ההיפודרום היווני

כתב : גילי חסקין, 22-01-24

תודה לגדעון ביגר על הערותיו

ההיפודרום היווני, כמו  הקרקס (circus) הרומאי, הינו אחד ממתקני השעשועים בתקופה הקלאסית, לצד התאטרון, ששימש להעלאת מחזות ולצד האמפיתאטרון, ששימש לקרבות של גלדיאטורים.

ראו גם באתר זה: התיאטרון בעולם הקאסי ; האמפיתאטרון (בהכנה); הקרקס הרומאי

היפודרום ( ἱππόδρομος )  מיוונית: היפוס – סוס  דרומוס – מסלול, מרוץ), הוא מסלול מרוצי סוסים ומרכבות, שהיה בשימוש ביוון העתיקה. בהיפודרום היו ארבעה מסלולים (אצל הרומאים, עשרה)[1].

קיימים שרידי הופודרומים (מדויק יותר: היפודרומה), בדלוס (Delos), דלפי ( Delphi), איסתמיה (Isthmia ), לאגיון (Lageion), הר ליקאיון (Mount Lykaion), נימאה (Nemea), אולימפיה  (Olympia).

כמה מתקני ספורט בעולם הרומי-המזרחי, כמו אלו של קיסריה או קונסטנטינופוליס, מכונים "היפודרום, משום ששפת המקום הייתה יוונית, אבל למעשה אינם היפודרום, אלא קרקס (Circus).

מרוצי המרכבות ביוון העתיקה

למרוצי המרכבות הרתומות לסוסים, הייתה מסורת ארוכה בעולם היווני. אך אין וודאות מתי בדיוק התקיימו מרוצי המרכבות הראשונים. רבים משערים שהם הופיעו מיד עם המרכבות הראשונות. אולי כבר במאה ה-15 לפני הספירה.

מציורים על כדים, ניתן להסיק שהמרוצים החלו לכל המאוחר, ביוון המיקנית[2]. הטקסט העתיק ביותר בנושא הוא ה'איליאדה' של הומרוס, שבה מסופר על מרוץ מרכבות, שנערכו בלוויה של פטרוקלוס (Patroclus), במלחמת טרויה[3].  את המרוצים ארגן הגיבור היווני אכילס וחמישה מפקדים בצבא האכאי, יצאו להתמודדות:  דימאדס, אמאלוס, אנטילוכוס, מנלאוס ומריאונס. המרוץ היה סיבוב אחד מסביב לגזע עץ. מסופר שם, כיצד המצביא הזקן נסטור (Nestor), יעץ לבנו אנטיכולוס (Antilochus), נסיך פילוס (Pylos), איך לנצח במרוץ. כך למשל, הציע לו לבחור את הסוס המהיר ביותר ולהציבו ימני, כי הוא זה שיעבור את המרחק הארוך ביותר בעת הסיבוב. גם למקום זה הגיע אנטילוכוס, רק בשל תרגיל לא ספורטיבי, שביצע כלפי מנלאוס מלך ספרטה  והיה זה דימאדס (Diomedes) שניצח בו וזכה בפרס – שפחה וקדרה. אכילס העניק פרסים לכול המשתתפים, גם לאחד הרכבים שמרכבתו נשברה באמצע המרוץ[4].

לאורך כל התקופות, זה היה ספורט מסוכן וקטלני –  להשתתף בו, ואולי בשל כך הפך לפופולרי בחברה בה ספורט הוא סוּבְּלִימַצְיָה בה יצר הקיום של הצופה בא לידי ביטוי בהזדהות עם המנצח "ההורג" את המנוצח סמלית או בפועל.

[החוקר פינלי (Sir Moses I. Finley) עמד על כך, שאצל הומרוס, המרכבה היא שריד של עולם גיבורים אבוד. הומרוס שמע על מרכבות, אבל לא ידע בדיוק מה עושים בהן. "לכן נסעו גיבוריו … במרכבות כמרחק מיל אחד… מאוהליהם, ירדו מהן בזהירות ומשם הלכו אל הקרב ברגל"][5].

בתקופה הארכאית ביוון[6] (מאה שמינית- עד המאה החמישית לפני הספירה), מרוצי המרכבות הפכו לפופולריים, מאד ועד התקופה הביזנטית (מאה רביעית לספירה).

