הגן היפני

המושג "גן יפני" הוא משל לאסתטיקה, לעידון ולקומפקטיות. להקפדה על כל פרט. לשילוב של עצים, מבנים, מים וכמובן צמחים. בגן יפני נמצא, בנוסף לצמחים, גם מקור מים, אי, גשר אל האי, פנס, לרוב במבנה אבן, בית תה או ביתן ועצי בונסאי ננסיים. אמנות עיצוב הגינות היפניות התפתחה לאורך דורות. מלאכתם של הגננים היפנים היא אכן אמנות, ומקורה במסורות עתיקות בנות מאות שנים. טיול ליפן ולו הקצר ביותר, כולל ביקור בגן יפני. כמו סומו, ג'ודו, זן, איקבנה, גיישות ועד, הגן היפני הוא אחת האסוציאציות שעולות עם המילים "טיול ליפן".

כתב: גילי חסקין

הגדרה:

גן הוא שטח מוגבל, בדרך כלל גדור, לגידול צמחים – להבדיל משדה, המהווה שטח פתוח ורחב ידיים. המונח העברי "גן", נובע מהמילה "מוגן". בשפות שונות (hortus  בלטינית; garden באנגלית), מציין הגן שטח אדמה מוקף חומה. הטיפול בצמח בגן הוא בדרך כלל אינטנסיבי יותר ודורש מרץ, מסירות וריכוז גדול יותר מאשר השדה. הגן נלווה בדרך כלל למשכנות האדם כגן ירק, גן עצי פרי או גן עצי נוי. גן נוי קטן נקרא גינה. גן נוי גדול שבו נוספים לעצים גם מדשאות וגני שעשועים ידוע בשם "פארק"[1]. הגנים המצריים, הבבליים ובעיקר הפרסיים חגרו את הגנים בגדרות כדי לגונן עליהם מהחוץ.

אדריכל הנוף היפני נאקאנה שירו (ביפנית כותבים את שם המשפחה לפני השם הפרטי)[2], שביקר בארץ,  כמרצה אורח בוועידת "אלפרסקו"  לענף הנוי והנוף שהתקיימה בים המלח בנובמבר 2012[3]. מכריז בכול הזדמנות: "רעיונות וטכנולוגיות מסורתיות הם בעלי מעמד נצחי ואוניברסלי". גנים יפניים באופן כללי, וגניו של נאקאנה בפרט, מותירים תחושה של על-זמניות. הם שואבים את השראתם ממסורת בת אלפי שנים, ומוקמים בשיטות עכשוויות. הגנים מופיעים בספרות היפנית כבר בשנת 720 לפני הספירה. בתחילה הם שימשו את הקיסרים והאצילים בלבד, אבל היום הם מעטרים את כל יפן ואת מרבית העולם, ורבים מהם פתוחים לציבור הרחב. השורשים הרוחניים שלהם נעוצים בשינטו, ושואבים אלמנטים רעיוניים רבים מתורת הזן.

איילה דנון מיטיבה לתאר:  סיור בגן יפני מתחיל בכניסה מפתיעה בפשטותה דרך שער עץ נמוך, הממוקם לאו דווקא במרכז הגדר המקיפה את הגן. בעדינות רבה מכוון הגן את המטייל בנתיביו ומחייב אותו לשים לב לכל פרט: האבנים המרכיבות את השבילים אינן אחידות. המרקם שלהן משתנה, והן משתנות גם בצבע, בגובה ובגודל. וכך משתנה חוויית ההליכה עם כל צעד. המטייל בגן מולך לעתים אל חורשת במבוק, בדרכו מתעצמים הרחשים העולים מן הקנים, לעתים הוא עובר בשביל מוצל לאורך נחל זורם שאינו אלא תעלת מים מלאכותית שנבנתה בגן. הוא מגיע לאגמים שנבנו בגן ובהם נטועים 'סלעים אותם ניתן לדמות לאיים הנטועים בים גדול, מטפס על "הרים" מלאכותיים המעניקים מבט מקיף על הסביבה, כאילו משאילים את הנופים הרחוקים לחוויית הטיול. השבילים חוצים גשרי עץ ואבן בפינות נחבאות ומגיעים להצטלבויות מבלבלות. הסימונים קיימים אך ברמיזה – חבל דק מסמן שלכאן אסור להיכנס, אבן קשורה בחבל שחור מסמנת כי הכניסה לכיוון זה אסור היום. לפעמים השביל פתוח, ממש כמו בטבע, כמו בחיים.

 יש סוגים שונים של גנים יפניים. אחד מהם הוא קארסנסוי (Karesansui) – גן סלעי שמבוסס על משחקי טופוגרפיה ושימוש רב בטחב, הצומח על הסלעים באופן טבעי. סוג אחר הם גני רוג'י (Roji), שמתאפיינים בפשטות ובפראות מסוימת, ומציעים בדרך כלל גם בית תה מסורתי. גני קיו-שיקי-טיין (Kaiyu-Shiki-Teien) הם גני הליכה, שמציעים למבקרים שביל מסומן שעובר בסוגי נוף מתחלפים. ולבסוף יש את גני הזן הנודעים, שנועדו למדיטציה ומחשבה, ובהם משטחים של חול לבן מחליפים את רכיב המים שמופיע בסוגי הגנים האחרים.

  הגן היפני מסמל את עולם הטבע ההרמוני והמושלם, ולעיתים אף מהווה ייצוג ליקום כולו. הוא מתאר תמונת נוף מניאטורית, בדרך כלל באופן מופשט ומסוגנן.

