ההיסטוריה של ברזיל מאז ייסוד הרפובליקה ועד לסוף האלף השני

כתב: גילי חסקין; ‏20/11/2023

ראו קודם: תולדות ברזיל, מגילויה ועד להקמת הרפובליקה.

ראו גם: תדריך לטיול בברזיל

מבוא

ברזיל, שהייתה היורשת היחידה של האימפריה הפורטוגלית באמריקה, לא עברה משברים מדיניים שהובילו להתפוררות טריטוריאלית, כפי שקרה בשטחי שלטונה של האימפריה הספרדית ביבשת אמריקה,  ההיפך הוא הנכון.  מאז הכרזת העצמאות שלה, הוסיפה ברזיל לשטחה, מספר לא מבוטל של שטחים,  חלקם בעלי פוטנציאל כלכלי מובהק.

במהלך המאה ה-19, החליף הקפה את הסוכר כמוצר היצוא העיקרי של ברזיל ולמשך תקופה מסוימת סיפקה המדינה ¾ מכלל הצריכה העולמית.  לאחר ביטול העבדות, בשנת 1888 ("חוק הזהב"), החל תהליך של מעבר לכוח עבודה חופשי, שהקלו על הנחת מסילת הברזל והכנסת המיכון לתעשייה.  בעשור האחרון של המאה ה-19, הגיעו כ-800,000 אירופאים, רובם איטלקים, לעבודה במטעי הקפה.

על אף אחידותה, המשיכה ברזיל לעבור משברים פנימיים, ששורשם בעצם שטחה הגדול, שאינו נתון לפיקוח מרכזי יעיל ומועיל. בהדרגה נוצרו בברזיל אזורים פוליטיים-כלכליים בעלי נטייה אוטונומיסטית גדולה. בעוד שהאימפריה הפורטוגלית הייתה צנטרליסטית, נהפכה הרפובליקה למדינה פדראלית, שבה קיבלו ההבדלים המקומיים גושפנקה חוקית.

תולדות ברזיל הרפובליקנית, עד תום מלחמת העולם הראשונה, מעידים על מאבק נוקשה ובלתי פוסק, בין המדינות המפותחות, לבין המדינות המפגרות, על אופי המדינה הפדראלית ועל כוחה מול זה של המדינות.  גם מבנה המפלגות הפוליטיות והמצעים שלהם הושפעו ממאבק זה. רעיונות סוציאליסטיים התקבלו באהדה במדינות מתועשות כגון סאו פאולו (Sao Paulo), בעוד שרעיונות שמרניים התאימו יותר למדינות חקלאיות, בהם קיים המבנה האחוזני (של אחוזות גדולות).  גם הרכב האוכלוסין השפיע על היווצרות החיים הפוליטיים בברזיל. הצפון וצפון־מזרח מאוכלסים בשחורים, במסטיזוס (בני תערובת לבנים-אמרינידים), במולטים  (בני תערובת שחורים-לבנים) ובקבולקוס או "זמבוס" (בני תערובת שחורים-אמרינידים). הדרום הוא "לבן" הרבה יותר ודבר זה כשלעצמו עורר מתיחות, בין הדרום  לצפון ה"שחור".  מדינה כמו באהיה, שבצפון – מזרח, חשה תמיד מופלית לרעה מול המדינות הלבנות כגון סאן פאולו, ריו גרנדה וסנטה קטלינה שבדרום. מדינות מינאס ז'ראיס וסאו פאולו נחשבות בברזיל למדינות של חלוצים, שבהם היה הישוב המקורי של הבאנדרייטס (Banderlletas) – החלוצים, שהרחיבו את גבולות ברזיל מערבה[1] – התפתחה בהן גאווה, שהובילה לקרירות ואף למתיחות בינן לבין מדינות אחרות. כמו כן שררה תחרות מתמדת בין שתי מדינות אילו.

כלכלת ה"בומים" המשיכה להרעיד את ברזיל. לאחר שירד ערכו של הסוכר (גם בגלל שההולנדים גידלו שטחי ענק באיים הקריביים) ולאחר שעזבו את השדות בעקבות הבהלה לזהב, בזו אחר זו, באו ספקולציות של קפה, מָטֶה, גומי, כותנה, תפוזים. היו אלו גידולים עתירי מזומנים, שננטשו כשבעליהם עברו לגידול הבא.  בכל פעם בא האתגר ממקור השקעה אחר, עם הון וטכניקה שדחקו את הגידול הקודם.

הקמת הרפובליקה

ביטול העבדות קומם נגד הקיסר את בעלי המטעים, אליהם חברו אנשי הזרם הרפובליקני החזק וקציני צבא. ב-15/10/1889 פרצה מהפכה, ללא שפיכות דמים. המלך דום פדרו השני (Pedro II do Brasil;‏ 1825 –  1891) הוגלה ומת כעבור מספר שנים. המצביא מנואל דאודורו דה פונסקה (Manuel Deodoro da Fonseca 1827-1892), אחד הגיבורים של המלחמה נגד פרגוואי (Guerra do Paraguai,1864 -1870)[2], שחולל את המהפכה והפריד בין הדת למדינה. בזמנו חוקקה האסיפה המחוקקת, את חוקת "ארצות הברית של ברזיל", בהשפעת החוקה של ארצות־הברית. בעקבות מהומות שפרצו על רקע משבר כלכלי וירידה חדה של ערך המטבע, פינה פונסקה פינה את מקומו לסגנו פלוריאנו פישוטה (Floriano Peixoto), שדיכא את המהומות בכוח ולבסוף התפטר אף הוא, בגלל מחלה[3].

מ-1894 ואילך החלו לכהן נשיאים אזרחיים. מעורבות כלכלית בריטית הכניסה כסף רב למדינה, בתקופתו של המושל רודריגס אלווס (Rodriges Alves). זאת ועוד, אלווס הפך את ריו דה ז'נרו, ממוקד של מגיפות, לעיר משגשגת, בעזרת פעולתו של המדינאי ז'וזה מריו דה ריו ברנקו (José Maria da Silva Paranhos, Viscount of Rio Branco  ;1845-1912).

בשנים שלאחר מכן, עבר השלטון, בדרך כלל בשקט ומתוך הסכמה, בין המדינות השונות. בחירות אמתיות לא התקיימו בברזיל, משום שהחוקה קבעה שרק יודעי קרוא וכתוב מבין הגברים יוכלו להצביע. מכיוון שרוב האוכלוסייה הייתה אנאלפביתית, הרי ששיעור ההצבעה נע סביב 2.5% מהאוכלוסייה, ובא ברובו מהמדינות הגדולות, סאו פאולו ומינאס ז'ראיס. ואכן מרבית הנשיאים בעשורים הראשונים של הרפובליקה באו ממדינות אלו, והיה ידוע שכששתי מדינות אלו החליטו על מועמד מסוים, ביכולתן להעביר את בחירתו בוודאות.

לעומת זאת, הפכו מדינות הצפון ובראשן באהיה, לגורם כוח זניח בפוליטיקה. במדינות אלו התגבשו אמנם מפלגות רפובליקניות, אולם הכוח נותר לחלוטין אצל בעלי הלטיפונדיות (אחוזות)[4], שהיו ידועים בכינויים – "הקולונלים". הם היו אלו שמינו את השוטרים המקומיים ושליטתם על השופטים הייתה ידועה ברבים. כדי לכפות את שלטונם באזורם, הם נעזרו בכנופיות של שכירי חרב, שפעלו באכזריות רבה וללא יראת חוק. הם נודעו במריבות שפרצו בינם לבין עצמם וביכולתם לקנות את קולות הבוחרים.

החברה הברזילאית עברה באותן שנים שינויים עצומים. זרם של מהגרים אירופיים שהלך וגדל ברבע האחרון של המאה ה-19, שינה את פני החברה המסורתית. אמנם מרבית המהגרים הגיעו מארצות אגרריות כמו פורטוגל, ספרד ואיטליה אולם רובם החלו להתיישב בערים הגדולות שבדרום ברזיל, שגדלו באופן מרשים. השפעת ההגירה נכרה בעיקר בכלכלה. מטעי הקפה בסאו פאולו והמרעה במדינות הדרום ומינאס ז'ראיס, תפסו את מקומם של ענפי כלכלה מסורתיים יותר, כמו סוכר וכריית מחצבים. בעקבות שינוי זה, נסללו מסילות רכבת ודרכי התחבורה בדרום ברזיל השתפרו לאין ערוך. מאוחר יותר אף הופיעה התעשייה והתרכזה במיוחד באזור סאו פאולו, שהחלה לתפוס את מקומה כבירה התעשייתית של ברזיל.

בתקופה זו שלטה ברזיל בשוק העולמי של קָאוּצ'וּק (גומי)[5], דבר שהכניס לה עושר רב והעשיר באופן יוצא דופן את ברוני הקאוצ'וק ממנאוס (Manaus), תקופה שכונתה ה"בום של הגומי". מאות אלפי מהגרים מכל רחבי ברזיל, ובמיוחד מן הסרטאו (Sertão) הצחיח שבצפון מזרח המדינה, נהרו אל האפשרויות הכלכליות שנפתחו באגן האמזונס[6].

