ההיסטוריה של ארמניה

 

קבץ זה עוסק בהיסטוריה של ארמניה מראשיתה ועד להקמת המדינה הארמנית העצמאית.

לטבח הארמני במלחמת השנייה, הוקדש קובץ נפרד.

 ראה גם, באתר זה: ארמניה – האומה העולה מן האפר; מבוא לטיול בארמניה ;         הר אררט – אדם ונוף

 

 

ההיסטוריה הארמנית ארוכה, סבוכה ורצופת מאבקים בין תרבותיים, בשל היותם בתווך, בין כוחות חזקים בכל התקופות. בין בבל ליוון הקדומה בין הפרסים למוקדונים בין פרתיה לרומי ובין הסאסנים לביזנטיון. 

אָרְמִינָה  (Armina)  נזכרת לראשונה בנוסח הפרסי של כתובת דריווש (סלע בֶהִיסטון, 500 לפנה"ס), הארמנים מכנים את עצמם "חייק" ואת ארצם "חייסטאן". המסורת הארמנית רואה את תחילת שושלת היחס של עמם בגֹמֶר בן יפת, שאותו הם מציינים כאביו של אֲרְמֶנָך על שמו נקראת הארץ 'ארמניה'. יש תיאוריה הקושרת את הארמנים לחורים.

 

 

 

לאחר נפילת הממלכה החיתית, בשנת 1200 לפנה"ס לערך, החלו שבטים הודו-אירופאיים, חלקם חורים, לנדוד מזרחה וליישב את האזור, שכיום נמצא בתורכיה. במאה ה-9 לפנה"ס הם ייסדו את ממלכת ואן  – הידועה כיום גם כממלכת אוררטו (Urartu) – שבירתה תוּשְפָּה (Tushpa) נמצאה לחופה הדרומי-מזרחי של ימת ואן. עושרה של אוררטו התבסס על ייצור ברזל ונחושת ובתקופת השיא שלה, במחצית הראשונה של המאה ה-8 לפנה"ס, היא כללה את שלושת האגמים הגדולים: ואן (Van), אורמיה (Urmia) וסוואן (Sevan) . המלך האוררטי ארגישטי (Argishti) ייסד את העיר Erebuni   לימים יירוואן, בשנת 782 לפנה"ס, אך בסופו של דבר נכבשה ממלכתו בשנת 712 לפנה"ס על ידי האשורים.

 

 

 

במאה ה-6 לפנה"ס, נכבשה הטריטוריה של אוררטו על ידי עם הודו אירופי אחר שכינה את עצמו Hayk, ולימים נודעו בתור "ארמנים". הארמנים היו קרובים לפריגים ולתרקים ודברו כנראה בלשון דומה. לפי הרודוטוס הם היו דומים בלבושם (ונלחמו יחדיו בצבא פרס). הם כנראה הגיעו ממרכז אנטוליה או מאזור הים השחור. הם נדחפו משם על ידי פלישות סקיתיות וקימריות. הארמנים לא הצליחו לשמור את עצמאותם לאורך זמן וסופחו לאמפריה האח'מנידית בסביבות שנת 550 לפנה"ס.

 

 

בין 612 ל-549 נכללו הארמנים בממלכת מדי הגדולה ובהמשך, בפחווה הי"ג של דריווש הגדול. במשך כל התקופה שארמניה היתה נתונה תחת שלטון איראני (מדי-פרס) הלך והתעצם בה היסוד האירני. עד שאלכסנדר מוקדון מינה כאן מושל אירני (331). בתקופה ההלניסטית, נכללו  במדינה הסלווקית (301). כאשר אנטיוכוס ה-3 הובס על ידי הרומאים במגנסיה (188), שני סאטרפים (מושלים) ארמנים ניצלו את הוואקום השלטוני שנוצר והכריזו על מדינות עצמאיות. ארטקסיאס (Artaxias), מלך "ארמניה הגדולה", בנה את בירתו Artaxata לגדת נהר האראס  ((Araz. בו בזמן, זריאדרס (Zariadres), מלך  Sophene בנה את בירתו Carcathiocerta במערב. שתי הממלכות הללו אוחדו על ידי טיגראנס (Tigrane) הראשון "הגדול" (94-56 לפסה"נ), מלך ארמניה. ירידת ממלכת הפרתים בימי מיתרדת הגדול והתפרצות עמים סקיתים מצפון נתנו לו, להרחיב את גבולות ממלכתו לשיא שהארץ לא הכירה. ארמניה השתרעה מגבול א"י בדרום (עכו-קדמוניות), ועד הקווקז בצפון, מהפרת במערב ועד הים הכספי במזרח. [בשנים 54-95 לפנה"ס, הפך המלך את ואן כמרכז האימפריה שלו]. 

