האצ"ל בתקופת המרד הערבי – פרק ג'

 

 

 

בעקבות פעולות האצ"ל בקיץ 1938 והמאסרים הרבים שבאו בעקבותיהם, החליט  דוד רזיאל לעשות הפוגה זמנית לצורך התארגנות והצטיידות. היו מבין ראשי האצ"ל שחששו מהתפוררותו בעקבות המאסרים והיו מבין מנהיגי הרוויזיוניסטים שביקשו לאפשר לארגון השתתפות נאותה במסגרת הנוטרות ובכספי 'כופר־היישוב'[1]. מאידך, היו ב'הגנה' אנשים שחששו מפני הסלמת פעולות הטרור והקיטוב שבשורות היישוב[2]. המפקדה הארצית של ה'הגנה הסכימה למשא ומתן בתנאי שעם פתיחת הדיונים ביניהם, בסוף אוגוסט 1938, יפסיק אצ"ל את פעולות הטרור העיוור שלו כנגד הערבים, כפי שאמנם קרה. במסגרת ההסכם קיבל עליו אצ"ל את המרות היישובית וה’הגנה’ הסכימה שאצ"ל יקבל את חלקו בהגנה הלגאלית ויקבל אחריות להגנת אחת עשרה נקודות ישוב[3]. ז'בוטינסקי סמך את ידיו על ההסכם[4], אולם בן גוריון טרפד אותו מסיבות ערכיות ופוליטיות[5]. הוא התנגד לכל איחוד טרם שהרוויזיוניסטית יקבלו על עצמם גם משמעת פוליטית, של ההסתדרות הציונית. הוא ראה בשיתוף כזה, ללא הגיבוי הפוליטי שלו, משום הכנסת סוס טרויאני לתוך המבצר של כוח המגן[6]. כך הוחמצה שוב הזדמנות היסטורית לאחד את המחנה [7].

בחודשים שבין ספטמבר 1938 לבין פרסום ‘הספר־הלבן', במאי 1939, הפחית אצ"ל את פעולותיו נגד הערבים והתרכז בפעולות בחוץ לארץ, החל ברעיונות קיקיוניים של אברהם שטרן להקים צבא יהודי על אדמת פולין וכלה בהעפלה ובקורסים צבאיים לחבלנים[8]. למרות זאת, ב-27 בפברואר 1939, בתגובה להפגנות ערביות, שלוו בהטלת פצצות והרג של יהודים, בצעה מפקדת האצ"ל מספר פעולות טרור. באותו היום רעדה העיר חיפה מעצמת המוקשים שהונחו בשוק הערבי ובתחנת הרכבת 'חיפה מזרח'. עשרים ושמונה ערבים נהרגו ושלושים ותשעה נפצעו[9]. בירושלים ובתל־אביב. הותקפו ערבים. ארבעה ערבים נהרגו בירושלים וששה נפצעו. בתל־אביב. באותו יום ירו אנשי האצ"ל על ערבים ברחוב סלמה בתל־אביב, ובתחנת הכוח בצפון העיר. ארבעה נהרגו ואחד נפצע[10]. יום זה כונה בפי היהודים "היום השחור"[11].

ה-C.I.D. (הבולשת הבריטית) העריך פעילות זו כרצון להתנתק מהקו הרשמי של הבלגה ומתינות, ולפעול כגוש אחד בעתיד, אנשי הימין והשמאל יחד. להערכת ה-C.I.D. מעשי הטרור יימשכו ויקבלו תמיכה מהציבור גם בעתיד. ארתור פ. ג'ילס (מפקד ה-C.I.D.  החל מ-1921) ג הביא תרגום לאנגלית ופרסם שני כרוזים שהפיץ האצ"ל. אחד מהם נועד לשמש כתמרור אזהרה לערבים ולבריטים, ובו נכתב שהאצ"ל מתכוון להלחם עד חרמה למען הקמת מדינה, למרות שיהיו קורבנות ונפגעים מצידו[12].

