גילי חסקין
כתב: גילי חסקין; 18/11/2018.
ראו קודם, באתר זה: עלייתו ונפילתו של סלבדור איינדה.
ראו גם: רקע למטייל בדרום אמריקה.
צ'ילה היא סיפור הצלחה של משטר דיקטטורי אוטוריטטיבי, שהביא להצלחה כלכלית וחילץ את המדינה ממשבר כלכלי, בסיוע ארה"ב ומדינות המערב.
ההפיכה הצבאית שהפילה בשנת 1973, את הנשיא הנבחר סלבדור איינדה, לא היתה רק התנגשות בין גישות פוליטיות וחברתיות, היא באה גם על רקע המלחמה הקרה הבין־גושית של אז, וזכתה לתמיכה גלויה וחשאית של ארצות הברית. החשש בוושינגטון היה אז מפני "קובה שנייה", בסיס פוליטי סובייטי נוסף באמריקה הלטינית. פחד זה חבר לרצונם של הגנרלים השמרנים לסלק את איינדה הסוציאליסט ולשים קץ לניסיונותיו לשנות את אופייה של המדינה. ארבעה עשורים מאז ההפיכה ויותר משני עשורים מאז תמה, לפחות רשמית, התקופה האפלה – טרם חזרה החברה הצ'יליאנית לעצמה. קו שבר עמוק עובר בתוכה, ויכוח חוצה אותה, והוא מקבל גוון אקטואלי עד ימים אלה.
עורכת הדין חימנה ברונפמן, ששימשה תת־שר האנרגיה בממשלתו של הנשיא איש הימין סבסטיאן פיניירה (מיגל חואן סבסטיאן פיניירה אצ'ניקה – Miguel Juan Sebastián Piñera Echenique) , בשנים 2010 – 2014, תיארה בספטמבר 2013, בריאיון ל"הארץ", את השלב בו הוכרז עוצר כללי וכל המשפחה התאספה בבית הוריה: “אני זוכרת שחגגנו עם שני בקבוקי ויסקי אשר אבי שמר לאירוע מיוחד”, אמרה. “כל בני הבית תמכו לחלוטין בפוטש, מלבד אחותי הצעירה, השמאלנית, אשר הסתגרה בחדרה. צפינו בטלוויזיה, ראינו את מטוסי חיל האוויר מפציצים את ארמון הנשיאות. התמונות היו עצובות וטראומטיות, אך האמנתי כי בסופו של דבר זה רק לטובה”[1].
היתה תחושה שההפיכה נעשתה מסיבות פטריוטיות. ואכן, ההצהרה הראשונה של החונטה[2] , ב-13 בספטמבר 1973, כוללת משפטים כגון: "הכוחות המזויינים לקחו על עצמם את חובתם המוסרית, אשר המדינה מטילה עליהם, להדיח את הממשל, שהחל את כהונתו באופן לגיטימי, אך מאז נפל אל אי לגיטימיות מובהקת… אנו לוקחים את השלטון על עצמנו, כול זמן שהנסיבות יחייבו זאת ותוך תמיכת הרוב המכריע של העם. וכול זה בפני אלוהים, וההיסטוריה תצדיק את מעשינו"[3].
כמו במקרים אחרים בהם תפש הצבא את השלטון, נראה היה כי חשוב היה למשטר החדש, לקבל לגיטימציה מן האזרחים. פינושט פרסם מסמך בן 14 סעיפים בו הוצגו מספר גורמים אשר הביאו להחלטה לתפוש את השלטון. מדובר בו למשל על כך שממשלת איינדה עברה את גבולות הלגיטימציה ופגעה בחוקה ובחוקים של המדינה. כן דובר על כך שמשטר איינדה לא שמר על הפרדת הרשויות, כלומר לא כיבד את תפקיד הפרלמנט והרשות השיפוטית, כשם שהתעלם מבעיות ספציפיות של מוסר, כגון הסכנה מצד המרקסיזם. כול הגורמים הללו, בנוסף למשבר הכלכלי, היה בהם כדי להסביר, לדעת פינושט, מדוע הצבא היה חייב לתפוש את השלטון[4].
ואכן, בימים הבאים האופטימיות התפשטה בקרב אזרחים רבים וגם התחושה כי מה שהיה צריך להיעשות אכן נעשה. לדבריה של ברונפמן, מיד עם תום ההפיכה החלו להתגלות בזה אחר זה מחסני ענק רבים שהיו בבעלות הממשלה הקודמת ובהם מכל טוב – כל המוצרים שחסרו בחנויות: “אין לך מושג איזו תחושה זו היתה להיכנס שוב לסופרמרקט ולראות מדפים מלאים, כמו בכל מדינה נורמלית, כמו בימים שלפני עליית איינדה לשלטון” . לטענתה, אף אחד לא חשב אז שהשלטון הצבאי יימשך זמן רב, “היתה תחושה שהדמוקרטיה תחזור למקומה[5].
משטרו של פינושט
את השלטון תפסה חונטה צבאית, של ארבעה גנרלים, שבראשה עמד הגנרל פינושט. בתגובה, כמה מדינות מהגוש הקומוניסטי, ניתקו את היחסים הדיפלומטיים עם צ'ילה[6]. פינושט הפך להיות רודן בעל השקפות כלכליות-קפיטליסטיות קיצוניות, שהשמיד ביד ברזל את כל שרידי המשטר הקודם, והנהיג משטר אימים. למחרת ההפיכה החל טיהור של כל מי שנחשד בשמאלנות, במדינה בכלל ובאוניברסיטאות ובבתי ספר בפרט, שנמשך עד 1990.
המשטר הצבאי, שבראשו עמד פינושט, השעה מיד את החוקה, את חירויות האזרח ואת זכויות האדם בצ'ילה. הוא פיזר את הקונגרס, אסר על פעילותם של האיגודים המקצועיים, השליט צנזורה חריפה, הוציא אל מחוץ לחוק את מפלגות השמאל שהיוו את בסיס הקואליציה של איינדה, ועצר כל פעילות פוליטית, גם של מפלגות שהתנגדו לאיינדה. הצבא חיסל במהירות כל התנגדות פוליטית, תוך מאסרים המוניים של אנשי שמאל, שלוו בהתעללויות ובהוצאות להורג ללא משפט. הצבא הנהיג רודנות שכללה שילוח אנשים למחנות מעצר באזורים מבודדים ואיסור על תנועה ברחובות ברוב שעות הלילה.
כרבע מיליון צ'ילנים נמלטו אל מחוץ לגבולות המדינה. אם כי הנמלטים, לא יכלו לחיות בשלווה. ידה הארוכה של שירות המודיעין (Direccion de Inteligencia Nacional –DINA), בפיקודו של הגנרל מנואל קונטרטס (Juan Manuel Guillermo Contreras Sepúlveda) , הגיע לארגנטינה, שבה נרצח ב-1974, הגנרל פרטס ואפילו לוושינגטון בארצות הברית, שם נרצח, בהתפוצצות מכונית תופת, אורלנדו לטלייר (Marcos Orlando Letelier del Solar), שר לשעבר בממשלת איינדה.