 

 

בשנים ההם היתה ארמניה הכוח החזק ביותר במזרח האימפריה הרומית. טירגאנס הוכרז כשליט ארמניה, איבריה (ללא קשר לחצי האי בשם זה), אלבניה (ללא קשר למדינה הבלקנית בשם זה), מדי (Media Atropatne) וסוריה. מדי השתרעה בין אגם אורמיה לבין הים הכספי ולקחה את שמה מארטופטה, (Atropate), המלך הסלווקי אשר שלט באזור אחרי מות אלכסנדר. אלבניה הקווקזית השתרעה באזרבייג'אן של ימינו, בין נהר הארס והקווקז, מצפון ל-Artopatene ממזרח לארמניה לאיבריה. 

נפילתו של טיגראנס החלה ברגע שכרת למעשה ברית עם חותנו מתרדתס (Mithredates) מלך פונטוס, נגד הרומאים. לאחר שמיתרדטס מלך פונטוס, נוצח על ידי פומפיוס בקרב על הפרת, הוא מצא לו מפלט אצל חתנו בארמניה. הרומאים דרשו מטירגאנס להסגיר את חותנו, אך משסירב למלא את בקשתם, כבש המפקד הרומי לוקונוס  את בירת ארמניה טירגנוקרתא. טיגרנס הגיע עו להסכם ותמורת זאת החל לשמש בעל ברית (ווסל) לרומא. במשך מאות השנים אחר כך היתה ארמניה סלע מחלוקת בין פרתיה (פרס), לבין רומי (ביזנטיון) הפרתים ראו בארמניה ארץ איראנית ודרך נוחה לשלוט על הארצות האירניות למחצה שממערב לה (קומגני, קפדוקיה, פונטוס) וכן לקשור קשרים עם הסארמאטים – אויבי רומי בצפון. הרומאים ראו בשלטון פרתי בארמניה סכנה לכיבושיהם באסיה הקטנה. בשנת 163 הרסו הרומאים את בירת הארמנים Artaxata ובמקומה נקבעהKainepolis  כבירה (כיום (Echmiadzin). אטרופטנה ואלבניה נפלו לידי הפרתים. ארמניה שמשה מצע לקליטת תרבויות אראניות, שמיות, ישראליות, והלניסטיות. האל אהורמזדא הפרסי נערץ כארֶזמנד, מיתרא נערץ כמיהד. 

 

 

שושלת הסאסאנידים, ששלטה בפרס מ-224 ואילך, נלחמה אף היא מלחמות ממושכות ברומי ואחר כך בביזנטיון, על ארמניה. הן נסתיימו באופן זמני ב-387, כאשר הקיסר תאודוסיוס סיכם עם שבור ה-3 מלך פרס, שלפיו נשארה ארמניה המערבית (ממערב לקוו ארזרום-מוש) בידי הרומים, בעוד שהחלק המזרחי, הגדול יותר, עבר לידי פרס. בשנת  300 השפיע גרגוריוס הקדוש על המלך טירדית שינהיג את הנצרות כדת מדינה, כ-80 שנה קודם להנהגת הנצרות כדת הרשמית של האימפריה הרומית על ידי תאודוסיוס. הכנסייה הארמנית נקראת עד היום על שמו של גרגוריוס, והוא גיבורה הרוחני כשם שטיגרנס הוא גיבורה המדיני. כאשר השליטים (Marzpans) הסאסנים (פרסים) ניסו לכפות את דתם הזורואסטרית על ארמניה כבר היה מאוחר מדי. האומה והדת נתערבבו. הארמנים מרדו בשנת 451, בקרב אווראיר (Avarayr) ומרד נוסף ב-480.