כבר כשבועיים קודם לפרסום נערכה המשטרה הבריטית לפעילות המתחדשת[13]. ה-C.I.D. העריך שדרך פעולה שתכלול שביתה נגד הממשלה, הפסקת תשלום מסים וכדומה, רק תפגע בישוב היהודי המאורגן. מכאן שהנשק היעיל, לדעת אנשי ה-C.I.D., צריך להיות תעמולתי. ה-C.I.D. המשיך לעקוב אחר הפעילות הפוליטית של ראשי הישוב, וניתן ללמוד מסיכומי המודיעין שנערך עיקוב הדוק אחר המפגשים, הישיבות והשיחות שלהם. לדעת ג'ילס, ננטשה מדיניות "ההבלגה", ומדיניות "עין תחת עין" יושמה מחדש. ואכן, עם פרסום ‘הספר־הלבן’ קיימו הרוויזיוניסטים והאצ"ל הפגנה בתל־אביב, שכללה פריצה למשרדי רישום הקרקעות והשמדת תיקים ותעודות, קריעת הדגל הבריטי לעיני הקהל והתנגשות עם המשטרה שהסתיימה בשמונה פצועים, ביניהם אחד קשה[14]. למחרת ניסו אנשי אצ"ל לכלות את זעמם בבית ברנר, אכסנייתה של מועצת פועלי תל־אביב ועם רדת הלילה ניסו לתקוף את בית העירייה[15].

ביוני 1939 הרחיב האצ"ל את פעילותו והחל לפגוע גם באובייקטים של השלטון הבריטי בארץ: יחידות חשמל, עמודי חשמל וטלפון, חיבורי טלפון וחבלה בדואר המרכזי בירושלים. הארגון החל להפעיל תחנת שידור חשאית בשם "קול ציון המשוחררת", מ-9 ביוני 1939. בשידורים אלו נמסרו דיווחים אודות פעילות האצ"ל, דיווחים שלא נמסרו קודם לכן בהודעות הממשלה.  ה-C.I.D. ניסה לאתר את הפעילים היהודים שנטלו חלק בפעולות הטרור. מקור יהודי מסר לג'ילס שהיה גל גדול של התגייסות לשורות הארגונים הצבאיים החשאיים, והם אלו שביצעו את הפעולות. על פי המקור כל הפעילות היתה זמנית, בהמתנה לתוצאות מפגש ועדת המנדטים בז'נבה, אליה הוגשו תלונות מצד הישוב על הפרת תנאי המנדט. ג'ילס אף ידע לדווח על מפגש של ראשי הסוכנות היהודית, שדן במאבק נגד הטרור של הימין. בתקופה זו, כתוצאה מהתגובות האלימות לספר הלבן, מוקד ההתעניינות והפעילות של אנשי ה-C.I.D. עבר אפוא למגזר היהודי ובמיוחד לפעילות הימין[16]. לאחר מאסרו של דוד רזיאל[17] המשיך האצ"ל בתנופה של פעולות. ב-25 במאי 1939, ירדו ארבעה לוחמים, במכונית גנובה, לעיר התחתית בחיפה וירו בנשק אוטומטי על קהל ערבי שיצא מבית הקולנוע. שלושה ערבים נהרגו וחמישה נפצעו. רובם קשה[18].

·                    ב-29 במאי נעשה ניסיון ראשון של האצ"ל לפעולה בעלת אופי צבאי – תקיפת הכפר הערבי ביר־עדס, לא הרחק מכפר-סבא, אשר על-פי הידיעות שמסר המש"י (שירות הידיעות של האצ"ל)[19], שכנה במקום כנופיה ערבית. עוד לפני מעצרו החליט דוד רזיאל לעבור להתקפות על כפרים ערביים הנותנים חסות לכנופיות[20]. המטרה היתה לכבוש את הכפר ולהחזיק במקום עד בוא הצבא הבריטי. הכפר הותקף משני אגפים, בעוד יחידה שלישית משמשת אבטחה מחוץ לכפר[21]. בהוראות שנתנו טרם יציאה נאמר ש"לא לפגוע בזקנים, נשים וילדים", מאחר שהמטרה היא כיבוש ולא פיגוע המוני. הכוח שנכנס לכפר מצא את הבתים הקיצוניים עזובים. בהמשך נפתחה אש אל מרכז הכפר ולאחר שהייה קצרה החלה הנסיגה, בגלל זרקור שהפעיל הצבא הבריטי ששכן סמוך לכפר והיה חשש מהתערבותו[22]. למחרת דיווחה העיתונות שבהתקפה נהרגו חמישה אנשים; בין ההרוגים היו ארבע נשים ובין הפצועים היה ילד אחד. המפקד ננזף אך הפעולה לא נתפסה על־ידי חנוך קלעי, מפקד האצ"ל החדש, ככישלון חמור[23].

·                    ב-29 במאי, ביום ההתקפה על ביר־עדס, יצאו אנשי הארגון בירושלים לפעולת התנקשות בבית הקולנוע הערבי 'רקס', ששכן במורד רחוב הנסיכה מרי (היום שלומציון המלכה) והרבו לבקר בו ערבים ואנגלים. מעיל עמוס בחומר נפץ התפוצץ. נפגעו שמונה עשר איש מהם שנים עשר ערבים, ארבעה בריטים ושני יהודים[24]. לקולנוע נגרם נזק בשיעור של אלפיים לירות ארץ־ישראליות. באותו בקר הופעל מטען השהיה בחנות פירות ערבית; חמישה ערבים נהרגו ותשעה עשר נפצעו[25]. למחרת הכריז המפקד הצבאי של ירושלים על סגירת כל בתי הקולנוע, בתי הקפה ויתר בתי-השעשועים שבעיר היהודית[26].

