האינדיאנים בקנדה
כתב: גילי חסקין
ראו גם: המדריך הרשמי של קנדה.
ראו גם, באתר זה: סיור במזרח קנדה; סיור במערב קנדה; טיול חורף בקנדה, הגיאוגרפיה של קנדה
ההיסטוריה של קנדה
היבשת הצפון אמריקאית (כמו הדרומית), היא ארצם של האינדיאנים, אשר גורשו או נרצחו על ידי האדם הלבן, משום שרצה את אדמתם. "אינדיאנים" או "אדומי העור", כפי שכונו בעבר בשל מנהגם לצבוע את גופם בטקסים, הם אחת האסוציאציות לטיול בקנדה או בארצות הברית.
האמרינידים, או "אנשי האומה הראשונים", כפי שקוראים להם בקנדה, זכו ליחס הומאני יותר מאשר אחיהם שבארה"ב, אך גם כאן נרדפו וגורשו על ידי המתיישבים האירופאים ומה שלא עשו אלו, עשו המחלות שהביאו עמם והפילו חללים רבים.
במחצית המאה ה- 19 נכרת שלום בין אדוני הארץ לשעבר לבין בעלייה החדשים. האינדיאנים, שהיו מפוצלים וללשונות רבים, נדחקו לשמורות שהלכו והצטמצמו עם הזמן. בכמה מקומות, השכילו האינדיאנים לנצל היטב את האוטונומיה שניתנה להם ואחרים השתלבו במדיניות של הטמעת האינדיאנים בחברה העירונית. חלק מן השבטים מנהלים את חייהם בהתאם למסורת העתיקה, בה למועצת השבט שמור תפקיד חשוב.
כמה משמורות האינדיאנים, מהוות יעד לביקור ודמי הכניסה מנוצלים לרווחת הקהילה. עם קצת מזל ובתכנון מראש, ניתן להגיע לטקסים פולחניים, ססגוניים להפליא, חלקם אותנטיים. את שרידי תרבותם מוצאים בפסלי טוטם עשויים עץ המוצגים בשמורות ובמוזיאונים ובשמות מקומות ואתרים (העיר סיאטל לדוגמא, נקראת על שמו של המנהיג האינדיאני צ'יף סיאטל). האינדיאנים גאים מאד בהרמוניה שלהם עם הטבע, לדוגמא החגיגות המתקיימות לכבוד שובם של הסלמונים הביתה.
טיול בקנדה הוא בעיקר טיול של טבע ונוף. גם ערים יפות כמו וונקובר או ויקטוריה. במזרח, לא מעט היסטוריה. למרבה הצער, טיול בקנדה , כמו טיול בארצות הברית, כמעט ואינו עוסק בילידיה, ב"אינדיאנים", באנשי האומה הראשונה.
מוצאם:
אין קופי אדם באמריקה ואין שרידים קדומים להומו סאפיאנס, לכן ברור שהאדם הגיע לייבשת זו מאסיה, בתקופה מאוחרת יחסית, היינו, בתקופת הקרח האחרונה, לפני 28000 שנה, דרך מיצרי ברינג שהיו חופשיים ממים. בעבר רווחו ספקולציות על מוצא האינדיאנים כביכול בעשרת שבטי ישראל האבודים או ייבשת אטלנטיס.
הכיבוש
רק שרידים בודדים של האינדיאנים נותרו בצפון אמריקה. הסיבות לכך היו החסינות המועטת שלהם כנגד מחלות שהובאו מאירופה; התמכרותם לשכרות, גזילת שטחי המרעה הטובים על ידי האירופאים, השמדת הצייד בזכות כלי נשק יעילים שהובאו מאירופה והמלחמות שבין האינדיאנים לבין עצמם.