 

 

 

בשנת 400 צר מסרופ הקדוש את הא' -ב' הארמני, ותרגם את כתבי הקודש ללשון זו. מסירת ארמניה לפרס סייעה לכך שהכנסיה הארמנית נפרדה מן הכנסיה הביזאנטית והיתה לכנסייה עצמאית. בשנת 527 ניסה יוסטיניאנוס לכבוש את ארמניה שבידי הפרסים וכשל. מלחמות ממושכות של יורשיו, עד 639, ללא תוצאות. מאידך, עברו הרבה ארמנים לביזנטיון והגיעו להישגים רבים בעיקר בצבא, כמו למשל יוהאנס קורקָוָאס (במאה ה-10) ואף לקיסרות הצליחו להגיע. לאו החמישי  (813-830 ובאסיליוס הראשון (886-867) היו ממוצא ארמני. 

 

משנת 639 אילך חדרו הערבים לארמניה וכבשו את הבירה "דוין" ב-646. ניסיונות הביזנטים לכבוש את ארמניה מחדש עלו בתוהו. בני ארמניה התנגדו לשלטון הביזנטי החמור ולעתים אף סייעו לערבים, אשר נטו להתפשר עם הפאודלים הארמנים. 

 

בתחילת המאה ה- 9 עלתה משפחת באגרטי (באגרונטי) –שטענה למוצאה מבית דוד – לשליטה בארמניה. אשוט הראשון ((Ashot Bargationi קיבל בשנת  806 את התואר "נסיך ארמניה", מסמן את הופעתה של השושלת הבגרוטית שתשלוט בארמניה וגאורגיה במשך מאות בשנים.

 

 

אשוט עשה את העיר "אני" לבירתו, היא "העיר בת 1001 הכנסיות" והפך אותה למבצר שאין לכובשו. החליף העבאסי העניק לנכדו, אשוט ה-3 את התואר "נסיך הנסיכים של ארמניה, גאורגיה ואדמת קווקז". השפעת המלכים נצטמצמה עד מהירה בשל קנאת האצילים ובמחצית השנייה של המאה התפוררה ארמניה לכמה נסיכויות. חולשה שנצלו גם הביזנטים וגם הערבים.

 

 

בתחילת המאה ה- 11 חזרו הביזנטים לשלוט בארמניה, גרשו את הנסיכים הקטנים, החליפו שטחים לנסיכים החשובים ובכך החלישו את כוחם. בשנות הששים של המאה ה-11 מגיעים לארמניה הסלג'וקים. הם כבשו את אני ב-1064 ומחצו את הביזנטים בקרב מנזיקרט ב-1071. גאורגיה שרדה, אך ארמניה שכבר קודם היתה כבושה על ידי הביזנטים התפוררה. החלה ההגירה הגדולה מארמניה לגאורגיה ולפולין. בעוד שרבים אחרים היגרו לקיליקיה ((Cilicia שבדרום-מזרח תורכיה. החל מ-1080 התקיימה מדינה ארמנית בקיליקיה (עד 1375). הנסיך רופן (ראובן) באגרונטי התקבל בשמחה על ידי הביזנטים והקים ב-1080 נסיכות ארמנית במעברים הקיליקיים. לימים הגיש תמיכה לצלבנים והסתבך עם הביזנטים. ב-1190 הצטרף הנסיך לאו ה-2 למסע הצלב השלישי והעמיד את עצמו תחת מרות האפיפיור היינריך ה-4. ב-1198 הוכתר, בנוכחות שליח האפיפיור, למלך קיליקיה. הקשר עם יורדי הים האיטלקים הביא לפריחה כלכלית, אך יורשיו הוכרחו להיכנע לסלג'וקים ולמונגולים. מ-1266 התקיפו הממלוכים את קיליקיה וכבשו אותה ב-1376. במאה ה- 12 נכבשה ארמניה על ידי נסיכים כורדים , בשנת 1240 על ידי המונגולים . זו היתה תקופה של הרס רב, הרבה ארמנים ברחו לקווקז, גאורגיה, קרים, מולדובה, פולין, נוצרו שם קהילות הקיימות בעצם עד היום. ב-1378 נכבשה ארמניה על ידי טימור לנג ואחרי מותו (1405) עברה לרשות השליטים התורכימנים של פרס. בשנת 1473 ניצח השולטן מחמט השני את השליט התורכימני אוזון חסן (1478-1453) וסיפח את ארמניה. בקיליקיה התקיימה כל הזמן ישות ארמנית נפרדת, באזור השערים הקיליקיים), עד  1375, עת נפלה לידי הפרסים. 

