האנטילופות

כתב: גילי חסקין; ‏02/05/2013

ראו גם: סאפארי בקניה; סאפארי בטנזניה; טיול בטנזניה

השם "אנטילופה" הוא שיבוש של שם יווני שמשמעו "צבי".

טיול בקניה, סאפארי בטנזניה או באוגנדה, או במקומות נוספים במזרח אפריקה, מזמנים מפגשים רבים עם אנטילופות "אנטילופות" הוא שם כללי לקבוצה גדולה של יונקים אוכלי עשב ובעלי קרניים ממשפחת הפריים.

משפחת הפריים שייכת לתת סדרה מעלי גירה, סדרת מכפילי פרסה (שסועי פרסה, זווגי פרסה – Artiodactyla), בעל-סדרת הפרסתניים.
אילו שהציפורניים הפכו לפרסות. בסדרה זו קיים גיוון רב של צורות, אך אנטומיה אחידה. הדבר האופייני ביותר לזווגי פרסות הוא שהציר המרכזי של כל רגל עובר בין האצבע השלישית לרביעית, שהן מפותחות מייתר האצבעות (האצבע הראשונה ניכרת רק במאובנים. האצבע השניה והחמישית מנוונות או נעדרת). על ידי כך מתחלק המשא בין שתי האצבעות במידה שווה. דבר המייצב את הגוף. בדרך כלל הזכרים גדולים מן הנקבות. צוואר הזכר עבה ושרירי מצוואר הנקבה.

הם אוכלי עשב, אותו תולשים בעזרת הלשון והחותכות התחתונות. סגולה זו הביאה להתנוונות של החותכות עליונות ולגלגולם של הניבים התחתונים לצורת חותכות. העשב שהם אוכלים מכיל כמות גדולה של תאית, שהערך התזונתי שלה אינו רב ומחייב אכילת כמות מרובה ממנו. לפיכך, אוכלי העשב נזקקים למכשיר לעיסה מפותח ולבית קיבול גדול עבור המזון. כושר הטחינה של השניים השתפר על ידי פיתוח גבשושיות אמייל סהרוניות, הגדלתן של בלוטות הרוק והרחבתו של חלל הפה.
משום כך שלד הפנים הלך והתארך. כל השינויים הללו אפשרו להם הסתגלות רחבה למיני מזונות צמחיים שונים והודות לכך, לסביבות חיים שונות.

הם מעלי גירה. קיבתם מחולקת לארבעה מדורים נפרדים. הם בולעים את המזון לאחר לעיסה קצרה. המזון נכנס לכרס (rumen), מתרכך ותוסס שם, חוזר לפה ושם הוא נלעס מחדש, כשהוא מעורב ברוק. ושוב נבלע ועובר את ארבעת מדורי הקיבה בדרכו למעי. דרך עיכול זו עוזרת בהתגוננות מפני טורפים, שכן היא מאפשרת לאכול בחטיפה, לעכל לאחר מכן במתינות ולהבחין בהתקרבות טורף, שלא כמו בעת אכילה. כך למשל, גנו יכול לאחסן 35 ק"ג של עשב. המזון מתעכל בסיוע חיידקים וחד תאיים, החיים רק בכרסם של מעלי הגירה ומפרישים אנזימים לעיכול תאית . כל מעלי הגירה יושבים באופן מיוחד. בתחילה הם כורעים על הרגליים הקדמיות ורק אחר כך מורידים את החלק האחורי של הגוף. הם מתרוממים בסדר הפוך. כדי לאפשר לפעולת הקיבה המורכבת לעבוד באופן סדיר , מעלי הגירה חייבים לשכב על אזור העטינים ולא ללחוץ על הבטן. אפשר כמובן גם בעמידה. הם לעתים רחוקות ישכבו על הצד.

הם כולם שוכני מקומות גלויים, כגון ערבות או מדבריות. לכולם חושים חדים להבחנה באויב, במזון ובמים. לכלום כושר תנועה מהירה לצורך בריחה מן הסכנה ולכולם צבע מגן המדמה אותם לצבע הסביבה.