המשורר היווני פינדארוס (Pindar 522-443 BC) מספר על המלך אוינאומוס (Oenomaus) מפיזה, אשר באליס (Elis , בצפון מערב הפלופונז), אשר קבע, שרק מי שינצח אותו במרוץ מרכבות, יזכה בבתו היפודמיה (Hipodamia). אך אם יפסיד, ישלם בחייו. הוא תמיד ניצח, משום שהנהיג את סוסיו של ארס (אל המלחמה). לאחר ששלושה עשר מתחרים קיפחו את חייהם, הגיע פלופס (Pelops), אהובה של היפודמיה, אשר נהג בסוסים שקיבל מתנה מאל הים פוסיידון, משום ששימש כמאהבו באולימפוס. השנים קשרו קשר לזכייה במרוץ. הם שיחדו את מירטיליוס (Myrtilus), הרכב של אוינאמוס, בהבטיחו לו ממון רב (לפי גרסה אחרת, הבטיחה לו לילה בזרועותיה). מירטיליוס  החליף את ציר המרכבה של מרכבת המלך שהיה עשוי ברזל, בציר עשוי שעווה. זה נמס על המסלול. המלך נזרק מהמרכבה ונהרג. פלופס הוכרז כמנצח במרוץ ונשא את היפודמייה היפה. אולם הזוג לא עמד בהבטחתו למירטיליוס וכשזה תבע את המגיע לו, רצח אותו פלופס, בכפיות טובה.

מירטיליוס קילל את פלופס רוצחו ואכן, צאצאיו של פלופס, מתו על פניו, במיתות משונות[7]. פלופס הוא הנציח את ניצחונו על אוינאומוס, על ידי עריכת המשחקים האולימפיים הראשונים[8]. בתחילת כל מרוץ, היו הרכבים ובעלי המרכבות, מעלים מנחות לקברו שבאולימפיה שנקרא פלופיון (Pelopion) ומתפללים לניצחונם[9]. לפי האגדה, אחד המשתתפים הראשונים במרוצתי המרכבות, היה הרקלס. שרכב לצד בן אחיו אלאוס, והגיע למקום הראשון[10].

בניגוד למיתוס שהוזכר לעייל, עם ראשית המשחקים האולימפיים, בשנת 776, לא נכללו בהם מרוצי מרכבות, כאחד המקצועות הרשמיים, אלא, בשנת 680 לפני הספירה, במשחקים האולימפיים העשרים וחמישה; כמעט מאה שנים מאוחר יותר[11]. מרוצי המרכבות מעולם לא זכו במשחקים האולימפיים ליוקרתן של תחרויות הריצה, אולם הם נראו כחשובים יותר מתחרויות רכיבת הסוסים, שנעלמו מהמשחקים עוד בשלביהם המוקדמים.

תחילה נהגו במרכבות שני רכבים ואחר כך רק אחד. ידוע במיוחד הפסל המכונה "הרכב מדלפוי" [12] או "הֶנִיוֹכוֹס" (Hêniokhos), שהוראתו "אוחז המושכות"; הוא פסל יווני עשוי ברונזה משנת 474 לפנה"ס. זוהי אחת הדוגמאות היפות והבולטות לפיסול יווני בברונזה מהתקופה הקלאסית. הדמות הייתה כנראה חלק ממערך פיסולי של מרכבה אשר הייתה רתומה לארבעה סוסים. ייתכן כי לצד דמות הרכב, הופיע בפסל גם בעל המרכבה, אשר גופו נוטה מעט לכיוונו. הכתובת על הפסל מציינת את פוליזלוס (Polyzalus), טיראן המושבה היוונית גלה (Gela) שבסיציליה, כמזמין הפסל, לזכר ניצחון ספורטיבי של קבוצת רכבים, במרוץ מרכבות במשחקים הפיתיים, שנערכו בדלפי בשנת 474 לפנה"ס. הפסל התגלה בשנת 1896 בעת חפירות ארכאולוגיות במקדש אפולו בעיר דלפי – בדיוק בשנה שבה חודשו המשחקים האולימפיים באתונה – והוא מוצג במוזיאון הארכאולוגי בה[13].

המרוצים נערכו בהיפודרום, שכלל משטח רחב ידיים על קרקע כבושה. היפודרומים (ברבים, נכון יותר לומר "היפודרומה") נוספים מהתקופה הארכאית, נבנו גם במרכזי הפולחן בדלפי, בקורינתוס ובדלוס, ובערי-המדינה של אתונה, ספרטה ומנטיניאה (Mantineia). להיפודרום שבאולימפיה ולמתקנים דומים ברחבי העולם היווני, לא הייתה למעשה הגדרה ארכיטקטונית ולא היו סידורים שתחמו והגדירו בדיוק את מידותיו. לא הייתה בו הפרדה ברורה בין המסלול לבין הצופים. עם זאת, דאגו היוונים להזנקה אחידה של המרכבות[14]. לעתים גם היו תאי הזנקה (ביוונית איפודרופין).  אבל באופן, שנועד לספק יתרון התחלתי לאלו שמסלולם ארוך יותר. הארכאולוג ארתור סג"ל טוען, כי מתקן מעין זה כבר היה באולימפיה במאה החמישית לפנה"ס[15].