המדיניות של הצרפתים, הבריטים והספרדים ביחס לאינדיאנים לא היתה אחידה. גם בין הכובשים האנגלים, המדיניות של הפוריטנים היתה שונה מהמדיניות של הקווקרים. הפרוטסטנטים של צפון אירופה ראו עצמם כעם הנבחר ואת המקומיים דימו ל"עמלקים". השקפה זו השפיעה על יחס מאד חמור שהיה להם אל האינדיאנים. יחסם של הצרפתים היה הומאני הרבה יותר. הקתולים האדוקים שבהם שאפו לנצר את כולם ואילו אילו שבאו מחוגים ספקניים יותר, התייחסו לאינדיאנים בהתאם לעקרונות הסבלניים שהיו מקובלים עליהם. הכנסייה הקתולית הצרפתית עודדה נישואי תערובת, אם שני הצדדים קתולים ונמצאו צרפתים לא מעטים שפנו עורף לציוויליזציה ונעשו אינדיאנים באורח חייהם. הציידים הצרפתים התחשבו בדרישות האינדיאנים ולא ערכו צייד בעונת ההמלטה. המתיישבים הצרפתים היו תלויים במידת הידידות של האינדיאנים והשתדלו לטפח אותה. עם זאת, הצרפתים לא הכניסו את האינדיאנים למסגרות הצבאיות הצרפתיות.
המיסיונרים הצרפתים סייעו רבות להידוק היחסים. המיסיונרים היו מגלי ארצות. הם חיברו ספרי דקדוק ומילונים לניבים השונים. הם ישנו עם האינדיאנים ואכלו מפתם. הם האמינו שניתן להפוך את האינדיאנים ל"בני תרבות". למרות זאת, לא היה גורל האינדיאנים "הצרפתים" שונה מזה של "האנגלים". היריבות בין האנגלים לצרפתים החמירה את היריבות שבין האינדיאנים לבין עצמם. שאמפלן סייע לשבטי ההורונים במלחמתם בשבטי האירוקזים, שנתמכו על ידי האנגלים. בעקבות ההורונים, גם האלגונקין נעשו ידידי הצרפתים. אם כי חישובו של שאמפלן הוכח כמוטעה. האירוקזים כמעט השמידו את ההורונים ועשו שמות באלגונקין. המיסיונרים הצרפתים שנפלו בשבי האירוקזים הוצאו להורג בעינויים קשים וממשלת צרפת נאלצה לשלם הון עתק על אבטחת דרכי התחבורה ועל בניית ביצורים. הצרפתים ניסו לרכז אינדיאנים במיסיונים, אך אלו נהגו לשוב ליערות.
מאפיינים כלליים
מכיוון שהם לא הצטיינו בארגון שבטי חזק, כפי שהיה מוכר מתרבותיות האצטקים במכסיקו, המאיה באמריקה התיכונה, הצ'יבצ'אס (Chibchas) בקולומביה וכמובן האינקה בצפון אמריקה, מעט מאד מהם שרדו ופחות מכך, שרדה תרבותם. לילידי אמריקה, המכונים בטעות "אינדיאנים", שהרי לא הגיעו מהודו, נכון יותר לקרוא "אמרינידים", אולם קשה להילחם בכינוי שכה השתרש, במיוחד באמריקה הצפונית. החברה האינדיאנית היתה חברה שבטית, ברמת ארגון נמוכה ביחס לחברות המוכרות מאמריקה המרכזית, התיכונה ומכסיקו[1]. השירות במלחמה לא היה חובה והיה תלוי ברצונו של כל פרט. סמכותו של המנהיג היתה מבוססת על ציות מרצון של הנלווים אליו. מעמדו נתמך בהבדלי עושר ובמערכת טקסית מורכבת.
האינדוודואליות החזקה של השבטים הקשתה על הקמת התאחדויות ועל פעולה משותפת. יוצאים מן הכלל היו ברית הפווטאן (Powatan)והתאחדות ששת שבטי האירוקזים. מעמד ראש השבט לא עבר בירושה, אלא הונחל למתאים ביותר (לא מודל של צ'יף", אלא דווקא מודל של “Big man”).
מעמד האשה היה מכובד. אם כי ההשתתפות בטכסים מסוימים ובארגונים מסוימים לא הותרו לנשים להשתתף. האשה היתה בעלת הבית והרכוש, למעט כלי הנשק והסוסים היו שייכים לה. הבנים היו תחת פיקוחה. בשבטים המזרחיים השתתפה גם במועצה. בין האירוקזים היתה מועצת נשים חייבת להחליט בכל השאלות החשובות, ובכללן גם בנוגע למנהיג ולהכרזת מלחמה. היה נהוג ריבוי נשים, אך אשה יכולה היתה לגרש את בעלה, על ידי שמנעה ממנו להיכנס לביתה.