באופן כללי, כולם אוכלי צמחים יכולים להשיג בהרבה מקרים את הנוזלים להם הם זקוקים מתוך הצמחייה. אוכלי עלים תלויים פחות במים מאשר אוכלי עשב, כי מתוך העלים ובין השיחים קל יותר להשיג מים.

חושי השמיעה והראייה מפותחים היטב וגם מוחם גדול ומפותח. הוולדות נולדים חזקים ומסוגלים עד מהרה לנוע אחרי אימותיהם. זווגי הפרסות נחלקים לשלוש תת סדרות:

      א.    חזיראים,

      ב.     בעלי כריות (גמליים).

      ג.     מעלי גירה.

בתת סדרת מעלי גירה כמה משפחות:
איילים, ג'ירפיים ופריים (Boviadae), או נבובי קרניים ((cavicornia, שהיא המשפחה הגדולה בפרסתניים. . אצל האיילים- קרניים הם סימן מין משני. קרניים מלאות ומסועפות, המתחלפות. מדי שנה. מסועפות. "מה איילת השחר קרניה מפציעות לכאן ולכאן". מדי שנה, ההסעפות גדולה יותר, עד גיל זקנה.

בדרך כלל קרני הזכרים גדולות ועבות מקרני הנקבה. הקרניים נבובות (שופר עשוי מקרן איל), עשויות מחומר קרני ויושבות על בליטות גרמיות, הן בליטות של עצמות המצח והן מתאימות לחלל הקרן.
הקרניים גדלות מבסיסן, אינן מסועפות והעצם אשר בתוכן גדלה עם הקרן. במינים אחדים גידול הקרניים נמשך כול החיים (יעל) או מסתיים בגיל שלוש בערך (צבי). הגידול מהיר יותר כאשר החיה צעירה ומואט עם הגיל. להבדיל מהאיילים, שם קצה הקרן הוא החלק הצעיר ביותר, בפריים, בסיס הקרן הוא הצעיר ביותר.

הטסטוסטורן אחראי על גידול הקרניים. להבדיל מהאיילים, שם הקרן היא עצם מלאה,הקרניים גדלות כל שנה מחדש. מתפתחות לקראת עונת הרבייה וגדלות משנה לשנה. אצל אנטילופה הבסיס מעצם והקרן היא חלולה, עשויה מחומר קרני. לקרניים תפקיד בקרבות מסוגננים, טקסיים. לא להרוג. רובן מעידים למעשה על עקרון ההכבדה. יש מאבקים בכמה סגנונות. יעלים עומדים במקביל זה לצד זה, כדי לאמוד את גודל הקרניים. אצל האימפלות נועלים את הקרניים ומנסים להפיל זה את זה. כך בוחנים את הכוח של השני.

אין איילים באפריקה שמדרום לסהרה. הגור של האייל יקרא עופר . ליתים מכונה הגור של הפריים, עגל.

מוצאם של הפריים הוא מן העולם הישן, אך הם נפוצים גם בצפון אמריקה.

מבנה הגוף שונה מאד במינים השונים:
אצילי באנטילופה, קל בעזים ומסורבל במבני הבקר. גודל וצורה של בעלי חיים מושפעים מאד מבית הגידול של החיה וממה היא ניזונה. המעבר מבעל חיים שחי בבית גידול סגור וניזון באופן  סלקטיבי מכל מיני צמחים שהוא בוחר אל בעל חיים שחי בסוואנה וניזון מעשב, כרוך בשינוי גודל. במחקר על מעלי גירה שנערך בגבון.
מתברר שגובה השיחים והסבך הוא שקובע את גובה הכתפיים.

להרבה מהפריים יש מנגנונים פיזיולוגיים כדי להתמודד עם חום ויובש כגון:

1.     טמפרטורת הגוף יכולה לעלות מאד – עד 10 מעלות.

2.     הורדת רמת המטבוליזם ובכך הורדת רמת סילוק הנוזלים מהגוף.

3.     פרווה בוהקת שמחזירה קרינה.

4.     שתן מרוכז.

5.     פנטינג חוטמי ולא דרך הפה [פנטינג זו "התנשפות". חוטמי – הכוונה להתנשפות שלא דרך הפה, אלא דרך האף]. במקרה של האנטילופות הדבר מונע איבוד נוזלים ועוזר במניעת מכת חום והתייבשות.