תיאור מפורט של ההיפודרום באולימפיה, נמצא בכתבי הגאוגרף הרומי פאוסניאס (Pausanias), בן המאה השנייה לספירה, מחבר הספר "מדריך ליוון" (Hēlládos Periḗgēsis) : בקצהו המזרחי שלו ניצבה שורת עמודים, שהיוותה מעין שער כבוד. בניגוד לקרקס הרומאי, לא הופרדו שני המסלולים על ידי מעקה (Spina), לאורך אמצעו, אלא על ידי גדר נמוכה, או חבל. ההיפודרום היווני היחידי שנשתמרו בו שרידים הוא זה שנבנה למרגלות הר ליקאון (Mt. Lykaion), אשר בארקדיה (Arcadia). מידותיו היו 240X 105 מ'[16]. היפודרומים נבנו בערים יווניות שונות, כגון אתונה, דלפוי, נמיאה, אנטיוכיה, אלכסנדריה וקונסטנטינופול. הורדוס בנה בארץ ישראל היפודרומים בירושלים[17] ובקיסריה[18], אך בנינים אלו וכן ההיפודרומים בג'רש, בית שאן, סבסטיה ויריחו, היו דומים יותר לקרקס הרומי, מאשר להיפודרום היווני.

בניגוד לענפים אולימפיים אחרים, מרוץ המרכבות לא נעשה בעירום, קרוב לוודאי בשל האבק שנוצר מדהרת הסוסים ובשל הסיכון לתאונות קטלניות. הרוכבים לבשו "קכיסטיס" – חלוק שהודק בשלוש חגורות, כדי למנוע כניסת אוויר. כדי לנוע מהר, היה על רוכבי המרכבות להיות קלים וגבוהים, ולכן רובם היו בני נוער. המרכבות ששימשו לתחרויות היו בדרך כלל מרכבות קרב משופרות, למרות שבאותה תקופה מרכבות כבר לא שימשו את היוונים בקרב. המרכבות היו בבסיסן עגלות קטנות מעץ, בעלות שני גלגלים וללא גב. רגלי הרוכבים הוחזקו במקומן, אולם כיוון שהעגלות נחו על ציר הגלגלים, הנסיעה לא הייתה חלקה כלל. סדר מיקומם של הרוכבים נקבע על פי הגרלה.

המשחקים האולימפיים העתיקים, כמו שאר המשחקים הפאן-הלניים (כלל יווניים), כללו שני סוגים של מרוצי מרכבות – מרוצי מרכבות עם שני סוסים שנקראו "ביגה" (bigae), ומרוצים עם ארבעה סוסים, שהיה פופולרי יותר. הייתה זו מרכבה דו אופנית, קלת משקל, הרתומה לארבעה סוסים, שנקראה קוודריגה (quardrigae)  וביוונית "טטריפון" (Tethrippon) .לעתים השתמשו גם במרכבה הרתומה לששה סוסים..

במרוץ זה, היה על הרכב לגמוא מרחק של כ-13 ק"מ – שתים עשרה הקפות של ההיפודרום. מרוץ המרכבות היה ענף הספורט היחידי, שבו הספורטאי שניצח, כלומר הרכב, לא זכה בתואר המנצח.  ביוון המיקנית היו רוכבי המרכבה גם בעליה, ולכן הם אלו שזכו בפרס.  בימי המשחקים הפאן הלניים לעומת זאת, נראה שבעלי המרכבות השתמשו בעבדים שהתחרו בשמם וזכו בשבילם בפרס.  למרות שהוא זה שהביא את ההישג, בעל המרכבה והסוסים הוא זה שהוכרז כמנצח. הרכב הסתפק בסרט משי שנקשר לראשו ואילו את זר עלי הזית, קיבל בעל הסוסים.

כך למשל, ארסכילאס הרביעי (Arcesilaus IV), מלך קירנה (Cyrene), ניצח במשחקים הפיתיים[19].ב-462 לפנה"ס, כשעבדו היה היחידי שהצליח להשלים את המסלול. הוא חגג את נצחונו במסיבה גדולה שהונצחה על ידי המשורר פינדרוס[20] בפואמות (Odes) הפיתיות, הרביעית והחמישית.

מרוצי המרכבות באולימפיה, היו האירוע הססגוני והמרהיב ביותר במשחקים האולימפיים. מראה המרכבות הדוהרות, ענן האבק העולה מן הזירה, צהלות הסוסים ותחושת הסכנה, גרמו להתרגשות רבה בקרב קהל הצופים[21].

