"האצ"ל בישראל" – ארגונו הפורש של 'יאיר'

מיד לאחר שפרצה מלחמת העולם השנייה, הצהיר זאב ז'בוטינסקי, ממקום שבתו בארצות הברית, כי התנועה הרוויזיוניסטית מתייצבת לצד בריטניה במלחמתה נגד הנאצים וכי מקומו של העם היהודי בחזית[1]. נשיאות הצ"ח (הסתדרות ציונית חדשה) להקמת צבא ציוני במסגרת הצבא הבריטי, שנועד לחדש את הברית בין הציונות לבריטניה ולבנות כוח צבאי יהודי, שיפעל גם אחרי המלחמה. משלחת מטעה התייצבה ב-5 בספטמבר 1939 בפני מקפרסון, המזכיר הראשי של ממשלת המנדט והביעה את אהדתה לבריטניה[2].

רעיונות השיתוף עם בריטניה היו מקובלים כמובן גם על הנהגת הציונות הרוויזיוניסטית (הצה"ר) בארץ, שדגלה מאז מתמיד באוריינטציה בריטית מובהקת. אריה אלטמן[3] – יושב ראש הצה"ר בארץ, זכה משום כך לביקורת קשה ואף להשמצות, מצד הקיצוניים בצה"ר ובאצ"ל[4].

למרות זאת, גם האצ"ל יצא בהצהרת אמונים לממשלה, והביע את רצונו לשתף עמה פעולה בהגנה על הארץ ובכל חזית אחרת. כמו כן הכריז הארגון על החלטתו להפסיק את הפעולות שיזם נגד השלטונות בעקבות פרסום 'הספר־הלבן'[5]. במקביל המשיכו להופיע כרוזים מטעמו שהסיתו כנגד המוסדות הלאומיים ונגד הגיוס לצבא[6]. באצ"ל, הגם שהיה מלוכד יותר משאר הזרמים בצה"ר, ניכרו בקיעים רבים. כמה עשרות חברים, שלא היו חברי בית"ר או הצה"ר ומשום כך התקשו לראות את ארגונם פועל כתנועה לגלית, מתחו ביקורת על הקו הפרו-בריטי של ז'בוטינסקי. בנוסף לחילוקי הדעות בתקופה זו, עמדה אישיותו הצבעונית של אברהם ("יאיר") שטרן, שחתר תחת מנהיגותו של דוד רזיאל, כאשר היה עצור על ידי הבריטים וגם תחת מנהיגותו של חנוך קלעי, שמילא את מקומו[7]. התחושה הכללית היתה כי בתקופה זו שרוי האצ"ל באחת מנקודות השפל שלו, ואין בראשו מנהיגות בעלת שיעור קומה, היכולה להתמודד עם גודל השעה[8].

עד מהרה החלה מחלקת הידיעות של הארגון לשתף פעולה עם הבולשת הבריטית, במטרה לעקוב אחר פעולות של "גייס חמישי" ביישוב; אם כי היא פרשה את המונח הזה פירוש רחב ביותר ובימים של הברית בין גרמניה לברית המועצות, החשידה את כל ה'שמאל' בעיני הבריטים. באותם ימים חברי האצ"ל מסרו לקצין הבולשת וילקונסק, ידיעות על חברי ה'הגנה'[9]. פרשה זו לא קיבלה ביטוי בדיון הציבורי שעלה מאור יותר, בסוגיית שיתוף הפעולה עם השלטונות הבריטיים, במאבק נגד יהודים.

כמו כן החליט האצ"ל, ועמו הצה"ר, שלא להשתתף בהפגנות שארגנו מוסדות היישוב בפברואר 1940 כנגד תקנות 'הספר־הלבן' משנת 1939, שפורסמו רק אז. אם כי ההחלטה עוררה התמרמרות רבה בקרב החברים מן השורה[10]. ראשי הצה"ר סברו שההשתתפות בהפגנות תחזק את מרותם של המוסדות הלאומיים, ובעצם את מפא"י. מה גם שתקנות הקרקע נועדו כמובן לפגוע בהתיישבות ולא נחשבו למכשול מיוחד בעיני הרוויזיוניסטים. הללו העריכו שפתרון ציוני של שאלת ארץ־ישראל יושג רק באמצעות שיתוף פעולה עם בריטניה ומשום כך התנגדו להפגנות נגדה[11].

