האריה

כתב: גילי חסקין

קובץ זה עשוי לשמש כחומר עזר לטיול בקניה, בטנזניה, בדרום אפריקה, בבוטסואנה ובהודו.

תודתי למנחם גורן, אבי שפיר ואלי חוטר על תרומתם בהסבריהם. 

טקסונומיה

המין: אריה (שם מדעי: Panthera leo). הסוג: פנתר. משפחת החתוליים. הוא השני בגודלו במשפחה זו, אחרי הטיגריס.  בעבר חיו אריות גם בישראל[1], במזרח הקרוב ואפילו באירופה.

 בתרבות האנושית נחשב האריה סמל לגבורה וכוח, ולכן הוצמד לו הכינוי "מלך החיות".

החתוליים הם הטורפים היבשתיים המשוכללים ביותר וכל מזונם הוא בשר בלבד. הם מותאמים לציד בצורה עילאית וטובה יותר מכל טורף יבשתי אחר. משפחת החתוליים נמנית עם אחת עשרה המשפחות המרכיבות את סדרת הטורפים (Carnivore).

 ראו באתר זה: משפחת החתוליים

תיאור

משקלו של האריה הזכר בין 150 ל-250 ק"ג. אורך גופו כשניים וחצי מטר וגובה כתפיו מטר ועשרים לערך. ממדי גופה של הנקבה (לביאה) קטנים יותר: בין 184-120 ק"ג, אורך גופה כ-175 ס"מ וגובהה כ-107 ס"מ.

לאריה כתפיים חזקות, ארבע רגליים שריריות מצוידות בטפרים חדים ומלתעות חזקות למדי. ראשו גדול ורחב וזנבו ארוך ובקצהו ציצית שיער. באצבעות הרגליים כריות שאליהן מוכנסים הטפרים כשהאריה או הלביאה במנוחה ונשלפים בשעה שהם אורבים לטרף. כמו אצל החתוליים האחרים, עיניהם גדולות יחסית וראייתם בחשכה טובה. גם חוש השמיעה והריח שלהם מצוינים ושפמיהם הארוכים[2]  משמשים כחוש מישוש באזורים סבוכים וצפופים. האריה נוהג לקרר את עצמו על ידי הלחתה. הוא מעביר כמות גדולה של אוויר על פני חלל האף והפה, לצורך צינון על ידי אידוי מים.

עוצמת נשיכתו של האריה מוערכת בכ-400 ק"ג כוח (לשם השוואה: נשיכת אדם מסוגלת להגיע ל-40 ק"ג כוח וזו של תנין אמריקני ל-1,000 ק"ג כוח). האריה הנו חיה טורפת ומבנה גופו מותאם לציד ושיסוע מהיר של החיות שאותן הוא טורף. לאריות, כמו לחתולים גדולים נוספים, יש בליטות קשות על הלשון המשמשות כמברשת גסה לגירוד הבשר מעצמות הטרף. הבליטות הללו מקלות עליהן גם את השתייה, כי מים ממלאים את החללים שבין הבליטות וכך מוכנסים לפה.

כמו במקרה של סוסים וג'ירפות, משמש הזנב, גם כאמצעי להבריח חרקים עוקצניים.

לאריות צבע חום צהוב, המתמזג היטב עם המישורים הסלעיים החומים ועם צבע האדמה היבשה. בשלב מוקדם יותר של האבולוציה היו האריות מנומרים, כפי שנראה בצבעיהם של הגורים (כלל הקל)[3]. הזכר שונה מן הנקבה במראהו, בהיותו בעל רעמה המכסה את עורפו וכן חלק מגופו הקדמי.

הרעמה מגינה על הצוואר. גודל הרעמה היא עדות לגיל האריה. אריה זכר שתפקיד השמירה מוטל עליו רוצה שייראו אותו ושיש בעל בית בטריטוריה. האריה נוהג לזקוף את רעמתו כדי להרשים את בני מינו. כשמישהו קורא עליו תיגר הוא בוחן את הרעמה של המנהיג.

שאגתו של האריה מגיעה למרחקים בעצמתה. השאגה נועדה, בין הייתר, לסימון טריטוריה. האריה שואג בדרך כלל במצב של רביצה. הלביאה אינה שואגת.

תוחלת חייו של הזכר עומדת על 10- 12 שנה. הנקבה מאריכה ימים מעט יותר, ועשויה להגיע לגיל 16 שנה. בשבי עשוי האריה להגיע גם לגיל 25 שנה.

האריה האסייתי קטן מעט מן האריה האפריקאי ואחד מסימני ההיכר שלו הוא רעמתו הקצרה, המותירה את אוזניו גלויות, בעוד אוזניו של האריה האפריקאי מוסתרות על ידי רעמתו. אריות אסייתיים נוהגים לשחות במים בעת שהם חוצים מכשולי מים, ואילו אריות אפריקה נרתעים מן המפגש עם המים, אם כי באופן מולד, כולם מסוגלים לשחות. ייתכן שישנם הבדלים נוספים אולם ההשוואה קשה משום האוכלוסייה הדלילה בהודו לעומת הזמינות הרבה של הפרטים באפריקה.

תפוצה

האריה  נפוץ בעיקר באזורים סלעיים, חורשים ובסוואנות. כיום נמצא האריה בטבע בשני אזורים בלבד: באפריקה, מדרום לסהרה ובהודו. לפני כ-300000  שנה, הופיע מין נוסף באירופה, שנקרא כיום "אריה מערות" (שם מדעי: Panthera leo spelaea) הוא ידוע ממאובנים ומדוגמאות רבים בהם הוא מצוי באמנות פרהיסטורית. נכחד לפני 10000 שנה.

עשרות אלפי פרטים נמצאים באפריקה, מדרום למדבר סהרה, בעיקר בקניה, טנזניה ובוטסואנה וכ-500 פרטים נוספים של תת מין –  אריה אסייתי (שם מדעי Panthera leo persica  ), הקרוי גם אריה הודי,  נמצאים בשמורת טבע רחבת ידיים, בצפון-מערב הודו.  אריה אסייתי הוא תת-מין של אריה. כיום תת-מין זה מצוי רק בפארק הלאומי יער גיר במדינת גוג'ראט שבהודו, ועוד כמה פרטים בפארק פאלפור-קונו במדינת מאדהיה פרדש , ברמת הדקאן, במרכז הודו. בעבר תפוצתו הייתה רחבה מאוד, החל מאירופה במערב דרך המזרח התיכון ועד הודו שהייתה הגבול המזרחי של אזור תפוצתו.  שמורת הטבע יער גיר קרובה לאזורים המיושבים בידי האדם, עובדה זו גורמת לעימותים רבים בין האדם לאריה. ארץ ישראל היתה חלק מאזור תפוצת האריה האסייתי ההיסטורי. לגבי מספרם באפריקה יש הערכות, לא מספרים מדויקים. ההערכה לשנת 2012 מדברת על מינימום 30,000 אריות ברחבי אפריקה. הערכות של גורמים אחרים מדברים על 30,000 עד 47,000 פרטים.  באפריקה מצויים האריות באזורים שונים וכמעט שאין שוני התנהגותי או הבדלים במראה בין התת-מינים הידועים, מלבד גוון או אורך הרעמה.

אלפי פרטים נוספים נמצאים בגני חיות וקרקסים ברחבי העולם וכן כחיות מחמד (מסוכנות), בעיקר בארצות הברית.

חקר מאובנים מעלה כי עד לפני כעשרת אלפים שנה נפוץ האריה ברחבי אירופה, צפון ודרום אמריקה, אסיה, ואפריקה. מרובה של אירופה נעלם האריה קודם לתקופה ההיסטורית ומהבלקן בתקופה הרומית. עד סוף המאה הראשונה לספירה הוא חי גם ביוון. כפי שכתב אחד הפילוסופים היוונים: "אין יותר אריות, אך בעבר הם שכנו בחבל מקדוניה ובמקומות אחרים"[4]. האריה האחרון נהרג באלג'יריה ב-1891 ובסביבת קייפטאון ב-1850.