לרוב הפריים מעטה של פרווה קצרה וצפופה. השער בדרך כלל חלק ונוצץ. לעתים סמיך וצמרי. הם מטפלים בפרוותם על ידי ליקוקה, סירוקה בעזרת השניים וגירודה בעזרת הרגליים האחוריות והקרניים. לעתים הם מתפלשים בקרקע, לסילוק טפילים.

קרניים מצויות ברוב המינים בשני הזוויגים (רק בתשעה מינים, הזכרים בלבד נושאי קרניים).

לנקבה זוג או שנים של פטמות פונקציונליות, בין הרגלים האחוריות.

במשפחת הפריים עשר תת משפחות: אחת מהן מכילה את הבקר למיניו, שניה את הכבשים והעזים ואילו שאר המשפחות מכונות בשם בכולל "אנטילופות".

קונגוני בנגורו נגורו (טנזניה). צילום: גילי חסקין

האנטילופות אינה קבוצה במשמעות הטקסונומית המקובלת של המושג: בעלי חיים המסווגים כאנטילופות נמצאים בכל תת-המשפחות של משפחת הפריים, ולעתים מינים מסוימים קרובים יותר לפרות או לעיזים מאשר למיני אנטילופות אחרים. ישנם מינים רבים של אנטילופות, שמאפייניהם וממדיהם משתנים מאוד: החל מהאנטילופה מלכותית (Neotragus pygmaeus) והאנטילופה הננסית
("Neotragus batesi) שגובהם אינו עולה על 30 סנטימטרים, ועד האילנד (Taurotragus)
שגובה אחד המינים שלו מגיע ל-2.5 מטרים.

אזורי תפוצתן הטבעית של האנטילופות משתרעים על שטחים נרחבים באירואסיה ואפריקה. למרות שבצפון אמריקה יש מספר מינים של אוכלי עשב ממשפחת הפריים, לרוב אין הם מסווגים כאנטילופות. בדרך כלל, המונח "אנטילופה" מתאר את כל בני משפחת הפריים שאינם נופלים תחת הקטגוריות עזים, כבשים, או בקר, אך ההגדרה משתנה בקלות וישנם יוצאים מן הכלל.
לייתר דיוק, על פי ההגדרות המקובלות, כ-90 מיני בעלי חיים המשתייכים ל-30 סוגים מוגדרים כאנטילופות. מתוך מינים אלו, כ-15 נתונים בסכנת הכחדה, בשל ציד לא חוקי ואבדן בתי גידול.

רוב מאפייניהם הפיזיים של האנטילופות דומים בדרך כלל לאלה של יתר הפריים. רוב מיני האנטילופות מאופיינים במבנה גוף אצילי ושלוח, גוף רזה יחסית, קלות רגליים, צוואר ארוך, הראש נישא גבוה מעל פני הקרקע. יש להן פרסה שסועה וזנב קצר. בקדמת עיניהם בלוטות. קרניים מצויות ברוב המינים בשני הזוויגים (רק במעט מינים רק הזכרים נושאי קרניים). ברוב המינים לנקבות קרניים קטנות יותר. רגליהן האחוריות של האנטילופות חזקות במיוחד, וגדולות מן הקדמיות. כשהן נבהלות הן מסוגלות לרוץ במהירות תוך כדי דילוגים למרחקים ארוכים. רוב המינים חברותיים וחיים בעדרים שגודלם שונה. גודל העדר מושפע מגורמים שונים ובהם הצורך להישמר מפני טורפים., איכות המזון הנאכל על ידי בני המין וגודל גופם של הפרטים.

לכול המינים בלוטות במקומות שונים בגוף – בראש, בקדמת הרגליים, בין הטלפיים ועוד. הם משמשות לתקשורת בתוך המין ולסימון תחום המחייה.

דמורפיזם מיני מופיע באופן ברור אצל מינים בהם הזכר נתון בתחרות חריפה שמחייבת אותו למבנה פיזי חזק יותר וצורה אחרת.  ככל שהיצור יותר פוליגמי מה שמחייב כל הזמן תחרות ומריבות עם זכרים אחרים כך יהיה הזכר נבדל מהנקבה הן בצבעיו ובעיקר במבנה גופו וקרניו החזקים יותר. במינים מונוגמיים בהם לכל זכר יש נקבה אחת בלבד והתחרות לכן היא מועטה. הזכר והנקבה דומים למדי ואפילו הנקבה בהרבה מהמקרים מעט גדולה מהזכר.

