הגיאוגרפיה של מרוקו

כתב וצילם: גילי חסקין

תודה לדרור טישלר , לאביעד שר שלום ולאריה אלאלוף על תרומתם.

ראו באתר זה: טיול למרוקו – מבט אישי. פס – העיר האימפריאלית; קברי צדיקים במרוקו.

להרצאה על טיול במרוקו                 הרצאת  ZOOM   על מרוקו 

ממלכת מרוקו (בערבית: المغرب אל־מַעְ׳רִבּ, או المملكة المغربية אַלְ־מַמְלַכַּה אלְ־מַעְ׳רִבִּיַּה) היא מדינה בשלטון מונרכי בקצה הצפון-מערבי של יבשת אפריקה. מצפון היא גובלת בים התיכון, בסאוטה ומלילה (מובלעות ספרדיות בצפון אפריקה) ובמצר גיברלטר; במערב- באוקיינוס האטלנטי; במזרח- באלג'יריה ובדרום – בסהרה המערבית, אשר נמצאת בשליטת מרוקו מאז שנות ה-70.

מרוקו קיבלה את עצמאותה מצרפת בשנת 1956. בירת מרוקו היא העיר רבאט, אף שהעיר הגדולה והחשובה ביותר היא קזבלנקה.

מרוקו, שבמערב הקיצון, מרוחקת מארצות ערב השכנות לישראל ושונה מהן במובנים רבים. מרוקו היא מעין "אי", בין הים התיכון, האוקיינוס האטלנטי ו"אוקיינוס המדבר" של הסהרה. המדבר מפריד בינה לבין אפריקה השחורה, בעוד שמיצרי גיברלטר, מעולם לא היו מכשול תעבורתי בינה לבין חצי האי האיברי.

שם הממלכה המלא משמעותו "הממלכה המערבית" (בערבית: المملكة المغربية), או "ממלכת המערב". "אל-מע'רב אל-ערבי" (כלומר "המערב הערבי", נכתב לעתים קרובות בעברית "המגרב") הוא השם הערבי המקובל לאזור צפון-מערב אפריקה, וממנו נובע שמה של הממלכה. למרות שיש הנוהגים לקרוא לשלושת הארצות – תוניסיה אלג'יר ומרוקו בשם הזה – במגרב, זהו שמה של מרוקו ואילו אלג'יר תיקרא אל-ג'זירה – האי. השם "מרוקו" בשאר השפות מקורו בשמה של בירת מרוקו לשעבר – העיר "מרקש" (פירוש שמה: "ארץ האלים" בברברית).

ראו באתר זה: מרקש.

הארץ היתה נתונה לאין ספור חדירות פוליטיות ותרבותית, אשר תרמו לסטאטוס שלה כאזור מסחרי חשוב בעל טעם בינלאומית. מרבית תושבי המדינה (95%) הם מוסלמים סונים, ממוצא ערבי, ברברי או עירוב של שני העמים. הערבים פלשו למרוקו במאה ה-7 ובמאה ה-11 ומאז הפכו לרוב.

מרוקו והמדינות השכנות, אלג'יריה ותוניסיה, יוצרות אזור הידוע כאזור ה"מגרב". (הזמן או המקום של השקיעה – המערב). לוב גם כן משויכת לפעמים לקבוצה זאת של ארצות ערביות, עם מרכיבים דומים ובעלות היסטוריה קרובה ומשותפת ומקור גזעי משותף.

חלקה הצפוני של מרוקו הכולל את הרי הריף, מישורי הערים הגדולות ודרומה עד להתרוממות האטלאס, שייך מבחינה תרבותית ואקלימית לאגן הים התיכון. הדמיון הגדול ביותר הוא כמובן הרי הריף, המזכירים במבנם ובנופם את הסיירה נבאדה (Sierra Bevada) של דרום ספרד. טנג'יר – הנקודה הקרובה ביותר לגיברלטר ואלחסיראס שבספרד – מצדו הצפוני של הים, היא גם המקום בו נפגשים האוקיאנוס האטלנטי והים התיכון. בכל החלק הזה יש המון זיתים ואלוני שעם והוא ניראה כהשתקפות של הצד הספרדי – פורטוגלי ויש בו (בריף) כמה ערים-עיירות נעימות מאוד כמו טאטוואן ושפשוואן ובמידה רבה גם טאנג'יר עצמה.