בארץ ישראל היו בעבר אריות (בני התת מין האסייתי) ובתנ"ך הם מוזכרים בין חיות הארץ, בין היתר בסיפורו של שמשון הגיבור המנצח את האריה ואחר כך מוצא כוורת דבש בנבלתו[5]. האריה בארץ ישראל היה נפוץ בנגב, ביהודה, בשומרון ובסביבות החרמון. יש עדות על ציד אריות בגאון הירדן בתקופה הצלבנית. במאה ה-12 נכחדו מרבית האריות מארץ ישראל. במאה ה-13 ניצוד אריה ליד מגידו. בורכרדוס הקדוש מספר בשנת 1283 כי ביערות עמק החולה מסתתרים אריות, דובים וחיות אחרות, והם משמשים יעד לציד מלכותי. העדות האחרונה למציאות של אריות בארץ ישראל היא של האציל ברתולומי מסיליניאק, שעלה לרגל ב-1522 ומציין אריות שחיים בסביבות הכנרת. האריה האסייתי היה מצוי בעיראק עוד בראשית המאה ה-19. ב-1866 עדיין היה שכיח ביער הגדות של הפרת הטורקי, בדומה למקום חיותו בגאון הירדן. האריה נכחד שם לאחר מלחמת העולם הראשונה. מאז ועד לימינו נתונים שטחי המחיה של האריה בצמצום מתמשך, בעיקר בשל השתלטות האדם על אזורים נוספים וציד מתמיד.

צייד

האריות אינם מזיעים ואינם אוהבי חום. פעילים בעיקר בשעות הבוקר המוקדמות הקרירות בשעות הערב, אז נוהגות הלביאות לשחר לטרף. את רוב שעות היום מבלים בני הלהקה בשינה, במיוחד לאחר טרף מוצלח. לאריה ראיית לילה מצוינת. לכן מעדיף לצוד בחשיכה.

האריות ניזונים ממגוון רחב של בעלי חיים. התפריט משתנה בהתאם לתנועת עדרי אוכלי העשב שבתוך נחלתם. האריה מעדיף לצוד פרסתנים גדולים דוגמת הזברה, ראם  והגנו, אך גם בעלי חיים קטנים יותר כגון צבאים ואנטילופות ולעתים ינסה כוחו מול תאו, אך זאת יעשה רק במצוקה, כאשר לא יימצא בסביבה אף טרף זמין להשביע את רעבונו. תועד אף מקרה של אריה זכר בוגר שהצליח להכריע לבד תאו בוגר, שמשקלו יכול להגיע לטון אחד. תועדו מקרים של לביאות שתקפו במשותף גורי פילים אותם בודדו מהעדר. בשמורת צ'ובה (Chobe) שבבוטסואנה, ובשמורת רוטשורו Rutshuru)) שבקונגו, תועדו אריות הטורפים היפופוטמים. מתברר שלחיות טרף יש העדפה, לאכול את מה שהתרגלו אליו. כך למשל, אריות שהתרגלו לאכול ראמים, יעדיפו לצוד ראמים. במקומות בהם חיים עדרי גנו קבועים, הזברות חסינות למדי והן נוטות להתערב בגנו שמועדפים לטריפה על ידי האריות בתקופות יבשות, כאשר נדידת אוכלי העשב בסוואנות גדולה, נאלצים הטורפים האדירים הללו להסתפק לעתים אפילו בציד רמשים וחרקים המתחבאים באדמה; מובן שהמצב שונה לגמרי בתקופת שפע.

כמחצית ממזונו משיג האריה באמצעות שימוש בכוח הרתעתו כלפי טורפים קטנים ממנו, בכך ייטול מהם את בשר ציידם. לפיכך נהוג לומר שהאריה הוא גם אוכל נבלות מלבד טורף של ממש. במיוחד סובלים מהתנהגותו זו הברדלס והתנים.

שיטת הציד של החתוליים דומה בקרב כל בני המשפחה: מארב ובעקבותיו הסתערות מהירה על הטרף. הטריפה נעשית בדרך כלל בזינוק מהיר מן המארב, ככתוב, "דוב אורב הוא לי ארי במסתרים" )אחכה, ג', 10).

האריה מכוון את פגיעתו אל צוואר החיה הניצודה מתוך מטרה לנתק בין חוליות הצוואר שלה בעזרת שיניו החדות ובכך להפסיק את אספקת החמצן. ההמתה מתבצעת בדרך כלל על ידי חניקת גרונו של הטרף בעזרת הניבים, אולם הלביאות כה חזקות, עד כי הן מסוגלות לשבור את מפרקתה של החיה בעת שיזנקו אליה.

 בעבר חשבו כי האריות בלהקה אינם טורחים בהשגת מזונם והוא מובא אליהם מבלי שכמעט יעשו דבר כדי להשיגו[6], אולם בשנים האחרונות הסתבר כי המצב מורכב יותר. האריות משתתפים בציד (בתור ציידים משניים) אך ורק בלילה (ככתוב: "תָּשֶׁת-חֹשֶׁךְ, וִיהִי לָיְלָה בּוֹ-תִרְמֹשׂ, כָּל-חַיְתוֹ-יָעַר. כא  הַכְּפִירִים, שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף;  וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל, אָכְלָם. כב  תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ, יֵאָסֵפוּן;  וְאֶל-מְעוֹנֹתָם, יִרְבָּצוּן")[7]. ולכן מחקרים מוקדמים יותר שנערכו ביום לא איתרו את השתתפותם. בכל מקרה, הלביאות הן אלה שינהלו את הציד[8], לאחר שהחליטו מראש על זהות הניצוד. בדרך כלל הן מתחלקות לקבוצה המבריחה את הקורבן המיועד אל עבר קבוצה האורבת לו במרחק לא רב.

שיטת הציד של הלביאות, כמו של רוב החתוליים, מבוססת על גורם ההפתעה: צבען החום-צהבהב משמש כהסוואה מצוינת ומעלים אותן כמעט לגמרי בתוך מישורי העשב, וכמו במבצע צבאי לכל אחת מהן יש תפקיד מוגדר. הן מתגנבות לעבר הנטרף, נגד כיוון הרוח, מתחבאות בקבוצות קטנות במספר כיוונים ואורבות לטרפן. כשאחת מהן מזהה את הטרף ונמצאת בעמדת תקיפה היא מזנקת ומכוונת את טרפה לכיוון שאר הלביאות, אשר מזנקות ומכניעות את בעל החיים. לעתים שתיים ממרחק קצר טווח. אחת מתנפלת על צווארו של הנטרף והשנייה מתנפלת מאחור ומפילה אותו ארצה. חיות קטנות נהרגות ממכת כף על הראש, השוברת את העורף.

הלביאות מתמקדות בדרך כלל בחיה קשישה או רכה בימים, או כזו שנראית כחולה או כחלשה. משזיהו את הטרף, הן מתקרבות אליו בחשאי ומצמצמות את המרחק אליו. המרדף מתחיל בעת שהקרבן המיועד מזהה את טורפיו. גם אם מדובר בחיה תשושה לא תוכל בדרך כלל הקבוצה הראשונה להשיג את טרפה, וכל תפקידה יהיה להבריח את החיה אל עבר הקבוצה האחרת, שם ממתינות במארב מספר לביאות והן אלה שיכריעו את הניצוד, לאחר שעייף מן המרדף.