ראו באתר זה: האמזונס

במדינות הצפון כמעט ולא הורגש השינוי הדמוגרפי-כלכלי שעבר על הדרום. הכלכלה המשיכה להתבסס על ענפי הגידול המסורתיים ובראשם הסוכר, (שייצורו ירד באופן משמעותי)[7]. למרות ביטול העבדות, לא הוטב מצבם של העבדים לשעבר והם הוחזקו באחוזות כעובדים עונתיים , בתנאים קשים ביותר. אם הדרום התפתח בצורה מסחררת וצעד לעבר המודרניזציה, הרי שתושבי הצפון לא ידעו על כך. לחדשות מן הדרום לקח זמן רב עד שהגיעו אל מרחבי הצפון ומושגים כמו "רפובליקה", "שוויון" ו"חירות", לא אמרו דבר לאיכרים מזי הרעב. הכוחות המשמעותיים ששלטו שם היו הכנסייה ומליציות חמושות. מלבד זאת החלו לצוץ קבוצות מיסטיקניות, שנדדו ברחבי הצפון והכריזו על גאולה שתבוא וסוף לרעב. נסים שיוחסו לקבוצות אלו הפכו את ראשיהם לקדושים והקנו להם תומכים רבים בצפון.

אם כן, המעבר של ברזיל ממונרכיה לרפובליקה, הביא עמו גם את החרפת הפער בין הצפון, המפגר והמורחק פוליטית, לבין הדרום העשיר ובעל מהלכי השלטון. ברזיל הפכה מצד אחד למדינה מודרנית וקפיטליסטית אולם מצד שני, חלק גדול ממנה המשיך לעמוד במקום, כאשר דפוסי שלטון, חברה וכלכלה ישנים ממשיכים לעמוד בראשו.

מלחמת קאנודוס

בשנות ה-80 של המאה ה-19, עבר על ברזיל משבר חברתי, שנשא אופי משיחי-מיסטי:  היה זה מרד של תושבי הסֶרטָאוּ (Sertaỏ) שבצפון-מזרח. בראש המרד עמד מטיף כריזמטי בשם אנטוניו מסיאל קונסלריו (Maciel Concelerio), מילולית: "אנטוניו היועץ". כבר בסוף תקופת המלוכה, היה נודע בדרשותיו בעד ביטול העבדות ועל כן ההכרזה הרשמית על כך נתקבלה אצלו בשמחה. לעומת זאת, גירוש הקיסר, ייסוד הרפובליקה ובייחוד הפרדת הדת מהמדינה,, זכו לביקורת בדרשותיו שהלכו והקצינו.

הוא הסתובב ברחבי הסרטאו והטיף אודות קצו הקרב של העולם. ביטול העבדות, סילוק הקיסר, כינון הרפובליקה והיובש הגדול של שנות ה-70 ,גרם לערעור כל היסודות של החיים בסרטאו. כתוצאה מכך קל היה לתושבים העניים והבורים לקבל את הרעיון של סוף העולם. לא רק זאת אלא שגם לכנסייה הקתולית כמעט ולא הייתה נוכחות, מה שנתן כר פעולה נוח למטיפים משיחיים כמו קונסילירו. ההמונים, שהדת הקתולית שיחקה תפקיד ראשי בחייהם ולא ידעו או לא הבינו דבר על הרפובליקה ורעיונותיה החדשניים, הגיבו בהתלהבות ועוד מאמינים הצטרפו אליו. שמע הטפותיו הגיעו גם לאוזני הרשויות. הממשלה הרפובליקנית החדשה חשדה שזוהי תכנית  להחזיר את המלוכה ותגובתה לא איחרה לבוא.

במאי 1893, יצאו שלושים חיילים וקצין כדי לתפוס את קונסליירו בעקבות מקרה שבו הוא הסית כנגד גביית מיסים, ואף שרף את התקנות שפורסמו בעניין. ההתקפה נהדפה על ידי מלוויו של "היועץ", בראשותו של ז'ואו עבדאל, שהיה בעברו מנהיג כנופיית שודדים שחזר בתשובה. הז'גונסוס (תומכי היועץ) הניסו את הכוח הצבאי, תוך הריגה ופציעה של אחדים מהחיילים. אירוע זה התקבל בהלם. העיתונות פרסמה את דבר הפגיעה ברפובליקה בעמוד הראשון, תוך כדי ציון שקונסילירו הוא מטיף פנאטי ומסוכן, ושיש לעצרו ביחד עם מאמיניו[8]. תגובות קשות הגיעו הן מהרשויות, והן מראשי הכנסייה המקומית. בינתיים הבין קונסליירו, שלא יוכל להתגונן מהתקפות נוספות שיגיעו, כשהוא בתנועה, לכן החליט להגשים להקים ישוב אוטופי בשם "ירושלים החדשה", באזור קאנודוס (Canudos), שבמדינת באהיה שבצפון מזרח ברזיל[9]. נשיא ברזיל פרודנטה דה מוראיס (Prudente de Morais), החליט על צעדי ענישה קשים. למרות הימצאות ההתיישבות בקאנודוס במקום נידח, השקיעה ממשלת ברזיל מאמצים רבים במלחמה,. לאחר שלושה ניסיונות כושלים של פריצה, חדר הצבא לעיר, שרף אותה עד היסוד והרג כל איש, אישה וילד, על מנת שתימחה מן הזיכרון הלאומי. מעריכים שמדובר ב-30,000 בני אדם שאיבדו את חייהם במלחמה[10]. המאבק עדיין זכור ואפילו מונצח ביצירה Os Sertões שכתב אֱאוּקלידֶס דה קוּנה (Euclides da Cunha). ב-1902. [תיאור בדיוני, אך ברור ומשכנע, של המרד בקאנודוס, מעניק הסופר הפרואני מריו ורגאס יוסה, בספרו "The War of the End of the world"]. המרד חשף את ממדי העוני של המדינה ואת אי יכולתו של השלטון להתמודד עם יעדיו.  החיילים המשוחררים שלא קיבלו את שכרם, התאספו על גבעה בריו דה ז'ניירו שנקראה "Moro del Favelados", שהפכה לשם גנרי ל"פבלות", שכונות המצוקה בברזיל.

ראו באתר זה: הפאבלות של ריו

בראשית המאה ה-20, השיג הנשיא עמנואל קאמפוס (Campos) הלוואות (מבית רוטשילד), שבעזרתם הורגשה הטבה בכמה תחומים, כגון בעיות סניטאריות, חיסול גורמי הקדחת הצהובה ועל ידי כך התאפשרה הרחבתה של ההתיישבות. הדרום הברזילאי הפך לנחלתם של מהגרים. סאן פאולו נהפכה לכמעט איטלקית, בעוד שריו גרנדה דה סול וסנטה קתרינה הפכו ל"גרמניות". כמו כן הגיעו מהגרים יפנים שפיתחו את החקלאות ולימים השתלבו בתעשייה.

מלחמת העולם הראשונה ואחריה

מתחילת המלחמה נקטה ברזיל, הפרו־צרפתית, בעמדה שתמכה במדינות ההסכמה (צרפת, בריטניה ורוסיה). בתקופה זו כבר היו באמריקה הלטינית מספר ריכוזים עירוניים מודרניים, שבהם חיה אוכלוסייה משכילה, סקרנית למתחולל מבית ומחוץ ובעלת נטייה גוברת למעורבות פוליטית. המלחמה הוציאה את הנטייה הזאת מן הכוח אל הפועל. בברזיל, כמו בארגנטינה ובאורוגואי, העלו אנשי רוח מקומיים, דרישה פומבית שמדינותיהם יכנסו למלחמה, לצד מדינות ההסכמה. דרישה זו קיבלה צידוק אידיאליסטי מובהק, היינו שההתייצבות נגד גרמניה, מוצדקת נוכח כיבושה של בלגיה הניטרלית וכדי להציל את צרפת ובכך למנועה את חורבנה התרבותי של אירופה[11]. לאחר שגרמניה הטביעה ספינה ברזילאית, הצטרפה למלחמה גם ברזיל. הדבר גרר תסיסה גדולה בשתי המדינות הדרומיות (סנטה קטלינה וריו גרנדה דה סול), דבר שהכריח לשלוח לשם צבא.

עם סיום המלחמה, התערער המצב הכלכלי בגלל כניסת מתחרות חדשות לשוק היצוא החקלאי. ברזיל הפסידה את עמדת הבחורה בסחר הגומי, כתוצאה מהתפשטותו של גידול עצי הגומי בדרום־מזרח אסיה)[12]. קולומביה התחרתה על יצוא הקפה, כשהצטרפו אליה קוסטה ריקה וגוואטמלה (מבלי להזכיר את המתחרה העיקרי – חוף השנהב).

אירוע משמעותי שהשפיע על תודעת האינטליגנציה, היה המהפכה הרוסית, שהשפיעה מיד על חוגי הפועלים. בברזיל התפתחה באותן שנים תנועת מרי, שרצתה בשינוי הסדר הקיים. כבר בגל השביתות שפרצו בשנים 1917-1919, בברזיל, כמו בארגנטינה, בפרו ובצ'ילה, אפשר היה לשמוע את הרטוריקה המהפכנית, כפי שחלחלה אליהם מרוסיה הרחוקה.