בין האלמנטים העיצוביים שאופייניים לגינה היפנית ניתן למצוא הרים וגבעות מלאכותיים, איים, נחלים ומפלי מים, וגם שבילים ושטחי חול או חצץ המעוטרים באבנים בעלי צורה ייחודית. נוף הגינה נוצר בעזרת צמחים כמו במבוק, עצים ושיחים מגוונים, צמחים דגניים ועשבוניים בעלי פריחה יפה וכן טחבים. בשטח הגינה ניתן להציב גם פנסי אבן, פסלים, ביתנים ובתי תה. הגן היפני הוא שילוב המרכיבים של סלע, מים וצמחיה, באם ניתן מוסיפים עליהם פביליונים או פינות ישיבה, וגשרים קמורים. אולם המרכיב החשוב בגינה של ממש הוא השביל המתפתל, החומות והפתחים הגורמים לכך שבכל צעד בלכתו של המבקר בגן ישתנה המראה. בכל מעבר אלמנט הסתרה יתגלה מראה חדש, ובכל עיקול במשעול ימצא מראה אחר. אולם למרות שהגנים היפניים נחשבים ברחבי העולם כ'גני נוף טבעי', הכותרת המעניקה רושם מוטעה כאילו הגן היפני זקוק לפחות תחזוקה. בטבע הצמחייה מחזיקה מעמד גם כשפועלים עליה כוחות חזקים כמו רוח, שלג או אדמה ענייה במינרלים. בגנים מלאכותיים, ובמיוחד בגנים יפניים, הצמחים פחות עמידים ולכן צריך לשמור עליהם באופן מוקפד ולתחזק אותם בצורה הדוקה[4].

ראה סרטון של המגזין הווירטואלי "מסע אחר": גנים יפניים.

גנים יפניים (קנג'י: 日本庭園) עשויים להימצא בבתים פרטיים, בפארקים שכונתיים או עירוניים, במקדשים בודהיסטיים או במקדשי שינטו ובנקודות ציון היסטוריות כדוגמת מצודות עתיקות. מסורתם של מומחי התה הניבה גנים יפניים מעודנים בסגנון פשוט וכפרי. הגן היפני אומץ בהתלהבות במערב. ידוע במיוחד הגן היפני שנמצא בגני בוטשרד שבקנדה. בארץ ידועים הגנים היפניים בחולון ובקיבוץ חפצי בה. האחרון ניטע על ידי גנן שנשלח מיפן על ידי כת המקויה[5].

ראו באתר זה: המקויה.

נופים משתנים הם מרכיב מרכזי בגנים יפניים. אחד מרעיונות הזן שמופיע בגנים היפנים הוא הצגה סימבולית של העולם כולו בשטח קטן ותחום. גם האדריכלים היפניים המודרניים, מנסים לתכנן מגוון רחב של נופים באמצעות חמישה אלמנטים בלבד – צמחייה, מים, סלעים, חול וטחב"[6].

 בדרך כלל מבחינים בין גני טיול – בדרך כלל גדולים יותר ובהם מערכת מסתעפת של שבילים, העוזרת למטייל לצפות בגן מנקודות מבט שונות- לבין גני ישיבה – להתבוננות ממקום אחד. אלו הם גנים קטנים יותר ובהם מרפסת עם ספסל. מקום לרגיעה ולמדיטציה. המהדרין מבחינים בין גני טיול לבין גני "גן עדן" המבטאים רעיון של הזרם הבודהיסטי הנפוץ ביפן, שמאמין ב"גן העדן של הארץ הטהורה", מקום אידילי שאליו מגיעים לאחר המוות[7].

שורשים

האדריכל אריה קוץ' מסביר כי העשייה המוקדמת ביותר שניתן לכנותה כ"אדריכלות נוף" קשורה בטקסי שינטו ביערות יפן. לצורך טקסים עונתיים שונים בהם ביקשו להיוועד עם רוחות האלים השוכנים בגורמי היער, פינו קרחת יער, סימנו אותה בחבלים של קש אורז וכיסו אותה בחצץ לבן כשטיח טקסי. לימים, במקומות בהם נערכו טקסים קבועים אלה הוקמו גם מבנים הידועים לנו כיום כמקדשי השינטו העתיקים. קשורים למיתוס על שמונת האייםה אידיאליים ועל ה- shinchi, אגמיה אלים. מקומות אלה, כמו מקדש השינטו המרכזי באיסה (Ise Jingū), משמרים עד היום את רחבות החצץ האלו. במקדשי השינטו העתיקים, שנבנו גם לחוף ימים ואגמים, נמצאו גנים מעוצבים מעצים ואבנים.

ראו באתר זה: שינטו.

אם כי נראה שמקורו של הגן היפני, כמו אלמנטים רבים אחרים בתרבותה של יפן, מקורו בסין. אמנות עיצוב הגנים היא אחת המתנות הגדולות שנתנה סין המסורתית לעולם ובעיקר לאירופה של המאה ה-18.

בסין העתיקה היו גנים קיסריים השתרעו על שטח נרחב מחוץ לעיר והיו בהם גבעות מיוערות, אגמים, ארמונות ומקדשם, מגדלי נוף ובתי תה, הם נועדו למשתאות רבי משתתפים. והיו גנים פרטיים שנבנו בתוך הערים, מוקפים בחומות והיה בכך ניסיון ליצור אשליה של טבע מורחב בשטח מצומצם.

הסינים יצאו להפוך את הטבע לגן פורח. עד אמצע המאה ה-18 הניבה החקלאות הסינית את היבולים הגבוהים בעולם. החקלאות הסינית המוקפדת כול כך, המנצלת כל ס"מ של קרקע, נראית במבט ראשון כגן ירק או אפילו גינת נוי. כך ראו אנשי המערב את החקלאות הסינית. אצל הסינים שימשו הגנים כדי להכניס לתוכם את הטבע. היופי הקוסמי בעיני הסינים חיכה להם מעבר לשדות – ביערות, בהרים, בנהרות הפרא ובמרחבים הרחוקים מהם. בספרות המיתולוגית הקדומה של הסינים קשורים הגנים לטבע הפרוע יותר מאשר לגינון. שם, בטבע, נמצא מקור האושר האנושי. כבר בשירה הדתית-שמניסטית של המאה הרביעית לפנה"ס,  אשר רווחה בחצרותיהם של בתי המלוכה בסין, מתוארים גנים דמיוניים, בהם מכבירים בתיאורים מדויקים, דבר שמוכיח שהיו גנים גם אז. לשמאנים היה תפקיד חשוב מאד בחברה בשל יכולתם לרחף בעולמות עליונים, בלוויית יצורים אגדיים, דבר שעשה אותם לנערצים וקדושים. מכיוון שהגנים הופיעו בשיריהם, הדבר קידש גם את הגנים.

