ההתיישבות ב"הר כנרת"

הר כנרת

התיישבות קצרת ימים

כתבה: מאירה יעקבא.

מאמר זה קשור לטיול: אידיאולוגיות סביב הכנרת.

מבוא

      היכרותי הראשונה עם ההתיישבות בהר כנרת הייתה כאשר חקרתי את דרכה ואת יומנה של קבוצת "אחוה", לימים מייסדת קיבוץ שריד. קבוצה זו כתבה יומן קבוצתי שקטעים ממנו נגעו בתקופה הקצרה בה חיו ב"הר כנרת".[1] לאחרונה פנה אליי הד"ר גלעד חסקין בבקשה להעמיק את המחקר בנושא "הר כנרת" ואני נענית לו ברצון. בכוונתי לתת תשומת לב לתקופת ההתיישבות הראשונה במקום, 1920 – 1925) בה חיו בצוותא קבוצות חלוצים מן העלייה השלישית: קבוצת שיפיטובקה, קבוצת קרקוב, קבוצת קובנה, קבוצת וילנה וקבוצת אחוה. אתייחס לתקופת התארגנותן של קבוצות אלה בארצות מזרח אירופה, לאידיאולוגיה שלהן, לקליטתם בארץ ולמציאות הכלכלית והיומיומית אותה פגשו בארץ-ישראל. אתמקד בנושאים הבאים: המטרות שהציבו לעצמם המוסדות המיישבים שעסקו בפיתוח המקום, תנאי חייהם של החלוצים, המשק החקלאי שפותח במקום והקשיים שעמדו בפני המתיישבים [2] כן, אבדוק את הגורמים שמנעו את התפתחות המקום ועזיבת מתיישביו הראשונים. המקורות שעמדו לרשותי היו: מקורות ארכיוניים, עיתונות התקופה: דבר, הפועל הצעיר, הצפירה, זיכרונות המופיעים בספרי התקופה. ברצוני להודות לארכיונאית בתיה לשם מהארכיון הציוני, לספרני הספריות: האזורית באר טוביה והמכללה האקדמית אחוה. תודה מיוחדת שלוחה לעמירם אידלמן ולארכיונאית בתיה מארכיון קבוצת כנרת על עזרתם ועל מאור הפנים שהעניקו לי.

ראו קודם: רקע היסטורי: "עלייה השלישית" , מניעיה ומאפייניה: 

רכישת קרקעות בהר כנרת

רעיון ההתיישבות בהרי ארץ-ישראל נהגה על ידי עקיבא אטינגר, בתגובה לבקשת חלוצים שלו ארצה באניה רוסלן.[3] אטינגר הציע להם להתיישב באדמת דילב בהרי יהודה, שנרכשה על ידי הקרן הקיימת לישראל עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, אך הכשרתה נדחתה עקב המלחמה. וועדה מטעם ההסתדרות הציונית הציעה הוועדה לחסל את ההתיישבות בהר, אך ויכוחים קשים בינה לבין עקיבא אטינגר ומנחם אוסישקין הביאו להסכמה בדבר התיישבות 25 משפחות בדילב, לימים קרית ענבים (1920) והקמת יישוב נוסף בקלנדיה הוא מושב עטרות. (1922) [4] בעבודות הכשרת הקרקע בשני אזורים אלה הועסקו 200 איש שעבדו בסיקול, בדירוג, בסלילת כביש וייעור.

        קרקע נוספת באזור ההר הצפוני נרכשה על ידי חיים קלווריסקי-מרגלית, מי שעסק ברכישת קרקעות עבור המשרד הארצישראלי ובמימונה של חברת יק"א. קלווריסקי-מרגלית הגה תכנית נועזת לרכישת קרקעות בעמק הירדן מדרום לכנרת ובמורדות הגליל התחתון, ולשם כך, רכש ב 1905 12.000 דונם מאדמות השבט א-דלאיכה. [5]

קרקע בתולית וצמחיה טבעית בהר כנרת

אותה תקופה ב 1920 עלו גם חלוצי העלייה השלישית להכשרת הקרקע בהר כנרת. האתר שנקבע להכשרה ולהתיישבות מצוי בנקודת הציון 2020 / 2370 חצי קילומטר מדרום מערב לעין פוריה. [6] קרקע באזור זה מוקפת סלעי בזלת, בצבע חום כהה כתוצאה מבלייתם של סלעים בתנאי אקלים ים-תיכוני. לקרקע זו היו שתי מגבלות: עובייה המועט הקשה על חריש עמוק, (באמצעים שעמדו לרשות העובדים), אמנם היא התאימה גידול עצי פרי, אך ריבוי הסלעים והגושים הגדולים בתוך הקרקע, דרשו סיקול רב ועבודה מאומצת.

       הקרקע שנרכשה מכוסה הייתה בעצי ובשיחי שיזף השיח שיח בר קוצני, המוכר יותר בתקופה ההיא בשם העממי סדריה. [7] להכשרתה נדרשו עבודות סיקול סלעי הבזלת ועקירת שיחי השיזף. העבודה הייתה קשה ביותר לחלוצים שזה מקרוב באו וטרם הסתגלו לעבודה גופנית קשה, בפרט באקלימו המיוחד של עמק הירדן. כיום, לרגלי האתר שנקרא בעבר "הר כנרת", נמצאת יושבת קבוצת כנרת ועל רמתו קבוצת אלומות. במקום עובר הכביש מחוף הכנרת אל המושבה יבנאל ובסמוך לו אנדרטה בצורת אוהל לזכר מחנה האוהלים שהוקם בביתניה עילית על ידי חלוצי השומר הצעיר. [8]

 הכשרת הקרקע בהר כנרת

         עבודות הכשרת קרקע דומות לאלה שנעשו בהרי יהודה, נעשו גם בהר כנרת. המקום היה מדרון מכוסה באבנים והייתה כוונה להכשירו לענף מטעים ומשתלות להכנת שתילים לנטיעת יערות. [9] המתיישבים הראשונים ראו עצמם כחלוץ ההולך לפני המחנה, והיו "מוכנים לחרוש את האדמה, לעקור סלעים ולנטוע, ליבש ביצות ולהפכן לאדמה פוריה…" [10] מכיוון שלא לכל העולים נמצאה תעסוקה בעבודות הציבוריות של ממשלת המנדט שזמנן היה מוקצב, החליטה מפלגת "הפועל הצעיר" להפנות את העולים החדשים לאפיק חדש, החקלאות. המפלגה הקימה וועדה חקלאית בראשות יעקב אפטר, לוי אשכול (שקולניק), יוסף ויץ ואחרים, במטרה ל"זעזע את המוסדות ולהניעם למעשים – הכשרת העולים לחקלאות וליצירת נקודות קליטה עבורם". [11] חברי וועדה זו טיפלו ברכישת קרקעות ובתכנון התיישבות בעמק יזרעאל, בשרון, בעמק החולה ובנגב והקימו משתלות של עצי פרי ונוי, בבאר שבע ובחברון. הם נענו להצעת הקרן הקיימת לישראל להכשיר את הקרקע בהר כנרת במטרה ליעדה לנטיעת עצי פרי. עדיין לא דובר על התיישבות קבע במקום אלא על  נקודת הכשרה שנקראה תחילה "הר פוריה". ארגון מחנה העובדים נעשה "ללא תכנון מוקדם", וזאת במטרה להוציאם מבתי העולים ולשלחם לעבודה "מוקדם ככל האפשר".

לפנינו דין וחשבון שנכתב על ידי יעקב אפטר, יו"ר הוועדה החקלאית ב 12.11.1920. מסתבר, שהעבודה שנמסרה לפועלים הייתה בקבלנות, בהתאם לתפוקתם. (שטח שסוקל, בורות שמחפרו וכו'). לדעתו של הכותב, העבודה "מוכרחה להיות בקבלנות", הוא מונה את הצדדים השליליים בשיטה זו: ה"רצון להרוויח" אך לעומת זאת הצד החיובי שבה עשוי להביא לידי "התאמצות בעבודה". להערכתו הטיפול בעולים "צריך להיות מינמלי – פחות טיפול יפתח את האיניציאטיבה העצמית של העולה ותפחית את טענותיו למוסדות".[12] "צריך להמעיט בהלוואות ובעזרה וכמובן שמוכרחה להיות התאמצות לגבות את הסכומים שהעולה קיבל בהלוואה". (ימים יגידו אם שיטה זו כפי שננהגה בהר כנרת – אכן השיגה תוצאות). [13] ". הנחתו של אפטר הייתה שבמשך הזמן חלק מן העובדים יוכלו להישאר במקום להתיישבות קבע.