בימים הראשונים להפיכה קיבל פינושט את ברכת הנוצרים הדמוקרטיים ובראשם הנשיא לשעבר אדוארד פריי. גם כמה מראשי הכנסייה תמכו בפעולות הצבא. אך נוכח מסע הדיכוי חסר הרחמים התחלפה התמיכה בהסתייגות ובסופו של דבר, הפכו ראשי הכנסייה למבקריו הבולטים של המשטר הצבאי. ארגון הביון האמריקאי סייע להפיל את איינדה, אולם הצבא לא קיים את חלקו בהבטחה ולא החזיר את השלטון לאזרחים. למרות זאת, מסמכים שראו אור בשנות ה–2000 חשפו את עומק הסיוע האמריקאי לצבאו של פינושט ,כמו גם מימון של פעולות חתרניות נגד ממשלתו של איינדה בתקופה שקדמה להפיכה הצבאית. מעבר למשלוחי סיוע לצבא, שארגנו סוכנויות פדרליות שונות מיד אחרי 11 בספטמבר, נוהל הקשר בעיקר באמצעות אנשי הסי־איי־אי. יחסי שיתוף פעולה התקיימו בין סוכנים אמריקאים לבין ה־DINA, הביון הצ’יליאני. ובין אנשי הקשר המקומיים (חלקם קיבלו תשלומים חודשיים במימון וושינגטון) היו גם כאלה שעסקו ברדיפה, בעינוי ובחיסול של מתנגדי המשטר הדיקטטורי[7].
פשעיו של פינושט
על פי דו"ח של ועדת חקירה מיוחדת בראשות הבישוף סרג'ו וואלך ( Sergio Valech Aldunate) אשר התפרסם ב-2004, הוצאו להורג או "נעלמו" במהלך הרדיפה הפוליטית כ-3,000 אזרחים צ'יליאנים וכ-27,000 נאסרו ובמקרים רבים אף עונו. רבים גלו מצ'ילה לארצות חוץ, במיוחד לארגנטינה, אולם נרדפו גם שם על ידי סוכנים של המשטרה החשאית (ה-DINA).
ב- 1975 מונה פינושט לנשיא. ב- 1978 ביטל את מצב החירום, שהוטל ב- 1973 אך המשטרות, הגלויה והחשאית, הוסיפו לדכא כל התנגדות, ולו מילולית, לשלטון. משטרו של פינושט היה אכזרי ביותר. מספר קרבנות ה'דינה', המשטרה הפוליטית של פינושט, היה גדול: במהלך 15 שנות שלטונו נעצרו 130,000 איש, רבים מהם עונו ואלפים אחרים נרצחו או "נעלמו".
לימים התפרסמה פעילות של יחידת חיסולים של הצבא הצ'ילני, שכונתה "שיירת המוות" (בספרדית: Caravana de la Muerte) ) אשר, נעה ברחבי הארץ, מנויידת באמצעות מסוק, ואשר חבריה רצחו, או הורו על רצח, של למעלה מ-120 בני אדם אשר הוחזקו במתקני כליאה צבאיים שונים. היחידה עברה ממחנה צבאי אחד למשנהו ופקדה על הוצאה להורג של עצורים, או ביצעה בעצמה את גזר הדין, לרוב באמצעות כלי נשק אישיים ומכודנים. הקורבנות נקברו בקברים בלתי מסומנים. קורבנות שיירת המוות היו חברי המפלגה הסוציאליסטית הצ'יליאנית (Partido Socialista de Chile) חברי תנועת השמאל המהפכנית (Movimiento de Izquierda Revolucionaria); המפלגה הקומוניסטית הצ'יליאנית (Partido Comunista de Chile) ואחרים.
שיירת המוות
אחת מפעולותיו המשמעותיות של "שיירת המוות" התרחשה בקלאמה (Calama), עת 26 אסירים נבחרו באקראי מתוך רשימת העצורים ונלקחו לפאתי העיר. שם הולקו העצורים בידי החיילים, בטרם נורו למוות ונקברו בקבר בלתי מסומן, במטרה שגורלם לא ייוודע. היחידה פעלה בין ה-30 בספטמבר וה- 22 באוקטובר 1973. קצינים בכירים אחרים שנטלו חלק בשיירת המוות השתלבו מאוחר יותר בתפקידים בכירים בהנהגת הצבא הצ'יליאני. על אף שדו"ח רטיג Rettig) ) [8] העריך את מניין הנרצחים במהלך 17 שנות הדיקטטורה הצבאית של אוגוסטו פינושט ב-3,000, היוותה פרשת שיירת המוות אירוע טראומטי במיוחד. זאת בעיקר כיוון שרבים מהקורבנות הסגירו עצמם לרשויות הצבאיות, נמצאו תחת חסות הצבא, לא היוו איום מידי כלשהו, היו ללא עבר אלים ואף לא איימו לנהוג באלימות.
קולוניה דיגנידאד
לאחר ההפיכה, החל שיתוף פעולה בין משטר פינושט, לבין פאול שפר (Paul Schäfer), כומר בפטיסטי שנמלט מגרמניה המערבית ב-1959, לאחר שהוגש נגדו כתב אישום בגין התעללות מינית בילדים. בשנת 1961 הקים בכפר הקטן ויה באוויירה (Villa Baviera) שבמרכז צ'ילה (כ-200 ק"מ דרומית לבירה סנטיאגו) את קהילת קולוניה דיגנידאד (Colonia Dignidad), מילולית: "מושבת הכבוד", שפעלה בהנהגתו ככת. הוא כפה על חברי הקהילה אורח חיים בדלני ונצלני, והתעלל מינית בילדיהם. עם הקמת הכפר, הצטרפו אליהם מהגרים גרמנים נוספים, בהם פושעים נאצים שנמלטו מגרמניה בתום מלחמת העולם השנייה. עד 1966 הגיע מספר תושבי הכפר לכ-230. לפי הערכות שונות, גם יוזף מנגלה שהה בכפר תקופה מסוימת.
הכפר הוקף בגדר תיל ובמגדלי שמירה. נאסרה קליטה של שידורי רדיו וטלוויזיה וכך גם חלוקת עיתונים. סגנון הלבוש המקובל היה הסגנון האופייני לגרמניה בשנות ה-40, ונשאר כך עד שנות ה-90. הילדים הופרדו מהוריהם, וכינו אותם "דוד" ו"דודה". הם חיו בחדרים משותפים עם בני גילם, אך תוך הפרדה מגדרית. בשלב מסוים אסר שפר על קיום יחסי מין ועל נישואים, וילדים הגיעו לכפר רק באמצעות אימוץ. גברים ונשים הופרדו זה מזה, ויצרים מיניים דוכאו באמצעות סמים. תושבים שגילו נטיות מרדניות, או ניסו לעזוב את הכפר, הוכו, סוממו וספגו מכות חשמל. לפי עדויות נוספות, לבנים צעירים ניתנו זריקות באשכים.
