הגנגס

כתב: גילי חסקין; ‏13/11/2022

תודה לגדעון ביגר וליובל נעמן על הערותיהם.

ראו קודם: טיול להודו: הכנות והמלצות לקריאה; הודו – מפגש ראשון

להרצאה בנושא: בעקבות "נער החידות ממומביי" להרצאה: הודו, קפקא ואני.

הפילוסוף היווני הרקלאיטוס, אמר ש"הכול זורם". אי אפשר לטבול באותו נהר פעמיים. הנהר הוא כבר אינו אותו נהר וגם אנחנו לא כפי שהיינו. גם הסינים ראו בנהר סמל לזרימה הבלתי פוסקת של החיים. האל ההינדי וישנו משמר את השינוי המתמיד, שאין כמו הנהר להמחיש אותו. נהר הוא עורק חיים, ליבן של תרבויות. פעמים רבים הוא ערש צמיחתן ולעתים גם עולה על גדותיו וזורע מוות. לכן  גם מושא לפיוס.

הגַּנְגֵּס שמו של הנה בפי אנשי המערב, הוא נהר חוצה גבולות, מהודו, לבנגלדש. נקרא 'גנגה' בפי ההודים ופרמה (Padma) בבנגלדש, הוא אחד הנהרות החשובים ועורקי החיים של צפון הודו. אורכו הכולל הוא 2,507 ק"מ. שטח אגן הניקוז שלו הוא 1,016,104 קמ"ר. הספיקה שלו היא 12,020 מ"ק לשנייה.

נהר אחר, בעל חשיבות דומה, הוא האינדוס (Indus), שהוא שני רק לגנגס מבחינת חשיבות תרבותית וכלכלית לאזור. הוא מקור שמה של הודו בקרב אנשי המערב (India) ובשפה הערבית (הינד). אינדוס – שנודע כ'סינדהו' (Sindhu) בתקופות עתיקות-  הוא הנהר הגדול בפקיסטן ואחד הגדולים באסיה. אורכו 3,200 ק"מ, שטח אגן הניקוז מעל 1,165,000 קמ"ר וספיקתו הממוצעת 6,600 מטר מעוקב לשנייה. תחילתו של הנהר בטיבט, והוא זורם מהרי 'מעון השלג (ההימאליה), לכיוון צפון-מערב דרך קשמיר, ואז פונה דרומה כמעט לכל אורכה של פקיסטן. תרבות עמק האינדוס החלה להתפתח בתקופת הברונזה, באלף הרביעי לפני הספירה. זו אחת מהתרבויות העירוניות הקדומות בעולם. שם צמחו, כבר באלף השלישי לפני הספירה, הערים הגדולות האראפה (Harappa) ומונהג'-דארו (Mohenjo-daro), המצויות כיום בפקיסטן.

יוסף בן מתיתיהו ראה בגנגס את פישון ובאינדוס, את גיחון; נהרות גן העדן. אך לא ברור לאיזה "הודו" הכוונה, משום שבתקופתו היה בלבול בין הודו לאתיופיה.

מקורו של הגנגס בנהר הבהאגיראת'י ((Bhagirathi, הנשפך מגומוך (Gomukh), שהוא פתח בקרחון גנגוטרי (Gangotri), אשר בהימאליה, שגובהו 4,356 מ' מעל פני הים והוא נמצא במדינת אוטרקנד (Uttarakhand). הוראת השם 'גומוך' הוא 'פי הפרה'. הנהר זורם דרומה. הוא חובר לנהר האלאקנאדה  (Alaknanda), ליד דוואפראיאג (Devprayag) – שם הם יוצרים יחד את הגנגס.

הנהר יוצא מההרים ברישיקש (Rishikesh), שם מצטרף אל הגנגס, נהר צַ'נְדְרַבְּהָאגָה (Chandrabhaga). משם, הנהר זורם באזור גבעי למדי ומתאחד עם נחלים נוספים, לגוף מים גדול בהרידוור (Haridwar), משם זורם הגנגס דרך המישורים הנרחבים של צפון הודו. אחד היובלים החשובים של הגנגס הוא נהר היאמונה (Yamuna). הם נפגשים ליד המקום בו עמדה העיר ההינדית הקדושה פראיאג', שנקראת היום אללהבאד. מקום המפגש נקרא 'סאנגאם' (Triveni Sangam). פרושי הדת, הסהדוס, , ארוכי שיער וזקן, עוברים כאן תהליך שייתן להם זהות חדשה. היא ייעשו לסניאסין, אנשים שפרשו לגמרי מחיי העולם הזה.

