הגיאוגרפיה של טנזניה

 

 

כתב: גילי חסקין

ראו גם, באתר זה: ההיסטוריה של טנזניה, תולדות האדם בעמק אולדובי.

האריות, הפילים.

 

 

צילום: גילי חסקין

 

טנזניה היא מדינה אפריקאית השוכנת במזרח אפריקה על גדות האוקיינוס ההודי. בין קווי רוחב דרומי °1 ל- °12. שטחה 943,000 קמ"ר (שטח הקרקע: 885,800 קמ"ר ושטח המים   61,500 קמ"ר). טנזניה גדולה מבריטניה כמעט פי ארבע. זו הארץ הגדולה ביותר במזרח אפריקה. טנזניה  גובלת בקניה ובאוגנדה מצפון, ברואנדה, בורונדי וקונגו ממערב, בזמביה, מלוואי ומוזמביק מדרום. אורך גבולותיה היבשתיים 3861 ק"מ. אורך קוו החוף שלה, באוקיינוס ההודי הוא 1424 ק"מ. מלבד השטח ביבשת, המדינה כוללת גם מספר איים סמוך לחוף המזרחי של אפריקה, ביניהם איי זָנזיבָּר, מאפיה (Mafia) ופמבה (Pemba).

 

 

נהוג לחלק את טנזניה לארבעה חלקים ראשיים:

א.       מישור החוף: רוחבו 15-30 ק"מ. רק באזור השפך של נהר רופיג'י (Rufiji) הוא מתרחב עד כדי 50 ק"מ. רובו של המישור מכוסה ביערות ובשיחים טרופיים. חלקו הארי של היער בורא לטובת החקלאות ובשטח מעבדים דקלי קוקוס, אגבת סיסאל ואגוזי קשיו. החוף  כמעט ואיננו מפורץ. הוא אינו מתאים לספנות בגלל ריבוי השרטונות ושוניות האלמוגים.

ב.       רמת טנגנייקה: תופסת את מרבית שטחה של טנזניה. היא חלק מהרמה הגדולה של אפריקה התיכונה והדרומית. המעבר מהמישור אל הרמה הוא פתאומי, דרך מתלול גדול. הרמה מתרוממת בשתי מדרגות גובהה במזרח ובדרום מתנשא ל-300-500 מ' מעל פני הים ואילו במרכז, במערב ובצפון, גובהה בין 600 ל-1500 מ'. הרמה מישורית, בנויה מסלעים קריסטליניים – בעיקר גרניט ומטמורפיים (מותמרים), שעליהם מופיעות במערב שכבות עבות של סלעי משקע פרה קמבריים בעיקר אבן חול וקונגלומרט. האזור החקלאי העיקרי נמצא סמוך ליימת ויקטוריה. שם מגדלים כותנה, אגוזי אדמה ("בוטנים") וקיקיון. שטחים גדולים הם כרי מרעה.

ג.        השבר המזרח אפריקאי (Great Rift Valley). נכנס לטנזניה בשתי זרועות: הסעיף המערבי עמוק מאד ובו ימת טנגנייקה, השנייה בעומקה בעולם [בין אגמי השבר: אגמי בירננגו, בוגוריה ונאקורו שבקניה] זו היימה השנייה בגודלה באפריקה. אורכה 660 ק"מ, רחבה 77-22 ק"מ ושטחה 31000 קמ"ר. [פינתה הצפונית מחולקת בין בורונדי במזרח וקונגו במערב. מכאן ואילך חוצה את שטחה גבול המחלק אותה בין טנזניה במזרח וזמביה במערב} היימה יושבת החלק העמוק ביותר של הבקע, בתחומי אפריקה. שיא עומקה הוא 1435 מ'. השנייה בעומקה בעולם, אחרי ימת בייקל שבסיביר[1]. פני הימה נמצאים בגובה של 773 מ' מעל פני הים. הימה מוקפת הרים מכול עבריה והם מתנשאים בתלילות רבה מעל חופיה. רצועת החוף צרה מאד. הימה מתנקזת לאגן הקונגו. בחלקו המזרחי של הסעיף המערבי נמצא אגן אטום ובו ימת רוקאווה (Rukkwa). הסעיף המזרחי של הבקע, נמוך אך מעט מפני הרמה, מבתר את טנזניה במרכזה ולו כמה שלוחות בצפון הארץ. חלק גדול ממנו כולל אגנים אטומים ובהם היימות (Natron), מניארה (Maniara) ו- איאסי (Eyasi).