 

 

בשנת 1453 נכבשה איסטנבול בידי התורכים העות'מניים, הארמנים זכו ליחס הוגן בהתאם למדיניות כלפי 'עמי הספר'. כבר ב-1461 נתן מחמת "הכובש" לארמנים חופש פעולה מוחלט בתחום הדת. בקושטא הושב פאטריארך ארמני כראש האומה הארמנית ובכל פרובינציה נקבע הגמון ארמני שפעל כבא כוחו של הפאטריארך. הם קשרו את גורלם בגורל האימפריה ומלאו תפקידים חשובים במסחר ובפקידות. אולם ארץ מוצאם – ארמניה – החשובה מבחינה אסטרטגית כדרך ממרכז אסיה לאנטוליה, נשארה 300 שנה כסלע המחלוקת בין איראן  לתורכיה. העות'מנים הצליחו לגבור על הפרסים במאה ה-16 אך בשנת 1605 הדף אותם השאח הצפאווי עבאס הראשון (1588-1629), החוצה מאזרבייג'אן, טביליסי, ירוואן, קרבך (Karabakh) ונחצ'יוואן (Naxivan). השאח עבאס הרס למעשה את ארמניה והעביר בכפייה אלפי בעלי מלאכה ארמנים מהעיר Culfa שליד נחצ'יוואן ויישב אותם על יד עיר בירתו איספהאן, בפרבר גולפה החדש, שם חיים צאצאיהם עד היום. נפילת האימפריה הצפאווית הביאה לחזרת העות'מנים לגאורגיה ולהופעתו של כוח חדש בדרום הקווקז, חיילותיו של פטר הגדול.

במשך מאות שנים נחשבו הארמנים למיעוט נאמן ביותר, הם השתלבו יפה במערכת הכלכלית ובמערכת הדיפלומטית. הם נטלו את המשימה של קיום הקשר העות'מני עם העולם החיצון. הקהילה הארמנית התפשטה מאסיה הקטנה לכל תחומי האימפריה, למשל לרובע הארמני בירושלים, מצרים, סוריה, לבנון ועיראק. 

 

 

 

במאות ה-18 וה-19 הגדילה רוסיה את כוחה והרחיבה את השפעתה לכיוון הרי הקווקז, כשהם נלחמים עם הפרסים ועם העות'מנים על טריטוריות חדשות. בינתיים עלה כוח חדש בפרס. המצביא המיליטנטי נדיר שאה (1747-1736) גירש את התורכים מהקווקז ואת הרוסים מהפרובינציות הכספיות.  רציחתו של נדיר שאח על ידי אנשיו שלו הובילה להקמת ח'אנות עצמאיות באזרבייג'אן ובארמניה. בתקופת שלטונו של הצאר ניקולי הראשון  (1801-1825) יצאה רוסיה למלחמה כנגד תורכיה ופרס והשתלטה על השטח בו יושבות כיום גאורגיה, ארמניה ואזרבייג'אן. 

בתחילת המאה ה-19 כבשה רוסיה במלחמותיה נגד פרס את ארמניה הצפונית-מזרחית ובשלום ג'וליסטן (1813) קיבלו שטחים נוספים. בשלום תורכמאנאצ'י (Turkmanachi) קיבלו הרוסים את עמקיו של נהר האראס עם הערים נאחיצ'וואן ואריוואן (ביחד עם אצ'מיאדזין, מושב הקאתוליקוס). עתה עברו הרבה ארמנים לתחום טראנסקווקזיה הרוסית וסייעו מאד להתפתחותה של ארץ זו. אולם רוב רובם של הארמנים נותר בתורכיה. 

 

 

באביב 1916 כבשו הרוסים את ארזרום ואת חלקה הגדול של ארמניה התורכית [בערך עד קוו ארזינג'אן – ביטליס – ואן. לאחר המהפכה הרוסית, התפוררה החזית הרוסית וגדודים תורכיים וגרמניים נכנסו לטראנס-קווקזיה. בשלום ברֶסט-ליטובסק (3/3/18) הכריחו הגרמנים את רוסיה לוותר על טראנסקווקזיה ולמסור לתורכיה את קארס וארדהן, שהיו בעלות אוכלוסייה ארמנית גדולה. 