המסורת ההודית טוענת לקיומו של נהר – סרסוואטי (Saraswati), הנובע ממקור תת קרקעי וזורם באין רואים. נהר מיתולוגי שכול הינדי יודע שהוא קיים. הוא מצטרף למערכת במקום שפעם נקרא 'פראיאג' (מילולית: קוש ודם קורבן), עד שבשנת 1538 , הקיסר המוגולי אכבר, העניק למקום את השם 'אללהבאד', מילולית: 'עיר האלוהים', או 'בית אל'. ("אבאד", היא בפרסית ומשמעותה "מקום מיושב, יישוב").

בדרכו למפרץ בנגל, מתפצל הנהר לשלוחות רבות. אחת השלוחות היא נהר ההוגלי (Hooghly), הזורם ליד קוֹלְקׇטׇה (Kolkata), לשעבר כַּלכּוּתָה (Calcutta), הבירה והעיר הגדולה של מדינת מערב בנגל שבצפון-מזרח הודו. שם העיר שונה בשנת 2000, כדי לקרבו יותר לצורתו המסורתית. מקור השם הוא באלה קאלי, הנחשבת לפטרונית העיר.

שלוחה נוספת היא נהר הפדמה (Padma), שזורם לבנגלדש. הנהר נשפך למפרץ בנגל. שם יוצר, יחד עם שפך הבראהמאפוטרה (Brahmaputra), הנובע ברמה הטיבטית ובהמשך עם  נהר מגהנה (Meghna), הנובע במזרח הודו, את הדלתה של בנגל, הנחשבת לדלתה הגדולה בעולם ונקראת 'סונדרבאנס' (Sundarbans) – מילולית: 'יערות יפים'. לשם מתנקזים מצפון, נהרות נוספים מנפאל, בהוטן וטיבט. זהו גם אחד האזורים הפוריים בעולם. זהו אזור עשיר ביערות מנגרוב, ואחד מבתי הגידול העיקריים של הטיגריס הבנגלי.

ספיקת המערכת הנהרית גנגס-ברהמפוטרה–מגהנה היא השלישית בכמותה בעולם, אחרי האמזונס והקונגו. באגן הניקוז שלה חיים 630 מיליון בני אדם.

שני מינים של לווייתנים חיים בגנגס: נהרתן הגנגס ודולפין איראוואדי. בגנגס גם חי גם מין נדיר של כריש מים מתוקים, כריש הגנגס, עליו לא ידוע הרבה.

לאורך הגנגס חיים מיליוני בני אדם, שחייהם תלויים בו.

המישור האינדו- גנגטי, המשתרע ממפרץ בנגל ועד האוקיינוס ההודי, הוא ערש הציוויליזציה ההודית. כאן בוראו לראשונה היערות הקדמוניים , עם התקדמות דוברי הסנסקריט הקדומה, כנראה ממערב למזרח. יתכן שכאן לראשונה גידלו אורז בשיטה של הצפה (פאדי), בוודאי בתת היבשת ההודית.

הצורך לארגן עבודות בקנה מידה גדול, היה מן הסתם זרז להקמתן של ישויות מדיניות ובהמשך גם ממלכות ועודפי המזון אפשרו זאת. כפי שמוכר מנהרות רבים בעולם, כמו האינדוס שהוזכר לעייל, הפרת והחידקל במסופוטמיה, הנילוס שבמצרים, הנהר הצהוב והיאנגצה אשר בסין.

הנהר היה חשוב לאורך ההיסטוריה ההודית ולגדותיו קמו ערים חשובות, כולל כמה ערי בירה, כמו למשל פטליפוטרה (Pataliputra), הלוא היא פטנה (Patna) של ימינו. יחד עמן התגבשו הדתות הגדולות שצמחו בתת הייבשת וביניהן ההינדואיזם, הבודהיזם והג'ייניזם. הנהר נחשב בעיני רבים, לקדוש שבנהרות הודו.

לאורך הנהר קמו ערים המפורסמות בקדושתן ומהוות יעד לעליה לרגל. המקדש הקרוב ביותר למקור הנהר, נמצא ברום של 3,140 מ', בכפר ההררי גנגוטרי (Gangotri). דגלי תפילה ומקדשים קטנים מסמנים את מקור הנהר וסגפנים שוכנים במערות הסמוכות. סמוך למקור נוסף של הגנגס, בקדרנאט (Kedranath), נמצא מקדש לאל שיווה. שם נמצא הלינגאם (Jyotirlinga)  אבר המין המקודש של שיווה – הצפוני ביותר בהודו.