מבחינה היסטורית שני הצדדים האלו של הים התיכון ידעו תנועות דומות של יוונים, פונים, רומאים, ביזנטים, וונדלים (פולשים במאה ה-5), ערבים וברברים, עד התייצבות הגבולות בין אסלאם ונצרות סביב המאה ה-15.

שטחה של מרוקו הוא 446,550 קמ"ר (לא כולל את סהרה הספרדית). מרוקו נמצאת בין קו אורך   1°10' וקו אורך  13°15' מערבית לגריניץ', ובין קו רוחב  27°40'  וקו רוחב 35°55' צפונית לקו המשווה.

במערב, גובלת מרוקו באוקיינוס האטלנטי, בצפון – בים התיכון. אורך קו החוף שלה הוא כ-1800 ק"מ. במזרח ובדרום היא גובלת עם אלג'יריה ובדרום-מערב היא גובלת במאוריטניה. מרוקו היא המדינה הערבית הרביעית בגודלה, אחרי מצרים, אלג'יריה וסודאן. אוכלוסייתה מונה כ-33 מיליון נפש (נכון לשנת 2014). הארץ נשלטת בהרים – רכס חופי צפוני ושלושה רכסים מקבילים המוטים באלכסון כלפי פנים היבשת ויוצרים מכלול גיאוגרפי ופיסי היוצרים שטח בלתי עביר. הערים ורוב עושרה של הארץ מרוכזים באזור הגבעות שלחוף האטלנטי הפורה והנרחב.

השפה הערבית מדוברת לרוב במישורים אלה, השפה הברברית (שש מאות ניבים, ממוינים לשלוש משפחות). השפה האורגינלית של התושבים הקדומים עדיין מדוברת באזור ההרים הגבוהים בתוך הארץ, אם כי מרבית האוכלוסייה מדברת את שתי השפות. מקובל לומר כי הערבים מהווים את מרבית האוכלוסין בערי החוף המאוכלסות בצפיפות וכי השבטים הברבריים מאכלסים את החלק הפנימי המיושב בדלילות. ישנו הבדל חברתי רחוק יותר בין אזור השפלה לבין ההרים, אך זהו הבדל עדין יותר. בתקופה של לפני הפרוטקטורט, אזור אשר היה שייך באופן כללי אל האזור הגבוה של שבטי הברברים נקרא ה"בילאד אל סיבה" (ארץ ההתנגדות). אזור הגבעות בחוף האטלנטי נקראו "בילאד אל מחזן", כלומר, ארץ המלכות

בעבר היה הסולטאן מוכר בשל מעמדו הדתי כמפקד האמונה, אך השבטיות של האזור היתה חזקה יותר מן השלטון הזמני.

מבנה:

במרוקו מבחינים בשלושה אזורים גיאוגרפיים בולטים: המערב האטלנטי, מערכת הרי האטלס ושולי הסהרה.

א. המערב האטלנטי:

כולל מספר מישורים, שהחשוב שבהם הוא המסטה (Meseta).  מילולית (מספרדית): שולחן קטן). זאת רמה גירנית המתנשאת מגובה של 200 מ' במערב ל- 1300 מ' בצפון מזרח. ממזרח למסטה וממערב להרי האטלס התיכון משתרע מישור טדלה (Tadla) ובו זורם הנהר הגדול אום א-רביע, הנשפך לאטלנטי. מדרום למישור זה משתרע מישור הוז (Haouz) המכוסה חומר סחף ומנוקז על ידי נחל תנסיפת (Tensift). הגדול והפורה מכולם הוא מישור הנהר סבו  (Sebu) שבצפון מערב מרוקו, שהיה בעבר מפרץ של האוקיינוס האטלנטי, אשר נסתם על ידי הנהר ויובליו.