קבוצות העלייה השלישית שעלו להכשרת קרקע בהר כנרת

להר כנרת עלו ארבע קבוצות של עולי העלייה השלישית, חניכי "החלוץ": קבוצת שיפיטובקה, קבוצת וילנה, קבוצת קרקוב ומספר חברים מקבוצת אחוה. [14] למקום נשלחו שבעים וחמישה (יש אומרים שמונים) חברים משלוש קבוצות עיקריות: קבוצת קובנה, קבוצת שיפיטובקה וקבוצת וילנה. היו עוד קבוצות קטנות של יוצאי קרקוב, אושבנצ'ים, לבוב וקבוצת אחוה ששהתה במקום תקופה קצרה ביותר. 

קבוצת קרקוב:

קבוצת קרקוב הוקמה ב 1918. חבריה עברו הכשרה חקלאית ב"פינת השקט", חווה חקלאית ליד קרקוב. לאחר תלאות רבות הגיעו לצ'כיה ומשם לווינה, בה עברו תקופה של עוני ומחסור. לאחר שסודרו להם אשרות כניסה עלו ארצה באוניה קרנוליה. ב 20 לינואר 1920 הגיעו לנמל יפו שלושים וחמישה חברי הקבוצה. היו אלה ראשוני העולים של תנועת "השומר הצעיר". [15]

קבוצת וילנה

הקבוצה התארגנה במסגרת "החלוץ" בשנים 1919 – 1920. בשנת 1919 אורגנה הכשרה חקלאית בווילנה על ידי צעירים מקרב מפלגת "צעירי ציון", ארגוני הנוער הציוני, תלמידי הטכניון וכן צעירים שעבדו בחווה של חברת "עזרה על ידי עבודה". אמצעי הקיום בחווה היו דלים, והעבודה – קשה. בוגרי ההכשרה יועדו לעלות כחלוצים לארץ ישראל. לאחר כשנה עלו 28 צעירים וצעירות לארץ ישראל, הקבוצה ירדה בחוף יפו ב 10.8.1920. "כולנו בני עיר אחת, יוצאי תנועות נוער ציוניות וחברי "החלוץ" ומאחורינו שנות נעורים של חיי תנועה נמרצים ומלאי תוכן ב"צעירי ציון", ב"החלוץ ובהכשרה, שהייתה עוד באבה". [16] בנמל יפו קיבל את פני הקבוצה איש לשכת העלייה של "הפועל הצעיר". אמנם חלק מחברי הקבוצה,  נטו ל"צעירי ציון", אך עם בואם ארצה הסכימו להצטרף ל"הפועל הצעיר". [17] הקבוצה שהתה ביפו, ביקרה בנווה צדק ובראשון לציון. ארבעה ימים לאחר בואם לארץ, קרה אסון בקבוצה כאשר אחד החברים, צעיר בן 17 טבע בים ונקבר בבית הקברות בתל אביב. [18] מפלגת "הפועל הצעיר" המשיכה לטפל בקבוצת וילנה וצרפה אותם להסתדרות הפועלים החקלאים בטיפולו הישיר של יעקב אפטר, שעמד בראש "המרכז החקלאי".[19] אפטר הזמין את נציגי הקבוצה למשרדו והציע להם עבודות סיקול ובניית מדרגות בהרי מגדל ועקירת שיחי סדריות. נציגות הקבוצה יצאה לדרך ובתחנת הרכבת בחיפה חיכה להם מדריך להכשרת קרקע, שעלה שלושה חודשים לפניהם ורכש את ניסיונו בדילב. לאחר ארבעה ימי הרפתקאות הגיעה הקבוצה לנקודת ההכשרה שבהר כנרת, תחנת הקבע הראשונה שלהם בארץ.  לאחר תקופה קצרה הם המשיכו במסכת ארוכה של נדודים: עבודות חציבה כביש חיפה – ג'דה, עבודות נגרות במסגרת הצבא הבריטי ועבודות שונות בטבריה. רק ב 1923 הצטרפו לקבוצת כנרת שם מצאו את בית הקבע שלהם.  [20]

קבוצת קובנה

הקבוצות הראשונות של "החלוץ" בליטא התארגנו ב 1919. הארגון הראשון נוסד בקובנה על ידי חברי "צעירי ציון". הוועידה המייסדת של הסתדרות "החלוץ" בליטא התקיימה בספטמבר 1919 ונידונו בה בעיות הכשרתם החקלאית של  החברים בימי החורף והעלייה לארץ. התנועה בליטא נהנתה מאהדת הציבוריות כולה ללא השתייכות מפלגתית ונעזרה במוסדות האוטונומיה היהודית. תחילה פעלו בליטא שני מרכזים: בקובנה ובוילנה, שפעלו בשיתוף פעולה הדוק, אך לאחר שוילנה והאזור סופחו לפולין (אוקטובר 1920) נשאר המרכז בקובנה בלבד. [21] התנועה בקובנה ארגנה את הכשרתם של החלוצים הצעירים בעיקר בחקלאות בחוות שונות ליד קובנה.

קבוצת שיפיטובקה

חלוצי קבוצת שיפיטובקה באו מפלך ווהלין, אוקראינה. צעירי המקום התארגנו בתנועת "צעירי ציון", בתנועת "החלוץ" ובהגנת הקהילה בפרעות 1918- 1919. [22] הם היו פעילים בתנועת החלוץ והיו מביניהם שהשתתפו במועצה הראשונה שהתקיימה בחרקוב ב 15 – 18 בינואר 1918. במועצה זו התקבלו החלטות על מהות התנועה, תפקידיה וחובות החברים[23] הם לא היו בודדים משום שבאותה תקופה, אמצע 1920, חלה התעוררות רבה במחנה החלוצי ברוסיה ובאוקראינה. בפרט כאשר באמצע 1920 הגיעה הידיעה על "הגנת הגבורה של תל-חי ועל מותו של טרומפלדור. כתוצאה מכך, התפרצו מאות חלוצים והבקיעו דרכי-עליה, גבולות סגורים, מערכות קרב נטושות, מלחמת אזרחים בוערת, פגעים ופורענויות בדרכים – מי ישעה אליהן ומי ישתעה?" [24] 

קבוצת אחוה:

קבוצת אחוה הייתה הקבוצה השיתופית הראשונה והמגשימה בתנועת "החלוץ" בליטא, נוסדה בעיר קובנה ב 1919. עוד בטרם עלותם הם החלו חברי הקבוצה לכתוב יומן קבוצתי בד' בחשוון תרפ"א, (1920) עד אוגוסט 1927 לאחר עלותם להתיישבות בקיבוץ שריד. [25] היומן משמש מקור היסטורי ממדרגה ראשונה להיכרות עם אנשי הקבוצה, מאווייהם ואורחות חייהם. עם עלותם ארצה בקיץ 1920, הציעה להם מפלגת "אחדות העבודה" להתיישב בהר הכרמל, אך מפלגת "הפועל הצעיר" באמצעות יוסף ברץ, איש דגניה, הציעו להם להתיישב באזור חלוצי יותר ב"הר כנרת". הקבוצה בחרה בדרך החלוצית ובשלהי 1920 הגיעה לתקופה קצרה ל"הר כנרת". אך בראשית 1921, לאחר דיונים והתלבטויות, החליטה הקבוצה על המשך דרכה בגדוד העבודה. חבריה עזבו את "הר כנרת", והצטרפו לגדוד העבודה, ששהה אותה עת במחנהו במגדל. [26] על החוויות של קבוצת אחוה מימיה הראשונים ב"הר כנרת" כותב שמחה דולינסקי:

ביום ראשון קבלנו מדריכים ללוות אותנו בצעדינו הראשונים. אלה היו כרמלי שגם הוא היה ממושבות חרסון ברוסיה ובתו של א.ד.גורדון רווקה בת שלושים וחמש. הם היו צריכים ללמד אותנו איך לעקור את הסדריות שהיו שיחים סבוכים בעלי שורשים עמוקים ואיך לארגן את חיי היום יום בקבוצתנו. אל הקבוצה שלנו נוספו שתי חברות מגליציה, שושנה ומלכה מקבוצת וילנה. על ההר הקמנו צריפים מכוסים בד, חדר אוכל ואוהלי מגורים. את  הסדריות היה קשה לעקור ולעתים הסתתרו בין השורשים נחשים ועקרבים.  [27] 

המסקנות המתבקשות מהרקע החברתי אידיאולוגי של קבוצות אלה הוא שלפנינו קבוצות עולים המוכנים להתמסר לבניין הארץ, כפי שנוסח ב"יסודות החלוץ": "ליצור את צבא-העבודה הראשון בארץ-ישראל". [28]

