גילי חסקיןכתב: גילי חסקין
ראה גם, באתר זה: ארמניה – האומה העולה מן האפר; מבוא לטיול בארמניה ; הר אררט – אדם ונוף ; ההיסטוריה של ארמניה
לצפייה במצגת תמונות בנושא: טיול לארמניה
עד למאה ה-19 לא היה קיום של ישות לאומית ארמנית. הקהילה הארמנית היתה עשירה והיה לה אינטרס קיומי ובעיקר כלכלי שהשלטון העות'מני יימשך. שיעור הארמנים היה רב בקרב סוחרים עשירים, מתורגמנים, דיפלומטים וכו'. בראשית המאה ה-19 השתנו פני הדברים: הרוסים החלו להתפשט לעבר הקווקז, וארמניה הפכה לכדור משחק בין רוסיה לבין טורקיה. גורם שהחשיד אותם בעיני השליטים המוסלמים. הניגוד המדיני בין רוסיה לטורקיה פיתח איבה בין הארמנים הנוצריים לבין הכורדים המוסלמיים, לאחר שחיו חיי שלום, אלו לצד אלו. והארמנים הותקפו תדירות על ידי שכניהם המוסלמים.
הצלחת התנועה הלאומית ביוון שהביאה לעצמאותה בשנת 1821 והאיום הרוסי על הגבול הצפוני של האימפריה.
במהלך מלחמת רוסיה-פרס (1826-1828), צורף חלק קטן מארמניה ההיסטורית לרוסיה. שטח זה עתיד להפוך עם הזמן לרפובליקה הארמנית בבריה"מ ולארמניה של היום. הארמנים מצידם תלו ברוסיה את התקוות לגאולת מולדתם הכבושה. ייתכן שהצלחת התנועה הלאומית ביוון, שהביאה לעצמאותה ב-1821, תרמה אף היא לעליית מפלס הלאומיות בקרב הארמנים. רבים מהם התנדבו לצבא הרוסי והגיעו לדרגות גבוהות. לאחר מלחמת קרים דרשו המעצמות להכניס תיקון במצב הנוצרים בארמניה והארמנים בכללם. הם הוכרו ב-1863 כMillet- (מילֶת – עדה מוכרת) אך לא הושג תיקון אמיתי.
ב-1877 כאשר פרצה מלחמה נוספת בין רוסיה לתורכיה הארמנים שבצד השני של הגבול סייעו להתקדמות הצבא הרוסי בחבל קארס וארזורום באנטוליה.
אחר המלחמה הרוסית-טורקית דרש הקונגרס הברלינאי (1878) מן השולטן להגן על הארמנים מפני התקפות כורדיות, אך בפועל לא נעשה הרבה. במקביל, הלאומיות המודרנית לא פסחה גם על הארמנים, הטורקים מצידם חשדו בארמנים שכן הם היו נוצרים ואויביהם היו רוסיה הצארית הנוצרית. בשנת 1876, עם עליית סולטאן עבד-אלחמיד ה- II לשלטון, הוא נקט מדיניות של פאן-איסלאם, שאיפה פעילה לאיחוד העמים המוסלמים והבלטת הייחוד המוסלמי. עבד אל-חמיד הפנה יחס רע וחשדנות רבה לעבר הארמנים שהיו המיעוט הנוצרי הגדול בחבל הארץ הרגיש של האימפריה, ומנו אז 2-2.5 מיליון נפש. קריאת 'הקונגרס הברלינאי' לאימפריה העות'מנית להגן על הארמנים מהתקפות הכורדים לא הועילה וכתוצאה מכך, בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-19, קמו מספר ארגונים פוליטיים ארמנים אשר דרשו עצמאות. היתה זו קריאה לבדלנות נוצרית בעולם מוסלמי.
בתקשורת התורכית של שנות ה-80 של המאה ה-19 גברה מאד ההתרסה נגד הארמנים. הארמנים הואשמו לא רק בסיוע לאויבי הקיסרות, אלא גם בפגיעה מכוונת בכלכלת האימפריה וקשירת קשר במטרה להפיל את הסולטאן מכיסאו.