מישור הסבו הפורה, מסוגל להוות עורף כלכלי לאוכלוסייה אורבנית. באופן טבעי קמה כאן וולופוליס, שהיתה בירת מרוקו הרומית (כיום וולובוליס  (Volubilisולאחר מכן קמו פז ומקנס בירות האמפריות המוסלמיות.

המישור האטלנטי הנרחב, היה יעד הפלישה האירופי העיקרי למרוקו, החל מהוויקינגים במאה ה- 10 ועד פלישות המונעות על ידי מסחר מודרני במאה ה- 19, מטעם ספרד וצרפת, בעיקר בגלל תלילותם של הרי הריף לכיוון הים התיכון. זאת גם הסיבה שעיקר התיעוש המרוקאי נמצא כאן – חדירת המהפכה התעשייתית על ידי קשר עם מעצמות אלה (בעיקר צרפת).

אזור החוף נקרא בתקופת הפרוטקטורט הצרפתיMaroc Utile , היינו, "מרוקו השימושית", בהיותו מרכז חקלאי, מסחרי ותעשייתי של המדינה. חקלאות החוף – תה וגידול מסחרי של צדפות; חיטה במישורי הדרום. אזור הגבעות שלאורך החוף המערבי של מרוקו נמתח מטנג'יר דרומה לכיוון אסווירה, אזור רמות חופיות מדרום לאגדיר ומסביב למוצאו של נהר הדרע. החוף שטוח והוא מתוחם על ידי דיונות חול טובעניות.

המישור מצפון לאסווירה אינו מופרע, למרות רבגוניותו הפראית והגדולה. מישור זה הוא הלב הפורה של מרוקו, ובשל עושרה של הקרקע הוא היה יעד לאין ספור פלישות והפך למקום לבסיסם של שליטי מרוקו לאורך כל ההיסטוריה.

השטח של המישורים בחוף האטלנטי הוא פתוח בעיקרו ועביר בקלות, התחבורה מפותחת בו מאד. אף על פי שהוא נמוך וקבוע, החוף מציע מספר מעגנים טבעיים, אך אף אחד מהם אינו בעל גודל משמעותי, עד ליסוד המעגנים בידי אדם, המעגנים של קזבלנקה הנמל העיקרי וכמה מעגנים קטנים הנותנים שרותי נמל, העגינות היו נעשות על ידי אניות קטנות תוך התמודדות עם גלים גבוהים.

ב. מערכת הרי האטלס:

שליש משטחה של מרוקו הם הרים. אילו ארבעה רכסי הרים צעירים במושגים גיאולוגיים, אשר נוצרו בתקופת השלישון וכוללת:

1. בצפון, במקביל לחוף – הרי הריף; המזכירים להפליא את הרי הסיירה נבדה שבדרום ספרד. בצפון, הרכס בנוי אבן חול וגיר ומזדקר בתלילות מרצועת חוף הים התיכון הצרה, שבמקומות מסוימים לא קיימת כלל. בדרום, הרכס משתפל בצורה מתונה הרבה יותר. פסגתו הגבוהה ביותר היא ג'בל תידיע'ין המתנשא לגובה של 2,452 מ'.

הרי הריף הם חלק מרכס האטלס התֶלי, המשתרע במקביל למישור חוף הים התיכון עד תוניסיה. הם מתנשאים לגובה כאלפיים מטר ומפרידים בין חלקה הצפוני של מרוקו וחלקה הדרומי. בשל האקלים הממוזג (השפעת הים והגובה הטופוגרפי), האזור המזרחי של הרכס, הוא אזור גידול הקנבוס ממנו מפיקים את החשיש. הרי הריף בצפון שמשו מחסום מבודד בין מרוקו לאירופה, כפי שמדבר סהרה בודד את מרוקו מאפריקה. בגלל רכס זה, מרוקו לא נתפסת, מבחינה היסטורית, כחלק מארצות הים התיכון.