ראו באתר זה: שאמניזם.

סין הייתה מאז ומעולם כפרית ושמרנית, ולכן גם בתהליך העיור המואץ נשאר הסיני חקלאי בנפשו המחובר לאדמה, לרוח, לנהרות וההרים ולצומח. גם בביתו הקט רוצה הסיני לקחת מקצת מדברים אלה אתו כדי להתענג על הטבע, גם אם הוא ממוזער בעציץ. הבית הוא הגוף אותו יש לקיים, אולם הגינה היא הלבוש, המראית של הבית מבחוץ, ויותר מכך, יש בגינה כדי לאזן את זרימת הצ'י – אותה אנרגיה נעלמת, שהיה ותאוזן, זה ישפיע על בריאות בני הבית. הגן הסיני הוא מיקרוקוסמוס של הטבע ושל החיים עצמם[8].

הגן הסיני הינו טבע דחוס, בתוך עיר, לכן העצימו את הטופוגרפיה הטבעית על ידי תלוליות מלאכותיות והאלמנטים הרבים – ביתנים, מסלעות, אגמים בריכות, גשרים שולבו יחד למרקם מורכב של גילוי והסתרה. כך שבכל עונה ומכל נקודה ייראה הגן אחרת.

התשוקה אל ההרים, מאד דומיננטית בחוויה הסינית.  ההרים נחשבו לשלד שעליו בנויה הארץ, למוקדי כוח קוסמיים, שפסגותיהם מושכות אליהן ברקים, ערפילים וסופות, וככאלו נחשבו לקדושים, לבעלי עוצמה, למפחידים ולסמלי כוח אלוהיים. הסלעים, המייצגים בגנים את ההרים, הפכו לערך החיוני בגן. ההרים מלאים באלפי ק"מ של שבילים הנושאים עליהם אלפי צליינים חדורי הערצה מיסטית. בהריה של סין שכנו ההְסְיֶן – שמונת  בני האלמוות, גיבורי המיתולוגיה הסינית, שנודעו בכוחותיהם  העל טבעיים, הם התנייעו בעולם, כשהם מרחפים בעזרת הרוחות, או רכובים על גבי עגורים, חוצים את סין כהרף עין. הקטנתם של ההרים האלה אפשרה להכניסם אל הגנים כסלעים, בצורות שונות ומוסרות ומכאן תורת הבָן-זאי, שלימים הגיע ליפן כ"בונסאי". ההרים והמערות הפעורות בהם היו מושא תשוקתם של מחפשי האלמוות. שאיפת הסינים לחיי נצח הובילה אותם לשוטטות בהרים, בניסיון למצוא צמחים, מינרלים ופטריות, כדי לרקוח שיקויים מאריכי חיים[9].

"דאו" (או טאו), פירושו "דרך". לאו טסה היה כנראה דמות היסטורית שחי במאה השישית לפני הספירה ובניגוד לקונפוציוס בן זמנו, שקידש את הסדר החברתי הנוקשה, קרא לכול אדם ללכת בדרכו שלו, לפי צוו שה"דאו" יוליך אותו. הסיני בהתייחסותו לחברה הוא קונפוציוניסט ובהתייחסו לטבע הוא דאואיסט (או טאואיסט).

ראו באתר זה: דאואיזם.

אחד הסימנים לזיהוי הדאואיסט באומנות הסינית היא מיניאטורה של הר התלויה בין חפציו. באמצעות הקטנת ההר ניתנה לסיני אפשרות לשלוט בטבע ואולי להשיג על ידי כך את חיי האלמוות. ככל שהחפץ מוקטן יותר ערכו רב יותר. כפי שהטבח מבשל את התבשיל כדי ליצור תרכיז חריף של המזון. כך הקטינו את הקרפיון לדג הזהב וכך טיפחו במהלך השים את הכלב הפקינזי. לפיכך, הקטנת החפצים איננה רק צורך אסתטי ופרקטי אלא גם אמצעי מאגי להשגת שליטה על החפצים המסמלים את האלמוות או הקשורים אליו. היום אין באומנות הבונזאי שום ממד דאואיסטי של כשפים, אך אין להתעלם מהיסוד התת הכרתי שבעונג הסיני ובתאווה למזער מכל הבא ליד. אמנות המזעור מושגת על ידי האטת זרימת המוהל בגזעי העצים שנבחרו להיות "בון זאי" ועל ידי האטת הנשימה של הדאואיסט. דבר שמוליד לעצים בעלי צורה מעוותת משהו וייתכן שגם לסימני הזקנה מוגזמים אצל הדאואיסט.

ההרים הפכו למושג באמנות של סין כבר לפני אלפיים ומאתיים שנה – בקרמיקה, בברונזה ובזהב. הקיסר וודי (86-141)  משושלת האן היה הראשון שהכניס אל גניו את הרי האלמוות. הוא מזער אותם לפי הדגם הדאואיסטי והכניסם לגניו בתקווה שהסיה, בני האלמוות, יבחרו לשכון דווקא בהם ויגלו לאדם את סוד הנצח. בגנים נבנו אגמים עם מסגרות הרריות, ניטעו עצים ונשתלו פרחים, כדי לתת לגנים חזות מלבלבת כל השנה.  הכול כדי לחקות את הטבע המוכר לבני האלמוות מנופי הבית שלהם. מכאן ואילך כל גני סין ואחר כך גני יפאן נולדו במתכונת חלומו של וודי.

