מרבית התושבים לביתם החדש. הישוב מנה 28 בתים, עם חלקה של ארבעה דונמים צמודה לכול בית ועוד 34 דונם לכול יחידה, באזור השיפוט של בנימינה. ביוני 1947 שונה שם האגודה, מ"המצפן תל צור- ל"נחלת ז'בוטינסקי"[54].

ב-1903 קנתה יק"א, את אדמות בורג', עליהן נבנתה לימים המושבה בנימינה, יחד עם אדמות גבעת עדה. ב1913- נקנו גם אדמות אום אל עלק-שוני ( רמת הנדיב ) ונוצר רצף של קרקעות בבעלות יהודית, מהמושבה זכרון יעקב ועד לקרבת המושבה חדרה. האדמות ניתנו בחלקן לאיכרי זכרון יעקב ובנותיה שפיה ובת שלמה. חלק אחר נועד, עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, לתכנית התיישבותית חדשה והוחזק על ידי קבוצות של פועלים שנועדו להבטיח את בעלות יק"א על הקרקע . קבוצה ראשונה, שאנשיה עיבדו ושמרו את אדמות שוני , הייתה מבני זכרון יעקב, חברי ארגון "הגדעונים". הם ראו במשימה זו הזדמנות להוכיח את יכולתם ב"קבוצת כיבוש" מטעם יק"א וקיוו שבשוני יקום יישוב של קבע  הם נתנו למקום עוד כשנת 1914 את השם "גבעת בנימין", לכבוד הברון שביקר אז בארץ, אך הם  לא נשארו שם זמן רב .

ראו באתר זה: תולדות זכרון יעקב במאה העשרים.

חלקם התגייסו לצבא העותומני, אחרים היו פעילים בניל"י, ואת מקומם בשוני תפסה קבוצה מפועלי העלייה השנייה שהקימו בחסות יק"א משק חקלאי, אך ב-1917 הם התפזרו, בשל התנאים הקשים ששררו בתקופת המלחמה. עם תום מלחמת העולם הראשונה הוחלט ביק"א במצוות הברון רוטשילד, להתחיל בביצוע התכנית הגדולה בשוני. הברון עצמו אמר: "אני רוצה לרכז את עבודתי בעיקר בשומרון, לייבש את ביצות כבארה, ועל ידי כך תירפא הסביבה ותתאחדנה כל המושבות מחדרה ועד זכרון יעקב ופה אני רוצה ליצור יישוב חקלאי משוכלל אשר יהיה מופת לרבים". נציגיו ביק"א הכתיבו את הרכב הקבוצה שנועדה לשבת ולעבוד בשוני לקראת התיישבותה בבנימינה: ארבעה חניכי מקווה ישראל, ארבעה בני איכרים ממושבות יהודה, ארבעה מהשומרון, ארבעה מאזור טבריה, ארבעה מהגליל העליון ושישה מיוצאי הגדוד העברי. לאחר החגים ב  1919- התאספו הנבחרים  בחצר הגדולה של שוני [55]. כאן גרו כאן המתיישבים הראשונים של בנימינה, שעברו כאן תקופת הכשרה, עד הקמת מושבתם (קמה ב-1922).

גם בקרב צעירי העליה השלישית, נודעה שוני כמקום שישי בו עבודה וסיכויי התיישבות ואליהם הצטרפו אחדים מבני העלייה השנייה, שזכרו אתה מקום לטובה. כך התקבצו בשוני ובסביבתה מספר ניכר של קבוצות, קבועות או עונתיות, לעבודות חקלאיות. כמו כן, היו פועלים שעבדו בסלילת הכביש לכיוון פרדס חנה של ימינו (קמה רק ב-1929) וכן עבדו בייבוש ביצות כבארה.

בתחילת שנות השלושים נאחזו כאן חברי תנועת בית"ר, אנשי "פלוגות הגיוס" אשר ביקשו להגשים את רעיון החלוציות הלאומית[56].