במינים בהם הזכר יגיע לבגרות זמן רב לאחר הנקבה, הבדלי הגודל יהיו משמעותיים. אצל אנטילופות שנוטות להתלהק מיטשטש הדמורפיזם המינ,י גם אם הם מאד פוליגמיים. ראה אצל הגנו והראמים.

באפריקה למעלה מ-70 מינים של אנטילופות. עדות לכך שהם יצורים מאד מוצלחים. אין עוד דוגמא כזאת. מין אחד של פילים, כמה מינים של חתוליים.

המחקר במזרח אפריקה הראה כי מינים קטנים הם בדרך כלל פחות חברותיים וחיים בבדידות או בזוגות. מינים או ניזונים בפריטי מזון עשירים בחלבון כנימני
עלים ופרחים ובפירות שהם מסוגלים לאסוף הודות למבנה העדין של פיהם. הם חיים בתוך סבכים שם הם מוגנים יחסית מפני טורפים. לעומת זאת חיים מינים גדולים בעדרי ענק, המונים עד מאות אלפי פרטים. הם ניזונים ממזון גס, דל חלבון, אותו הם אוספים בכמויות ענק בפיותיהם הגדולים. הם חיים בנופי סוונה גדולים, שם הם מתגוננים מטורפים גדולים על ידי תצפית מתמדת במספר הגדול של הפרטים הצופים ובשעת הצורך, גם בבריחה מהירה.  הם מייטיבים לרוץ.

מיני האנטילופות החיות בסביבה מיוערת אומיוערת למחצה אינם נוטים לנדוד, אך מינים מסוימים החיים בערבות האפריקניות נוהגים לנדוד מדי שנה מרחקים ארוכים מאוד במסלול רבוע פחות או יותר בחיפוש אחר שטחי רעייה פוריים; נדידה זו מכונה "הנדידה הגדולה" ודוגמה למיני אנטילופות המשתתפים בה הם הגנו ומינים מסוימים של צבאים אפריקנים. לאנטילופות דרכים שונות להימלט מטורפים, בהתאם לסביבת
המחיה שלהם. לדוגמה, דוקרן הסטינבוק (Raphicerus  campestris החי באזורים מיוערים בדרך כלל יסתתר וישמור על פרופיל נמוך עד שהטורף יעזוב, בעוד שלמינים אחרים, דוגמת הצבי החי בערבה נמוכה, אין אפשרות כזו, ובדרך כלל הם יפתחו בריצה במהירות גבוהה כאשר יזהו טורף קרוב.

ההבדל בין פציעה למוות הוא קטן. אין טיפול.
אימפלה נפגעה ברגל תיטרף בקרוב. הם מגינות ביכולת הריצה.

בדרך כלל רואים מיני בעלי חיים יחדיו. בעדר גדול קיים סיכוי גדול יותר לגלות את הטורף בזמן. קואליציה של חושים. מייצרת יכולת להתמודדטוב יותר עם סכנת הטריפה. חלק אוכלים וחלק מסתכלים. יש קונפליקט בין שני מרכיבים. האם
רעב יותר או פוחד יותר? כך בלילה יש עייפים שנרדמים. אחרים ערים. השהות יחדיו משמשת
אמצעי להגנה עבורם.

ההמלטה היא תהליך מהיר. גנו ממליטים במרכז
העדר. אצל האנטילופות לבד ובסבך. משמידה את הראיות אוכלת את השלייה. כדי להניק, לא
מגיע אליו. עומדת ושורקת לו. הוא בא אליה. כדי שהטורפים לא יגלו את מסלול ההליכה שלה
בגלל נקודות הריח. כשהוא יונק היא מלקקת את פי הטבעת שלו, כדי שיוכל להוציא את צואתו.
התנים והשועלים מתמחים במציאתם, משום שאינם מסוגלים לתקוף צבי בוגר.