ב-1922 ניהל הנשיא אפיטסיו פסואה (Epitácio Lindolfo da Silva Pessoa 1865-1942) את החגיגות לציון שנת המאה של עצמאות ברזיל, כולל קיומה של תערוכה בין לאומית. לכבודה גם נבנה הפסל כריסטו רדנטור (Cristo Redentor), שהוראתו "ישו הגואל" על הקורקובדו (corcovado) [13]. הבזבוז הרב הביא למשבר פיננסי חמור ולהתקוממות צבאית,  שהונהגה  על ידי קצינים צעירים בדרגת סגן – מכאן הם כונו "טנטס" (tenets) ותנועתם: "טננטיסמו" (tenentismo) שניתן להם מאוחר יותר. ההתקוממות חוסלה והמשתתפים חלקם הועמד לדין, חלקם נאלץ להשתחרר, וחלקם נשלח לפקד על יחידות באזורים מרוחקים.

במארס 1922 נבחר לנשיאות ארתור דה סילבה ברנרדס ((Artur da Silva Bernardes, לאחר מערכת בחירות סוערת יחסית, שבמהלכה נשמעו דברים מתריסים, מפי קצינים בדימוס ומפני נציגי אופוזיציה, שממילא לא יצגו אלא פלגים של האוליגרכיה השלטת.

שנות העשרים של המאה העשרים, היו עת של מאבק רעיוני, שמצא קרקע פורייה בשכבות העוני. רבים מתושבי הסרטאו (Sertão) נדדו דרומה והמשטרה הציבה מחסומים כדי לבלום הגירה פנימית זו, שפגעה בכלכלת ערי הדרום.

בראשית יולי 1922 פרצה מחאה של טנטנטס, שהביאה אותם להתנגשות עם יחידות נאמנות לממשלה בחוף קופקבנה בריו דה ז'ניירו. ברגע האחרון, רוב הקצינים התחרטו, ורק 17 (ועוד אזרח) החלו לצעוד מהמבצר לכוון ארמון הנשיא. כוחות הביטחון הנאמנים לשלטון הרגו חמישה עשר מהם ושמו קץ למרידה[14]. בדיעבד התברר שמה שהניע אותם, הייתה תחושה שהעולם מתקדם ואילו ארצם דורכת במקום. שהדור המבוגר עתיר מלל, אך עני ממעש. שהוא אינו פועל בהתאם לאינטרס הלאומי.

המצעד של פרסטס

כעבור שנתיים פרצה התקוממות בסן פאולו. מיליציה מקומית הצליחה להשתלט על העיר ולהחזיק בה במשך יותר משלושה שבועות. לאחר שעזבו אותה, פנו המורדים מערבה לעבר נהר פרנה  (Parana) ולאזור הגבול של ברזיל עם ארגנטינה ופרגוואי. באוקטובר 1924, התקוממו כמה יחידות באזור הגבול עם אורוגואי, בראשם לואיס קרול פרסטס (Prestes), קצין צעיר בדרגת סרן, שהוביל את אנשיו לכיוון מפלי האיגווסו, שם חבר במארס 1925, אל הקבוצה שבאה מסאן פאולו, שנמצאה בעיצומו של קרב נגד יחידות נאמנות לממשל הפדרלית. חלק מהלוחמים בחרו לחצות את הגבול ולצאת לגלות בארגנטינה או פרגוואי[15]. ואילו השאר, כאלף איש, פתחו בהנהגת פרסטס במסע ברחבי ברזיל. בשל מהירות התקדמותם, לא הצליח הצבא הפדרלי להדביק אותם  היה זה מסע צבאי ובעיקר פוליטי, בדומה ל"מסע הארוך" שיערוך  מאו טסה טונג בסין בשנות ה-30, לאזורי תוך המדינה, במטרה לעורר בכפרים תחייה ברוח מהפכנית[16].

בשנתיים הבאות, צעד הטור של פרסטס, במסע ברחבי דרך מדינות מינאס ד'ראיס ובאהיה, אל מדינות צפון-מזרח ברזיל, הסמוכות לחוף האטלנטי ומשם מערבה, דרך מאטו גרוסו, לגבול עם בוליביה, אותו חצו בפברואר 1927. מרידות הטננטס גרמו לנשיא ארתור ברנרדס (Bernardes), לנקוט אמצעים נוקשים, ביניהם מאסרים שרירותיים של מאות חשודים והטלת צנזורה על העיתונים, אך התסיסה רק גברה. יורשו ווֹשִׁינְגְּטוֹן לוּאִיס פֵרֵירָה דֶּה סוֹאוּזַה (Washington Luís Pereira de Sousa; ‏ 1869 – 1957), שנכנס לתפקידו בראשית 1927, נקט בדרכי פיוס, והחזיר את חופש העיתונות, אך את הנזק הגדול שנגרם לשלטון האוליגרכיה, כבר לא היה ניתן לתקן[17]. ב-1926 נוסדה בסן פאולו המפלגה הליברלית, שייצגה אליטה של תעשיינים, בעלי מקצועות חופשיים ועורכי עיתונים. המפלגה דגלה בעריכת רפורמות פוליטיות ודרשה חנינה לפרסטס ואנשיו, שקבעו בינתיים את בסיסם בבואנוס איירס. בינתיים השתנתה השקפתם של פרסטס חבריו. הם לא הסתפקו עוד במחויבות פשטנית לדמוקרטיה, אלא דרשו להרחיב את סמכויות הממשלה הליברלית כך, שתהיה מעורבת ישירות בחינוך, בתנאי התעסוקה של הפועלים ובמצבם של האיכרים. חלק מחברי התנועה, בהם פרסטס עצמו, עשו כברת דרך אידיאולוגית ארוכה יותר וגיבשו תפיסת עולם פוליטית שמאלנית מובהקת.

בימי המשבר הכלכלי העולמי, שפרץ ב-1929, תבעה ארצות־הברית את החזר חובותיה של ברזיל (מיליארד דולר). חוסר השקט בקרב מעמד הביניים והצבא אף גבר בעקבות השפעת השפל הגדול על הכלכלה. מחירי הקפה (שסיפק 50% מהכנסות האוצר) ירדו בצורה קטסטרופאלית, עד שהמגדלים נאלצו לשרוף או להטביע בנהר, למעלה ממיליון שקים מלאים בפולי קפה[18].

רודנותו של ורגאס

סעיף זה מובא בקצרה.

ראו בהרחבה, באתר זה: המדינה החדשה של ג'טוליו ורגאס.

בין שתי מלחמות העולם הייתה ברזיל אומה המצויה בהליך של תיעוש, ונחשבה כ"ענק הישן של מדינות אמריקה", ובעלת פוטנציאל להיות מעצמה בקנה מידה עולמי.

מדינת סאו פאולו ועמה מדינת מינאס ז'ראיס, הגם שהיו מתחרות, היו המדינות המובילות מבחינה תעשייתית ונתנו את הטון מבחינה פוליטית. פוליטיקה זו, שהייתה מבוססת על שחיתות ומרמה, כונתה "פוליטיקה של קפה בחלב" (שכן סאו פאולו הייתה יצרנית מובילה של קפה, ומינאס ז'ראיס הייתה יצרנית מובילה של חלב), או פוליטיקה של "קולונלים" (Colonels), כאשר אין הכוונה לדרגה הצבאית, כי אם למעמד של בוסים מפלגתיים, ששלטו בפוליטיקה הברזילאית.

ג'טוליו ורגאס (1882 – 1954 Getúlio Dorneles Vargas), שהיה מושל מדינת, רִיוּ גְרָאנְדִי דוּ סוּל (Rio Grande do Sul), תקף את הממשלה המרכזית, בטענה שהנשיא לואיס, שהיה מסאו פאולו, מייצג אינטרס אזורי בלבד. ורגאס היה פוליטיקאי דינמי, שהשכיל ליצור ברית בין המגזר העירוני החדש, ובעלי הקרקעות הוותיקים ,העוינים את הממשלה, במדינות שמחוץ לסאו פאולו.

המשבר הכלכלי החליש את בעלי המטעים מסאו פאולו, ששלטו במדינה והוקמה אופוזיציה של 'הברית הליברלית' Liberal Alliance)), בתמיכתם של  קציני צבא לאומניים. ב-1 במארס 1930 התמודד ורגאס, בבחירות לנשיאות, כנגד ז'וליו פרסטס (Júlio Prestes de Albuquerque) ונכשל. ורגאס טען כי ניצחונו של יריבו היה בלתי חוקי, וכי הושג במרמה. ב-3 באוקטובר פרצה התקוממות מתואמת בשלושה אזורים שונים של ברזיל. כעבור שלושה שבועות של לחימה, עלה ורגאס, בראש תומכיו המזוינים, על ריו דה ז'נרו, הכריח את הנשיא  הזמני לואיס להתפטר (טרם נכנס פרסטס לתפקידו), נטל את ראשות הממשלה והשעה את החוקה של 1891. הוא החל לפעול ליצירת משטר ריכוזי, שהיה אמור להיות שונה מאוד מהקונפדרציה הרופפת והביזורית, שהיטיבה עם יצרניות הקפה הגדולות ובראשן מדינת סאו פאולו.