לאחר כניסת הקהל להיפודרום, החל השופט קורא בשמות בעלי המרכבות והרוכבים. ההיפודרומים באולימפיה (Olympia) היו באורך של 550 מטרים וברוחב של 270 מטרים, כלומר תיאורטית, יכלו להתחרות בעת ובעונה אחת, עד שישים מרכבות, למרות שסביר להניח שבפועל התחרו הרבה פחות. עשר בדרך כלל[22]. מרוצי המרכבות ביוון כללו שנים עשר סיבובים מסביב לרחבה, והם דרשו מהרוכבים לבצע פניות חדות בפינות. במהלך המרוץ השתמשו היוונים במספר עזרים טכנולוגים, כדי לעזור לקהל ולרוכבים. מערך שערים מיוחד, שפתיחתו סימלה את תחילת המרוץ, הוצב כדי לתת לרוכבים במעגלים החיצוניים של המסלול יתרון התחלתי[23]. פסלי ברונזה, בצורת ביצה ודולפין, עשויים שיש, שמוקמו על עמודים הוגבהו כדי לסמל את תחילת המרוץ והונמכו במקביל להתקדמותו כדי לסמל את מספר הסיבובים שנותרו. הביצה והדולפין היו הסמלים של הדיסקורים[24] ונפטון (אל הים הרומי) המגנים על סוסים.

הנקודה הבעייתית והמאתגרת ביותר במרוץ, הייתה נקודת הסיבוב של המרכבות. מטרתו של כול רכב הייתה לבצע את הסיבוב במסלול הקצר ביותר האפשרי ונדרשה מהם שליטה מלאה בסוסים, כדי לצלוח את הסיבוב החד בשלום. הרכבים המיומנים ביותר, היו מצליחים לבצע את הסיבוב בצורה "חלקה" יותר ולזכות בניצחון. הואיל ועקב התנופה של ארבעה סוסים, היוצאים בדהרה סביב עמוד של אבן, מרכבות רבות החליקו, צירים נשברו והרכבים מעדו. המרוצים התנהלו בסופת אבק של התנגשויות ונפילות. רק מעטים מאד מבין המתחילים במרוץ, הצליחו לסיימו.

בהיפודרום נערכו גם מרוצי סוסים, אך אלו נחשבו לפחות מכובדים מאשר מרוצי המרכבות. אלו נערכו לראשונה בשנת 648 לפני הספירה, במשחקים האולימפיים השלושים ושלושה במספר. אורכו של המרוץ היה כ-4.5 ק"מ, כלומר, שש הקפות של ההיפודרום. הרוכבים במרוצי הסוסים לא ישבו על אוכפים ולא נעזרו בדורבנות.  פסל ברונזה מהתקופה ההלניסטית (140-150 לפני הספירה), בשם "הרוכב מארטמיסיון" (Jockey of Artemision), התגלה במעמקי הים, במקום זה בשנת 1929 ומוצג במוזיאון הלאומי של אתונה לאחר שמומחים עמלו על שחזורו. הפסל מתאר שסוס דוהר קדימה בשעטה, ניצב על שתי רגליו האחוריות ועליו יושב רכב קטן ממדים, גופו מוטה קדימה ידיו בתנועה והן עדיין אוחזות בשרידי המושכות[25].

הסוסים היו אהובים מאד על היוונים הקדמונים (הסוס הוא האטריבוט של פוסיידון) וזכו לכבוד רב. הדבר התבטא בדרכים רבות: הוענקו להם שמות. הם נקברו בטקס חגיגי, בקברים מהודרים ואף הונצחו בשירים. המסמך היווני הקדום ביותר המתאר את אימוני הסוסים והרכבים הוא ספר בשם "פָּרָשׁוּת" (De equis alendis) של היסטוריון בשם קסנופון (Xenophon), משנת 350 לפניה ספירה, המפרט איך מטפלים בסוסים ואיך רוכבים עליהם. אם כי, נמצאו מסמכים חתיים המתארים מלאכה זו כבר משנת 1360 לפני הספירה[26]. אפי זיו, בספרו "משחקי האלים", מספר על סוסה בשם אאורה, אשר הפילה את הרוכב מגבה, אך המשיכה לבדה את המרוץ. כאשר השמיע הכרוז את קולו והכריז על הסיבוב האחרון, היא הגבירה את הקצב , והגיעה ראשונה לקוו הסיום[27].

הרוכבים היו בדרך כלל קלי משקל, כדי שלא להכביד על הסוס והדבר ניכר ביצירות האומנות. בניגוד לרכבים, במרוצי המרכבות, שלבשו גלימות ארוכות, הרוכבים במרוצי הסוסים היו לעיתים עירומים, כמו שאר המתחרים בענפי הספורט השונים ולעתים לבושים. בתקופה הארכאית, היה ההיפודרום, סמל מובהק של השכבות האריסטוקרטיות. מכיוון שגידול סוסים היה עיסוק יקר למדי, וכיון שצוותי הסוסים והכרכרות מומנו באמצעים פרטיים ולא על ידי ערי-המדינה השונות, הוגבלה התחרות באופן מעשׂי לאריסטוקרטיה. ההשתתפות במרוצי הסוסים המחישה את מעמדו הגבוה ואת יכולתו הכלכלית של המממן בעירו הוא, בעוד שהמפגש התחרותי עצמו יצר חוג אריסטוקרטי מגובש – מחוץ לתחומה של עיר-המדינה. ממדיו הגדולים של ההיפודרום, הביאו לכך שלעיתים קרובות נבנה מחוץ לגבולות המתחמים המקודשים (למשל באולימפיה ובדלפי)[28].

