הרהורים לחג הפסח

כתב: גילי חסקין

אני חילוני. אבל לא חרד.

אני מתייחס ליהדות שלי, בלשונו של עמוס עוז, לא כאל חבילה שלמה, אלא כמו למדף ספרים. אני בוחר את מה שמתאים לי. ישעיהו בן אמוץ ולא יהושע בן נון; חגים ולא חליצה וכך הלאה.

מבין החגים, פסח הוא המשמעותי ביותר עבורי, לא  רק משום שהיה זה חג אביב – "כי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב, וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל (שמות, ט' 31) – המסמל את הקשר לאדמה ואת ההכנות לקציר[1]. הוא משמעותי עבורי, בתור חג האביב של האומה. חג המציין את היותנו לעם. משום כך הוא מכונה גם "חג החירות" (המושג "חירות" אינו מכוון לפרט או למעמד, אלא לאומה).

בליל ט"ו שבחודש הראשון, אירעו שני אירועים מופלאים. האחד הוא פסיחת אלוהים על בתי בני ישראל, כאשר היכה את  בכורי מצרים והשני, הוא יציאתם של בני ישראל ממצרים, מעבדות לחירות. שני האירועים הללו מתבטאים בשני שמות: "חג הפסח" (שמות י"ב), לזכר הפסיחה, הדילוג שהזכרנו לעייל ו"חג המצות" (שמות כ"ג), לזכר אכילת המאפה, טרם שהבצק החמיץ. שני הטקסים הללו, מתאחדים ל"סדר ליל פסח".

חשוב בעיני במיוחד הפסוק הוא "והגדת לבניך", ושינון ההגדה, שנערכה בתקופת התלמוד, על סמך טקסטים שנכתבו כמה מאות שנים קודם לכן. ההיזכרות בגאולת עם ישראל ובצאתו מבית עבדים, היא מצוות עשה בתורה, "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". אכן, המחקר מטיל ספק בעצם היתכנותה של יציאת מצרים והארכיאולוגיה אפילו סותרת אותה, אבל גם המתנגדים המושבעים לא יכולים להתעלם מהמקום החשוב שלה בכינון הזהות היהודית וגיבוש האתוס הלאומי. לא חייבים להאמין באמיתות האירוע של חציית ים סוף, כדי להבין עד כמה היה משמעותי בעיצוב העם.

בהקשר זה אפשר להזכיר את נאומו של דוד בן גוריון בפני ועדת החקירה של האומות המאוחדות, בחג הפסח של שנת 1947. נאום בו הזכיר לאמריקאים, שמעטים מביניהם הבקיאים בתולדות "מיי פלאוור" (Mayflower), אשר נשאה את "האבות העולים" מפלימות', שבאנגליה, אל "העולם החדש" בשנת 1620. הגם שזהו אירוע מכונן בתולדות אמריקה, מעטים האמריקאים היודעים באיזה יום יצאה לדרכה, כמה אנשים היו על סיפונה מה לבשו, מה אכלו, מה מסלול הפלגתם ומה אירע להם כל הדרך? ממה נזונו וכיצד שתו מים, היכן הנקודה בה עלו על חוף הארץ שייסדו אבותיו אלה, ובה הוא גר היום בזכותם?

יציאת מצרים – גם אם היא מיתית – אירעה למעלה מ-3000 שנה לפני יציאתה של המיי פלאוור וכמעט כל יהודי יודע מתי אירעה (ט"ו בניסן), כמה אנשים לקחו בה חלק (שש מאות אלף גברים) ומה הם אכלו (שליו), מה שתו (מים מרים) והיכן נכנסו לארץ (מול יריחו). יש משמעות סמלית רבה לכך שנאומו המיתי של אלעזר בן יאיר וליל הגורלות במצדה, אירע בערב חג החירות. בערב זה, לפי המסופר, העדיפו מגיני מצדה למות כאנשים חופשיים. בערב זה פרץ גם מרד ורשה ( 19 באפריל, 1943), על ידי יהודים שהעדיפן למות כבני חורין (חורים=מכובדים).