כך גם מקדש בדרינאט (Badrinath), המקודש לווישנו ונמצא למרגלות הר ננדה דווי (Nanda Devi) , ברום של 7,816 מ'. זאת נקודה חשובה במה שמכונה "צ'אר-דהאם' (Char Dham), ארבעת יעדי הצליינים החשובים בהודו (Badrinath, Dwarka, Puri and Rameswaram).

גם דוופראיאג' ,מילולית: 'המפגש האלוהי, שם חמשת יובליו של נהר אלקננדה, הנקראים בסנסקריט 'פנץ' פראיאג' (Panch Prayag) נפגשים בנהר בהאגירטי, בגובה של 830 מ' מעל פני הים ויוצרים את הגנגס, הוא יעד לעולי רגל. על טראסה רחבה יחסית, בחלקו העליון של הכפר דוופראיאג', נמצא מקדש Raghunathji, הבנוי מאבנים בצורת פירמידה ועליה כיפה לבנה.

רישיקש, בה יוצא הנהר מההרים אל גבעות הסיווליק (Shivalik), זו נקודת ציון גיאוגרפית, שהפכה את המקום לקדוש והצמיחה במקום עיר קדושה ויעד לצליינים. רישיקשה (Hṛṣīkeśa) הוא אחד מכינויי האל וישנו ומשמשמעותו הוא "ריבון החושים". שם גם משחרר שיווה את הנהר מלפיתת שערו ומאפשר לו לזרום בחופשיות. רישיקש היא מאחד משערי הכניסה להרי ההימאליה ונקודת הפתיחה במסלול עלייה לרגל אל מרכזי עלייה לרגל הקדושים להינדואיזם ואל מקורות הגנגס. את שתי גדות הנהר מחברים שני גשרים תלויים: לאקשמן-גְ'הוּלָה וראם-ג'הולה (ג'הולה –  גשר תלוי בהינדי), הנקראים על שם ראמה ולאקשמן – גיבורי האפוס 'מאריאנה'. מדי ערב מתקיים לגדת הנהר, טקס התפילה "פוג'ה אראטי", אל מול צלמו של שיווה.

רישיקש משכה אליה, לאורך הדורות, סגפנים נודדים ('סהדוס) ומורים רוחניים לרוב. העיר התפרסמה במערב כמקום בו להקת ה'ביטלס' (Beatles) הגיעה כדי להתנסות במדיטציה טרנסצדנטלית, באשראם של המאהרישי מהש יוגי. (Maharishi Mahesh Yogi) ג'ון לנון הקליט במקום שיר בשם "The Happy Rishikesh Song", והלהקה הלחינה 48 שירים נוספים במהלך שהייתם באשראם. חלקם הופיעו באלבום הלבן (The White Album). אמנים רבים נוספים ביקרו ברישיקש כדי למדוט וליצור.

הרידוואר היא אחת משבע הערים המקודשות להינדואים (Ayodhya, Mathura, Haridwar, Kasi, Kanchi, Avantika, Dwaraka). היא מוזכרת ב"מאהבהרטה", האפוס ההודי הענק, שנכתב במאה ה-3 לפני הספירה. מיתוס אחר מספר שהאל וישנו טבע כאן את עקב רגלו.

לשם המודרני שני איותים אפשריים: הרידווואר (Haridwar) והרדוואר (Hardwar). לכול אחד מהם יש משמעות שונה. בסנסקריט (Sanskrit), שפת הפולחן בהינדואיזם, משמעות המילה 'הארי' היא וישנו, בעוד ש"דוואר" הוראתה 'שער'. לפיכך, הרידוואר היא 'השער לווישנו'. משום שכאן מתחילים עולי הרגל את מסעם למקדש וישנו אשר בבדרינאט. בדומה, המילה 'הארה' הוראתה 'שיווה', לפיכך, משמעות השם 'הרדוואר' היא 'השער לשיווה'. כאן מתחילים עולי הרגל את מסעם למקדש שיווה אשר בקדרנאט.

המיקום הגיאוגרפי והמיתוסים הקשורים לשיווה ולווישנו, הופכים את הארידוואר למקום קדוש במיוחד. במקדש Dakseshwara, הנמצא ב-Kanhal, במרחק של שלושה ק"מ במורד הנהר, מספרת האגדה, שרפה סאטי, רעייתו של שיווה,  את עצמה למוות, לאחר שאביהה לא קיבל את בעלה, הנזיר, הסגפן והמוזנח. בכך העניקה את שמה, למנהג המחריד של שריפת האלמנות.