שלבים בהתפתחות היישוב

א.    תוכניות לעתיד המקום

מקום הכשרת הקרקע ומחנה העובדים נקבע בצלע ההר בין כנרת ופוריה. [29] תחילה לא היו בידי הוועד החקלאי של הפועל הצעיר והמרכז החקלאי כל תוכניות להקמת יישוב קבע במקום. גם העובדים ידעו שמטרת בואם למקום היא הכשרת הקרקע, אך הם חשבו שעם תום ההכשרה תינתן להם הזדמנות להתיישבות קבע במקום. לימים, כותב על כך שלמה כנרתי, איש קבוצת וילנה:

נמסר לנו: מפסיקים את העבודה כאן (סיקול בהרי מגדל עקב ביטול תוכניות) ועוברים להכשרת קרקע בהר כנרת. בכל הארץ אושרו רק שני מקומות להכשרת קרקע וייעור – בדילב שבהרי יהודה ובהר כנרת. שיחק לנו איפוא המזל ונפל בחלקנו מקום זה, שבו שטחי קרקע נרחבים ויש סיכויים להתיישבות קבע כתום הכשרתם. סיכויים אלה כבשו את לבנו…[30] 

נראה, שעבודות הכשרת הקרקע נועדו לפתור את בעיית האבטלה של עולי העלייה השלישית, אך למרות הרצון העז להתיישבות קבע, טרם הבטיחו המוסדות  למכשירי הקרקע, לתכנן ולסייע בידם להקים יישוב של קבע.

      ב. צעדים ראשונים

מיד עם הגעתם למקום, החלו הפועלים בהכשרתו למגוריהם. הוקמו שם שני אוהלים גדולים למגורים, חדר אוכל ומטבח, מחסן מצרכים וכלים ובית חולים ממחצלות מסומרות על מסגרות עץ. העבודה העיקרית במקום הייתה עקירת עצי השיזף, הסדריות, שהיו בעלי שורשים חזקים שהיקשו את עקירתם.

דין וחשבון על הימים הראשונים ב"הר כנרת" נשלח על ידי א. כרמלי לוועדה החקלאית של "הפועל הצעיר" בו עולים הנושאים הבאים:

א.      עליית קבוצת העובדים הראשונה הייתה בא' באלול תר"פ (1920)

ב.      לא נעשתה כל הכשרה והכנת השטח הקוצני למגורים ולעבודה.

ג.       המזון בושל על גבי אבנים, כשחומר הבערה היה הקוצים שבמקום. לא היה כל אמצעי לאפיית לחם. את הלחם הביאו העובדים מטבריה "והוא עולה ביוקר ומגיע לא בזמן נחוץ".

ד.      לא הוכן כל מקום לינה, אמנם הובאו אוהלים גדולים, אך ללא יתדות והוקמו בחוסר מיומנות.

ה.      למקום לא הובאו תחילה כלי עבודה והאנשים עסקו בסיקול השטח.

ו.       במקום לא היו די מי שתייה ועל העובדים היה לקנותם ולהובילם בכוחות עצמם.[31]

המסקנות המתקבלות מדין וחשבון זה:

א.     שכר העובדים לא יכול היה לספק את צורכיהם מאחר והיה עליהם לשכור בהמת עבודה למשך של שלושה חודשים על מנת להוביל את מימיהם ואת לחמם.

ב.     לא היו בידיהם כלי עבודה לעבודה יצרנית, (בשכר) וזמן יקר בוזבז להקמת המחנה המגורים בשל חוסר ידע וציוד. גורם שהביא לקשיי הסתגלות לתנאי החיים בארץ ולגירעונות בשכרם.

ומוסיף שלמה כנרתי:

          עכשיו הזמן הכי קשה בנוגע לאקלים ולבריאות בגליל. האנשים סובלים מקדחת וממחלות קיבה. לרגלי החום הגדול מרבים לשתות הרבה מים והמים משפיעים לרע והאנשים נחלשים וזה משפיע על המצב החומרי של העולה החדש. בשנים שלושה החודשים הראשונים אין העולה מכסה על פי רוב את הוצאותיו. בטרם שנכנסים לעבודה, בטרם שמסתגלים להטמפו של העבודה, עד שהאבעבועות על כפות הידיים מעלות ארוכה ומתקשות. כל אלה חבלי עבודה קשים שהעולה החדש מוכרח לעבור אותם ולהתגבר.[32]

התמונה המתקבלת היא שלא הוכנה תשתית למחנה העובדים. להלן הבעיות, המופיעות כלשונן, המועלות בכתבה:

1. המטבח שמסדרים בשביל הקבוצות החדשות תולה על בלימה.
2. מצב כלכלי גרוע, מתקיימים על גמילות חסדים וקניה באשראי אצל חנוונים המעלים את המחיר ומקבלים את הפרודוקטים היותר גרועים.
3. נותני העבודה אינם מעוניינים בעליה ואינם דואגים לפועלים שימצאו סיפוק בעבודה שיאהבו אותה ויתקשרו אליה.
4. תברואה: המוסד הראשי צריך לדאוג ולהזמין לארץ כמות גדולה של מוסקטרים (כילות בלשון ימינו) תנאי הכרחי מפני הקדחת. התוצאה, יתושים אינם נותנים לעובד היגע לישון במנוחה… מחליש את הגוף ועושה אותו מסוגל לכל מיני מחלות.

חיי חברה, ניצנים לחיי שיתוף ויחסים עם ההתיישבות הותיקה

הקבוצות בחרו לעצמן וועד שכלל את נציגיהן. תפקידיו היו בתחום הכלכלה, בית החולים, תברואה וביטחון. במקום היו קבוצות ששמו להן למטרה לחיות חיי שיתוף בארץ-ישראל ולא הייתה להן בעיה כיצד להתחלק ביניהם בשכר העבודה, אך היו גם אחרים שדאגו להכנסתם האישית. היות שהתפוקה לא הייתה שווה החברים לא ידעו כיצד לחלקה ביניהם. קבוצת וילנה עבדה ושהתה בהר כנרת ארבעה חודשים בלבד, אך למרות התקופה הקצרה, מגדירה שלמה כנרתי, מראשוני חבריה,  כ"כור היתוך לגיבוש אורחות חיים, מושגים וערכי תנועה ומוסר". [33] השכנות לדגניה וכנרת הביאה את העולים החדשים להתבוננות סביבם, להכיר את הארץ ו"שיטות החיים והעבודה השונות". וותיקי העלייה השנייה מסביבה: יוסף ברץ, שלמה לבקוביץ (לביא) וא.ד. גורדון במיוחד, "הטביע חותמו על הלך מחשבתנו ועל שיחותינו". וכך, כחודש לאחר שהגיעו האנשים להר, התפרקו כל המחיצות והחברים החלו לנהל חיי שיתוף שהתבטאו "ברגשי רעות גדולה", בטיפול בחברים חולים, בעזרה הדדית ובתיקון בגדיהם הקרועים של החברים. [34] קרה, שהחברים חשו תחושת נחיתות כלפי ותיקי ההתיישבות בדגניה: "לעיתים הייתי מהרהר: למה זה יצא לדגניה שם של קבוצה מבוססת וקבוצת הר כנרת כ"יחפנים רעבים ללחם"? מסתבר שבמציאות לא כך היה הדבר, תחילה התקבלו אנשי "הר כנרת" בכבוד על.  החנווני מטבריה, מכיוון שהיה בידיהם צ'ק חתום בידי הקרן הקיימת, ואילו אנשי דגניה היו עומדים "בראשים מושפלים" מכיוון שהיו בעלי חוב. [35]

תקוות להתיישבות קבע

מספר חודשים מיום הקמת נקודת ההכשרה, אלול תר"פ (1920), נותרו במקום חמישים חברים בעיקר מקבוצות וילנה ושיפיטובקה. בדצמבר 1920, הגיע למקום בא-כוח המרכז החקלאי ובפיו בשורה, בה נמסר לחברים שהמוסדות המיישבים החליטו להקים ב"הר כנרת" "התנחלות קבע". תחילה הייתה השמחה גדולה, אך עד מהרה היא נמהלה בעצב כבד, הקרן הקיימת החליטה שאין "תנאי המקום מאפשרים קיום למספר גדול כל כך של מתיישבים" ועל קבוצת חברים אחת יהיה לעזוב את המקום. בכדי להחליט איזו קבוצה תישאר במקום, נערכה הגרלה ולאכזבתם של חברי קבוצת וילנה, זכתה בגורל קבוצת שיפיטובקה.  כותב שלמה כנרתי:

זכתה קבוצת שפטובקה, ועל קבוצת וילנה ירד אבל כבד. קשורים היינו מאוד לפינת חמד זאת הצופה יומם ולילה אל תכול הכנרת ואל הרי הגולן והחרמון. שעשענו נפשנו בתקווה, כי בשכנות למניחי היסודות להתיישבות הקבוצתית – דגניה וכנרת – נתיישב גם אנחנו. והנה נגוז הכול כחלום. שלושת הימים האחרונים התהלכנו בהר כחולמים וכהלומים. קשה הייתה הפרידה. בידיים רפות קיפלנו אוהלינו, ארזנו חפצינו…[36]

ביום האחרון של שנת 1920 הגיעה קבוצת וילנה לתחנת הרכבת בצמח, אך מאז נכונו להם עוד שלוש שנות נדודים עד הגעתם לישיבת קבע בקבוצת כנרת.