לאו טסה, אבי הזרם הדאואיסטי, כתב על הזרימה ההרמונית בין מרכיבים, שכל אחד יש בו זרע של המרכיב המנוגד לו. לכן בתורת הפאנג-שווא יש לשאוף תמיד לאיזון בין היין הנקבי, הארצי, הקבוע, הקר והחשוך ליאנג הזכרי, החם, המואר, המרחף והזורם. לכן בסיס, יהיה סלע המסמל הר, אל מול מים המסמלים זרימה. הכיוונים בהם נמצאים המרכיבים הללו הם תמיד הר מצפון ומים מדרום. שני מאפיינים חיוניים אלו הפכו למרכיבים הכרחיים בעיצוב הגינה היפנית הם אבן ומים– המסמלים את הזכר ונקבה: יין ויאנג.

ה"דאו", הדרך בה הולך אדם, שהיא פתלתלה וסובייקטיבית ומאתגרת בנקודות השקפה שונות, וכך גם הדרך המובילה בגן הסיני. היא זורמת ולא נועדה להגעה, אלא הדרך היא המטרה אליה שואפים, וממנה מפיקים את הכול. לא הולכים כדי להגיע – הדרך מחוז החפץ. בהתאם לתפישה זו, אין לחשוף את הגן בבת-אחת. יש לצעוד בו ולגלותו אט אט, וכך, גם בגן קטן, ימצאו נקודות נוף רבות ופנים רבות מהן אפשר לראות את מראותיו השונים של הגן. הוא אינו צריך להראות מושקע ומסודר מלאכותית. זהו מעין "בלגן" מסודר. הדשא לא יהיה מכוסח והשיח לא יהיה מעוצב. ולמרות זאת תישמר אסתטיקה.

מאות השנים של קשר עם התרבות הסינית הביאו ליפן שלל רעיונות הקשורים לתכנון הנוף ובראש בראשונה כנראה גם את התובנה של עיצוב נוף המשרת מטרות שונות, דתיות וחילוניות. בבודהיזם, שהגיע ליפן מסין, שימשו גני המקדשים, כמו פיסול וציור דתיים, להמחשה של מיתוסים ומיתולוגיות. גני מקדשים שימשו בעיקר להמחשתו של גן העדן הבודהיסטי. בשלב מאוחר יותר עלה הגן ברמת התחכום לייצוג מופשט יותר של רעיונות דתיים ופילוסופיים.

אנו יודעים שעקרונות עיצוב חצר ארמון הקיסר הסיני השפיעו על עיצוב ארמונות הקיסר של נארה ו-הייאן (היא קיוטו), ערים שתוכננו על פי צ'אנג-אן בירת סין והתפיסה הסינית. כמו כן רעיונות של עיצוב נוף חילוני הגיעו מחצרות האצולה הסינית לחווילות של האריסטוקרטיה היפנית בשיא ההשפעה של שושלת טאנג (מאות 7 עד 9 ) על יפן.

הגן היפני מכיל צמחים רבים. בדרך כלל יהיה בלבו של הגן עץ מיוחד, בעל נוף שונה או עלווה יוצאת דופן[10]. אל מול הסלע והמים הזורמים יצמחו צמחים מגוונים בטקסטורות. לדוגמא, שילוב סוף או גומא מאורך וגמיש, עם נופר רחב עלים הקבוע במים. יחד עם זאת, הגן היפני, כמו הגן הסיני, אינו כולל פרחים, למעט פריחה עונתית, שמדגישה את עונת האביב. הרעיון הוא לגוון אך לא לסנוור. הגינה נועדה לפרוט על החושים כולם אך לא לעוורם. פכפוך המים ואוושת הרוח בצמחים יפרטו על חוש השמיעה. הגיוון של הירוק וצורות הצומח פועלים על חוש הראייה, וזאת במידה. שילוב פרחים עשוי ליצור גירוי יתר וצרימה בעיניים ולכן לא מרבים להשתמש בפרחים בגן הסיני. ובכל זאת גווני הירוק הרבים, עם לובן הסלע וההשתנות המתמדת של המים וכן גם דגי זהב, יש בהם צבעוניות רבה. גם צמחי ריח ישולבו בגינה כדי לגרות את חוש הריח. הזרימה אל מול הסלע המנוקב לרוב, יצרו רגש של עניין ורגיעה, וכפי שאמר הקיסר צ'יאנלונג משושלת צ'ינג מהמאה ה-17, "הגן יש לו השפעה מרעננת על הרוח כדי להסדיר את הרגש".

עיצוב הגן היפני

במקור, עיצוב הגינות היפני הושפע רבות מהסגנון הסיני והגינות הראשונות שהוקמו ביפן, במאה ה-7 וה-8 אף נבנו על ידי אנשי מקצוע מסין וקוריאה. בין המאה ה-8 למאה ה-19 העיצוב עבר שינויים, התגבשו עקרונות ארגוניים ותפוצתה של הגינה היפנית התפשטה גם כן: ניתן היה למצוא גינות בסגנון זה בארמונות, באחוזות של בני אצולה כמו גם במנזרים בודהיסטיים ובבתיהם של אזרחים מן השורה. במאה ה-20, החל עיצוב הגינות היפני לקבל הכרה גם במערב ולהתפשט אל מחוץ לגבולות המדינה.

הסיפור המרתק של התרבות היפנית, ובכלל זה אדריכלות הנוף, התרחש באותם רגעים שיפן התחילה ל"עוות" את המקור הסיני לטובת פרשנות עצמאית. ההזדמנות ההיסטורית החשובה לתהליך תרבותי מהותי זה בתולדות יפן מתחזק עם ניתוק היחסים בין יפן לסין, במאה התשיעית, בתקופת הייאן (Heian jidai 794-1185 ).

ראו באתר זה: תולדות יפן בתקופה הקלאסית.