·                    ב-30 במאי הותקפו ביריות רובה ואקדחים שני אוטובוסים ערביים, האחד ליד ליפתא והשני ליד שכונת טלביה. עשרה נוסעים נפצעו[27]. שעה קלה לאחר הירי בליפתא החל המון ערבי לרגום באבנים אוטובוסים יהודיים של 'המקשר' בכביש המוליך לגבעת שאול. ארבעה אוטובוסים ניזוקו, כמה נוסעים נפצעו קל משברי זכוכית ונוסע אחד, אברהם נחמיאס, נפצע קשה בפניו. תגובת השלטונות: הפסקת מהלך האוטובוסים בקווי 1, 3, ו-5, דבר שהוסיף לסבל היהודי[28].

·                    ב-6 ביוני הותקף מוכר נפט ערבי בדרך פתח תקווה, פינת צ'לנוב. האיש נפצע קשה. כמו כן נורו שני ערבים, שהובילו קרון מיפו לסלמה. אש התוקפים החטיאה אותם אך השלטונות הגיבו בהפסקת התנועה אל תל־אביב וממנה.

·                    ב-7 ביוני ירה איש אצ"ל במוביל ירקות ערבי בירושלים והרגו[29]. השלטונות, שטענו כי הרצח בוצע בנוכחות יהודים שלא ניסו למנעו, הורו לסגור חנויות יהודיות באזור הרצח וכן ביטלו את הצוו לפתיחתם המחודשת של בתי הקפה והמסעדות שבעיר.

·                    ב-9 ביוני, תוכנן פיצוץ גדול בקרב קרובי האסירים הערביים, שבאו לבקרם בבית הסוהר המרכזי שבמגרש הרוסים. המוקש הוטמן בסל גדול, שאותו נשאה רחל אוהבת־עמי (חבשוש). הפעולה נכשלה[30]. רחל נאסרה ונידונה למאסר עולם[31]. שם נחקרה וכנראה גם עונתה[32]. כעבור שבע שנים קיבלה חנינה מהנציב העליון ויצאה לחופשי[33].

·                    ב-10 ביוני חיבלו אנשי האצ"ל בבית הדואר המרכזי שבקצה רחוב יפו בירושלים. שתי פצצות התפוצצו. קצין משטרה אנגלי וחייל נפצעו[34]. ערב הפיצוץ בבית הדואר המרכזי, שבו נפצעו קל כמה פקידים ערבים ופקיד יהודי, נעשה ניסיון להשליך מעטפת נפץ לתוך תיבת דואר בפינת הרחובות ממילא ויוליאן. גם פעולה זו נכשלה[35].

·                    ב-11 ביוני הניחו אנשי אצ"ל מוקש באותו מקום. המוקש נתגלה[36], אך בעת פירוקו נהרג פריד קלארק, המומחה הבריטי לחומרי נפץ. מפקדת האצ"ל הביעה את צערה על מותו המקרי[37]. לבית הדואר נגרם נזק כבד[38].

·                    ב-12 ביוני התפוצץ מוקש, שהוטמן על־ידי אנשי אצ"ל,  בדרך לכפר הערבי פג'ה הסמוך לפתח תקווה. ערבי אחד נפצע[39]. בלילה הוצת בית ערבי ביפו. הסמל הבריטי אוסוולד, שחש למקום הבעירה, נפצע מרסיסי מוקש, שהונח במקום.

·                    ב-15 ביוני, בשעה 07:00, ירה איש אצ"ל בשלושה ערבים ברובע סלמה. אחד נהרג ושנים נפצעו. באותה שעה נזרקו שתי פצצות על קבוצת ערבים בגבול יפו- תל־אביב.[40].

·                    ב-16 ביוני, ששה ערבים נהרגו ועשרה נפצעו בהתקפות במקומות שונים בירושלים[41].

·                    ב-17 יוני ירו אנשי אצ"ל על עגלה ערבית בגבול תל־אביב. – יפו וזרקו עלייה פצצה. ערבי אחד נפצע[42].

