הגנוסטיקה

 

הגנוסטיקה

 

 

 

ערך: גילי חסקין

ראו באתר זה: מניכאים, דת זרתוסתרא, בוגומילים.

 

משמעות המילה "גנוסיס" ביוונית הוא 'ידיעה' או 'דעת'. הכוונה לידיעה מיסטית, שכאשר האדם קונה אותה לעצמו ומפנים אותה – היא מחוללת בו תהליך פנימי של גאולה רוחנית. לפילוסופיה היוונית, ובמיוחד לתורת האידיאות של אפלטון הייתה השפעה גדולה על התפתחות אמונה זו, מאידך גם ליהדות, למקרא ולסמליו יש תרומה לא מבוטלת בהגות הגנוסטית.

בבסיס הקונצפציה הגנוסטית עמדה האמונה כי גאולת האדם אינה תלויה בביצוע פעולות יומיומיות מסוימות על מנת לרצות את האלוהות (הקרבת קורבנות, תפילה, קיום מצוות מסוימות), אלא שמקור הגאולה הוא ברכישת ידע נסתר (gnosis ).

 ה"ידע הנסתר" התבסס על עקרון הדואליות של האלוהות. הגנוסטיקנים האמינו בקיום ה"אל הלא נודע" (theos hagnostos), מקור הטוב בלבד, שאינו מתגלה בעולם הגשמי ואינו שותף לתהליך הבריאה. לעומתו קיים האל הבורא (ה"דמיורגוס")[1], בורא העולם הגשמי. גנוסטיקנים רבים ראו בבריאת העולם אקט מרידה של הדמיורגוס ב"אל הטוב" ובכך הסבירו את קיום הרוע בעולם שלנו. אחרים חשבו שהדמיורגוס לא מודע כלל לקיום האל הטוב ותאוות הבריאה שלו אינה מודעת ואינה ניתנת לשליטה.

 

אף שישנן גרסאות רבות ושונות לכתות הגנוסטיות ניתן לציין בחשיבה הגנוסטית שלוש נקודות עיקריות:

א. תפיסת האלוהות כמכלול – מלאות אורגנית.

ב.  תפיסת הטוב והרע בהוויה האלוהית.

ג. הפרדה בין היסודות הזכריים והנקביים באלוהות.

 

צווי קונסטנטינוס דנו את הכתבים הגנוסטיים לכליה, לכן המקור להגות הגנוסטית נמצאים בספרים חיצוניים לברית החדשה כ"מעשה תומא" ו"מזמורי שלמה" שכתובים בלשון פיוטית. מקור אותנטי חשוב הוא בכתבים גנוסטיים קופטיים שנמצאו בחפירות נאג' חמאדי שבמצרים בשנת 1955 בערך. אוסף פפירוסים מניכאיים התגלו במצרים בשנת 1932. מקורות משניים לתפיסות הגנוסטיות ניתן למצוא בכתבים של אבות הכנסייה כמו אירנאוס, היפוליטוס, ואפיפאניוס, המתפלמסים עם התפיסות הגנוסטיות. גם בספרות חז"ל אפשר לדלות מעט מהיחס שלהם למינות ולתפיסות הגנסטיות.

 

 המחשבה הגנוסטית מחלקת את העולם לשתי ממלכות: ממלכת הטוב וממלכת הרע. על פי תפיסה זו, לא רק העולם הגשמי מחולק לטוב ורע, אלא גם בעולם העליון – בשמיים, יש 'שתי רשויות'- ממלכת הטוב וממלכת הרע.

הראשונה היא מלכותו של 'האל הטוב' האל "הבלתי נשחת", האל הטוב הינו השורש הנעלם של האילן הגנוסטי, הוא אל טרנסצדנטלי[2] שמבטא את השלמות האידאלית בה הוא מתגלה, כאלוהי הרוחות והנשמות.