 

 

 

ימת ויקטוריה, או ויקטוריה ו-ניאנזה (V. Nyaneza) שבפינה הצפונית – מערבית של טנזניה, היא הגדולה בסדרת היימות הגדולות של אפריקה: אורכה מצפון לדרום כ-400 ק"מ ורוחבה ממזרח למערב כ-320 ק"מ. שטחה 68,870 קמ"ר, ועל כן היא היימה הטרופית הגדולה בעולם ויימת המים המתוקים השנייה בגודלה בעולם (רק ימת סופריור שבצפון אמריקה, גדולה ממנה). היא נמצאת על רמה בחלקו המערבי של השבר הסורי אפריקאי וקוו המשווה חוצה אותה סמוך לחופה הצפוני. מפלס פני המים שלה 1,134 מטר מעל פני הים. עמקה המקסימלי 81 מ'. בעבר עמד על 120 מ'. עומקה רדוד יחסית והיא מכיל ה 2,760 ק"מ מעוקב של מים, דבר מציב אותה כיימת המים המתוקים השביעית בתכולתה בעולם. כאן מקורו של הפלג הארוך ביותר של נהר הנילוס, הנילוס הלבן[2]. לחופיה של ימת ויקטוריה שוכנות  טנזניה, אוגנדה וקניה. במאה ה-20 ירד מפלס המים באגם מעומק של 120 מטרים ל 40 מטרים בלבד. באגם ויקטוריה יש יותר מ-3,000 איים, רובם לא מאוכלסים. בין איים אלה ניתן למנות את איי סאסא באוגנדה, קבוצת איים גדולה בצפון-מערב האגם שהופכים בשנים האחרונות למוקד תיירותי.

 

 

ימת ויקטוריה ממלאת תפקיד משמעותי בקיום התושבים המתגוררים סביב חופיו, אזור שצפיפות האוכלוסייה בו היא מהגבוהות בעולם, ועם זאת המערכת האקולוגית שלה פגועה. בשנות ה-50 של המאה ה-20 הובא לאגם הדג נסיכת הנילוס (Lates niloticus), בניסיון לשפר את תנובת הדיג באגם. אך הסתבר שדג טורף זה פגע פגיעה חמורה במערכת האקולוגית של האגם, בהיותו אחראי להכחדתם של מאות צורות חיים אנדמיות לאגם. עקב דיג היתר של נסיכת הנילוס הצטמצמה האוכלוסייה באגם וכיום גדלות שוב אוכלוסיות הדגים האנדמיים. בעיה אקולוגית נוספת באגם הייתה התרבות הצמח "יקינטון המים" (Eichhornia crassipes), שהובא מאמריקה הדרומית. יקינטון המים יצר מרבדים צפופים של צמחייה, שהיקשו על תחבורה, דיג, ייצור חשמל הידרואלקטרי וצריכת מים לשתייה. ב-1995 90% מקו החוף של אוגנדה היה מכוסה בצמח. פתרונות מכניים וכימיים של הבעיה נראו לא סבירים והבעיה נפתרה לבסוף בעקבות החדרת החיפושית "חדקונית יקינתון המים המנומרת" (Neochetina eichhorniae) למים, שהביאה לתוצאות טובות מאוד.

מאז תחילת המאה ה-20 מעבורות אגם ויקטוריה היוו מקור תחבורה ותנועה בין אוגנדה, טנזניה וקניה. הנמלים העיקריים לחופי האגם הם: קיסומו בקניה, מוסומה, מואנזה ובוקובה בטנזניה, אנטבה, פורט בל וג'ינג'ה באוגנדה.