חיי יום יום בהר כנרת: מגורי חברים ומבני המשק

למרות ההבטחה להקמת יישוב של קבע, המשיך היישוב להתקיים כמחנה מעבר. במשך השנתיים הראשונות התגוררו החברים באוהלים, לא ניבנו מבנים יציבים יותר ואפילו לא צריפים. מעיד על כך מכתבם של אליעזר מילרוד וי. מוצ'ניק מיום ל' בתשרי תרפ"ב (1922), המופנה "להנהלה המחלקה החקלאית ע"י ועה"צ". [37] המכתב נכתב בתחילת החורף השלישי לשהות הקבוצה במקום כאשר המתיישבים היו מופקרים לפגעי מזג האוויר:

         עד עכשיו היינו בפחד לקראת הגשמים והלילה כבר היינו בתוך זה. ירד גשם וגרם לנו להפסד ע"י זה שהכל פתוח בלי גג. כמובן הרבה דברים כמו צורכי אוכל, תבן, שקדים נתקלקלו ועליכם לקחת בחשבון שמחוץ להפסד כספי גם אנשים נמצאים כמעט בחוץ שע"י זה יכול להיות הפסד יותר גדול. אנו דורשים תשומת לבכם מבלי לדחות לימים או לשבועות תומ"י (תיכף ומיד) להודיענו ע"ד (על דבר) המצאת צריפים בשבילנו מפני כמובן ע"ד בנינים תומ"י אין מה לדבר. אז צריכים לע"ע (לעת עתה) איזה שהוא מחסה זמני. אנו חושבים שהצריפים ישמשו אח"כ מ"כ (מעלת כבודו) בתור חומרי בנין.  

הכותבים מתלוננים על הבטחות שלא קוימו, מצד ה' שטרן, "אבל יש לו הרבה עניינים ולא יכול לשים לב ולנו אין אפשרות לחכות עד שימצא לו הזמן ידי הדרוש לזה". הם מבקשים המצאת מכתב המאשר את אספקת הצריפים בכדי שיוכלו בעצמם לדאוג לאספקתם

 מעמדן של החברות, הקמתן של משפחות ראשונות

במחצית השנייה של שנת תרפ"ב (1922) חיו ב"הר כנרת" 17 גברים ו 6 נשים.[38] החברות עבדו בעבודות המסורתיות לנשים, הופקדו על בריאות החברים ועל עבודת המטבח. העבודה במטבח הייתה קשה, העובדות היו חדשות בארץ  ולא הכירו את המצרכים שהועמדו לרשותן. היו אלה בחורות צעירות שטרם התנסו בבישול ובעבודות בית, בפרט לציבור גדול של אנשים. "החברות שעבדו במטבח נאלצו לגייס את כל ידיעתן בתורת הבישול מבית-אמא כדי להכין ארוחה שיהיה בה להשביע עובדים עבודת-כפיים קשה". [39] המצרכים, כולל לחם, סופקו על ידי בעל מכולת מטבריה וירקות והובאו למקום על ידי רוכלים ערבים. גם הציוד שעמד לרשותן היה רחוק מלהשביע רצון. תחילה הן השתמשו בנפט כחומר בערה, ולאחר מכן שימשו הסדריות שנעקרו והתייבשו והיו לחומר בערה טוב. בקבוצת וילנה שותפו הנשים גם בעבודות הכשרת הקרקע. הם התחלקו לקבוצות בנות שלושה חברים: שני בחורים וחברה אחת. אחד הבחורים היה חופר סביב העץ, החברה הייתה מפנה את רגבי העפר והאבנים והחבר השלישי היה מקצץ את השורשים, שהיו בדרך כלל עבים ועמוקים. המלאכה הייתה קשה ביותר.  הוצאות הכלכלה היו על חשבון הבחורים העובדים. לפי עדותו של שלמה כנרתי, הכנסותיה של קבוצת וילנה עלו על הוצאותיה, והרווח המועט שנותר הועמד לרשות החברים בצורת תלושי קנייה שהופנו למשביר המרכזי בטבריה. [40] לאחר שהובטח על ידי המוסדות המיישבים שהמקום עתיד להיות יישוב של קבע, הוחל בהקמת משפחות במקום. מספר זוגות נישאו במקום ובורכו מעל דפי "הפועל הצעיר 22.6.1923 לדוגמא: מרים דן ויצחק ניב, חוה סטימצקי ואליעזר מילרוד, חנה קצקה ויצחק מוצ'ניק. נוסח הברכה: במרץ ובהצלחה תמשיכו עבודתכם ביצירת הר כנרת. במקום נולדו גם שלושה תינוקות. [41]

בריאות וחולי

מלחמת העולם הראשונה הביאה עמה שורה של מפגעים לתושבי ארץ-ישראל, ביניהם: גירושים מן הארץ, רדיפות ונגישות, רעב, מחלות, פגעי טבע ועוד. עם תום המלחמה והכיבוש הבריטי, היה צורך דחוף בשיקום מצב הבריאות של התושבים שחלו במחלות שונות כגון קדחת, טיפוס ומחלות אחרות ,שהפילו חללים רבים. גם הרעב ששרר אז בארץ הביא להחלשת חלקי אוכלוסייה רחבים. לפיכך, עם תום המלחמה, נרתמה "הקבוצה המדיצינית של ציוני אמריקה" (קעמצ"א).  לעזרת תושביה היהודים של ארץ-ישראל. הייתה זו משלחת שמנתה 44 רופאים, חובשים ואחיות, שהגיעה ב 1918, והקימה בתי חולים מרפאות ומעבדות. [42] אחד ממרכזי הפעולה של משלחת זו היה בעיר טבריה, עליה נמנו רופא רוקח וחובש, שגם פעלו במושבה כנרת, בקבוצת כנרת וב"הר כנרת". [43]

עדות למפעלה מוצאים במכתב שנשלח על ידי קופת חולים הכללית שקבלה על עצמה את הטיפול במתיישבי "הר כנרת" ומופנה לממשלת המנדט. במכתב מובעת תלונה על הממשלה שלא עמדה בהבטחתה ולא סיפקה את הכינין הפרופילקטי המיועד למתיישבי הר כנרת בכסלו תרפ"ג (1922) [44]  זוהי עדות למציאות נגיפי קדחת בסביבה. כן מתלוננת הקופה על אי תשלום החוב החודשי בסך 1275 גרוש מצרי שלא שולמו על ידי "הר כנרת" מיום 24 במאי 1921. [45]

המחלות הראשונות שעברו על חברי הקבוצה היו קדחת ומחלות קיבה, נוספו לכך מפגעים סביבתיים מתנאי עבודה קשים. הטיפול הראשון בחולים נעשה על ידי שתי חובשות מקבוצת שיפיטובקה שלמדו את מקצוען עוד לפני עלותן ארצה. עזרה רפואית נוספת הוגשה על ידי החובש יעקב חפץ מהמושבה כנרת. במקום היה "חדר חולים", אך לא היו בו תנאים יסודיים לשמירה על הבריאות. לא הייתה מרפאה מסודרת ולא ביקור קבוע ושגרתי של רופא. [46] לפי עדותו של שמחה דולניסקי, איש קבוצת אחוה, סכנה נוספת הייתה עקיצת עקרבים ובפרט של זה הצהוב העלולה להביא לידי מוות. קרה, שאחד החברים נעקץ והצליח להינצל הודות לרוקח המנוסה מהמושבה כנרת. לתקופה קצרה גם עמד לרשות חברי הקבוצה הד"ר אביגדורי, מקבוצת אחוה, אך הוא עזב לאחר זמן קצר עם חברי קבוצתו.  [47] 