 מולה ניצבת מלכות ה'אל הרע', המכונה 'דמיורגוס', המקביל לדמות השטן ולסמאל – "האל העיוור" (סומא אל) שאינו יודע הכול. דמות זו כבר מופיעה בכתביו של אפלטון כמתווכת במעשה הבריאה. האל הטוב מבטא את עולם האידיאות, עולם הרוח. לעומת זאת האל הרע הוא ביטויו של עולם החומר, הגוף, הבשר: הגשמיות.

בנוף הרעיונות של אותה תקופה, הגנוסטיות היתה מהפכנית, משום שהיא שללה את שני העקרונות שמעלים הן התנ"ך והן אפלטון: העיקרון של התבונה האקוססיסטמית, שלפיו העולם נברא על ידי גורם תבוני שוחר טובה והעיקרון האנתרופי, הטוען כי העולם נברא למען המין האנושי הנמצא בו ושבני האדם נוצרו למען העולם הזה. בניגוד לכך, הגנוסטיות טוענת שהדמיורגוס, שברא את העולם ומשום כך מזוהה עם האל התנ"כי, הוא נבער והעולם שברא הוא רע. בטקסטים הקופטיים, של נג'א חמדי, האל הזה מוצג כנבער וגאוותן.

 האל הרע והדמוני דמיורגוס (שקרוי גם בשמות נוספים), הוא שברא את העולם הגשמי בו אנו חיים, כאקט של מרידה באל העליון. מכאן שהעולם הזה הוא בעצם מעשה שטן. הדמיורגוס מתבטא כאלוהי הבשר והחומר, בניגוד לאל הטוב, אלוהי הרוח. הדמיורג הנבער מתחרט על מעשיו וסולחים לו על בריאת העולם.

אולם, לא די בכך שהדמיורגוס ברא את העולם. הוא לא הסתפק בכך. לפי המיתוס הגנוסטי הוא גנב 'ניצוצות' של קדושה והטמינם במעבה המציאות הגשמית. ניצוצות אלה הן נשמותיהם של בני האדם, או ליתר דיוק של הגנוסטים. האפשרות היחידה שבה נשמות אלו יכולות לצאת מתוך כבלי העולם החומרי בהן הן מצויות, היא בכוח הידיעה הפנימית – כשמגיע האדם לידיעה שהוא אינו שייך לעולם זה, אלא לעולם נעלה יותר, ונשמתו התגלגלה אליו שלא ברצונה, הוא ישתחרר מכבלי העולם הזה ויחזור לאל הנעלם, לשורש האילן והמציאות כולה, שממנו נעקרה הנשמה שהשתלשלה בעל כורחה.

 הזרם הגנוסטי המשיך להתקיים בנצרות עד המאה השלישית לערך. בתקופה זו נכתבה ספרות עשירה בסגנון ספרי הבשורה שלא נכנסה לקאנון הברית החדשה וברובה לא נשתמרה (בשורת האמת, ספר השליח ברוך וכו'). ספר הבשורה על פי יהודה[3] שנמצא ופורסם לאחרונה גם כן מייצג השקפה גנוסטית. הספרות הגנוסטית החל מהתקופה הנוצרית מאופיינת באנטגוניזם עקבי לתנ"ך והצגת דמויות שליליות מהתנ"ך (קין, הנחש וכו') באור חיובי כמתנגדים לדמיורגוס.

זהו המופע הראשון של אנטישמיות מטאפיזית, היות שחלקם של הגנוסטיקנים זיהו את דמיורגוס עם אלוהי היהדות ואלוהי התנ"ך שברא את העולם. אך הוא לא רק ברא את העולם, אלא גם העניק לו את התורה – שאינה רוחנית ומטפיזית גרידא, אלא מכוונת לעולם הגשמי ולחיי המעשה הגופניים. מכאן שחוקיות העולם והתורה הינם מקבילים זה לזה. מכך יוצא שהתורה היא פרי הבאושים של הדמיורגוס ומעין 'מעשה שטן', שיש לפרשה באופן קונספירטיבי, ויש לעקור אותה ואת נושאיה מהעולם.

