הג'ירף

כתב וצילם:  גילי חסקין

ראו גם, באתר זה: טיול בטנזניה; ספארי בקניה; ספארי בטנזניה ; טיול באוגנדה ;  טיול בזמביה.

הג'ירף הוא סוג פרסתן, מעלה גירה, ממשפחת הג'ירפיים (Giraffidae) [במשפחה קיים סוג נוסף: אוקפי (Okapi)].

פירוש השם המדעי: Giraffa Cameleopardalis, הוא "גמל מנומר". בעבר נקרא הג'ירף באנגלית "camelopard",מכיוון שיוחסו לו תכונות של גמל (Camel) ונמר (Leopard) ובעברית "גמל נמר" או שמות דומים[1]. כך למשל פרסם דוד שמעוני, סיפור בחרוזים המספר "איך בא לעולם הגמל הנמרי". במילון כנעני[2] מתועדת גם הצורה "ז'ורף", בשמשה את סופרי ימי הביניים.

עם הזמן התקבל יותר השם "ג'ירף", שהוא ההגייה האיטלקי למילה הערבית الزرافة, זיראפה.

טקסונומיה

משפחת הג'ירפיים (Giraffidae) הנוכחית קרובה אבולוציונית לקבוצת האיילים (Cervidae) בעיקר בשל הדמיון בייצור הקרניים. למרות כל אלה, יש הטוענים כי הג'ירפות התפתחו כחלק ממינים אחדים במשפחת הפריים (Bovidae) שנחשבים למעלי הגרה הפרימיטיביים ביותר שמוצאם ביערות הגשם הטרופיים באפריקה ובדרום מזרח אסיה. קבוצת הג'ירפיים המקורית היתה נפוצה באירואסיה והאב המודרני שלהן היה כנראה הפלאוטרגוס (Paleotragus) שהוראת  "עז קדומה" וחי בתקופת הפליאוקן (Pliocene) מלפני כ-60 מיליון שנים. שלד שלו נמצא במוזיאון הטבע של טיאנג'ין[3].

קרוב המשפחה של הג'ירף, האוקאפי (Okapia johnstoni) שהתגלה ביערות מרכז היבשת מאשש את ההשערה הזו בהיותו "מאובן יבשתי חי", ששרד למרות השינויים הרבים בכדור הארץ מזה כ12- מיליון שנים, ללא שינויים ניכרים, באגן נהר הקונגו. שתי הקבוצות (הג'ירפות שחיים בסוואנות והאוקפי שחי ביער) מחלקות ביניהן את שני מסלולי ההתפתחות. לשניהם לשון ארוכה שמשמשת גם לפליית טפילים וגם לסירוק; לשניהם צעידה ארוכה אופיינית; הקרניים משמשים לעימותים תוך-מיניים ושני המינים מתגוננים נגד אויבים על-ידי בעיטות. לשניהם משך הריון ארוך והעגלים מוסתרים בהמלטה, אף כי הג'ירפות אינן נוטות להסתירם כמו האוקפי. אולם, יחד עם כל אלה, יש ביניהם די הרבה אי התאמות דוגמת הגודל ודגמי הכתמים[4]. התקשורת הווקאלית אופיינית לאוקפי והתקשורות הויזואלית אופיינית לג'ירפות, ויש להן ככל הנראה את היכולת להפעיל תקשורת הדדית בתדרים גבוהים (אולטראסונית) מעבר לכושר השמיעה של האדם. האוקפי הוא מין יחידאי (סוליטרי) והג'ירפות הן חברותיות[5].

מין נוסף, בשם Samotherium, היה קיים בתקופת המיוקן באפריקה ובאירואסיה.

מיני הג'ירף

בעבר היה מוסכם כי קיים מין אחד של ג'ירף: הג'ירף המנומר, שהכיל מספר תת-מינים (בין שישה לתשעה). אחר כך דובר על שלושה מינים שחיים באפריקה – מסאית (מצויה) ,מרושתת ג'ירפת רוטשילד. בהמשך, טען החוקר דיוויד בראון (David Brown ) מהמחלקה לאקולוגיה וביולוגיה אבולוציונית באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, שקיימים ארבעה מינים (מסאי מרושת, מנומר ודרומי)[6].