פלוגות הגיוס של בית"ר

פלוגות הגיוס של בית"ר היו מסגרות עבודה התנדבותיות של תנועת בית"ר בארץ ישראל בשנות ה-30 של המאה ה-20. גלגול ראשון לפלוגות התקיים בדמות "קבוצת ". היה זה גרעין ראשון של עולים חברי "הסתדרות תרומפלדור" אשר יסדו בפתח תקווה בשנת 1926 את הקבוצה שפעלה בין היתר בייבוש ביצות כבארה באזור השומרון. אנשי קבוצה זו ביקשו להגדיר את הרביזיוניזם בתור זרם בתנועה הציונית, הדורש התיישבות סדירה ושיטתית, כמו גם פעילות פוליטית שתאפשר את ההתיישבות. הוחלט כי כל חבר, חייב להישאר בקבוצה במשך שנה ולאחר מכן להתמסר לעבודה באופן אישי[57]. חברי קבוצת ‘מנורה’ עברו לבנימינה ביוני 1927, השתלבו בקרב פועלי המושבה והוכרו כסיעה בהסתדרות הכללית. דבר שגרם לקרע בינם לבין נציבות בית"ר בארץ ישראל, אשר קראה להקמת הסתדרות עובדים לאומית[58].

יש להזכיר כי ההתיישבות החקלאית לא היתה זרה לתפישתו החברתית והכלכלית של זאב ז'בוטינסקי, וכבר ב-1919 נקט צעדים כדי לארגן נקודת ישוב עבור ותיקי גדוד 'ציון' של נהגי הפרדות. בקונגרס הציוני הי"ג, ב-1925, הרבה ז'בוטינסקי לדון בהתיישבות החקלאית וביקר קשות את עולי העליה הרביעית , שהעדיפו לגור בעיר ולא בכפר[59].

למרות זאת, עמדתה של קבוצת ‘מנורה’ עוררה את רוגזה של מפקדת בית"ר בארץ ישראל, שראתה בקוצה נטע זר, המנסה להחדיר את האידיאולוגיות של מפלגות השמאל, לשורות התנועה הרוויזיוניסטית. ז'בוטינסקי, שנפגש עם חברי ‘מנורה’ בבנימינה, ב-5 ביוני 1929, התנגד להצעתם של מנהיגי הקבוצה, גרשון שץ ואליעזר אדרי, להקים פלוגות כלכליות-חברתיות  בארץ ישראל, אשר יהיו מבוססות על אורח חיים קולקטיבי, כדוגמת הקבוצה[60].

בתחילת דצמבר 1929 הצטרפו לקבוצה עולים בית"רים נוספים. הקבוצה שמנתה קרוב לארבעים איש, התפצלה לפלוגות בת בכפר סבא, גבעת עדה, פרדס חנה ובאר יעקב. קבוצת ’מנורה’ היתה, אם כן, הסמן שהתווה את הדרך ליצירת פלוגות בית"ר בשנות השלושים וחבריה היו מראשוני הפלוגות.

בראשית 1930, ייסדה ברחובות קבוצת עולים בית"רים את "גדוד העבודה על-שם זאב טיומקין". בדצמבר אותה שנה הגיעה קבוצה ראשונה של בית"רים מפולין ומרומניה, לראש-פינה שבגליל העליון לעבוד באריזת טבק. הקבוצה קראה לעצמה "פלוגת חלוצי בית"ר בגליל". קבוצות אלה קמו מתוך דחף פנימי של חבריהן למעשה חלוצי. בכינוס העולמי הראשון של בית"ר שנערך בדנציג באפריל 1931, הוחלט להקים בארץ "פלוגות עבודה של בית"ר, אשר כל חבריהן מתגייסים לשנתיים לשרות-גיוס". כל בית"רי שעלה ארצה חייב היה להצטרף לפלוגות אלה מיד עם בואו לארץ. "כל פלוגה רשאית לבחור לה צורת-חיים חברתית (קואופרטיב, קומונה וכו') כרצונה, בתנאי שיובטח החופש המכסימלי לכול פרט המשתתף בפלוגה" – וזאת בניגוד להתיישבות החקלאית של המפלגות הציוניות-סוציאליסטיות שכפו על המתיישבים חיים שיתופיים מלאים[61].