המסע הממושך במדבר, היה או לא היה, עיצב את היחס המיוחד של עם ישראל אל המדבר. מצד אחד כמקום נורא: "הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא, נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב, וְצִמָּאוֹן, אֲשֶׁר אֵין-מָיִם" (דברים, ח', 15) או "מַשָּׂא, מִדְבַּר-יָם:  כְּסוּפוֹת בַּנֶּגֶב, לַחֲלֹף, מִמִּדְבָּר בָּא, מֵאֶרֶץ נוֹרָאָה" (ישעיהו, כ"א, 1). מצד שני, במדבר נתגבשה האמונה הישראלית, ניתנו עשרת הדיברות, המשפטים והחוקים ונכרתה הברית בין העם לאלוהיו.  ספר דברים מדגיש פעמים רבות כי במדבר זכה עם ישראל, להשגחה מיוחדת של האלוהים. לכן, בתרבות העברית, אשר עוצבה במדבר, יש אליו לעתים, גם יחס רומנטי: "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה" (ירמיהו, ב', 2).

משה רבנו, דמות היסטורית, או יצירה מאוחרת, הינו מודל מופלא של מנהיגות. מחד, כבד פה ומאידך, מתייצב באומץ מול פרעה. מבלי להיכנס לדיון שהחל בו פרויד, לגבי מוצאו המצרי של משה, הוא יודע בדיוק מה רצוי לעם, מבלי שיברר בסקרים מה העם רוצה. אהרון הכהן, הניח לעם ליצוק לעצמו עגל זהב, כי זה מה שעשה להם טוב: " יַוּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר, חַג לַה' מָחָר. וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק"(שמות ל"ב). משה רבנו לא רק ששבר בזעם את לוחות הברית, אלא שרף את העגל וטחן אותו, פיזר את אפרו על פני המים והשקה את בני ישראל במים אלו. בנוסף הוא אסף אליו את בני לוי, אשר לא עבדו לעגל, והורה להם להרוג את כל החוטאים. מספר הנטבחים היה כ- 3,000 איש, כאשר בנוסף מתו רבים ממגפה, ועל פי דרשת חז"ל גם על ידי שתיית המים. משה עשה מעשה נורא, אבל במעשה מנהיגותי זה, יצר אומה.

אני מניח שכול אחד מוצא בפסח את הדגשים שלו. האחד הרואה בו בסדר פסח את התגלמותו של המשתה היווני והאחר, המוצא עניין בקושיות, במשלים, או במזמורים. אני מתעכב על שמו של החג, עמו פתחתי את הדיון: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח-פֶּסַח הוּא לַיהוָה, אֲשֶׁר פָּסַח עַל-בָּתֵּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, בְּנָגְפּוֹ אֶת-מִצְרַיִם, וְאֶת-בָּתֵּינוּ הִצִּיל" (שמות, י"ב, 27). למה? מדוע צריך לסמן את הבתים? הרי הקדוש ברוך הוא יודע מי יהודי ומי לא.

ובכן, בני ישראל סימנו את ביתם בדם של כבש (וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם:  מִשְׁכוּ, וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם–וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח). כבש היה חיית טאבו מצרית, משום שלאל אמון יש ראש כבש והאטריבוט שלו הוא קרני איל מסולסלות (לכן המאובן המנחה את המנחה את הטריאס, נקרא "אמוניט", בגלל צורתו). הווה אומר, היה צריך הרבה תעוזה, כדי לסמן את הבית בדם של כבש. הדבר מחזיר אותנו לשאלה ששאלתי, מדוע"? ובכן, הפרשנית הדגולה נחמה ליבוביץ" הסבירה, כי אלוהים מציל, לאו דווקא את מי שהוא מבני ישראל, אלא את מי שמוכן להזדהות ככזה…. הגדרה אפשרית לשאלה "מיהו יהודי"?

הערה

[1]  חג אביב, מקורו במצרים, בתהלוכה הגדולה לכבוד האל אמון, שהיו חוגגים בנוא אמון, לוקסור של ימינו. מעניין,  חגים שמקורם פגאני, הפכו לחגים של שחרור לאומי. חנוכה עם הלפידים, פורים עם ההשתוללות והשתייה, אולי גם ל"ג בעומר