גילי חסקיןיום רביעי 09 מאי 2012
הבדואים – פרידה מחלום
גילי חסקין
אני מניח שרובכם ראיתם את תחקיר עובדה אודות הבדואים בסיני, המתעמרים בפליטים מאתיופיה, מכים אותם מכות רצח, אונסים באכזריות את הנשים שבהם, סוחטים מקרוביהם העניים עשרות אלפי שקלים, או מוכרים את אבריהם.
לפני כשבועיים, התפרסמה ב"הארץ" כתבה על האדונים החדשים, הפרועים, הרצחניים של סיני
זוכרים איך אהבנו פעם לאהוב את הבדואים?
בימים היפים של טיולי סיני, היינו שומעים בצמא את הסיפורים על הבדווי, איש המדבר הגאה, שבעינו הנוגות משתקפת עצבותו של המדבר כולו. נערים היינו ולבנו יצא אל החיים באוהלי קידר, אל רוכבי הגמלים. מדריכינו כישפו אותנו בסיפורים ואחר כך גם אנו, כמדריכים צעירים, היטבנו בצ'יזבאטים למטיילינו וציירנו אותם בדמות הפרא האציל.
לימים, כאשר החזרנו את חצי האי סיני לבעליו, לבנו יצא אל מה שכינינו "אחינו הבדואים". להבדיל מהמצרים המרושעים, כביכול. חילקנו את סיני בחלוקה דיכוטומית, שטחית מאין כמוה, של המצרים מחד והבדווים מאידך. אני זוכר את דמותה הכמעט מיתולוגית של "מאיה המשוגעת", כפי שכונתה בחיבה אחת המדריכות המנוסות של סיני, שהיתה מדלגת על הבולדרים שבהר הגבוה, כשרק כפכפי אילת לרגליה, מייחצנת את הבדואים בדבקות ובלהט ומכשירה אפילו מנהגים מזעזעים כמילת נשים.
צילום: ארז הרשטדט. אקו – טיולי מדבר
דימינו כי בינינו לבין הבדואים נכרתה ברית עולם. בטיולינו לסיני, לאחר שנחתם הסכם השלום עם מצרים, היינו מבריחים מעילים ישנים עבור ידינו משכבר הימים, שיחד שתינו תה עם חבק סביב המדורות העשנות בהר הגבוה של סיני.
לימים, כאשר מגזין 'מסע אחר' פרסם כתבה על הפרגים לייצור אופיום הגדלים בג'בל סירבל, זעמו רבים מהחבר'ה הטובים על המערכת והפציצו אותה במכתבים נזעמים כמו "שברתם את קשר השתיקה". אמנם, מדובר בסמים מסוכנים, אבל איך תעזו לפגוע בפרנסתם של אחינו? מה שלא היה נסבל בתל אביב, התקבל בשבילי סיני בקריצת עין. הפרסומים המבחילם על הסחר בנשים, על מקרי האונס הסדרתיים של אותן נערות אומללות לא מנעו מנערות יפות ומבולבלות, שמעולם אל היו מתקרבות לערבי חלילה, לנוסע לסיני אל אהוביהם הבדואים. שהרי "בדואי" (עראב בערבית), נשמע הרבה יותר יפה מ"ערבי". וודאי שיותר רומנטי.
חלפו שנים ואנו רואים את ידידינו, אלו שהמצאנו בהבל פינו, כאילו מעולם לא פעלו מתוך איזה אינטרס, מוכרים אותנו וגם את נשמתם, בעד בצע כסף.
כול פיגוע בסיני נעשה בשיתוף פעולה עם הבדואים. אין אפשרות אחרת. כול מחבל שהרים השמיימה נופשים תמימים, עשה זאת בסיוע בדווי. לא רק. גם סחר בסמים, הברחות נשים וכעת, סחר בעבדים מאריתריאה, מוסלמים כמותם. אלו אנשים ללא אלוהים. תאמרו וודאי שכול הכללה היא אומללה. אבל כזו היתה ההכללה שציירה אתה בדואים כבניו המקסימים של המדבר . ובכלל, כשרוצים לתאר תופעה, נדרשים להכללה. כמה עצוב.
המציאות העגומה, שלקח לנו מספר שנים כדי להכיר ומספר גדול הרבה יותר כדי לעכל, מלמדת לא רק על הבדואים, אלא בעיקר עלינו. על הרצון שלנו לראות את העולם האחר כרומנטי, כרחום, כחסוד ואם איננו כזה, נמציא אותה ברוחנו ובהבל פינו. כך הפכו שמאלנים שוחרי טוב את המהפכה המצרית לחגיגה דמוקרטית ודיברו על מצרים החדשה, כאילו לא היתה שמה שנאת ישראל ולא איסלם קיצוני, ולא היו הטרדות של עיתונאיות ולא היתה שם מזימה צבאית להפקיר את מוברך. אבל מדוע להלין עליהם, כלום המטיילים ולא רק הישראלים לא הפכו את הודו ליעד רוחני, כאילו אינה אחד המקומות המרושעים, האלימים והחומריים עלי אדמות. כאילו ההודים עצמם, לא התייחסו בלגלוג ובסלחנות לרומנטיקה המערבית הזאת. לא רק הודו, גם ברזיל הוצגה בעשרות תכניות רדיו ובאין ספור מאמרים כגן עדן אלי אדמות, כאילו לא מרובים בה השקר השוחד והשלמונים. מטיילים נלהבים, מדריכי טיולים, הכבירו מילים על הקסם, על השמחה, על השפה הקטיפתית הבלתי מובנת, כאילו אין שם פערים חברתיים בלתי נסבלים, כאילו הפשע אינו מאיים על איכות חייו של האדם הפשוט, וודאי שהאדם המבוסס.
הגיעה העת להתפקח מהחלום הזה ואולי גם מחלומות נוספים.
צילום: ארז הרשטדט
לא צריך לעבור מקיצוניות אחת לקיצוניות השנייה. בדיוק כמו שלא היה נכון לצייר את הבדואים בתור הפרא האציל ונסיך המדבר, לא צריך להגזים עכשיו לקיצוניות השנייה. האמת היא אי שם באמצע, לפעמים קצת יותר נוטה לקוטב האחד ולפעמים לשני. התיאור השחור-משחור שלך עכשיו הוא תמונת הראי של התמונה הוורודה והרומנטית הקודמת. יש ביניהם הרבה חלאות, כמו בכל חברה, ובגלל מיעוט הדרכים להתפרנס ובגלל שאין שם דין ודיין והמרחק מנהשלטון הצרכזי גדול – גם הכאוס גדול, וכשיש כאוס יש מי שמנצל אותו. חלקם היו באמת ידידנו, חלקם מעולם לא היו ידידינו, והם לא מקשה אחת. לא מדובר על הכללות אלא על תמונת מציאות יותר מורכבת. כמו בכל חברה, יש קבוצות שונות שמתחרות על דומיננטיות, ולא לכל הקבוצות אותן שיטות ואותם אינטרסים ואותן שאיפות.
היה גם חלום מאוד יפה על הישראלים שרוצים שלום, מתחשבים בשכניהם, אוהבים את הארץ, שומרים על הטבע ודואגים לרעב ולחלש… איפה אנחנו ואיפה זה? בלי להוריד מדבריך- יחס גורר יחס.
כתבה שמסתכלת למציאות בעיניים!