העיר שהיתה אטרקטיבית כבר בימי קדם, מוזכרת בכתביו של הנזיר והנוסע הסיני הנוסע ש'ואן דזנג (Xuanzang), שנקרא גם 'היואן טסנג'  (Hiuen Tsang), שביקר בהודו, בשנת 629. עושרה של העיר משך לכאן גם את טימור לנג, הכובש הקאשי (טורקי), שיצא מאוזבקיסטן של ימינו ובא לכאן ב- 1399 במסע השוד שלו, כדי לבזוז את אוצרותיה של הודו. שני אריות מאבן מסמנים את אפיק הנהר ומדי ערב מתקיים במקדש שעל גדותיו, אראטי (Aarti) – טקס אורות מרשים, בו הנהר כולו זוהר מאורם של לפידים ונרות המשתקפים במימיו.

הגנגס מואנש בהינדואיזם כאלה: "מא גנגה" (אמא גנגה), שהוראת שמה: "המהלכת במהירות", בתו הבכירה של הימאואט (Himavat)  שהוא האנשה של רכס ההימאליה. בעברית אנו משתמשים בלשון זכר לתיאור גופי מים ואילו בהודו, כמעט תמיד בלשון נקבה. הנהרות הן, אם כן, מושא חשוב לפולחן בכל תת הייבשת ההודית, והגנגה היא האם-טיפוס של כולן. למעשה, כל מקדש הינדואי, מושקה על ידי הגנגה, הנובעת לצדו בדרך מסתורית, לפעמים מהעולם התחתון – פאתאלה (Pathala).

הגנגה, אגב, היא נהר שמימיה משקה את נהרות האלים ולפי המסורת, מקורה בפסגת הר מרו (Meru), ההר המיתולוגי, שנמצא בלב הקוסמולוגיה ההינדואית ועל ראשו שוכנים האלים. בשערים של מקדשים עתיקים בצפון הודו, ניצב לפעמים פסל ובו נראית האלה גנגה, רוכבת על התנין מקרה (Makara), שלועו פעור ובנוסף להיותו כלי הרכב של גנגה, הוא גם מסמל הן את בוא הגאולה והן את הלילה הקוסמי, שבו ברא האל את העולם.

הנהר עובר דרך המרכז הקדוש שברישיקש, אל הרידוואר, בו מתקיים מדי ערב טקס (Puja) מרשים. אחת לשתים עשרה שנה מארחת הרידוואר את פסטיבל קומבה מלה (Kummba Mela) הענקי. בו מיליונים של עולי רגל רוחצים יחדיו בנהר הקדוש.

ראשיתה של הקדושה בקרב מיתולוגי בין האלים והשדים. כאשר נטתה הכף לצד השדים, האלים התחננו בפני האל בראהמה. זה מצדו פנה לשיווה, שציווה על שני הצדדים, לחבוץ את ים החלב בעזרת הר, שעליו היה כרוך הנחש האינסופי. החלב נחבץ לחמאה ועלה ממנו כד קטן שהכיל את האמריטה, המשקה האלמותי. השדים מיהרו אל הכד, אלא שהאל וישנו, הזדרז והסיח את דעתם על יד שהפך את עצמו לנערה יפה. ברהמה חטף את הכד, סובב עמו שנים עשר ימים סביב הודו. בדרך נשרו מהכד ארבע טיפות של סם החיים, במקומות שהפכו לקדושים.

פסטיבל הכד (קומבה מלה), נחגג בהודו אחת לשלוש שנים, בכל פעם בעיר אחרת מתוך ארבע הערים הקדושות: אללהבאד, הארדוואר (Hardwar), על גדות נהר הגנגס, אוג'אין (Ujjain), על גדות נהר השיפרא (Shipra), ונאסיק (Nasik), אשר על גדות נהר הגודווארי (Godwari). כך שחוגגים אותו בכל אחת מהערים הללו פעם אחת מדי שתים עשרה שנים. לזכר שנים עשר הימים בהם, נמשך הקרב הנורא בין הטוב לרע. כי כל יום בחייו של בן האל-מוות ,שווה לשנה בחיי בני האדם. עולי רגל מגיעים לקומבה מלה מרחבי הודו כולה. ראשית מגיעים המנהיגים, גורואים על פי חזותם ודואגים למאהל עבור צאן מרעיתם. אחר כך מגיעים האנישים הפשוטים. רבים מהם הולכים ברגל את כול המרחק מוארנאסי, כשצרורות על ראשם.