בשנים 1885-1890 קמו ארגונים כמו הונצ'אק (פעמון) הסוציאליסטי ו"הפדרציה המהפכנית הארמנית" הלאומי אשר נקרא "דשנאק" (אגודה). מרכזיהם היו בפריס, ז'נווה וטביליסי. הם דרשו אומה עצמאית – הטורקים הגיבו בתוקף. החל מעגל קסמים של אלימות ואלימות שכנגד. הטורקים שיסו בארמנים את שכניהם, בעיקר את הכורדים. ב-1890 פרצה מרידה ארמנית בסאסון, דרומית למוש, שדוכאה על ידי פרשים כורדיים והיתה מלווה בשפיכות דמים אכזרית מאד. ב-26 באוגוסט 1896 התקיפה קבוצה של ארמנים צעירים את הבנק העות'מני באיסטנבול, דבר שגרר טבח בארמנים של העיר. ארמנים רבים היגרו מטורקיה וייסדו מושבות פורחות בקליפורניה. מ- 1894-1897 ננקטה כלפי העם הארמני מדיניות של ג'נוסייד. מעריכים שבין 150,000 ל-200,000 נרצחו. לא ברור מה הייתה מידת מעורבות השלטונות והסולטאן עבדול-חמיד ה-II, אולם לא ניתן לשלול שתמכו באירועים. העולם הנוצרי לא התערב משיקוליו שלו. (מערכת היחסים עם המדינה העות'מנית). הבריטים חששו מכוחם העולה של הרוסים וכדומה. היה זה מסלול התנגשות וודאי.
ב-1908 מפלגת "התורכים הצעירים" הליבראלית עלתה לשלטון והסולטאן הפך לדמות סמלית והודח סופית ב-1909. ארמנים רבים תמכו תחילה בתורכים הצעירים שדיברו על מדינה חילונית ושוויון זכויות מלא לכל המיעוטים. ואכן, היה ירח דבש קצר. הארמנים זכו לשוויון זכויות, שרתו בצבא ואף שלחו נציגים לפרלמנט. מצבם הכלכלי חזר והשתפר. אך כנראה שהיחס הבסיסי לארמנים לא השתנה, 'הטורקים הצעירים' ראו בארמנים אויב לאומי ודתי. ב- 1909 פרץ גל מהומות נוסף, יחסית צנוע בהיקפו, ומאות אלפים נטבחו. במלחמות הבלקן הראשונה והשנייה (1912-1913) שמו קץ לתקוות הארמנים נוכח הלאומנות הקיצונית ואידיאולוגיית הפן-תורכיזם שהונהגה על ידי הממשלה החדשה. ב-1913 השלטון כולו התרכז בידי הוועד ה"איחוד והקידום" ה"אתיח'אד וטראקי" (Ittihad ve Terakki) שבראשו עמדו טלעת פח'ה, איסמאיל אנוור פח'ה וג'מאל פחה, שנחשבים גם נושאי האחריות העיקריים לג'נוסייד.
לא ברור אם הייתה תוכנית לטבוח בארמנים עוד לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה , אולם ללא ספק נעשו הכנות מסוימות לפחות מספר חודשים מראש. מיד לאחר פרוץ המלחמה החל האידיאולוג הראשי של הלאומנים התורכיים, ד"ר מחמד נזים בנסיעותיו ברחבי המדינה בהן קרא לחרם על עסקי הארמנים. לאחר מכן נאסף חלק גדול מהנשק בכפרים ארמניים "לטובת הצבא הלוחם", כאשר למעשה חלקו חולק בכפרים התורכיים והכורדיים הסמוכים. בשלב הבא ארמנים שגויסו לצבא פורקו מנשקם והועברו ליחידות עבודה ובינוי.
הנראטיב הטורקי טוען, במידה רבה של אמת, כי במלחמת העולם הראשונה, הרוסים רצו את לספח את אזורי הארמנים. האחרונים נתפסו כמשת"פים, במידה רבה של צדק. הארמנים חשו שמלחמת העולם היא הזדמנות פז ולמעשה בגדו. יחידות ארמניות ערקו לצד הרסי והיו ארמנים שהחלו בשחיטה של טורקים בערים המעורבות.