התאבדות ומוות

עדות להתאבדותו של חבר קבוצת קרקוב מוצאים אנו ביומנה הקבוצתי של קבוצת אחוה. ביום ה' בטבת תרפ"א (1921) נכתבו הדברים הבאים על ידי החבר צבי:  [48]

ידיעה מחרידה קבלנו בערב אחד על הר כנרת אבד חבר אחד את עצמו לדעת. לא ידענו בשום אופן מי זה. שמענו רק שאחד הקרקואים. למחרת נפגשנו אני ושמחה שהלכנו לטבריה לרפאות שיניים עם חברים מההר. הם נראו מהממשלה לשם חקירה ודרישה ע"ד (על דבר) המקרה הזה. ומהם נודע לנו פרטי הדבר. זה היה הפולני החדש שבא לא מכבר אלינו. המעשה כך היה. הוא היה שומר. ב 11 בלילה שמעו החברים שלא ישנו עדין יריה וצעקה שמע ישראל. הם יצאו מהאוהל ומצאוהו מתבוסס בדמו. מרים יצאה מהאוהל וראתה אותו ונפלה תכף אחורנית מבלי דבר דבר. רצו 3 להביא את הרופא. בא חפץ. הוא עוד חי כחצי שעה. דבר לא הרבה. שאלו אותו אם עשה מה שעשה במזיד הוא שתק. בקש פעמים אחדות שיניחו אותו מצד אחד על השני. אמר שהוא מרגיש שהוא מתעלף. דבריו האחרונים היו: אל תכעסו עלי.

למחרת קברו אותו למטה בכנרת.

יהי זכרו צרור בצרור החיים.[49]

        ההתאבדות בהר כנרת לא הייתה היחידה בתקופה זו. בבית הקברות של קבוצת כנרת טמונים 7 אנשים שלקחו את נפשם בכפם. הגורמים היו מצוקה, בדידות אכזבה עצמית. עדות למצוקה הנוראה בה שרויים חלק מן החברים מוצאים אנו בדברי עליזה שידלובסקי בכנס שנערך במלאות שלושים למותו של ברל כצנלסון, ב 12 באוגוסט 1944: (ראו נספח מס' 1)

מוות נוסף היה של ישראל בן יהושע לרנר:

בל"ג בעומר תרפ"ג, מת ישראל לרנר מעקיצת זבוב ארסי. הוא נקבר במקום ולזכרו הוקמה מצבה בודדת. [50] 

התפתחות המשק והיישוב 

על התפתחות המשק והיישוב במלאות שנתיים לקיומו, מעידה רשימת מלאי או כפי שנוסחה בימים ההם:  "רשימה של האינונטר לסוף תרפ"ב".

הרשימה מכילה סעיפים רבים, להלן כמה מהם:

בנינים: צריף, בית הכבוד לולים וחצר עופות.

אוהלים: 2 אוהלים אברמוביץ, אוהל מחיפה, 4 אוהלים (לא ברור מקורם), 5 אוהלים מההנהלה הציונית חיפה.

בעלי חיים: בהמות עבודה: פרד הודי, פרד זריז, 2 פרדות ציפורה ולבנה.  בהמות מחלבה: 4 פרות מיוחסת עדינה ושקטה עם עגל גיבור. עופות: 116 תרנגולות ותרנגולים, 12 זוגות יונים, 2 אווזות 5 ברווזות.

מכונות וכלי עבודה: עגלה, מחרשה, משדדה, רתמות ועוד.

כלי בית ומטבח: סירים, מחבתות, צלחות, מזלגות, כפות, קומקומים, סירים ועוד. מכונת תפירה, פרימוס, שולחנות, ספסלים, קרש כביסה, גיגית לכביסה גדולה, גיגית לאפיה, מכונת בשר, כף ומברשת לנקות שולחן, מנורה גדולה.

ספרים: ארון לספרים, חומש, יהושע, שופטים, מלכים א' וב'.

כלים קטנים לעבודה: גרזנים, חרמש, מרצע, מעדרים, מפסלת, פנס, מזמרה, אתים, פטישים, אבן משחזת, קלשון ועוד.

ציוד חקלאי: מכונת דישה, מחרשה ערבית, מעדרים, חבלים לסימון הגפנים, מקל לשוט.  [51]

כל רשימות המלאי מסודרות לפי סעיפים ומכילות טבלאות מחירים: מחיר בראשית השנה, מחיר כיום. כפי שנוכחים אנו מהרשימה לעיל, קיימת ירידה לפרטים הקטנים ביתר. מה שמראה על מגמת יציבות וניסיון להקים במקום יישוב שיתופי בעל צביון של יישוב קבע.

בסוף תרפ"ג (1923) היו בהר כנרת

11 גברים.

6 נשים

בסוף תרפ"ד (1924)

19 גברים

9 נשים

1 ילד [52] לימים נולדו עוד 2 ילדים. שמותיהם: אבנר, מרדכי ומיכה

השטח המעובד:

 150 דונם פלחה

90 דונם שקדים וזיתים

70 דונם גפנים

150 דונם ייעור

30 דונם ירקות

לא נמסר על גידול בעלי חיים ומספוא.

במקום הושקעו 3775 לי"מ

מצוקת המים

הבעיה המרכזית בחיי הקבע של היישוב החדש, הייתה בעיית המים. הייתה זו בעיה קיומית שעתידה לקבוע את גודל היישוב, המשק החקלאי עתיד ההתיישבות במקום. המחסור במים הורגש כבר מן היום הראשון לבואן של הקבוצות למקום, חסרו מים  לאדם, לחי ולצומח. כותב שמחה דולינסקי איש קבוצת אחוה:

 ניקינו את המעין והתברר שמימיו מועטים ויספיקו רק לשתיה ובישול. קבלנו מיוסף ברץ שתי פרדות, עגלה וחביות. קבלתי על עצמי לרדת כל יום לכנרת ולהביא מים כיוון שידעתי לנהוג בפרדות. [53]

עדות נוספת לקשיי היישוב בנושא המים מוצאים אנו בכתבות שהופיעו ב"הפועל צעיר" בשנים 1921 – 1922. ב"סקירה על משקי הפועלים" מיום 30 בספטמבר 1921, (כשנה לאחר העלייה להתיישבות במקום), כותב א. אפטר: "השאלה החמורה ביותר היא שאלת המים. יש מעיין שאינו מספיק. ההנחה שאספקת המים תעלה לסכום של 2000 – 2.500 ל"מ. (לירות מצריות). במקור נוסף בעיתון זה מיום 12 בינואר 1922, נכתב: "במקום מעיין המניב 8 חודשים בשנה, יש צורך בתקציב של 1.000 ל"מ לאספקת המים. טרם נעשה תכנון".

מוסיף וכותב י. מוצ'ניק, ממתיישבי המקום, ב"הפועל הצעיר" ביום 18 במאי 1923:

        אין די מים לצורכי החברים ולעיבוד השטחים, המים מובלים בעגלה מן הכנרת ואינם מכסים את הוצאות הובלתם. "חייבים סידור מינימאלי למים. ההצעה, בור המאגר בתוכו מי גשמים, מרוחק 500 מטר מהמקום", הבעיה בפתרון זה שהבדואים יושבי הסביבה משתמשים ומתרחצים במים אלה. מכאן שיש לפתח את "הבור והורדת המים לשטחים בגרוויטציה". הדבר אפשרי מכיוון שהבור בגובה של 10 מהשטחים ובשל כך יש לרכוש צינורות להעברת המים.

ניסיונות לפתרון בעיית המים

סקר מקצועי על מצב המים במקום ותכנון מעשי לפתרון הבעיה הוגש למחלקה להתיישבות של ההנהלה הציונית ביום כ' בתמוז תרפ"ג (4.7.1923) על ידי המהנדס א. סיניבר.

הסקר מתייחס לארבעה נושאים עיקריים:

א.     מעיינות בסביבת היישוב:

בדיקת שלושת המעיינות הנמצאים בסביבה הביאו לממצאים הבאים:

1. המעיין הראשון מצוי במרחק של 500 מטר וב 11 מטר גובה מהמושבה כנרת. מעיין זה מאפשר אספקת מים בעונת החורף בלבד.

1. 2.  שני מעיינות נוספים סמוכים למושבה כנרת שמימיהם מנוצלים על ידי תושבי המושבה.

המהנדס סיניבר מצא שבסביבתם של מעיינות אלה נמצאו "רפש אפור מעורב באבני בזלת ורטיבות בסביבה… נתנה לנו האפשרות לדון שבעומקה נמצאים מים אבל במידה בלתי ידועה" [54]

ב.     הצעות מעשיות לפתרון בעיית המים

1. חפירת תעלות עמוקות המאחדות את מימיהם של שלושת המעיינות. התעלות צריכות להיות מכוסות בכדי לשמור על ניקיונם של המים.