מאז 1976 פעל בכפר מתקן חקירות של שירותי הביטחון הצ'יליאנים (DINA), שבו עונו מתנגדי המשטר. דו"חות של האו"ם ושל "אמנסטי", שבדקו את הנושא וכן עדויות שונות, העלו כי חלק משיטות העינויים נעשו בהשראתו של יוזף מנגלה, ולא היו אלא ניסויים שנועדו לבחון את גבולות הסבל האנושי. העצורים נחקרו כשהם עירומים, למעט ברדסי עור שהודבקו לפניהם, הוזרקו להם סמים והשתמשו נגדם במכות חשמל. כלבים שהובאו למקום, אומנו במיוחד כדי לתקוף את איברי מינם. שפר עצמו לקח חלק בחקירות הסדיסטיות. חלק מהאסירים ששרדו לאחר שהותם במתקן החקירות, זיהו אותו, על סמך מבטאו הגרמני שלו ועינו התותבת. ממצאי אמנסטי בנושא פורסמו בשבועון הגרמני "שטרן" כבר ב-1980.
ב-1978 ערק אחד מסוכני DINA, שנשלח לקולוניה דיגנידאד, כדי ללמוד שיטות חקירה. לדבריו של אותו סוכן, במקום שהו לא רק חוקרים של DINA, אלא גם סוכנים של ה-CIA, בהם מייקל טאונלי (Michael Townley), שהיה מעורב בהתנקשויות באנשי הנשיא המודח סלבדור איינדה, שהוזכרו לעייל. מעדות מאוחרת של טאונלי עצמו, עולה כי ידע על קיומו של המתקן, ואף על ניסויים ביולוגיים שנערכו בו.
ב-1984 טייל בסמוך לקולוניה מתמטיקאי יהודי, ממוצא רוסי, שהיגר לארצות הברית ,בשם דיגנידאד בוריס וייספיילר ( Boris Weisfeiler, עקבותיו נעלמו וממצאי החקירה הרשמית קבעו כי ככל הנראה טבע בנהר. אולם בשנת 2000 התברר, כי בשגרירות ארצות הברית בסנטיאגו ידעו כבר ב-1985, כי וייספיילר הגיע לקולוניה דיגנידאד ונרצח בה, וכי דו"ח המשטרה פוברק. בשנת 2012 הורה שופט צ'יליני, לעצור שמונה אנשי צבא ומשטרה לשעבר, בחשד למעורבות בחטיפתו והיעלמותו של וייספיילר.
חרף הפרסומים מחוץ לצ'ילה, אודות הנעשה בקולוניה דיגנידאד, שפר ואנשיו נותרו מוגנים בחסות משטר פינושט. תושבים שהצליחו להימלט והגיעו לגרמניה המערבית, סיפרו אף הם על הנעשה בכפר, וכתוצאה מכך החל לחץ ציבורי בגרמניה המערבית. בנובמבר 1987 נערך ביקור של השגריר הגרמני במושבה, שדיווח כי התושבים אינם מדברים בחופשיות. משלחת גרמני, שכללה כמה חברי אמנסטי, שהגיעה ב-1988 בעקבות כתבה נוספת בנושא, פרסם השבועון "שטרן", הצליחה לזהות, על סמך תיאורים של עצורים לשעבר, ארבעה חדרי חקירה של DINA.
בשנת 2015 יצא בגרמניה סרט קולנוע בשם "המושבה" (Colonia). בסרט, מסופר סיפורו של אזרח גרמני בשם דניאל, שהצטרף למאבק הפנימי בצ'ילה ערב ההפיכה הצבאית ב- 1973, נתפס עם מתנגדי משטר אחרים ונלקח לחקירה בקולוניה דיגנידאד. הוא עובר במקום חקירות רבות בעינוים. הוא משטה באנשי הצוות שהוא נפגע במוחו עקב מכות החשמל שקיבל במהלך החקירות. חברתו, לינה נכנסת לקולוניה במסווה של נערה הרוצה להתקרב לאלוהים ולכנסייה, על מנת לחלץ אותו משם. לאחר מאבק ארוך הם מצליחים לברוח, לאחר שהם מתעדים בתמונות חלק מהזוועות.
שלש השנים הראשונות לשלטונו של פינושט היו הנוראות ביותר מבחינת דיכוי זכויות האדם, אך מעשי הטרור של השלטון הלכו ופחתו בלחץ מדינות המערב. אם כי, יש להדגיש כי מרחץ הדמים התרחש בעיקר בחודשים הראשונים שלאחר ההפיכה. מיד אחר כך, משנרגע, ריכז פינושט סביבו מומחים, מתוסכלי איינדה, והחל לשקם את המדינה. כמו כן השלטון החזיר הביתה את הבורחים מאיינדה.
אירנה ברונפמן, המזוהה עם השמאל, בת דודתה וחברתה הקרובה של עו”ד ברונפמן שהוזכרה לעייל, מדגישה: “גם אם חלק מהשחקנים הראשיים של הדרמה ההיא כבר אינם בין החיים – הרי רבים עדיין כאן. ולא רק חיים, כי אם עדיין בועטים ופעילים בחיים הפוליטיים של צ’ילה. כיוון שהבנים והבנות של אנשי התקופה ההיא חיים, הם ראו, שמעו או ידעו ולעתים אף היו קורבנות תמימים של מעשי הזוועה”[9]. לדבריה, השבר אקטואלי עוד יותר בשל אירועי השנים האחרונות (2010-2013) שבהם יצא העם בצ’ילה לרחובות על מנת להפגין נגד מה שנחשב להצלחה הגדולה של המשטר הצבאי: הנס הכלכלי. “זאת כלכלה אשר בגדול מיטיבה אך ורק עם העשירים והמיוחסים”, היא אומרת ומזכירה שעדיין נותר בציבור ויכוח עמוק “על דמותו של הדיקטטור עצמו: אוגוסטו פינושט”.
"הפצעים פתוחים”, היא אומרת. “יותר מ-2000 בני אדם, צ’ילנים, נרצחו בידי הצבא הצ’ילני, ללא משפט ובהסכמה של שתיקה מצד אזרחים רבים אשר החליטו אז להפנות את מבטם הצדה, או להצדיק את המעשים בטיעון כאילו מלחמת אזרחים – שלא היתה – עומדת בפתח. הכאב קיים כיוון שאלף בני אדם צ’יליאנים נעצרו ואחר כך נעלמו, והחשש הוא כי גופותיהם מונחות על קרקעית האוקיינוס השקט, לאחר שהושלכו ממסוקים של הצבא כאשר שקי אבנים קשורים לרגליהם. הצעקה עוד נשמעת כיוון שמאות אלפים אחרים עברו עינויים”[10]".
עם הזמן נחשפו גם מעשים של התעללויות מיניות בקורבנות. ארבע נשים שהיו עצורות בידי המשטר הרודני הגישו תביעה בגין התעללות מינית שעברו לדבריהן בכלא. זאת, בתקווה לחשוף את מעשי האונס שבוצעו בעידן הרודנות ושנותרו קבורים מתחת מעטה של פחד, בושה ושתיקה. בשנת 2013 הוזמנו ארבע הנשים למסור את עדותן בפני השופט מריו קארוסה (Mario Carroza), שהוא מומחה לפשעים נגד האנושות. הוא הבהיר כי הנשים זכאיות לתבוע בגין אירועים שהתרחשו לפני עשרות שנים, בזכות שורה של הסכמים עליהם צ'ילה חתמה באחרונה.