ההחלטה על הקמת הפלוגות התקבלה בכינוס העולמי הראשון של בית"ר שהתקיים בדנציג באפריל 1931. שם הוחלט כי העולים הבית"רים אל ארץ ישראל, יגויסו למסגרת עבודה תחת מה שכונה "צבא עבודה" לתקופה של שנתיים, עם הגיעם ארצה. בקיץ של אותה שנה "שלטון בית"ר", המוסד העליון של התנועה, מינה הנהגה לפלוגות העבודה בארץ ישראל, ובראשה הועמד גרשון שץ. במסגרת הפלוגות אורגנו למעלה מ-200 צעירים וצעירות לכדי קבוצות בשבע מושבות. בשנת 1935 הוחלט כי הגיוס לפלוגות יחול גם על חברי בית"ר בארץ ישראל, והשם השתנה ל"פלוגות הגיוס של בית"ר".

פורמאלית, אי הצטרפות לפלוגות, גררה בעקבותיה עונש משמעותי של הוצאה אוטומטית משורות התנועה, אך באופן מעשי לא היה הדבר בר ביצוע, היות שכ-50% אחוזים מהעולים הבית"רים סירבו להתגייס. רוב סרבני הגיוס היו עולי בית"ר מפולין, שהדמיון בין הפלוגות לקיבוצים, דמיון שנבע מצורת החיים הקומונאלית שניהלו הקבוצות, נתפש בעיניהם כסותר את עקרונות היסוד של הרביזיוניזם. מרביתה עולים העדיפו את חיי העיר על פני עבודה במושבות ואת צורת החיים האינדיבידואלית, על פני חיים במסגרת שיתופית[62].

עם צמצום עליית הבית"רים, חלה ירידה דרסטית במספר המגויסים לפלוגות העבודה, ובשנת 1935 הוחלט להרחיב את הגיוס לפלוגות גם לחברי בית"ר בארץ. בעקבות העלייה הבלתי לגאלית, חלה בשנים 1938-1939 עלייה במספר המגויסים, ובאוקטובר 1939 הגיעו מספר החברים ל-801 ב-18 מחנות ברחבי הארץ[63].

חלק מבוגרי הפלוגות מילאו לאחר שירותם תפקידים בכירים בבית"ר בפרט ובכלל בתנועה הרוויזיוניסטית. המספר הכולל של הפלוגות עומד על 40. 800 איש רשומים כמסיימי תקופת גיוס מלאה, אולם כ-2500 איש שרתו תקופות זמן שונות בפלוגות. הפלוגות התפזרו בשנות מלחמת העולם השנייה. עיקר הפעילות התמקדה בחקלאות, שמירה, קליטת ופיזור מעפילים ואימון צבאי. חלק גדול של הפלוגות, שימשו גם בסיסי אצ"ל[64].

אנשי פלוגת הגיוס של שוני, עסקו במגוון פעילויות ובהן שמירה על אדמות הסביבה, סיוע להורדת מעפילי בחופי קיסריה ועתלית, עבודה בחקלאות ואימונים צבאיים בתנאי מחתרת. הוקמה כאן תחנת מעבר למעפילים שהגיעו לחופי הארץ במסגרת עליית "אף על פי"[65].  אחת הקבוצות הללו הקימה בשנת 1939 את הישוב תל צור, על גבעה מצפון לשוני (ראו להלן). אחר שנה ננטש המקום ויושביו ירדו לשוני. בשוני ישבו אנשי הגרעין כחמש שנים, עד שהקימו את מושב נחלת ז'בוטינסקי, שהפך ברבות הימים לשכונה בבנימינה. (במקום היו עוד כמה קבוצות מתיישבים שנטשו אותו מבלי להקים התיישבות קבע).