בסוף 2007 התפרסם מחקר' שהראה כי לפחות שישה מתת-מיני הג'ירף נפרדים זה מזה בצבע הפרווה  ואינם מתרבים ביניהם (כלומר, ג'ירף מתת-מין אחד לא יזדווג עם ג'ירף מתת-מין אחר). את המחקר האחרון הובילו עשרה מדענים: החשובים מהם הינם דיוויד בראון שהוזכר לעייל ופרופ' רוברט וויין (Wayne), אף הוא מאותה המחלקה לאקולוגיה וביולוגיה אבולוציונית. קריטריון הרבייה בין האוכלוסיות הוא קריטריון מקובל להפרדה בין מינים, ולכן מסקנת המחקר היא כי קיימים שישה מינים שונים של ג'ירפים[7].

המחקר החדש גילה כי שני מינים של ג'ירפות, החיים בקניה, נפרדו זה מזה לפני חצי מיליון עד מיליון וחצי שנה. כיום אחד מהם חי בצפון המדינה (ג'ירף מרושת), והשני – בדרומה (ג'ירף מסאי). בראון הסביר כי: מדובר בממצאים מפתיעים, כי הג'ירפות ידועות בניידותן וביכולתן לנוע למרחקים של 30 עד 500 קילומטר, כך שסביר ששני המינים היו אמורים להיפגש. "אין נהרות או יערות שאמורים למנוע רבייה (ביניהם), אך תהליך אבולוציוני כלשהו גורם לשני המינים להתרבות באופן נפרד". כמו כן, כמה מינים נכחדו במהלך השנים[8].

נדב לוי, במאמרו שאתר האינטרנט של "עולם אחר", מונה את ששת מיני הג'ירף:

1. ג'ירפה מערבית אפריקאית (ניגרית). מין זה החי במערב אפריקה ומרכזה נמנו לאחרונה רק כ-160 פרטים!
2. ג'ירפת רוטשילד. תפוצתה מצומצמת ביותר. האזור המפורסם ביותר בו ניתן לראות ג'ירפות רוטשילד הוא בפארק הלאומי של אגם נקורו, שהוא שמורת העופות הראשונה באפריקה ושמסביבו חיים גם יונקים רבים. למקום הובאו ג'ירפות רוטשילד למרות שלא היו בו מעולם, אם כי ידוע על נוכחותן לא הרחק באגם ברינגו המרוחק כ100- ק"מ ממנו. כיום משגשגת בו אוכלוסיה של עשרות פרטים המתרבים בו ומספרם גדל משנה לשנה. מוצאן כך אומרים מאוגנדה, שם ניתן לראות עשרות מהן בפארק הלאומי מפלי מרצ'יסון, לרבות פעוטונים, אך ממין זה נותרו בעולם רק כמה מאות,.
3. ג'ירפה מאסאית. מין זה מתחלק היום לשתי אוכלוסיות משנה המשוטטות משני צדי הבקע האפריקאי הגדול, והוא שכיח למדי. ניתן לראות אצלן פעוטונים לרוב, כמו גם חדירה של מין זה לעברה של הזרוע המזרחית של הבקע האפריקאי בקניה, למשל, בחצי האי Crescend Island באגם נאייבשה ובשולי רכס האברדר בקניה.

תפוצתה רחבה בקניה ובטנזניה שבמזרח- אפריקה. בשל תפוצתם החופפת עם הג'ירף המרושת אומרים כי יש ביניהם גם "נישואי קרובים" (Inbreeding). לג'ירפות אלו יש דגם כתמים ונקודות שאינו אחיד.

4. ג'ירפה מרושתת: ידועה מסומליה, אתיופיה וצפון קניה, מספרן פחת מכ-27,000 לפחות מכ-3,000 בתוך כשני עשורים בלבד. תפוצתה המצטמצמת לצפון-מזרח יבשת אפריקה, בסומליה ובצפון קניה, ידועה בעיקר בנופים מדבריים למחצה של שמורת סמבורו (Samburu Game Reserve והפארק הלאומי מרו (((Meru National Park שבקניה ובאזורים מדבריים צפוניים יותר עד לאזור אגם טורקנה שבמדינה. לטעמם של רבים, זוהי הג'ירפה היפה ביותר על שום חלוקת הכתמים הבולטים בין הפסים הדקים שמפרידים ביניהם.
5. ג'ירפה אנגולית: תפוצתה בדרום היבשת, וכנראה בעיקר באנגולה.
6. ג'ירפה דרומית' או ג'ירפת הכף: ידועה בדרום-אפריקה שבדרום היבשת. לשני תתי המינים האחרונים דגמי כתמים ונקודות גדולים יותר בהשוואה לתת המין המאסאי, אך גופם בהיר במקצת.