הנקודה המסוכנת ביותר, היא המקום בו המרכבות מסתובבות. פעמים רבות הסוסים נתפסים שם בפחד פתאומי והמרכבות קורסות, לכן הוקם שם מזבח עגול לכבוד טרקסיפוס (Taraxippus), רוח רפאים, שהוראת שמה "מפחיד הסוסים". פולחנו קשור לפוסיידון, שגרם למותו של היפוליטוס (Hippolytus), במרוץ מרכבות[29].

ממדיו הגדולים של ההיפודרום הביאו לכך שלעיתים קרובות נבנה מחוץ לגבולות המתחמים המקודשים (למשל באולימפיה ובדלפי). מרוצי המרכבות מעולם לא זכו במשחקים האולימפיים, ליוקרתן של תחרויות הריצה, אולם הם נראו כחשובים יותר מתחרויות רכיבת הסוסים, שנעלמו מהמשחקים עוד בשלביהם המוקדמים. ביוון המיקנית היו רוכבי המרכבה גם בעליה, ולכן הם אלו שזכו בפרס. בימי המשחקים הפאן-הלניים לעומת זאת, נראה שבעלי המרכבות השתמשו בעבדים שהתחרו בשמם וזכו בשבילם בפרס. כך למשל, ארסכילאס הרביעי (Arcesilaus IV), מלך קירנה (Cyrene), ניצח במשחקים הפיתיים[30].ב-462 לפנה"ס, כשעבדו היה היחידי שהצליח להשלים את המסלול. הוא חגג את נצחונו במסיבה גדולה שהונצחה על ידי המשורר פינדרוס[31] בפואמות (Odes) הפיתיות, הרביעית והחמישית.

ב-416 לפנה"ס היו לגנרל האתונאי אלקיבידאס (Alcibiades)[32], שבע מרכבות במרוץ, והוא זכה במקום הראשון, השני והרביעי[33]. מן הסתם לא ייתכן שהגנרל נהג בכל שבע המרכבות בעצמו. פיליפוס השני מלך מקדוניה,  השתתף באחד המרוצים וניצח בו כדי להוכיח שאיננו ברברי, אולם אם היה זה פיליפוס שנהג במרכבה בעצמו, מעמדו היה נחשב נמוך מזה של ברברי. מנגד, פינדרוס הילל את אומץ ליבו של ההיסטוריון היווני הרודוטוס, על כך שנהג במרכבתו שלו בעצמו[34]. מכיוון שהנהגים במרוץ היו עבדיהם של בעלי המרכבות ולא בעלי המרכבות עצמם, יכלו גם נשים לזכות במרוץ. דוגמה טובה לכך היא קיניסקה (Kyniska), נסיכה ספרטנית, אחותו של אגסילאוס השני (Agesilaus) [35], שניצחה במרוץ גם ב-396 לפנה"ס וגם ב-392 לפנה"ס.

כרמית גור מעירה במאמרה "הקרקס, ההמון והקיסר"[36], כי האישים הפוליטיים שנכחו במשחקים, נהנו, בלי ספק, מאווירה של זהר[37].   אך הם לא הופיעו שם כמורמים מעם מול המון מעריץ.  שכן, המתחרים, מארגני המשחקים ואף הצופים היו ברובם בני מעמד חברתי דומה.  מי מלבד אנשים אמידים יכול היה לממן לימודי גימנסיון ושעורים אצל מאמן?  מי מלבדם יכול היה לעזוב את עבודתו ולצאת למרחקים כדי לצפות  בתחרויות?  גם השליט האדיר ביותר הופיע כאן לא לעיני נתינים, כי אם מול בני חוגו-שלו, שגם להם היתה הכרת ערך משל עצמם[38].

במשחקים הפאן-אתנאיים נחשבו מרוצי המרכבות לענף החשוב מכל, והזוכה במקום הראשון קיבל 140 אמפורות פאן אתנאיות מלאות בשמן זית – פרס יקר ערך. במשחקים הפאן-אתנאיים החל מהמשחקים האולימפיים התשעים ותשעה במספר, בשנת 384 לפני הספירה, החלו מקצים עם סייחים, במקום עם סוסים בוגרים. המרחק אותו נדרשו לרוץ, היה כמחצית המרחק של מרוצי הסוסים הבוגרים[39]. היו שתי צורות נוספות של מרוצי מרכבות: מרוץ מרכבות "אפובוטאי" (apobatai), שבו אחד משני הרוכבים קפץ באמצע המסלול מהמרכבה ורץ לצידה[40]. במרוץ אחר, שנקרא "אנבוטאי" (apobates),  היה על הנהג לקפוץ שוב פנימה לאחר שרץ מרחק מסוים. בשני המרוצים, כמו במרוצים הרגילים, המנצח היה זה שמרכבתו חצתה ראשונה את קו הסיום. אם המרכבה התהפכה והרוכב שרד, הוא יכול היה לנצח אם עבר את קו הסיום ברגל[41].