ב-24 באפריל 1915 נעצרו כ-200 ממנהיגי הקהילה הארמנית באיסטנבול ונורו עוד באותו היום. באותו זמן החלו הפשיטות על כפרים ארמניים בפרובינציות המזרחיות. בנובמבר 1915 רוסיה הכריזה מלחמה על תורכיה וזו מצידה הכריזה על ג'יהאד. באותו זמן בוצע רצח המוני של החיילים הארמנים בצבא התורכי שפורקו מנשקם עוד בתחילת המלחמה.
במרץ יצאה הפקודה "לבצע טרנספר של אלמנטים עוינים מגבולות האימפריה לפנים הארץ". באותו זמן נאם אנוור פחה מול שגרירי מדינות המערב באיסטנבול והזכיר בנאומו את ה"חיילים הארמניים האמיצים שנלחמים למען ארצנו".
חלק מהארמנים הספיק להתארגן ולהתנגד לגירוש. בעיר וואן התבצרו כ-55 אלף ארמנים במשך 36 ימים ונלחמו בצבא הסדיר. כמעט כולם נהרגו. במהלך המצור הרגו התורכים גם את תושבי כל הכפרים הארמניים הסמוכים. בטרבזון שלחוף הים השחור כ-20 אלף ארמנים הוטבעו בים. מוקד התנגדות נוסף היה מוסא דאג בקיליקיה שהתפרסם הודות לספרו של הסופר האוסטרי פרנץ וורפל "ארבעים הימים של מוסא דאג".
במקביל יצאו שיירות של מאות אלפי המגורשים מאנטוליה לכיוון המדבר הסורי. אלפים נרצחו מדי יום בידי יחידות הצבא המלוות וכנופיות חמושות, כולל אסירים ששוחררו מבתי הסוהר, שתקפו את השיירות בסיוע הצבא. הטבח נמשך באינטנסיביות עד סתיו 1916. באוקטובר אותה שנה דיווח השגריר הגרמני בתורכיה ווילהלם ראדוביץ שמתוך כ- 2.5 מיליון ארמנים נותרו בתורכיה רק 300 אלף כאשר כל שטח ארמניה ההיסטורית באנטוליה התרוקן לחלוטין.
כבר ב-1918 התפרסמו יומניו של שגריר ארה"ב בטורקיה בשנים 1916-1913, הנרי מורגנטאו. ספר אחר המתעד את הטבח הוא זיכרונותיו של אברם אלקוס, שגריר ארה"ב בטורקיה אחרי מורגנטאו, בשנים 1917-1916. גם הקונסול האמריקאי לסלי דייוויס דיווח על איסוף, גירוש והשמדת ארמנים – גברים, נשים וילדים – באזור הארפוט במרכז טורקיה.
ארה"ב לא היתה מעורבת במלחמת העולם הראשונה עד אפריל 1917, וכתוצאה מכך, נכחו אמריקאים – קונסולים, מיסיונרים ואזרחים – בזירות השונות שבהן נרצחו ארמנים וסיפקו על כך מידע שוטף למחלקת המדינה. בסוף 1915 הם שימשו מקור המידע המוסמך היחיד בעולם המערבי על הג'נוסייד הארמני. ד"ר ארא סרפיאן, ראש מכון גומידס בבריטניה, מכון מחקר לקידום והפצת הניסיון הארמני, מארגן ומופיע בכנסים התובעים מטורקיה הכרה באחריותה לטבח. "היו אלה גירושים שיטתיים", אומר סרפיאן, שבהם "לפקידי המדינה היתה רשימת שמות. הם קראו בשמך, שמו אותך בקרוואן וגירשו אותך. ואז באו הדיווחים על רצח האנשים האלה. הקונסול דייוויס חקר אישית כמה מקומות שבהם בוצע הרצח ודיווח על כך למחלקת המדינה… הוא תיאר את העמקים שאליהם נלקחו המגורשים ושם נרצחו. הוא מדבר על עשרות אלפי אנשים ואומר דברים כמו: 'ידעתי שיש כמה קרוואנים בעמק מסוים, כי הגופות היו במצבים שונים של ריקבון'". לדברי סרפיאן, אף שכל חפציהם של הנרצחים נלקחו מהם לפני הרצח, דייוויס ידע שמדובר בארמנים משום שניירותיהם האישיים נמצאו במקום הרצח".