אחת התובעות, נייבס איירס, בת 66 החיה כיום בניו יורק. היתה פעילה חברתית בת 25 כשנעצרה בידי המשטר ב-1974 יחד עם אביה ואחיה, בן 15. היא שוחררה כעבור שנתיים וגורשה מצ'ילה. איירס הופיעה בפני השופט ולמחרת עברה בדיקות רפואיות על מנת לתעד את ההשלכות הפסיכולוגיות והצלקות הפיזיות שנגרמו לה לדבריה ממעשי התעללות. איירס אומרת שנותרו על בטנה צלקות מסכינים צבאיות, חתכים של סכיני גילוח על שדיה ופציעות באיברי מינה שנגרמו, בין היתר, ממכות חשמל. עוד סיפרה איירס בעדותה כי חוקריה שיסו בה בעלי חיים, קשרו אותה עירומה למיטה, הביאו לחדר את אביה ואחיה וציוו עליהם לאנוס אותה, דבר שלא התבצע בסופו של דבר. "יש מאות חיילים שטרם זוהו", הוסיפה, "רק עכשיו, 40 שנה אחרי, אנשים מתחילים לדבר ולהשתחרר מהפחדים"."[11].
ההתנגדות העיקרית לפינושט באה מבחוץ, וניצחה עליה, בחכמה, מוסקבה. אף כי ברית המועצות סירבה בתכלית לסייע לאיינדה. תועלתו של איינדה המת לרוסים היתה גדולה מתועלתו בעודו חי[12]. הביקורת החיצונית על פינושט אמנם התמקדה באופיו המדכא של המשטר הצבאי, אך ההיבט החשוב של משטרו התבטא בהחלטתו העקרונית להפוך על פיה את מגמת גידולו של המגזר הציבורי, שאיינדה הוסיף להאיצו, ולחשוף את הכלכלה לכוחות השוק, על פי הקווים של יתר המשקים ברחבי האוקיינוס השקט. האמריקאים גרסו כי כל מדינות היוזמה החופשית באוקיינוס השקט, למעט יפן, הואשמו בקיום משטר דיכוי, אבל חופש השוק יוביל בהכרח גם לסחף בהגבלות הפוליטיות. קימום הריסות הכלכלה התחיל בתנאי מיתון עולמי. האבטלה הקיפה % 25 מהמועסקים והחוב החיצוני תפח לממדי ענק.
המשטר הצבאי בצ'ילה הכריז על מלחמה בשחיתויות. סגרו חנויות של חנוונים שהעלימו מס (עד היום נותנים בצ'ילה קבלה אפילו עבור מסטיקים). שוטרים שלקחו שוחד הוצאו להורג. משטרו של פינושט לא היה מושחת. אנשיו לא לקחו כספים לכיסם! מדיניותו הכלכלית של פינושט עמדה בניגוד חריף למדיניותו של איינדה. בעוד שאיינדה נקט מדיניות סוציאליסטית מובהקת ובכלל זה הלאמת חלק ניכר מאמצעי הייצור (למשל, מכרות הנחושת), נקט פינושט צעדי ליברליזציה במדינה, כדי להחזיר את צ'ילה הסוציאליסטית של איינדה, למבנה של כלכלת שוק חופשי. תקציבי הממשלה לרווחה חברתית, קוצצו באופן קיצוני. לשם השגת מטרותיו, ביטל פינושט את שכר המינימום, הפריט את קרנות הפנסיה, תעשיות בבעלות ממשלתית ובנקים, והפחית מסים על רווחים ועל הון. פינושט ביטל את כל צעדי ההלאמה שנקט איינדה. רכוש שהולאם הועמד למכירה והוחזר לבעלות פרטית; חברות זרות קיבלו פיצוי על אובדן נכסיהן או שבו בעידוד המשטר והשקיעו את כספן בצ'ילה.[13].
בעקבות מהלכים אלה, הציפו בנקים אמריקאים את צ'ילה בהלוואות, בנוסף על הסיוע שקיבל מגופים שפעלו בתיאום עם ארצות הברית, כגון קרן המטבע הבין לאומית והבנק הבין אמריקאי לפיתוח. כמו בתקופת השינויים הגדולים של איינדה, כך גם עכשיו: המעבר המחודש לשוק הפרטי גרר קשיים עצומים – מחסור במזון (למרות שנמצאו מחסני מזון מתקופת איינדה), קיפאון בתפוקה התעשייתית, ירידה בהכנסה הריאלית של השכירים ופגיעה של ממש ברמת החיים של המעמד הבינוני. אבל רוב אלה שהתנגדו קודם לאופוזיציה לאיינדה, המשיכו לראות במשטר הצבאי פתרון נאות.
ה"בום" הכלכלי
בין השנים 1976-1981 עבר על צ'ילה "בום" כלכלי אדיר. פתיחת שערי המסחר ואימוץ השיטה הליברלית הביאו לתפנית. כמו צבאות אחרים באמריקה הלטינית, הסתמך גם הצבא הצ'ילני, על יועצים-אזרחים בתחום הכלכלי. הפעם היתה זו קבוצה של כלכלנים שקיבלו את השכלתם בארצות הברית, ולכן כונו "נערי שיקגו" "Chicago boys"))[14]. פינושט קרא לעזרת המומחים של הבנק העולמי. מילטון פרידמן (Milton Friedman) [15] שיגר מומחים להציל את הכלכלה הצ'ילנית,. להצלחת שיטה זו יש צורך במשטרים מאד ריכוזיים. שיטה זו איננה יכולה לעבוד ללא דיקטטור. הבעיה היא שהתשלום (בזכויות הפרט) הוא מידיאך ההצלחה יכולה להגיע רק לאחר כמה שנים.
עו"ד ברונפמן מספרת: כך או כך, התקופה הראשונה של שלטון פינושט מתאפיינת בזיכרונה בפעילות לשיקום הכלכלה ובהחזרת המדינה לקהילה הבינלאומית. “פינושט היה חכם דיו על מנת להרכיב סביבו צוות של כלכלנים מקצועיים מהטובים ביותר – אלה שכונו ‘נערי שיקגו’". היא מצליחה גם היום לראות אור בתקופתו של פינושט. “משטרו היה הצלחה בכל הקשור לכלכלה ולכספים….הוא חילץ את המדינה מבור עמוק של אלף אחוזי אינפלציה שנתית. התקופה הזאת אפשרה לצ’ילה להפוך לכלכלה המוצלחת באמריקה הלטינית ולהיות למדינה היחידה בדרום אמריקה החברה ב־OECD”[16].