הרומאים, בדומה ליוונים, היו להוטים אחרי מרוצי מרכבות, אך בדרכם האופיינית, העניקו להיפודרום הגדרה ארכיטקטונית ברורה וקראו לו "קרקס" (circus).

ראו באתר זה: הקרקס הרומאי.

הערות

[1] איתן בורשטיין, לקסיקון לתרבותה קלאסית, אלים, אישים, מושגים ואתרים, הוצאת PERTINAX', עמ' 256

[2] Bennett, Dirk (December 1997). "Chariot Racing in the Ancient World". History Today. Britain. 47 (12): 41–48. Archived from the original

[3] Hose, Martin; Schenker, David (2015). A Companion to Greek Literature. John Wiley & Sons. p. 368

[4] משחקי האלים, עמ' 85

[5] מוזס פינלי, עולמו של אודיסאוס, מוסד ביאליק, ירושלים, 1998, עמ' 62

[6] יוון הארכאית היא תקופה בת כ-300 שנה בתולדות יוון העתיקה, שראשיתה במאה ה-8 לפנה"ס וסופה במאה ה-5 לפנה"ס. תקופה זו התאפיינה בהיעדר שלטון מרכזי, ובקיום מספר רב של קהילות פוליטיות אוטונומיות או אוטונומיות למחצה, שניהלו ביניהן מלחמות פנימיות באופן תדיר. הבריתות הגדולות המאפיינות את התקופה הקלאסית (כגון הליגה האטית דלית) נוסדו רק לקראת סוף התקופה הארכאית, ולפיכך בתקופה זו כל פוליס וכל שבט היו נתונים לגורלם. אף שהייתה השפעה הדדית גדולה ושיתוף פעולה בחגיגות דתיות ובתחרויות ספורטיביות, נהנו היוונים מעצמאות מקומית רבה לכל אורך התקופה.

[7] משחקי האלים עמ' 84

[8] Pindar, Isthmian Odes 1, edited and translated by Race, W. H., Loeb Classical Library. Cambridge, MA: Harvard University Press, 1997.

[9] Pausanias, Description of Greece 5.13.1

[10] משחקי האלים, עמ' 84

[11] ontgomery, HC. The controversy about the origin of the Olympic Games: did they originate in 776 B.C.? The Classical Weekly, 1936 19.22, 169–174

[12] ההגייה ביוונית עתיקה היא 'דלפוי' ולא ההגייה היוונית המודרנית 'דלפי'.

[13] הפסל מציג דמות רכב, המפוסל בגובה קומת אדם ובידו הימנית הוא מחזיק שרידי מושכות. ידו השמאלית של הפסל חסרה. בבסיס הפסל מופיעה ביוונית הכתובת: שפירושה: "פוליזלוס הקדיש אותי… עשו אותו משגשג, כבדו את אפולו". סגנון הפסל ממקם את הפסל בראשיתה של האמנות הקלאסית ביוון. תנוחת הפסל היא סטאטית ביחס לסיטואציה המתוארת. הפרופורציות של הפסל אינן מושלמות לפי האידיאל הקלאסי – ראשו קטן מעט וגופו מוארך. עם זאת, הפסל בעל דיוק אנטומי גבוה. בייחוד בולט הדבר בעיצוב שיערו של הרכב. הדמות לובשת בגד המחולק לחלקים ובעל קפלים רבים, המסודרים בקפידה ונופלים בצורה סימטרית. פניו של הפסל שלוות ומאופקות בהתאם לאידיאל הקלאסי, אך אין בהן אותה אטימות המופיעה בפיסול הארכאי. יתר על כן, עיניו של הפסל עוצבו בעזרת "חומר לבן ובתוכו נקבע האישון העשוי שני עיגולים של אוניכוס (שהם) חום. מילוי זה משווה לעיניים מבע חי, ער ומאופק כאחד (אבי-יונה, מיכאל, תולדות האמנות הקלאסית, מוסד ביאליק, ירושלים, 2004, עמ' 100)

[14]  ארתור סגל, "מתקני שעשועים וספורט בארץ-ישראל ובעולם היווני-רומי", אריאל, ט"ו (102-103): 146-134, 1994.

[15] ארתור סגל, "מתקני שעשועים וספורט בארץ-ישראל ובעולם היווני-רומי", אריאל, ט"ו (102–103)(1994), עמ' 137.

