עריכה:

יציאת מצרים  –  ערש הידידות הדרוזית-ישראלית

מאת שמעון אביבי

־מוחידון' (המכונים דרוזים – שם גנאי בו כינו אותם המוסלמים).  עמים אלה היו שזורים זה בזה בעבר הרחוק ושניהם מהווים חלק מריקמת החיים המשותפת בישראל המודרנית.

התנ"ך מאפשר לנו לעקוב אחרי מערכת היחסים בין ישראל לבין אלמוחידון, שהחלה בתקופתם של גדול נביאי ישראל (משה) וגדול נביאי הדרוזים (יתרו).  יחודו של יתרו במקרא שנקרא הוא בשבעה שמות:  יתרו, יתר, רעואל, חובב, חבר, קיני, פוטיאל.  שמות אלה מסייעים לנו במעקב אחרי מערכת יחסים זו, באשר אלמוחידון, שהינם בני שבטו של יתרו, מכונים במקרא בשם בני קיני.

הנביא יתרו מכונה על ידי הדרוזים והמוסלמים בשם "נבי שֻעיב".  מבחינה אטימולוגית יש משמעות דומה לשני השמות. המילה הערבית "שעיב" הינה צורת הקטנה של המילה "שעב".  זו האחרונה פירושה עם, ואילו הראשונה משמעה קבוצה קטנה של אנשים.  השם "יתרו" נגזר מן השורש יתר, שפירושו שאר, שארית, יתרה, כלומר קבוצה קטנה שנשארה.  מכאן שהיתה, כנראה, קבוצת מיעוט שנהתה אחרי שעיב-יתרו, בעל אמונת הייחוד.

משה ויתרו הם בני אותה תקופה: "ומשה היה רועה את צאן יתרו" (שמות, ג, א).  שניהם נקשרו בקשרי משפחה: "ויתן [רעואל] את צפורה בתו למשה" (שמות, ב, כא), "ואלעזר בן אהרן [אחי משה] לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה ותלד לו את פנחס" (שמות, ו, כה).  על פי האמונה הדרוזית ליתרו לא היו צאצאים, והמדובר בנישואין עם בת משפחה של יתרו ולא עם בתו הביולוגית.  משה ויתרו פיתחו יחסי כבוד ואהבה הדדיים: "ויצא משה לקראת חותנו וישתחו וישק לו" (שמות, יח,ז).  שניהם האמינו באל אחד:  "ויאמר יתרו: ברוך יהוה…עתה ידעתי כי גדול יהוה מכל האלהים" (שמות, יח, י-יא), והנהיגו דתות מונותיאיסטיות.  יתרו היה בן ארץ מדין: "יתרו חותנו כהן מדין"  (שמות, ג, א), השתייך לשבט קיני ונקרא גם בשם זה.  אנשי קבוצתו נקראו על שמו – בני קיני:  "ובני קיני חותן משה" (שופטים, א, ט"ז).  יתרו היה יועצו של משה והדריכו ביישום שיטה להאצלת סמכויות בשפיטה:  "ושמת עליהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמישים ושרי עשרות. ושפטו את העם בכל עת והיה כל הדבר הגדול יביאו אליך וכל הדבר הקטן ישפטו הם… וישמע משה לקול חותנו ויעש כל אשר אמר" (שמות, יח, כא-כב-כד).

קבר יתרו – נבי שועייב

לבקשת משה הצטרפו יתרו ואנשיו לבני ישראל במסעם לארץ כנען, והורו להם את הדרך במדבר:  "ויאמר משה לחובב בן רעואל חותן משה: נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר יהוה אותו אתן לכם. לכה איתנו והטבנו לך…אל נא תעזוב אותנו …והיית לנו לעינים" (במדבר, י, כח-לא).

בני קיני נכנסו עם בני ישראל לארץ כנען, חצו את הירדן ליד יריחו עיר התמרים, והתיישבו בנחלת שבט יהודה באיזור מדבר יהודה וערד:  "ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה מדבר יהודה אשר בנגב ערד וילך וישב את העם" (שופטים, א, טז).  חלק מאיזור התיישבותם כונה בשמם – "נגב הקיני" (שמואל א, כ"ז, י). בקרב בני קיני היו משפחות משכילות ואף אלה נכנסו ארצה והתיישבו ביעבץ אשר ביהודה: "ומשפחות סופרים ישבו יעבץ…המה הקינים" (דברי הימים א, ב נה). 

בקרב שבט הקיני היו שני בתי אב שהחליטו לנדוד לצפון הארץ.  האחד הוא בית חבר שהצפין עד אלון בצעננים: "וחבר הקיני נפרד מקין מבני חובב חותן משה ויט אהלו עד אלון בצעננים" (שופטים, ד, י).  מקום זה נמצא בגבול נחלת נפתלי באזור בקעת יבנאל.  בית האב השני הוא בית רכב שהתיישב בחמת, בחוף המערבי של ים כנרת (חמי טבריה בימינו), אף היא בתחום שבט נפתלי:  "המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב" (דברי הימים א, ב, נ"ה).

הקינים, שהאמינו באל אחד (הם אלמוחידון) המשיכו ללוות את עם ישראל במאבקו לקיומו הפיזי בארץ-ישראל. יעל, אשת חבר הקיני, קבעה את שותפות הגורל עם ישראל בהורגה את סיסרא, שר צבא כנען, לאחר תבוסתו בקרב עם ברק בן אבינעם ודבורה הנביאה:  "וסיסרא נס ברגליו אל אהל יעל אשת חבר הקיני…ותקח יעל אשת חבר את יתד האהל…ותתקע את היתד ברקתו…וימת" (שופטים, ד, יז-כב).