עמדתו הפרו-בריטית של מפקד הארגון דוד רזיאל, ששוחרר מן הכלא הבריטי, חידדה את חילוקי הדעות בתוך האצ"ל, עד שאיים בהתפטרות (וחזר בו בלחץ ראשי הצה"ר). ב-18 ליוני 1940 שוחררו עצורי האצ"ל על ידי הבריטים, אך המשתחררים, שהיו קיצוניים יותר, סירבו להפסיק את הטרור ומיאנו לקבל את מרותו של רזיאל; דבר שגרם למשבר חמור בארגון. דוד רזיאל ואברהם שטרן (יאיר) החלו נאבקים זה בזה על השליטה בנשק ועל נאמנותם של חברי הארגון.

שחרורו של דוד רזיאל מהכלא הבריטי, בעקבות תפישתו שהבריטים הפכו מאויב לעמית נוכח הסכנה הנאצית, גרר האשמות מצד כמה מחבריו ובראשם אברהם שטרן ("יאיר"), שטענו כי קנה את חירותו האישית במחיר שיתוף פעולה עם הבולשת הבריטית.

המחלוקת בין שטרן לרזיאל נסבה סביב שתי סוגיות עיקריות, מלבד, כמובן, בעיות אישיות ועניין של אופי וסגנון, שמוסיפים במקרים כאלה שמן על המדורה: הסוגיה האחת היתה – שאלת מרות המפלגה. שטרן וחבריו טענו כי על הארגון להשתחרר מתלותו במפלגה הרוויזיוניסטית ולהחליט בעצמו על דרכו המדינית. לדעתם, ראשי התנועה הרוויזיוניסטית, בהיותם לגליים וגלויים לשלטונות, מערערים את הקונספירציה ומונעים את התפתחות המלחמה, מתוך דאגתם לקיום המפלגה. לעומתם, טען רזיאל, כי המפלגה היא העורף הציבורי, ממנו שואבת המחתרת תמיכה מוסרית וכספית והיא משמשת מאגר לגיוס לוחמים להרחבת השורות. לדעת רזיאל, מנהיגי התנועה ובראשם זאב ז'בוטינסקי, מתווים את הדרך הפוליטית ועל האצ"ל לקבל את מרותם.

הסוגיה השנייה היתה – שאלת הפסקת המלחמה בבריטים. רזיאל טען כי הגרמנים הם האויב מספר אחד של עם ישראל, ואין להקשות על הבריטים כל עוד הם נלחמים בהיטלר. שטרן טען, לעומתו כי אין להפסיק את המלחמה בבריטים, אפילו הם נמצאים במצב מלחמה עם גרמניה. לדעתו, כל עוד הבריטים שולטים בארצנו, הם האויב מספר אחד ויש להילחם בהם עד לסילוקם מן הארץ[12].

ביולי 1940, לאחר מותו של ז'בוטינסקי, הפילוג הפך לסופי. מספר חברים בראשות שטרן, פרשו מן האצ"ל, על רקע אידיאולוגי ומוטיבציה אישית. בפלגו את האצ"ל מרד שטרן במרותה של התנועה הרוויזיוניסטית, בסמכותו העליונה של ז'בוטינסקי, ואחרי מותו – בסמכותה המחייבת של ההנהגה הקולקטיבית של הצה"ר והצ"ח, בהמשך פיקודו של רזיאל על האצ"ל ובמדיניותו של האצ"ל מאז פרוץ מלחמת העולם השניה. הקבוצה הפורשת היתה קטנה בהרבה מזו של הגוף ממנו פרשו, אך רוב הנוהים אחר יאיר נמנו על שורת המפקדים[13].