ורגאס ראה את עתידה של ברזיל בתיעוש, וברפורמות ליברליות. הוא הבין שעם שבירתם של היחסים הישירים שבין העובדים והמעבידים במפעלי ברזיל, העובדים יוכלו לספק לו צורה מוצקה יותר של כוח פוליטי. תובנות אלו הביאו אותו לשלטון רודני בברזיל, שנמשך חמש עשרה שנים. אחיזת האליטות החקלאיות בפוליטיקה הסתיימה. היה זה תורו של המעמד הבינוני להראות את עוצמתו.

בין 1930 ל-1934 פעל ורגאס כרפורמיסט חברתי מתון, על מנת לנסות וליישב את האינטרסים השונים באופן קוטבי כמעט של מרכיבי הקואליציה שיצר. בהשפעת ה"טננטס" הוא אף תמך בתוכניות לרווחה חברתית ורפורמה כלכלית הדומות באופן מפתיע לתוכניות ה'ניו דיל' (New Deal) בארצות הברית, שאותן יישם הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט באותם הימים ממש. ואכן, רוזוולט התייחס לוורגאס כ"אחד משני האנשים שהמציאו את ה'ניו דיל'[19]".

ורגאס רצה להוציא את ברזיל מהשפל הגדול באמצעות מדיניות של התערבות ממשלתית מתונה. כרוזוולט, צעדיו הראשונים התמקדו ביצירת תמריצים כלכליים, כאלו שכל מרכיבי הקואליציה שלו יוכלו להסכים להם. ורגאס התגלה כאסטרטג מיומן. הוא קידם את הכלכלה הפרטית והציבורית ואת מערכת הבריאות. הנהיג חינוך חובה-חינם, וחוקק חוקים להגנת הפועלים. משרד העבודה החדש שהקים, עודד את הקמתם של ארגוני הפועלים, אם כי הטיל עליהם פיקוח הדוק.

ביולי 1932, טרפה המנהיגות האוליגרכית הישנה את הקלפים, כאשר פתחה בסאן פאולו, במרד מזוין, כנגד הממשלה של ורגאס. המרד קיבל את הכינוי "המהפכה החוקתית". כשלושה חודשים נדרשו לדיכוי המרד. היה זה העימות הצבאי הגדול ביותר בברזיל במאה ה-20. ילידי סאו פאולו מציינים עד היום את המהפכה כסמל חשוב של מדינתם. היסטוריונים ברזילאים רואים במרידה ניסיון אחרון של האוליגרכיות הישנות לשוב ולתפוס בהגה השלטון, יותר מאשר ניסיון לתבוע את הדמוקרטיה ואת זכויות האדם.

ורגאס הפיק את לקחי המרד, והחל בתהליך של מתן לגיטימציה חוקתית למשטרו, שהביא לאימוץ חוקה חדשה בשנת 1934, שהייתה מבוססת על המודל הפשיסטי מאירופה. באותה שנה, כינס ורגאס את נציגות העם ובבחירות נבחר לנשיא.

את האיום האמתי לשלטונו ראה ורגאס באלמנטים קומוניסטים בשמאל. אלו ניסו לרכוש את לבם של האיכרים במחוזות המרוחקים, באמצעות תמיכה ברפורמה החקלאית המובטחת. על אף שהתעמולה הרשמית כינתה אותו "אבי העניים", ורגאס היה בשלב זה נציגם של בעלי המטעים, ולא יכול היה להרשות לעצמו לתמוך בדרישות אלו. עם תום תקופת הנשיאות הזמנית, הייתה לשלטונו של ורגאס צורה מוכרת של משטר פשיסטי, לרבות דיכוי האיגודים המקצועיים באמצעות השתלטות המדינה, ודיכוי בכוח של האופוזיציה משמאל.

מטרות המדינה, כפי שהגדירן ורגאס, היו הקטנת הניגודים הסוציאליים ופיתוח אזורי השממה. החיים הכלכליים שגשגו בעת כהונתו. תעשיית הטקסטיל, שהוקמה בשנת 1930, הגיעה תוך עשור למעמד של בת תחרות עם תעשיית הטקסטיל של בריטניה, בשווקי ארגנטינה.

ב-1935 פרצו כמה מרידות, בהשראת לואיס קרול פרסטס, שהשמאל נסחף אחר גחמותיו התוקפניות. דיכוי המרידות המשיך במסע רדיפות יעיל, שהופעל כנגד פעילי השמאל והמחויבות לערכים דמוקרטיים נשחקה כליל. בשנת 1937 פירק ורגאס את הקונגרס, אסר על פעולת כל המפלגות והכריז על "המדינה החדשה" (Estado Novo), להבדיל מהרפובליקה הראשונה, שהייתה קיימת עד אז.

בברזיל של שנות השלושים, צמחה ספרות של מחאה חברתית. רוב יוצרי הז'אנר הזה, הגיעו מה"נורדשטה" (Nordeste), האזור הצפוני-מזרחי המרושש ולמוד התלאות. המפורסם מכולם הוא ז'ורזה אמאדו (Jorje Amado)[20]. הדמויות המרכזיות בספריו בתקופה זו, היו איכרים שנושלו מאדמתם, פועלים מנוצלים במטעי הקקאו, גברים שהייאוש דרדר לחיי פשע ונשים שהתדרדרו לזנות. אמאדו לא הסתיר את תפישותיו הסוציאליסטיות הקיצוניות וכתב על החברה הברזילאית במונחים של מלחמת מעמדות. הוא הצטרף למפלגה הקומוניסטית של ברזיל, השתתף בהתקוממויות, ישב בכלא ויצא לגלות[21].

הקואליציה הרופפת שיצר ורגאס, חסרה מדיניות כוללת, מלבד מחויבותו ל"מודרניזציה". הוא תמרן בין נטיות אידאולוגיות סותרות, אינטרסים אזוריים, ואינטרסים כלכליים רחבים יותר. היו אלו השינויים התכופים בבעלי הברית הפוליטיים, ובאידאולוגיות שהביאו לשלטונו ארוך הימים, כמו גם ליצירת דיקטטורה אישית.

למרות שמשטרו הושפע מהרודנויות של בניטו מוסוליני באיטליה ושל אנטוניו דה אוליברה סאלזר בפורטוגל, תמכה ברזיל בבעלות הברית במלחמת־העולם השנייה. ב-1944 נשלחה דיוויזיית חי"ר לחזית איטליה והשתתפה בקרבות שם. לאחר לחץ של בריטניה וארצות־הברית, שלא ראו את רודנותו בעין יפה, ובעקבות כך גם לחץ של הצבא, נאלץ ורגאס להתפטר ב-1945. בבחירות בדצמבר 1945, שהיו חופשיות, נבחר אוריקו גספר דוטרה (Eurico Gaspar Dutra) לנשיא. הוא העניק חופש דיבור וחופש עיתונות ואושר קיומן של מפלגות דמוקרטיות.  בתקופת כהונתו הכירה ברזיל במדינת ישראל.

בבחירות של סוף 1951 ניצח ורגאס. ההמונים נתנו לו את קולם במחווה של הבעת אמון באיש שקידם את זכויות העובדים בתקופת שלטונו הקודמת. אמנם, בתקופה זו נפתחו אפשרויות כלכליות חדשות, גם בעזרת אירופה המתאוששת לאחר המלחמה. ברזיל החלה לצעוד לכיוון תיעוש ועיור. נוסדו תאגידים ממשלתיים, כולל חברות נפט ופלדה. הוקמה רשות ממלכתית להפקת נפט בשם 'פטרובראז' (Petrobras), נוסף לייבוא הנפט, זיקוקו וגיבושו. לראשונה נקבע בחוק שכר מינימום. ורגאס נהג ברוח של סוציאליזם ודאגה לפועלים, אך לא מילא אחר הציפיות שתלו בו. הוא לא הצליח לרסן את האינפלציה ולהוריד את יוקר המחייה. זאת ועוד, האדמיניסטרציה שלו היתה נגועה בשחיתויות. הביקורת עליו גברה. שדולת העיתונות השתלחה בו, במיוחד היתה זו של העיתונאי הצעיר קארלוס לאסרדה (Carlos Lacerda), דבר שהוביל לנסיגה בתמיכת הצבא. באוגוסט 1954, ניסה שומר הראש של ורגאס לרצוח את לאסרדה, אך בטעות, נהרג בן לוויה שלו – קצין בחיל האוויר. ב-22 באוגוסט דרשו כמעט כל מפקדי חיל האוויר והצי[ שנהנו ביוקרה רבה בברזיל, וחלק ניכר ממפקדי כוחות היבשה, את התפטרות הנשיא. ורגאס הגיב באופן מאד מלודרמטי וירה לעצמו בלב.

ראו בהרחבה, באתר זה: המדינה החדשה של ורגאס.

חזית השמאל

את ורגאס ירש סגן הנשיא ז'ואה קפה פיליו (João Fernandes Campos Café Filho), בתור נשיא ברזיל ה-18. מטרתו העיקרית של פיליו הייתה להרגיע את הרוחות ששררו בתוך המערכת הפוליטית הסוערת ודרך זאת להרגיע גם את התסיסה האזרחית הנרחבת שהייתה קיימת באותה העת. מטרתו של פיליו הייתה להביא לסיום משבר כלכלי נרחב בכך שיעלה את הפיקוח על הוצאות מדיניות וממשלתיות למיניהן. לשם כך, מינה את הכלכלן אוג'יניו גודין (Eugenio Gudin) לתפקיד שר הכלכלה החדש. עקב הפרעה לבבית, פיליו הורחק מניהול המדינה למען טיפולים בריאותיים ולא היה ביכולתו להמשיך ולכהן בתור נשיאה של ברזיל.