·                    ב-19 ביוני בשעה 06:15, התפוצצה אנשי אצ"ל פצצה בשוק הירקות אשר בעיר התחתית בחיפה. הפצצה הוטמנה בתוך ארגזי ירקות, על גב חמור שהובל לשוק. עשרים ואחד נהרגו ועשרים וארבעה נפצעו[43]. יהודי בשם אלפרד כהן, שנכנס – כנראה מתוך סקרנות- לבית החולים בחיפה, שם שכבו הקורבנות, נדקר בגבו על־ידי נשים ערביות ונפצע קשה[44].

בעקבות האירועים הללו, פרסם בן גוריון, ב-20 ביוני, בכמה עיתונים, מאמר בשם "קוו", ובו תקף, בשם הסוכנות, את פעולות האצ"ל, במילים חריפות [45].

·                    ב-26 ביוני, בשעה 06:15, התפוצצו שני מוקשים שהוטלו מתחת לרכבת ערבית בין עכו לחיפה. פסי הברזל נופצו. הקטר ושלושה קרונות ירדו מהפסים. בשעה 14:30 נהרג ערבי ברחבת ג'וריינו בחיפה[46]. באותו יום, בשעה 19:20 התפוצצה פצצה באחד הבתים בשכונת וואדי סאליב בחיפה. שלושה ערבים נפצעו. בשעה 20:20 נהרג ערבי ביריות אנשי אצ"ל, בשכונת מאה שערים בירושלים[47].

·                    ב-27 ביוני נפצעו בחיפה שלושה ערבים מפצצה שהוטלה לתוך בית קפה.

·                    באותו יום, הוחדרה מעטפת נפץ לתיבת הדואר שהיתה תלויה על קיר הגדר של מחנה שנלר בירושלים. בפיצוץ נפצעו קל חמישה ערבים שעבדו במקום[48]. ילד נפצע קשה[49].

·                    ב-28 ביוני, בשעה 05:00, נפצע ערבי, מיריות אנשי אצ"ל, בדרך נבי סמואל, בירושלים[50].

·                    ב-29 ביוני בשעה 05:30, נורה למוות ערבי בדרך יפו- תל־אביב, סמוך לרחוב נחלת בנימין. באותה שעה ממש נורו יריות על עגלה ערבית בקרבת שכונת שעריים שברחובות. ערבי נוסף נהרג בשעה 06:00, ליד פרדסי שייח' מוניס[51]. כמו כן נורו יריות לתוך אוטובוסים ערבים, שנסעו לכיוון יפו. ארבעה נהרגו ואחד נפצע[52]. רגעים אחדים לאחר 05:00 בבוקר, ירו אנשי אצ"ל על שלושה ערבים בדרך מפתח תקווה לראש העין. שניים נהרגו והשלישי נפצע קשה[53]. באותו זמן נורו שני ערבים בק"מ ה-78 בדרך חיפה – יפו. אחד נהרג והשני נפצע קשה[54]. בשעה 17:20 התפוצצה פצצה בבית הקפה הערבי 'ארמונד' ברחוב המלכים בחיפה, מרחק 200 מ' מתחנת המשטרה. ערבי אחד נהרג וארבעים ושניים נפצעו. סך הכול נהרגו באותו יום עשרה ערבים ונפצעו ארבעים וחמישה. העיתון 'דבר' הוקיע את המעשה בכותרת ראשית ומועצת עיריית תל־אביב קבלה החלטת מחאה והביעה זעזוע לשמע "מקרי ההתנקשות נוכח ערבים חפים מפשע[55].

·                    ב-30 ביוני, בשעה 08:00, נורה ערבי על־ידי אנשי האצ"ל, בשכונת מאה שערים בירושלים. באותו היום, בשעה 10:00, התפוצצה פצצה בבית קפה ברחוב ממילא בירושלים[56]. שנים עשר ערבים נפצעו[57]. בליפתא נהרגו ביריות שני ערבים ואחד נפצע. כתוצאה מכך סגרו הבריטים את בתי הקפה שבבעלות יהודית בירושלים והפסיקו את התחבורה העברית[58].

מסוף יוני וועד מחצית יולי 1939 תכפו והתעצמו התקפותיו של הארגון בכל רחבי הארץ. הן נועדו לשמש אות אזהרה לפורעים ומשום כך לא הסתירה מפקדת האצ"ל את זהותו של הכוח העברי שהיה אחראי להם. מחלקת ההסברה של הארגון פרסמה חוזרים ("בולטינים"),מטעמה שתחילה שודרו בתחנת השידור המחתרתית "קול ציון הלוחמת" ואחר כך הודפסו והופצו ברבים

·                    ב-3 ליולי התפוצץ מטען ברחוב המלכים בחיפה. שמונה עשר ערבים נהרגו ושלושים וחמישה נפצעו.