אברהם שטרן, יאיר, היה דמות מסעירה. אינטלקטואל, משורר, יפה תואר, הוגה דעות, מנהיג בעל אומץ לב אישי היודע את דרכו. יאיר האמין במלכות ישראל בימיו. הוא דרש מהיישוב העברי הקטן לקדש מלחמה בבריטים המונעים ממנו את היעד הזה כאן ועכשיו. דומה וחלם להקים "מלכות עכשיו", שתסגור את החשבון עם הבריטים ואם איטליה הפשיסטית וגרמניה הנאצית יסייעו, זה מותר, כי המטרה מקדשת, מחר, לא יהסס להילחם גם בהן. אחר כך, יסגור את החשבון עם הערבים, עם השמאל, עם הימין האזרחי, הדתי, הרוויזיוניסטי ועם האצ"ל…

הוא שאף לבנות את המחתרת החדשה על יסודות ועקרונות חדשים ולעצבה במתכונת שתהלום את השקפת העולם שלו ושל תומכיו[14]. 'יאיר' נטה לייחס משקל מכריע לאלימות ולכוח כגורמים מכריעים בשחרור עמים. השקפתו המיסטית-משיחית והדרוויניסטית-כוחנית, היא שכיוונה את תפיסת המציאות הפוליטית שלו. פעולותיו המהפכניות, האלימות בדרך כלל, לא התחייבו מן המציאות ההיסטורית אלא מהשקפותיו הרומנטיות והמשיחיות ומהנחותיו האידיאולוגיות[15].

הבריטים מצדם, שמו לב להתארגנות סביב שטרן עוד קודם לפילוג בפועל. בסיכום מודיעין מסוף אוגוסט 1940, בחן מפקד הבולשת הבריטיתC.I.D.) ), ארתור פ. ג'ילס, את פעילות המפלגה הרוויזיוניסטית, מתוך מגמה לזהות בברור "מי לנו ומי לצרנו". בפעם הראשונה צוין שהימין הקיצוני מהווה בעיה. המפלגה הרוויזיוניסטית הפכה להיות "נאצית-פשיסטית" ו"גיס חמישי" בפיהם של אנשי הסוכנות היהודית. לדעתו של ג'ילס, "הסוכנות ניצלה את היעדרו של המנהיג הוותיק שנפטר [ז'בוטינסקי] וניסתה לחסל את המפלגה אחת ולתמיד". ג'ילס ציין, עם זאת, שקשה מאוד לקבוע אם כל חברי המפלגה הפכו להיות אנטי בריטיים, מאחר ורבים מהם הצטרפו לצבא הבריטי באותה עת. עם זאת, הוא זיהה קבוצה קיצונית בתוך המפלגה, אשר על פי פעילותה ניתן היה לשייכה לאוהדי האיטלקים. לדבריו, מנהיגי המפלגה המקומיים נתנו לבריטים להבין שנעשו מאמצים גדולים על מנת לרסן את הקיצוניים[16]. במסמך של ג'ילס יש זיהוי בריטי מדויק של ארגון/גוף חדש בימין, גוף אשר מזוהה עם האויב.

יותר מכך, ה-C.I.D. זיהה שעם שחרורם בסוף יוני 1940, של אברהם שטרן, חנוך סטרליך וחבריהם, אשר נעצרו בסוף אוגוסט 1939 לאחר רצח המפקחים קרנס וברקר, החלו שטרן ואנשיו לנקוט בקו שנראה פרו-איטלקי. לדעת ה-C.I.D. "מנהיגי המפלגה הרוויזיוניסטית עושים כעת [ספטמבר 1940] מאמצים לדכא את הפעילות האופוזיציונית{. מנהיגי המפלגה טענו שפעילות האופוזיציה בירידה ובמהרה הקבוצה תתפזר. מנהיגי הרוויזיוניסטים דרשו שלא לעצור את ראשי הקבוצה, מאחר והמעצר יכול להחליש את מעמדם שלהם וכן לגרור למעשים לא רצויים מצד חברי הקבוצה שלא ייעצרו. כתוצאה מדברים אלו המליץ המפכ"ל  למזכיר הראשי, שלא לעצור בלב זה את חמשת מנהיגי הקבוצה האמורה[17].

 הארגון החדש המשיך לשאת בתחילה את השם 'ארגון צבאי לאומי בארץ־ישראל ואחר כך נקרא 'הארגון הצבאי הלאומי בישראל' (או האצ"ל בישראל)[18]. הפורשים הבליטו את ההמשכיות משום ששני הפלגים נאבקו על נפשם של חברים ואוהדים שעדיין לא הכריעו ומשום שההולכים אחרי שטרן סברו שהם-הם הממשיכים הלגיטימיים של מסורתו[19]. יאיר לא סטה מהתסריט המוכר שבו המתפלגים ממסגרת ציבורית ומתיימרים להיות ממשיכי דרכה האמיתיים, לכן התעקש לאמץ את שמו של הארגון, ממנו פרש בטריקת דלת[20]. יחד עם זאת, מאז התפלגותו מן האצ"ל, עשה הארגון מאמץ להתרחק ככל האפשר מן האידיאולוגיה הרוויזיוניסטית ואולי גם לנער מעליו את שיירי התדמית הפשיסטית של הרוויזיוניזם.