ב- 1975 נבחר פינושט רשמית לנשיא, בלא מתנגדים. בינואר 1978 זכה פינושט במשאל עם בתמיכה ברוב גדול והסיק שיש לו ייפוי כוח להמשיך את המשטר הצבאי עוד עשר שנים. בשלב זה ריכך מעט המשטר את שיטות הדיכוי; גולים פוליטיים ספורים הורשו לשוב; העיתונות פרסמה ידיעות על הפגנות של אנשים שיקיריהם נעלמו; פועלים שבתו בדרישה להעלות את שכרם, אך פינושט לא התיר את חידוש החיים הפוליטיים. הוא וקציני צבא אחרים, ריכזו בידיהם את כול הסמכויות. המשטר הצליח להפוך על פניה מגמה של אינפלציה בניהול הממשלה, שהתקיימה זה עשרות שנים, והייתה לחלק ממבנה הכלכלה הצ'ילנית. אינפלציה של אלפי אחוזים בשנה ירדה לכמה עשרות אחוזים. התהליך היה מכאיב ובלתי פופולרי, מלווה באבטלה גבוהה. אך אפשר לכלכלה לשוב ולצוף על בסיס השוק, בסיוע מלוות מקרן המטבע הבין-לאומית. כשנבלמה האינפלציה חודשה הצמיחה. בראשית 1980 יכול היה הבנק העולמי לדווח: "בנסיבות שליליות בצורה יוצאת מן הכלל, חוללו שלטונות צ'ילה תפנית כלכלית חסרת תקדים בתולדות צ'ילה".
צ'ילה נהנתה מצמיחה מהירה שכונתה "הנס הצ'יליאני" והפך את צ'ילה, למדינה העשירה בדרום אמריקה. בתוך כמה שנים פחת החוב החיצוני מ- 22 לפחות מ-5 מיליארד דולר, התל"ג גדל ב-5.7% והאבטלה צומצמה ל-7%. השיפור הכלכלי מסביר, מדוע במשאל שנערך ב- 11 בספטמבר 1980 נתנו % 69.14 מן המצביעים את קולם להארכת כהונתו של פינושט ב- 8 שנים.
המשבר הכלכלי
שיטותיה של השיטה הכלכלית של פינושט הוכחו במשך ארבע שנים כנכונות וטובות. אבל בשנת 1981 פרץ משבר כלכלי קשה, שהבהיר כי לא כך פני הדברים. חובה החיצוני שלצ'ילה גדל מ-5.4 מיליארד דולר בשנת 1977 ל-15 מיליארד ב-1981. נפילתם של מחירי הנחושת פגעה במאזן התשלומים, שנכנס לגירעון קשה. השכר הריאלי ירד תוך שנה ב-11% והאבטלה הגיעה ב-1981 לשיעור של 15.6% וב-1982 עלתהל-28%.מערכת הבנקאות קרסה. הישגה היחידי של הממשלה – הורדת האינפלציה –ל-9ץ5% ב-1981, נמוגה, כאשר האינפלציה זינקה ב-1983, ל-23%. בסוף אותה שנה, הספיקו יתרות המטבע הצ'ילני,ל-2-3 חודשי יבוא בלבד.
התמוטטות הכלכלה פגעה בראש ובראשונה בני המעמד הנמוך, הפועלים. העוני, הרעב והאבטלה הובילו ב-11 במאי 1983,לשביתה של כורי הנחושת, שסחפה גם מגזרים אחרים, סטודנטים ובני המעמד הבינוי. גל המחאה הגיע לשיאו באוגוסט. אז הצטרפו 20000 חיילים לעזרת המשטרה. הפגנת ענק פוזרה באופן ברוטלי מאד, עם 27 הרוגים, ביניהם נשים וילדים. אותה עת נכנסו לתמונה גם המפלגות הפוליטיות וגיבשו אופוזיציה למשטר הצבאי[17].
פינושט לא ניסה לבסס אידיאולוגיה אנטי דמוקרטית חדשה. הוא לא יכול היה לצאת כנגד המורשת הדמוקרטית של ארצו. בין הייתר, משום שהוא וקציניו פחדו מענישה, כפי שנענשו ראשי החונטה בארגנטינה. בניגוד לארגנטינה, הצבא בצ'ילה היה מאוחד, והאופוזיציה מפולגת, לכן הוא נשאר בשלטון זמן כה רב. הוא אמנם שלט בכוח הצבא, אך לא ביסס נורמה חדשה ולא אידיאולוגיה. הוא נלחם נגד האופוזיציה אך לא יכול היה לצאת נגד קיומה. הפחד מפני ה'דינה' לא הרתיע את השאיפה לדמוקרטיה. החל מ-1982 החל פינושט לשחרר את הרסן והתיר את הופעתן של מפלגות (אם כי לא של איגודים מקצועיים). לאט לאט נוצרה תופעה של "התמרכזות". במקום הקשר המסורתי ימין-מרכז, החל להתחזק הקשר בין המרכז לבין השמאל. ככל שהתקדמו שנות ה- 80, הוביל החופש הכלכלי לדרישות גוברות והולכות לחופש פוליטי; ופינושט לא רצה להעניקו.
הממשלה ניסתה לשכך את גל המחאה ופתחה במשא ומתן עם מפלגות המרכז האופוזיציוניות, שבראשם "החזית הדמוקרטית" (AD), אך עד מהירה התברר כי פינושט אינו מתכוון להחזיר את הדמוקרטיה .
המפלגה הקומוניסטית התאחדה עם הפלג הקיצוני של המפלגה הסוציאליסטית ויחד הקימו את "התנועה הדמוקרטית העממית", שלא נרתעה מהתנגדות מזויינת. חוסר האחדות של מפלגות האופוזיציה הקשה על פעולה משותפת. ביוני 1983 הוקם "הקומנדו הלאומי של העובדים" וגבר הלחץ על המשטר. במארס 1984 התחדשו המחאות. הפעם, לא רק על רקע כלכלי. במארס 1985 נרצחו שלושה מנהיגים של המפלגה הקומוניסטית, על ידי יחידה מיוחדת של ה"קרבינרוס" (Carbineros)[18], בהוראה ישירה של החונטה. אירוע קיצוני זה גרם למפלגות הימין להצטרף אל מנהיגי כול המפלגות ולחתום באוגוסט על מסמך "הסכמה לאומית", הקורא לנסיגת הצבא ולהחזרת הדמוקרטיה. תוך כדי כך איבד פינושט את תמיכתה של ארצות הברית. משטרו של רונלד רייגן, הפעיל צנזורה שקטה על מעשיו.
משאל העם להשבת הדמוקרטיה
ב- 1986 נחלץ פינושט מניסיון התנקשות בחייו, שאורגנה בידי אנשי הגרילה השמאלנית, דבר שבאופן פרדוכסלי יצר סימפטיה לרודן. בשנים 1987-1988 הצליח פינושט לייצב מעט את הכלכלה המתמוטטת. אולם צלו של המשבר הכלכלי, פעילותו האגרסיבית ותאבון השליטה שפיתח היו בעוכריו. מפלגות האופוזיציה התאחדו לקראת משאל העם של אוקטובר 1988, בו התבקשו האזרחים לענות ב"כן" או "לא" לגבי המשך שלטונו של פינושט. מפלגות האופוזיציה ובראשון אלמנתו של איינדה עשו רבות כדי לשכנע את הציבור כי הדחת פינושט לא תעלה לשלטון את המפלגות הקומוניסטיות ותשיב לצ'ילה את המסורת הדמוקרטית שלה. מסע ה"לא" הצליח ופינושט נאלץ להכריז על בחירות בדצמבר 1989[19].
בעקבות משאל העם בוטל משטר החירום. הובטח לפינושט שאנשי הצבא לא יישלמו את מחיר הדמים.