·                    ב-4 ביולי נהרג ערבי ברחוב יפו בירושלים, ערבי נוסף נהרג מירי ברחוב המלך ג'ורג' וערבי אחר נפצע. לתוך משאית ערבית ליד העיר הוטלה פצצה. שלושה ערבים נפצעו. על ירושלים הוטל עוצר. באותו יום, בשעה 18:20, התפוצצה פצצה בבית הקפה הערבי 'ארמונד', ברחוב המלכים בחיפה. ערבי אחד נהרג וארבעים ושנים נפצעו[59]. מתוכם עשרים ושבעה במצב קשה[60].

הבריטים העריכו כי לא מדובר בהשתוללות יצרים אלא במדיניות מחושבת. מפקדי חטיבה 16 בחיפה העריכו שמדובר בפעולות שמטרתם לפגוע ביחסים של הערבים עם הבריטים ולהביא לחידוש המרד, שהרי "היהודי אינו רוצח למען הרצח"[61]. ייתכן שלהערכה זו היהמשקל מה במדיניות הבריטית כלפי הטרור היהודי.

ב-12 ביולי הודיע שר המושבות בפרלמנט הבריטי, כי לא יינתנו רישיונות עלייה מה-1 באוקטובר 1939 ועד ה-31 במארס 1940. ב-18 ביולי קיים היישוב יום שבתון כללי במחאה על הפסקת העלייה השרירותית[62].

·                    ב-20 ביולי, החליט האצ"ל לחדש את הטרור העיוור. כרגיל היו אלה קורבנות מקריים של עוברים ושבים, מבלי להסביר מדוע הוא פוגע דווקא בערבים אם הכוונה היא להילחם בשלטון הבריטי. ערבים נורו בקריית מאיר בתל־אביב וליד גשר רידינג בצפון העיר, וכן ברחוב העלייה וברחוב סלמה. ערבים הותקפו גם ליד פתח תקווה, ליד כביש רחובות-כפר ביל"ו וסמוך לרמלה. קציר הדמים באירוע זה היה שמונה ערבים הרוגים ושבעה פצועים. התגמול הבריטי הונחת על כלל הציבור היהודי, בו ביום, על־ידי הטלת עוצר[63].

·                    ב-30 ביולי נהרג ערבי ליד תחנת הרכבת ביפו, שלושה ערבים נהרגו ליד תחנת רידינג בתל־אביב, ואחד נהרג ברחוב נווה שאנן. בקריית מאיר (שרונה) נהרגו שני ערבים[64].

·                    ב-2 באוגוסט, חיבל לוחם האצ"ל, מאיר צפניה, בבית השידור הממשלתי ברחוב מליסנדה בירושלים, לאחר שהטמין שם שלוש מעטפות נפץ. בפיצוץ נפצעה קשה אישה (מאי וייסנברג), שעבדה במקום ושמשה גם כמקור של האצ"ל וכעבור זמן קצר מתה מפצעיה. כמו כן מהנדס ערבי (אדיב מנצור) נפצע פצעי מוות וטכנאי נפצע קל[65].

האצ"ל ביצע בתשעה עשר חודשים אלה, שבין 14 בנובמבר 1937 לסוף יולי 1939, כחמישים וחמש פעולות, חלקן ללא תוצאות. ממוצע של שלש פעולות נקם לחודש. על בפעולות נהרגו למעלה מתשעים בני אדם[66] ומרביתן גרמו לזעזוע רב בקרב ציבורים רחבים ביישוב[67]. אברהם שטרן, שהיה הרוח החיה מאחורי ההסלמה, איבד לא רק את השליטה על המתרחש אלא גם על הסיכוי להגשים את שאיפתו לעצב את האצ"ל על פי רצונו ותפיסתו ולהשתלט עליו. אפילו הביוגרפיה שלו מטעימה, כי שלושת החודשים בין מאי לאוגוסט 1939 היו בעייתיים: ככל שהתגברה פעילותו הלוחמת של האצ"ל, כך נערכה הבולשת למניעתה בעוד מועד[68]. לשם כך החלה במעצרים המונים, על פי רשימות מוכנות בידה. דבר שהביא גם למאסרם של קלעי ושטרן.