הקמת קבוצת שטרן גלמה למעשה פרישה משולשת: בנוסף לפרישה של האצ"ל מן היישוב המאורגן, היתה כאן גם פרישה מן האצ"ל ומן התנועה הרוויזיוניסטית. למרות זאת הם ראו בעצמם את האצ"ל המקורי והאשימו בפרישה את זולתם[21].  לח"י פיתח תיאוריה שהצדיקה את השימוש בטרור האישי, כולל חיסול פיזי של מעצבי המדיניות הבריטית ושל מעצביה. חברי הארגון פסלו באופן גורף כל שיתוף פעולה עם הבריטים, גם לא בעת המלחמה ואת דוד רזיאל השמיצו כמשתף פעולה. דבר שהגביר את המתח ששרר בין הארגונים[22].

המנשר הראשון של "האצ"ל בישראל", שנכתב בידי שטרן בלהט מיסיונרי ונקרא בשם "עיקרי התחייה", לא הוזכרו מושגים קונקרטיים, שהיו מקובלים ושגורים אז[23]. לא מוזכרת "מדינה עברית" אלא "מלכות ישראל". אין בו שמץ מהציונות ההרצליאנית המבססת את הקמת מדינה ליהודים כמסקנה מהאנטישמיות, אלא שיבה ל'מכורה', היא ארץ־ישראל בתחומיה המפורשים בתורה[24]. על כך ראוי להוסיף שהמילה "שלום" נעדרת מהמסמך לחלוטין בעוד שהאלימות שזורה בו, בניסוחים שונים, שש פעמים[25].

מטרות 'האצ"ל בישראל' היו:

א.            הכשרת לוחמים לפעולות טרור וחבלה.

ב.            הקמת רשת מודיעין וריגול.

ג.             חיפוש בעלת ברית מבין המעצמות[26].

בגלגול זה התרחקה חבורת שטרן לחלוטין מהמטרות המסורתיות של האצ"ל בשנות ה-30, כמו דאגה להגנת היישוב והקמת סגל לצבא יהודי, והפכה לקבוצה טרוריסטית שמעשיה מכוונים כנגד השלטון הבריטי[27].

יאיר, שהוביל את הפרישה מארגון האב, בעיקר על רקע שיתוף הפעולה עם בריטניה נוכח מלחמת העולם, טען שיש להבדיל בין אויב, היינו, בריטניה, נגדה שיש להילחם מלחמת חורמה, לבין צורר, היינו, גרמניה, עמה אפשר לשתף פעולה[28].

לאחר התחבטות אידיאולוגית לא פשוטה שהוביל שטרן, החל הגוף החדש שכונה גם "קבוצת שטרן", לחפש דרך כיצד לשכנע את גרמניה לסייע לעניין הציוני מטעמים אנטי־בריטיים. בתחילת מלחמת העולם ה-II שיגר שטרן שליחים אל נציגי הרייך השלישי בביירות, כדי לקשור עמם קשר נגד המנדט הבריטי בארץ ישראל[29]. הגרמנים לא השתכנעו, אך שליחיו של שטרן נתפשו על ידי הבריטים והחבורה כולה הוקעה כגייס חמישי[30].

אם כי חומרת העניין התבררה במלואה רק כעבור שלושה עשורים. הפרשה האומללה הזאת, גם אם היתה אפיזודה קצרת יומין הראתה לאילו עיוותים עלול להגיע ארגון כתתי מזוין שפרש מכפיפות לכל מרות ציבורית[31]. לאחר שהמפלגה הקומוניסטית החלה לתמוך במאמץ המלחמה בעקבות מתקפתה של גרמניה על ברית המועצות, נשארה "קבוצת שטרן" היחידה ביישוב שהתנגדה לשיתוף פעולה עם השלטונות.