לאריות יש חריפות טקטית יוצאת דופן. בשמורות אמבוסלי (Ambuseli) שבקניה, כמו בקרוגר (Kruger) שבדרום אפריקה, נצפו לביאות המנצלות את מכוניות התיירים כדי לשפר את יכולת הטרף שלהן. הן פוסעות מאחורי המכוניות או לצדן ומנצלות את המכוניות כמסך בינן לבין טרפן. הדוגמא המופלאה ביותר לכושר ההסתגלות המתגלה בשיטות הצייד של האריה מצויה, מכול מקום, בשוליה המערביים של שמורת קרוגר. בפברואר 1960 החלו השלטונות הדרום אפריקאיים להקיף את השמורה בגדר בת שלוש מאות ק"מ במטרה להגן על הבקר ושדות המרעה בחוות החקלאיות הסמוכות. תוך שלושה חודשים למדו האריות להניס עדרי גנו כנגד הגדר[9].

 הלביאות צדות בשיתוף פעולה מלא, עבור כל הלהקה. בלהקה אחת יכולות להיווצר מספר קבוצות ציד מגובשות של לביאות אשר יוצאות, כל אחת בתורה, לצוד יחד. לביאה יכולה להגיע למהירות של 60 קמ"ש ולהתגבר על בעל חיים העולה על משקלה בכשלושים ק"ג, למרות שאז היא מסתכנת בפציעה ואפילו במוות. נצפו לביאות שהומתו על ידי בעיטת ג'ירף.

ההסתברות להצלחה בציד היא נמוכה והלביאות לרוב שבות ריקם אל הלהקה, שם ממתינים להן הגורים ויתר הלביאות שמשגיחות על הצאצאים בהיעדר האימהות האחרות וכן הזכרים הרעבים. משיוכלו להסדיר את נשימתן מחדש ולנוח מעט, ישובו לחפש את הקרבן הבא כדי לנסות שוב את יכולתן. להקת האריות תנוע בעקבות עדרי הפרסתנים בהתאם לעונות השנה באפריקה.

הצלחת הציד תלויה גם במזג האוויר ובכסות השטח. אחוזי ההצלחה במישורים בלילות חשוכים גבוהים מאחוזי ההצלחה ביום או בלילות ירח. אחוזי ההצלחה תלויים גם בבעל החיים הניצוד: בציד חזיר היבלות אחוז ההצלחה גבוה יחסית – כ-47%, בציד הגנו 32% הצלחה, בציד הזברה כ-27% הצלחה. מבדיקות שנערכו עולה כי בממוצע רק 20%–25% מניסיונות הציד של הלביאות (המנסות בדרך-כלל לצוד מפריסי פרסה גדולים) מסתיימים בהצלחה. את הטרף נוהגים האריות לאכול בבת אחת מיד לאחר הציד כדי שטורפים ואוכלי נבלות לא יגזלו ממזונם. נצפו מקרים רבים שבהם האריות פותחים את בטן הטרף ולא נוגעים באבריו הפנימיים.

לאחר המתת הטרף יגיעו שאר חברי הלהקה, ובראשם הזכרים. הם אלה אשר יזכו בנתחים המשמעותיים של בשר הציד. הלביאות לא יעזו להתקרב לטרף טרם שהזכרים סיימו את ארוחתם. רק לאחר שהם והלביאות יסיימו את סעודתם, יזכו גם הגורים להתקרב אל שרידי בשר הציד כדי לאכול מהשאריות. כשיש הרבה טרף, כולם נהנים. כשיש מעט, הגורים מתים ראשונים.

משמילאו את בטנם, ישתרעו תחת הצל ואף אם תתקרב חיה אחרת, הרי גם זאת לא תקים אותם ממרבצם. האריות נחים כעשרים שעות במשך היממה ויוצאים לצוד פעם ביומיים-שלושה. הם מסוגלים לצום אף שבוע, אך כשאר החתוליים הם תלויים במקור שתייה זמין. ישנה סברה שבגיל מבוגר נעשים האריות ציידי אדם בשל הקלות היחסית שבהשגת מין טרף שכזה. ככתוב בספר יחזקאל: "וַיִּתְהַלֵּךְ בְּתוֹךְ-אֲרָיוֹת, כְּפִיר הָיָה; וַיִּלְמַד לִטְרָף-טֶרֶף, אָדָם אָכָל[10]. מתברר כי אריה שטרף אדם עשוי להתמיד בכך. על כך אמר רש"י: "כל חיה שטעמה בשר אדם מתגרה באנשים לעולם". ואכן בעת  סלילת מסילת הברזל ממומבסה לניירובי בקניה בראשית המאה ה-20, נודע סיפורם של "אריות אוכלי אדם" בנהר הצבו (Tsabo). אך ככל הידוע, מדובר במקרים נדירים ביותר.

כשיש רעב חזק, האריות נודדים בחיפוש מזון ומשפחות מתפרקות. גם הזכרים מנסים לצוד. הזכר עוקב אחרי הנקבה ואוכל את הטרף שצדה. הנקבה תנסה לבלוע כמה שיותר, טרם שיבוא הזכר, להחביא את הטרף או להשתמט מהזכר שעוקב אחריה.

 הנחלה

גודל נחלתה של להקת אריות נע בין 60–650 קמ"ר. בדרך כלל 100-200 קמ"ר. ובמידת הצורך ינועו האריות גם מחוצה לה עד כחצי קילומטר כדי להגיע לבורות מים מתוקים. גודל הנחלה תלוי בזמינות המזון. ככל שיש יותר גבעות ועצים, כך קל לאריות לסבול את שכניהם והם מסתפקים בפחות טריטוריה. ההגנה על הנחלה מפני פלישת זכרים ונקבות זרים היא בעיקר תפקידם של הזכרים, אם כי במקרי הצורך גם הלביאות תילחמנה בפולשים.

סימון הנחלה נעשה בעזרת התזת שתן על ידי הזכרים על גזעי עצים ושיחים כאות אזהרה, ובעזרת השמעת נהמות מיוחדות אותן משמיעים גם הזכרים וגם הנקבות. שתי פעולות אלה נעשות גם כדי למשוך בני ובנות זוג לשם הזדווגות.

להקת האריות

להקת אריות מורכבת, בדרך כלל, מזכרים אחדים, מספר גדול יותר של נקבות וצאצאיהם המשותפים.

הלביאות הן הגורם היציב של הקבוצה – הזכר מספר שנים. הנקבה לתמיד.

להקת האריות האסייתית קטנה בדרך כלל מזו האפריקאית. עד המאה ה-20 גדשו המיתוסים על העובדות, אולם נהירת הצלמים למזרח אפריקה הפכה את הלהקה למראה מוכר בכל בית על פני תבל. אף על פי כן, התלהקות זו חריגה ביותר במשפחת החתוליים, אשר כל מיניה האחרים מבכרים להתקיים כיחידנים. חברתיות יוצאת דופן זו מהווה עניין רב בקרב החוקרים, והם מנסים כבר שנים רבות לפתח מודלים שונים בכדי להסביר את שיתוף הפעולה בין האריות[11]. ייתכן והסיבה קשורה בצייד. להקת האריות היא יחידת צייד וזו אחת הסיבות לעצם קיומה. האריה הצייד הולם במהירות ובעצמה שאין דומה להן בעולם הטורפים, אבל להבדיל מהברדלס למשל, הוא רץ עלוב למדי. מהירותו המרבית אינה גדולה וכושרו להתמיד בה קטן. האריה אינו יכול להתמודד בריצה עם אף אחת מחיות הצייד החביבות עליו. לפיכך הוא אנוס להפתיע את טרפו מן המארב ולהסתייע בטקטיקות יעילות ובתכנון שיטתי.