גורמים רבים ביישוב הגיבו בסלידה ובזעם נוכח מעשי הטרור של האצ"ל: כך מועצת עיריית תל־אביב, המועצה המקומית רחובות וועידת תנועת המושבים, משקי עמק הירדן הוועד הפועל של הסתדרות העובדים[69]. 'דבר' יצא במאמר מערכת ראשי שקרא "להסיר את חרפתנו מעלינו"[70]. הדי פשיטת ביר-עדס, לדוגמא, הגיעו עד לונדון. זאב ז'בוטינסקי קרא ב'טיימס' הלונדוני בגיליונו מיום ה-22 ביוני 1939, כי "בפשיטה נהרגו ארבע נשים באקדח והיורים נמצאו לא בחוץ, אלא בתוך הבית: לאמור – בכוונה קלעו בנשים". ז'בוטינסקי שלח מכתב זועף ובו הוראות ברורות להימנע מפגיעה בנשים, ילדים וזקנים[71]. הנחיות אלו באו מן הסתם מאוחר מדי. אך גם לאחר שהגיעו, כבר לא נהגו ברוחן. לעת הזאת כורסמה כבר מאד סמכותו של ז'בוטינסקי[72].

בהזדמנות זאת ראוי לתת את הדעת לא רק לרגישותו המאוחרת של ז'בוטינסקי למעשי הנקם העוורים של האצ"ל, אלא גם להתעלמותו (ולהתעלמות אנשיו בארץ), מתוצאותיהם הפטאליות לגבי יהודים תמימים, שנפלו קורבן לזעם ההמון הערבי, לאחר פיגועים. (כך למשל, לאחר רצח שני ערבים בשכונת רחביה בירושלים ב-14 בנובמבר 1937, התנפלו פועלי בניין ערבים על עמיתיהם היהודים באתר הבניין, ארבעה יהודים נפצעו ואחד מהם מת מפצעיו. כך גם, לאחר הפיגוע הקטלני בשוק הערבי בחיפה ב-25 ביולי 1938, התנפל המון ערבי נזעם על יהודים עוברים ושבים. ארבעה יהודים נהרגו מלינץ' ברוטאלי, שלושה עשר נפצעו מדקירות ורגימות אבנים). וכך עד הטבח בבתי הזיקוק ב-25 בדצמבר 1947.

אמנם, מדיניות ה'הבלגה' לא הביאה לתוצאה המדינית המקווה[73], אך גם המדיניות של "שבירת ההבלגה" לא הביאה תוצאות כלשהן. הממשלה הבריטית לא התרשמה מגילויי האקטיביזם של האצ"ל , והטרור הנגדי שלא לא שכנע אותה בעוצמתו הצבאית של היישוב ובחיוניותו לביטחונה של האימפריה. נהפוך הוא, פעולות הטרור של האצ"ל נדונו ברותחין בעיתונות הבריטית, עוד יותר מאלו של הערבים, שזכו לעתים ללגיטימציה מדינית ומוסרית[74]. נראה כי פעולות אצ"ל בשלב זה לפחות, לא השפיעו על עיצוב דרכי המדיניות הארץ־ישראלית של בריטניה[75]. אין גם הוכחות חותכות לטענת האצ"ל כי הטרור הנגדי שלו בלם את הטרור הערבי או הרחיק ממנו את אהדת האוכלוסייה. מקורות שונים מצביעים על היפוכו של דבר, דהיינו, שכתוצאה מהטרור היהודי גברה התמיכה בכנופיות[76]. אולם גם לכך אין ראיות מוצקות, ומדובר בהתרשמות ובפרשנות.

בשבת, ה-26 באוגוסט 1939, לאחר שנודע למפקדת האצ"ל, מפי שוטרים יהודים, על עינויו של בנימין זרעוני במעצר, בוצעה התנקשות של אנשי האצ"ל בחייו של הקצין ראלף קרנס (Cairns), הממונה על "המחלקה היהודית" בבולשת, שהואשם על־ידי האצ"ל בעינוי אכזרי של אסירים יהודים[77]. בפעולה נהרג (בשוגג) גם חברו, מפקח רונאלד בארקר, ראש המדור הערבי של הבולשת[78]. השנים היו מבכירי המפקדים של ה-C.I.D.  . האצ"ל גזר את דינו של קרנס, משום שעמד בראש קבוצת שוטרים בריטיים, שהיו מענים את החשודים בהשתייכות לארגון וטענו כי הפליא בהם את עינוייו, כולל בנשות הארגון שנפלו לידיו[79].

היתה זו הפעם הראשונה שקצינים בריטים הוצאו להורג על־ידי המחתרת היהודית והשלטונות הגיבו בחומרה רבה. נערכו מאסרים רבים ומפקד הצבא בירושלים הורה על סגירת בתי-הקפה ובתי-הקולנוע היהודיים בעיר. למחרת היום יצאה מפקדת האצ"ל בהודעה, ובה קיבלה על עצמה את האחריות למעשה והזהירה שכל מי שיעז לענות את עצורי המחתרת – דינו מוות[80]. הנהלת הסוכנות והוועד הלאומי לעומת זאת, הגיבו בזעזוע עמוק, שהובלט בעיתוני ה-28 באוגוסט[81]. האצ"ל לא ראה בכך פתיחה של מערכה נגד השלטון, כפי שדרשו חבריו הקיצוניים, כמו אברהם ('יאיר') שטרן[82], אלא ביטוי של נקמה. הקונגרס הציוני הכ"א חזר וקבע בהודעה מיוחדת, שהתנועה הציונית כולה מתנגדת למעשי רצח של אנשים חפים מפשע והיישוב נדרש להתלכד כולו סביב הצוו העליון של "ובערת את הרע מקרבך" – ולא להיגרר אחרי מעשים שפלים[83].