מקור היסטורי מספר לנו כי מינמוטו נו-טורו (Minamoto no Tōru), שר לקיסר יפן במאה התשיעית, חזר ממסעו לחופי מצושימה. כה נפעם היה ממראות הנוף, שהחליט מיד להקים בחצרו, בעיר הבירה הייאן, גן עם אגם מים, סלעים וצמחיה, אשר הזכירו לו את הנופים המיוחדים שראה. הדחף הזה לשחזר את נופי יפן בגנים כדי לשוב ולחוות את יופיים מדי יום, מלווה את אדריכלות הנוף היפנית באלף השנים מאז מעשה זה[11].

הסיפור של מינמוטו נו-טורו אופייני לתקופה זו של אנרגיה יצירתית יוצאת מן הכלל, הסוחפת את האריסטוקרטיה היפנית של עיר הבירה הצעירה בהייאן (לימים, קיוטו), אשר הביאה לבשלות תרבות יפנית ייחודית. בווילות העירוניות שלהם צמחו השירה, הספרות האמנות והגנים של תקופה מרתקת זו. גם גן הארמון התפחת לאורך שנים והגיע לבשלות בשיאה של תקופת הייאן. שינדן (Shinden) הוא יצירה משולבת של אדריכלות ואדריכלות נוף בתרבות שקיבלה את שתי הדיסציפלינות האלה כאחת שלמה. השינדן היה ארמון עשוי עץ, פרוש על פני מרחב הגן של הבית העירוני, פתוח אליו, מגדיר אותו ומוגדר על ידו, מחבק אותו ומחובק על ידו, בהעשרה הדדית של אלמנטים בנויים ואלמנטים של נוף טבעי – מים סלעים וצמחיה. את מוקד הגן היווה גוף מים גדול שניזון מתעלות המים של עיר הבירה במערכת של פלגים, מפלים וזרמים, שחרצו את החצר מפינה לפינה ויצרו תמונת נוף רחבה ומגוונת על פני כל החצר. הדוגמא הסינית הייתה בדרך כלל גיאומטרית יותר, יצרה אבסטרקציה של תופעות טבעיות והרבה פעמים נהנתה מהגזמה מודעת של תופעות אלו. בגן היפני של השינדן היה הטבע לא רק מקור השראה אלא מקור לימוד וחיקוי בקנה מידה של אחד לאחד, עד לרמה של פרטי הבניה, ללא הגזמה. גישה זו הביאה לשלילה מוחלטת של הסימטריה שהייתה בבסיסו של הארמון הסיני. אין בטבע סימטריה ולכן הוא נשלל גם בגן הארמון. יש לציין שלימים גם האדריכלות של הארמון היפני החלה לחרוג מחוקי הסימטריה. ככלל, הגן הסיני נוטה להיות מלוטש יותר והגן היפני טבעי יותר. הסיני מכוון למעודן והיפני דווקא אל הגס. הסינים סבלו ממצוקה של מקום, לכן הגן הסיני נראה כדחוס למקום קטן, משל לגלויית נוף מצויירת בקפידה. היפנים, שנהנו ממשאבי קרקע גדולים יחסית, היו פטורים מהצורך הזה, והשתמשו במרחב גדול, לכן אפשר להמשיל אותם דווקא לתמונת נוף בצבעי שמן[12].

האריסטוקרטיה היפנית חגגה את הטבע ואת הטבעי באמצעות עיצוב גני השינדן. במאה ה- 11 מנסח טאצ'יבנה נו-טושיצונה את הידע שנצבר בתחום עיצוב הגנים בספר שנקרא סאקוטי-קי. בספר זה מזכיר טאצ'יבנה דוגמות (dogma) סיניות, דואג להתייחס בקלות דעת לגביהם ואף בביטול לגבי חלקן, וממסד בכך את מה שהאדריכל אריה קוץ' מכנה: "הגירושין של הגן היפני מהגן הסיני".

רוח עיצובית עצמאית זו אשר התחילה בארמונות האצולה, עברה באמצעותם גם לגנים הדתיים. אחראים לתחילתה של תופעה זו אותם אצילים אשר הקדישו את ארמונותיהם לבודהיזם בגיל הפרישה שלהם או לאחר מותם.

להבדיל מהגנים האירופאיים, איטלקיים ובעיקר צרפתיים, שם הגנן רואה לעצמו צורך להטביע את רישומו, את חותמו האישי על צורת הגן, הרי בגנים היפניים, הצלחת הגנן תגדל ככל שהגן ייראה טבעי יותר. הוא ישקיע מאמצים עצומים בעיצוב הגן, אבל יעשה את הכול כדי להסתירם. הבדל נוסף משמעותי הוא, שבניגוד לאירופים, הגננים היפניים לא מעוניינים למלא כל פינה בגן בירוק. אם יש חלקה שבה הצמחים לא גדלים, הם משאירים את זה כך. אבל הם כן דואגים שהמשטח יהיה נקי מאוד. בדרך כלל הטחב הטבעי ימלא עבורם את החללים הריקים המוצלים האלה, אבל זה כמובן לא קורה מיד, אלא בחלוף הזמן.

 מכייוון שהגנים היפניים " מבוססים על אידיאל של יופי טבעי. כאשר מתוכנן גן יפני במקום שאינו יפן, הדבר הראשון שעושה הגנן, או אדריכל הגנים, הוא לחוות את הטבע המקומי ואת הנוף הטבעי של המקום. רק אחר כך הוא מתחיל בתכנון. משום כךהכניסו לגן היפני אשר בחפציבה את הקטלב המוכר מהחורש הים תיכוני והשקיעו מאמצים גדולים כדי לטעת בו ארז.

 אחד העקרונות היסודיים של אמנות הגינות היפניות הוא עיקרון האסימטריה המתקשר לתפיסה מרכזית לפיה הגינה הינה דגם ממוזער של הטבע, וזאת משום שבטבע אין שני דברים זהים. כך הבחירה של הצמחייה מתבססת על צמחים בעלי גבהים משתנים שלעולם אינם נשתלים בקו ישר, בכדי להדגיש את העדר הקווים הישרים בטבע. בגנים יפנים נדיר לראות שבילים מרוצפים. נראה בעיקר שבילים הזורמים בקווים מעוגלים; לפי התפיסה היפנית, אדם המתהלך על שבילים אלה בנינוחות יוכל לחוש את הקשר בינו למיקרוקוסמוס של הגינה ולחוות הרמוניה עם הקיום כולו.