החוקרים סבורים כי ההפרדה נובעת מהבדלי סביבתיים הקשורים לתזונה או בחירת בני הזוג המיועדים להזדווגות. השאלה המנקרת בראשנו היא קודם-כל, האם ייתכן וג'ירף מאסאי, למשל, בעל כתמים משוננים, יזדווג עם נקבה של ג'ירף מרושת שעל גופה כתמים מעוגלים, או נקבה אחרת מששת המינים: ג'ירף מערב-אפריקני, ג'ירף אנגולה, ג'ירף רוטשילד, שלעתים מכנים אות וג'ירף אוגנדי, ג'ירף הכף, והשניים האחרים: ג'ירף מרושת וג'ירף מאסאי. ההנחה אומרת כי בטבע עוד לא גילו עובדה כזו, אך שבגני-חיות זה ייתכן גם ייתכן[9].

בתקופת הפליוקן היו מינים שונים של ג'ירפות מצויים ביוון, בפרס, בהודו הצפונית ובסין.

מבנה גוף:

לג'ירף רגליים וצוואר ארוכים מאוד. גובה כתפיו הוא 3 מטרים וגובה ראשו כ־6 מטרים מעל פני הקרקע. הגבוה שביונקים.  משקלו של זכר בוגר היא בממוצע 1,200 קילוגרמים. הנקבה שוקלת כ-828 ק"ג בממוצע, והיא מעט יותר נמוכה מהזכר. צווארו בלבד נמדד בכ -4.2 מטר ומשקלו כ- 230 ק"ג. הנקבות נמוכות מהזכרים בשישים ס"מ לערך, ומשקלן נמוך גם כן מזה של הזכרים. בדומה למרבית היונקים, לג'ירף יש שבע חוליות בצוואר. רק שבמהלך האבולוציה הן התארכו מאוד. אורך כול חוליה 20-30 ס"מ. צבעו חום צהוב עם כתמים כהים וגדולים גופם של הג'ירפים מנוקד כולו, כך שלכל ג'ירף יש תבנית שונה וייחודית של נקודות. צבע זה משמש לו בתור הסוואה מאויביו, שהמסוכנת בהם היא הלביאה. יש הטוענים כי בדומה לזברות, צבעים אלו מתאימים יותר לסביבת יער מאשר לסוונות וייתכן שהן שריד לתקופה קדומה, בה חיו הג'ירפות בנוף אחר.

בכל רגל של הג'ירף קיים זוג אצבעות אחד בלבד. רגליהם הקדמיות ארוכות בכעשרה אחוזים מרגליהם האחוריות. הדבר מאפשר להם לסקור מרחבים גדולים למדי. לשונם מחוספסת וארוכה והיא מגיעה עד לאורך של 40 סנטימטרים. היא מאפשרת לו ללפות את העלים. בעזרתה הג'ירף נוהג לנקות את פניו מחרקים שעולים עליהם . שני הזוויגים הם בעלי קרניים עשויות סחוס קשה, אך הקרניים של הנקבות קטנות יותר מאלו של הזכרים. בזכרים בוגרים הקצה מעובה ומעוגל וחסר שיער, בנקבות וצעירים הקצה צר עם ציצית שיער . אצל הזכרים עשויים להתפתח עם הגיל מרבצי סידן היוצרים בליטות על הראש. הבליטות עשויות לשוות לג'ירפים הזכרים מראה של שלוש קרניים נוספות.

הג'ירף הוא החיה היחידה שבה הקרניים נמצאות כבר בשלב העובר. הם עשויות מסחוס, משכבת העור, ואינן מחוברות לגולגולת. בעובר הן משוטחות ולא מהוות מכשול בזמן הלידה, ותוך מספר ימים הן נעמדות זקופות. הקרן הסחוסית ממשיכה לגדול מהבסיס לכיוון הגולגולת, תוך 4-4.5 שנים הקרן מתחברת אל הגולגולת בזכרים (7 שנים אצל נקבות).

אצל הזכרים הקרן ממשיכה לגדול בתהליך מאוד מיוחד, שבו העצם שמקורה העורי (bone of dermal origin)  ממשיכה לגדול ומתפשטת על פני כל הגולגולת, (מלבד במקומות בהם מחוברים השרירים). העצם מצטברת, בקרן האמצעית ובבליטות הנוספות וגם מעל העיניים ועל האף. כך, במשך השנים הופך ראשו של הזכר כבד, חזק ומאסיבי ביותר, ומשמש כדי לרכוש מעמד דומיננטי והצלחה רבייתית.