מיליונים טובלים בצוותא במים הקדושים. המקום מושך אליו אלפי סהאדוס שפרשו מהבלי העולם הזה, יוגים (מורים) גדולים ונאגה, הסגפנים העירומים. מאמינים שברהמה הקריב באללהבאד קורבן. דבר שמעצים את קדושתה. שם מתקיים הפסטיבל הגדול ביותר. בשנת 629 ביקר בפראיאג' הנוסע שו'אן דזנג (Xuanzang), שהוזכר לעייל ודיווח שהמאמינים מרעיבים ומטביעים את עצמם במים הקדושים כדי להיוולד מחדש.

כך, אחת למחזור של תריסר שנים מגיע תורה של העיר אללהאבאד Alahabad)) לארח את החוגגים. אירוע זה נקרא 'פורנה קומבה מלה' Purna Kumba Mela)) ונחשב להתכנסות הגדולה וההמונית ביותר בעולם. באמצע מחזור שתים עשרה השנים מתקיים באללהאבאד, החג 'ארד קומבה מלה' (Ardh Kumba Mela), אליו מגיעים רק מספר מיליוני חוגגים. הוא חיוור ביחס לדבר האמתי. לא רק בשל מספר המאמינים אלא בעיקר בשל מפלס האנרגיות ורמת ההפקה.

פעם ב-144 שנים (תריסר תריסרים) מסתיים מחזור קוסמי. הכוכבים נמצאים בסדר מסוים, המביא, על פי האמונה ההינדואית, לאנרגיה קוסמית גבוהה, אז חוגגים את החג 'מאהא קומבה מלה' Maha Kumba Mela)). בשנת 1989 התקיימה התכנסות כזאת באללהאבאד, אליה הגיעו כ-70 מיליון מאמינים. ההתכנסות נרשמה בזמנו בספר השיאים של גינס כהתאספות האנושית הגדולה ביותר בכל הזמנים.

הפעם הבאה שתתקיים מהא קומבה מלה תהיה בשנת 2133. סביר להניח שלא אהיה שם. אבל בטוח שהנהר יהיה. גם הודו, על מאמיניה, קודשיה וחוגגיה. מי יודע, אולי בעוד מאה ועשר שנים, יעמוד שם מדריך טיולים סקרן ויהרהר בנהר ובטובלים בו.

ראו באתר זה: הקומבה מלה.

ידועה מכולן וארנאסי, המוכרת גם בשמות 'בָּנַארַס' (Banares) וקָאשִי, הנמצאת במדינת אוטר פרדש, ונחשבת לעיר הקדושה ביותר בהינדואיזם ובג'איניזם והיוותה חלק חשוב בהתפתחות של הבודהיזם. מקור השם הוא ככל הנראה בשני היובלים של נהר הגנגס שצמודים לעיר, הנקראים וארונה ("Varuna") ואסי ("Assi"). מקור השם קאשי (Kashi), כך מתייחסים לעיר בכתבי ה'ריג ודה' (Rig Veda), נובע מהמילה' קאש' – שהוראתה 'לזרוח'. העיר הייתה ידועה בתור "עיר האור" בכתבים העתיקים. לפי המיתולוגיה, במהלך קרב שהתנהל בין שני האלים שיווה וברהמה, הצליח שיווה לתלוש את אחד מחמישה הראשים של בראהמה. במקום להניח לראש, שיווה בחר לנהוג בחוסר כבוד, קשר את הראש ליד ונשא אותו איתו לכל מקום, וכאשר הגיע לוארנאסי, הראש של ברהמה, נפל מהיד ונעלם באדמה, ולכן נחשבת העיר לקדושה מאוד בדת ההינדואיזם. הסופר האמריקאי סַמוּאֵל לַנְגְהוֹרְן קְלֶמֶנְס (Samuel Langhorne Clemens),  מארק טוויין, רשם בשנת 1897 את אחת האמרות המזוהות ביותר עם העיר: "בנארס עתיקה יותר מההיסטוריה, עתיקה יותר מהמסורת, אפילו עתיקה יותר מהאגדה, ונראית עתיקה פי שניים מכולן גם יחד". לאורך הנהר בנויים מקדשים לרוב, הינדואים, ג'איניסטים ובודהיסטים. גם כאילו שתחת שלטון המוגולים הפכו למסגדים. לצדם ארמונות עתיקים מרהיבים ומתפוררים של מאהרג'ות, שחלקם הפכו לבתי הארחה, עבור אלו שהעדיפו לסיים את חייהם, בגלגול הזה, בוורנאסי הקדושה,

הסיור האולטימטיבי ופסגת הטיול בוארנאסי היא שיט בנהר, בעיקר בשעות הבקר המוקדמות. בדרך כלל מדובר במשט של סירות, של זרים ומקומיים. כולנו צופים בטקסים, מי מהחוף ומי מהנהר. אכן, ריח הנהר לא תמיד נעים והמחשבה על גופות שקועות או צפות בו, לא מיטיבה את התחושה, אבל תנועת המים, ונדנודי הסירה, בתוספת נהר האדם הצבעוני, משרים פליאה ושלווה גם יחד.