בגנים היפנים משתמשים בסלעים לקישוט. חלקם מובאים מחלקיה הרחוקים של יפן. הסלעים אינם נבחרים באקראי, אלא בקפידה רבה. בנוסף, במבוק וצמחים קרובים, ירוקי-עד כולל אורן שחור יפני ועצים נשירים כמו מייפל צומחים מעל שטיח של שרך ואזוב.

“אבנים הם שלד הגינה” –אמרו גננים יפניים, ובאותה מידה המים הם הדם ועוצמת החיים שמזינה אותה. לא רק. הסלע מסמל את הנצח והמים את החולף. קשור לרעיון הבודהיסטי של כאן ועכשיו. אין חשיבות לעבר והעתיד אינו ידוע. הארעיות באה לידי ביטוי בדגש שמושם על עונות השנה. האביב מסמל את הלידה, הקיץ את הבגרות, הסתיו את ההזדקנות והחורף את המוות. לכן יש מקום נכבד לפריחת הדובדבן, המסמלת את היופי קצר המועד.

ראו באתר זה: פריחת הדובדבן.

השער, שלו מקום חשוב בגן היפני, מסמל את המעבר בין הקבוע לבין הזמני. במקרה בו לא ניתן להציב בגינה מפל מים, בריכת נוי או נחל, וכן במידה והדבר נוגד את הפן האסטטי של הגינה הנתונה, אלמנט המים יכול לקבל ייצוג בנוף הגינה באמצעות “נחל יבש” הבנוי מחלוקי נחל. תכונה אופיינית נוספת של הגינה היפנית, ואגב גם של הציור היפני, היא השימוש במרחב הריק – במקרה של גינה – השטח שלא שותלים בו. האסוציאציה שעולה בהקשר זה היא תפיסת הריקות בזן בודהיזם, אך למעשה זהו גם חיקוי הטבע. הריק משמש ככלי לשינוי התפיסה החזותית של גודל הגינה. כך, גינה קטנה נראית כדגם מוקטן של בית גידול טבעי וכתוצאה מכך נתפסת בעיני המבקרים כגדולה יותר מאשר במציאות.

בחלק מהגנים מותקנים קישוטים המשלבים אקוסטיקה טבעית ושימושיות כגון הסוּיקינקוּצוּ – (יפנית 水琴窟 – מילולית "מערת קוטו-מים") הוא סוג של קישוט בגן יפני ומתקן מוזיקלי. לב מתקן ה"סויקינקוצו" הוא כד שנקבר הפוך בקרקע. בבסיס הכד נקדח חור שדרכו מטפטפים מים לתוך שלולית מים קטנה שבתוך הכד ההפוך והטפטוף יוצר צליל התזה נעים המהדהד בתוך הכד בדומה לפעמון. הצליל דומה לצלילים שמשמיע קוטו, כלי נגינה יפני הדומה לסיטאר, ומכאן מקור השם ביפנית. את ה"סויקינקוצו" בונים בדרך כלל בתוך הגן בסמוך לאגן אבן יפני מסורתי הקרוי צ׳וזובאצ'י, שהוא חלק מה"צוּקוּבאי", מתקן נטילת הידיים הסמלית המקובלת בבודהיזם היפני ,לפני ביצוע טקס תה יפני[13], . טכניקה חשובה בעיצוב גן יפני (אף היא, מקורה בגן הסיני), הוא "נוף מושאל".  טכניקה שבה משתמשים גננים יפנים כדי לשוות לגן קטן, מראה מרווח יותר. באמצעות שתילה מחושבת של שיחים שיחסמו את המראה של מבנים סמוכים, הם מעודדים את הצופה להביט לעבר ההרים ולחשוב עליהם כעל חלק מהגן.

גם גווני הצבע של הגינה היפנית מכוונים לטבעיות. כמו בציורי הדיו היפניים, כך גם בגינה – צבעים רכים ועמומים הם בעלי הנוכחות הרבה ביותר. הצבע הבולט ביותר בגינה הוא ירוק; צבע המייצג את הטבע ועוצמתו. עם זאת, יש שימוש רב בגוונים שונים של הצבע הירוק, מה שמוסיף אופי לגינה ולא נותן לעיצובה להיות משמים. יש גם מקום לשימוש בצבעים אחרים, בין השאר צבעים בהירים ועזים, אך זאת מבלי ליצור יותר מדי ססגוניות – לזו אין מקום בגינה יפנית. לעתים קרובות נעשה שימוש בצבע מסוים בכדי להדגיש אלמנטים אחרים, למשל אבן שחורה על חול הלבן, וכן כדי ליצור ניגוד המשקף את פילוסופיית האינטראקציה בין שני ניגודים: יין ויאנג. לכן תדירות השימוש בשילובים של כתמים בהירים וכהים בקומפוזיציות הינה גבוהה. השילובים יכולים להיות מצבעים אחרים בעלי כיווני אנרגיה מנוגדים אחד לשני.

יתר על כן, גננים יפניים אוהבים לשלב דברים ישנים בגינה – דברים שצבעם דהה, בעלי ניחוח “של פעם – בעיניהם יש יופי וחן מיוחד בחפצים הנושאים את אותות הזמן. גנים יפניים מזמנים חוויות שונות, לא רק לחושים. הם יכולים לשמש השראה להגיגים פילוסופיים ולעורר התבוננות עצמית.