 

מאחר והגנוסטים ראו את עצמם כנעלים וכמוארים שבבני האדם, הם נתנו לעצמם חופש רב בחשיבה, בהגות, בהתנהגות ובפולחן, שכן רווחה אצלם התפיסה האינדיבידואלית, שבה כל גנוסטי מואר הוא בעל קשר ישיר עם האלוהות ולכן יש לו אוטונומיה לעשות כרוחו בעלת הדרור המשוחררת מכבלי העולם.

תורת המידות שלהם נקבעה לרוב על פי זלזולם ושנאתם כלפי העולם שנברא בידי הרע, אך מכאן התורות הגנוסטיות הגיעו לשתי מסקנות הפוכות. חלקם דגלו בפרישות והתרחקות מכל ענייני העולם הזה "הרעים" וניסו לצמצם כל מגע בשל רצונם לשמור על "טהרה" מפני העולם הטמא. לעומתם, חלקם דגלו בחיי הפקרות ופריצות, על מנת לבטל את שליטת הכוחות הרעים עליהם, שכן בעיני תפיסה זו חוקי המוסר של התורה ניתנו ביד האל הרע והמושלים, על מנת לשעבד בהם את בני האדם, ולכן זרמים של גנוסטים מרדו בחוקים אלו, זלזלו בהם, ועברו עליהם בכוונה תחילה, כדי לבטל את השליטה של הארכנוטים עליהם. חוקרים מסוימים עמדו על הדמיון שיש בין תפיסה זו לבין התפיסה של השבתאות והפרנקיזם.

 

ראו באתר זה: שבתאי צבי.

 

 ישנה קרבה רעיונית עמוקה בין הגנוסטיקה לנצרות וישנה מחלוקת בין החוקרים, האם הנצרות הייתה הקרקע לצמיחתה של הגנוסטיקה, או שמא הנצרות היא אחת מגילויה של הגנוסטיקה. בין הרעיונות הדומים ניתן למנות את הרעיון של גאולה אישית באמצעות אמונה. היחס המזלזל במצוות המקובלות והעדפת אידיאות מופשטות. ראיית חוקי היהדות כדבר המעכב את הגאולה. הקשר שבין חומר ורוע, האידאל של הפרישות והנזירות, והיחס השלילי בעיקר כלפי המיניות.

 עם זאת בשלב מסוים נפרדה הנצרות מהגנוסטיקה, וקיבלה מהיהדות את התפיסה של רשות אחת, ואת הזהות של האל הבורא כאל הטוב וכאלוהי ישראל. גם היחס ליהדות שונה ביניהם. בעוד הגנוסטיקה רואה ביהדות ובתורת משה גילוי של רע, הנצרות רואה את עצמה כיורשתה וממשיכתה של היהדות המקורית ומוסר הנביאים. ועם כל ההפרדה הזו, עדיין פיכו במהלך ההיסטוריה בנצרות זרמים חתרניים של הרוח הגנוסטית, ועדות לכך מהווים זרמים גלויים של כתות נוצריות כופרות כמו הבוגומילים והקתרים (אלביגנזים, ראה להלן).

 

במאות הראשונות להיווצרותה של הנצרות, התנהל בה מאבק על ההגמוניה בין אבות הכנסייה לגנוסטיקאים, ובמשך זמן ארוך לא היה ברור מי ינצח. התפיסה הגנוסטית הייתה כה מבלבלת, שהנצרות כמעט מינתה לבישוף אחד מהוגיה. הנצרות הכריזה מלחמת חורמה כנגד התפיסה הגנוסטית, והכריזה על מאמיניה ככופרים וכאויבי הכנסייה. מלחמה זו נשאה פרי, שכן במהלך המאות ה-5 וה-6 לספירה, הצליחה הכנסייה לעקור מן השורש לתקופה ארוכה את שרידי הגילויים הגלויים של אמונה זו.