[16] E. N. Gardiner, Athletics of the Ancient world, 1930, pp 225-229

[17] יוסף בן מתיתיהו, קדמוניות היהודים, ט"ו, קע"א

[18]  David Gilman Romano , The hippodrome and the equestrian contests at the sanctuary of Zeus on Mt. Lykaion, Arcadia, https://books.openedition.org/efa/6417

[19]המשחקים הפיתיים או המשחקים הדלפיים היו חלק מהמשחקים הפאן-הלניים (כלל יווניים) שנערכו ביוון העתיקה – והם דגם מוקדם של תחרויות ספורט . המשחקים נערכו החל משנת 582 לפנה"ס, אחת לארבע שנים במקדש אפולון שבדלפי, לכבודו של האל אפולון. המשחקים נערכו מדי שנתיים: שנתיים לפני ושנתיים לאחרי המשחקים האולימפיים, ובין המשחקים הנמאיים והמשחקים האיסתמיים. המשחקים החלו במאה ה-6 לפנה"ס. בניגוד למשחקים האולימפיים, המשחקים הפיתיים כללו גם תחרויות של מוזיקה ושירה. תחרויות אלה קדמו לתחרויות הספורט. תחרויות הספורט נוספו למשחקים הפיתיים בשלב מאוחר יותר, בהשפעת המשחקים האחרים. תחרויות הספורט היו זהות לאלה שנערכו במשחקים האולימפיים. תחרות המרכבות (מרכבות הרתומות לארבעה סוסים) נערכה בהיפודרום של העיר, בקרבת חוף הים. המשחקים הפיתיים התמסדו לאחר שהסתיים סכסוך בין תושבי דלפוי לתושבי קריסה והנציחו את השלום ביניהן.

[20] פינדארוס (522–443 לפנה"ס) היה משורר יווני. נולד בכפר קינוסקאפלאי אשר במחוז תבאי. באנגלית ובשפות אירופיות נוספות הוא נקרא גם פינדאר. על פי האגדה, פינדארוס נעקץ על ידי דבורה בפיו בשנות ילדותו, וכך הפך למשורר ששירתו מתוקה כדבש. פינדארוס נחשב לאחד המשוררים המובילים בשירה הלירית המקהלתית שביוון הקדומה. שיריו מצטיינים בשלימות צורה וביופי של הצלילים. פינדארוס מרבה לשזור את המיתולוגיה בכלל יצירותיו. הוא אמן השימוש במטפורות ובתיאורים נועזים.

[21] אפי זיו, משחקי האלים, האולימפיאדות והמשחקים האולימפיים של יוון העתיקה, בראי האומנות, הוצאת דניאלה דינור, 2008, עמ' 84.

[22] The Chariot Race American Museum of Natural History, https://www.amnh.org/exhibitions/horse/how-we-shaped-horses-how-horses-shaped-us/sport/the-chariot-race

[23] Harris, H.A, “The Starting Gate for Chariots at Olympia,” Greece & Rome, p.113-126, vol.15. 1968.

[24]  ה"דיוסקורים", או "גֶ'מיני" ("התאומים"), הם  קַסְטוֹר ופּוֹלוּקְס מהמיתולוגיה היוונית. הם קרויים גם "פולידאוקס וקסטור" במיתולוגיה הרומית,. קסטור ופולוקס הם תאומים, בניה של לֶדָה מלכת ספרטה. אף על פי שלא היה להם אב משותף, נולדו שניהם כאחים תאומים. קסטור היה בן תמותה, ולעומתו היה פולוקס, בנו של זאוס, בן אלמוות. על פי המיתולוגיה, לאחר שזאוס אבי האלים, בא לאימם בדמות ברבור ועיבר אותה, היא הטילה שתי ביצים: מהראשונה בקעו קסטור וקליטמנסטרה, ילדיה של לדה מנישואיה לטינדראוס, ואילו מהביצה השנייה בקעו ילדיו של זאוס, פולוקס והלנה. סיפורם מתאר יריבות, שוני וניגודיות, ובמקביל קִרבה רבה, הן משפחתית וגופנית והן בקשר הרגשי ובגורל המשותף.

[25] Seán Hemingway, The Horse and Jockey from Artemision: A Bronze Equestrian Monument of the Hellenistic Period. Review by Janet Burnett Grossman in Bryn Mawr Classical Review, 2005.02.18. Retrieved 29 May 2013

[26] George Sarton (1993 [1952]). Ancient science through the golden age of Greece. Courier Dover Publications. P. 457.

[27] משחקי האלים, עמ' 89

[28] Kyle, Donald G, Sport and Spectacle in the Ancient World. Blackwell. Malden, MA. 2007

[29] Robert Parker, On Greek Religion (Cornell University Press, 2011), pp. 105–106; Robert Kugelmann, The Windows of Soul: Psychological Physiology of the Human Eye and Primary Glaucoma (Associated University Presses, 1983), pp. 90–91.