כמובן שלצד היומנים של הדיפלומטים האמריקאים, אין תחליף לדיווחיהם של ניצולים ארמנים, כפי שאומר סרפיאן, " הם היו שם, הם היו קורבנות והם מתבטאים היטב".
חברי האתיח'אד התפטרו ב-1918 עוד לפני כניעתה של תורכיה ועזבו את הארץ. הממשלה הזמנית שהוקמה על ידי מעצמות המערב הקימה בית דין שדן בפשעי המלחמה בשנים 1915-1918. שלושת מנהיגי ה"תורכים הצעירים" נשפטו בהיעדרם ונידונו למוות. כמאל ביי, האחראי לרציחות ביוזגד נתלה, וראשיד ביי, מושל דיירבאקיר התאבד.
החוקר הנודע ברנרד לואיס (Bernard Lewis) טען ב-2002, כי, אמנם, בארמנים נעשו מעשי טבח נוראים, אבל ג'נוסייד – במובן של החלטה מוקדמת ומתוכננת מראש של הממשלה העותמנית – לא היה. בראיון לאתר האינטרנט האמריקאי "בוק טי-וי" אמר לואיס לפני כשלוש שנים, כי מה שקרה לארמנים היה "תוצאה של התקוממות ארמנית מסיבית וחמושה נגד הטורקים, שהחלה עוד לפני פרוץ המלחמה ונמשכה בקנה מידה נרחב. ארמנים במספרים גדולים, לרבות חיילים, ערקו, חצו את הגבול והצטרפו לכוחות הרוסיים שפלשו לטורקיה. מורדים ארמנים תפסו את העיר ואן והחזיקו בה זמן מה מתוך כוונה למוסרה לידי הפולשים. היתה מלחמת גרילה בכל אנטוליה… הטורקים כמובן נקטו בשיטות אכזריות מאוד כדי להדוף אותה. יש הוכחה ברורה לכך שממשלת טורקיה החליטה לגרש את האוכלוסייה הארמנית מהאזורים הרגישים, שהיו למעשה כל אנטוליה… אין הוכחה שהיתה החלטה על טבח. להיפך, יש הוכחות ניכרות לכך שהיה ניסיון, לא מוצלח ביותר, למונעו. התרחשו מעשי טבח מחרידים, המספרים לא ברורים, אבל סביר שהגיעו למיליון (נפש). מעשי הטבח בוצעו בידי חיילים לא סדירים ובידי כפריים מקומיים, שהגיבו על מה שנעשה להם".
אכן, לא נמצאה הוכחה לתכנית השמדה. אבל , הגורמים רשמיים היו מעורבים בביצוע הטבח בארמנים :
1. הקבינט והפרלמנט התורכי אישר את פקודות הגירוש שהוצג כ"יישוב מחדש".
2. משרד הפנים היה אחראי לביצוע של כל המרכיבים השונים של הפעולות.
3. משרד המלחמה היה אחראי לפירוק החיילים הארמנים מנשקם, להעברתם לפלוגות עבודה ולהשמדתם. כן הוא היה אחראי לליווי שיירות המוות.
4. הממשלה הגרמנית שהייתה ברית צבאית של תורכיה – העלימה עין וכן שיתפה פעולה.
יותר ממחצית האוכלוסיה הארמנית באימפריה העות'מאנית נרצחה, והשאר הוכרח לעזוב את מולדתם ההיסטורית, שבה חיו אבותיהם במשך 3000 שנים.