האזכור הראשון לקיומו של יימת ויקטוריה מגיע מסוחרים ערבים שתרו באפריקה אחר זהב, שנהב, עבדים וסחורות יקרות אחרות. במפה משנות ה-60 של המאה ה-12 הידועה בשם מפת אל-אדריסי, מצוין בבירור "אגם ויקטוריה"[3]. היימה נצפתה לראשונה על ידי אירופאים ב-1858 כשהחוקר הבריטי ג'ון האנינג ספיק, הגיע לחופה הדרומי כשהיה במסע משותף עם ריצ'רד פרנסיס ברטון, בחיפוש אחר מקורו של הנילוס, מסיבות אסטרטגיות למען החברה הבריטית הקולוניאלית[4]. ספייק האמין כי מצא את מקורו של הנילוס והחליט לקרוא לאגם על שמה של מלכת בריטניה באותה תקופה, ויקטוריה[5].

החוקר והמיסיונר הבריטי הנודע דייוויד ליווינגסטון כשל בניסיונו לאמת את גילויו של ספיק מאחר שסטה מערבה והגיע למערכת נהר קונגו. בסופו של דבר, היה זה החוקר האמריקאי הנרי מורטון סטנלי שאישר את גילויו של ספיק לאחר ששט סביב האגם ודיווח על מפלי ריפון שבקצהו הצפוני.

ראו גם, באתר זה: הנילוס

 

ד. אזור ההר: תופס רק כ-5% משטח המדינה. גובהו של מרבית השטח ההררי בגובה של 1500-2000 מ'. הרכסים העיקריים משתרעים במקביל לשני סעיפי הבקע הסורי-אפריקאי, או על שלוחותיהם. בחלקם הם הרים שנוצרו מהעתק גיאולוגי ובחלקם הרי געש כבויים ופעילים. רק פסגות מעטות מתנשאות מעל לרום של 2500 מ'. הגבוה שבהם הוא הקילימנג'רו.

קילימנג'רו –  (בסווהילית "Kilima Njaro" = הר בוהק), הוא גוש הררי בצפון טנזניה, על גבול קניה. הגוש משתרע לאורך 75 ק"מ, מצפון מערב לדרום מזרח, ולרוחב של 50 ק"מ. זהו הר געש לא פעיל, אך עדיין פולט קיטור וגפרית.

 להר הגבוה באפריקה, שתי פסגות: קיבּוֹ – 5,895 מ' ומוֶונזי שגובהה 5,273 מ'. בדרומו לוע שקוטרו כ-2000 מ' ועמקו 300 מ' ובתוכו  חרוט משנה הבנוי אפר געשי. הקילימנג'רו הוא הגדול במערכת של 20 הרי געש, בקצה הדרומי של מזרח אפריקה. ההר מתנשא לבדו, באמצע הסוונה האפריקנית, ללא רכס הרים או פסגות אחרות תומכות מסביב. ההר נוצר בעידן השלישון על ידי פעילות געשית נרחבת שלוותה את התהוות הבקע המזרח אפריקאי. הקילימנג'רו נמצא באזור של אקלים משווני (°3 מדרום לקוו המשווה). המפנה הצפוני של ההר נמצא בצל הגשם ומקבל משקעים בכמות המגיעה עד 1500 מ"מ בשנה ואילו מפנהו הדרומי, מקבל כמות משקעים שנתית של 3000 מ"מ. בשל גובהו הרב משתנים תנאי האקלים על פי קווי הגובה, ואיתם משתנים גם סוגי בעלי החיים והצומח על ההר.

 

צילום: אייל ברטוב

 

למרגלות ההר גדלה צמחייה עשבונית של סוואנה. במורדות הנמוכים של ההר (1200-1800 מ') נמצאים  בעיקר שטחי חקלאות מעובדים: מטעי בננות, קפה ושאר גידולים. האזור שבין הגבהים 1,800 – 2,800 מ' הוא רצועה של יער משווני, בה יורדים משקעים רבים  מורדות אלו שוקקים בעלי חיים: בנוסף לחיות הסוונה האפריקניות כגון נמרים, פילים, ג'ירפות ותאו, יש מינים שונים של חזירי בר, קופים, סנאים, קיפודים ועופות. היער הוא גם ביתם של מספר מיני אנטילופות, החיות לבדן או בעדרים קטנים.