ב-31 בינואר 1956, החליף את פיליו  ז'וסיליאנו קוביצ'ק (Kubitschek), הידוע בכינויו JK- היה צאצא של מהגרים צ'כים, רופא מנתח שהפך לפוליטיקאי. החל בקריירה פוליטית כמושל מדינת מינאס ז'ראיס, והיה ממייסדי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית[22]. כהונתו של קוביצ'ק, התאפיינה בפיתוח מואץ, לצד קשיים כלכליים. הוא היה איש חזון ואיש המעשה כאחד. עם עלייתו לשלטון, פרסם קוביצ'ק תכנית חומש בסימן "חמישים שנות קידמה בחמש שנים". ההישגים כמעט והגשימו את הציפיות: בחמש שנות נשיאותו, הגיע שיעור הצמיחה הכלכלית לשבעה אחוזים בשנה בממוצע. בתחום פיתוח מקורות האנרגיה עלתה תפוקת החשמל בכחמישים אחוזים והפקת הנפט המקומית עלתה פי חמישה עשר. אורך כבישי אספלט שבפיקוח הממשלה הפדרלית, עלה מ-2,376 ל-9,591 ק"מ. הונחו מסילות ברזל חדשות וחודש צי הקטרים, הקרונות, אניות המשא והמכליות. מרשימה במיוחד היתה ההתפתחות בתעשייה: תפוקת הפלדה והמלט כמעט והוכפלה והוחל בייצור סדיר של כלי רכב מחומרי גלם מקומיים. בתחילה סבר קוביצ'ק כי את הפיתוח ישיג באמצעות השקעות חוץ, להן נתן תנאים מועדפים. התוצאה הייתה ייבוא מסיבי של מכונות כבדות לתעשייה, ותעשיית מתכת משגשגת. השקעות יפניות הביאו לבניית צי סוחר ברזילאי.

הגידול העצום במפעלי התעשייה התבטא בתוספת של כ-30 אחוזים במספר הפועלים. הייצור התעשייתי עלה ב-80%, בחמש שנות שלטונו של קוביצ'ק. גם בחקלאות היתה התקדמות גדולה, אם כי לא כה דרמטית. עידוד ההשקעות מחו"ל, בתקופת קוביצ'ק, הזרים לברזיל למעלה ממיליארד דולר. קוביצ'ק נתן את דעתו גם על האזורים הנחשלים בפנים הארץ ובצפון־מזרח. הוא ייסד בפנים הארץ את הבירה החדשה ברזיליה, בדרום חבל הסרטאו, במרחק של 900 ק"מ, צפונית-ערבית לריו; על שטחה של מדינת ז'ראיס[23]. כבר בחוקה של 1891 הופיע סעיף בדבר העברת הבירה מאזור החוף. המריבה המסורתית בין הבירה ריו דה ז'ניירו, לבין המדינות הפדראליות, חוסלה עם העברת המרכז הפדראלי למקום החדש. היתה זו גולת הכותרת של נשיאותו. היה בכך משום הגשמה של שאיפה לאומית ארוכת שנים. ברזיליה עוצבה על ידי מתכנן הערים לוסיו קוסטה (Lúcio Marçal Ferreira Ribeiro Lima Costa) והאדריכל אוסקר נימייר (Oscar Ribeiro de Almeida Niemeyer Soares Filho), כמכלול אורבני מודרני, שצורתו כצורת מטוס ובו מבנים ציבוריים. יחד עם זאת, קוביצ'ק נחשב לראשון מבין הבזבזנים הברזילאים. הוא לקח הלוואות גדולות והגדיל את הגירעון בגלל פרויקטים גדולים של תחנות הידרו אלקטריות, סלילת כבישים וכמובן בנייתה של ברזיליה.

ההתפתחות הכלכלית בימי קוביצ'ק, שהיתה בקצב חסר תקדים בברזיל, לוותה באינפלציה גוברת וגרמה לתסיסה חברתית במרכזי התעשייה. הציפיות שקשריו עם הגוש הקומוניסטי, יגדילו את שוק הקפה, התבדו. מבקריו של קוביצ'ק הגיבו לתכניתו שכונתה "50 שנות קידמה ב-5 שנים", בסיסמא צינית: "40 שנות אינפלציה ב-4 שנים". לקראת 1960 החל משבר גדול בענף הקפה שהוביל לירידת מחירים ולצמצום כוח העבודה.  לבחירות 1961 הגיע קוביצ'ק עם חוב של 3 מיליארד דולר.

הדיקטטורה הצבאית.

ראו בהרחבה, באתר זה: השלטון הצבאי בברזיל

בבחירות 1961 נבחר לנשיאות, ברוב גדול, כנציג הימין,  ז'אניו קוואדרוס (Quadros), מושל סאן פאולו לשעבר. הוא נישא על גל גדול של אופוריה וקיבל בבחירות 48% מהקולות. הרוב הגדול ביותר שהושג אי פעם.  הוא החל בהגבלות מוסרניות חדשות וקיבוען בחוקים. כך למשל אסר על לבישת בגדי ים בתחרויות יופי, על ביקיני בחופים ועל שימוש בדבק ממסטל במצעדי הקרנבל. הוא מינה ממשלת מומחים והכריז על משטר צנע.

הקשיים הכלכליים ותגובותיו המתפרצות נגד המותחים ביקורת עליו, עוררו התנגדות בקרב הסטודנטים, הצבא והקונגרס. הם האשימו אותו בנטיות רודניות. בנוסף, הוא התעקש לקיים יחסים דיפלומטיים ויחסי סחר עם הגוש הקומוניסטי. מדיניות שלא נשאה חן בעיני ראשי המפלגה שתמכו בבחירתו. זאת ועוד, קוואדרוס כיבד את צ'ה גווארה (Guevara) במצעד צבאי בברזיליה, דבר שעורר התרעמות רבה בקרב חוגי הימין והצבא שהחל להתקומם. יש לציין שכול יחס של הוקרה של שליט מקומי באמריקה הלטינית, כלפי משטרו של פידל קסטרו בקובה, עורר את זעם קציני הצבא.

ראו באתר זה: תולדות קובה

החל מראשית שנות ה-60 של המאה ה-20, ניכרה נטייה בולטת של קציני צבא ברחבי אמריקה הדרומית, וברזיל בכלל זה, להתערב בשלטון. הדברים לא היו חדשים. כבר בשנות החמישים סיגלו לעצמם קצינים גבוהים, בצבאות פרו, ברזיל וארגנטינה, עמדות מוצהרות של התנגדות לאישים ולמפלגות מסוימות בארצותיהם, בדרך כלל מהסוג הפופוליסטי. עתה בעקבות ההקצנה הכללית באקלים הפוליטי, כל פנייה ישירה של נשיא נבחר להמונים, התסיסו את הקצינים. כך למשל, סולק מן השלטון באקוודור, הנשיא ולסקו איברה (José María Velasco Ibarra), בנובמבר 1961.

קוואדרוס נאלץ להתפטר, לאחר שבעה חודשים בתפקיד. את מקומו תפס סגן הנשיא ז'ואאו גולרט (Goulart), שהיה שר העבודה בממשלתו של ורגאס.  הבעיות הכלכליות החריפו, רזרבות המטבע נגמרו והאינפלציה עלתה. גולרט החליט על תיקונים חברתיים, כלכליים ומדיניים מרחיקי לכת, כולל פיקוח על הפיקדונות בבנקים, רפורמה אגרארית ללא פיצוי בכסף (אלא באגרות חוב ממשלתיות), מונופול ממשלתי על יצוא קפה ועוד.

חצרות האוניברסיטאות ובתי הספר היו חממה של מהפכה. הסטודנטים דיברו על כך שצריך לשבור את הפטרנליזם התרבותי באמצעות האמנות. באותה תקופה מוסיקת הבוסה-נובה (Bosa Nova) הציפה את הרדיו, וכל הזמרים של הדור הזה היו אנשי שמאל, קומוניסטים – כמו ז'ורז'ה ברטו  וינסיוס דה מוראייס ואנטוניו ז'ובים. זו היתה גם התקופה שבה פרח הגל החדש בקולנוע הברזילאי, עם במאים כמו גלובר רושה, נלסון פריירה דוס סנטוס וקרלוס דיאגיס, שגם להם היתה אוריינטציה מאוד חברתית ופוליטית[24].

ב-13 במארס 1964, התקיימה עצרת המונים של השמאל בריו דה ז'ניירו, שבה חתם הנשיא גולרט קבל עם על צווי הלאמה של בתי זיקוק לנפט שבבעלות פרטית ושל אדמות בלתי מעובדות. ב-19 במארס הפגינו בסאן פאולו ראשי הכנסייה וכחצי מיליון אוהדי הימין, רובם נשים מהמעמד הבינוני, נגד הרפורמות הכלכליות והחברתיות הליברליות, שיזם הנשיא. ב-26 באותו חודש הכריזו מלחי הצי על שביתה, במחאה על מנות המזון המצומצמות שחילקו להם. למחרת היום, החליף הנשיא את שר הימייה בגנרל בדימוס, שהודיע מיד על חנינה לשובתים. עבור הקצונה זה היה מבחינת הקש ששבר את גב הגמל והם האשימו אותו בנטייה לקומוניזם. מה גם שמעמדו הציבורי לא היה חזק, משום שבעצם לא נבחר. ב-30 במארס החלו טנקים לנוע לכיוון ריו דה ז'ניירו ותוך יומיים ניצחה ההפיכה. ב-4 באפריל כבר נמצא הנשיא בגלות באורוגואי.