בסיס אימונים של האצ"ל

במקביך ליישוב האזרחי, הפכה שוני למרכז אימונים של האצ"ל ולאחד מבסיסי ההדרכה שלו. וזכתה לכינוי ה"ווסט פוינט של האצ"ל"[66]. עופר רגב מעיר, ששוני היה עבור האצ"ל, מה שג'וערה היתה עבור הפלמ"ח. החל מ-1940, במשך חמש שנים התקיימו כאן קורסים בתנאי מחתרת ובהם למדו חניכי האצ"ל אימוני שדה, שימוש בנשק, מודיעין, חבלה ועוד. את קורס המפקדים הראשון במקום ניהל הגנרל הפולני זוכובסקי, מפליטי צבאו של הגנרל ולדיסלב אנדרס (Władysław Albert Anders) [67].

אף על פי שהמקום היה ידוע לשלטונות הבריטיים כנקודת התיישבות של בית"ר ועל אף קרבתו למחנה צבאי בריטי, נמשכו "הקורסים לסגנים" ללא תקלות, בזכות אמצעי זהירות קפדניים, שנקטו מפקדיהם. מצב דברים זה שנמשך גם בעיצומם של ימי "הסזון", נגמר עם תפיסתם ומאסרם של עשרים חניכי "קורס הסגנים המ"ד, בפיקודו של דוד טהורי ובהדרכתם של המפקדים יואל קמחי, מנחם שיף, זוסיה קרומירס ויעקב גולדברג. חניכי הקורס שישנו תחת כיפת השמים, לא הרחק מהמבצר, נאסרו ב-16 באוגוסט 1945, בשעה 5 בבקר, על ידי כוחות משטרה גדולים, שהקיפו לפתע את הסביבה כולה. המפקד וארבעת המדריכים הצליחו להתחמק[68]. ההיסטוריוגרפיה של האצ"ל לא מספקת תשובות: האם נשמר הקורס על ידי זקיפים? האם הוכנו דרכי מילוט לכול החניכים? האם הוספו חמשת המפקדים להדריך לאחר מכן? מדובר בבריחת מפקדים, תוך הפקרת חניכיהם[69]. מכול מקום, החניכים – 18 בנים ושתי בנות – הועברו לבתי הכלא של עכו ובית לחם. בחיפושים נרחבים התגלו ארגזים עם כמות נכבדה של גלי נשק וחומר נפץ. משפטם של החניכים נפתח ב-18 בספטמבר בבית הדין הצבאי, במנזר הצרפתי שעל הר הכרמל. לאחר משפט , שנמשך עד ה-16 באוקטובר, בו נשאו הנאשמים ועורכי דינם, נאומים בעלי אופי פוליטי מובהק, נידונו הצעירים לעונשי מאסר של שלוש עד שבע שנים[70].

שוני היה בסיס יציאה לפעולות נגד הבריטים ובהן התקפה על מחסני הנשק של מחנה 80 (ליד פרדס חנה), התקפות על תחנות משטרה בריטיות. מכאן יצאו, בין השאר, לפריצת כלא עכו. במלחמת הקוממיות יצאו מכאן לוחמי אצ"ל, לכיבוש הכפרים הערביים שבמערב רמות מנשה ובמקומות אלו קמו לימים יישובי בית"ר – אביאל, עמיקם וגבעת ניל"י.

מכאן, ניתן לחזור בשביל הכחול, עד למרכז המבקרים. לחילופין, ניתן לרדת לאורט בינימינה. לשם יכול להגיע רכב איסוף, או רכב שהושאר בעוד מועד.

לחובבי לכת ניתן להאריך את הסיור עד לח'רבת עקב. חוזרים למעגל השבילים הסמוך למרכז המבקרים. נמשיך ממנה גרום מערבה, בשביל המסומן באדום.

הערות

[1] דורון בר, "מפריז לרמת הנדיב: קבורתו השנייה של בנימין אדמונד דה רוטשילד במדינת ישראל", קתדרה, 173 2019, עמ' 85-108

[2] אמנון להב, הספריה של מט"ח: https://lib.toldot.cet.ac.il/pages/item.asp?item=1869

[3] בן ציון מיכאלי, ישובים שנעזבו, מלוא, תל אביב, 1980, עמ' 161.