 בין 2,800 – 4,000 מ' שורר אקלים אלפיני. כמות המשקעים הממוצעת עומד על כ-1,000 מ"מ גשם בשנה. כאן גדלים רק שיחים קטנים ועשבים. באזורים גבוהים יותר (4,000 – 5,000 מ') עומדת כמות המשקעים הממוצעת על כ-250 מ"מ בשנה בלבד. בגבהים אלה הימים חמים, השמש החזקה קופחת וקרינתה מסוכנת לשוהים באזור. בלילה צונחות הטמפרטורות הרבה מתחת לאפס. מעל גובה של 5,000 מ' הופכים התנאים בלילה להיות ארקטיים של ממש. ביום לעומת זאת, עלול לשרור חם עז. מים זורמים אין, אך ניתן למצוא מספר סוגי חזזיות, שקצב גידולן איטי במיוחד – כמ"מ לשנה. בשני העשורים האחרונים הפשירה כשליש מכמות הקרח על פסגתו של ההר. מדענים טוענים כי אם ימשיך כדור הארץ להתחמם בקצב הנוכחי, קיימת אפשרות סבירה כי יעלם הקרח לחלוטין מפסגת הקילימנג'רו עד השנים 2015 – 2020. ההר ששיאו נכבש לראשונה ב-1889 הוא יעד פופולרי לטיפוס (האורך בין 3 – 6 ימים לפסגת קיבו), ומהווה אתר תיירותי בעל חשיבות כלכלית עבור ממשלת טנזניה.

הר נוסף הוא מרו (Meru), הר געש המתנשא לגובה של 4560 מ'. אלו האזורים הפוריים ביותר בטנזניה ומגדלים בהם קפה ותה.

 

רוב שטחה של טנזניה מתנקז לעבר האוקיינוס ההודי דרך מספר רב של נהרות. הגדולים שבהם הינם רופיג'י ורוומבה (Ruwumba). חלקה המזרחי של המדינה מתנקז דרך ימת ויקטוריה ונהר טונגו. אזור מצומצם יחסית, בצפון מזרח המדינה, מתנקז ליימת ויקטוריה שמימיה נשפכים אל הנילוס ודרכו לים התיכון. באגמים האטומים שברמה, כמו בסעיפי הבקע, התהוו ביצות.

 

טנזניה עשירה במשאבים טבעיים ביניהם: כוח הידרואלקטרי, בדיל, פוספט, ברזל, פחם, יהלומים, אבנים טובות: ביניהן הטנזניט – אבן חן נדירה מאוד הנכרית רק באזור קטן ליד העיר ארושה, זהב, גז טבעי, ניקל.

 

 

צילום: עוזי פז

 

 

האקלים בטנזניה משתנה מאזור לאזור, במקומות מסוימים כמו החוף קיים מזג אוויר טרופי ובאזורים אחרים כמו בהרים שורר מזג אוויר מתון יותר. לאורך חופה של טנזניה האקלים הוא טרופי, ואילו ברמה הוא מתון.

אקלים טנזניה לפי אזורים:

 

א.       במישור החוף, האקלים חם ולח כל השנה. כמות המשקעים עולה ככל שעולים צפונה. בדרום יורדים 1000-600 מ"מ בשנה ואילו בצפון 1600-1300. הבדלי הטמפרטורה בין היום ללילה ובין החודש החם  ביותר (ינואר) לקר ביותר (אוגוסט) הם קטנים.

ב.       ברמה כמות הגשמים קטנה בייחס לזו היורדת בחוף, עם תנודות משנה לשנה.  כמות המשקעים השנתית היא 1000-600, למעט אזור נרחב במרכז, שם הכמות קטנה בהרבה (600-400) וקיימת שם עונת יובש. לחלק גדול מהרמה יש אופי של סוואנה יבשה.