לבם של הג'ירפים מגיע למשקל של שמונה קילוגרמים ולאורך של שישים סנטימטרים, ועליו לספק לחץ דם הגדול פי שניים מלחץ הדם של יונק גדול ממוצע וזאת על מנת לשמור על זרימת דם תקינה למוח. מכיוון שהרגליים של הג'ירף ארוכות מצווארו, הוא נאלץ לפשק את רגליו בפישוק רחב כאשר הוא רוצה להרוות את צימאונו. עובדה זו יוצרת בעיה כפולה: כאשר יתכופף לשתות, מוח הג'ירף עשוי לקבל זרם גדול מדי של דם; כאשר יתרומם חזרה, זרם הדם יקטן באופן משמעותי. שני המקרים עלולים לגרום לג'ירף לאיבוד הכרה. לכן, מפותחות בג'ירף שתי מערכות לוויסות הדם: כאשר הוא מתכופף, זרם הדם ממותניו על ידי מערכת מורכבת של שסתומים המווסתים את כמות הדם המגיעה למוח; כאשר הוא מתרומם, מערכת המכונה בשם "רשת מופלאה (Rete Mirabelle) , הפועלת כמעין בולם זעזועים, ומונעת גם כן אובדן הכרה. רשת של כלי-דם גמישים ודקיקים שמפרידה בין הלב לבין המח ומסדירה את זרם הדם. הדם שוצף לתוך רשת הזו בלחץ אדיר, אבל עד שהוא יוצא מהצד השני הוא בדיוק בלחץ הנכון. מעניין גם לציין, שההסתעפויות של רשת כלי-הדם הזו, מקבילות בדרך-כלל להסתעפויות של החברבורות על צוואר הג'יראפה. כלי-הדם מונחים לאורכם של הפסים הבהירים, בין הכתמים, כנראה משום שהכתמים קולטים יותר חום מהשמש ועלולים לחמם מדי את הדם. כל זה מסביר למה הראש של הג'יראפה לא מתפוצץ, אבל מה עם הרגליים שלו? אם הלב יוצר כזה לחץ עצום, איך כלי-הדם שברגליים מחזיקים מעמד? הפתרון פשוט, הטבע חנן את רגליו של הג'יראף בעור קשה וצמוד במיוחד, וברצועות פנימיות שלוחצות על כלי-הדם מכל הכיוונים. כמו טייסי-קרב שלובשים מכנסי לחץ מיוחדים כשהם צריכים לעמוד בתאוצות שגורמות לדם שלהם להציף את ראשם. לחץ הדם האופייני לג'ירף, שהוא גבוה מאוד יחסית ליונקים, מחייב את הג'ירפים לפתח כלי-דם עבים במיוחד.

לג'ירף חוש ראיה מעולה גם ביום וגם בלילה. כך גם השמיעה.

תזונה

הג'ירפים מעלים גרה. ארבעה מדורי קיבה. צווארו הארוך של הג'ירף משמש לניווט בין עלי וענפי העצים. הג'ירף מעדיף לאכול עלים וענפים. רכים מצמרות העצים . זכרים יכולים לאכול בגובה 5.8 מ'. נקבות בדרך כלל ניזונות מעצים בגובה נמוך יותר – בערך  2 מ' משיחים גבוהים ועצים  מתחדשים.

מזונם בעיקר שיטה. באפריקה הדרומית, הג'ירפים אוהבים במיוחד את השיטה שעירת התרמיל (Acacia erioloba) . על מנת ללקט את העלים ופרחים מן העץ, הג'ירף משתמש בלשון ארוכה במיוחד ( כ-40 ס"מ) הלופתת את הענף ומסירה ממנו את העלים.  המבנה המחוספס של לשונם וציפוייה הקרני מסייע בליקוט עלים ובאכילת קוצי שיטה. הקוצים אינם חודרים את החך והלשון. השניים מרסקות אותם. הם אוכלים גם כ- 100 עצים אחרים. הם יבלו באכילה עד 20 שעות ביום, במהלכו יאכלו עד 65 ק"ג!

יש טענה שברוק של הג'ירף, יש הורמון צמיחה, כדי לפצות את העצים על הנזק שהוא גורם. אם

זה נכון, הג'ירף עוסק בחקלאות….

כשאין עצים, ילחך עשב. ללא כיפוף ברכיים, אלא פיסוק.

הג'ירף שותה מדי שלושה ימים, אך יכולה להסתדר שבועות מבלי לשתות מים כלל. הנוזלים בצמחים וכן הטל המצטבר עליהם בשעות הבוקר מספקים את כמות המים הדרושה. אם יתקל במאגר מים, ישתה עד 12 ליטר בפעם אחת.