שיר שכתב משורר ארמני המתייחס לאותן צעדות מוות אכזריות :
הדרך לאלפו / פיטר בלאקיאן
להבה כעלה שאוכל
בשמש עקבה אחרייך –
אור לבן התנשא
מעל ההר,
וצרב את זווית עינך
כשפנית לחפש
את העצים הזועקים
המתפוררים אל הקרקע.
גם כשצנחה השמש
האדמה הייתה יקוד וכידונים,
וברוח התורכית
גרונות של נערים,
עוד צלצלו באזניך.
נשימתך כאופק
שקעה אל האופל.
קרטעת כל קילומטר
בצד צעדי בנותייך
הקצרים יותר.
האוויר, כמעט נמוג,
ממלא את בגדייך.
אולם רצח העם הארמני לא הוכר ועם עליית מוסטפה כמאל לשלטון הופסקה גם רדיפת ה"תורכים הצעירים". אנוור פחה נהרג בקרב עם הצבא האדום בטג'יקיסטן ב-1922. ג'מאל פח'ה זוהה ונרצח בידי ארמני ברחוב בטביליסי שבגרוזיה באותה שנה. טלעת פחה, שנמלט לברלין וחי שם תחת שם בדוי נורה למוות בידי סוגומון טהריליאן ב-1921. משפטו של טהריליאן חשף לראשונה לציבור הרחב באירופה את ממדי הטבח בארמנים, וממנו הושפע מאוחר יותר גם הרשל גרינשפאן .
השפעת הג'נוסייד על העם הארמני הייתה הרסנית לא פחות מהשואה שלנו. למעלה ממיליון ארמנים נהרגו. 80% משטח ארמניה ההיסטורית התרוקן מארמנים. בעקבות הג'נוסייד קמו קהילות ארמניות גדולות במערב אירופה (כ-400 אלף בצרפת) ובארה"ב (כ-1 מיליון). חלום הארמנים להשבת מולדתם הקדומה נמוג לעולם.
גם בגל ההשמדה השני, לא נחלץ המערב לעזרת הארמנים. ישראל זנגוויל, סופר יהודי תושב לונדון, כתב: "אני משתחווה בפני דרגה אצילה זו של עצב. אני לוקח את זר הקוצים מראשו של עם ישראל ומעביר אותו לראשו של העם הארמני". הסופר היהודי אוסטרי פרנץ ורפל, בספרו האלמותי, ארבעים הימים של מוסא דאג, מתאר את עמידת הגבורה של הארמנים בהר משה, ב"ארמניה", לא הרחק מאנטקיה שבמפרץ אסכנדרון. אמנם, אין זה תאור היסטורי, אך הוא מייטיב להעביר את רוח התקופה.
כבר בסוף שנות ה-20 איבד העולם את העניין בג'נוסייד. על הפרק עמדו נושאים חשובים יותר: המשבר הכלכלי העולמי, האיום הסובייטי, עליית הפשיזם באיטליה והנאציזם בגרמניה. ב-1939 בשיחתו עם אנשי אס.אס. היטלר העיר " מי זוכר היום את מה שעשו לארמנים".
אמנם הפיהרר בעצמו לא שכח, ואף ניסה לנצל את הקלף הארמני. הארמנים לפי האידיאולוגיה הנאצית היו עם ארי קדום והועבר להם מספר פעמים מסר על האפשרות להקים את "ארמניה הגדולה" לאחר ניצחון גרמניה. בוורמאכט הוקם ה"גדוד ה-812 הארמני" שפעל בצפון הקווקז והכיל כ-8,000 מתנדבים. אולם ההיענות של הארמנים לפיתוי הנאצי הייתה נמוכה יחסית. בארמניה הסובייטית התגייסו כ-300 אלף איש לצבא האדום. 62 גנרלים בצבא האדום היו ארמנים, המפורסם שבהם מפקד החזית הבלטית, המרשל איוואן בגרמיאן. בצרפת ,תנועת ה"רזיסטאנס" המפורסמת הכילה בעיקר יהודים וארמנים. הבולט מהם היה מיסאק מנוסיאן שעמד בראש תא משולב של יהודים וארמנים.