[4] : ידידיה שוהם, על 'כאן על פני האדמה', מאסף: כתבים לחקר, תנועת הפועלים היהודית, יג, תשמ"ב-תשמ"ג (להלן: שוהם, תשמ"ב), עמ' 130-127 .

[5] מרגלית קפלן, "קבוצות בארץ ישראל בשנות העשרים המוקדמות", עבודה בהדרכת שלום גינת, סמינר אורנים, תשל"ט

[6] ידידיה שוהם, מאסף ה', עמ' 206

[7] לודביק, "ימים ראשונים על אליעזר", "השבוע", 30-06-1961

[8] להב, אמנון, "אום אל עלק : 1919-1923", התיישבות יהודית ברמת הנדיב, יד הנדיב; החברה להגנת הטבע, 1982.

[9] קבוצות בארץ ישראל

[10] ידידיה שוהם שם

[11] שלום לוריא, אנדה, פרקי חיים של חלוצה, הוצאת מרחביה, עמ' 93. עמ' 27, אביבה חלמיש, מאיר יערי, ביוגרפיה קיבוצית, הוצאת עם עובד, תל אביב עמ' 58

[12] שוהם, שם

[13] שרה בן-ראובן, אנדה ויצירתה, גוונים, 2016

[14] אנדה עמיר, "חבצלות לראש השנה", ספר העלייה השלישית, עמ' 794

[15] קבוצות בארץ ישראל

[16] שוהם, שם.

[17] יוזף וויץ, התנחלותנו בתקופת הסער, ספריית פועלים 1947, עמ' 105.

[18] מאיר יערי, עמ' 68. ראו גם: זאב צחור, חזן – תנועת חיים, עמ' 66.

[19] זאב צחור, חזן, תנועת חיים, יד יצחק בן צבי, ירושלים 1997, עמ' 60 ; אביבה חלמיש, מאיר יערי, ביוגרפיה קיבוצית, חמישים השנים הראשונות 1947-1897, עם עובד, 2009, עמ' 56.

[20]  ידידיה שוהם, יומן נעורים, ימיה הראשונים של תנועת השומר הצעיר’ 1987 גבעת חביבה , 1987

[21] מתתיהו מינץ, חבלי נעורים, התנועה השומרית, 1911-1921. לוי דרור וישראל רוזנצווייג, (עורכים), ספר השומר הצעיר, א-ב, מרחביה: הוצאת ספרית פועלים, 1956.

[22] חזן, תנועת חיים, עמ' 77.

[23] בי לופט, 1949-1894, יליד גליציה, שהצטיין ונפצע כקצין אוסטרי במלחמת העולם הראשונה. היה מראשי ההגנה העצמית בגליציה וממנהיגי "השומר הצעיר" ו"החלוץ". עלה לארץ ישראל ב-1920 והיה פעיל מרכזי ב"הפועל הצעיר" ואחר-כך במפא"י, ומ-1937 ניהל את חברת הביטוח ההסתדרותית – "הסנה".

[24] משמר הוולגה : 1922-:1918 קבץ זכרונות מן הקורות את הקבוצה למן הוסדה בגולה ועד עליתה ארצה. ‘ תל אביב, 1962

[25] "קבוצת תל צור, פרקי הפועל הצעיר, כרך ז, עמ' 230-231

[26] ישובים שנעזבו, עמ' 161

[27] להב, אמנון, "אום אל עלק : 1919-1923", התיישבות יהודית ברמת הנדיב, יד הנדיב; החברה להגנת הטבע, 1982

[28] הפועל הצעיר, 12.1.1922

[29] ישובים שנעזבו, עמ' 161.

[30] הפועל הצעיר, 3.1.1922

[31] הפועל הצעיר, 3.1.1922

[32] קונטרס, 18.12.1921

[33] להב, אמנון, "אום אל עלק : 1919-1923", התיישבות יהודית ברמת הנדיב, יד הנדיב; החברה להגנת הטבע, 1982

[34] הפועל הצעיר, 3.1.1922

[35] קונטרס, 21.4.1921

[36] ד"ר מלך זגורודסקי 1959-1894; יליד רוסיה שעלה לארץ ישראל ב-1911 והיה מוותיקי

האגרונומים בארץ שהניחו יסודות לחקלאות המודרנית. כתב, פרסם וייעץ בנושאים חקלאיים רחבים. פרסם את הירחון החקלאי הראשון, את "הלוח החקלאי" ואת ה"מלון כלבו לחקלאות".