הברברים יושבי הריף מתחלקים לשתי קבוצות שבטיות; מערבית ומזרחית. הברברים במערב מדברים יותר ערבית מאשר המסתגרים שבמזרח. במשך כל ההיסטוריה רק הסולטנים החזקים במיוחד הצליחו להטיל מרות על האזור. יושבי האזור נחשבים לכסנופובים (שונאי זרים). היום זהו אחד האזורים העניים במדינה. בצדו המזרחי, הריף אינו ניתן למעבר, ולכן אנשי הריף הנקראים לעיתים "קבלים" היו מובילי המרד לעצמאות בתקופות רבות בתולדותיה של מרוקו.לא לחינם פרץ דווקא כאן מרד עבד אל כרים ב-1926.

2. מדרום לרכס הרי הריף משתרע מישור תאזה (Taza) הצר, שבמרכזו העיר אוג'דה ובו המעבר היחיד מאלג'יריה למרוקו .דרכו זרמו מערבה גלים מצליחים של פולשים ערבים אל המישורים האטלנטיים החל מן המאה ה-7 לסה"נ.

מדרומו מתרוממים הרי האטלס התיכון. זהו רכס הבנוי מרובו הרי גיר, בכיוון כללי צפון-מזרח – דרום-מערב, שגובהם מגיע בממוצע ל- 2000 מ' ופסגתם הגבוהה היא ג'בל בו נאצר, המתנשאת לגובה של 3,340 מ'. בין הפסגות רמות, עליהן גדלים יערות ארזים.

מורדות המערביים של האטלס התיכון משתפלים במתינות לתוך המסטה ממזרח למערב וכאילו חוצים את הארץ לשניים. ואכן, בתולדות מרוקו הייתה התפתחות מקבילה, ולפעמים אף נפרדת, של החלק הצפוני של הארץ, שבירתו פאס, ושל החלק הדרומי, שבירתו מראכש. כדי לקיים את שלטונם בשני חלקי ממלכתם נהגו סולטאני מרוקו לנדוד בין ארבע עריה המרכזיות של הארץ: פאס ומכנאס שבצפון, רבאט שבמרכז ומראכש שבדרום.

בהרי האטלס התיכון צמחה תרבות רועים ושבטים ברברים נודדים כמו Beni M'Guid. בראשית המאה ה-20 התפתחו בהם גם עיירות קטנות כמו .Timhadite, Ifrane

הרמה שעליה ממוקמת מרקש נמצאת בין שני האטלסים, את עוצמתם של הרי האטלס ניתן  להכיר בעיקר בקטע הנסיעה מן הסהרה ועד פס כאשר חוצים את  שני רכסי האטלס. הבקע בין  שני האטלסים נקראת אל שותום (אגן מלח גדול = הפירוש הערבי).  זוהי בקעת מליחות שוממה.

3. רכס האטלס הגבוה – מקביל לאטלס התיכון, בניו סלעי יסוד וסלעים מותמרים, מגיע לגובה ממוצע של 3000 מ'. הרי האטלס הם רכס שאורכו כ-2,400 קילומטרים והוא נמתח דרך שלוש מדינות המגרב: מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה.

תחילתו של הרכס בחוף האוקיאנוס האטלנטי וסופו במפרץ גאבז, בחוף המזרחי של תוניסיה, בים התיכון. הרוחב מצפון לדרום הוא 300 קמ"ר. השטח הכולל הוא 250,000 קמ"ר. מערכת ההרים תופסת שטח ניכר ביותר במרוקו, למעשה את עיקר הארץ הנושבת.

הנקודה הגבוהה ביותר היא ג'בל טובקל, מדרום לעיר מרקש שבמרוקו – גובהה 4,167 מטר.

אורכו של האטלס הגבוה במרוקו הוא 700 ק"מ כאשר ה- 500 ק"מ הצפון מזרחיים מתמתנים בהדרגה.