 לימים, ניסו יוצאי לח"י להציג את ה"הסכם" עם האיטלקים (שבו יאיר שטרן היה מעוניין עקרונית), כאילו היה "פרובוקציה" של האצ"ל והמודיעין הבריטי[32], אך גם אם יש בכך משהו (דבר שמעולם לא הוכח), היה עליהם להיזהר זהירות כפולה ומכופלת שלא לתת לאויביהם אמתלה להאשימם בחיפוש אוריינטציה איטלקית-גרמנית. היה זה אבא אחימאיר, האיש שהשפיע אולי יותר מכל על שטרן וחבריו (מלבד אצ"ג), שהזהיר את שטרן כי קשר עם היטלר יכתימו כ"גיס חמישי". שלא לדבר על הצעת הברית המגלומנית לגרמניה הנאצית, שהיתה רוויה אהדה ללא סייג למשטר ולאידיאולוגיה שלה, בנוסח מאמרי "די טאט", שיצא בוורשה ערב המלחמה בעריכת נתן פרידמן-ילין (ילין-מור), לימים ראש מפקדת לח"י. למעשה, שטרן התכונן לניצחונו הסופי של היטלר וביקש להקדים תרופה למכה. הפרשנות כאילו הצלת יהודים היתה המניע העיקרי מופרכת מעיקרה. פרסומי "האצ"ל בישראל" בשעתו רוויים זלזול בפעולות ההצלה של ההסתדרות הציונית והתנועה הרביזיוניסטית[33].

הערך "גרמניה הנאצית: ניסיון התקשרות" בלקסיקון לח"י מנסה להציל את שמו הטוב של האב המייסד: "יאיר היה משוכנע שגרמניה תפסיד במלחמה ולעולם לא תגיע לא"י. הוא חשש שמא המאורעות בזירות הצבאיות יתפתחו מהר יותר מכפי שנראה ושהגרמנים יחושו את קצם המתקרב ויחליטו לחסל את יהודי אירופה"[34]. אך הדבר לא עולה בקנה אחד עם הצעת שטרן לגרמניה[35]; מאמר מפתח שהושמט מכתבי לח"י[36].

בתקופה זו נקלע הארגון הצעיר למשבר עמוק ולמצוקה קיומית. הפילוג באצ"ל דלדל את שני הצדדים מבחינות רבות, ומבחינה חומרית נתן את אותותיו יותר בצד הנתון לפיקודו של שטרן, שנותר ללא כל עורף ציבורי. לפיכך הורה שטרן לפתוח בשורה של החרמות, שיספקו לאצ"ל בישראל את האמצעים הכספיים הדרושים לו. תחילה בוצעו מעשי שוד קטנים… ואחר כך גם בקנה מידה גדול…"[37]. כך למשל פיקד יעקב (ישקה) אליאב על פעולה בה נשדד תיקו של פקיד אחת המפעלים בחיפה, בצאתו מבנק יפת, עם "כמה אלפי לירות", במקרה אחר נסיון שוד של הגזבר של מאפיית 'ברמן' לא עלה יפה, בשל התנגדות הקורבן[38]. פעולותיו של הארגון הצעיר צומצמו למעשי שוד, שבוצעו כדי להשיג כספים, והסכומים המעטים שהושגו נוצלו למימון תעמולה בישוב ולהתנקשויות בחייהם של קציני בולשת אחדים (ראה להלן), אלא שמרבית קורבנותיהם היו דווקא יהודים[39].

ב-16 בספטמבר 1940 ביצעו אנשי שטרן שוד בסניף בנק אפ"ק ברח' בן יהודה בתל־אביב ושדדו סכום של כ-5,000 לא"י, שאפשר להם להתחיל בפעילות ענפה. יהושע זטלר נאסר ונדון למאסר של חמש עשרה שנה[40]. השוד האלים היה מלווה בהתפוצצויות וקולות נפץ שהחרידו את הקהל והחישו אותו למקלטים. באותו יום מלאו שבוע להפצצה הקטלנית של מטוסים איטלקיים על תל-אביב, בה נהרגו מאה ושבעה תושבים ונפצעו מאה חמישים ושבעה. בתנאי המתיחות ששררו בעיר היתה דרושה מצח נחוצה לפעולה כזאת ואכן "הפשע עורר התמרמרות עצומה בקהל"[41].