אחד המאפיינים של להקת האריות היא הנהמות הייחודיות המתגלגלות לשאגות שהעניקו לאריות את תהילתם. בפעילות זו משתתפים כל בני הלהקה, הן כדי להזהיר פולשים והן כדי למשוך בני ובנות זוג. סביר להניח שאחד התפקידים של השאגה הוא סימון טריטוריה, בדומה לשירת הציפורים. נהמת אריות "להקתית" מתחילה כאשר אחד מבני הלהקה פוצח בנהמות קצובות מתגלגלות ממעמקי הבטן המזכירות נביחה. אט אט מצטרפים אליו שאר החברים ובשיאה של המקהלה נשמעים למרחוק קולות בס מתגלגלים ומרשימים, במרווחים קבועים, אשר בסופו של דבר דועכים כפי שהחלו ונשמעים כנביחה עמומה. לעתים השאגה מטילה אימה על הטרף וממקד את תשומת לבו של האחרון בזכר השואג.

בתוך הלהקה אין מדרג חברתי לא בין הזכרים ולא בין הנקבות, אך הזכרים קודמים לנקבות בגישה למזון, למרות שהלביאות הן אלו שמספקות אותו. הזכרים הם השליטים ותפקידם הוא להזדווג עם הנקבות, וכן להגן על הלהקה מפני איום חיצוני. בניגוד לסברה המקובלת, גם בנסיבות שבהן מאיימים זכרים זרים על הלהקה מגלות הנקבות תעוזה רבה, בעוד הזכרים בלהקה נותרים לעתים אדישים.

ברם, תפקידו של הזכר אינו מצטמצם בקבלת ארוחות חינם כפי שנוהגים לחשוב. האריה הוא אוכל נבלות לא פחות מאשר הינו טורף, ולפיכך ביכולתו של הזכר להשיג מזון ללהקה על ידי הרחקת ציידים אחרים מטרפם. לרוב נגזל הטרף הטרי מידי נמרים וברדלסים.

במקרים בהם מתנפלות לביאות על בופאלו שחור, האריה הוא זה שמזנק על צווארו וחונק אותו.

למרות שהלביאות הן הציידות שבקבוצה, דווקא הזכרים הם האגרסיביים יותר, למעט בתקופת הייחום, אז עלולות הלביאות להתנהג באלימות כלפיהם. לרוב אין עימותים בין חברי הלהקה, אך כשהמזון אינו מצוי בשפע גוברות המריבות והראשונים שנפגעים הם הגורים. לזכרים זכות ראשונים על המזון, ולא פעם קורה שלביאות שזה עתה סיימו מסע ציד מגורשות מן הטרף על ידי  הזכרים ונותרות ללא ארוחה. אם נשאר מזון לאחר שאלה סיימו, אז תאכלנה הנקבות ורק לאחר מכן הגורים. אלימות זו, המאופיינת בעונת היובש, נעלמת בעונת השפע.

בניגוד לנקבות, הזכרים אינם חברים קבועים בלהקה והם נלחמים ביניהם מי יחדור ללהקה וישלוט בה. מובן שככל שהקואליציה גדולה יותר, סיכויי הזכר להזדווג עם הנקבה קטנים יותר[12]. במהלך השנים תיתקל הלהקה בניסיונות חוזרים ונשנים של זכרים אחרים להשתלט עליה, עד אשר תצלח ידם של הזרים והאריות הוותיקים ימצאו עצמם מגורשים. גם נקבות לא-פוריות או שאינן מסוגלות עוד לצוד מגורשות מן הלהקה, בדרך כלל אל מותן.

אויבים

לאריה הבוגר אין אויב טבעי והוא ניצב בראש מארג המזון, הן באפריקה והן באסיה, לצד הטיגריס[13]. מגיל חצי שנה ואילך מתמקדת האם בלימוד הגורים המתבגרים את שיטות הציד, עד אשר בגיל שנה ומעלה הם מתלווים לאם במארבים ואחר כך גם במרדפים עצמם. רק הצבועים מרשים לעצמם לעתים לגנוב מלהקת אריות טרף וזאת כאשר לא נמצא אריה זכר אלא רק לביאות. בדרך כלל עקב היתרון המספרי של הצבועים הם מצליחים להבריח את הלביאות ואף לפצוע אותם ובכך לגנוב את מזונן. אך למרות זאת הצבועים לעולם לא יעזו להתמודד עם אריה זכר בוגר משום שכוחו חזק בהרבה מזה של הלביאה, הוא מסיבי ואגרסיבי ממנה ושוקל בממוצע פי שלוש מכל צבוע. תועדו מקרים של מאבק בין להקת צבועים ללביאות על טרף ובהגיע אריה זכר לאותו מאבק הוא הרג בתוך שניות ספורות את מנהיגת הצבועים.

אריות בגיל מתקדם אטיים יותר וגופם פחות גמיש ובהתאם לכך, פוחתים עד מאוד סיכוייהם לצוד בהצלחה. עם הזמן, נשברים גם ניביהם ובהתמודדות עם הטרף הם אפילו נפצעים. משנעשו חלשים, לא יוכלו עוד להתמודד מול להקות של זאבים טלואים וצבועים נקודים שיגנבו מהם את טרפם – כפי שהאריות בימי בחרותם נהגו כלפיהם באותה מידה. בסופו של דבר מוצאים האריות את מותם מפאת מחלות שבאות עליהם משום חולשה ורעב וכמו טורפים רבים, הם מתקשים להגיע לגיל מתקדם, משום התחרות העזה שבטבע. במקרים כאילו, גדולה הסכנה שיעבור לטרוף בני אדם. זכרים ימותו בגיל 15 בממוצע והנקבות כמה שנים מאוחר יותר.

שיתוף פעולה ועריקות

כשבוחנים את התנהגות הלביאות לנוכח מצבי סכנה ואיומים חיצוניים כמו התקרבות זכרים זרים, מוצאים שישנן נקבות אשר מגיבות באומץ ואילו נקבות אחרות מציגות התנהגות פחדנית. מחקר שכלל השמעת הקלטות של קריאות אגרסיביות מפי פרטים בלתי מוכרים, ובחן את תגובתם של החברים השונים בלהקה, העלה כי לביאות מסוימות היו תמיד בראש המגיבות, ואילו אחרות השתהו מאחור, אפילו כאשר היו דרושות ביותר[14]. לכאורה, מצב של "משתפות פעולה" ויש "עריקות". כמו כן, התברר שהלביאות הפחדניות לא הוענשו על אי שיתוף הפעולה[15].

מהו, אם כך, מודל הפעולה שהן מיישמות ביניהן? אפשר לטעון כי התנהגותן נובעת משיקולים של 'ברירת שארים' (kin selection). הראייה לכך היא שנקבות בלהקת האריות הן, בדרך כלל, אימהות ובנותיהן הבוגרות, דהיינו, אחיות. כידוע, אם ובתה נושאות גנים משותפים בשיעור מחצית מן הגנום שלהן וכך גם אחיות. בהנחה שתכלית היצורים היא להעביר בהצלחה את מטענם הגנטי הלאה בדורות, הרי שהמשוואה היא פשוטה: עדיף לפרט כלשהו שאחותו תלד שלושה ילדים מאשר הוא יביא לעולם רק צאצא אחד, מפני שאז הוא, כביכול, מוריש לדורות הבאים עד שלושה רבעים מתכונותיו. מכאן אנו למדים שלביאות תחרפנה נפשן למען שאריהן. הן ודאי תמחלנה להן על חששנותן.