רובם של האינדיאנים האמין שכל חיה, צמח וכל עצם בטבע, הם בעלי רוח שיכולה להרע ולהזיק, לפי התנהגות האדם. האמינו שהשמש, האש, המים, הביזון, הקונדור, האפעה, התירס הם בעלי רוחות חזקות. את המספר 4 קידשו וראו בו סמל לארבע רוחות השמיים. לצבעים ייחסו משמעויות סמליות. את הרוחות היו מרצים על ידי תפילה, קורבנות, משמרות לילה וצומות.
בקנדה יש 50 לשונות וניבים אינדיאניים, הנחלקים לעשר קבוצות לינגוויסטיות. %72 מן האינדיאנים חיים ב-2250 שמורות. השמורות הללו ניתנו לאינדיאנים על ידי האירופאים ואין להם פוטנציאל כלכלי מספיק. כמעט כל אינדיאני שייך לאחת מ- 576 התארגנויות אדמיניסטרטיביות ופוליטיות להם רכוש ואדמיניסטרציה משלהם. רובם חיים בעוני וחלקם בתמיכה ממשלתית. בערים, עם מעט מאד השכלה, הם מתדרדרים אל הרחוב, ללא פרנסה או מקום מגורים.
צילום: גילי חסקין
אחת הדמויות המפורסמות בקרב הילידים היה “Walking Buffalo”, בן שבט “Stony”, שאומץ על ידי מיסיונר ולמד כל חייו אצל לבנים. הוא נבחר על ידי ממשלת קנדה לייצג את האינדיאנים כלפי חוץ, עד שמת ב- 1967, בגיל 87.
"האינדיאנים עם הנוצות" מהמערבונים, היו נוודים שחיו באוהל שנקרא "Tipi". הארגון החברתי היה משפחה מורחבת עם מנהיג. מועצת המנהיגים התכנסה רק לעתים רחוקות, בתקופה של מלחמות, הסכמי מסחר וטקסים. הטקס המפורסם – ריקוד השמש – התרחש אחת לשנתיים-שלש. במסגרתו הורם עמוד מקודש ועליו מנחות ל"רוח הגדולה", מלווה בטכס של עינויים עצמיים של נערים, המתקבלים לחברת המבוגרים.
עבדות היתה נהוגה בחוף הפציפי. העבדים היו אסירי מלחמה או בניהם. האדונים נהגו בעבדים באכזריות והיתה להם מרות מלאה עליהם, כולל הוצאה להורג.
לאינדיאנים היה יחס של כבוד אל הסביבה, כפי שנראה היה בטקסים של שבטי הסיו בדקוטה, לפני שהיו הורגים ביזון, או בתפילות אנשי המערב בקנדה, לעילוי נשמתו של הלווייתן.
ראו גם באתר זה: יחסם של האינדיאנים אל הטבע
מחלקים את מאות קבוצות האינדיאנים לפי מספר אזורים, שתנאי האקלים והצמחייה בכל אחד מהם הינם בדרך כלל אחידים: החוף הארקטי, החוף המערבי והאזור המזרחי-
צילום: גילי חסקין
האזור הארקטי
אזור זה כלל רצועה צרה לאורך כל החוף מחצי האי אלסקה עד מפרץ סנט לורנס, האיים האלאוטים והאיים הארקטיים המיושבים שבין קנדה וגרינלנד. האוכלוסייה מורכבת משבטים מגזע ה"אסקימו". תחום מושבם היה יותר צפוני משל כל עם אחר. הם חיו על צייד הקאריבו, כלב הים, סוס הים ועל דייג. הם נחלקים לקבוצות משנה: אלסקנים, היושבים באלסקה כולה, פרט לאיים האלאוטיים; האסקומואים של נהר מקנזי ועוד.
קיבוצים פרה היסטוריים אלו השתמשו בכלי אבן מלוטשים וכלים עשויים מחטים ומעצמות. כמו כן השתמשו בעצים שהגיעו אליהם על ידי סחף הנהרות. בשר כלב הים שימש למאכל האסקימואים, למאכל כלבים, בעוד שעורותיהם משמשים להתקנת בגדים, אוהלים, סירות, חבלי צלצל ושומנם לדלק ותאורה. תושבי החופים משתמשים בקאיאק – דוגית המכוסה בעור, למעט חור באמצעיתה, בה יושב הקיאק ובאמיאק, סירה גדולה ופתוחה, בה הוכנסו עד 30 איש. בקיץ גרו באוהלי עורות ובחורף במעונות בנויים מאבן ועפר, השקועים עד מחציתם בתוך האדמה.