1. 2.  בניית בריכה גדולה או בריכות קטנות לאיסוף המים בחורף "ושזה ישמש למחסן המים המאוספים בחורף לצורכי הקיץ". [55]
2. 3.  "הערכת התקציב לסדור האינסטלציה שם הר כנרת". הערכה זו  נערכה בהתאם למטבע הרשמי של ממשלת ארץ-ישראל שהיה נהוג בארץ בשנים 1918 – 1927, הגרוש המצרי. (100 גרוש מצרי היו שווים ללירה מצרית, שהייתה שווה ללירה סטרלינג הבריטית).  [56]

להלן תמחור ההצעה:

א.     חפירת התעלות בין שלושת המעיינות     6450 ג"מ

ב.     העברת הצינורות מהתעלות לברכה        17000 ג"מ

ג.      ברכה 10 מטר מעוקב                            4500  ג"מ

10% הוצאות בלתי נראות מראש                   2795  ג"מ

ס"ה                                                                         30745 ג"מ

בתקופה זו 100 גרוש מצרי היו שווים ללירה סטרלינג אחת. אם מחשבים את ערכה של לירה סטרלינג אז והיום, כולל התייקרויות, הסכום המוצע לפתרון בעיית המים עומד על כ 600.000 ₪. [57]

4. הערכת כמויות המים הנדרשות לשימושם של 50 איש, 30 בהמות גדולות ו 50 בהמות קטנות עומדת בימי החורף על 3.200 ליטר ליום. בימי הקיץ יש להוסיף עליהם עוד 576 ליטר ליום.

לדאבוננו, אין בידינו תשובה על הצעה זו מצד מהמוסדות המיישבים. אך ממקור נוסף ידוע לנו כי המהנדס סיניבר בלווייתו של אליעזר מילרוד איש המקום, ניסו למצוא פתרון לבעיית המים פעם נוספת. פרטיו של ביקור זה נשלחו למוסדות בב' לחודש אב תרפ"ג (16.7.1923) ממנו עולים הפרטים הבאים:

א.     במעיין הראשון היו מעט מים, השני היה רטוב והשלישי יבש.

ב.     נעשתה חפירת ניסיון במעיין השלישי בעומק של 2 מטרים ובמקום נמצא טיט יבש. המסקנה שנתקבלה היא: "אין שום סיכוי שימצאו מים בתוכה".

ג.      המהנדס חוזר בו מהתכנון הקודם, (איסוף מי שלושת המעיינות), והציע להתרכז בעבודה במעיין הראשון. לנקות את כל סביבתו תחילה ולאחר מכן לחפור תעלה עמוקה שתוביל את מימיו לבור נמוך בו יאגרו המים.

ד.     בשלב שני יש לסתום את פי המעיין הראשון באבנים גדולות ובחצץ, ככדי למנוע שימוש במימיו על ידי זרים.[58]

המסקנות המתקבלות ממסמכים אלה הן:

א.     תוכניתו של המהנדס סיניבר לא התקבלה על ידי המחלקה להתיישבות של ההנהלה הציונית, מכאן שבעיית המים טרם מצאה את פתרונה.

ב.     המוסדות המיישבים עדיין לא החליטו על עתידו של היישוב ולכן לא נעשו במקום השקעות כספיות לפתרון בעיית המים.

שלוש שנים לאחר העלייה להתיישבות לא נפתרה בעיית המים  ועתידו של היישוב היה לוט בערפל.

  דין וחשבון ראשון מאת יוסף וייץ

בתאריך ה' באייר תרפ"ג (1923) ביקר במקום יוסף וייץ, מראשי הקרן הקיימת לישראל ומי שהיה מפקח הטעם "וועד הצירים" על ההתיישבות בגליל התחתון. במכתבו הוא מתייחס לנושאים כלכליים וחברתיים.[59]

א.     הקבוצה המיישבת:

הקבוצה מראה התאמצות יוצאת מן הכלל בעבודתם ובהפרחת הר כנרת השומם. על מה שנוצר לעת עתה מעיד שבעמל לא רב אפשר להחיות את רוב השטח השומם שיחיה ויפרנס את העובדים… הקבוצה הזאת קשורה למקום הזה ורואה בו את עתידה, עתה, בראותם את הצלחתם בנטיעתם, ממלאם המרץ להמשיך הלאה ביתר שאת ביחוד בענף המטע… אכן תקוות קבוצה לא תכזב.

ב.     ענפי המשק:

ברץ מתייחס למטעים ולכרם, לנטיעות שנעשו שנה קודם לכן ולאלה הצעירות. הוא מצא שנעשו "שגיאות בזמירות" אך הכרם "התפתח באופן מרהיב עין" וגם קליטת הגפנים בכרם החדש "יפה מאוד". כן נשתלו שתילי צבר ללא קוצים, והוא מציע להוסיף עצי פרי אחרים: תאנים, זיתים, חרובים ומשמשים.

ג.      קרקע והכשרתה:

ברץ קובע שיש להכשיר קרקע נוספת לנטיעת המטעים. לדעתו, מכיוון שהקרקע שייכת לקרן הקיימת לישראל מתפקידה להקציב את הסכומים הנדרשים להכשרתה. להערכתו, עבודת הכשרה יכולה להיעשות על  ידי שבעה מחברי הקבוצה במשך חודשיים וחצי, "אם יוכלו להשיג את הכסף המינימלי הדרוש לקיומם, היינו 4 לי"מ (לירות מצריות) לחודש, ולא יהיו אנוסים ללכת לחפש עבודה במקום אחר". כמו כן עבודת החברים לא תפתור את בעיית הכשרת הקרקע לקראת הנטיעות המתוכננות, ולכן: ”כדאי לבוא בדברים עם מחלקת העבודה של ההנהלה הציונית, שתסדר שם קבוצה של 15 – 20 פועלים מחוסרי עבודה שיעבדו שם בערך 4 חודשים".

לסיכום: "השאלות האלה דורשות את פתרון מיד ואין לדחותן"

ניסיונות לפתרון בעיות החברה והכלכלה בהר כנרת

      נראה שבעיות המשק והחברה לא מצאו את פתרונן וכשנה לאחר ביקורו של יוסף וויץ נערך ביקור נוסף על ידי "וועדת התוכניות" של מחלקת ההתיישבות של ההנהלה הציונית בתאריך  27.6.1924. על חברי הוועדה נמנו עקיבא אטינגר, חיים ארלוזורוב, יוסף ברץ, יצחק וילקנסקי ואברהם-משה קולר. על וועדה זו הוטל לבדוק את מצבם של המשקים הקיימים ולעבד תוכניות לביסוסם. [60] חברי וועדה זו היו מומחים בתחומי הכלכלה והחקלאות ומתפקידה היה לבדוק את מצב היישוב [61] ולגבש רעיונות מעשיים ולקבוע אמצעים כספיים שנדרשו למימושם. [62] הוועדה דנה בעתידו של המקום תוך בדיקת כל ההיבטים הקיימים: קרקע חקלאית, אפשרויות קיום למתיישביו בהווה ולמשפחות העתידיות. [63]  הדיונים נערכו בשיתוף פעולה עם חברי הקבוצה.

להלן נושאי הדיונים:

א.     קרקע

הועדה התלבטה בבעיית חוסר קרקע: "אין לנו הקרקע הדרוש". נידונו שאלות הגידולים המתאימים. היו שסברו שיש להגדיל את ענף הפלחה ולעומתם היו שטענו (אטינגר וקולר למשל) שהקרקע אינה מתאימה לגידולי פלחה ויש להתרכז בגידולי מספוא לבעלי החיים, ירקות ומטעים. אטינגר התייחס לאפשרות של הגדלת שטחי הקרקע המיועדים להרחבת היישוב וכפתרון הציע לחכור או לרכוש את אדמות פוריה אך הצעה זו לא ניתנת הייתה ליישום משום שהמתיישבים הקודמים, בעלי הקרקע, דרשו החזר של  30.000 לירות מצריות עבור השקעותיהם הפרטיות. [64] היו שהציעו לרכוש קרקע מאיכרי כנרת המושבה.

ב.     ענפים חקלאיים ויכולת התפרנסות.