מבחינתן, מחויבות הלביאות האמיצות להתעלם מפחדנותן של נקבות אחדות בכדי שהלהקה תוכל להתקיים, אחרת הן לא תשרודנה. התצפיות מצביעות על כך שפרטים מקרב האריות החיים בבדידות מתקשים להתקיים לאורך זמן. סיכוייהם להשיג ציד הינם טובים לאין שיעור בהיותם שייכים ללהקה כלשהי, וזאת בניגוד לנמרים, למשל, שהם ציידים מעולים ואינם נזקקים לשיתוף פעולה מצד פרטים אחרים. נמצא גם, כי כל עוד לביאה החברה בלהקה היא חיונית, הווה אומר אינה זקנה מדי, חולה תמידית או פצועה באורח קשה, הרי שלא תסולק ממנה. אפילו תהא עזרתה של הפחדנית קטנה יחסית לנוכח הסכנות הצפויות, עדיין מועדפת עזרה מזערית על פני חוסר עזרה מוחלט.

זהו, למעשה, מודל הקרוי 'בחינה מחדש' או 'הערכה מחדש': הלביאה בוחנת בכל רגע ורגע נתון את רעותה, אם עודנה חיונית או אם לאו. מעת שאינה עוד נחוצה ללהקה, לא תחוס אף אחת על פחדנותה והיא תגורש לאלתר. מידת החיוניות לקיום הלהקה היא בעלת המשקל רב הערך ביותר.

גם את שיתוף הפעולה בין הזכרים בלהקה נוטים לייחס לברירת שארים. התברר כי זכר בודד אינו מסוגל להחזיק קבוצת נקבות מבלי שזכרים זרים ישתלטו עליה. לפיכך, יכולתו של הזכר לזכות בצאצאים עתידיים תלויה בגודל הקואליציה הזכרית אליה הוא משתייך. אם הוא מוכן לשתף פעולה עם זכרים אחרים, הריהו מגביר את סיכוייו להזדווג, במידה שהם אמנם שותפים מתאימים. לכן, גן "שיתוף הפעולה" אמור להתפשט באוכלוסייה. קרי, זכרים שפועלים יחדיו בשיתוף פעולה, מנחילים לדור הבא באוכלוסייה יותר תכונות תורשתיות מאשר זכר שפועל לבדו.

אם האריה המזדווג הוא קרוב משפחה של זכר שאינו מצליח להזדווג, הרי הגורים פרי הזדווגות זו יהיו במידה מסוימת קרובים לזכר השני ויחלקו עמו גנים משותפים. למרות שאינו מזדווג בעצמו, מצליח הזכר לסייע להקמת שושלת הנושאת גנים שלו ונהנה מיתרון ההשתייכות לקואליציה גדולה הנשארת זמן רב יותר עם להקת נקבות ואותה קשה יותר להביס. מלבד זאת, קואליציה גדולה יכולה לשלוט על כמה נחלות ולהקות של נקבות הסמוכות זו לזו.

רבייה

האריות הם בעלי חיים פוליגמיים המזדווגים בטבע פעם בשנתיים. הרבייה מתקיימת כל השנה ואינה תלויה בעונה מסוימת. אחת לשנה, כשלביאה מתייחמת, היא מפרישה הפרשות ריחניות עתירות פרומונים, מאיבר מינה. האי בוחרת את הזכר שהיא מעוניינת בו. לעתים הוא מבין מיד. לעתים היא מלטפת ומגרה אותו בכפה. הוא לעתים מתרגז, מחכך את פניו בפניה. כשהוא מבין עניין הם פורשים הצידה. הוא נושך אותה קלות בגבה והיא לעתים בורחת. לאחר ההזדווגות הנקבה מתהפכת על גבה אולי הדבר מסייע בזרימת הזרע.

"ירח הדבש" אורך כשבוע. במהלכו הם כמעט אינם אוכלים ושותים, אדישים לסביבה. במהלך 6–7 ימי הייחום של הנקבה מזדווגים האריה והלביאה כל 20 דקות! 40-100 פעמים ביממה. אצל החתולים יש צורך בהזדווגויות רבות כדי לעורר את הביוץ. משמע שההזדווגויות הראשונות הן "על ריק". השערה שהעלו חוקרים היא כי ייתכן שאינטנסיביות ההזדווגויות היא חלק ממנגנון שמירת הקשר החברתי בין חברי הלהקה. לרוב מתייחמות כל הלביאות בלהקה באותו זמן, דבר המונע חיכוכים ומריבות בין הזכרים[16]. את המערכת החברתית של אריות קשה לסווג כפוליגמיה או פוליאנדריה – שיטת רבייה שבה הנקבה מזדווגת עם יותר מזכר אחד. אם הזכר השליט לא נמצא תזדווג הלביאה עם זכרים אחרים מהלהקה. הלביאות במזרח אפריקה חיות בחבורות של נקבות ולידן נמצאים שני זכרים או יותר, שפעמים רבות הם אחים.  הזכרים מזדווגים עם כלה נקבות שבייחום ומונעים מזכרים זרים להתקרב אליהן. נצפו מקרים בהם נקבה אחת הזדווגה עם שלושה זכרים, בזה אחר זה.

 ההזדווגות מתנהלת בשכיבה פעמים רבות, בעת שהזכר והנקבה מתרחקים מעט ממקום מרבצם של חברי הלהקה. בתקופה זו, הזכר מזדווג עם הלביאות בכל רבע שעה, לעתים גם בשעות הלילה. לפי הערכות, על כל גור אריה ששורד את גיל השנה, מזדווגת הנקבה אלפי פעמים. איבר מינו של האריה דוקר בקצהו, ולכן כאשר הוא נסוג מזה של הלביאה, הוא מכאיב לה. הביצית של הנקבה מופרשת רק לאחר ההזדווגות. על פי אחת ההשערות, הכאב שגורם איבר המין של האריה בנסיגתו מעודד את הביוץ, ולכן הביצית מופרשת רק לאחר ההזדווגות. ההזדווגויות הראשונות בין זכרים חדשים לנקבות לא מניבים הריונות ויש מעין "תקופת מבחן" של מספר רב של חודשים אשר במהלכם בוחנות הנקבות אם זכרים אלו חזקים וראויים לשלוט בנחלתן. הנקבות רוצות להבטיח שהמערכת יציבה. מכיוון שהלביאה משקיעה בילודה, היא "רוצה" לוודא" שגוריה לא ייטרפו שוב. רק לאחר שהזכרים הוכיחו את כוחם, מתחיל מחזור חיים חדש.

המלטה וגידול צאצאים

לאחר היריון שנמשך בין 100–120 יום תמליט הלביאה שֶגֶר של שלושה גורים בממוצע. משקל הגור הוא פחות מ-1% ממשקל אמו. אז תפרוש למקום מסתור ושם תגדל אותם עד שיתחזקו. במהלך תקופה זו נשארים הגורים לבדם, חשופים לסכנות, למשך פרקי זמן ממושכים כאשר אמם יוצאת לצוד. פרוות עורם של הגורים מכוסה כתמים כהים הנעלמים עם התבגרותם. בדרך כלל תמליט הנקבה שוב רק כעבור שנתיים

אם ימות אחד הגורים, תמשיך האם לטפל בשנים הנותרים. אולם אם ימותו שנים, תעדיף האם לנטוש את הגור הבודד, כדי להתייחם, להתעבר וללדת שוב שלושה צאצאים. כשהם מתחזקים חוזרת עמם הלביאה ללהקה שם נהנים הגורים מהגנה קבוצתית והאם – ממנוחה מ"חופשת הלידה". בתקופה מסוימת ישנם גורים רבים באותו הגיל. כאשר הלביאות יוצאות לצוד נקבה אחת נשארת תורנית ושומרת על הגורים. בכלל, הלביאות מגדלות את הגורים בצוותא. הגורים זוכים לינוק מכל נקבה, לאו דווקא מאמם וכך זוכים לחיסון גבוה יותר. כאשר נקלעים לתקופת רעב, כל נקבה מניקה רק את גוריה.