ברעיון הדאואיסטי גם האיים המרוחקים יכולים לשמש כמעונם של בני האלמוות, לכן ינסה הגנן ליצור איים זעירים בבריכה שסביבה בנויים הגנים. אי שטוח נקרא צב, שהוא אחד מסמלי אריכות הימים ביפן; אי שעליו צומח עץ אורן נקרא עגור, משום שהאורן מדומה לעגור שפורש כנפיים. העגור מסמל בתרבות היפנית חיים ארוכים ומאושרים, והאורן הוא מסמלי העמידות והאצילות, שכן הוא ירוק־עד וצומח באזורים קשים למחיה ומשום כך נחשב ל"ידיד החורף". גם הבמבו והשזיף נחשבים לכאלו ולכן גם להם מקום נכבד בגנים יפניים רבים .

בגנים יפניים רבים ישכשכו בבריכה דגי הקוינובורי, דגי קרפיון חזקים, המסמלים כוח, נחישות, שחיה נגד הזרם. לאבנים המגשרות בין האיים לשפת הבריכה מיוחסת  משמעות סמלית: הן מדומות לסירות שעוגנות בין מסע אחד למשנהו, מאיי האלמוות ואליהם. לעתים ניצב בגן סלע גבוה שמייצג את מרכז היקום על פי האמונה הבודהיסטית, הר סוּמֶרוּ (Sumeru). לצדו שני סלעים שמייצגים חיילים שמימיים המגנים על אותו מרכז, שגם מייצג את הבודהה. הגן מבטא כמיהות ואידיאלים שעדיין לא מומשו ושניתנים להגשמה, אם רק נחצה את הגשר. לכן, בכול גן יפני, נמצא גשר אבן, לעתים מתוח על פני פלג שניתן לעבור מעליו בפסיעה קלה.

גני התה

סוג אחר של גנים הם גני התה, שנועדו גם הם לטיול ולתנועה, אך הם מובילים את המתהלך בהם אל תוך בית התה. במהלך המאה ה- 16 התפתחה תרבות דרך התה היפנית. זה אירוע חברתי-תרבותי בו מארח מזמין שניים – שלושה אורחים לשתות בצוותא ספל תה שהמארח מכין, באווירה תרבותית מיוחדת המוקדשת לאמנות, אסתטיקה וערכי תרבות. על מנת ליצור את הסביבה הפיסית התומכת, התפתחה אדריכלות מיוחדת – בית התה – ואתה אדריכלות נוף ייחודית – גן התה. הגן הוא אזור ביניים שנועד ליצור את פסק הזמן המתאים להיפטר מטרדות היום-יום, ולהיכנס למצב הנפשי הנכון לקראת הפגישה בבית התה גן התה מתפקד כאזור חיץ בין הרעש החיצוני לשקט הפנימי, כתחום הנועד להכנה הנפשית-רוחנית של האורח לקראת חווית המפגש.

בתוך סביבה מוגבלת ביותר בגודלה – החצר של בית מגורים עירוני – צריך גן התה לטפח אשליה של זמן-חלל שתאריך ותעשיר את הדרך מהשער בגדר ועד לכניסה לבית התה. בניגוד לגן הזן, הנתפס בדרך כלל כחוויה של צפייה מעמדת ישיבה סטטית במדיטציה, גן התה הוא חוויה בתנועה. גן התה, שהתפתח במאה ה- 16, רתם את כל הידע המצטבר עד אז במסורת היפנית של יצירת דרך מעניינת ומזער אותו לסביבה מוגבלת ביותר בגודלה. גן התה הוא חוויה דינמית של תנועה בחלל וחוכמה של עיצוב סביבתי למען האדם העובר במרחב. מעצביהם של גני התה, העדיפו את חוסר השלמות על פני השלמות, את הריק על פני המלא ואת הפשטות על פני הפאר. הגן קטן ומכיל, בין השאר, פנס (או פנסי) אבן, טחב ואבני דריכה. פנס אבן בודד משרה רכות על סביבת בית התה, וסדרת פנסים מאירה את הדרך. הטחב מייצר אווירה מיוחדת של עולם רך, מלטף ומזמין למישוש. טחב הוא גם המחשה לאיכות שמכונה ביפנית סאבי (Wabi Sabi) ואשר קשורה לעתיקוּת, לחלודתיוּת, לזמן שחלף והותיר את חותמו כחלק מאיכויות החומר. הליכה על פני אבני הדריכה מצריכה תשומת לב מיוחדת ומחדדת את המודעות למעבר אל עולם הגן ובית התה.

 גני הטיול הגדולים.

בתקופת היציבות הפוליטית של עידן אדו (Edo / Tokugawa bakufu), נבנו על ידי האצולה ארמונות רחבי ידיים בגנים גדולים במיוחד, שנודעו כ"גן הטיול". גן זה מחבר אלמנטים של גן השינדן מהקלאסיקה היפנית, עם חוכמת הטיול במרחב של גן התה. השילוב בין הרעיונות מתקופת הייאן והתחכום של תקופת מורומאצ'י ומומוימה, יצר במאה ה- 17 שורה של גנים נפלאים ביפן.

ראו באתר זה: תולדות יפן בתקופת אדו

הדוגמה המפורסמת ביותר לבית וגן מתקופה זו היא הווילה בקצורה (Katsura Rikyū) – אב טיפוס לווילה היפנית של המאה ה- 17, בפרבר דרומי של הבירה (דאז) קיוטו. הווילה נבנתה כבית נופש למשפחת אצולה מעיר הבירה, בנוסף לארמון הפורמלי שהחזיקה המשפחה בקיוטו, וכאלטרנטיבה תרבותית. הווילה בקצורה הייתה לארמון בקיוטו מה שבית התה הקטן היה לווילה שהוא ניבנה בחצרה – מקום מפלט רוחני אלטרנטיבי. בהתאם, עוצבו הווילה והגן שלה על פי העקרונות האסתטיים של דרך התה. הווילה בקצורה הייתה סמן ראשון לדרך שבה ניתן לפרש את הרעיונות האסתטיים של דרך התה לקנה מידה מלא של ווילה וגן רחב. מתחילת המאה העשרים פקדו את הווילה בקצורה טובים וגדולים מראשוני התנועה המודרנית והביאו את הבשורה האסתטית שלה למעצבים המודרניים של המאה – אדריכלים ואדריכלי נוף. הודות לזרים שהתלהבו מהגן היפני והבינו את חשיבותו לעיצוב המודרני, הבינו גם הטובים שבמעצבים היפנים כי יש בתרבותם יסודות אסתטיים מאד רלבנטיים לעולם המודרני. לאחר תקופה של חיפוש בנבכי התרבות המערבית, מגיעים הטובים שבמעצבים היפנים לאיזון הנכון והשילוב הנכון בין אוצרות התרבות האסתטית היפנית לבין העיצוב העכשווי.