עניין מחודש בג'נוסייד החל בשנת 1965 עם ציון 50 שנה לטבח. בשנה זו נפתח בירוואן בארמניה הסובייטית מוזיאון ואנדרטה מרשימה לזכר הנרצחים. החל מאותו זמן גם גברו הלחצים על תורכיה להכיר ברצח העם. להבדיל מהגרמנים, שהשמיעו דברי חרטה ושילמו פיצוי כספי לניצולים יהודים, מתכחשים התורכים גם היום לכך שחיסלו בשיטתיות כמיליון וחצי ארמנים במהלך מלחמת העולם הראשונה אולי בשל כך נותר הפצע הארמני פתוח, מדמם וחסר נחמה.
מדי שנה ב-24 באפריל נוהג העם הארמני לציין את יום השואה שלו. אולם מדינות רבות בעולם נמנעות מציון פורמלי של הטבח הארמני
בישראל עד היום לא הייתה שום הצהרה רשמית בעניין הטבח בארמנים להוציא הנאום של יוסי שריד בירושלים לרגל ציון 80 שנה לג'נוסייד ב-1995. ביום העצמאות 2003 נבחרה נעמי נלבנדיאן, בת הקהילה הארמנית בישראל להדליק אחת מהמשואות המסורתיות של החג. היא נתבקשה לא להזכיר בנאומה את קורבנות הטבח בארמנים. ייתכן מאד שעמדה המסוייגת של ישראל לא נובעת רק מחשש ציני לגורל היחסים עם טורקיה, אלא מתוך רצון לנכס בלעדית את הטראומה של רצח עם.
מאמר ממש יפה וחשוב, כתוב טוב וכולל הרבה פרטים.
חשוב להפיץ, כל הכבוד!
הטענה לבלעדיות של השואה היהודית היא טענה שלא מתקבלת על הדעת,לעומת זאת החשש לגורל היחסים בין ישראל לטורקיה היא סבירה לחלוטין,אילו ארמניה הייתה מדינה גדולה עם פוטנציאל כמו טורקיה אני מניח שישראל הייתה מוצאת את העמק השווה והייתה מפרסמת את מה שהיא יודעת על הטבח של הארמנים מהרישומים של שרה אהרונסון(נילי)אך היות שישראל לא הסבה נזק לארמנים מכך שהיא עדיין לא מקירה ברצח העם הארמני כ genocide ,ובכן גם אני לא הייתי מסכן את היחסים עם טורקיה כאשר מדינת ישראל מוקפת באיבים שמאימים על קיומה , ולמרות שהיה רצוי מבחינת הארמנים שישראל תקיר ברצח עם של הארמנים הייתי מעמיד את המצפון במבחן כאשר הייתי צריך לבחור בין רצח העם הארמני או המשך כיומו של העם היהודי בארץ ישראל וזאת לאחר אלפיים שנות גלות כאשר כולם היכו בהם בדורם ללא רחמים והעלילו עליהם עלילות דם שקריות ונבזיות,ובכן המבחן שעומד על כף המאזניים הוא בין אם לסכן את קיומה של מדינת ישראל לבין לנעוץ עוד קוץ בעור הפיל של טורקיה!!
אכן אין בלעדיות שלנו על שואה זאת ויתר על כן, היא נבעה ישירות מהשואה הארמנית!
התורכים העותומאנים ביצעו את הזוועה הזו, הגרמנים בעלי בריתם שתקו. העולם ה"נאור" לא הטריד עצמו בכך.
לאחר כעשרים שנה החליטו הגרמנים הנאצים לבצע בעמנו השמדה כזו והעלו נימוק ש"מי זוכר היום את רצח-העם הארמני?". הסיקו שיכולים לשפוך את דמנו בלי לשלם כל מחיר!
אלה פשעי ההתעלמות ואי ההכרה!
להכיר בשואה הארמנית מיד!
אין קשר בין השואה היהודית לבין האסון הארמני. בפרט כשהשואה היהודית קשורה לאנטישמיות בת 2000 שנה . מה גם שבניגוד לטענתו של פרנץ וורפל, ב"מאה הימים של מוסה דאג", לא ידועה תכנית השמדה. זה פשוט קרה