אנשיו של ג'ילס לא המתינו לתגובה זמן רב. ב- 31 באוגוסט השתלטו טום וילקין ובלשיו על דירת מסתור בתל־אביב. ותפסו את חברי מפקדת האצ"ל אברהם שטרן, חנוך קלעי, אהרון חייכמן (בן-עמי), ישקה אליאב וחיים לובינסקי[84].כמו כן נעצרו כמה עשרות חברים מהשורה. ביישוב רווחו שמועות עקשניות על עינויים קשים בחקירות הבולשת[85], שלא ירדו מסדר היום בשל הכרוזים של האצ"ל. ראש עיריית תל־אביב נדרש לנושא וקיים ברור סביב השמועות המדאיגות[86]. מוקד הפעילות של אנשי המשטרה וה-C.I.D. קיבל תפנית ברורה, אותה היטיב לתאר ג'פרי מורטון, ששב לארץ־ישראל לאחר פרוץ מלחמת העולם וקיבל פיקוד על המשרד האזורי של ה-C.I.D. במחוז הדרומי (יפו-לוד). לדבריו השינוי בתפקידו סימל את השינוי הגדול עבור המשטרה בכלל, ועבור ה-C.I.D. בפרט: "…קודם עסקתי בערבים ובאזורים כפריים…כעת אני עומד לעסוק ביהודים ובאזורים עירוניים…"[87].

כל פעולה של האצ"ל הגבירה את לחץ תגובות הנגד של הבריטים. כמו כן נעצרו ונאסרו חברי בית"ר רבים ופעילים של המפלגה הרוויזיוניסטית, דבר שהרחיק את נציגיה מעמדות השפעה כלכליות, מוניציפאליות וציבוריות. בכך העמיק הקרע הפנימי עם זאב ז'בוטינסקי, שבעל כורחו היה מנותק מן הארץ וממוקדי העשייה ומשום כך מרותו הפוליטית וסמכותו כורסמו לבלי הכר[88].

 

ראשית קיץ 1939 היתה תקופה רוויית מתח, לא רק ביחסי יהודים-בריטים, אלא גם ביחסים שביישוב עצמו. בתקופה זו התחדדה שאלת 'טוהר־הנשק' בחזית הפנימית. מחתרת, מעצם טבעה, מוגבלת באמצעי ההענשה שלה. ארגון מחתרת אינו יכול לקיים בתי-מעצר, וכאשר מתגלה בוגד, מתוך הארגון או מחוצה לו, הוא מובא בפני בית-דין של המחתרת ואם נמצא אשם – הוא נידון, בדרך כלל, למוות. כך נהג גם האצ"ל ולימים גם הלח"י (ולעתים נהגה כך גם ה'הגנה', ראה לעייל פרק ה': ה'הגנה ו'טוהר־הנשק בשנים 1936-1939). בחודשים מאי-יוני 1939, הוציא האצ"ל להורג שלושה אנשים שנאשמו בבגידה:

א. יוסף ברוורמן – קורפורל בן 27 במשטרת יפו. איש בית"ר לשעבר, שהצטרף אל תהומי לאחר הפילוג מה'הגנה' ואף שימש חבר במרכז הארצי של הארגון[89]. כעבור זמן עזב את פעילותו באצ"ל, התגייס למשטרת חיפה ובשנת 1936 הועבר לבולשת ביפו. הוא עסק באיסוף מידע על אנשי האצ"ל ועל העלייה הבלתי לגאלית. ב-3 במאי 1939 הוצא נגדו פסק־דין מוות, והוא נורה ברחוב בן-יהודה בדרכו לביתו. הוא נפצע קשה מן היריות ולמחרת היום מת מפצעיו[90].