הסעיפים שהובטחו היו:
א. חנינה כללית.
ב. מנגנון מיוחד שהבטיח, שגם עשור לאחר השינוי, תהיה לפינושט בקרה על הקורה בצ'ילה.
ג. הובטח שראשי החונטה ימשיכו כמפקדי הצבא, גם במשטר דמוקרטי. סוכם, שכאשר ייפרשו, יזכו למעמד של סנאטורים לכל ימי חייהם.
ד. סוכם על הקמת מועצה לביטחון לאומי, שתכלול את הנשיא, נשיא ביהמ"ש העליון, מבקר המדינה וארבעת מפקדי הצבא.
בשנת 2013 עלה לאקרנים "לא", סרטו של הבמאי הצ'יליאני פבלו לארין ( Pablo Larraín), שהיה מועמד אותה שנה לפרס האוסקר לסרט הזר. "לא" הוא סרט שטווה עלילה בדיונית על בסיס אמת היסטורית. עלילתו מתרחשת ב-1988, 15 שנים אחרי ההפיכה הצבאית ושמונה שנים אחרי שמשאל עם אישר לצ'ילה חוקה חדשה, שקבעה, בין השאר, שב-1988 יתקיים משאל עם נוסף שתוצאותיו יקבעו אם פינושט ימשיך לכהן כנשיא צ'ילה. המאבק ניטש בין שני קמפיינים, זה שקרא לומר "כן" לאפשרות שהדיקטטורה של פינושט תימשך, וזה שקרא לומר לה "לא". לכל מחנה ניתנו 15 דקות טלוויזיוניות יומיות כדי להעביר לעם בצ'ילה את המסר שלו.
הסרט, שכתב פדרו פייראנו (Pedro Peirano),לפי מחזה מאת הסופר הצ'יליאני, אנטוניו סקארמטה (Antonio Skármeta), שנשלח לגלות בזמן שלטון פינושט, מבוסס על שני פרסומאים שהיו מעורבים בקמפיין. הפרסומאי רנה סאוודרה מייצג פלח רחב של אוכלוסיית צ'ילה, שכל עוד שהכלכלה פרחה התעלמה בשאננות מהנעשה במדינה, שבה רבבות נאסרו, עונו, נרצחו ונעלמו. לפי השקפתו המקצועית, אין טעם ליצור קמפיין שיבליט את כל פשעי המשטר באופן ריאליסטי קודר, משום שהדבר לא ישיג את מטרתו בקרב אותו חלק של האוכלוסייה שעוולות הדיקטטורה אינם נוגעים בו. במקום זאת הוא מציע לצ'ילנים עתיד מלא תקווה. הצעתו מתקבלת מאחר שמובילי קמפיין ה"לא" ממילא אינם מאמינים שיש להם סיכוי לנצח. כמה ממתנגדי פינושט אף מאמינים שמוטב היה להימנע מקמפיין בכלל, כי לטענתם משאל העם הוא תחבולה תעמולתית מטעם השלטון כדי להוכיח לעולם שבצ'ילה ישי משטר דמוקרטי[20].
במשאל עם שנערך באוקטובר אותה שנה הצביעו % 56 נגד הארכת שלטונו של פינושט בשמונה שנים נוספות. המעניין הוא שבמשאל עם חופשי, % 48.2 מהעם הצביעו בעד המשך הדיקטטורה; בגלל חוסר הפשע וחוסר השחיתות.
פינושט, היהודים וישראל
פינושט ומשטרו לא היו אנטישמים, בניגוד למשטר חואן פרון בארגנטינה. פינושט עצמו היה מבקר בבית הכנסת ביום כיפור, וכמה יהודים איישו תפקידים בכירים במשטרו. שגריר צ'ילה בישראל בזמן משטרו של פינושט, חוסה ברדיצ'בסקי, היה יהודי וקצין גבוה בחיל האוויר בצ'ילה. עם זאת, פינושט העריץ את הצבא הנאצי, בניגוד לצבא הגרמני בשנות השבעים שאותו כינה "צבא של הומואים חסרי תועלת". הוא גם טיפח קשרים עם יישוב בדרום המדינה, Colonia Dignidad, של נאצים שנמלטו לצ'ילה אחרי נפילת גרמניה הנאצית[21].
משטרו של פינושט גילה יחס חיובי יותר כלפי ישראל משלטון קודמו. ממשלת החונטה גינתה את הטבח במעלות[22], והצביעה נגד גינוי הציונות באו"ם. ישראל המשיכה לקיים יחסים עם משטרו של פינושט ואף ייצאה נשק לצ'ילה[23].
באופן לא מפתיע יש אנשים בישראל שמתגעגעים אליו. אליעזר פלמור, מי שהיה אז מנהל המחלקה לדרום אמריקה במשרד החוץ ודב שילנסקי, יו"ר הכנסת, ייצגנו את ממשלת ישראל בטקס ההכתרה של נשיא צ'ילה ב-1989 . יום לפני הטקס הם התייצבו במשרד של פינושט, למה שהוגדר כביקור פרידה.
ב-2013 כתב פלמור: "חיוך 'ממזרי' היה נסוך על פניו, ואז הוא הוסיף פתאום: אתם יודעים מה, אני מבטיח לכם שעוד תתגעגעו אלי. והאמת? כמי שהיה מנהל המחלקה לדרום אמריקה במשרד החוץ, אני מאשר שבזמן נשיאותו של איילווין, הצבעות צ'ילה בנושאים הנוגעים לנו במוסדות האו"ם השתנו בהדרגה לרעה". נוסטלגיה כזו נשקפת גם מדבריו של מרדכי ציפורי, שר התקשורת דאז מטעם "הליכוד", שהצהיר ברדיו: אם הייתי מבסס את דעתי על המצב בצ'ילה על התמונות שמראים בטלוויזיה, לא הייתי מגיע לצ'ילה, כי הייתי חושב שכל הזמן יורים באנשים ברחוב….אבל המצב בצ'ילה, כמו גם בישראל, שונה"[24].