אזור מקנזי
אזור מקנזי התת-ארקטי כולל את מרחבי צפון המערב, כלומר החלק הפנימי של קנדה הצפונית-מערבית ואת אלסקה. ישבו כאן שבטי ה ,Dene-האתבסקנים שלחוף מפרץ האדסון, שבטי ה ,Cree- שבטי האלגונקין, והאוג'יבווה. כמקור עיקרי של מזון, מלבושים ואוהלים שימש הקאריבו, שהיו צדים אותו בפחים ובמוקשים. דגים היו צדים בחכה וברשת. הבישול נעשה על פי רוב שימוש באבנים לוהטות. בין החיות שצדו היו גם ביזון, איילים אמריקאיים וארנבים. הם חיו באוהלי עורות ובבתי עפר. מלבושיהם היו פחות משוכללים מאילו של האסקימו. לצורך מסעיהם בחורף היו משתמשים בטובוגאנים (מין של מזחלת), במגררות רחבות בעלות תחתיות שטוחות. המבנה החברתי שלהם היה מבוסס על משפחות ומטות (= קלאן Clan). הקלאנים היו מחולקות לחבורות, שמנהיגיהן נתמכו על ידי המשפחות. מנהיגים אלו היו בעלי סמכות משפטית וכלכלית. הנישואים היו מונוגאמיים, אך היו גם מקרים של ריבוי בעלים לאשה אחת. בדת ניכר רישומו של שמניזם.
הופעתם של הצייד והסוחר האירופאי גרמה מצד אחד להתקרבות של הילידים למתיישבים הצרפתיים ומצד שני להגירה לאזורים פראיים ומרוחקים יותר. הרבה מן האינדיאנים של מקנזי חיים היום בתחומי מושב מיוחדים באונטריו הצפונית ובקוויבק.
בסקירה זו נעסוק באינדיאנים של המזרח, שהיו הראשונים בהם נתקל האדם הלבן, כבר במאה ה-16 והאינדיאנים של המערב, שחיו במישורי הענק שממזרח לרוקי, או ברצועת החוף הפסיפית.
כיום יש לצאצאי "האומה הראשונה", זכויות ייתר, כמו זכות צייד, חינוך חינם (Indian Status). בשנות ה-80 של המאה ה-20 הוחזר הסטאטוס ל- 70,000 אינדיאנים שאיבדו את זכותם עקב בעיות פרוצדוראליות כמו נישואים ללבנים וכו'. לפי החוק הזה, האינדיאנים הם המיעוט הגדול ביותר בקנדה כיום.
מזרח קנדה
באזור חיו כמה שבטים שהיו עוינים זה לזה ואת עוינותם ניצלו הצרפתים. לימים, גם האנגלים התערבו ביריבויות השבטיות, כאשר גייסו שבטים מקומיים לטובת מלחמתם בצרפתים.
בתיהם היו בעלי כיפה ועל פי רוב בצורת מלבן. מלבושיהם כללו מעילי פרווה, חותלות של מוקאסינים וגלימות של נוצות. כלי הבית והדייג היו עשויים מעץ. השבטים התיכוניים קלעו סל והמזרחיים עסקו בקדרות.
אירוקזים
השבטים החשובים ביותר באזור היו האירוקזים או האירוקווי, שישבו בעת גילוי אמריקה בין האגמים הגדולים והחוף האטלנטי. הם היו פדרציה גדולה של שבטים אינדיאניים, ושרואים בהם גזע אמרינידי מיוחד. הם קיימו במאה ה- 18 את הארגון הפוליטי החשוב ביותר של אינדיאנים צפונית למכסיקו.