ב. אריה פולונסקי[91] – בשנת 1931 הצטרף למשטרה ומאוחר יותר עבר לשרת בבולשת הבריטית בדרגת קורפורל. בזמן שירותו במשטרה המשיך להיות חבר בארגון ה'הגנה' ושימש מקשר בין הסוכנות היהודית לבין הבולשת הבריטית[92]. באצ"ל האשימו את פולונסקי בהלשנה על חברי הארגון ועל-כן הוצא נגדו פסק־דין מוות[93]. הם טענו כי הלשנתו נעשתה בשליחות הסוכנות היהודית[94]. ב-29 במאי 1939 נורה פולונסקי בידי מתנקשים ונפצע קשה בבטנו. עוד באותו הלילה נותח בבית החולים 'שערי צדק', אך מת למחרת היום בבית-החולים מפצעיו והוא בן 29[95]". יחד אתו נורה ונהרג עובר אורח, אשר מדאר בן 22, מעולי פרס[96]. רצח פולונסקי עורר רוגז רב ביישוב. ב-17 ביוני 1939, כתב אפרים פולונסקי, אביו של אריה, מכתב לאצ"ל וביקש הסבר להוצאת בנו להורג. בתשובה שקיבל נאמר כי בנו הלשין לבולשת הבריטית על חברי אצ"ל וכי על האב לבוא בטענות לסוכנות היהודית ששלחו את בנו לבצע את "העבודה המלוכלכת". גם הבולשת הבריטית כינתה את פולונסקי: "נוכל ששירת תמורת כסף את הסוכנות היהודית ואת הבולשת בעת ובעונה אחת"[97]. אך לימים טוהר שמו והוא הוכנס לספר 'יזכור'[98].

ג. ולנטין בק – עולה מרוסיה שגויס על־ידי הבריטים ופעל תמורת כסף באיסוף מידע על פעילות המחתרת העברית. הוא חדר לתנועת הנוער בית"ר והצליח לעלות על עקבותיו של יעקב קוטיק (איש בית"ר), אשר נתפס בתל־אביב, ב-20 באוגוסט 1938, עם מזוודה שהכילה כלי נשק וחומר נפץ[99]. מיד לאחר מאסרו של קוטיק, עזב בק את תל־אביב. האצ"ל הוציא נגדו פסק־דין מוות והחל בחיפושים אחריו. ב-22 ביוני הוא נורה למוות בקריית מוצקין[100]. קוטיק נידון, כזכור, למוות ולאחר שישב חמישה ימים, בתא הנידונים למוות, הומר פסק דינו למאסר עולם. הוא ישב בכלא חמש שנים ושוחרר ב-20 בפברואר 1943[101].

מותם של ברוורמן ובק לא זכו לתגובת המוסדות הלאומיים, לא כן במקרה של אריה פולונסקי. שאישי ציבור בכירים באו להלווייתו[102]. הוצאתו להורג של פולונסקי אף הוזכרה על־ידי אליהו גולומב, בפגישתו עם ז'בוטינסקי בלונדון ב-9 ביולי 1939. גולומב הזהיר את ז'בוטינסקי כי מעשים כאלו עלולים להוביל למלחמת אחים[103]. ז'בוטינסקי התעניין אם זה המקרה היחידי. נראה שאיש מהם לא הוטרד בשאלות כיצד ייתכן שהקטגור הינו גם השופט וגם התליין[104]. גם אם ניקח בחשבון שהדבר היחיד שקיים במדינה ולא היה לו זכר במדינה בדרך היה מערכת משפט וכך נהגו כל התנועות המהפכניות או התנועות לשחרור לאומי עד שקיבלו מדינה, ולעתים גם אחר כך. ובכל זאת, נראה כי המוציאים להורג פעלו כמי שידם היתה קלה על ההדק.

ב-7 ביולי 1939 הוציאה המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית כרוז "לא תרצח", חתום בידי כמאתיים אנשי שם ובראשם פרופ' אברהם הלוי פרנקל, ברל כצנלסון, ש"י עגנון, הנרייטה סולד ואחרים, בו התריעו והזהירו מפני הרציחות הפנימיות[105]. גם הרבנות הראשית יצאה ב-2 ביולי בכרוז התובע צייתנות קפדנית לדיבר "לא תרצח". סביר להניח שכרוז אנשי הרוח, שהיה ביטוי קולקטיבי נחרץ לסלידה הכללית מרצחנותו של האצ"ל ובלטה בו האיכות האנושית של חותמיו[106], פגע בעצב רגיש שלהם. בתגובה, פרסם האצ"ל כרוז, בו נאמר שהצו "לא תרצח", איננו חל על אויב[107]. אפילו הרמב"ם גויס למלחמת הכרוזים. בכרוז אחר של האצ"ל מצוטטת הלכה של הרמב"ם, המתיר להרוג מלשינים[108]. בכל הספרות הרוויזיוניסטית-אצ"לית לא נמסר אם לנרצחים ניתנה הזדמנות כלשהי להסביר, להתגונן, להשמיע את גרסתם לפני שהוצאו להורג.