האירופאי הראשון שתיאר בכתב את הודו, ההיסטוריון, החוקר והדיפלומט היווני מגסטנס (Megasthenes), שמספרו, "אינדיקה" (Indica), שנכתב במאה הרביעית לפני הספירה, נמצאו רק חלקים. הוא מתאר ¸את הנהרות היוצאים מההרים ומתאחדים לנהר אחד. בשנת 1951 היה הנהר, נושא לעימות בין הודו לבין פקיסטן המזרחית, כיום בנגלה דש. לאחר שהודו בנתה את סכר פראקה (Farakka) , שבנייתו הושלמה ב-1975 ומטרתו הייתה להטות מים מן הגנגס ליובלים Bhagirathi-Hooghly, כדי לשפר את יכולת השיוט בנמל 'קלקוטה'. הדבר היה מותיר לבנגלדש, שזה עתה הוקמה, מעט מאד מים מתוקים בעונת היובש. ב-1996, נחתם הסכם פשרה בין המדינות.

הגנגה היא בת זוג של כול אחד מהאלים הזכריים הראשיים, המרכיבים את הטְרִימוּרְטִי, היינו "השילוש ההינדי הקדוש": בראהמה הבורא, שיווה ההורס (ובונה מחדש) ווישנו המשמר. מסורת אחת טוענת שגנגה אספה את הזיעה מרגליו של וישנו ויצרה ממנה את הגנגס. מסורת אחרת, של חסידי וישנו, גורסת: כשהתגלם וישנו בדמותו של ואמנה (Wamana) הבראהמין הננס, שגבר על השד באלי והקיף את העולם בשלושת צעדיו, פגעה בוהן רגלו המונפת בכיפת השמים וחוררה בה חור. דרכו ירדה גנגה לארץ.

לפי מסורת נוספת, הגנגה נסעה עם בראהמה ויצרה את הנהר מתוך הקמנדאלו (kamandalu) = כד המים שלו. המסורת הידועה ביותר, היא שגנגה נובעת משערותיו של שיווה.

המיתוס הידוע ביותר מופיע בראשיתו ב'ראמיאנה'. לפני אלפי שנים, חי בעיר איודאיה (Ayodhya), מלך גיבור חייל, צאצא של האל ראמה, בשם סגרה (Sagara). אשתו סומטי ילדה גוש בשר דחוס, ממנו בקעו שישים אלף בנים, שנקראו באופן קולקטיבי "סגארפוטראס" (Sagarputras). אשתו האחרת, קשיני (Keshini), ילדה לו בן בשם אסמנג'ה (Asamañjasa), שגדל להיות בריון פוחז. ואביו גירשו מהעיר. לאסמנג'ה הרשע, נולד בן בשם אנשומן (Amshuman), שהיה לגיבור רב כוח.

בהמשך, כפי שמופיע ב'וישנו פּוּרָאנַה (Viṣṇu-purāṇa), ערך המלך את טקס האשווה מדהא (Ashwamedha Yanga), שבו משחרר המלך סוס, המשוטט ברחבי הארץ במשך שנה . הסוס מלווה בצבא השומר עליו וכובש כל מקום שאליו הוא מגיע. המלך ציווה על שישים אלף בניו לשמור על הסוס במהלך שנת שיטוטיו. אולם האל אינדרה הקנאי, חטף את הסוס. סגרה שלח את כל בניו לכל רחבי העולם, כדי לחפש את הסוס. הם מצאו אותו בשאול, ליד מלומד סגפן בשם קפילה (Kapila), שהיה התגלמות של האל וישנו. הם חשבו שקפילה גנב את הסוס והטיחו בו עלבונות. המלומד פתח את עיניו בפעם הראשונה מזה מספר שנים, השמיע את הצליל "הום", אש יצאה מפיו, אחזה בנסיכים ולא כבתה, עד שהפכו כולם לאפר.