החזרה לדמוקרטיה
בבחירות דמוקרטיות שנערכו ב-14 לדצמבר 1989, לראשונה מזה 19 שנה, ניצח מועמד האופוזיציה הדמו-נוצרי פטריסיו איילווין אסוקר ( Patricio Aylwin Azócar; 1918 – 2016) שקיבל 52.4% מהקולות[25] (הוא כיהן כנשיא צ'ילה בין השנים 1990 ו-)1994. בכך הושם קץ לרודנות, אם כי פינושט נותר מפקד הכוחות המזויינים. איילווין, יליד 1918, משפטן ויו"ר הסינט בתקופת איינדה, שבירך בשעתו על הדחתו. ניצב בראש קואליציה של מפלגות מרכז-שמאל וקיבל % 55 מן הקולות. פינושט העביר את השלטון במארס 1991, כשהוא דואג להבטיח לנאמניו משרות חשובות במערכת הפיננסית ובמערכת המשפטית. הוא עצמו המשיך לכהן, בהתאם לחוקת 1980 (שלא היה בסנאט רוב כדי לשנותה), כמפקד העליון של הצבא. מתוך 48 חברי הסנאט החדש, 9 מונו על ידי פינושט. הנשיא החדש מינה וועדה שחקרה את הטרור בתקופת פינושט. חובר דו"ח מפורט אך לא העזו להסיק מסקנות אישיות, שכדי לא ללבות את האש. הממשלה קבלה אמון בבחירות המוניציפאליות של 1992, כשמרבית מועמדיה נבחרו למשרות. באוגוסט 1991 יושב סכסוך גבול עם ארגנטינה, ואיילווין ערך ביקור נשיאותי שם, לראשונה מזה 40 שנה. כמו כן הקפיד להמשיך בעיקרה את מדיניות הכלכלית של קודמו. בבחירות דמוקרטיות שהתקיימו בשנת 1993, זכה מועמד המפלגה הנוצרית-דמוקרטית אדוארדו פריי, בנו של נשיא קודם בשם זה. אך כפי שאירע בעבר, לא היו למפלגתו שני השלישים הדרושים בקונגרס, כדי לעצב את החוקה. באוגוסט 1995 הוא הגיש הצעת חוק לביצוע הרפורמות הדרושות. כמו כן הציע השלמת חקירתם של עוד 500 מקרים, מתקופת הממשל הצבאי של שנות ה-70, הצבא ובני בריתו הפוליטיים, הצליחו למנוע את הצלחת הממשלה בהמשך החקירה, למרות שהדבר התנגש ברצונם של אלפי אזרחים. בינתיים הוחלף מפקד הקרבינרוס (בבחירות 97' חזר כאזרח); מפקד חיל האוויר הוחלף ופינושט, בן ה- 82, הוחלף אחרון.
מאז הדמוקרטיזציה עלתה דרישה לשינוי שיטת הבחירות שבעקיפין סייעה לתומכי פינושט שלא להפסיד בבחירות ולבטל את מעמדם של הסנטורים הקבועים, שמונו לסינט על ידי פינושט עצמו. גם בשנים הראשונות לכינון הדמוקרטיה, לא היתה בצ'ילה מפלגה שניסתה להוביל רפורמות סוציאליסטיות. גם המפלגה הסוציאליסטית היא ליברלית. לא היה איגוד פועלים ולא מאבק חברתי אמתי. מכל מקום, סמכויות הנשיא נותרו גדולות מאד במשך מספר שנים. הוא מינה אישית את אנשי משרד החוץ, אפילו בדרגה של מזכירים שניים. חלפו שנים עד החלו למנות באופן ענייני ראשי עיריות.
הדרישה להסגרת פינושט
בסוף שנת 1998 יצא פינושט לניתוח באנגליה בשם בדוי ומתוך אמונה שמעמדו כ-"Senator Vitalicio " (סנטור לכל החיים), יגן עליו ויקנה לו חסינות דיפלומטית. שהייתו נודעה גולים צ'ילנים בספרד שהביאו את העובדות לידיעת השופט הספרדי בלתסר גרסון (Baltasar Garzon) , שטיפל בתיקי ספרדים שנעלמו בצ'ילה. (בספרד של מחצית שנות ה-70 לא היה מי שיטפל באזרחים אלו. אותו שופט עסק גם בחקירת פשעים שנעשו כלפי אזרחים ספרדיים בארגנטינה). הוגשה בקשה בשם ממשלת ספרד להסגרת פינושט בשל פשעים נגד האנושות (חטיפה, עינויים, רצח). הדיון עוכב באנגליה. השאלה היתה אם הוא בכלל בר הסגרה, כסנטור קבוע. במקביל נאסף עוד חומר ונתגלו עוד 320 תיקים של אזרחים ספרדיים. ראש ממשלת ספרד דאז, פיליפה גונזלס יעץ שלא לגעת בפצצת הזמן הזו, אך דעת הקהל כפתה את בקשת ההסגרה על הממשלה. דעת הקהל תמכה בכך. אך זו היתה פצצת זמן פוליטית כי ההסגרה סיכנה את ההשקעות הספרדיות בצ'ילה. גם אלו שלא היו תומכיו התקוממו נגד שיפוטו מחוץ לצ'ילה. מכל מקום, שאלת הסגרתו פתחה את הפצעים מחדש.
ממשלת ספרד פנתה לאנגליה בשם השופט הספרדי ודרשה את הסגרתו. הצ'ילנים טענו שספרד, שלא שפטה את אנשי פרנציסקו פרנקו, צריכה ליטול קורה מבין עיניה. היתה פה התחסדות אירופאית. לאחר שהדיון עבר שלוש ערכאות, הגיע בית המשפט העליון באנגליה למסקנה שהוא בר הסגרה. אז הוגשה בקשה מטעם צ'ילה לדחות את ההסגרה מטעמים בריאותיים. הוקמה וועדת רופאים שבדקה את פינושט בן ה-82 שהכריזה שאין להעמידו לדין, עקב מצבו הבריאותי. הוחלט להחזירו לצ'ילה. ממשלת ספרד החליטה שלא לערער אנגליה דחתה את בקשות ההסגרה של צרפת, בלגיה וגרמניה, שבקשו את הסגרתו מסיבות של דעת קהל. ממשלת צ'ילה הבטיחה לשפטו שם.
בשנת 1999 הורה השופט חואן גוסמן טופיה (Guzmán Tapia) על מעצרם של חמישה קציני צבא בדימוס על חלקם בפרשת שיירת המוות. בחודש מרץ 2006 הורה השופט ויקטור מונטיגליו (Víctor Montiglio) ) על מעצרם של 13 קצינים בדימוס באשמת רצח. ב-17 ביולי 2006, הסיר בית המשפט העליון הצ'יליאני את חסינותו של פינושט בשל מעורבותו בפרשה ובכך הפך את פסיקתו הקודמת בעניין. לבסוף, ביום ה-28 בנובמבר 2006 תבע מונטיגליו את פינושט והורה על מעצרו במעצר בית. ימים ספורים לאחר מכן אושפז פינושט בבית חולים צבאי עקב התקף לב ומת בגיל 90 ב-10 בדצמבר 2006.
עד מותו היה פינושט מוחרם במרבית מדינות המערב, כולל בישראל (למרות לחץ כבד של צ'ילה). ב–17 בנובמבר 2013, הלכו שוב אזרחי צ’ילה לקלפיות וחגגו את הדמוקרטיה בארצם. אולם שתיים מהמתמודדות לתפקיד , העלו אצל הבוחרים זיכרונות מהתקופה ההיא: מישל בשלה, מועמדת השמאל – שהיתה נשיאת המדינה בשנים 2010-2006 – היא בתו של איש צבא מתומכי הנשיא איינדה, שמת במחנה מעצר צבאי לאחר ההפיכה. בין המתמודדים מולה הייתה גם נציגת הימין אוולין מתיי, שאביה פיקד על אותו המחנה ממש באותה התקופה. כך, ארבעה עשורים מאז ההפיכה ויותר משני עשורים מאז תמה, לפחות רשמית, התקופה האפלה – טרם חזרה החברה הצ'יליאנית לעצמה. קו שבר עמוק עובר בתוכה, ויכוח חוצה אותה, והוא מקבל דווקא בימים אלה גוון אקטואלי מתמיד.