 דיקטטורה צבאית

סעיף זה מובא בקצרה. ראו בהרחבה: המשטר הצבאי בברזיל.

ראשי הצבא שהדיחו את גולארט, מינו לנשיא את הרמטכ"ל אוּמבּרְטוֹ דֶה אלנְקר קָסְטֶלוֹ בְּרָנְקוֹ (Humberto de Alencar Castelo Branco; 1897- 1967). המשטר שהתכוון מלכתחילה לעקור את השמאל מן החיים הפוליטיים, שלל זכויות פוליטיות ממנהיגים רבים, בתוכם גם כאילו שבקושי ניתן היה לזהותם עם השמאל.

במארס 1967 נכנס לתפקידו הנשיא החדש מרשל ארתור דה קושטה א סילווה (Costa e Silva), גם הוא במינוי של הצבא.

בעקבות הפגנות גדולות שפרצו בריו ביוני 1968, הקצין התהליך הפוליטי הטוטליטרי. סילווה ביטל את החוקה והקים דיקטטורה צבאית בלתי מוגבלת. הוא סילק מהפרלמנט ומהממשל את מתנגדיו, אסר יריבים ושלל מהם את זכויות האזרח שלהם. בסוף אותה שנה, הוא ביטל את סמכות הרשות המשפטית, להתערב במעצרים פוליטיים והפסיק את פעילות הקונגרס. עשרות מרצים פוטרו מהאוניברסיטאות, ביניהם אישים בולטים בקהילה האקדמית. שנת 1969 עמדה בסימן פעילותן של קבוצות גרילה עירוניות, שפעלו במחתרת. התרחשו בתכיפות אירועים אלימים כמו שוד בנקים, פריצות למחסני הצבא והמשטרה, כולל גניבות נשק והשתלטות על תחנות רדיו.

באוגוסט 1969, החליף את סילווה, גארשטוצ'ו מדיסי (Emílio Garrastazu Médici), שמונה על ידי טרימוויראט (שלטון משולש) של ה"חונטה" הצבאית של מפקדי צבא היבשה, חייל האוויר והצי. זו הרחיבה את סמכויות הנשיא והנהיגה עונש מוות על כל פעילות חתרנית.

בתקופתו של מדיסי, גדלה כלכלת ברזיל באופן משמעותי, תופעה המוכרת כ"הנס הברזילאי" ("o milagre brasileiro") או "הנס הכלכלי" ("o milagre econômico"). שכבת המעמד הבינוני גדלה ועמה גדלו גם הצבא והבירוקרטיה. נבנו מגה פרויקטים לניצול המשאבים הטבעיים, כדי לפתח את המדינה וכדי להסיט את תשומת הלב מהיעדר רפורמות סוציאליות. הגדול מבין הפרויקטים היה פיתוח אזור נהר האמזונס, שאמנם הזרים עושר לכיסי מעטים, אך סייע להסב את תשומת הלב מהלחצים החברתיים. השילוב הזה, בין שגשוג כלכלי לדיכוי פוליטי, גרם לכך שמספרם של מתנגדי המשטר הלך והצטמצם.

מצד שני, המדיניות הכלכלית הובילה לגידול באי-שוויון הכלכלי בין שכבות האוכלוסייה.

כלכלת ברזיל ספגה מכה קשה ממשבר האנרגיה העולמי בשנת 1973, אירוע אשר הביא לסיומו של ה"נס הכלכלי" הברזילאי. התלות הכמעט מוחלטת בייבוא נפט, יחד עם חובות גבוהים לבנקים זרים, הכניסו את ברזיל למשבר עמוק שממנו היא החלה להתאושש רק בשנות ה-90, לאחר חזרת הדמוקרטיה לברזיל.

משטרו של מדיסי, נחשב על ידי רבים, לאחד החשוכים והאלימים ביותר בברזיל מאז עצמאותה ב-1822. הוא הכריז מלחמה על לוחמי הגרילה, שהתרכזו בעיקר באזור האמזונס והורה לשירותי הביטחון החשאי לפעול בצורה נחרצת יותר נגד מתנגדי השלטון. מאות פעילים שמאלנים עונו, נרצחו ו/או הועלמו. ארגוני ההתנגדות למשטר הצבאי, אשר פעלו בשיטות גרילה (ולעיתים רחוקות אף בשיטות טרוריסטיות), דוכאו ומנהיגיהם נרצחו. לעתים נדמה שהרבה אנשים מחוץ לברזיל, ולמרבה הצער גם בברזיל עצמה, כלל לא מודעים לדברים הנוראים שקרו שם, לפני ארבעה עשורים בלבד.

ב-1974 נבחר אֶרְנֵסטוֹ בֵּקמָן גַיזֶל (Ernesto Beckmann Geisel; ליורשו של מדיסי.  גייזל התחיל להרפות בהדרגה מהלחץ של כוחות הביטחון על מתנגדי המשטר. הוא  הקדיש את שלטונו לתהליך "הרפיה" (distensão) לקראת חזרתה של ברזיל לדמוקרטיה.

כמו כן אימץ גייזל מדיניות חוץ פרגמטית יותר מזו של קודמיו. למרות היותו שמרן ואנטי-קומוניסט מושבע, חידש את היחסים הדיפלומטיים עם סין והפך את ברזיל למדינה הראשונה אשר הכירה בעצמאות אנגולה, בניגוד לקו הדיפלומטי של ארצות הברית. הוא גם הידק את הקשרים הכלכליים של ברזיל עם מדינות אחרות באפריקה, אסיה ואירופה. ליורשו מונה, ז'ואאו בפטישטה דה אוליוור פיגירדו (João Batista de Oliveira Figueired). אשר חוקק ב-79' את חוק החנינה הכללי, שאפשר לגולים פוליטיים לחזור לברזיל, אבל גם העניק מחילה וחנינה גורפת לאנשי הצבא שהיו מעורבים בפעולות לא-חוקיות.

ראו בהרחבה: ברזיל בשנות הדיקטטורה הצבאית.

חזרה לדמוקרטיה

ב-1980 החלה המחאה להסלים. עובדים מיליטנטים שהתרכזו סביב הנהגת הפועלים של תעשיית הרכב בסאן פאולו, חוללו שביתות בהנהגת מנהיג פועלים לואיז אינסיו דָה סילבה (Luiz Inácio da Silva); המכונה "לוּלה" (Lula), שהיה מועמד מפלגת העובדים. הוא היה מעיין מהדורה ברזילאית של לֶךְ וַלֶנְסָה ((Lech Wałęsa הפולני. כאשר ראו ראשי הצבא כי הנס הכלכלי מתחיל לדעוך וההתנגדות העממית עולה, הכריזו על "אברטורה" (abertura), כלומר, פתיחה תהליך של חזרה זהירה לשלטון אזרחי. בעקבות זאת, הודק הקשר עם אירופה והחל שיפור איטי במצב זכויות האדם.

בשנות ה-80 המשיך הנשיא פיגירדו (João Batista de Oliveira Figueired) בתהליך הדמוקרטיזציה. כך למשל, ניתנה חנינה לאסירים הפוליטיים וצומצמה הצנזורה. כהונתו (1979-1985) הפכה במוצהר לתקופת הכנה לחידוש מלא של החיים הפוליטיים, לרבות פעילות המפלגות. תקופת השלטון של פיגיירדו התאפיינה בהתמודדות עם המשבר הכלכלי העמוק שפקד את ברזיל (ומדינות אחרות בעולם, כולל ישראל), במחצית הראשונה של שנות ה-80. החוב הלאומי של ברזיל עבר את סף המאה מיליארד דולר והאינפלציה השנתית הגיעה ליותר מ-230%. על מנת לקבל סיוע מקרן המטבע הבינלאומית, נאלצה הממשלה לקצץ את הוצאותיה בצורה משמעותית, דבר שפגע פגיעה נוספת בשכבות החלשות של החברה. באותה תקופה החלה ביקורת בינלאומית על פעולות הפיתוח של ממשלת ברזיל ביערות הגשם האמזוניים. הקצונה השלטת ובעלי האחוזות הגדולות דחו אותה כעוד "תמרון אימפריליסטי", אבל בקרב האוכלוסייה הנוגעת בדבר, בעיקר בעלי חוות קטנות, מחפשי זהב (garimpeiros) ומנהיגי שבטים ילידים, הופיעו פעילים למען שימור היערות, שנתמכו בדעתה קהל בערים הגדולות. בעיית שימור הסביבה בדרום אמריקה קשורה לניצול מקורות האנרגיה בברזיל[25].

במישור הפוליטי, המשיך פיגיירדו את תהליך הדמוקרטיזציה האיטי שהתחיל קודמו,. עם עלייתו לשלטון, הבטיח פיגיירדו "להפוך את ברזיל לדמוקרטית". מיד עם תחילת הקדנציה שלו הכריז על חנינה פוליטית, שאפשרה את חזרתם של עשרות מתנגדי הדיקטטורה שחיו בגלות.

