הדת המניכאית

 

כתב: גילי חסקין

 

המניכאיזם היא דת עתיקה וזרם גנוסטי, המשלבת את הנצרות עם הדת המזדאית. אחת ההשקפות שהנצרות הכריזה עליהן כמינות.

העיסוק במנכיאיזם רלוונטי מאד לטיול באסיה התיכונה, בדרך המשי, בקווקז ובטיול לתוניסיה.

 

ראה באתר זה: גנוסטיקה.

 

כהנים מניכאים בציורי קיר בקוצ'ו, אגן טרים, שינג'יאנג'.

 

המניכאיזם הוא שילוב של הנצרות ודת זרתוסתרא; מעיקריה: דואליזם ופרישות כלל עולמית. היא נחשבת לדת הגנוסטית המשפיעה ביותר. השפיעה על הפאוליקיאנים[1], הבוגומולים והאלביגנזים. המניכאיזם התפשט במערב עד רומא, שם החזיק מעמד, למרות הרדיפות, עד למאה השישית. במזרח היגע עד סין ולמשך זמם מה, בתקופת שלטונם של התורכים האויגורים, היה לדת המדינה (840-763).

 

מייסד הדת נקרא מַני, נולד במסופוטמיה והיה צאצא של בית המלוכה הארשקי הפרתי. מגיל 12 טען כי מלאך (אותו כינה "התאום") התגלה אליו בהיותו בן 24, שב המלאך וציווה עליו להיות שליח האל. מני החל להטיף נגד מנהג הטבילה והטיף לגאולה על ידי הידיעה הנסתרת. הוא ראה את עצמו כמי שממזג את השליחות האלוהית של כול נביאי האמת שקדמו לו, בעיקר זרתוסתרא, בודהא וישו. אלא ששליחותו שלמה ומעולה יותר מזו של קודמיו. הגם שהם היו נביאי אמת, הרי שתורתם סולפה על ידי מאמיניהם.

מני שהיה צייר מחונן ביטא את עקרי תורתו בתמונות עבור ההמונים, שלא ידעו קרוא וכתוב. כמו כן חיבר שבעה ספרים, ביניהם ה"שאבורהרגאן", שהוקדש למלך שפור ואת ספר הבשורה החיה, שבו הכריז על עצמו כעל רוח הקודש, שעליה דיבר ישו. מני החל להטיף לבני משפחתו וחבריו ומשם יצא לרכוש לבבות בפרס ובהודו ושב כעבור שנה. תחילה נהנה מני מחסותו של המלך הססני-פרסי שפור הראשון, אך בנו של שפור, המלך ברהאם הראשון (274-277), רדף אותו עד שלבסוף השיגו, כבלו בשלשלאות והכניס אותו לכלא. לאחר 26 יום מת הנביא.

מגילת קלף שנתגלתה בשנת 1970 אישרה את המסורות הערביות, לפיהן התחנך הנביא מני בקרב כת האלכסאים[2], כת-נטבלים יהודית נוצרית, גנוסטית אף היא, ששמה ללעג את עולם השדים הפרסי. בשנת 1930 נמצאו אלפי דפים של טקסטים מניכאיים הכתובים קופטית, ואוסף מאוחר נוסף נמצא בטורקיסטן הסינית.

 

 המינות המניכאית היא הנציגה המובהקת והחשובה ביותר של התורה הגנוסטית. שבתוכה גדל מני. הוא חפץ לשלב בין הדתות של כל הנביאים הקודמים, בעיקר זרתוסתרא, בודהה וישו. כדי לקנות את לב המאמינים בדתות אלו, טען מני כי נביאים אלו היו נביאי אמת, אך ממשיכיהם סילפו את תורתם. המניכאיזם ייסד שורה של נביאים, שהאחרון שבהם היה מאני עצמו. לישוע יוחס תפקיד קוסמי.

עיקרה של המניכאיזם מבוסס על הדת הזורואסטרית, המאמינה בדואליזם, מאבק מתמיד בין הטוב והרע, המזוהים עם האור והחושך, עם הרוח והחומר, בהתאמה. שהרי העולם נוצר כתוצאה של מאבק בין מלכות החושך למלכות האור. אל-האור יצר את האדם הקדמון כדי שיסייע לו במלחמתו נגד אל-החושך. העולם נברא על ידי האל הטוב המכונה גם "הרוח החיה". האדם הקדמון הוא אל בעל חמשת יסודות האור: אור, רוח, אוויר קל, אש ומים. במהלך המלחמה נפל האדם הקדמון וחמשת היסודות שלו נבלעו על ידי בני החושך שנקראים ארכונטים.

אולם זה לא היה הפסד גמור, שכן האדם הטרף שזכו בו כוחות החושך ישמש כפיתיון שיביא למפלתם.  האל הטוב  קרא לעזרה לאל-האור וזה שלח לעזרתו שלושה גורמים שייצר במיוחד לשם כך: חביב האורות, הבנאי הגדול והרוח החי. הבנאי הגדול בנה חומה גדולה שבה נלכדו הארכונטים; הרוח החי החזיק את העולם בעזרת חמישה כוחות: מחזיק הזיו, שמחזיק את העולם תלוי כנברשת, מלך הכבוד, אדמס, מלך היקר והסבל, שעל גבו נמצא העולם.