עו”ד ברונפמן סבורה כי אין זה עניין של סליחה או מחילה של אדם זה או אחר: “מרכזו של הוויכוח הזה בסופו של דבר הוא על דמותה של החברה הצ'יליאנית, על התחושה הלאומית של העם, ומה הערכים אשר אמורים ללוות אותו אל העתיד.
הערות
[1] "40 שנה לפוטש בצ'ילה: לא כל הצ'יליאנים זוכרים את פינושה לרעה", הארץ: https://www.haaretz.co.il/news/world/america/.premium-1.2115418
[2] . חונטה צבאית (בספרדית: Junta militar), או בקיצור חונטה ("אספה", "מועצה"), היא משטר המונהג במשותף על ידי קציני צבא בכירים, בדרך כלל בעקבות הפיכה צבאית. לעיתים מנהלת הכת הצבאית בעצמה את ענייני המדינה, ולעיתים היא ממנה את אחד מחבריה או אדם אחר לעמוד בראש הממשלה. בניגוד למשטרים דיקטטוריים אחרים, הנבנים סביב אדם מסוים שתופס את השלטון, חונטות נוטות לתפוס את השלטון בדרך כלל במקרים של אי-יציבות פוליטית. כך, למשל, היווה החשש מהקומוניזם עילה לתפיסת השלטון בידי חונטות במדינות שונות בעולם בין שנות ה-50 לשנות ה-70.
[3] . אדי קאופמן, עליית ונפילתם של משטרים צבאיים באמריקה הלטינית, הוצאת האוניברסיטה המשודרת. תל אביב, 1990 (להלן: עלייתם ונפילתם של משטרים צבאיים), עמ' 45.
[4] עלייתם ונפילתם של משטרים צבאיים, עמ' 82.
[5] https://www.haaretz.co.il/news/world/america/.premium-1.2115418
[6] "מוסקבה, ברלין וסופיה ניתקו היחסים עם צ'ילה", דבר, 23 בספטמבר 1973
[7] https://www.haaretz.co.il/news/world/america/.premium-1.2115418
[8] דו"ח רטיג (בספרדית: Informe Rettig) הוא השם בו מוכר הדו"ח הסופי מיום 9 בפברואר 1991 של הוועדה הלאומית לאמת ולפיוס (Comisión Nacional de Verdad y Reconciliación) שחקרה את הפרת זכויות האדם שהובילו להיעלמות או למוות בצ'ילה במהלך שנות הדיקטטורה הצבאית של אוגוסטו פינושט.
הוועדה מונתה בידי פטריסיו איילווין (Patricio Aylwin Azócar) – נשיא צ'ילה בשני0 1990-1994 ובראשה עמד השופו ראול רטיג (Raúl Rettig), שגריר לשעבר מטעם ממשלתו של סלבדור איינדה, על שמו נקרא הדו"ח. הוועדה התכנסה משך כתשעה חודשים ודנה באירועים שאירעו בין ה-11 בספטמבר 1973 ו-11 במרץ 1990. התקופה שכוסתה בדו"ח עוררה מחלוקת, שכן היו מי שטענו שעל החקירה לכלול גם את תקופת שלטונו של "האיחוד העממי" תחת נשיאותו של סלבדור איינדה (1970–1973), בטענה שהבנת תקופה זו חיונית להבנת האירועים במהלך שנות הדיקטטורה.
הדו"ח קבע כי במהלך שנות הדיקטטורה נרצחו 2,279 איש ואישה. 164 מתוכם מסיבות פוליטיות, ואילו 2,115 מהפרת זכויות אדם. הוועדה המליצה עם נקיטת מספר צעדים לפיצוי בני משפחות הקורבנות שיושמו בשנים שלאחר הגשת הדו"ח.
כחודש לאחר הגשת הדו"ח, ב-4 במרץ 1991 פנה פטריסיו איילווין, נשיא צ'ילה, בשידור טלוויזיה וביקש את סליחתה של האומה הצ'יליאנית כולה.
[9] אירנה סבלה באופן אישי בתקופת פינושט, אך מבקשת לא לדבר על כך. שנים רבות עבדה כעיתונאית בצ’ילה, אחר כך במשרד החוץ בסנטיאגו בתפקידים שונים, ובשנים 2010–2006 – בעת כהונתה הראשונה של מישל בשלה כנשיאה – נשלחה להיות שגרירת צ’ילה בישראל.
[10] https://www.haaretz.co.il/news/world/america/.premium-1.2115418
[11] גופים בינלאומיים החלו להגדיר מעשי אונס המתבצעים בעת סכסוך פוליטי כפשע נגד האנושות רק ב-1993, לאחר שבית הדין לפשעים שבוצעו ביוגוסלביה אימץ את ההגדרה
[12] Josef L. Nogee and John W. Sloan, “Allende’s Chile and the Soviet Union, Journal of International Studies and world affairs, August 1979.
[13] תת יבשת בטלטלה, עמ' 242.
[14] https://en.wikipedia.org/wiki/Chicago_Boys
[15] כלכלן יהודי אמריקאי, מן החשובים ביותר במאה ה-20. נחשב לאבי אסכולת המוניטריזם אשר מתנגדת להתערבות פיסקלית מצד הממשלה בעת משבר. כמו כן, החזיק בעמדות ליברליות ותמך בחופש כלכלי רב, הגירה חופשית, לגליזציה סמים וביטול אמצעי מדיניות אטטיסטים אחרים. פרידמן זכה בפרס נובל לכלכלה לשנת 1976.
[16]https://www.haaretz.co.il/news/world/america/.premium-1.2115418
[17] עלייתם ונפילתם, עמ' 130.
[18] המשמר הלאומי, מקביל לז'נדרמה במדינות אחרות
[19] עלייתם ונפילתם, עמ' 131
[20] אורי קליין, הסרט "לא": הפצע של צ'ילה טרם הגליד"
[21] Pinochet — good for Jews, tragedy for human rights, http://www.jewishworldreview.com/0798/pinochet1.asp
[22] שלמה בכרך, ממשלת צ'ילה גינתה את רוצחי הילדים במעלות: "חייל אינו משתמש בילדים כבני-ערובה", מעריב, 3 ביוני 1974
Chile: The Forgotten Past is Full of Memory excerpted from the book State Terrorism and the United States From Counterinsurgency to the War on Terrorism by Frederick H. Gareau
[24] ה-11 בספטמבר של דרום אמריקה: https://mekomit.co.il/%D7%94-11-%D7%91%D7%A1%D7%A4%D7%98%D7%9E D7%91%D7%A8-%D7%A9%D7%9C-%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%9D-%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%A7%D7%94/
[25] איילווין נולד בויניה דל מאר, בן בכור במשפחה בת חמישה ילדים בעלת שורשים וולשים. בבגרותו פנה ללימודי משפטים באוניברסיטת צ'ילה והוסמך כעורך דין בשנת 1943. איילווין פנה לקריירה אקדמאית במסגרתה הורה משפט מנהלי באוניברסיטת צ'ילה, ולאחר מכן באוניברסיטה הקתולית של צ'ילה וכן לימד אזרחות וכלכלה פוליטית במכון הלאומי, בית הספר היוקרתי ביותר במדינה.