[30]המשחקים הפיתיים או המשחקים הדלפיים היו חלק מהמשחקים הפאן-הלניים (כלל יווניים) שנערכו ביוון העתיקה – והם דגם מוקדם של תחרויות ספורט . המשחקים נערכו החל משנת 582 לפנה"ס, אחת לארבע שנים במקדש אפולון שבדלפי, לכבודו של האל אפולון. המשחקים נערכו מדי שנתיים: שנתיים לפני ושנתיים לאחרי המשחקים האולימפיים, ובין המשחקים הנמאיים והמשחקים האיסתמיים. המשחקים החלו במאה ה-6 לפנה"ס. בניגוד למשחקים האולימפיים, המשחקים הפיתיים כללו גם תחרויות של מוזיקה ושירה. תחרויות אלה קדמו לתחרויות הספורט. תחרויות הספורט נוספו למשחקים הפיתיים בשלב מאוחר יותר, בהשפעת המשחקים האחרים. תחרויות הספורט היו זהות לאלה שנערכו במשחקים האולימפיים. תחרות המרכבות (מרכבות הרתומות לארבעה סוסים) נערכה בהיפודרום של העיר, בקרבת חוף הים. המשחקים הפיתיים התמסדו לאחר שהסתיים סכסוך בין תושבי דלפוי לתושבי קריסה והנציחו את השלום ביניהן.

[31] פינדארוס (522–443 לפנה"ס) היה משורר יווני. נולד בכפר קינוסקאפלאי אשר במחוז תבאי. באנגלית ובשפות אירופיות נוספות הוא נקרא גם פינדאר. על פי האגדה, פינדארוס נעקץ על ידי דבורה בפיו בשנות ילדותו, וכך הפך למשורר ששירתו מתוקה כדבש. פינדארוס נחשב לאחד המשוררים המובילים בשירה הלירית המקהלתית שביוון הקדומה. שיריו מצטיינים בשלימות צורה וביופי של הצלילים. פינדארוס מרבה לשזור את המיתולוגיה בכלל יצירותיו. הוא אמן השימוש במטפורות ובתיאורים נועזים.

[32] אלקיביאדס (450 לפנה"ס – 404 לפנה"ס) היה מצביא ומדינאי אתונאי,  שנודע לשמצה בשל הפכפכנותו, קנה לו אויבים רבים בכל מקום בו פעל והחליף מספר פעמים את נאמנותו: מאתונה לספרטה, מספרטה לפרס תחת שלטון המלך דריווש השני ושוב לאתונה. הוא מילא מספר תפקידים משמעותיים במהלך חלקה השני של המלחמה הפלופונסית בין אתונה לספרטה, הן כמצביא והן כיועץ אסטרטגי ופוליטי בשני הצדדים הלוחמים.

[33] פלוטארכוס. חיי אישים – אנשי יוון. תרגם מיוונית והוסיף הערות א"א הלוי. ירושלים, מוסד ביאליק, תשל"א. (הביוגרפיה של אלקיביאדס תורגמה על ידי מ"ה בן שמאי.)

[34] Potter, David, the Victor's Crown: A History of Sport from Homer to Byzantium. Oxford University Press.New York. 2012

[35] אגסילאוס השני ) (444/443 לפנה"ס — 360 לפנה"ס  ( היה מלך ספרטה, מבית המלוכה האוריפונטידי, שעלה לשלטון ב-400 לפנה"ס לאחר שירש את אחיו החורג אגיס השני. הוא היה שחקן ראשי בהגמוניה הספרטנית שלאחר מלחמת הפלופונס.

[36] המאמר מבוסס על: גור כרמית, "שלטון וקהל במרוצי מרכבות רומיים", עבודה לקבלת תואר מוסמך, אוניברסיטת חיפה, 2008.

[37] המבטא הנאמן ביותר לאווירה זו – או לפחות של מה שהיה ראוי כי תהיה – הוא פינדרוס. באודה הפיתית השמינית, שחיבר לכבוד המתאבק אריסטומנס מאיגינה, באמצע המאה ה' לפה"ס, נאמר:

ישויות בנות יומן; האדם – מהו?

מהו לא?  הוא חלומו של צל.

אך שעה שהאלים מאירים אותו פתאום בקרן-אור

הזהר מקיפו והויתו תמתק מדבש באותה עת.  (בתרגומו של יורם ברונובסקי).

ובאודה האולימפית הראשונה (בתרגומו של אהרן שבתאי)

בזכות התחרויות

הצלחה של יום

היא השיא שבהשג-יד בן-תמותה.

[38] כרמית גור, "הקרקס, ההמון והקיסר" לא פורסם.

[39] מרוצי האלים, עמ' 86

[40] Camp, John Mck. (1998). Horses and Horsemanship in the Athenian Agora. Princeton, NJ: The American School of Classical Studies at Athens, p. 40

[41] Neils, Jenifer; Tracy, Stephen V. (2003). Games at Athens. The American School of Classical Studies at Athens, p. 25