גיל הבגרות הוא כשנתיים. עד גיל חצי שנה מגוננת האם על גוריה מפני זכרים בלהקה ובעיקר מפני זכרים זרים וכן מפני טורפים אחרים בסביבה. לביאות החיות בגפן נאלצות להסתיר את גוריהן בסבך העשב עת יוצאות הן לשחר לטרף. בתצפיות שנערכו, נראו זברות רומסות במתכוון גורי אריות שנתגלו באקראי במקום מסתורם.

סכנות נוספות אורבות לגורי האריות. כאשר קואליציית זכרים חדשה משתלטת על להקת נקבות, הורגים הזכרים את כל הגורים הצעירים שגילם פחות משישה חודשים, תופעה הנקראת קטל עוללים וקיימת בקרב בעלי חיים רבים החיים בלהקות, אפילו דולפינים.

הגורים הבוגרים יותר נדונים לגירוש ורק החזקים שבהם ישרדו. מבחינת האריות החדשים, גוריהם שייוולדו לא יצטרכו להתחרות בגורים הקיימים ויזכו לכל תשומת הלב; כמו-כן, הלביאות, בתהליך הורמונלי מסובך, מתחילות להראות דווקא סממני התייחמות בחלוף יממה ואז השליטים החדשים זוכים להזדווג ולהנציח את שושלתם מהר יותר. לתהליך זה, שנראה אכזרי בערכים אנושיים, יש היגיון אבולוציוני: לכל זכר יש בממוצע שנתיים להקים לעצמו דור המשך לפני שינושל על ידי זכרים חזקים ממנו והוא פועל להבאת גורים משלו לעולם ולא משקיע זמן בגידול גורי זכרים השייכים לקואליציה קודמת. פרק הזמן החולף עד ללידת גוריו לאחר הרג הגורים הקודמים הוא בערך חצי מפרק הזמן שהיה נאלץ להמתין עד לגמילת הגורים הקודמים ורק אז להבאת גורים משלו לעולם. מה גם שאם גירש את אביהם של הגורים, משמע שהוא חזק ממנו ולכן "כדאי" להביא לעולם את צאצאיו. בממוצע, שני שלישים מגורי האריה לא שורדים את שנת חייהם הראשונה.

במקרים בהם אין מספיק אריות (כפי שהיה בעבר בנגורו נגורו), קורים נישואי קרובים, דבר הגורם למחלות גנטיות או לעקרות. היו מקומות שבגלל הפחד מהמסאים, לא היתה זרימה של אריות פנימה. במקרה כזה, הפתרון הוא להרוג את הזכרים ולהביא חדשים. כשמגיעים זכרים חדשים, הנקבות ההרות מפילות.

להקות רווקים

זכרים צעירים שגורשו מהלהקה מוצאים עצמם מתאגדים יחדיו בדרכם החדשה, בדרך כלל מדובר באחים או בקרובי משפחה. הדבר חשוב מבחינה גנטית. הזכר המגורש לא ירביע את אמו ואחיותיו. מבחינת האריות החדשים, גוריהם שייוולדו לא יצטרכו להתחרות בגורים הקיימים ויזכו לכל תשומת הלב; כמו-כן, הדבר מזרז ייחום של הנקבות.

מעתה ואילך הם מחויבים לצוד כדי להתקיים, אולם הם משתמשים בעצמתם הפיזית גם כדי להשתלט על טרף לא להם. אם חברי הלהקה הצעירה לא ייפגעו באופן ממשי במהלך השנים, יוכלו הם בשנת העשור לחייהם, כאשר הם בשיא כוחם וכושרם, לנסות ולהבריח זכרים מבוגרים למדי מלהקה אחרת שבה ייתקלו.

הגורות נותרות בלהקה גם לאחר שהגיעו לבגרות מינית (בגיל 3.5 שנים לערך) ואילו הזכרים מגורשים על ידי אביהם או זכר חדש שהשתלט על הלהקה עוד לפני הגעתם לבגרות. כך נמנעות הזדווגויות בתוך המשפחה; מנגנון נוסף למניעת אותה תופעה הוא מעבר של קואליציית זכרים גדולה החיה בנחלתה שנים רבות ללהקת נקבות אחרת.

ישנן גם "להקות רווקים" של זכרים צעירים כבני שלוש, אשר גורשו על ידי אמם מהלהקה בה נולדו. כעת הם ישוטטו יחד כנוודים בין הנחלות של הלהקות השונות ויימנעו, כמובן, ממגע עם הזכרים השולטים עד שיהיו בוגרים וחזקים דיים כדי לנסות ולהתמודד על הנהגת להקה חדשה תוך הבסת שליטה הנוכחי. בתקופה זו עוסקים הזכרים בציד הואיל ואין להם עדיין להקה בה הלביאות עושות עבודה זו.

פעם בשנתיים בממוצע מתחלפת קואליציית הזכרים בלהקה בקואליציה אחרת. זו החדשה מתגבשת ב"תקופת הנוודות" של הזכרים הצעירים. "חילופי השלטון" בין הקואליציות השונות מלווה בקרבות. לעתים אלה מחוות איום בלבד אשר אינן גוררות עימות. קואליציה קטנה המאוימת על ידי אחת גדולה יותר תעדיף להימנע מקרב חסר סיכוי ותיכנע.

היתרונות שבלהקה

כבר נאמר שהאריה הוא החתול הגדול היחידי שחי בלהקה.

במשך שנים רבות ניסו החוקרים לענות על השאלה מדוע האריות מנהלים חיים חברתיים?

מובן שרמת החברתיות בלהקה יכולה להשתנות. יש תקופות בהן חברי הלהקה מתראים אחת לכמה ימים או אפילו שבועות. כאשר אריות נפגשים, הפגישה מלווה בחיכוכי גוף, בליקוקים ובשאר מחוות חברתיות המעידות על חיבה.

ישנו קשר בין רמת ההתנהגות החברתית לבין קיומו של מזון בנחלת הלהקה. האריות החברתיים ביותר בעלי הלהקות הגדולות שנצפו עד כה נמצאים במישורי העשב של מזרח אפריקה, ולעומתם אריות מדבר הקלהארי שבדרום אפריקה חיים בלהקות קטנות יותר, ובעונת היובש יחידים נעים בגפם שהרי הטרף אינו מצוי בשפע ובעלי החיים הנאכלים על ידי האריות שם אינם מספיקים בכדי לכלכל להקה שלמה.

במשך השנים רווחה ההשערה כי האריות מתאגדים בקבוצות על מנת לצוד יחד בעלי חיים גדולים, אולם מחקרים מאוחרים יותר גילו כי זוג אריות משיג כמות מזון אופטימלית עבורו וכי כמות זו הולכת ופוחתת ככל שמספר הפרטים בלהקה עולה. מכאן שהסיבה לחברתיות האריות אינה תלויה בכמות המזון בלבד.

ניתן לנמק את קיום החברתיות בחוסר מקומות מסתור במישורים הפתוחים. הדבר מגביל את אתרי הציד ומאלץ את האריות לצוד במשותף ולהתחלק במזון. נראה שעל רקע זה התפתחו שאר ההתנהגויות החברתיות שהוזכרו לעיל.

השערה נוספת שהיתה מקובלת בעבר, הנוגעת למקורות המזון גורסת כי מכיוון שהסוואנה היא שטח פתוח, הרי חיות שנפחו נשמתן באופן טבעי או ניצודו על ידי בעלי חיים אחרים בולטות בשטח וניתנות לאיתור בקלות רבה על ידי טורפים, ביניהם האריות. לכן על-פי השערה זו בסיס ההתארגנות הלהקתית הוא על ברירת שארים, כלומר מוטב לאבד חלק מהמזון שניצוד לטובת קרוב משפחה מאשר לטובת אריה זר או טורף אחר שיגזול אותו. השערה זו הופרכה הואיל והוכח כי קיימות להקות המורכבות מנקבות שאינן קרובות משפחה.