צילום: גילי חסקין
ראשי השבטים נמנו על ידי אם המשפחה, שעמדה גם בראש השבט כולו. שבטים אילו הגיעו בהתפתחותם הכלכלית והתרבותית לדרגה של התיישבות קבועה למחצה. הם עסקו בחקלאות (בעיקר בגידול תירס), היו קדרים מומחים והצטיינו באריגה וגילוף עץ. בתיהם היו מרובעים ונבנו לפי תבנית "הבית הארוך" (Long House). אחד המושגים היסודיים בדתם היה ה"אורינדה" – כוח מאגי שפועל בכל חלקי הטבע. שבטי האירוקזים נרדפו והוכו במלחמה על ידי שכניהם האלגונקין, עד שהחלו להתאגד בברית שבטים כדי להתגבר על אויביהם ( 1570). כל אחד משבטי החבר נשאר עצמאי בענייניו הפנימיים, אך השלטון העליון היה מורכב בידי מועצה מורכבת מ-50 ראשים נרחבים. החבר כונה בשם הסמלי "השלום הגדול". החבר לא מנה למעלה מ- 20,000 נפש, אך עלה מבחינת הארגון המדיני והכוח הצבאי על כל שכניו. הם הצליחו להכניע את אויביהם המסורתיים בני שבטי האלגונקין, ואף לשעבד בני שבטים אחרים., באופן שתחום שלטונם התפשט ממפרץ האדסון ועד קליפורניה הצפונית. גם במו"מ עם הצרפתים והאנגלים הצליחו לעמוד על שלהם. במלחמות הקולוניאליות צידדו באנגלים וסייעו לניצחונם. הם שמרו אמונים לאנגלים גם בזמן מלחמת העצמאות האמריקאית ועם ניצחון המורדים הוכרחו להגר לקנדה.
אלגונקין
זהו שם של שבט אינדיאני קטן, שישב במאה ה- 16 מצפון לנהר סנט לורנס והאגמים הגדולים.
המבנה החברתי שלהם היה מפותח מאד. היו להם מושגים דתיים וטקסיים מסובכים מאד. היה להם ארגון פולחני סודי למחצה, שכונה " ,”Widewiwin היינו, "חברת הרפואה הגדולה'. ארגון שהיו לו לפחות ארבע דרגות ושהתמסר גם לטיפול בחולים, אך גם להכנת הנפש לעולם הבא.
אלגונקין הוא גם שמה של קבוצה בת ארבעים לשונות אינדיאניות, שהן קרובות זו לזו והן דוברו על ידי למעלה ממאה שבטים באמריקה הצפונית. מוצאם של הרבה שמות גיאוגרפיים בארה"ב ובקנדה הוא מלשונות אילו.
ארגונם הסוציאלי של שבטי האלגונקין מעולם לא התפתח מעל דרגת הקלאן (מ̞ט̤ה). משום כך הם נוצחו פעמים רבות על שבטים מפותחים ומאורגנים יותר כמו האירוקזים. שבטי הדרום היו חקלאים וגידלו תירס. לימים, הם למדו את הלבנים להפיק סוכר מגזעי המייפל.
שבטי הצפון עסקו בצייד ובדייג בלבד. הם לימדו את הלבנים לבנות קאנו, ולהשתמש בנעלי שלג. שבטי האלגונקין החשובים בקנדה הם אוטבה ,Cree, מאסצ'וסטס, מוהיקאן, .Avanaki
מספרם נאמד ב-3000-4000 נפש. במאה ה-17 מספרם התמעט כתוצאה מהמאבקים עם האירוקזים. בקרבות שנערכו בין הצרפתים לאנגלים הם סייעו לצרפתים. שרידי השבט חיים כיום בשטחי הפרובינציות אונטריו וקוויבק. כיום יש שם פארק שנקרא על שמם.
צילום: גילי חסקין
הורונים
מילולית: פרועי ראש". מצרפתית .Hurons
עם אינדיאני שישב באזור אונטריו. ההורונים הקדומים עסקו בעיקר בחקלאות. גידלו בעיקר תירס, אך גם שעועית, דלעת, וחמניות למזון, וטבק לטכסים דתיים. בגלל דילול הקרקע, החליפו את מיקום הכפרים כל עשר שנים. הם כמעט ולא צדו, אך הרבו לדוג. הם הכינו מלבושים מעורות של בעלי חיים, פרוות וקוצים. חיו בכפרים מבוצרים בגדרות-נסרים. כל כפר היה מורכב מכמה בתים מלבניים גדולים, מכוסי גגות גמלוניים ומכוסי קליפות עצים. בכל בית גרו 6-10 בתי אב. כל הנשים והרווקים היו שייכים למשפחה שהתייחסה לאם אחת, ואילו הבעלים באו ממשפחות אחרות.
בקרב השבטים נערכו טקסים דתיים עונתיים, ומדי 8-10 שנים נערכה חגיגת המתים – טקס מורכב, שבו נקברו מחדש כל בני השבט שמתו מאז החגיגה האחרונה. בתרבותם היה מקום חשוב לחקר החלומות ותורתם דומה להפליא לזו של פרויד.