ג.        בשטחים ההרריים האקלים ממוזג. אלו האזורים הגשומים ביותר בטנזניה  (2000-1000 מ"מ בשנה)

 

 

צילום: אייל ברטוב

 

מספר התושבים: 41,892,895. שיעור הגידול: 2.03% בשנה. זוהי מדינה צעירה. 43% מתושביה הם מתחת לגיל 14. 54.1% הם בגיל 15-65 ורק 2.9% הם מעל גיל 65. תוחלת החיים: 52.49. 69% יודעי קרוא וכתוב.

חלוקת האוכלוסייה במדינה איננה שיוונית באופן קיצוני. צפיפות האוכלוסייה הממוצעת היא 44 נפשות לקמ"ר, אך זהו נתון חר משמעות. הצפיפות נעה בין אדם אחד לקמ"ר באזור המדברי, לבין 51 אנשים לקמ"ר באזור המושקה ועד ל- 134 אנשים לקמ"ר בזנזיבר. על פי רוב, הצפיפות היא תוצאה של כמות המים הזמינה. ככל שיש יותר מים האוכלוסייה גדולה יותר. האזורים המיושבים ביותר הם סביבות חופי ימת ויקטוריה, חופי המזרחיים של ימת טנגניקה והחוף הצפוני של ימת ניאסה (Nyasa), השטחים הרמים בצפון ואזור החוף במזרח.

 

 

צילום: אייל ברטוב

 

בטנזניה גופא, 80% מהתושבים חיים באזורים כפריים, בזנזיבר לעומת זאת, יותר מ 80% מהאוכלוסייה יושבים בערים.

דאר א-סלאם היא העיר הגדולה ביותר. דודומה (Dodoma) הנמצאת במרכז טנזניה, נבחרה כעיר הבירה החדשה, על אף שבפועל רבים מגופי השלטון נשארו בדאר א-סלאם. הערים הגדולות בטנזניה פרט לדאר א-סלאם ודודומה הן ארושה, אירינגה, קיגומה, מורוגורו, מבייה, מושי, טבורה וטנגה. בשנת 1996 נבחרה העיר דודומה כבירתה הרשמית של טנזניה במקום דאר א-סלאם, אם כי רבים ממשרדי הממשלה נותרו בדאר א-סלאם.

 

צילום: אייל ברטוב

 

מבחינת ההתפלגות האתנית של התושבים, בחלקה היבשתי של טנזניה 99% מהאוכלוסייה הם אפריקנים, ו-1% הם אירופאים, אסיאתים וערבים.

מבחינה אתנית מורכבת המדינה משלוש היסודות:

בכפרים ובערים שבאזור החוף, ובעיקר בזנזיבר הרכב האוכלוסייה שונה ומורכב בעיקר מערבים, אפריקנים מקומיים, ובני תערובת של המקומיים והערבים. רצח העם ברואנדה והמלחמה בבורונדי ובקונגו הביאו לטנזניה מאות אלפי פליטים שעל הממשלה להתמודד עמם; אחוז גבוה מאוכלוסיית טנזניה חולה באיידס.

מבחינה דתית, ביבשת 30% מהאוכלוסייה הם נוצרים, 35% הם מוסלמים, ו-35% מאמינים בדתות מקומיות. ואילו בזנזיבר יותר מ-99% מהאוכלוסייה הם מוסלמים.

 

צילום: אייל ברטוב

 

נשיא טנזניה וחברי האספה הלאומית (פרלמנט חד-ביתי בן 295 חברים) נבחרים בו זמנית על ידי רוב עממי ישיר לתקופת כהונה בת חמש שנים. הנשיא, העומד בראש הרשות המבצעת, ממנה ראש ממשלה המשמש כמנהיג הממשלה באספה הלאומית. הנשיא בוחר את חברי הקבינט מבין חברי האספה הלאומית. החוקה הטנזנית אף מסמיכה אותו לבחור בעשרה שרים שאינם חברי הפרלמנט.