אחד ההסברים לחברתיות של האריה נעוץ בגידול המשותף של הצאצאים. גורי הלביאות גדלים יחד במעין "גן גורים" שיתופי וכמעט בכל זמן הם נמצאים תחת השגחתה של נקבה אחת או יותר. לפיכך שיערו כי גידול הצאצאים המשותף והשגת חיסון מגוון בקרב הגורים בזכות היניקה המשותפת הוא ההסבר להיווצרות להקה. כיום מקובלת ההשערה כי החיים החברתיים החלו כצורת הגנה של הלביאות, אשר החלו לחיות בקבוצה על מנת להתמודד עם פלישות של זכרים וכהגנה על צאצאיהן.

הלביאות, שנמנות עם הציידים הגדולים והמיומנים בטבע, יצרו לעצמן קבוצה שתקל על הישרדותן בטבע בעוד שהטיגריס, הגדול בחתוליים, פיתח לו דרך חיים יחידאית מוצלחת לא פחות, אמנם פחות שיתופית, אך כזו שאפשרה לו לשרוד עד כה. הוא עושה הכול לבדו וצריך "לשמור על גבו" המפוספס טוב יותר, אך כנראה שבתנאי סביבתו הטבעית קל לו יותר לחיות בגפו, לנוע מרחקים גדולים, לצוד בדממה בסבך ולשלוט לבדו בנחלות אדירות.

כפי שכבר הוזכר, אריה שומר על להקתו, עד שיבוא זכר אחר ויגרש אותו. יחד עם זאת, קיים מנגנון של הורשת העימות. אם יתעמתו כל הזמן, בסופו של דבר יימצאו מפסידים. שהרי אריה פצוע חשוב כמת. פעמים רבות קרבות מדומים….

אריה לבן

האריה הלבן הוא מוטציה גנטית נדירה של אריה קרוגר, שניתן למצוא בשמורות טבע בדרום אפריקה, ובגני חיות בעולם כתוצאה מרבייה סלקטיבית. האריות הלבנים אינם תת מין ומעולם לא היו נפוצים בטבע. אוכלוסיות האריות הלבנים הגדולות ביותר הם בגני חיות, שם נעשות המלטות מכוונות לגורים לבנים. מספרם הוערך בשנת 2004 בכ-30 פרטים. בדרום אפריקה האריות הלבנים נחשבו לקדושים, והתפרסמו בעולם בשנת 1970 בעקבות ספרו של קריס מקברייד "האריות הלבנים של טימבווטי".

האריה הלבן מוגדר כלאוקיסט, (Leucism), מצב שבו קיים מחסור בסוגים שונים של פיגמנטים (בניגוד ללבקנות שבה חסר רק מלנין). יש לו פיגמנט נראה בעיניים, בכפות ובשפתיים. צבעו נגרם על ידי גן רצסיבי הנקרא צ'ינצ'ילה – שגורם לאותו צבע מיוחד גם אצל חתולים, או על ידי מניעת הגן הצובע. על-אף שמם, צבעם של האריות הלבנים נע בין בלונדיני עד גוון לבן כמעט מוחלט ואפילו לפעמים מגיע לגוונים אדומים. המראה המיוחד הופך אותם למטרה מעניינת בעיני ציידים בעולם.

האריה והאדם

אריות היו מהחיות הראשונות שהחזיק האדם לצדו. הם ניתנים לאילוף ובעבר היו מצויים בארמונות מלכים וגודלו גם במקדשים. בימינו משמשים הם עדיין בקרקסים נודדים. ככל הנראה, כוחו האימתני, שאגתו הנשמעת למרחקים, מראהו האציל בעל הרעמה ומפגשים אכזריים בין הבריות לאריות הם אלה שעוררו את ההשראה לגבי מקומם של בעלי חיים אלה בתפיסת עולמו של האדם כבר בימים קדומים.

הסוג האסייתי מוצא את מותו בנסיבות לא טבעיות. בניגוד לבעלי חיים אחרים שניצודים בשל בשרם או פרוותם, מתקיים ציד האריות במשך כל הדורות אך ורק כדי להראות את עוז רוחו של האדם מול החיה הפראית שבטבע. ברבות הימים נדחקו האריות אל חצי אי במערבה של תת-היבשת ההודית ושם נתקיימו באין מפריע עד אשר הוכנס הנשק החם על ידי השלטון הבריטי להודו. חיילי הצבא הבריטי הצליחו כמעט להכחיד את האוכלוסייה כולה, אך בטרם תשיג ידם את אחרון האריות הוכרז מקום מפלטם כשמורה. כיום מנסים לשמר את האוכלוסייה השרידית אך הקושי הוא רב, משום שבאזור השמורה רועים ההודים את צאנם. האריות, בניגוד לטיגריס הבנגלי, שגם הוא מצוי על סף הכחדה, אינם טורפי אדם ולא מהווים בדרך כלל כל סכנה, אולם בנוכחות הבהמות מתרחשים לא פעם מקרי טרף והתושבים המקומיים מנסים ואף מצליחים להרעיל את האריות באין מפריע מצד הרשויות, וכך הולך ופוחת מספרם. בעבר, סברו מספר חוקרים כי למעשה נדחק האריה מסביבתו על ידי הטיגריס הגדול יותר, שהגיע מסיביר[17].  אך לטענתם אין כל אישוש, ובלי כל ספק, ידו של האדם נושאת באשמה. כיום מנסים לשמר גרעין רבייה במספר גני חיות נבחרים בעולם, ונראה כי אם יוחלט על שחרורם מחדש בטבע, תימצא להם סביבה חלופית.

בניגוד מוחלט למצבם בהודו, נהנים האריות האפריקנים מעדנה מסוימת. הממון הרב שזורם מכיסי המבקרים בפארקים הלאומיים, הביא לפיקוח הדוק מצד השלטונות בכל הקשור לציד בלתי חוקי, וכל עוד תהווה התיירות משאב שמייצר הון עבור הקופות המדוללות של מדינות היבשת, לא צפויה סכנה לאריות, שליטי הסוונה.

האריות בתרבות האנושית

בתרבות האנושית האריה הוא סמל לאומץ לב והדר מלכות. על שם האריה קיים גם הביטוי "אריה שאג, מי לא ירא"?[18]. האריה הוא החיה שמעוררת אצל האדם תחושת הערצה ועם זאת גם יראה עמוקה.

האריה על שמותיו הנרדפים מוזכר במקרא 157 פעמים. יותר מכול בעל חיים אחר. המדובר כנראה באריה האסייתי. לאריה יש בעברית מספר שמות נרדפים. "שַׁאֲגַת אַרְיֵה, וְקוֹל שָׁחַל;  וְשִׁנֵּי כְפִירִים נִתָּעוּ. יא  לַיִשׁ, אֹבֵד מִבְּלִי-טָרֶף; וּבְנֵי לָבִיא, יִתְפָּרָדוּ". שני פסוקים וחמישה שמות לאריה ולא די בהם. לפי הגמרא "ששה שמות יש לארי: אלו הן…ארי..כפיר..לביא…שחל…שחץ" (בבלי, סנהדרין, צ"ה, ע"א). לאלו יש להוסיף אריה,  ולביאה. ריבוי השמות מרמז על שכיחותם של האריות ברחבי הארץ ומציין את ההבדלים בגיל ובמצבם החברתי, אך גרם לחילוקי דעות בין המפרשים לדורותיהם. כך למשל אמר הרד"ק: "והכפיר גדול מגור והאריה גדול מהכפיר והלביא גדול מהאריה והליש גדול מהלביא, וכל זמן שמזקין גבורתו נוספת בו". לכך נוסף פסוק מיחזקאל": ב וְאָמַרְתָּ, מָה אִמְּךָ לְבִיָּא, בֵּין אֲרָיוֹת, רָבָצָה; בְּתוֹךְ כְּפִרִים, רִבְּתָה גוּרֶיהָ.  ג וַתַּעַל אֶחָד מִגֻּרֶיהָ, כְּפִיר הָיָה; וַיִּלְמַד לִטְרָף-טֶרֶף, אָדָם אָכָל". פסוקים אחו והיכרות עם אורח חייהם של האריות עשויים לסייע בזיהוי  השמות השונים. כך למשל כפיר הוא גור מתבגר ("וַתַּעַל אֶחָד מִגֻּרֶיהָ כְּפִיר הָיָה וַיִּלְמַד לִטְרָף-טֶרֶף")[19]