התנהגות

קצב הליכתו של הג'ירף איטי, אולם הוא יכול להגיע למהירות של 65 קמ"ש כאשר רודפים אחריו. עם זאת, כושר ריצתו נמוך, והוא אינו יכול לעמוד במרדף ממושך. רגליו הארוכות מאלצות אותו להנהיג צורות הליכה וריצה מיוחדות: כאשר הוא הולך, זוג הרגליים השמאליות נעות יחדיו, ואחריהן זוג הרגליים הימניות. לעומת זאת, כאשר הוא רץ, זוג הרגליים הקדמיות נעות יחדיו, ואחריהן זוג הרגליים האחוריות. הג'ירף מגונן על עצמו באמצעות בעיטות – בעיטה חזקה שמגיעה ליעדה יכולה לנפץ את גלגלתו של אריה או לשבור את עמוד השדרה שלו. חיות רבות נוהגות לשהות בסמוך לג'ירפים, שכן גובהם מאפשר להם להבחין בטורפים מרחוק[10].

האויב העיקרי של הג'ירף הוא האריה. אולם לאריות אין כמעט סיכוי לתפוס ג'ירף בריצה ישירה. הוא תמיד יכול לברוח, אלא אם הלביאות "מתחמנות" אותו וקופצות עליו מטווח אפס (נקודת תורפה: כשהוא מוריד את צווארו כדי לשתות). לעתים הן מתעלות אותו לערוץ  ושם מתנפלות עליו. אז נושכות אותו ברגליו עד שהוא נופל. אם כי ג'ירף יכול להרוג לביאה בבעיטה. אויב נוסף הוא תנין היאור.

חייו של הג'ירף תלויים בעמידה. ג'ירף כמעט תמיד עומד, לא שוכב או כורע. הכול נעשה בעמידה: הזדווגות, המלטה. פעם סברו כי גם השינה מתבצעת בעמידה בלבד. אולם נצפו ג'ירפות כשהן רובצות וצווארן הארוך נח על גופן. פרקי השינה קצרים , לפעמים רק 20 דקות בכל פעם. לפעמים פחות.

תוחלת החיים היא כ־30 שנה.

חברה

בדרך כלל חי בעדרים, בערבות אשר במזרח אפריקה. אם כי הקשרים לא חזקים. הקבוצות אינן קבועות. פרטים עוברים מקבוצה לקבוצה מדי יום.  בעזרת חוש הראיה וחוש השמיעה המופלא, הוא שומר על קשר עם שאר חברי העדר. לעיתים ניתן לראות עדר שמשתרע על מרחק של קילומטר.

לנקבות אין היררכיה. נקבות הג'ירף חיות בקבוצות המונות כתריסר פרטים, ולעתים מספר זכרים צעירים. אלו האחרונים

נוטים לחיות בקבוצות "רווקים", כאשר הזכרים המבוגרים יותר חיים בבדידות. נצפו גם עדרים שמנו 40 ואפילו 70 פרטים.  אין טריטוריות קבועות, אך הנקבות נוטות להישאר בסביבה בה נולדו.

כשיש שני זכרים, יש מאבק. הם יכולים "להפליק" זה לזה בצוואר ובבטן שעות ארוכות, עד שתושג הכרעה. מדי פעם ניתן לראות את הזכרים מנגחים את הצוואר (Necking) שלהם זה בזה. להתנהגות זו יש מספר מטרות. אחת ממטרות האלה היא מאבקים. קרבות-צוואר אלו עלולים להיות קטלניים, אך לרוב הם לא גורמים לנזק רב. חוזקו של צוואר נמדד על ידי אורכו ועל ידי משקל ראש הג'ירף. במלים אחרות, ככל שצוואר של ג'ירף ארוך יותר, וככל שמשקל ראשו רב יותר, כך יוכל הג'ירף להפעיל כוח רב יותר באמצעות הצוואר. תפקיד הקרבות לקבוע היררכיה. במחקר שנערך, נמצא כי זכרים שמצליחים יותר בקרבות הצוואר זוכים להזדווג עם נקבות מיוחמות במידה רבה יותר, כך שייתכן שאורך הצוואר הרב הוא תוצאה של תהליך ברירה זוויגית  (Sexual selection) [11].