היחסים אוטונומיים למחצה המקיימת ממשלת טנזניה עם זנזיבר מהווים מערכת שלטונית ייחודית למדי. בית הנבחרים הזנזיברי, המונה 76 נציגים, עוסק בעניינים הרלוונטיים לאי בלבד. החוקה משריינת חמישה מושבים באספה הלאומית לחברי בית הנבחרים הזנזיברי. להלכה, בית הנבחרים של זנזיבר רשאי לחוקק חוקים עבור זנזיבר מבלי להזדקק לאישורה של ממשלת האיחוד, כל עוד אין הדבר מתנגש עם עניינים הנוגעים לטנזניה כולה.

הרשות השופטת בטנזניה כוללת חמש ערכאות ומשלבת את מערכות החוק השבטי, המוסלמי והבריטי. השופטים ממונים על ידי שר המשפטים, מלבד אלה המכהנים בבית הדין לערעורים ובבית המשפט העליון, הממונים על ידי הנשיא. מערכת המשפט בזנזיבר מקבילה לזו הקיימת באיחוד, ועל פסקי הדין של בתי הדין הזנזיבריים (מלבד אלה הדנים בסוגיות חוקתיות ובדין האסלאמי) ניתן לערער בבית הדין לערעורים של האיחוד.

טנזניה מחולקת לעשרים-ושישה אזורים אדמיניסטרטיביים: 21 בטנגניקה, 3 בזנזיבר ו-2

בפמבה. 99 מועצות מחוזיות הוקמו לצורך הגדלת סמכות השלטון המקומי. כיום ישנן 114 מועצות הפועלות ב-99 מחוזות, מתוכם 22 עירוניים ו-92 כפריים.

צילום: אייל ברטוב

 

טנזניה הינה אחת הארצות העניות בעולם. בסוף שנות ה-80 היתה ענייה יותר מאשר בראשיתן, כי גידול התוצר שלה (2.2% לשנה) לא הדביק את גידול האוכלוסייה.

לעומת זאת, התמ"ג (תוצר מקומי גולמי) עלה בשנים 2000-2008 בשיעור של 7% בשנה הודות לכריית הזהב ולתיירות. ב-2009-2010 – גידול של 6% בשנה (מקום 32 בעולם)[7]. התמ"ג ב-2010 עמד על 62.6 מיליארד דולרים (בישראל 217 מיליארד), מקום 84 בעולם (בישראל: מקום 51). התמ"ג לנפש 1500$ (בישראל 29,500). מקום 203 בעולם (ישראל: 47). 36% נמצאים מתחת לקו העוני[8]. בשלב זה אין נתונים על שיעור האבטלה: (ישראל: 6.4%).

הכלכלה מבוססת בעיקר על חקלאות, שעליה מבוסס חצי מהתל"ג, מספקת 85% מהיצוא ומעסיקה כ-80% מכוח העבודה. אולם תנאי הטופוגרפיה והאקלים מגבילים את שטח האדמה הניתנת לעיבוד ל 4% משטח המדינה. התעשייה כוללת כמעט אך ורק עיבוד של מוצרי חקלאות (סוכר, בירה, סיגריות, אריגי פשתן) ומעט מוצרים אחרים.

לנתונים נוספים: אתר האינטרנט של ה-CIA

הבנק העולמי ותורמים נוספים מספקים משאבים לשיקום התשתית הכלכלית המדורדרת של טנזניה. למרות שיש בה כמות נכבדה של משאבים טבעיים כגון, מרבצי זהב ופארקים לאומיים יפיפיים, הם אינם מפותחים ולכן אינם נמצאים בשימוש ועקב כך מספקים הכנסות מועטות. הגידול בין השנים 1991 לבין 1999 נראתה עליה בייצוא התעשייתי וגידול משמעותי בתפוקה ממינרלים, ובראשם זהב. כמו כן, חיפוש אחר גז טבעי באזור דלתת רופיג'י נראה מבטיח.

רפורמה במערכת הבנקאית בתחילת המאה ה-21, עזרה להגדיל את הצמיחה בסקטור הפרטי ובהשקעות, אולם הקידום הכלכלי תלוי גם בריסון השחיתות.