לפותרי החלומות היה תפקיד מכובד בחברה. האירופאים הראשונים שנתקלו בהם היו הצרפתים, שמצאו באותו אזור, בשנים 1603-1616 ברית של ארבעה שבטים, שכללו כ- 20,000 נפש ב- 20 כפרים.. הם קיבלו את הצרפתים בסבר פנים יפות ורבים מהם התנצרו.
בני ההורונים, ישבו בנקודה אסטרטגית ושלטו על דרכי המסחר, דבר שהפך אותם לחביבי הצרפתים, שבשל אינטרסים כלכליים עזרו להם להרחיב את היקף המסחר. התוצאה של תנועת הסחורות הערה לכיוון הסט. לורנס היתה הפרת שיווי המשקל הפוליטי והכלכלי העדין ששרר בין השבטים באזור. האינדיאנים נתנו פרוות של בונים והלבנים נתנו להם בובות פורצלן, מסמרים וגם אבעבועות שחורות וסיפליס. טוענים ששני מיסיונרים צרפתיים אחראים לפרוץ מחלת האבעבועות.
בין שבטי ההורון לשבטי האירוקי (Irquoi), שררה עוינות תמידית. האירוקי קנאו בהצלחתם המסחרית של ההוירוני. הם תקפו את משלחות המסחר של בני ההוירון. כדי להפסיק אותן, פנו הההוירונים לעזרת הצרפתים. ההתקפה הצרפתית הסתיימה בכישלון צורב. האירוקי הדפו את ההוירונים ואת הצרפתים חזרה לקוויבק. הסכסוך בין השבטים התרחב במהירות למלחמה כוללת, שהגיעה לשיאה באביב 1649, כשבני האירוקי תקפו את המיסיון הצרפתי שניצב על חופו של מפרץ ג'אורג'יאן. המיסיון החזיק מעמד, אבל בני ההוירון שהיו באזור נהרגו, ואלה שנותרו בחיים התפזרו לכל עבר. רק קבוצת מאמינים קטנה חברה למיסיונרים צרפתיים
ב- 1648-1651 נחרבו יישוביהם בידי האירוקזים ורוב השרידים נספחו לכובשים. מיעוטם – בעיקר הקתולים – הצטרפו למיסיונרים והתיישבו בלורט (Lorette)שבאזור קוויבק.
האינדיאנים של מערב קנדה
במערב קנדה, בעיקר במדינת אלברטה (Alberta), חיים עדיין שרידיהם של הילידים, שבטי הפרייריות, שרכס הרוקי הפריד בינם לבין שבטי הפסיפיק. אלו שהיוו איום בעיני המתיישבים הראשונים; אלו שחברות הרכבת חמדו את אדמתם.
תרבותם ולא רק החומרית, היתה קשורה במדה רבה לעדרי הביזונים (Bison), שהאירופאים כינו בטעות "בופאלו". בכול השטח שממערב למיסיסיפי, במקום בו נמצאות כיום ארצות הברית וקנדה, היו נפוצים לפנים עדרי ביזונים עצומים שכלכלת האינדיאנים היתה מבוססת עליהם. הם השתמשו בעור הביזון לצרכי הלבשה ולהתקנת אוהלים קוניים מיטלטלים.
מספרים שטרם בואו של האדם הלבן, חיו במישורי העשב של צפון אמריקה, תשעה מליון ביזונים. האינדיאנים היו יוצאים מכפריהם למסע ציד לפניו נערכו טקסים דתיים. למעשה היו שבטים נודדים בעקבות נדידת הביזון. הציד במישורים במלכודת דמוית עפיפון ובאזורים ההרריים רדפו אותם אל המוות מנפילה מצוק. אחד מהרודפים לבש תחפושת של ביזון וניסה למשוך את העדר אחריו.
צילום: גילי חסקין
הסוס שהובא על ידי הספרדים במאה ה-16, השפיע באופן מכריע על חיי האינדיאני, על הצייד, התחבורה והקרבות הפנימיים. בעת שבאו האירופאים לכבוש את המערב כבר היו האינדיאנים רכובים על גבי סוסים. לצרכי תחבורה השתמשו במן מזחלת רתומה לסוס בצורת משולש, שנקראה טאראוואה.