[37] ארכיון העבודה, 348, 312-IV

[38] פרקי הפועל הצעיר, כרך ז', עמ' 234

[39] "החלוץ": הסתדרות נוער ציונית להכשרה ולעליה לארץ ישראל, שהוקמה ב-1915 בארה"ב על-ידי בן צבי ובן גוריון וב-1917 ברוסיה, על-ידי טרומפלדור. אחרי מלחמת העולם הראשונה התרחבה מאד בכל אירופה, המטרות שקבעו הדגישו את עצמאותם ואי-תלותם: "החלוץ', כהסתדרות מיוחדת, עומד בארץ על יסודות פוליטיקה לאומית בלי שום אוריינטציה ובכלל אינו שם מבטחו בהגשמת שאיפותיו בכוחות מן החוץ" (קובץ משמר הוולגה, 1962). ובעיקר במרכזה. קבוצות אנשי "החלוץ" עלו במאורגן בעליות השלישית, הרביעית והחמישית, הקימו את "גדוד העבודה" והיו הבסיס להתיישבות העובדת השיתופית – הקיבוצים והמושבים.

[40] א.צ.מ.,S15-159

[41] קונטרס, 11.5.1923

[42] קבוצות בארץ ישראל

[43] אנרי פרנק, 1937-1878, מהנדס יליד פאריס שפעל בוועדה הארצישראלית של יק"א מ-1905 והיה המנהל הראשון של פיק"א. הודות לידיעותיו המעמיקות ונסיונו הרב זכה למעמד והערכה רבה בקרב

המנגנון הפקידותי ואף בעיני מתנגדי פיק"א והיה לאיש המרכזי בכל הפעולות של פיק"א בארץ, ובכללן בשומרון.

[44] א.צ.מ. S-15 84-85/3)

[45] הישובים שעלו ב-22 וב-23 במאי היו הזורעים, שדמות דבורה, שורשים, מחניים, נווה ים, כפר גליקסון ותל צור.

[46] אביגדור (ויקטור) מירקין ( Victor Mirkin, 1909 –1944) היה קומנדנט (סגן-אלוף), הקצין היהודי הבכיר ביותר בצבא צרפת החופשית. הוא נהרג במלחמת העולם השנייה על אדמת צרפת.

[47] מת טיומקין הינו יישוב אשר עלה לקרקע במסגרת "התיישבות האלף". על "התיישבות האלף" הוחלט ב- 1927 כאשר כבר משנת 1926 המתינו כאלף פועלים ולחצו בלי הרף על המרכז החקלאי והמוסדות המיישבים לאפשר להם לעלות על הקרקע. בקיץ 1926 הוחל מפעל ההתיישבות בגוש הקישון, אולם במפעל זה טרם שולבו פועלים ממתינים. המועצה החקלאית שהתכנסה ב- 1927 החליטה כי עליה ליטול את ריכוז ההתיישבות לידה ולאפשר התנחלות זולה. [באותה תקופה נולדה התוכנית בשם "התיישבות האלף", שהינה פרי פשרה בין מצוקה של תקציב וחוסר בקרקעות חקלאיות, לעומת רצון ומעומדים רבים להתיישבות, כך שהתוכנית גורסת על שילוב עבודה חקלאית לצד עבודה שכירה בישוב העירוני. (מתוך: אליאב, בנימין, 1979, היישוב בימי הבית הלאומי, הוצאת כתר)].