מכיוון שלא נערכו להם טקסי קבורה, נשמות הבנים תעו בעולם כרוחות רפאים. בהגירטה, בנו האחר של  סגרה, שהיה גיבור חייל, שמע על גורלם, ויצא לחפשם בשאול. הוא מצא את הסוס, ולידו את ערימת האפר של הנסיכים השרופים ופרץ בבכי מר. הוא רצה לערוך הלוויה ראויה לדודיו המתים, אך לא מצא מקור מים, כדי לצקת עליהם. בעודו סורק את הסביבה, ראה את גרודה (Garuda), ציפור האדם, מלך העופות וכלי הרכב של וישנו וזה הסביר שלו שרק גנגה, תוכל לשמש כמנחת מים לדודיו. כאשר אפרם יישטף במימיה, יזכו ששת ריבוא הנסיכים בישועה ונשמותיהם יעלו השמימה. הוא נשבע להביא את גנגה לארץ. אך לא זכה לעשות זאת. רק לאחר שנכדו בהגירטה, שהסתגף במשך אלף שנים, גרם לבראהמה להתרצות. הוא הורה לגנגה לרדת לארץ וממנה לשאול, כדי לאפשר לנשמות קרוביו של בהגירטה לעלות לשמים. אולם עוצמת המפל היתה עלולה לרסק את העולם. לכן נזעק האל שיווה, הציב את ראשו בנתיבה של הגנגה, ואסר אותה בשערו. שם תעתה כמה שנים, עד שאפשר  לה לצאת רק בזרימה חלשה. מגעו של שיווה קידש עוד יותר את גנגה.

תוך כדי דרכה לשאול, יצרה גנגה נהר בארץ, שבו יוכלו נשמות חסרות מזל להיטהר. בדרך עברה גנגה באשראם של החכם ג'אהנו (Jahnu) וגליה הציפו את אתר הפולחן לו. החכם שזעם על יהירותה, בלע את כל המים. האלים הוכו בתדהמה, אך התעשתו והבטיחו לג'אהנו, שגנגה תהיה בתו. הוא התרצה, שחרר את הנהר, שהיה אצור בבטנו, דרך אוזניו ומאז ידועה גנגה גם בשם 'ג'אהנווי (Jahnawi) – בתו של ג'אהנו. לאחר שטיהר את גופו, שב בהגירטה לממלכתו והביא לנתיניו שגשוג ואושר. מאז ידועה גנגה, גם בשם 'ברגירטהי', היינו, בתו של בהיגירטה. מכיוון שהיא חוצה ומקדשת את שלושת העולמות – השמים, הארץ והעולם שמתחת, היא נקראת גם 'נהר שלושת הנתיבים'.  לזכר אותו טקס של הקרבת סוס (אשוומאד), הגאהט הראשית בוארנאסי נקראת 'מדרגות טקס ההקרבה של עשרת הסוסים ('דאס אשוואמד גהאט), בו נערך מדי ערב, טקס סיום היום (גנגה אארטי), בהשתתפות המונים ובהם תיירים רבים.

העובדה ששלושת אלי הטרימורטי (Trimurti) – שלושת המופעים של האל בהינדואיזם – נגעו בנהר, הפכה אותו לקדוש במיוחד.

בדרך הארוכה הזאת הנהר האדיר מתפתל (בהינדי – מתפתלת), בין ערים, הרים, שדות וכפרים. גנגס או גנגה הוא עורק החיים של הודו, כל טיפה בו קדושה והוא המאחד את מיליוני בני האדם שחיים בתת היבשת. ההינדואים מאמינים שטבילה בנהר שוטפת את החטאים. הינדים מרחבי הודו כולה, עורכים עליות לרגל לנהר כדי לטבול  בו , להיטהר מן הקרמה השלילית, שדבקה בהם בעבר, בחיים האלה ובמחזורי חיים קודמים, ועל מנת לזכות בלידה מבורכת בעתיד. כמו כן, הם מתפללים שיזכו בבריאות טובה, באריכות ימים, בהצלחה, אושר וצאצאים. אגב כך הם עושים מדיטציה על גדותיו. פיזור אפר הגופה בנהר, משפר את הקרמה ומסייע להגיע ל'מוקשה' (שחרור ממעגל הלידות מחדש) מוקדם יותר. באתרים שלאורך הגנגס נראים גם נזירים בודהיסטיים, הבולטים בגלימותיהם הצהובות –אדומות וסיקהים, מזוקנים וחבושי טורבן גדול.