 אך למעשה התפיסה הגנוסטית לא נעלמה לחלוטין, ונותרו לה בסתר מאמינים לא מעטים. ואכן בימי הביניים בפרובאנס של המאות 12-13 קמה 'התנועה האלביגנזית' שהחייתה מחדש את הגנוסטיקה[4]. ישנן דעות הגורסות כי האינקוויזיציה נולדה מלכתחילה כדי לחקור את המינות הנוצרית ולהילחם בה, תוך התמקדות בחיסול תופעת הגנוסטיקה שפרצה מחדש בעולם הנוצרי ועקירתה מהעולם, שכן בעיני הכנסייה אמונה סוטה שמערערת על עיקרים של המערכת האמונית הנורמטיבית, מסוכנת, הרסנית וחמורה יותר מאשר כפירה סתם.

 מגמות ומוטיבים גנוסטיים לא נעלמו מהעולם מאז, וקיימים עוד שאריות של תפיסה זו בדתות שונות. מוטיבים גנוסטיים פגאניים אף בוטאו בנאציזם.

 

היהדות בשלביה השונים ראתה בתפיסות הגנוסטיות אמונה סוטה שתרה אחרי פיתויי הלב והדמיון הכוזב, מעוותת את האמונה הטובה ועוקרת את עיקרי האמונה היהודית. בשלהי תקופת הבית השני אף תוקנה ברכה מיוחדת "ברכת המינים" כנגד המינים והמלשינים (בבלי, ברכות כח ב), לא רק בשל העימות הרוחני, אלא גם בשל ההלשנות של אנשי הכתות כנגד היהודים לשלטון הרומי. בחלק מהמקומות בספרות חז"ל שבהם מוזכרים מינים הכוונה לכתות גנוסטיות שונות. ייתכן גם שחז"ל בתקופה הראשונה של הנצת הנצרות, לא עשו אבחנה בין הכתות הגנוסטיות לבין הנצרות, וראו בה עוד כת גנוסטית.

 

 התפיסה המונותאיסטית הקלאסית של האל במקורות היהודיים, החל מהמקרא ועד החשיבה העיונית של ימה"ב, (ובעיקר הגותו של הרמב"ם), מדברת על האל כ"אחדות טוטאלית השרויה בשלמות גמורה". כלומר באל לא חל שום שינוי והתפתחות, כי באל אין כל ריבוי או התפתחות, אלא ישנה אחדות גמורה.

 כבר בספר ישעיהו ניתן לראות ביטוי לגבי האל, הסותר לחלוטין את תפיסת העולם הגנוסטית: "יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע". כלומר הן הדברים המתפרשים בעינינו כ'טוב', והן אלו המתפרשים כ'רע'- מקורם באל אחד ויחיד.

 גם בספרות חז"ל ובמיוחד בתלמוד הבבלי אנו מוצאים ביטויי נגד לאמונה ב'שתי רשויות', אמונה שהייתה נפוצה בארצות המזרח הקרוב. יהודים שנחשדו כמאמינים בכך הוכרזו כמינים וככופרים בעיקר (לדוגמה התנא אלישע בן אבויה), שמתואר בתלמוד כמי שנטה לאמונה זו בעקבות יכולת רוחנית גבוהה. (בבלי, חגיגה, טו א).

 