הרכסים הגבוהים מושלגים במשך מחצית השנה ומספקים מים לעמקים בקיץ. הרכס ארוך יותר מהאטלס התיכון ומגיע עד האוקיאנוס האטלנטי (מצפון לאגדיר) והוא הגבוה באפריקה. ניתן לחצותו בשלושה מעברי הרים בלבד. האטלס הגבוה מחלק את הארץ לשני אזורים אקלימיים: האחד- זה המקבל את הרוחות המערביות מן האוקיאנוס האטלנטי והשני המושפע מן הסמיכות של הסהרה.

הרי האטלס שופעים במחצבי נחושת, ברזל, פוספטים, מגנזיום ועופרת. עמקי האטלס שופעים מים, שמקורם בשלג והגשם היורדים בפסגות ההרים. המדרונות הגבוהים של האטלס משופעים בעצי אורן, ובמורדות הנמוכים מגדלים מעט שעורה וחיטה.

אקלים האטלס מתחלק לשניים: באזור צפון האטלס והאטלס הגבוה יש מזג אוויר קר ולח, ובדרום האטלס ואטלס הסחרה יש מזג אוויר חם ויבש, המקבל כמות גשמים מועטת.

תושבי האטלס הם בעיקר שבטים ברברים המשמרים את מסורת אורח חיי אבותיהם. הברברים חיים בכפרים מסביב להרים, שחלקם מבודדים ביותר. הברברים הגיעו לאטלס כי מצאו בו מקום מקלט, במיוחד באזורים הפראיים שלו. הברברים עוסקים בעיקר בחקלאות ורעיית צאן.

שבטי הברברים בהרי האטלס, קיימו אורח חיים של נודדים למחצה. רעיית עדרים בהרים בקיץ ועיבוד שדות במישורים המדבריים שמדרום ומצפון להרים. עם הקמת מרקש כמרכז העירוני של שושלת אל- מורבידון (נודדים מהדרום), והבאת טכנולוגיות העברת מים מן ההרים למדבר, נוסדו ערי קבע וההגירה הופסקה על ידי התיישבות הברברים לצד הערבים במישורים או אימוץ אורח חיים נוודי לגמרי. מתוך נודדים אלה צמחה שושלת אל מווחידון המעורבת (ברברית-ערבית).

4. רכס האנטי אטלס, או "האטלס הקטן", הבנוי סלעי גרניט ופסגתו ופסגתו בג'בל לקסט המתנשא לגובה של 2,359 מ. אורכו 670 ק"מ ורוחבו 180 ק"מ.

בין רכסי האטלס הגבוה והאנטי אטלס מפריד עמק הסוס (Sous), הנשפך לאטלנטי. הרי האטלס והאנטי אטלס נפגשים ב"הר הקדוש" – ג'בל סירואה (Djabel Siroua) , המתנשאת גובה 3304 מ'. באזור ורזאזאת  (Ourazazae) אקלים סובטרופי ושפע מים היורדים מפסגות האטלס הגבוה, הפכו את האזור לפורה ביותר במרוקו. כאן צומח עץ הארגן שהוא אנדמי לאזור זה.

בעמק הסוס, המוקף הרים משלושה כיוונים, נוצר בידוד תרבותי לאורך ההיסטוריה, בדומה להיסטוריה של הרי הריף. כאן שוכנת האוכלוסייה הברברית (קבוצת ה Cheleuhה"טהורה" ביותר, מקשרי נשואים עם הערבים ועם ברברים אחרים(. עד היום יש כאן תמיכה בתנועות האופוזיציה. בחלקים המערביים של  נהר הדרע נמצאות בו רמות חשופות. ממזרח לדרע הוא מתנשא כמאסיב של סלעים עתיקים עם גבהים של כ-2000 מ' מ' ויותר ומזרחה יותר הוא יורד במדרגות אל רמות הפרה סהרה הסלעיות.

מדרום לחלק המזרחי, של הרי האטלס הגבוה, משתרע מדבר סהרה ולתוכו נשפכים נהרות בעלי ניקוז פנים-יבשתי. בצפון הסהרה, מצוי    אזור חמאדות ונאות מדבר המכונה סב-סהרה. במערבו זורם נחל הדאדס (Dades) ממזרח למערב, ומימיו נשפכים, באזור ווארזאזאת, לואדי דרע ,(Draa)הזורם דרומה לתוך הסהרה.