בסתיו 1941, לאחר שסטרליץ וזרעוני פרשו כתוצאה מחילוקי דעות חריפים עם שטרן, הוקמה מפקדה חדשה בהנהגת שטרן ומיד הוחל במעשי התנקשות בשוטרים ובבלשים ובמעשי שוד לגיוס כספים. ב-9 בינואר 1942 שדדו פיקודיו של שטרן עובד של המשביר המרכזי שיצא מבנק בפועלים ברחוב מונטיפיורי בתל-אביב ובתיקו סכום של 1090 לא"י המותקף החל לצעוק ועוברים ושבים רדפו אחרי השודדים. המשטרה הצליחה ללכוד ברחוב שלוש את אחד השודדים, אגב כך ירה שודד אחר בקהל והרג שני אנשים[42]. אין ספק כי גם הרג של יהודים במהלך שוד, יכול להיחשב להפרה בוטה של 'טוהר-הנשק'.

לקראת סוף 1941 החלה החבורה בהטלת אימה על המשטרה. צעד ראשון לכך נעשה עם רצח יעקב צפיוף שהיה בלש יהודי במשטרה הבריטית. הוא הואשם על ידי לח"י במסירת חבריהם לבריטים ומשום כך "נידון" למוות. צפיוף נורה למוות ברחובות, בעת שיצא מבית הקלנוע, ב-16 בנובמבר 1941[43]. בכרוז שהוציאו לאחר מותו הכריזו כי המעשה נועד להוות כי הרצח היה "אזהרה לכל הבלשים – מקצועיים או חובבניים"[44]. הבלש מורטון כתב באוטוביוגרפיה שלו כי ידוע לו כי ז'ק זליג (Zelik Zak) "הוא שרצח את צפיוף". אם מורטון צודק, הרי שז' זליג, שכמו אברהם אמפר, היה באותו זמן שומרו האישי של "יאיר" והיה מסור לו ללא גבולות[45], הרי שההוראה לרצוח את צפיוף, היתה באישורו של יאיר[46].

ב-20 בינואר 1942 ניסתה "חבורת שטרן" לרצוח את הבלש ג'פרי מורטון ואת מפקח ראשון וילקינס, מנהל המחלקה היהודית של הבולשת, שנחשבו לגרועים שבין אויבי לח"י. משימת ההתנקשות הוטלה על ידי יעקב (ישקה) אליאב[47], שניסה להציב להם מלכודת על ידי פיצוץ קטן, שימשוך אותם לתוכה. אך המבצע שנערך ברחוב יעל 8 בתל־אביב נכשל ונהרגו בו שני קצינים יהודים, נחום גולדמן ושלמה שיף וקצין בריטי, א"ט טורטון (Turton), שנפצע פצעי מוות[48]. שוטר יהודי נוסף, דיכטר, נפצע קל[49].

הפעולה גרמה לזעזוע נורא והרחוב היהודי בארץ היה כמרקחה – "הורגים יהודים"! הרצח גרם לסערת התנגדות ללח"י בקרב הישוב, בעיקר משום ששיף שירת כמפקד המשטרה העברית בתל־אביב. העיתונות העברית הוקיעה את הרצח והמוסדות הלאומיים (הוועד הלאומי והסוכנות היהודית), קראו ליישוב למסור למשטרה את הטרוריסטים, שבנוסף להיותם "שודדים" ו"גייס חמישי", הם גם רוצחים קצינים יהודים. ואכן המשטרה היתה מוצפת בהודעות טלפוניות בדבר חשודים במעשי טרור.

האצ"ל, בראשותו של רזיאל, פרסם שני כרוזים בהם הוא מסתייג ממעשי 'האצ"ל בישראל', בראשותו של שטרן וטרח להבדיל בין ארגונו האחראי, לבין "ארגון הטרור המתקרא בשם דומה"[50]. התוצאות החמורות של האירוע, כמו הכעס הציבורי הממו את יאיר ואנשיו[51], שהרי התכוונו לרצוח את מורטון ווילקין ולא את שיף, גולדמן וטורטון. למרות זאת, בכרוז הסברה, שיצא אחר כך, טענו אנשי שטרן כי כל כוונתם לא היתה אלא לפגוע בשיף, משום "שעבד את השלטון הזר במקלו. את מקלו המהולל רחץ בדם פועלים רעבים בפתח תקווה ובדם הנוער הלאומי"[52]. אולם גרסה זו לא מצאה הד בציבור[53].