ב-26 במאי 1918 נתחלקה טראנסקווקזיה לשלש רפובליקות: גאורגיה, ארמניה, ואזרבייג'אן. בסוף אוקטובר 1918 נכנעה תורכיה למנצחים המערביים, שנתכוונו לאחד את כל ארמניה בחסות בנות הברית. בסוף מלחמת העולם הראשונה נתנה הבטחה לארמנים, כמו לכורדים, שהם יקבלו עצמאות. באי כוחה של ארמניה השתתפו בוועידת השלום בפאריז, (1919) ובוועידת סאן רמו (אפריל 1920) והיו בין חותמי הסכם השלום בין מעצמות המערב ותורכיה בסוור. בין השנים 1918-1921 (בעקבות שלום סוור), התקיימה מדינה ארמנית עצמאית בראשות מפלגת ה"דשנאק", תקועה בין ברה"מ לתורכיה. הנשיא וילסון הקצה לארמניה את המחוזות התורכיים ואן וביטליס וחלקים גדולים של מחוזות טרבזון וארזרום, אותם היה צריך לאחד עם ארמניה הרוסית וליצור מדינה ששטחה 75,000 קמ"ר. ממשלת השולטן באיסטנבול חתמה על ההסכם אך אטאתורכ לחץ לביטולו. ארמניה סבלה מהגורל שהמתין לכורדים: שנה לאחר מכן כבשו הרוסים את אזור קארס ובחוזה אלכסנדרופול (02/12/20) הוכרחה הממשלה הארמנית באריוון לוותר על קארס וארדהאן לטובת תורכיה. הערים הללו נתפסה בידי הלאומנים התורכיים, שהונהגו על ידי הגנראל קָזים קָרָאבקיר (Kazim Karabekir). כאשר הצבא הרוסי-ארמני נסוג מקארס, ליוותה אותם רוב האוכלוסייה הארמנית, כשהם עוזבים את האזור, על מנת שלא לשוב אליו לעולמים.  

 

 

באותם ימים תפסו הבולשביקים הארמנים את השלטון בירוואן והפכו את הרפובליקה הצעירה למדינה קומוניסטית. חוזה רוסי-תורכי אישר את הסכם אלכסנדרופול. אנגליה וצרפת שינו בינתיים את עמדתן כלפי תורכיה (וועידת לונדון 1921). צרפת ויתרה על המנדט על קיליקיה ו-80,000-60,000 ארמנים היגרו משם ללבנון ולסוריה, שהיו תחת שלטון צרפת. בינתיים, התורכים שיצאו מחוזקים מניצחונותיהם על יוון סרבו להיענות לבקשת המעצמות להקים בית לאומי לארמנים במסגרת המדינה התורכית. בחוזה השלום של לוזאן (24/7/23) נזכרו הארמנים רק כמיעוט, והארמנים שנותרו בתורכיה לא העזו לתבוע לעצמם זכויות של מיעוט. הרפובליקה הקומוניסטית של ארמניה נתאחדה (12/03/1922) עם גאורגיה ואזרבייג'אן לאיגוד הטראנסקווקזי שב-30/12/1922 הצטרף לברה"מ. ב-1936 הפכה ארמניה (כמו גרוזיה ואזרבייג'אן) לרפובליקה נפרדת בתוך ברה"מ. אחרי מלחמת העולם השנייה, כשהאנגלים יצאו ממצרים והצרפתים מסוריה והלבנון (1946/7) עברו יותר מ-100,000 ארמנים מארצות אלו לרוסיה הסובייטית.

הארמנים והחלו בפעולות טרור נגד מטרות תורכיות. ארגוני טרור ארמנים נקמו את נקמתם מן התורכים על ידי פצצות והתנקשויות במטרות תורכיות, בעיקר בחו"ל. דרישת הארמנים היא שהתורכים יכירו באחריותם לטבח.