רבייה

תקופה הרבייה של הג'ירפה נמשכת לאורך כל השנה, אך במיוחד בתקופה הגשומה.  זכר אחד עשוי להזדווג עם מספר נקבות, ולאו דווקא עם נקבה אחת. בדרך זו, מספר מועט של זכרים מבוגרים בעדר, מעברים את כל הנקבות הפורות בו. פוריות הנקבות נקבעת על ידי הזכרים על ידי טעימת השתן שלהן, בתהליך רב-שלבים (flehmen response)  בו בודקים הזכרים אם הנקבה נמצאת בתקופת הייחום. הם נושכים ברגל האחורית שלה, היא מטילה שתן והם טועמים..

משך ההיריון של הנקבה נע בין 15  ל-16 חודשים, בסופם ההיריון והיא ממליטה וולד אחד בלבד. המלטת תאומים נדירה מאד. זמן מה לפני ההמלטה, הנקבה עוזבת את העדר, ומכינה משטח עשבי רך שעליו ייפול הצאצא. ההמלטה נעשית בעמידה, כשהגור נופל מגובה של כ- 2 מטר.  והשלייה לרוב נקרעת עם נפילתו של הוולד לקרקע. גובהם של הגורים בעת היוולדם נע בין 1.8 ל-2 מטרים. נולד גור אחד המגיע לגובה של כ- 2 מטר בזמן הלידה! האם מלקקת אותו. בתוך 20 דקות יוכל הגור לעמוד על רגליהם ולינוק מאמם, ובתוך מספר שעות יהיה ביכולתם לרוץ ולהתרוצץ, כך שלא יהיה הבדל בין התנהגותם לבין התנהגותם של גורים בני שבוע.

יום או יומיים לאחר ההמלטה, הנקבה והגור חוזרים לעדר.  בשבועיים הראשונים לחייהם הם מכלים את מרבית זמנם ברביצה על הקרקע לצד אמם ששומרת עליהם. בשלב מסוים נוצרים "גני ילדים" עם הורה מלווה כשהאם שבה בערב כדי להניק.

בעוד שאריות הם הטורפים היחידים התוקפים את הג'ירפים הבוגרים, גורי הג'ירף יכולים להיות טרף קל גם לנמרים, לצבועים ולזאבים טלואים. כ- ½- ¾  מהצעירים נטרפים לפני גיל חודש. רק כ-25 עד 50 אחוזים מגורי הג'ירף מגיעים לבגרות. הימנעות מטריפה בעיקר על ידי צבעי ההסוואה של הצעירים, ושמירה צמודה של האם במשך היום והלילה. האם תגן על גורה מפני אריה או צבוע כשהיא עומדת מעליו ומגוננת עליו. אסטרטגית הגנה נוספת היא צמיחה מהירה ככל האפשר- מאחר שהגורים מבלים את השבועות הראשונים בשכיבה ללא כל פעילות כל האנרגיה מהאוכל הולכת לגדילה מהירה של הגוף, הצעיר גובהה ב- 1 מ' בחצי השנה הראשונה של חייו וכמעט מכפיל את גובהו. בגרות מינית בגיל ארבע. הזכרים הבוגרים מסולקים מהעדר. המסולקים משוטטים לבדם או מצטרפים ל"רווקיה".

תוחלת החיים שלהם בטבע נעה בין 20 ל-25 שנים, ול-28 שנים בשבי.

יחסים בין זכרים

פרט לקרבות, ניגוח הצווארים נועד גם למטרות מיניות והבעת חיבה. כך, שני זכרים יתעסקו זה בצווארו של זה, עד שלבסוף האחד "יטפס" על השני והללו יקיימו יחסי-מין. יחסים הומוסקסואליים נפוצים יותר מהיחסים ההטרוסקסואליים בקרב זכרי הג'ירף. באזור מסוים תועד כי 94% מיחסי המין במקום היו הומוסקסואליים. לרוב, שיעור היחסים ההומוסקסואליים נע בין 30 ל-75 אחוזים. לעומתם, הנקבות מקיימות יחסים כאלו רק לעתים רחוקות – באחוז בודד מהמקרים.

קולות

בניגוד למיתוס נפוץ, מדענים יודעים כבר זמן רב שג'ירפות מסוגלות להשמיע קול, אם כי הם סברו שרוב הזמן הן שותקות, ולא ידעו אם הן מתקשרות זו עם זו בעזרת קול באופן קבוע. יש בידי המחקר, דיווחים אנקדוטליים על נחירות, שיעולים, ואפילו פעיות או נהמות כבר מלפני עשרות שנים, וגורי ג'ירפות משמיעים קולות רמים כאשר הם במצוקה, כפי שאפשר לשמוע בסרטון זה. אך רק ב-2015 מחקר שהקליט ג'ירפות במשך מאות שעות, חשף את הקול העיקרי שהן משמיעות: המהום נמוך.