מסע העלייה לרגל – ה'טירטה יאטרה' (Tirtha Yatra) הוא אחד הפולחנים הפופולריים בקרב ההינדים. אלפי מקודשים  פזורים ברחבי הודו והם מושכים אליהם מיליוני צליינים מדי שנה. אתר של עליה לרגל יכול להיות עיר, מקדש, נהר, ואפילו עץ. על פי המסורת, נוכחותו המתמדת של האל במקום זה, היא שמעניקה לו את קדושתו וטוענת אותו בעוצמות המשפיעות חסדים שונים על העולים לרגל.

ראו באתר זה: עליה לרגל.

קשה לדרג את המקומות השונים על פי קדושתם, אך יש כאילו שזכו לפופולריות מיוחדת, ביניהם אללהבאד, הרידוואר וארנאסי שעל הגנגס. שריפת גופה על גדות הנהר ופיזור האפר על פני המים, בעיקר בעיר הקדושה וארנאסי, ידועים בכוחם לפתוח למאמין דרך לשערי שמים.

הכול קורה בגנגס – ההודים מתרחצים במימיו, מכבסים בו את בגדיהם, שותים ממנו. שוחים בו להנאתם, ממלאים בקבוקים לטקסים פולחניים, משיטים נרות, מטהרים באמצעותו את גופם ושוטפים ממנו את החטאים, ומפזרים את אפר מתיהם במימיו.

במקומות רבים, גדת הנהר היא ההצגה הגדולה בעיר. ניתן להתבונן בפעילות האנושית האינטנסיבית המאפיינת עיר הודית, במיוחד כזאת המשמשת יעד לעולי רגל. מבוך של חנויות לממכר חפצי קודש. הנהר רוחש פעילות. גבר לבוש כתום צועד לפתע ממול. מראשו מסתלסלות ראסטות דביקות. הוא אוחז בידו קופסת אלומיניום קטנה ומקשקש בה לעבר העוברים ושבים. במקום אחר יושב מגיד עתידות ואולי גם להטוטן. בכול מקום  מתפתלות סמטאות צרות, בין חנויות הבדים, התבלינים, דברי המתיקה, התכשיטים והמחרוזות הצבעוניות. לאורך הנהר, צואת הפרות, כתמים אדומים מהיריקות  של הפאן; רעש של מנועי הריקשות, צפירות קולניות וכמובן ספקטרום של ריחות. בכול מקום עיקר הפעילות מתרכזת בגאהטות – עשרות מדרגות היורדות לנהר ובמקום מפגשם טובלים המוני המאמינים בנהר הקדוש.

הפוג'ות (תפילה טקסית) עתירי הקהל המקומי והתיירים שבאים לשיר תפילות, להדליק נרות על צלחות פרחים ולהשיטם בנהר, לצפות בבראהמינים שמתפללים ורוקדים בטקסים אילו או אחרים ומרעידים בידיהם פעמונים ונוצות.

הטובלים מגישים שי קטן לאלים. כל אחד מהם קונה 'פָּאטי', מנחה המכילה עלה מעץ הבּוֹ ובתוכו עלי כותרת אדומים עלה ונר דולק, במחיר של שתי רופיות. כל אחד אוחז את הפאטי בידו, כורע ברך ומשיט אותו בנהר. בפינת רחוב יושבים ברהמינים שיוואיסטים. הם ניכרים בחוט המשי החוצה את חזם ובשלושה פסים מאוזנים בלבן, מצוירים לרוחב מצחם. הם מעניקים ברכות לכולם – ילד שמת עליו אביו, אשה זקנה שאיבדה את נכדה, איכר שעומד לזרוע את שדהו. ברגעים קשים אנשים מתקרבים לאלוהים ויש היודעים להתפרנס מכך. מקדשים קטנים, מסגדים, מרכזים רוחניים, דוכנים, מלאכות עממיות. ספסרים, מוכרי סמים, מגידי עתידות. מגש גדול מנחושת ועליו פזורות קערות כסף מלאות שבבי קוקוס. דלי מלא מים ובו עלים שצורתם מזכירה לב. כל אלו משמשים בערבוביה ונמצאים בשפע. המולת הטובלים, שירת המאמינים וקריאות הברהמינים, סגפנים, אמיתיים או מדומים, אנשים קדושים ושרלטנים, מורים גדולים ומאחזי עיניים. מעסים, מנקי אוזניים. מפעם לפעם עובר רוכל ומציע לנו לקנות משהו. פעם זר פרחים, פעם מקלות קטורת, פעם בד משי.

לא אשכח רגע של זהב:  שמים מאפירים, פס בהיר רוטט ומאות נרות צפים על המים הכהים. עוד רגע, השמים השחירו והנהר כולו נראה כאילו עולה באש.