 מלכי ישראל ידעו להעריך את נאמנות אלמוחידון. כאשר שאול המלך יצא ללחום בעמלק היושב בערד הוא ביקש מבני הקיני להתרחק מהאיזור עד גמר המלחמה, כדי שלא יפגעו:  "ויאמר שאול אל הקיני: לכו סורו רדו מתוך עמלקי פן אוסיפך עמו ואתה עשית חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים. ויסר הקיני מתוך עמלק" (שמואל א, טו, ו).

האמונה באל אחד והמלחמה בעבודת אלילים היתה מושרשת בקרב אלמוחידון.  יהונדב בן רכב, מבני שבט הקיני, היה מראשי תומכיו של יהוא מלך ישראל במלחמתו נגד עבודת אלילים בארצו: "ויבוא יהוא ויהונדב בן רכב בית הבעל…ויוציאו את מצבות בית הבעל וישרפוה. ויתצו את מצבת הבעל ויתצו את בית הבעל" (מלכים ב, י, כג-כז). [קרא עוד על בני רכב].

 ירמיהו הנביא שיבח את דביקות בני רכב (אלמוחידון) במיצוות דתם, לאחר שעמדו בניסיון וסרבו לשתות יין, דבר האסור עליהם על פי אמונתם.  ירמיהו  ניבא כי זרעו של יונדב הקיני יתקיים לעולם:  "יען אשר שמעתם על מצות יהונדב אביכם [איסור שתיית יין] ותשמרו את כל מצוותיו…לכן כה אמר יהוה צבאות אלהי ישראל:  לא יכרת איש ליונדב בן רכב עומד לפני כל הימים" (ירמיה, לה, יח-יט).

כאשר עלה נבוכדנאצר מלך בבל על ארץ-ישראל מצאו אלמוחידון מחסה בירושלים אליה נמלטו מפחד הבבלים והארמים:  "ויהי בעלות נבוכדראצר מלך בבל אל הארץ ונאמר [בני רכב] בואו ונבוא ירושלים מפני חיל הכשדים ומפני חיל ארם ונשב בירושלים" (ירמיה, לה, יא);

שני העמים היו נאמנים זה לזה בארצם, מבלי שנטמעו מבחינה דתית, ועם חורבן בית ראשון יצאו יחדיו לגלות בבל.  בימי שיבת ציון חזרו מן הגלות גם כמה מבני בית רכב והם לקחו חלק בבניית חומת ירושלים בימי נחמיה: "ואת שער האשפות החזיק מלכיה בן רכב, שר פלך בית הכרם, הוא יבננו ויעמיד דלתותיו מנעוליו ובריחיו" (נחמיה, ג, יד).

לאחר חורבן בית שני בני הקיני נאלצו, כנראה, לשמור בסתר את דתם ולנהוג כלפי חוץ כמי שקיבלו, כביכול, את דתו של הכובש. מכאן נובע, כנראה, מעטה הסודיות הגדול שאופף את הדת הדרוזית עד היום.

בראשית המאה ה-11 נוסדה בגלוי הדת הדרוזית.  יחסי הידידות בינם לבין היהודים חודשו.  הנוסע היהודי בנימין מטודלה  שביקר במאה ה-12 בסוריה, בלבנון ובארץ-ישראל, כתב ב-1167 בספר מסעותיו על הדרזיאן (=דרוזים) כי "הם אוהבים ליהודים".  [בספר

היישוב היהודי הדל שנשאר בארץ-ישראל ובלבנון במשך הדורות, מצא לו אחיזה באותם כפרים בהם רוב התושבים היה דרוזי, או לפחות בכפרים שהיה בהם ישוב דרוזי בעל השפעה. יצחק בן-צבי זיהה בלבנון 14 כפרים כאלה.  גם בארץ-ישראל הקהילות היהודיות החקלאיות, שהיו קטנות, העדיפו להתיישב בכפרים דרוזיים או בישובים בהם התגוררו גם דרוזים, על פני התיישבות בכפרים שתושביהם מוסלמים או נוצרים. כך התיישבו יהודים בפקיעין, שפרעם וכפר-יאסיף (כפרים שתושביהם דרוזים, נוצרים ומוסלמים), וכך בג'ולס, בבית-ג'ן ובג'רמק (שתושביהם דרוזים).  היהודים חשו יותר אהדה וביטחון בקרב הדרוזים, שמצאו מצידם, ששיתוף פעולה עם היהודים מביא תועלת.

הברית עתיקת היומין בין היהודים לדרוזים התחדשה למן ראשית ההתיישבות היהודית-ציונית בארץ-ישראל. הדרוזים בארץ לא השתתפו במאורעות 1929 ו-1936-1939, שארגנה התנועה הלאומית הערבית בארץ-ישראל נגד היהודים.  במלחמת העצמאות החליטו הדרוזים בארץ לא לתת יד לערבים במלחמתם ביהודים, וחלקם אף התגייס בהתנדבות לצה"ל.  בשנת 1956 הממשלה נענתה לפניית מנהיגי הדרוזים בישראל והחילה על בני העדה את חוק גיוס החובה לצה"ל.  הדרוזים לקחו חלק בכל מלחמות ישראל ובשמירה על הביטחון השוטף. נאמנותם הוכחה חדשות לבקרים ו-344 חללי צה"ל דרוזים הם הראייה הטובה ביותר לכך.  במדינת היהודים זכו הדרוזים של ארץ-ישראל, לראשונה, להיות עדה דתית עצמאית ומוכרת בעלת מוסדות רשמיים משלה.