באוגוסט 1930 התכנס בברלין מושב מיוחד של הנהלת הסוכנות ובה נקבעו קווי היסוד לפעולת ההתיישבות הנדונה. הוחלט שהביצוע המעשי יהיה ע"י "מחלקת ההתיישבות של הסוכנות". ראו בהרחבה: http://www.irgon-haagana.co.il/info/hi_show.aspx?Id=28196

[48] יוניצ'מן נולד ב-1907, בלוצק שבווהלין (בילדותו ברוסיה, ולאחר המלחמה בפולין; כיום באוקראינה), בשנת 1907, בנו של ישראל יוניצמן. למד בתיכון בעירו לוצק. אחר כך המשיך ללימודי רפואה באוניברסיטת פראג, שם קיבל תואר דוקטור לרפואה. בזמן לימודיו בפראג היה פעיל בתנועת בית"ר. ב-1932 חזר לפולין ונתמנה לחבר ההנהגה הארצית של התנועה. בשנת 1935 עלה לארץ ישראל. לאחר עלייתו היה למפקד פלוגת הגיוס של בית"ר בראש פינה ולראש הנהגת בית"ר בארץ ישראל. כמו כן היה חבר מרכז התנועה הרוויזיוניסטית.לימים, ח"כ מטעם חרות.  נפטר מהתקף לב בשנת 1961, בגיל 54. הוא הובא למנוחות בבית הקברות בראש פינה, על-פי צוואתו, ליד קברו של שלמה בן-יוסף אשר היה עולה הגרדום הראשון מבני עירו, וחברו לפלוגת הגיוס של בית"ר בראש פינה.

[49] שמשון יוניצ'מן, "תל צור, נחלת ז'בוטינסקי",שמשון יוניצ'מן, תל אביב, תשכ"ב, עמ' 211.

[50] ישעיהו מחנאי, נחלת ז'בוטינסקי, תולדותיה של התיישבות בית"רית, הוצאת המרכז השיתופי להתיישבות של תנועת החרות-בית"ר, תשי"ב, עמ' 87.

[51] ראו תל צור, נחלת ז'בוטינסקי, עמ' 84 ימחנאי, עמ' 95

[52] מרדכי אולמרט, דרכי בדרך הרבים, אור עם, 1981, עמ' 99-100.

[53] התיישבות התנועה הלאומית, עמ' 46-47.

[54] התיישבות התנועה הלראומית, עמ' 52-53

[55] אמנון להב, "בנימינה – גולת הכותרת של הברון רוטשילד", בתוך: סיפורי ושבות, עמ' 26

[56] מדריך ישראל החדש, עמ' 200-202

[57] ח' בן ירוחם, ספר בית"ר, קורות ומבואות, רכך א'- מן העט, ירושלים-תל אביב, תשכ"ו, עמ' 128

[58] מינה גראור, ההתיישבות של התנועה הלאומית בשנים 1977-1939, , מכון ז'בוטינסקי, 1977, עמ' 17

[59] שם, עמ' 13

[60] ספר בית"ר,  עמ' 185-187. ראו גם: משה שטיין, ביום שירות, תל אביב , 1986, עמ' 30-31

[61] פרופ' יהודה לפידות, אתר "דעת".

[62] "פלוגות הגיוס של בית"ר – הנח"ל שבדרך למדינה", בארץ ישראל, מסק ' 134, דצמבר 1982

[63] יעקב מרקוביצקי, לקסיקון אצ"ל, הוצאת משרד הביטחון וברית חיילי האצ"ל, 2005

[64] יעקב מרקוביצקי, לקסיקון אצ"ל, הוצאת משרד הביטחון וברית חיילי האצ"ל, 2005.

[65] ראו באתר זה: העפלה

[66] "ישבנו וגם התיישבנו", בארץ ישראל, יוני, 1979.

[67] התיישבות של התנועה הלאומית, עמ' 50.

[68] דוד ניב, ארגון הצבאי הלאומי, חלק רביעי, המרד 1944-1946, מוסד קלוזנר, תל אביב, עמ' 168-170

[69] ראו בעניין זה: מאיר פעיל, פנחס יורמן,  מבחן התנועה הציונית 1931-1947, מרות ההנהגה המדינית, מול הפורשים, צ'ריקובר, תל אביב, עמ' 157

[70] דוד ניב, שם, שם.