במזרח האזור נפגשים נחלי הטודרה ,(Todra) והזיז  ,(Ziz)היורדים מהאטלס וזורמים דרומה לתוך הסהרה. בין הנהרות האלה, הזורמים לסהרה, מפריד ג'בל סהרו  ,((Djabel Sarhro שהוא למעשה המשכו של ג'בל סירווה, שהוזכר לעיל.

מרוקו מצטיינת בשפע של מים, יחסית לשכנותיה. בהרי האטלס נאגרות כמויות מים עצומות, אך ניצול מושכל שלהם החל רק מתקופת הכיבוש הצרפתי. הנהרות הגדולים הם נהר המלוּיה, שמקורו באטלס התיכון ונשפך לים התיכון, ונהרות אום אלרביע, סבו, תֶנסיפת וסוּס, הנשפכים לאוקיינוס האטלנטי ובדרכם חורצים גיאיות רחבים ממזרח למערב, המוסיפים לביתורה הגיאוגרפי של הארץ.

נאות המדבר, לאורך העמקים מצפון לדרום, שימשו באופן טבעי, כנתיב הסחר בין טימבוקטו  – (Timbuctoo)  – מרכז הזהב והשנהב של אפריקה השחורה – לבין מרוקו.

ראו באתר זה: טימבוקטו.

לאורכן התפתחו המבצרים הכפריים – קסור (מלשון קסאר – ארמון) . על החקלאים הברברים הגנו קבוצות של שחורים – כנראה תושביו המקוריים של האזור בטרם הגיעו הברברים.

האופי הלוחם של תושבי נאות הדרום, ניכר לאורך כל ההיסטוריה. במאה ה-16 נוסדה השושלת הסעידית, כהתארגנות כלל שבטית ל"ג'יהאד" (מלחמת מצווה), בהנהגת שייך מאזור הדרע, כנגד הנוכחות הפורטוגזית שבחוף. ב- 1631 עלתה מתפילאלת (Taflilat) שבדרום, השושלת העלווית ( השלטת עד היום במרוקו), המכונה גם "השושלת הפילאלית".

מנהיגי השושלת ארגנו את תושבי הנאות הדרומיות נגד קבוצות רוכבי גמלים שנהגו לפשוט ולשדוד כפרים. מעניין, שמרבית השושלות באו מהאזורים שמדרום לאטלס, אך הקימו את בירותיהם מצפון לו.

מדרום מרכסי האנטי אטלס, נמצא כבר מדבר סהרה.

ראו באתר זה: מדבר סהרה.

מזרח מרוקו הוא האזור הנמוך בין האטלס התיכון לבין גבול אלג'יר, אזור צחיח ומועט אוכלוסין, אזור מונוטוני של גבעות שולחן, עמקים ושקעים שהם השאריות של עמקים קדומים.

21% משטחה של מרוקו ראוי לעיבוד חקלאי, מתוך זה 20% שטח מיוער, 47% שטחי מרעה ושטחים חקלאיים. 58,012 קמ"ר הם שטחים מושקים.

אקלים:

אקלימה של מרוקו, הוא רב גוני: ים תיכוני בצפון ומדברי בדרום. כך למשל, כמות המשקעים השנתית, בהרי הריף עולה על 800 מ"מ; בעוד שבמישורים האטלנטיים היא מגיעה ל- 500 מ"מ בלבד; כמות ההולכת ופוחתת עם הירידה דרומה, לכיוון הסהרה. בהרי האטלס הגבוה והתיכון קר מאד בחורף ויורד שלג, לאורך המישורים האטלנטיים קריר אפילו בקיץ, בשל השפעת הרוחות המערביות המצטננות בעוברן מעל הזרם הקנארי הקר ומגיעות לחוף. הטמפרטורות במפנים הדרומיים של הרי האטלס ובסהרה, גבוהות מאד.