לביא הינו אריה גדול ("התצוד ללביא טרף?")[20]. ליש הוא לפיכך אריה מזדקן, שהודח מהלהקה ("ליש אובד מבלי טרף").[21]. לעתים "שחל" בא לתאר אריה מבעית ו"לביא", מלא הוד".

בפולקלור של עמים רבים מוחזק האריה כ"מלך החיות". עמי המזרח כגון המצרים, האשורים והבבליים מחד ונושאי התרבות הקלאסית – היוונים והרומים מאידך, הכירו היטב את האריה שפסלים ותחריטים של דמותו היו רווחים באמנות העתיקה. מלכים היו עורכים צייד של אריות ומחזיקים אותם בארמונותיהם. באמפיתיאטראות של רומי נערכו לעתים מופעים בהם השתתפו עשרות אריות.

בפי בני התרבות המערבית הוא מכונה "מלך החיות". גם בספרות חז"ל: "מלך שבחיות – ארי"[22] המדרש מוסיף ואומר: " ד' מיני גאים נבראו בעולם, גאה שבבריות אדם, גאה שבעופות נשר, גאה שבבהמות שור, גאה שבחיות ארי, וכולן נטלו מלכות"[23]. באגדות רבות הוא מתואר כשליטם הבלעדי של בעלי החיים על פני אדמות. מדינות, ערים, יחידות צבאיות ובתי מלוכה רבים אימצו אותו כסמלם בשל ייצוגי המלכות והגבורה המיוחסים לו. כך הוא בסמל הממלכה הבריטית, בסמלן של הודו וסינגפור, וכן במונטנגרו, בלגיה, שבדיה, והולנד, אף על פי שמעולם לא חי אריה בתחומן. בנוסף, המילה "אריה" היא שם פרטי פופולארי בעברית ו"לאון" בספרדית.

האריה בדת ובמיתולוגיה

לאריה יש חלק משמעותי בדת ובמיתולוגיה של עמים רבים ואצל עמים עתיקים אף שימש כאל. אחת המשימות החשובות של הרקלס היתה הריגת האריה הנימאי ומאז עור האריה משמש כאטריבוט שלו. דמות האריה מופיעה בבתי כנסת רבים על ארון הקודש (בעיקר כמשתחווה ללוחות הברית), והוא אף מופיע בסמלה של ירושלים. כאמור, האריה הוזכר מספר פעמים בתנ"ך, בין השאר בסיפורו של שמשון. הזכרתו של שמשון כגיבור על כי ניצח את האריה מראה שהאריה נחשב לגיבור[24].

על פי ברכת יעקב מקובל האריה כסמל של שבט יהודה[25] ובייחוד של מלכות בית דוד.  בנצרות משמש הביטוי "גור אריה יהודה" כאלגוריה לישו: "וַיֹּאמֶר אֵלַי אֶחָד מִן־הַזְּקֵנִים אַל־תִּבְכֶּה הִנֵּה נָצַח הָאַרְיֵה אֲשֶׁר הוּא מִשֵּׁבֶט יְהוּדָה שֹׁרֶשׁ דָּוִד לִפְתֹּחַ אֶת־הַסֵּפֶר וּלְהַתִּיר שִׁבְעַת חוֹתָמָיו".

בספרות התלמודית נזכר האריה רבות, בעיקר כסמל לאיש דגול, מצוין בחכמתו או בגבורתו, כך למשל "הארי שבחבורה" (סנהדרין, ח' ע"ב). ישנם מספר יצורים מיתולוגיים בעלי מאפיינים של אריה, כמו הספינקס (ראש של פרעה וגוף אריה) והכימרה (ראש אריה, גוף עז וזנב נחש או דרקון). אחד המזלות בגלגל המזלות הוא מזל אריה, הקרוי על שם קבוצת הכוכבים אריה.

הערות

[1] . "אריה שאג מי לא יירא", עמוס ג' 8

[2] . במיוחד אצל הטגריס.

[3] כלל הקל: כל פרט, משחזר בהתפתחות שלו עצמו, את האבולוציה של המין כולו.

[4] ראה ציטוט אצל עוזי פז, בשבילי ארץ התנ"ך, נופים וטבע, מאז ועד עתה, מודן, בן שמן, 2006, עמ' 204.

[5] . וַיֵּרֶד שִׁמְשׁוֹן וְאָבִיו וְאִמּוֹ, תִּמְנָתָה; וַיָּבֹאוּ, עַד-כַּרְמֵי תִמְנָתָה, וְהִנֵּה כְּפִיר אֲרָיוֹת, שֹׁאֵג לִקְרָאתוֹ. (שופטים, "ד, 5).

[6] מכאן השאלה בספר איוב ל"ח, 39: "התצוד ללביא טרף?

[7] בספר תהילים ק"ד, 20-22:

[8] ככתוב בספר יחזקאל י"ט, 2-3: "לביא בין אריות רבצה".

[9] רוברט ארדרי, בראשית היתה אפריקה, , תל-אביב, 1979, עמ' 101.

[10] יחזקאל, י"ט 6

[11] . שירז, פשינסקי, "ביחד או לחוד",  גליליאו, כתב עת למדע ומחשבה, יולי 2003 , גליון 59

[12] . דבר שאינו קיים בעולמו של הטיגריס, אשר יכול להפיץ את זרעו בקרב מספר נקבות החיות בנחלתו ובכך להגביר את השונות הגנטית של צאצאיו.

[13] . היגואר באמריקה הדרומית משני לאנקונדה, לאחר שנמצא כי הנחש הענק לוכד יגוארים בעת שהם חוצים מקווי מים.

[14] . מחקרם של רוברט הינסון (Robert Heinsohn) ועמיתו, קרייג פאקר (Craig Packer)

[15] יהודה בלו, "מה גורם לאריות לשתף פעולה ביניהם": http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3347441,00.html

[16] נמצא שהדבר קורה גם אצל בני אדם, בפנימיות בהן חיות בנות יחדיו.

[17] כלל ברגמן: ככל שהאקלים קר יותר, בעל החיים גדול יותר כי אז היחס בין גודלו לנפח שלו קטן יותר והוא מאבד פחות חום.

[18] . עמוס, ג', 8.

[19] יחזקאל י"ט 2-3

[20] . איוב, ל"ח 39

[21] . איוב ד' 11

[22] בבלי, חגיגה, י"ג, ע"ב.

[23] שמות רבה, כ"ג, י"ג.

[24] . וַיָּבֹאוּ עַד-כַּרְמֵי תִמְנָתָה וְהִנֵּה כְּפִיר אֲרָיוֹת שֹׁאֵג לִקְרָאתוֹ.  ו וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ יְהוָה וַיְשַׁסְּעֵהוּ כְּשַׁסַּע הַגְּדִי (שופטים י"ד 5).

[25] . גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ; כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ.  (בראשית מ"ט, 9)