 פולמוסים עם הגנוסטים היו בנושאים נוספים כמו ההשגחה. הגנוסטים לא האמינו בהשגחת האלוהים בעולם, בשל אמונתם שהאל הטוב הינו טרנסצדנטלי ומנותק מהחיים והעולם וקיים רק בעולם אידאות רוחני. (בבלי, ברכות יב/ב ) שחז"ל כמענה יחסו להם את הפסוק "אמר נבל בלבו – אין אלוהים, השחיתו התעיבו עלילה, אין עושה טוב" (תהילים יד א). כמובן שאם האל הטוב אינו קשור לעולם ואינו מצווה על המצוות, הרי שאין משמעות לקיום מצוות, דבר הנקרא בשפת חז"ל "קיצוץ בנטיעות", ולא זו בלבד אלא שאם המצוות ניתנו מהאל הרע, אפשר אף ללעוג ולזלזל להם. במקום נוסף הגנוסטים מתוארים כמי שכופרים בתחיית המתים וסוברים שעולם הבא הוא עולם הנשמות בלבד, בשל תפיסתם שעצם קיומו של העולם הוא ברוע, ואין שום שכר בהמשך החיים עלי אדמות. (בבלי, סנהדרין צ/ב). לנושא זה קשורה גם המחלוקת על בחירת ישראל. בעוד שבתורה, בחז"ל וביהדות הרבנית נתפס עם ישראל כעם בחירה; ובעוד שהנצרות הממסדית טענה שהבחירה עברה מ'ישראל שבבשר לישראל שברוח'; טענו הגנוסטיקאים שהדמיורגוס, האל המרושע שמרד באל העליון הטהור והטוב, הוא שבחר את עם ישראל והשתמש בו כזרועו הארוכה עלי אדמות במלחמתו. כך, ניתן לראות בגנוסטיקה מרכיב מובהק של שנאת ישראל הקדומה.

 

על פי טענות חוקרים מסוימים לגנוסיס הייתה השפעה גדולה על התפתחותה של המיסטיקה היהודית במאות הראשונות לספירה, ובמיוחד לפריצת הספרות הקבלית בימי הביניים. בעניין זה יש לציין במיוחד את תורת הספירות.

 לדעת החוקרים, תקומת הגנוסיס לתחיה באותו מקום ובאותו זמן שבהם הופיעה הקבלה איננה מקרית[5]. היו חוקרים שרצו לדמות את הרעיון הגנוסטי למבנה המופיע בקבלה ונקרא "האילן הקדוש". האילן הוא מעין עץ הפוך, ששורשו למעלה והוא מסתעף וצומח כלפי מטה. לדעת החוקרים בזאת מובא לידי ביטוי האופי האורגני של האל שגדל, מתפתח ונושא פרי. אין כמעט ספר קבלי אחד שלא מכיל הסבר או דימוי של העץ. עוד טוענים החוקרים, כי ב'ספר הבהיר', חיבור קבלי מימי הביניים, יש דימוי של עץ קבלי מובהק שסימני המקור המזרחיים – גנוסטיים – שלו, בולטים מאוד למרות העריכה הרבה שהייתה בו. לעומת זאת הקבלה הלוריאנית סכמה את התפיסות שמבנה האילן לא עולה בקנה אחד עם הגישה הגנוסטית אלא מראה את המבנה של יכולות ההשתלשלות של יצור חומרי מהאין סוף הבלתי חומרי וחסר הגדרה כל שהיא. במקומות מסוימים במבנה האילן יש מעין גילוי של אנרגיות בעלות תכונות זכריות ונקביות שמהותם נתינת אנרגיה או צמצומה לצורך בריאת מערכות.. המחלוקת על זיקת הגנוזיס והקבלה, הינה חלק ממכלול רחב יותר, של שאלת מקוריותה של הקבלה במסורת היהודית: בעוד שלדעת גרשום שלום ותלמידיו הקבלה צמחה כמעט יש מאין במאה השלוש עשרה בספרד. לעומתם,

 משה אידל וחוקרים נוספים מצביעים על שורשיה הקדומים של הקבלה, כשרשרת ארוכה מן המקרא דרך חז"ל ועד למאה השלוש עשרה בספרד. לפיכך, לדעתם, אין לדבר דווקא על השפעה מבחוץ, כאשר ניתן לאתר את שורשי התופעה מתוך המסורת עצמה.

בשונה מהגישה הגינוסטית רואה התפיסה הקבלית בכל מערכת אנרגטית – תת-מערכת המורכבת מיסודות זכריים ונקביים, כך שהחלוקה אינה שחור ולבן אלא גם השחור מורכב משחור ולבן וכן הלבן עצמו – במבנה שהולך ומסתעף כדמות אילן.