הכחדת הביזון החלה עוד על ידי האינדיאנים כאשר אימצו את הסוס, המשיכה כאשר קיבלו נשק חם והושלמה כאשר נכבש המערב על ידי האדם הלבן. בדרום, שאליו הגיעה מסילת הברזל קודם הושלם הטבח כבר ב- 1868. ההשמדה הביאה להרעבה פיסית של השבטים שהביזון סיפק להם מזון, עור, עצמות לעיבוד. ב- 1895 נותרו בכל היבשת פחות מאלף. כבר ב- 1902 הקציב הקונגרס $ 50,000 להגנת העדר האחרון שנותר. הנשיא תאודור רוזוולט עצמו היה מעורב בהגנתם. כיום המין כבר לא נמצא בסכנת הכחדה. למעשה הגדרת פארק ילוסטון כפארק הלאומי הראשון בארה"ב מנעה השמדה סופית של הביזונים.
Blackfeet
הקבוצה המפורסמת בקרב ילידי האזור היא ה"בלק פיט" ( Blackfeet), היינו, "שחורי רגליים",שם שנתן האדם הלבן לשבט ה-סיקסיקה (Sisika); כנראה על שם המוקסינים השחורים שנהגו לנעול. למעשה, בקבוצת הסיסיקה היו כמה תתי קבוצות, כמו ה-Piegans וה-Bloods (שכונו כך על שום צבעי המלחמה האדומים שלהם), ה-Assiniboine ועוד שפות שונות לגמרי.
מקורה של הקבוצה במישורי אלברטה הם התפשטו דרומה במאה ה-18, בעקבות עליית כושר הניידות שהשתפר ההדרגה ככל שגבר השימוש בסוס. היה להם צבא של חיילים-שוטרים, שנבחרו לכל ימי חייהם. הם הצטיינו בעבודות קליעה בתירס ובאומנות גיאומטרית.
האינדיאנים של רצועת החוף
לפי הערכות של ממשלת קנדה חיו כ-200,000 אינדיאנים באזור שמנהר הנחושת (Cooper River) שבהרי סט. אליאס שבאלסקה ועד כף מדונסינו (Mendocino) שבקליפורניה הצפונית. זוהי רצועה בעלת אקלים לח, שלאורכה, נמתחים הרי החוף. ברצועה זו חיו שבטים רבים, בעלי מאפיינים תרבותיים דומים, שחיו בעיקר על ליקוט מזון ולא עסקו בחקלאות או במרעה. בזמננו עוסקים האינדיאנים שבאזור זה בהכנת שימורים של סלמון ובניסור עצים.
המוכרים ביותר היו שבטי הצימשיאן (Tsimshian), הטלינגיט ( Tlingit) וההיידה (Haida). מזונם היה דייג בחכה וברשת, ליקוט גרגירי יער, ציד עופות, איסוף ביצים ולכידת איילים ברשת. כלי הבישול שלהם היו קדירות מעץ, שהמים שבהם הורתחו על ידי הכנסת אבנים לוהטות לתוכם.
הם טוו מסיבים של קליפות עץ, צמר עזים ושיער כלבים. ייצר האומנות שלבם בא לידי ביטוי בחיטובים משוכללים בעמודי הטוטם, במסכות, בדוגיות, בדוגיות וסירות עץ. הציורים שבאריגים היו באיכות גבוהה וכך גם הצורות הגיאומטריות שעיטרו את הסלים.
המבנה החברתי היה לפי מטות (Clans), שבראשיהם עמדו מועצות ומנהיגים, שכח שלטונם בא להם בירושה. הטיפול במחלות וברוחות היה בידיו של שאמאן. הם היו נוהגים לקבור את מתיהם העוללים בתוך עצים חלולים ולשרוף את המתים הבוגרים. אמונה בסיסית – כל בעלי החיים חולקים את העולם בהרמוניה, ההבדל היחיד ביניהם הוא ההופעה החיצונית. ב%
כתהבה מדהימה מדוייקת ומרחיבה כל הכבוד!!!
אכן מידע מעמיק ומעניין
מקיף ומעניין!! חסר לי הסברים בנוגע ללבוש, כתר הנוצות, מנהג קרקוף הגולגלות (סיפור או אגדה)צביעת הפנים ??
מקווה להתפנות לשם כך
נהדר משכיל נותן אינפורמציה שווה תןדה