 

הרפובליקה הסובייטית של ארמניה השתרעה על שטח של 29,800 קמ"ר, 1/10 משטח ארמניה ההיסטורית, הקטנה בשטחי ברה"מ. הרבה ארמנים חזרו אליה ומספר התושבים הגיע ל-3.38 מיליון (מתוכם 95% ארמנים והיתר אזרים ורוסים). ארמניה נפגעה ב-1988 ברעש אדמה שמרכזו היה ב-Spitak  שבצפון. ברעש נפגעו בין 25000 ל-50,000 בני אדם, עשרות אלפים נפצעו וכמה ערים נהרסו. עם התרופפות השלטון המרכזי בברה"מ בימי גורבצ'וב, גבר העימות בין ארמניה לאזרבייג'אן בדבר השליטה על אזור נגורנו קרבאך (המאוכלס ברובו ארמנים אך נמסר לשליטת אזרבייג'אן על ידי ברה"מ). הסכסוך המשיך בייתר עוז כאשר ארמניה הפכה ב-1991 למדינה עצמאית והפך לעימות מזוין בהיקף ניכר ב-.1992 בסיומו הארמנים החזיקו בחבל נגורנו קרבך ובשטח אזארי, היוצר רצף טריטוריאלי עם החבל.

בעקבות מדיניות הליברליזציה של גורבאצ'וב החל להתפתח תהליך של דמוקרטיזציה במבנה השלטוני והפרלמנטרי, במערכות החינוך והתרבות. מאז פירוק ברה"מ נאבקה ארמניה לדמוקרטיה ולרפורמות שוק. תושביה בחרו בדמוקרטיה ב-21.09.91 והיו הרפובליקה הסובייטית הראשונה שעשתה כך. כמו כן הונהגו רפורמות כלכליות, לרבות הפרטת מפעלים ואדמות. תהליך זה נחשב (1992) למתקדם ביותר ברפובליקות שהיוו את ברה"מ. לראשות המדינה נבחר, בבחירות ישירות ודמוקרטיות, לבון טר-פטרוסיאן (Levon Ter Petrossian).

 

 

בינתיים הסלים הסכסוך בנגורנו-קרבך, שכלל גם התערבות גורמי חוץ, כמו "הארגון לביטחון ושיתוף פעולה באירופה". ב-1994 הוכרזה שם הפסקת אש. הבוחרים אישרו ביולי 1995 חוקה חדשה המחזקת את כוחו של הנשיא.  ובספטמבר 1996 נבחר טר-פטרוסיאן מחדש לתקופה בת חמש שנים, תוך טענות על זיופים. מול ארמון הפרלמנט התקיימו הפגנות סוערות שנמשכו שלושה ימים ומחו כנגד הספירה האיטית של הקולות. ההפגנות דוכאו בברוטליות על ידי המשטרה המיוחדת של טר-פטרוסיאן ומספר אנשים נהרגו. התנהגותו של הנשיא נתפשה כהשלמה וכניעה לגורמים הזרים בפרשת נגורנו-קרבך והוא הוחלף בפברואר 1998 על ידי רוברט קוצ'אריאן (Robert Kocharian) נשיאה לשעבר של נגורנו קרבך. (ממשלת המובלעת לא הוכרה על ידי אף מדינה בעולם למעט ארמניה). בתהליך של בחירות חפוזות נבחר קוצ'ריאן לנשיא במארס 1998. הוא הועלה לעמדת כוח על ידי ארגוני שתדלנות ארמניים בגולה שלחצו לסלול כביש דרך מסדרון לצ'ין (Lachin) מארמניה לנגורנו קרבך. בבחירות לפרלמנט שנערכו ב-30 למאי 1999, התארגנו כמה מועמדי אופוזיציה לכוח מאוחד שהונהג על ידי שר ההגנה לשעבר ווזגן סרקאריאן (Vazgen Sarkissian).