 

כוחות הרוח ביקשו מאל האור לסייע להם בחילוץ כוחות האור, שנבלעו בתוך הארכונטים ולשם כך יצר אל האור את עמוד היקר, שהוא שביל החלב בו עובר האור הטהור בדרכו מהעולם אל הירח. איתו ברא אל האור את ישו והבתולה.

מגופם של הארכונטים נברא העולם, מעורם נעשה הרקיע, מצוֹאתם האדמה, מעצמותיהם ההרים ומהאוויר שפלטו – השמש והירח. הורדת הגשם והטל וצמיחת כלל הצמחייה, משחררים אור רב מן האדמה. התמלאות הלבנה והתרוקנותה במהלך החודש, מעידים על תהליך מחזורי שבו האור עולה מן האדמה על ידי הצמחייה דרך עמוד היקר, משם אל הירח ודרכו לשמש.

גם אל-החושך ברא אדם קדמון ואתו ברא את חווה. תפקידם היה לאצור בתוכם את האור של ממלכת החושך. ישו נשלח כדי לחלץ את האור מן האדם, על ידי חשיפת מהותו ותפקידיו האמתיים של האדם. מאני הטיף לסגפנות מחמירה לשחרור הניצוץ הלכוד בכול אדם, עקב פיתויי השטן.

המניכאים מאמינים כי על האדם לעורר את תודעת הרוח שבתוכו ולשחרר את האור שנמצא בתוכו ובעולם. לאחר שייגמר תהליך הטיהור על ידי האדם, תעלה האדמה באש שתבער במשך 1468 שנה עד אשר יטוהר כל האור שבה. הרשעים ואנשי החושך יאספו לערימת חומר ובכך יבוא סוף העולם.

 

 

 

העדה המניכאית היתה מחולקת לשנים: העם הפשוט, הצאן, נקראו "השומעים" ואילו ראשי העדה, שהקפידו לקיים את כול מה שמשתמע מעקרונות הדת, נקראו "הנבחרים".

המניכאים לא אכלו בשר, וראשי הדת שלהם לא שתו יין, התנזרו מנשים, לא החזיקו רכוש ונדדו ממקום למקום. 'השומעים' היו צריכים לדאוג למחסורם של ראשי הדת. פירות וירקות (מלפפונים ומלונים) היו המועדפים, שכן נחשבו למחזיקי אור. על השומעים נאסר לעבוד אלילים, לשקר, לרצוח, לנאוף, לכשף, להתרשל בעבודה, להטיל ספק ולחמוד. מלבד אלו, היה עליהם להתפלל בין 4 ל-7 פעמים ביום. לפי אחת הגרסאות הם היו אמורים לתת מעשר בנדבות.

הכנסייה המניכאית היתה בנויה על פי היררכיה של מנהיגות, בדומה לזו שבנצרות. ראשי המחוזות היו כפופים לראש הכנסיה.

 

ספרי הקודש חוברו על ידי מאני בארמית. למעט ספר אחד שנכתב בפרסית. בין ספרי המניכאים ניתן למנות את האוונגליון החי, אוצר החיים, פרגמטיה (על ענייני מוסר), ספר הרזים וספר הענקים. כן נוץ הוא ספר חייו של מני.

המניכאים חגגו את חג הבֶמה (= כיסא הכבוד), שחל בסוף השנה שלהם (בחודש מרץ); לפני החג הם צמו כל החודש. בחג סיפרו על מותו של מני.

 

כיוון שהמניכאיזם היתה דת אוניברסאלית, המיוסדת על התגלויות ישירות ועקיפות, היא תרגמה את כתבה יכול השפות, תוך אימוץ המושגים הבסיסיים של הדתות המקומיות, כמו הזורואסטריות או הבודהיזם. למעשה, המניכאיזם לא היה מבוסס כלל על בסיס דתי-איראני , כפי שסברו בעבר, אלא פיתח דוקטורינה מקורית על סמך מערכות גנוסטיות קיימות. המניכאיזם היו מיסיונרים קנאים. דתם התפשטה בתחילה בארץ ישראל ובמצרים, וכבר במאה ה-4 נפוצה בכל רחבי האימפריה הרומית. יחד עם הדת המיתראית, היתה היריב הקשה ביותר של הנצרות. לאחר שאף אגוסטינוס החל להימנות עם קהל השומעים (לפני שהמיר את דתו) החלו מוסדות הנצרות להילחם נגד התנועה. כתוצאה מדחיקת המניכאיזם על ידי הנצרות, עברו מרכזי הדת למזרח – להודו ולסין ולתורכיים של אסיה התיכונה. הפעילות במזרח היתה בשיאה במאות ה-6 עד ה-9. .

לכתות מסוימות, כגון הקתרים, הפאוליקנים והבוגומילים, הדביקו את השם "מניכאים", למרות שתורתם הייתה שונה. היה זה שם גנאי למינות בכללה. באסלאם כינו את הדת המניכאית בשם "זנדיק" וגם זה הפך לשם גנאי.

אוגוסטינוס הקדוש מעיד בספרו "וידויים" כי היה מניכאני בתקופה מסוימת. הוא מתנגד להשקפה זו משום שתפיסת החטא שלו שונה ורדיקלית יותר, נאו-פלטונית שלפיה הטוב והרע מעורבים זה בזה (אפילו מבחינה לשונית – פילולוגית), על האדם מוטלת האחריות של ההימנעות מן החטא והכפרה עליו.