ב-1985 נערכו בחירות דמוקרטיות לנשיאות, לאחר משטר צבאי שנמשך עשרים ואחת שנים.. שיטת הבחירות תוכננה כך שתביא לבחירת מועמדו של הצבא. למרבה ההפתעה, חזית של מפלגות האופוזיציה – PMDB -ניצחה בבחירות, והמועמד הסוציאל-דמוקרטי טאנקרדו נווש (Tancredo Neves) נבחר לנשיא. הוא היה פוליטיקאי עתיר ניסיון, ששימש שר משפטים, כבר בשנות החמישים, בתקופת כהונתו הארוכה של ורגאס. מיליוני ברזילאים יצאו לרחובות והפגינו באופן ספונטאני את שמחתם.  למחרת יום ההכתרה חלה נווש ומת. החליפו סגנו לשעבר חוזה סרניי ((Sarney, עיתונאי וסופר אלמוני יחסית, שפנה לפוליטיקה. החזרה לדמוקרטיה היתה נושא פופולרי בקרנבלים של ריו דה ז'ניירו ב-1985 וב-1986. חלק מהנבחרות של בתי הספר לסמבה שרו שירים כמו : החזירו לנו את השנים האבודות". סרניי, שעד 1984 תמך בצבא, הנהיג רפורמות כלכליות מרחיקות לכת וב-1988 התקבלה חוקה חדשה, ששמה קץ, כעת גם פורמאלי, לדיקטטורה צבאית בת 21 שנה.

בתקופת שלטונו של סרניי, התדרדרה הכלכלה הברזילאית בשל אינפלציה גבוהה. החוב החיצוני הגיע ל-115 מיליארד דולר. כהונתו נתפסה בשעתה ככישלון, אך במבט לאחור אפשר להצביע על כמה הצלחות, בעיקר בעניין הכשרתה מחדש של ברזיל לחיים דמוקרטיים. מיד לאחר כהונתו נקבע חוק של בחירות ישירות, בהשתתפות כל האזרחים  הוא אף הרחיב את מעגל הבוחרים וכלל בו גם את אילו שאינם יודעים קרוא וכתוב, שינוי שהאליטה הפוליטית התנגדה לו במשך מאה שנים. אבל הציבור שפט אותו בעיקר נוכח ביצועיו הכושלים בכלכלה. בעיקר בעליית החוב החיצון של המדינה והסחרור האינפלציוני[26].

ב- 1989 זכה בבחירות פרננדו קולור דה מלו (Collor de Melo), מנהיג מפלגת ימין חדשה.  דה מלו היה בעבר אלוף ברזיל בקראטה ובהמשך מושל המדינה הקטנה Alagoas. מלו ניהל קרב צמוד נגד 'לוּלה' (Lula), שהיה  מועמד מפלגת העובדים. במערכת הבחירות התגלתה שערורייה, כאשר אהובתו לשעבר של לולה, הכריזה בראיון טלוויזיוני, כי הוא הציע לה כסף תמורת הפלה, 16 שנים קודם לכן. דה מלו הבטיח הבטחות רבות, שהבולטות שבהן היו עצירת האינפלציה ומלחמה בשחיתות.

בחודש מארס 1990 נקט דה מלו בכמה צעדים דרסטיים:  הוא הפחית את מספר שרי הממשלה מ-23 ל-12; אישר מכירת רכוש ממשלתי, קיצץ סובסידיות ונלחם באינפלציה.  בניסיון להקטין את הנזילות במשק, עיקל שמונים אחוזים מכל חשבונות הבנקים, שבהם הופקד סכום גבוה מ- 1200$, עם הבטחה להחזירם, בתוספת ריבית, לאחר 18 חודשים. הוא הכריז על הפרטת חברות ממשלתיות ועל פתיחת השוק הברזילאי לתחרות  ולכסף זר.  דה מלו  נחשב לנשיא "ירוק" בשל מודעותו לנושא איכות הסביבה ונלחם בהרס יער האמזונס. הוא הכריז על השקעה של 100 מיליארד דולר, מתוך החוב החיצוני של 118 מיליארד, בסבסוד פרויקט האמזונס.

דה מלו נכנס לתפקידו בהבטיחו להילחם בשחיתויות, אך עד סוף 1992 , הודח ממשרתו והורשע על ידי המשטרה הפדראלית בשורה של מעשי שחיתות. הוא הואשם בכך שהנהיג כנופיה שהשתמשה בסחיטה ובשוחד, כדי לגנוב למעלה ממיליארד דולר מהכלכלה הברזילאית. בכך הצטרף לרשימה הארוכה (11 מתוך 24) של נשיאים ברזילאים, שעזבו את תפקידם לפני תום המנדט שקיבלו. דה מלו, שהצליח למלא רק חלק קטן מהבטחותיו, הוחלף על־ידי סגנו איתמר פרנקו (Itamar Augusto Cautiero Franco). הוא נחשב לפרובינציאלי וחסר ניסיון והצליח להפתיע את מבקריו במנהל תקין ומוצלח. באביב 1994 ברזיל החלה בתהליך ייצוב כלכלי שכונה  "פלאנו ריאל" (plano real), שביקשה להפסיק את הציפיות האינפלציוניות על ידי הצמדת המטבע הברזילאי, הריאל, לדולר האמריקאי[27]. הרמה השנתית של האינפלציה, ירדה לכדי נתונים חד-ספרתיים.

שנת הבחירות של 1994 עמדה בסימני עצב ושמחה. אלוף מרוצי המכוניות, אֱיירטוֹן סֵנַה דַה סילבַה  (Ayrton Senna) נהרג ואבל כבד ירד על העם. חודשיים אחר כך הפכה נבחרת הכדורגל של ברזיל ל-tetracampeão – לנבחרת הראשונה בעולם שזכתה בגביע העולמי ארבע פעמים.  בבחירות 1994 נראה היה כי המוביל הוא לולה, ששב לסיבוב נוסף, לאחר שהפסיד ב-1989, אך הצלחת תכנית הפלנו ריאל, עליה מתח ביקורת קשה, גרמה לכך שאדריכל הניצחון היה שר הכלכלה פרננדו אנריקה קארדוֹסוֹ (Fernando Henrique Cardoso). לאורך לא מעט שנים, המשיך הפלאנו ריאל לרסן את האינפלציה, אך האבטלה נותרה גבוהה מאד. קארדוסו, לשעבר פרופסור לסוציולוגיה מסאו פאולו הכריז על עצמו כעל סוציאל דמוקרט, המחויב לגידול ולצמיחה כלכלית והן לטיפול בבעיותיה החברתיות של ברזיל.  אך ככל שמנסים לדחוף רפורמות חוקתיות חדשות בנושא מיסוי, הולך ומתברר כי צדק חברתי וצמיחה כלכלית לא תמיד הולכים יחדיו.

הנשיא נהנה מפופולאריות רבה, אך קיבל ביקורת רבה על קידום איטי מדי של רפורמות חברתיות.  בעיקר בתחום הרפורמה האגרארית, תנאי העבדות כמעט של הפועלים החקלאיים וזכויות לאינדיאנים.  העובדה שלממשל אין רוב בפרלמנט, מנעה ביצוע מחטפים של רפורמות.  הדוגמא הטובה היתה קשייו של קארדוסו לשפר את החוקה, כך שתאפשר לנשיא, מושלי מחוזות וראשי ערים לעמוד לבחירה, לכהונה רצופה נוספת.  בסופו של דבר, שופצה החוקה בהתאם, ביוני 1997. בחירתו של קארדוסו לבחירות ב- 1998, סייעה לקדם את הרפורמות. באותה שנה,  נחתם חוזה "מרקוסור" (Mercosur)[28] לגבי שיתוף פעולה כלכלי בין ארגנטינה, צ'ילה, ברזיל ואורוגואי. החוזה כלל הסרת מכסים, ברוח השוק המשותף. הורדת מכסים ומעבר חופשי של סחורות, כולל השקעות כלכליות הדדיות.

מאז 1998,  נתגלתה מעורבות של שרי הממשלה הפדראלית ושרי מדינות, סנטורים, במימון בעזרת כספי סמים ומקורות קרימינאליים אחרים ומעורבות מאפיה בחיי יום יום. הוקמה וועדת חקירה לטיהור הקונגרס, נמצאו 72 שופטים, חברי פרלמנט, חברי פרלמנטים אזוריים וכן אנשי משטרה, ששיתפו פעולה עם גורמים אלו. הוועדה ישבה על המדוכה זמן רב. ההתקדמות בחקירה התפרסמה באופן סדיר בעיתון O Globo. מבחינה כלכלית, האינפלציה נעצרה, לאחר המשבר העולמי של 1993-1994, שפגע גם בברזיל והאינפלציה עלתה. בשנים 1996-1997 רוסנה האינפלציה, אך הצמיחה הכלכלית היתה נמוכה מהצפוי. המשיכה מכירת החברות הממשלתיות והפרטה של החברות הגדולות. במחצית שנות ה-90 הופרטה גם רשת הטלפונים הברזילאית, בדומה לארגנטינה.