בישיבה דובר ענפים שיש להם יתרון מהיותם על ההר כגון כרמים ומטעים. הבעיה המרכזית הייתה ההמתנה של שנים אחדות עד שתסתיים הכשרת הקרקע, נטיעת המטעים והתחלת הנבתם, כאשר בתקופה זו ייוותרו המתיישבים ללא אמצעי קיום.  להלן דבריו של ארלוזורוב:

     יש כאן כ 325 דונם מטעים, מהם נחשבים להכנסה רק 75 דונם כרמים. לפי התוכנית שלנו עלינו להשלים עד 400 דונם נטיעות הכנסה. לפני כל נטיעה צריכה לבוא הכשרה. הכשרה דורשת זמן רב. מה תהיה הכנסתנו במשך שנים אחדות".

ג.     מתיישבים.

במקום הייתה קבוצת בת 10 חברים ו 7 חברות, מהם 3 משפחות. כתנאי ליציבות היישוב ראה  ארלוזורוב הקמת נקודה בת 25 משפחות, לדבריו: "הקבוצה דורשת הרחבה, ונוספים חברים, ילדים, ולא נוכל להצטמצם בגבולות סגורים לגמרי".

ד.     סיכום ומסקנות לעתיד.

      להערכתו של ארלוזורוב תפקידה של הוועדה הוא:  "להגיד דבר-מה לתוכנית סופית. לייעץ לחברים להמשיך באופן ארעי איננו צריכים". אך הוא היה בדעת מיעוט. בסיכום נרשם שבמשך שנת תרפ"ה תעבוד הקבוצה על פי "תוכנית זמנית, באופן שלא ייעשו דברים יסודיים, שלא ניתנים להעברה". התקציב שיינתן יושקע בפיתוח הרפת, (הניתנת להעברה, מ.י.) בנטיעת כרמים מצומצמת ובפיתוח ענף הטבק. "בניינים יסודיים לא ייבנו…ואת הספקת המים אפשר יהיה לסדר באופן מוחלט רק אחרי בירור מוחלט של שאלת האדמה".   דומה, שמסקנות וועדה זו גזרו את גורל ההתיישבות ב"הר כנרת", לא ניתנו תקציבי פיתוח, לא נעשה כל שיפור בתנאי החיים של המתיישבים ובעיקר לא ניתנה תקווה לעתיד טוב יותר, מקורות פרנסה ואיכות חיים מינימאלית.   

תגובתו של יוסף וייץ למסקנותיה של "וועדת התוכניות"

בתאריך 21.7.1924 ביקר יוסף וייץ במקום. מכתבו מיום 11.8.1924 מעיד על הייאוש שאחז בחברי הקבוצה עקב מסקנותיה של וועדת התוכניות ששימשה גם כ"וועדת התקציבים". [65]

      חברי הקבוצה על הר כנרת שרויים בדאגה לעתידה של נקודת התיישבותם. בייחוד גבר עליהם הייאוש אחרי בקוריה של הוועדה לתקציבים, אשר כנראה, הוציאה פסקה שאין מקום לנקודת התיישבות על הר כנרת מחוסר קרקע ומים. בקשר עם זה עלתה על הפרק אצל חברי הקבצה להישאר או לעזוב את המקום עם ראשית השנה הבאה. [66]     

וייץ טוען שתהיה זו "שגיאה שאין לה כפרה אם הר כנרת ייעזב מיושביו כיום אחרי עמל, מרץ וסבל שהשקיעו המתיישבים והון עצום שהשקיעו המיישבים" לדעתו רצוי להשאיר במקום נקודת התיישבות קטנה בת 10 – 12 משפחות העשויות למצוא את פרנסתן מהקרקע המוכשרת במקום. וייץ מציע להתאחד עם עוד נקודות התיישבות קטנות המצויות באזור, לבנות "אי אלו בנינים, בתים מחלבה" כמו ביישובים כפר יחזקאל או תל עדש. הוא מקווה שיימצא "גואל" לאדמת פוריה ובעיית המים תמצא את פתרונה. חברי הקבוצה הסכימו להצעתו ולא יידרשו להרחיב את המשק והמטעים. במילים אחרות למרות הצעותיו של וייץ נוצר קיפאון במקום מה שמנע את התפתחות היישוב ועזיבתו לאחר תקופה קצרה.   

עתיד הר כנרת לוט בערפל

עדות לתנאים הקשים ולאווירה הקודרת במקום אנו מוצאים ביומנה של חנה מוצ'ניק, לימים חברה בכפר יהושע. ב 8 בספטמבר 1924 ילדה חנה את בנה בכורה. ארבעה ימים לאחר מכן, ב 12 ביולי היא כותבת:

      יום קשה עבר על פעוטי, מהבוקר נשבה רוח לוהטה מהמדבר והילדים (3 במספר, מ.י.) נשמו בקושי. הרטבנו סדינים והקפנו בהם את עריסותיהם ובפנים היה קריר יותר.

בתאריך 14 ביולי  (כנראה 1925) כותבת מרים ביומנה על בנה שנותר ילד יחידי במקום:

      כה עצוב לי, בני נותר יחידי בחדר הילדים…כה עגום ומכאיב לעקוב אחר גסיסת החלום – חלומנו – הקומונה…רק שבעה איש נותרנו על ההר… והנה הננו סותמים את הגולל על חמש שנות חיים, שנות עבודה קשה ומפרכת, שנות חזון להחיות עמנו במולדתו. [67]  

 ב 11 ביוני 1925 נערך בירור בוועדה החקלאית לגבי עתידו של המקום. במקום היו

24 איש, מזה 3 משפחות.

      המוסדות המיישבים החלו לפקפק בעתידו של המקום: "מעמידים את שאלת קיום המקום". למתיישבים הוצעה שורה של פתרונות: איחוד עם פוריה, איחוד עם כנרת, אך מתיישבי הר כנרת התנגדו לפתרונות אלה: "האנשים השקיעו עבודה ורוצים בקיום המקום". [68]

קבוצת הר כנרת; סופה של ההתיישבות השיתופית

בחודש אוגוסט 1925 נותרו במקום 7 חברים. היות שכך, הורו המוסדות המיישבים לחברים במקום למסור את הבהמות לגניגר ובחודש ספטמבר נמכר כל הציוד שהיה במקום.  [69] במקום נותרו מספר פועלים. עדות נוספת על סיום ההתיישבות בהר כנרת הוא מכתב מהמחלקה להתיישבות של ההנהלה הציונית ומופנה אל ז. ליבוביץ מלשכת העלייה בטבריה. להלן הדברים: "בהתאם להחלטתנו מתפזרת קבוצת הר כנרת השנה, ובמקום נשארים רק מספר חברים לשם עבוד המטעים במקום". [70] בסתיו תרפ"ו(1925) התפזרה הקבוצה ובהתאם להחלטת המחלקה להתיישבות נשארו במקום מספר חברים ביניהם יהושע כהן. אך גם לאחר עזיבתם טרם הגיעו בעיות הר כנרת לפתרונן. עדות מוצאים אנו במכתבו של הנ"ל למחלקה החקלאית של ההנהלה הציונית מיום 7 בינואר 1926. מכתבו הוא מתלונן שלא זו בלבד שמכתביו לוועדה לא נענו, אלא שהחברים מעבדי הנטיעות לא קבלו תשלום עבור עבודתם בחודשים נובמבר דצמבר 1925.

      במצבנו אנו שמסיבת אי תשלום החובות הקודמים אין לנו קרדיט בשום מקום אז אם אנו לא נקבל את תשלום העבודה בזמן נהיה פשוט רעבים ללחם.

החברים שנותרו במקום מבקשים את התשלום המגיע להם בכדי שיוכלו להמשיך בעבודתם "בהר כנרת". [71]

הגורמים להתפרקות היישוב

      חיים גבתי, מראשי התנועה הקיבוצית, הידוע כמי שהתמחה בנושאי משק וכלכלה קובע: "התנאי הראשוני להקמת יישוב הוא הבטחת מקורות כספיים שיושקעו בבניית המשק החקלאי וישחררו את המתיישבים מדאגה לקיומם היומיומי, וזאת עד שהמשק המוקם יהווה מקור לפרנסתם". [72]  דומה, שתנאים אלה לא התקיימו בנקודת ההתיישבות ב"הר כנרת". להערכתנו הגורמים הבאים הביאו להתפרקות היישוב. 