מקדשי זן

מקדשי זן רבים מאופיינים בגן בסגנון 'נוף יבש' ‏(‏枯山水). אין בהם מים, אך לרוב הם מעוררים תחושה של מים באמצעות שימוש בחלוקי אבן ובחצץ או בחול מגורפים בקפידה. אופייניים לסגנון הנוף היבש, סלעים שנבחרו בשל צורתם ותבניתם המיוחדת, אזוב ושיחים נמוכים. מפורסם במיוחד הגן במקדש Ryōan-ji בקיוטו. עם חידוש מערכת היחסים של יפן עם סין של שושלת סונג (סוף מאה 10 עד 13), חוזרת ליפן השפעה חשובה של התרבות הסינית. בגל השפעה זה מגיע בעוצמה אדירה הזן בודהיזם ויחד אתו ציור הדיו האופייני לתקופה.

ראו באתר זה: זן בודהיזם.

החוויות המצוירות של נזירי הזן מתוך שעות של התבוננות שקטה ועמוקה בטבע, הביאו ליפן שני דברים בו זמנית: נופים ייחודיים ומסתוריים של סין, ואת היכולת להגיע להפשטה נפלאה של החוויות האלו באמצעות קו מברשת שחור, מותז במהירות וביד מיומנת על נייר לבן. מנזרי זן הפכו ביפן למעיין אוניברסיטאות – מקום בו נערים ומבוגרים למדו את רזי התרבות – פילוסופיה, אומנות, אדריכלות ונוף. השהות במקדשים כללה התעסקות חסרת הבחנה במודע, בעיקר ובתפל בו זמנית. רחיצת רצפה הייתה חשובה כמו בנית ועיצוב בניין. התעסקות בפילוסופית זן הייתה חשובה כמו "שרבוט" ציורי דיו או עיצוב הבניין בו שהו. את תפקידה המסורתי של האצולה ביצירת תרבות תפסו עתה יותר ויותר נזירי זן. מתוך התעסקות בציור דיו ובעקרונותיו נולד הרעיון של גן יבש. אם ניתן לתאר את נופי סין הייחודיים ביותר באמצעות כמה קווי דיו שחור על נייר, הרי שבוודאי ניתן לתאר נופים אלה על ידי "פיסול" בסלעים וחצץ. כך הפכו הסלעים להרים ומצוקים והחצץ הלבן הפך למים, לנהרות ולמפלים ולעיתים למסך ערפל – ממש כמו תפקידו של הנייר הלבן ליד כתמי הדיו השחור (שאת תפקידו לקחו הסלעים). נזירי הזן עיצבו חצרות לפני סביב ובתוך הבניינים בהם שהו ולמדו ומתוך התעסקות זו תרמו לתרבות את אחד מסוגי הגנים היותר ייחודיים – הגן היבש. הגן היבש הפך לאב טיפוס לכל אותם גנים שעוצבו בחללים מוגבלים בגודלם ובכל אותן גינות קטנות שנועדו להיות בעיקר הנוף של החדר ממנו הם נשקפו. מתוך מקדשי הזן חדר טיפוס זה לווילות העירונית ולבית הפרטיים.

[1] האנציקלופדיה העברית, כרך י', עמ' 958.

[2] נאקאנה הוא בנו של אדריכל נוף נודע, נאקאנה קינסאקו. מאז שהיה ילד, לדבריו, הוא הלך בדרכי אביו והביע עניין עמוק בתכנון גנים יפנים מסורתיים. על הלימודים מבית הוסיף גם לימודים רשמיים של אדריכלות נוף באוניברסיטה, וכיום הוא מנהל את משרד אדריכלות הנוף "נאקאנה". התוצאות פזורות ברחבי העולם, ובין השאר אפשר למצוא את הגנים היפניים שלו בגן החיות במלבורן,במוזיאון האמנות בבוסטון, בגלריית האמנות הלאומית בוושינגטון,באטלנטה, באוסטריה, בגרמניה, בסין, במונקו ועוד. על אף זרותם התרבותית, הם משתלבים באופן טבעי בכל תפאורה, תהיה זו עיר יפנית שוקקת או פארק אירופי רחב ידיים.

[3] כותרת ההרצאה שלו היא, איך לא, "תכנון גנים יפניים עכשוויים". זו לא הפעם הראשונה שהוא מבקר בישראל: קדמו לה שני ביקורים, שבהם הציג שתי הצעות לגנים יפניים – האחד בפארק הלאומי ברמת גן והשני בפארק רעננה. שתיהן לא יצאו לפועל.

[4]  Young, The Art of the Japanese Garden, pg. 64-65.

[5] http://www.michal-kandel.com/3434.asp

[6] נטע אחיטוב, כל הגן לבש יפן

[7] דינה היימן, גנים עם פילוסופיה.

[8] ראו מאמרו של יובל נעמן: הכרות עם הגן הסיני

[9] ספי בן יוסף, סין – גן הדרקון, עמ' 64.

[10] תודה לנעמה עמית מדריכת הגן היפני בחפציבה, על הערתה.

[11] אריה קוץ': אדריכלות נוף יפנית

[12] תודה לאיילת איידלברג על הערתה.

[13] סוּיקינקוּצוּ