בעיותיה העיקריות של ברזיל, בפרוס המאה ה-21, הן שחיתות, אלימות, עיור ייתר, חוסר מתקני בריאות וחינוך, פגיעה קשה בסביבה ופערים עמוקים בין עושר לעוני. ברזיל היא מדינה שבפוטנציה לא חסר לה כלום.  סטפן צוויג (Stefan Zweig )  ביקר בברזיל ב-1938. ספרו הלפני אחרון היה "ברזיל ארץ העתיד" (רק אחריו כתב את ספרו המפורסם "העולם של אתמול").  ברזיל היתה תהיה ונשארת "ארץ העתיד", אך העתיד מסרב להגיע.

להמשך קריאה, ראו "ברזיל במאה ה-21 ".

הערות

[1] ה"מסטיזוס", שנולדו בברזיל למתיישבים הלבנים ולנשים אמרינידיות, היו טיפוסים בעלי תרבות אירופאית, עם יכולת להסתכל לאקלים הטרופי הקשה. מביניהם הצטיינו אלה שהתרכזו בסאן פאולו וכונו "ממלוקוס" ((Mamlucos הם נעשו הכובשים של פנים הארץ.  הם היו יוצאים בחבורות משפחתיות גדולות, שנקראו "באנדֶריאנטֶס" (Bandeirantes), למסעות שנמשכו שנים אחדות. הם דחקו את האינדיאנים אל פנים הארץ והגיעו עד שולי האנדים.  מעלליהם, יותר מכל הסכם כתוב, הם שהבטיחו את ריבונותה של ברזיל הפורטוגלית, על השטח העצום של פנים דרום אמריקה.

[2] במלחמה זו לחמה פרגוואי נגד ברית משולשת של המדינות ארגנטינה, ברזיל ואורוגוואי. היא הייתה אחת מהמלחמות העקובות ביותר מדם שנוהלו על אדמת אמריקה הלטינית (מעריכים שנהרגו בה, כולל המתים ברעב ובמחלות, 1.2 מיליון בני אדם. לשם השווה, במלחמת האזרחים בארצות הברית נהרגו כ 630 אלף איש)

[3] Fausto, Boris (1999). A concise history of Brazil. Cambridge University Press. p. 98.

[4] לטיפונדיה (ביחיד latifundium, מלטינית lātus שמשמעו רחב ידיים, מרווח ו- fundus שמשמעו אחוזה), היא נכס קרקעי המשתרע על פני שטח גדול. בתקופה הקולוניאלית נעשה בדרום אמריקה שימוש במונח לטיפונדיה או פונדו (fundo) במקביל למונחים בעלי משמעות זהה: בספרדית: אסיינדה (hacienda), כשמה של נחלה שהוענקה למתיישב אירופאי ובפורטוגלית: פזיינדה (Fazenda), שהיו מטעי קפה נרחבים

[5] קָאוּצ'וּק הוא מונח המתייחס לסוג של גומי טבעי (Castilloa elastica) המופק מזנים שונים של עץ ה-Castilla (בעיקר משני הזנים Castilla elastica ו-Castilla ulei). עץ הקסטילואה אלסטיקה נפוץ בצפיפות נמוכה ברמות שבשולי אגן האמזונאס באזור גידול שצורתו כמעיין קשת המשתרעת מקולומביה, עובר באקוודור ופרו ועד לבוליביה.

[6] אילן רחום, ברזיל- בעבר ובהווה האליטה והעם, 1990 , הוצאת פפירוס.

Bradford L. Braham and Oliver T. Coomes, Prosperity's Promise: The Amazon Rubber Boom and Distorted Economic Development, WestviewPress, 1996, pp. 35 – 7.

[7] ייצור הסוכר ירד בצורה משמעותית, מ-60,722 טון בשנת 1887 ל-3,416 ב-1890

[8] Levine, Robert M. (1992). Vale of Tears: Revisiting the Canudos Massacre in Northeastern Brazil, 1893-1897 (First ed.). University of California Press. pp. 171–177, 184–183, 196, 207.,

[9] רחום, אילן, ברזיל בעבר ובהווה, תל אביב, תש"ן

[10] Da Cunha Euclides, Rebellion in the Backlands, Chicago 1944

[11] אילן רחום, תת יבשת בטלטלה, אמריקה הלטינית 1900-2000, כרמל, ירושלים, 2003, עמ' 98

[12] אילן רחום, ברזיל- בעבר ובהווה האליטה והעם, 1990 , הוצאת פפירוס.

Bradford L. Braham and Oliver T. Coomes, Prosperity's Promise: The Amazon Rubber Boom and Distorted Economic Development, WestviewPress, 1996, pp. 35 – 7.

[13] קורקובדו (Corcovado) הוא הר בגובה 710 מטרים הממוקם בעיר ריו דה ז'ניירו שבברזיל; מוכר בעיקר בשל פסל ישו הגואל אשר בראשו, וכן בשל היותו נקודת תצפית ידועה על ריו דה ז'ניירו וסביבתה.

[14] מבין המורדים שרדו – למרות שנורו –  סיקיירה קמפוס (Siqueira Campos) שעל שמו קרוי היום הרחוב בו נורה ואדוארדו גומס (Eduardo Gomes), שהיה שנים מאוחר יותר מועמד לנשיאות.

[15] תת יבשת בטלטלה, עמ' 106

[16] ז'ורז'ה אמאדו , לואיס קארלוס פרסטס – אביר התקווה, 1953, ספריית פועלים.

[17] https://www.britannica.com/biography/Washington-Luis

[18] תת יבשת בטלטלה, עמ' 126

[19] הניו דיל (: New Deal; מילולית: עסקה חדשה) הוא כינוי כולל לסדרת תוכניות כלכליות בארצות הברית בין השנים 1933 ל-1936. התוכנית כללה פרסום צווים נשיאותיים והעברת חוקים במהלך כהונתו הראשונה של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט. התוכנית הייתה כתגובה לשפל הגדול, והתרכזה במה שנקרא "שלושת ה-R-ים": הקלה, שיקום ורפורמה (Relief, Recovery, and Reform), כלומר הקלה למובטלים ולעניים, שיקום הכלכלה לרמה סבירה, ורפורמה במערכת הפיננסית לשם מניעת שפל עתידי.

הניו דיל יצר תקופה פוליטית חדשה בארצות הברית, בה שלטה המפלגה הדמוקרטית בבית הלבן. בסיסי כוחו של הניו דיל היו הליברלים, הדרום הלבן, הדמוקרטיים המסורתיים, הערים הגדולות, איגודי עובדים ומיעוטים. הרפובליקנים היו חלוקים ביחסם כלפי הניו דיל: השמרנים טענו שהוא פוגע בעסקים ומעכב את הצמיחה, ואילו הליברלים הסכימו לקבל חלקים ממנו והבטיחו לייעל את התוכנית.

[20] יוכי שלח, כך נהפכים למשורר לאומי, הגרסה הברזילאית, באתר הארץ, 24 בפברואר 2008

[21]בשנות ה-40 חזר אמאדו לברזיל, שוב פעל בשורות מפלגתו ושוב גלה מארצו. כששב בשנות ה-50 השתנה סגנונו. המחאה החברתית התחלפה בהלך רוח לירי, מלא הומור, פנטזיה וחושניות . הוא נחשב לסופר הברזילאי בן זמננו הידוע ביותר, ספריו תורגמו ל-49 שפות ויצאו לאור ב-55 מדינות, וחלקם אף הוסרטו.

[22] "המפלגה הסוציאל-דמוקרטית" של ברזיל, לא הייתה מפלגה סוציאל-דמוקרטית במובן המקובל של המילה, כי אם מפלגת מרכז פופוליסטית, שנוסדה על ידי תומכי הנשיא ורגאס בשנת 1945.

[23] הנשיא הקודם פיליו, הוא ש החל בתהליך המקדים לבניית בירה חדשה לברזיל שתחליף את ריו דה ז'ניירו, בכך שהורה על הקמת מועצה ממשלתית שתיקבע את מיקום הבירה החדשה.

[24] רועי בית הלוי, ארץ טרופית רעה", הארץ, 18 בספטמבר 2007

[25] תת ייבשת בטלטלה, עמ' .378

[26] תת יבשת בטלטלה, עמ' 353

[27] שמה של התוכנית נקרא כך, אחרי שם המטבע החדש בברזיל, ה"ריאל"

[28] מרקוסור (בספרדית: Mercosur – Mercado Común del Sur; בפורטוגלית: Mercosul – Mercado Comum do Sul, "השוק המשותף הדרומי") הוא גוש מסחרי אזורי בדרום אמריקה, שחברותיו הראשיות הן המדינות ארגנטינה, ברזיל, פרגוואי, ונצואלה (מושעית מ-2016) ואורוגוואי. בוליביה, צ'ילה, קולומביה, אקוודור פרו, גיאנה וסורינאם הן חברות-משנה. שוק משותף זה הוקם ב-30 בנובמבר 1985, אולם שמו ניתן לו רק ב-26 במרץ 1991 עם החתימה על אמנת אסונסיון. השוק נמצא בהתפתחות מתמדת, וכיום הוא יצרן המזון הגדול בעולם. מטרתו היא הסרת ההגבלות על סחר חופשי ותנועת אנשים וסחורות בין המדינות המרכיבות אותו. השפות הרשמיות של הגוש הן ספרדית, פורטוגזית וגוארני.