א.    חוסר משאבים כספיים

      עם כיבוש הארץ בידי הבריטים ב 1918 החל לפעול בה "וועד הצירים"., ש אחד מתפקידיו היה "לאסוף חומר על התפתחותו העתידה של היישוב ושל הארץ בכלל". על חברי הוועד נמנו ד"ר חיים ויצמן, סילוון לוי מצרפת, יוסף קובן מנהל "אוצר התיישבות היהודים", ד"ר מ. אידר ואחרים. ל"וועד" היו קציני קישור מטעם הפרלמנט הבריטי וג'יימס דה רוטשילד בנו של אדמונד רוטשילד "הנדיב הידוע". [73]  הוועד פעל בתחומים רבים, רפואה, השכלה, חינוך, אך הוא לא עסק בתחומי החקלאות וההתיישבות בארץ – ישראל. היחיד שהיה אמון על שאלות ההתיישבות והחקלאות היה הד"ר ארתור רופין, אך הוא חזר ארצה במרס 1920, לאחר שנעדר ממנה במשך ארבע שנים, למציאות אחרת. רופין ניהל בארץ-ישראל כבר מ 1908, את כל פעולות ההתיישבות מטעם ההסתדרות הציונית. עתה, עם שובו הוא ציפה לתנופה התיישבותית רחבה. הוא הכיר מקרוב את מתיישבי הארץ החדשים,  פועלי הכשרת קרקע בעברם, שרכשו ניסיון מה בעבודה חקלאית. רופין  ידע כי בתנאי השכר המקובלים לא יהא באפשרותם של אלה לחסוך משכרם  ולהקים משק חקלאי. לדעתו, היה על המוסדות הציוניים המיישבים להקציב תקציב מיוחד המתאים להקמת יישוב חקלאי.

תקציב זה צריך היה להיות מחולק לשני נושאים:

א.     השקעות יסוד הכוללות הכשרת קרקע, אמצעי ייצור בסיסיים.

ב.     השקעות צרכניות  הכוללות בתי מגורים.

      מתיישבי "הר כנרת" לא זכו להתייחסות רצינית בשני נושאים אלה. אמנם נעשתה הכשרת קרקע, אך בעיית המים, שהייתה בעיה קיומית, לא מצאה את פתרונה. גם דיור נאות לא הוענק למתיישבים. אמנם בתחילה הסתפקו מתיישבי "הר כנרת" באוהלים, אך רופין, כמי שראה את הנולד לא הסכים לכך זו באומרו: "איני יכול לדכא בקרבי את הספק אם השכנת הפועלים באוהלים, ובייחוד פועלים בעלי משפחה, לא תסכן את בריאותם ותהרוס על ידי כך את הצלחת ההתיישבות כולה"  [74] גם בקונגרס הציוני שהתכנס בפרג ביולי 1921 נשמעו הדים על דרך ההתיישבות בארץ, אך התקווה לתנופה התיישבותית עם חילופי השלטון בארץ והקמת וועד הצירים, נגוזה לפי שעה. למציאות זו היו השלכות ישירות על עתידם של מתיישבי "הר כנרת".

ב.    חוסר אמצעי ייצור  

      תנאי כלכלי יסודי לחקלאות מתפתחת הוא מציאת קרקע מתאים לעיבוד חקלאי, אקלים נוח ומקורות מים לאדם ולחי. נשאלת השאלה האם תנאים בסיסיים אלה  התקיימו לגבי מתיישבי "הר כנרת".

א.     קרקע ואקלים.

      המבנה הפיסי של הקרקעות שהועמדו לרשות היישוב ב"הר כנרת", דרש הכשרת קרקע מוקדמת, מה שהביא להגבלה בגידולים החקלאיים המתאימים, מטעים וכרם. ענפים אלה מעצם טבעם יכולים היו לפרנס את המתיישבים רק לאחר מספר שנים, עת יגיעו להנבה. כן, תנאי האקלים באזור היו קשים וחייבו את המוסדות המיישבים לדאוג למגורים נאותים המותאמים לאדם ולחי.

ב.     מים

      התנאי העיקרי לעיבוד חקלאי ולהקמת משר חקלאי הוא מציאת כמות מספקת של מים. אם קיימים במקום מקורות מים מוגבלים, יש להשתמש במיכון, לחפור בארות ולהוביל את המים בצינורות להשקיית הגידולים החקלאיים לאדם ולחי.

ג.      מספר מתיישבים מועט

בהתאם לנתונים שבידנו, (כפי שהוצגו בגוף העבודה), מספר המתיישבים ב"הר כנרת" היה מועט מכדי להוות יישוב עצמאי העומד בפני עצמו. הגברים היוו רוב ולא נוצרו תנאים להקמת משפחות. התנאים הקשים, גם הם לא היוו מקור משיכה למתיישבים חדשים, בפרט בעלי משפחות. גם מבחינה זו, ההתיישבות במקום נידונה לכישלון.

עקבות שנותרו

במקום בו עמדה ההתיישבות בהר כנרת ניצבת כיום אבן דרך בה כתובים הדברים הבאים:

קבוצת הר כנרת

לזכר חלוצי שיפיטובקה

שהתיישבו כאן ב 1920

ויסדו את קבוצת הר כנרת.

ב 1930 לאחר מאבק הישרדות

התפזרה הקבוצה ואדמותיו צורפו

לאדמותיה של קבוצת כנרת

ונטעו בהן מטעים.

מקורות

מקורות ארכיוניים:

ארכיון ציוני מרכזי ירושלים, להלן אצ"מ

ארכיון קבוצת כנרת

עיתונות התקופה

דבר

דואר היום

הפועל הצעיר

הצפירה

אנציקלופדיות ולכסיקונים:

וילנאי זאב,  אריאל, תל אביב, עם עובד 1969 – 1982

שביט יעקב (ואחרים) עורך,  לקסיקון האישים של ארץ-ישראל 1799 – 1948, תל אביב, עם עובד, 1983

תלמי אפרים ומנחם,  כל ארץ-ישראל, תל אביב דבר, 1972

 תלמי אפרים ומנחם,  לקסיקון ציוני,  תל אביב, ספרית מעריב, 1982

ספרים ומחקרים

אופנהיים ישראל,  תנועת החלוץ בפולין, ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשמ"ב

ארז יהודה,   ספר העליה השלישית, תל אביב, עם עובד, 1964

ביין אלכס,  תולדות ההתישבות הציונית מתקופת הרצל עד ימינו,  רמת-גן, מסדה, 1976

בסוק משה, (עורך)  ספר החלוץ אנתולוגיה,  ירושלים, הסוכנות היהודית, ת"ש

  גבתי חיים, מאה שנות התישבות, תל אביב, הקיבוץ המאוחד, תשמ"א

גבאי מושון, מדריך ארץ-ישראל החדש, הגליל התחתון ובקעת כנרת, ירושלים, כתר, 2001

דולינסקי שמחה,  מאחוזתו של סבא בליטא למושב גבעת חן,  גבעת חן תש"ן

הראל מנשה ודב ניר, גיאוגרפיה של ארץ-ישראל פיסית, כלכלית, ישובית וחבלית,  תל אביב, עם עובד, 1981

חבס ברכה, (עורכת) החצר והגבעה סיפורה של קבוצת כנרת, תל אביב, עם עובד, תשכ"ט

חבס ברכה, (עורכת)  ספר העליה השניה, תל אביב, עם עובש, תש"ז

חדש שמואל (עורך), פנקס בית העלמין המשותף של כנרת: בית העלמין המשותף של כנרת בו טמונים ראשוני המושבה והקבוצה, אבות תנועת העבודה, פליטי יהודה, ראשוני החלוצים ואנשי טבריה,  קבוצת כנרת, ח.ש.ד.

לבסקי חגית  יסודות התקציב למפעל הציוני ועד הצירים 1918 – 1921, ירושלים, יד יצחק בן-צבי, תשמ"א

ליברמן צבי , פרקי העליה שלישית, תל אביב, ספרי גדיש, תשי"ח,

ליסק משה (עורך), תולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל מאז העלייה הראשונה תקופת המנדט הבריטי,  ירושלים, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, תשנ"ה,

מאור יצחק, הציונות מראשיתה ועד ימינו,  ירושלים, הספרייה הציונית תשל"ד

ניר הנרי, רק שביל כבשו רגלי תולדות התנועה הקיבוצית, ירושלים, מוסד ביאליק, תשס"ח

נשמית שרה,  היו חלוצים בליטא סיפורה של תנועה 1916 – 1941,  לוחמי הגטאות,תשמ"ג

פינס דן, החלוץ בכור המהפכה, תל אביב, דבר, תרצ"ח

פיינבורן נעמי, צמחי ארץ-ישראל,  רמת-גן, מסדה, 1960

קרמון יהודה, גיאוגרפיה של הארץ ואזוריה, תל אביב עם עובד, 1983

 רוזנמן אברהם, השמשים רופין ואשכול, ירושלים, ההסתדרות ציונית העולמית, 1992