אמונה מקובלת טוענת שלג'ירף אין מיתרי קול בשל הצוואר הארוך שלו. אולם נתיחה של ג'ירף, הבהירה שלג'ירף בהחלט יש תיבת קול, ובתוכה רואים את הרקמות הריריות המכונות מיתרי הקול. למרות שהעובדות האנטומיות האלו היו ידועות, חוקרים רבים סברו שהצוואר הארוך מקשה על הג'ירפות לייצר זרימת אוויר בלחץ ובמהירות מספיקים להזזת מיתרי הקול הללו ולהפקת קולות.

היו גם שחשבו לג'ירפות פשוט אין כל כך הרבה מה לומר…. ג'ירפות הן בעלי חיים עצמאיים, וגם בחברת ג'ירפות אחרות הן לא מתאפיינות בהתנהגות חברתית מורכבת, אולי לכן אין להן סיבה לפתח תקשורת קולית מתוחכמת. אך מחקרים חדשים הראו שלג'ירפות יש יחסים מורכבים זו עם זו. העדרים שלהן אינם קבועים אלא מתפצלים ומתאחדים מחדש, בתבנית שמושפעת מקרבת המשפחה בין הפרטים ומגורמים נוספים.

בעלי חיים אחרים החיים בקבוצות כאלה, מפילים ותאואים ועד לצבועים ושימפנזים, מתקשרים זה עם זה בעזרת קולות הנישאים למרחוק. פילים למשל משמיעים קולות נמוכים מאוד, שאוזן האדם אינה מסוגלת לקלוט, וכך שומעים את חבריהם ממרחק של קילומטרים[12]. כמו כן, מחקר שנעשה הראה כי הג'ירפים מתקשרים באמצעות קולות תת-שמעיים ("אינפרה-סאונד", קולות המופקים בתדירות הנמוכה מ-20 הרץ, צלילים שנשמעים לאוזן האדם, בהתקבצן בשעות הערב. יחד עם זאת, עיקר התקשורת של הגירף נעשה בתדרים שהם מחוץ לשמיעתנו

הג'ירף במסורת

מסורות זיהוי קדומות ל'זמר' המקראי (דברים יד ה) המופיעות, בין השאר, בתרגום השבעים ואצל הרב סעדיה גאון, סבורות שההוא הג'ירף, יונק שיש לו את כל סימני הטהרה. הקושי העיקרי בזיהוי זה הוא שהג'ירף לא גדל בתקופות ההיסטוריות בארץ ישראל, ולכן אין ממצא ארכאו-זואולוגי התומך בזיהוי זה. אולם מחקרים מראים שהג'ירף היה חלק מעולם החי של מצרים העתיקה, ושנעלם משטחה כנראה רק בתקופת באמצע האלף השלישי לפסה"נ. ממצאים רבים של עצמות, כתובות סלע, איורים על קברים ועוד ממצרים העתיקה מעיד על חשיבותו בנופי החי במצרים. ייתכן שמין זה הובא לארץ ישראל בתקופת המקרא דרך מצרים, כחיית שעשועים אקזוטית, כפי שמתועד במקורות מאוחרים שונים מהתקופה הביזנטית. צוות מחקר, בראשותו של החוקר זהר עמר מאוניברסיטת בר אילן, בשיתוף עם רבנים ערכו שני ניתוחים בג'ירפות בספארי, והתוצאות הוכיחו שמדובר בחיה כשרה. גם בדיקת חלב הג'ירף הראתה כי הוא מתגבן, תופעה הקיימת בחיות כשרות בלבד[13].‏

אוכלוסיה בסיכון

היום כבר ידוע כי תפוצת הג'ירפים היתה בעבר באפריקה נרחבת בהרבה, החל מסוואנות יובשניות מאלג'יריה ומרוקו בצפון היבשת, ועד לדרום-אפריקה בדרום היבשת. אולם, תפוצה זו הפכה למקוטעת ככל שתנאי האקלים השתנו, במהלך ההיסטוריה, לכל הפחות לעלייה בהתחממות לטווח הקצר, בגידול האוכלוסייה האנושית ביבשת, כך שתפוצתן הצטמצמה נכון להיום מאזור הסאהל עד לדרומה של אפריקה, וכפי שנאמר לעיל, נאמד מספרן באפריקה בכ-110,000 ג'ירפים.