 

 

 

ראש ממשלת ארמניה, ואזגן סרקיזיאן ,(Vazgen Sarkisian) ושלושה מנהיגים בכירים בפרלמנט הארמני – יו"ר הפרלמנט, קארן דמירצ'יאן (Demirchian), סגן יו"ר הפרלמנט, יורו באקשיאן, והשר ליאונרד פטרויזאן – נרצחו בידי קבוצת מתנקשים ב-27 באוקטובר 1999. הקבוצה פרצה לאולם הפרלמנט בעת שהתנהל בו דיון, והחלה לירות לעבר הנוכחים, בעודם צועקים כי הם עושים הפיכה הטלוויזיה הארמנית צילמה את ההתנקשות. מדובר בקבוצה של לאומנים קיצוניים, שמטרתם "להפסיק את משטר השחיתות בארמניה", כלשונם. אחד התוקפים, נאיריו אונאניאן, דיבר ברשת הטלוויזיה המקומית, ואמר שהוא מקיים שיחות עם נציגי הנשיא."אין לנו דרישות. אנו פשוט רוצים שהעם יחיה היטב… העם נקלע למצב ללא מוצא." סגן שר החוץ של אזרבייג'אן, חלאף חלאפוב, אמר שהמתנקשים פעלו כדי לסכל את ההתקדמות האחרונה בשיחות בין אזרבייג'אן לארמניה בנוגע לעתיד החבל השנוי במחלוקת – נגורנו קארבאך.

לאחר מו"מ לילי מתמשך הסגירו עצמם המתנקשים לכוחות הצבא. ראשי הצבא תבעו לפטר את התובע הכללי ואת שר הפנים בשל האירועים.הטלוויזיה של ארמניה שידרה הודעה בשמם של שר הפנים ושר הביטחון, ובה נאמר, כי בנסיבות שנוצרו לאחר הרצח, לא יכול הצבא לעמוד מנגד. 

 

סרקיזיאן הגיע אל הפרלמנט הארמני הישר מישיבה עם הנשיא רוברט קוצ'ריאן (לשעבר נשיאם של הארמנים בקארבאך) מול תת שר החוץ האמריקני סטרוב טלבוט, שהגיע לירוואן במסע דילוגים מאזרביג'אן והמשיך לתורכיה, בדיוק שעה אחת לפני ההתקפה. באותה תקופה נכנס למבוי סתום מו"מ שנוהל בידי הארגון לביטחון ושיתוף פעולה באירופה .(OSCE) בחודשים שקדמו לתקפה, התנהל מו"מ אינטנסיבי בחסות ארה"ב בין נשיא ארמניה קוצ'ריאן לבין עמיתו האזרי, היידר אלייב, שמחמת גילו ובריאותו הרופפת היה נראה כי הולך ונסגר "חלון ההזדמנות" להשיג עמו הסדר".

נשיא ארה"ב, ביל קלינטון, הודיע כי הוא "מזועזע ונעצב לנוכח ההתקפה בבירת ארמניה". שאיפתו של קלינטון הייתה להגיע לפחות לטיוטת הסכם, שיוכל להציגו בוועידת הארגון לביטחון ושיתוף פעולה באירופה באיסטנבול בנובמבר 1997. ארה"ב יכלה להציע לארמניה סיוע כלכלי, הסרת הבידוד הפוליטי והסרת המצור הכלכלי, החונק את המשק הארמני. תורכיה התנתה זאת בהסדר עם בעלת-בריתה אזרבייג'אן.  

ואזגן סרקיזיאן נולד בבירת ארמניה ירבאן ב – 11 ביוני 1959 ב-1988 הפך סרקיזיאן לאחד ממארגני התנועה הלאומנית "קראבאך", שתבעה למסור את האזור לשליטה ארמנית.  כשקיבלה ארמניה עצמאות ב-1991 מונה לשר ההגנה והפך לגיבור לאומי לאחר הניצחון בחבל נגורנו-קאראבאך, והחל לכהן בראשות הממשלה ביוני 1997. סרקיזיאן, מורה, ספורטאי ומשורר, מונה בידי הנשיא רוברט קוצ'ריאן, לאחר שברית האיחוד שבהנהגתו זכתה ברוב בבחירות לפרלמנט.מצע מפלגתו הבטיח להקל את הקשיים שנתקלה בהם ארמניה לאחר התפרקות ברה"מ. סרקיזיאן היה דמות שנויה במחלוקת בארצו. רבים ביקרו אותו על ששיגר טנקים לרחובות לאחר הבחירות הסוערות ב '96 כראש הממשלה השביעי של ארמניה, הבטיח לפעול לשיפור מצב הכלכלה, אך שינוי משמעותי בושש להגיע. 

.