נראה עתה כי אוכלוסיות שונות ברחבי היבשת המשיכו להצטמצם, בעיקר לנוכח הלחץ שמפעילות עליהן אוכלוסיות בני-אנוש. למשל, ציד בלתי-חוקי מסיבי מתקיים נכון להיום בסומליה, אתיופיה וקניה, שצמצם בעליל את מספרן של הג'ירפים המרושתים (G.c. reticulate) מכ-27,000 בשנות ה-90 של המאה ה-20 לכ-3,000 בלבד.

בניז'ר למשל, הצטמצמה אוכלוסיית הג'ירף המערב-אפריקני לכ-100 בלבד באזור מצומצם יחיד.

דייויד בראון מזהיר: "בכמה מהמינים יש רק כמה מאות פריטים ויש להגן עליהם באופן מידי". מדובר במינים הקיימים במערב אפריקה ובמרכזה.  בעשור האחרון חלה ירידה של 30% במספרי הג'ירפות, וכיום יש פחות מ-100 אלף מהן[14].הם סובלים מלחץ מצדו של האדם באמצעות ציד לא חוקי, ציד ספורטיבי ופחת בגלל מלחמות וסכסוכים, ומכאן שכמה מהאוכלוסיות מאוימות עד כדי ירידה מהותית במספרן. היו שאמרו כי אוכלוסיית הג'ירפים כולה הצטמצמה בכ-30%, וכי הענקת שמות מדעיים למינים והטיפוסים השונים תארך שנים רבות. לאור כל זאת, המליצו Brown ועמיתיו להגדיר את מעמדן הגלובלי מחדש תחת תקנות "הספר האדום" של ה-IUCN, ולהעמידו על "סיכון נמוך" (Lower Risk).

ואולם, למרות מעמדם של הג'ירפים "בסיכון נמוך" ב"רשימה האדומה" של ה-IUCN, מראות תוצאות המחקר כי ניידות מעמדם של המינים ותנועתם במרחב מרמזת כי יש אוכלוסיות מבודדות שתפוצתן מצטמצמת במהירות, וקיים חשש כי עוד בטרם נזהה את הדבר, ויהיו כמה מהן שיתקרבו לסף-הכחדה ו-או אולי אפילו הכחדה.

הערות

[1] ראו בהרחבה: מיה קסטרו, גמל נמרי, עלייתו ונפילתו, הוצאת האקדמיה ללשון העברית

[2] יעקב כנעני קויפמן, אוצר הלשון העברית לתקופותיה השונות, ב-18 כרכים, שראה אור בהוצאת מסדה בשנים תש"ך–תשמ"ט.

[3] Gaudry, Albert (1861). "Paléontologie. — Résultats des fouilles entreprises en Grèce sous les auspices de l'Académie". Comptes-rendus de l'Académie des Sciences. 53. Paris. p. 239

תודתי למיוריאל על התרגום

[4] כהנא תומר ונדב לוי. 2007. אוקפי. לא הספקנו להכיר וכבר יעלם? טבע הדברים 135: 86-96. (ינואר).

[5] נדב לוי, "טקסונומיה מחודשת של ג'ירפות" – אתר האינטרנט של עולם אחר

[6] David Brown, Rick A Brenneman, et al., "Extensive Population Genetic Structure in the Giraffe", BioMedCentral Biology.

[7] http://www.sa-venues.com/wildlife/wildlife_giraffe.htm

[8] מGiraffa gracilis, (Giraffa jumae, Giraffa Priscilla, Giraffa punjabiensis, Giraffa pygmaea, Giraffa sivalensis

Giraffa stillei

[9] נדב לוי, טקסונומיה מחודשת של ג'ירפות – אתר האינטרנט של עולם אחר

[10] http://www.sa-venues.com/wildlife/wildlife_giraffe.htm

[11] . הארץ,23.12.2007

[12] יונת אשחר, איך עושה ג'ירף", אתר האינטרנט של מכון דווידסון.  " https://davidson.weizmann.ac.il/online/askexpert/%D7%90%D7%99%D7%9A-%D7%A2%D7%95%D7%A9%D7%94-%D7%92%D7%99%D7%A8%D7%A3

[13] הרב אליעזר מלמד, מדור 'רביבים', עיתון בשבע, גיליון 537, "בין הבהמה הטהורה לטמאה", בו הרב

דן בכשרות הג'ירף.

[14] הפתעה: ששה מיני ג'ירפות קיימים בטבע. אתר האינטרנט של הארץ